התוועדויות תשכ"ט
(הנחה בלתי מוגה)
בזמן הגלות גופא (שהו"ע העלם והסתר, שאין רואים נסים בגלוי) יש ב' אופנים: (א) שאין רואים נסים כלל (כמו בזמן גזירת המן), (ב) שרואים את הנסים כפי שהם מלובשים בלבושי הטבע (כמו בהגאולה דפורים). והחילוק בין שני אופנים אלו נעשה מצד השינוי בהנהגתם של ישראל ("דע מה למעלה ממך"). בזמן הגלות העבודה היא באופן ד"פנו אלי עורף ולא פנים", שהו"ע העלם והסתר ("הסתר אסתיר פני"). ואעפ"כ גם אז ישנו הענין ד"פני", הפנימיות והעצמיות של ישראל שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות. וזהו שאומרים בזמן הגלות "אברהם לא ידענו", דהיינו שחסרה העבודה דאהבה ויראה, ומ"מ "כי אתה אבינו", שעצומ"ה קשור עם כאו"א מישראל. וענין זה מתבטא בעבודת המסירות-נפש. וזהו ענין ימי הפורים, שכל ישראל עמדו בתנועה של מסירות-נפש, ועי"ז נתבטל ההעלם והסתר ונתבטלה הגזירה. ומ"מ, כיון שהיתה רק התנועה דמסירות-נפש ולא שלימות העבודה באהבה ויראה, לא הי' הנס בגילוי אלא בהתלבשות בדרך הטבע. וכיון שכל הענינים שבעולם התחלתם בתורה, היתה גם התחלת הנס דפורים ע"י ששת הלבושים ("לבוש מלכות גו'"), שכנגד ששה סדרים דתורה שבעל-פה, שהיא בחי' העלם והסתר שבתורה (משא"כ "מקרא" ענינו אור וגילוי). והמשכה זו היא באופן של "יצא מלפני המלך" – המשכה גם למטה מ"שער המלך", בעולמות בי"ע שלמטה מעולם האצילות. |
בלתי מוגה
א. ההוראה מהתחלת המגילה: "ויהי בימי אחשורוש" ב. "איש יהודי": ההוראה מהנהגת מרדכי לעסקני ציבור ובעלי עסק מחד, מי שעסקו "בשער המלך" או במסחר צריך לידע שאמנם זהו "ויהי" לשון צער, אך זוהי שליחות ה' ("הגולה אשר הגלתה" ע"י הקב"ה), וכשיעסוק בזה באמונה וכ"איש יהודי" יביא גאולה לעולם, ומאידך, ההצלחה בזה תלוי' בכך שלומד תורה גם בעצמו ועם ילדיו ולא רק תומך באחרים, ועד שהמן ידע שגזירתו בטלה כשראה (לא את קרבת מרדכי לאסתר, אלא) שמרדכי בעצמו (ולא שלוחיו) יושב עם ילדים (ולא רק שלו) ומלמדם תורה, ובזה גופא – דיני מנחת העומר, תורה כשלעצמה (י-יח) ג. המשך: על עסקנים לנצל השפעתם גם בענין החינוך ד. "ויהי בימי אחשורוש" – "זה הקב"ה" – "לשון צער" ככל הענינים דלמטה, גם אחשורוש כפשוטו נשתלשל מ"אחשורוש זה הקב"ה", כדאיתא במדרש [וזהו שמלמדים תשב"ר פסוקים ד"יד ה'" וכיו"ב, דאמיתית ענין היד הוא למעלה (דגם התינוק מבין שהיד נקראת ע"ש החיות והכח שבה)]. ואעפ"כ זהו "ויהי" ל' צער – כי הצרה היא זה גופא ששם ה' לא מפורש במגילה, וצריך לחפש במדרש ש"זה הקב"ה". אלא שרצה הקב"ה לבחון יהודי במצב של העלם והסתר ("אסתר"), שגם בהיותו ב"וואָל סטריט" יודע ש"זה הקב"ה", ואף שצריך לפעול בלבושי הטבע (הליכה לאחשורוש) – יודע שההצלחה תלוי' באמירת תהלים ("וצומו עלי") וכי העיקר הוא לפעול אצל הקב"ה (כה-לד) מאמר ד"ה ומרדכי יצא מלפני המלך ה. מהו מענה אסתר לטענת המן "ישנו עם אחד וגו'" המשך הביאור בענין "כשר שבמצרים הרוג", והתשובות לטענות הגויים בזה (הוגה) (לט) אסתר פרכה את המסקנה ש"למלך אין שוה להניחם" – שהרי היא באה מהם; ועד"ז בנוגע ל"דתיהם שונות גו'", שמזה גופא שבכל זאת רק בנ"י שרדו, מוכח שזהו סוד קיומם, גם בעוה"ז: כדי לקבל כבוד מהגוי – ה"ז דוקא ע"י שמתנהג בעצמו ומחנך גם את ב"ב ללכת "נגד הזרם" (ולא רק להתפאר שזקניו שמרו תומ"צ). וכמו מרדכי, שבזה שלא יכרע ולא ישתחוה קנה את אמונו של אחשורוש ונעשה משנה למלך (מ-מד) ו. מי שכבר נמצא ב"שושן הבירה", שלא יחפש תפקיד במקום חדש ז. אגרת התשובה (פ"א-ב) – מדריגות בתענית לאחרי שביאר שתשובה ענינה עזיבת החטא בלבד, מבאר ענין התענית, שכמה סוגים בה, מן הקל אל הכבד: תענית דציבור (דתשובתם ודאי בשלימות) – שהיא רק לבטל גזירה (על הציבור) סתם ("יסורים בארבה") וגם גזירה דנפשות [ומדייק: "ביואל", שענינו הי' תשובה; מעתיק גם "שובו עדי בכל לבבכם", דמוכח ש"בצום" הו"ע בפ"ע מהתשובה; "כמ"ש במגלת אסתר" – "דברי הצומות וזעקתם" ד"צום ובכי ומספד" (ולכן מעתיק מיואל גם "(בצום) ובבכי גו'", להדגיש השייכות לסוג דמג"א) ולא התענית ד"צומו עלי" שב"מגלה" נתפרש רק שהיא להצלחת יחיד (אסתר); ומשמיט ענין תענית חלום – שהוא ביחיד ושייך לתשובה]; דיחיד – לינצל מיסורים (ע"ד הסוג ציבור), או (אך רק ביחיד) לגמר הכפרה, או לשלימות התשובה; שבמקום קרבן – שלהיותו "מיעוט חלבי ודמי" מבטל אפי' ביחיד גם גזירה דנפשות [משא"כ ביואל מדייק שהי' זה רק לבטל "יסורים בארבה"] – "ונרצה" דבחי' הרצון ששייך למילוי הפגם; ו"סוד התענית" ("בישעי'", שראה המרכבה) – המשכת "רצון העליון (עצמו, שלמעלה משייכות לפגם) ברוך הוא" (שצריך לזה ברכה והמשכה מיוחדת) למטה (נ-סב) ח. אודות המצב בארץ הקודש ההוראה לזמננו: יהודי אינו רוצה להרוג גוי סתם (דלא כטענת המן כו'), אך כאשר הגוי "בא להרגך", אפילו "כשר", גוי דתי (שמאמין בהגשת הלחי השני' של היהודי...) – אין להסתפק בהגשת תלונה באו"ם, אלא "השכם להרגו" (דייקא, כי אז לא תצטרך להרגו), וכך גם לא ימשיך ויזיק לגוי אחר בטענה שהניחו לו להכות יהודי. ודלא כאלו שה"פרומקייט" שבהם (שלא נוצלה לתומ"צ) מתבטאת דוקא באנושיות כלפי ה"בא להרגך", להסתפק בתלונה באו"ם (כפי "דתי המלך") ותו לא, אלא "השכם להרגו" גם לטובת הגוי! ועד"ז במלחמת היצר (ש"בא להרגך") – ש"השכם להרגו", וכל מו"מ וויתורים ינוצלו על ידו לעוד ויתורים, וק"ו בויתורים ופשרות בתומ"צ כשמדובר בחינוך ילדים – שאז הילד מרגיש מרומה ומבעט בכל (סד-עא) ט. מגבית ל"קופת רבינו" (עב) יא. ברכה לכפר חב"ד, נחלת הר חב"ד, ויהודי רוסיא (עז) יב. "גזירה" – להכפיל הנדבה ל"קופת רבינו" על יסוד המובא באגה"ת "הי' רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפים וכו'" – הנה אלו שהתנדבו לקופת רבינו יכפילו נדבתם ב' או ד' פעמים ככה, ובלבד שיתנו בשמחה ובטוב לבב; אודות "מתנדבים" לקיום עד דלא ידע (עח) התוועדות נוספת (עט) |
(הנחה בלתי מוגה)
"חוקת הפסח" – יציאת מצרים, היציאה ממיצרים וגבולים של הצמצום ע"י העבודה דתומ"צ ששרשם לפני הצמצום, שהו"ע עבודת הצדיקים; "חוקת הפרה" – שריפת הציור דכח המתאווה עד שנשאר עצם כח המתאווה בלבד ומתהפך לקדושה, שהו"ע עבודת הבעלי-תשובה. וזהו "אי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו", ע"ד מארז"ל "איני יודע באיזה מהן חפץ", כי בכל אחד מהם יש מעלה שאין בחברו: מעלת עבודת הבעלי-תשובה – "דמשכי לי' בחילא יתיר", "רב תבואות בכח שור", ומעלת עבודת הצדיקים – שהיא עבודה מסודרת בתמידות. ולזה מביא המשל מב' מטרונות שהיו מהלכות, שאמיתית ענין ההילוך (עבודה בלתי-מוגבלת) הוא בחוץ דוקא, שהו"ע עבודת הבעלי-תשובה. וזהו "יהי לבי תמים בחוקיך", שבכאו"א צ"ל שני אופני העבודה – הן עבודת הצדיקים והן עבודת הבעלי-תשובה. |
בלתי מוגה
א. השייכות דפורים ופ' פרה ב. המשך הביאור בפרש"י בשלח "מכאן . . כשר שבמצרים הרוג" (הוגה) (ח) מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת חוקת התורה ג. פרש"י (לד, ח) ד"ה וימהר משה (מבוא) כשמתבקשים לצאת לשליחות יש להיענות בזריזות, "וימהר משה" (יב) הביאור בפרש"י (הוגה) (יג) ד. פרש"י עה"פ (לא, יח) ויתן אל משה ככלתו גו' ה. אגה"ת (פ"א) "מצות התשובה . . עזיבת החטא בלבד": מזה מובן, שכל שאר עניני התשובה, כולל גם תשובה עילאה, הם חלק מענין התשובה, אבל לא מ"מצות התשובה" [ועד"ז בתפלה, ש"מצותה" היא בקשת צרכיו, משא"כ תפלה דשבת] (טז) ו. הביאור בפרש"י עה"פ ויתן אל משה ככלתו גו' ז. הדוגמא ד"עד דלא ידע" בבחי' מקום – "פרזות תשב ירושלים" (כג) |
(הנחה בלתי מוגה)
הטעם שיש בכח קרבנות בהמה לתקן פגמים באדם – כיון ששורש הבהמה הוא מתהו, שקדם לתיקון שהוא שורש האדם. והמשכה זו (מן הבהמה לאדם) היא בכח עבודת האדם דוקא, כשם שההשפעה להמלאכים, שהם שלוחי ההשפעה, היא ע"י עבודת האדם דוקא. קרבן עולה – עבודת הצדיקים, ולכן בא מן הכבשים שהם לבנים ("והדר נהורא"); קרבן חטאת – עבודת הבעלי-תשובה, ולכן בא מן העזים שהן שחורות ("ברישא חשוכא"). וקרבן פסח בא מן הכבשים ומן העזים בשוה, כיון שנכללים בו הן עבודת הבעלי-תשובה (גלות מצרים, שהיתה תיקון לדור הפלגה) והן עבודת הצדיקים (יציאת מצרים, שעל-ידה נעשו כגרים שנתגיירו, ע"ד עבודת הצדיקים). וכן הוא בכללות העבודה, שצ"ל שני אופני עבודה אלו. |
בלתי מוגה
א. פ' החודש: מעלת הקביעות דר"ח ניסן כמו בפעם הראשונה ב. פ' החודש: השייכות דחידוש הלבנה לקרבן פסח ויצי"מ מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם ג-ז. 1) פרש"י (ויקהל לה, ל) "חור בנה של מרים הי'" (הוגה) (ט) 2) המשך הביאור בפרש"י פ' תשא (י) 3) אגה"ת (פ"ד) – בענין כרת ומיתה בידי שמים (הוגה) (יא) (ובהערה: ציון הצ"צ על אתר) ח. התעוררות אודות חלוקת מצה שמורה (יב) |
(הנחה בלתי מוגה)
"לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם" – קיום התומ"צ, שעי"ז פועלים ביטול היש ("בראשית ברא אלקים", צמצום) לאין. וזהו כללות הענין דראש-חודש, שהו"ע השינוי והחידוש שנעשה בלבנה ע"י עבודת האדם בביטול היש אל האין. וביתר שאת – בראש-חודש ניסן ("ראשון הוא לכם לחדשי השנה"), שבו כללות העבודה (גם עבודת התשובה) היא בדרך דילוג. וזהו תוכן מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע: לדעת רבי אליעזר "אם ישראל עושין תשובה נגאלין" (בחי' "אמי"), ולכן "בתשרי עתידין ליגאל"; ולדעת רבי יהושע התשובה שעל-ידה תבוא הגאולה היא התשובה דחודש ניסן שבאה לגמרי מלמעלה (בחי' "בתי" שלמעלה מ"אמי"), ולכן "בניסן עתידין ליגאל". וכיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות, ישנם שני ענינים אלו גם עתה – עבודת התשובה דערב ראש-חודש והעלי' דראש-חודש (ניסן). |
הוספה בכמות ובאיכות על פעולות השלוחים הראשונים (הוגה)
|
(הנחה בלתי מוגה)
קרבן עולה – יש בו רק ענין ההעלאה (הקרבה ע"ג המזבח), וענין ההמשכה בא לאח"ז; קרבן חטאת – יש בו גם ענין ההמשכה בעולם האצילות (אכילת כהנים); וקרבן שלמים יש בו גם ענין ההמשכה למטה ביותר, בעולמות בי"ע (אכילת בעלים, שגם היא חלק מענין הקרבן, שהרי האכילה היא "לפני ה'", ולא הנאה גשמית). ולכן נאמר "וזאת תורת זבח השלמים" (בוא"ו), שהו"ע החיבור דז"א (וא"ו) ומלכות ("זאת"), שעל-ידו נעשית ההמשכה בבי"ע. הטעם שההמשכה למטה היא ע"י קרבן שלמים דוקא – לפי שהוא מפנימיות הרצון, שממנו אין יניקה לחיצונים (משא"כ קרבן חטאת הוא מחיצוניות הרצון, שממנו יכולה להיות יניקה לחיצונים). וזהו "עבדים היינו לפרעה במצרים", דהיינו שהעבודה היא בבחי' מצרים וגבולים ולא בהקרבת חלב ודם, ואז ההמשכה היא מחיצוניות הרצון בלבד ("פרעה" אותיות "הערף", "פנו אלי עורף ולא פנים"). "ויוציאנו הוי' אלקינו משם" – היציאה ממצב זה היא ע"י ההרגשה שהוי' הוא כחנו וחיותנו, "ביד חזקה ובזרוע נטוי'" – ההמשכה למטה בחסד וגבורה באופן של התלבשות. |
בלתי מוגה
א. בלשון שו"ע אדה"ז בנוגע לשבת הגדול וי' ניסן בי' ניסן (מיתת מרים) "קבעו בו תענית כשחל בחול כמ"ש בסי' תק"פ ע"ש" – ששם מודגש חומר התענית, ולכן הוצרכו לקובעה מלכתחילה רק "כשחל בחול" (הוגה) (ב) ב. 1) המשך 2) יישר-כח ב"מפטיר" דפרשתנו לתלמידים שבאו מארה"ק הישר-כח על טרחתם לבוא לכאן להוסיף בלימוד (אצלם ואצל הרואים אותם) – בציווי שהוא גם הבטחה "ומפתח אוהל מועד (לימוד התורה) לא תצאו שבעת ימים", כל ימי השבוע, כיון שלומדים גם מעבר לסדרים, וזמני האכילה ושינה שלהם הם בבחי' "פתח אוהל מועד"; וטעם הדבר – "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", לפעול גם בה"חוצה" ("יד") (ו-י) מאמר (כעין שיחה) ד"ה עבדים היינו ג-ה. 1) פרש"י עה"פ (ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה תורת הרב המגיד עה"פ "אש תמיד גו' לא תכבה" – כיבוי ה"לא" (טו) הביאור בפרש"י עה"פ, והמסתעף בגדר הדלקת הנרות מאש המזבח (הוגה) (טז) 2) פרש"י (ויקרא ב, ה) ד"ה ואם מנחה על המחבת צ"ב: הצורך בפרטי הדינים; למה מעתיק "ואם מנחה על (המחבת)"; למה לא ביאר השינוי ד"במרחשת" ו"על מחבת" (יז) 3) המשך הביאור בפרש"י פ' ויקהל (יח) ו-ז. 1) המשך הביאור באגה"ת פ"ד (יט) 2) המשך הביאור בפרש"י פ' תשא (כ) ח-ט. 1) "לא תכבה": כיבוי והפיכת ה"לא" ל"הן"; השייכות לי"א ניסן 2) הביאור בפרש"י ד"ה ואם מנחה על המחבת כיון שמנחה סתם היא סולת, מפרש שכאן "אמר הרי עלי מנחת מחבת"; וכאן מוכרח ש"כלי הוא שהי' במקדש" (וכן גבי מרחשת), משא"כ ב"כי תקריב קרבן מנחה (אפשר שהיא כבר) מאפה תנור"; "והכלי . . צף" – שלכן כתיב "על המחבת" (דלא כ"במרחשת", שיש לה תוך); וכיון שצפה והאור שורפה (משא"כ תנור, שאפשר בגרוף) הוכרח דוקא כאן להוסיף שצ"ל "מתן שמן בכלי קודם לעשייתן". ומעתיק "ואם (מנחה גו')", דמזה (ו' המוסיף ד"ואם") מובן שזהו כמו במנחות שלפנ"ז, ואין "על מחבת" כמו עם מחבת (כד-ז) |
רשימה פרטית בלתי מוגה
הגבהת הקערה למגיד; הדיוק "כל אותו הלילה"; הפי' "באו תלמידיהם כו'" ע"פ חסידות; הפי' "וארבה גו' יצחק"; הגבהת הכוס ל"והיא שעמדה" ובברכת אשר גאלנו; אי אמירת "לחיים" בסדר; אודות א' מיוצאי רוסיא ואודות שז"ר; אכילת קרבן פסח יחד עם המסובים כאן (א-ז) |
רשימה פרטית בלתי מוגה
שינה בליל א' דפסח, ומעלת הלילה; מזיגת כוסו של אלי' קודם ברכת המזון; אופן החזרתו להבקבוק; אופן אמירת שפוך חמתך; מעלת פ' ראשונה דק"ש (על המטה) בליל א' דפסח; אי פרסום היציאה מרוסיא; משלוח ב' ס"ת לנה"ח; התיישבות יהודים בקרוב בירושלים העתיקה; סדר ד' לשונות של גאולה בשו"ע אדה"ז (א-ח) |
רשימה פרטית בלתי מוגה
סידור נוסח ההגדה, "הא לחמא עניא" בארמית, י' דברים שבשולחן הסדר; איך שייך "הבן שואל" לפסח; איך שייך קושיא באצי'; הדיוק "ברוך המקום"; המעלה ד"קרבנו לפני ה"ס"; אופן השפיכה לכלי שבור (והסוגריים שב"יכוין כו'"); הצורך בסימני המכות; העילוי ד"אראנו נפלאות"; אפיקומן לשלוחים מאוסטרליא; אודות ה"קבוצה" (א-ז) |
(הנחה בלתי מוגה)
כמה תירוצים על הקושיא בענין חיוב אכילת מצה "על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ", אף שכבר נצטוו קודם לכן: (א) הציווי הי' על הלילה הראשון, ו"על שום כו'" הוא על כל שבעת הימים; (ב) הציווי הי' על המצה שקודם חצות, ו"על שום כו'" הוא על המצה שלאחר חצות (וכן המצה שאוכלים עתה, אפילו קודם חצות); (ג) הציווי הי' מתחלה על שם העתיד ("מגיד מראשית אחרית"). "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה" – הגילוי דבחי' "מלכותך" (מלכות דא"ס, האור כמו שהוא כלול בעצמותו) ב"מלכות כל עולמים" (מלכות דאצילות), כדי שיוכל להיות היציאה ממצרים. והכלי לגילוי זה הו"ע המצה, ביטול ושפלות שלמעלה מטו"ד ("מיכלא דמהימנותא"), וכן מלחמה עם הנפש הבהמית (לשון מצה ומריבה). ומצד גילוי זה מתבטל סדר הזמן (שנתהווה ע"י "מלכות כל עולמים"), ולכן אפשר שבמצה שאנו אוכלים יהיו ב' הבחינות דמצה – הן מצה שקודם חצות והן מצה שלאחר חצות (משא"כ בשנה הראשונה שעדיין לא הי' גילוי זה). |
בלתי מוגה
א. "הא לחמא עניא" (פתיחה) ההתחלה צ"ל בניגון שמח (א) השייכות ד"כל דצריך כו'" לסיפור ביצי"מ ("מגיד") והקשר בין ג' הפיסקאות – כיון שנתינת הצדקה ל"כל דצריך" גם כשנמצאים במצב ד"עניא" היא האתעדל"ת לצדקה דלמעלה להוציאם ממצרים אז, ו"לשנה הבאה" (החל מעתה) גם מגלות זו (ב-ו) ב. "כל דצריך ייתי ויפסח" הפי' "ויפסח" – דלכאורה הפסח נאכל רק למנוייו – דילוג, עבודת התשובה, שעי"ז נעשה בעה"ב על העבר, ויכולים ליתן לו מהפסח. וגם ע"פ נגלה, הרי במצב של פיקוח נפש יכולים ליתן לו, ובנדו"ד, כשזה נוגע לו בנפש ("דצריך" דוקא), נותנים לו גם ענין הדילוג (ז-ח) ג. "מה נשתנה" הקושיא החמישית ששואלים בזמן שביהמ"ק קיים – דלכאו' ד' הקושיות הם כנגד ד' עולמות – היא כנגד דרגא החמישית, עצמותו ית' שבאין ערוך, שבזמן הזה אינה בגלוי, ולכן אין שואלים (בגלוי ובדיבור) קושיא חמישית (ט-יא) ד. (המשך:) קושיא חמישית כוס חמישי ולשון חמישי ה-ו. 1) "מעשה בר"א . . ק"ש של שחרית" 2) "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" האב – הוא דרגא החמישית (לשון חמישי), שבאין ערוך לד' הבנים (יט) ביאור סדר ד' לשונות של גאולה בשו"ע אדה"ז (הוגה) (כ) מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויוציאנו הוי' אלקינו ז-ח. 1) "ובנה לנו את ביהב"ח לכפר על כל עוונותינו" 2) ניגון "פרזות תשב ירושלים" וביטול הקטרוגים בזה |
יום ב' דחג הפסח, בעת הסעודה, ה'תשכ"ט
אמירת שיר השירים; בנוסח הקדושה בשחרית דשויו"ט; עשיית זכר לסעודת אסתר; להבין תניא ע"י ניגון; שינוי הלשונות בהגדה גבי הגבהת הכוס וכיסוי הפת; אודות הביאור בענין ד' לשונות של גאולה; אפיקומן לשלוחים מאוסטרליא כ"בני ביתו" (א-ו)
|
רשימה פרטית בלתי מוגה
אימתי ניעורים כל הלילה; "תיקון" לליל שש"פ; אמירת שיר השירים; סיפור ביצי"מ דוקא ולא בקרי"ס; פתיחת שערי שמים בלילה זה; מנחה קודם סעודת אחש"פ (א-ד) |
רשימה פרטית בלתי מוגה
מנהג הרלוי"צ באפיית ואכילת מצות; שלמי שמחה בשש"פ; המס"נ דשש"פ ודפורים; אודות הקמים בתחה"מ ואופנה (א-ד) |
רשימה פרטית בלתי מוגה
התועלת בגילויים אם אין מרגישים אותם; "הבן שואל" התחיל בשנה שלאחרי יצי"מ; "צדיק" ו"גקה"ט" שבתניא (א-ג) |
רשימה פרטית בלתי מוגה
קערה תחת המצות; סוכר בפסח; תחה"מ של יחידים קודם הגאולה; בהבטחה "שלא יחטא כל השנה"; אחיזת ה"עץ חיים" ב"יזכור" (וע"י טלית); ה"אתחלתא דגאולה" שע"י חסידות; הציפי' למשיח בג"ע; שתיית כל הכוס בפסח; אודות מנהג ד' כוסות באחש"פ (א-ז) |
(הנחה בלתי מוגה)
ב' ענינים בקריעת ים-סוף: (א) מעלת הים על בני-ישראל – שעל-ידי קריעת ים-סוף נעשה "הפך ים (עלמא דאתכסיא) ליבשה (עלמא דאתגליא)", ובעבודה בנשמות ישראל – שניתן הכח לפעול שיהי' מונח בנפש הבהמית (עלמא דאתגליא) שכל חיותו היא דבר הוי' המחי' אותו (עלמא דאתכסיא); (ב) מעלת בני-ישראל על הים – שמצד מעלתם של ישראל והמס"נ שבהם נבקע הים לפניהם. ודוגמתם ב' ענינים בתורה ומצוות (שהרי קריעת ים-סוף היתה באתערותא דלעילא ולפי שעה, כהכנה לקיום הענין באתערותא דלתתא ובקביעות במתן-תורה): (א) מעלת התורה על-ישראל – שעל-ידה מתקשרים ישראל בקוב"ה; (ב) מעלת ישראל על התורה – שהתורה היא בבחי' כלה לכנסת ישראל. והיינו, שמצד ירידת הנשמה למטה נעשו הים והתומ"צ למעלה מישראל, אבל מצד שרשם – ישראל הם למעלה במדריגה מהים ומהתומ"צ. ומ"מ, גם כשהנשמה מלובשת בגוף ישנה המעלה דישראל שמצד פנימיות הנשמה (ולכן היו בקריעת ים-סוף ב' הענינים בבת אחת). וכמ"ש "אדנ-י בם סיני בקודש", שכשם ששם אד' מאיר במלאכים כך מאיר שם הוי' בישראל. לעתיד לבוא יהי' הענין דקריעת ים-סוף בדרגא נעלית יותר: "והניף ידו" – ולא יהי' צורך במטה (כבקריעת ים-סוף), כיון ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"; "על הנהר" – ספירת הבינה (משא"כ קריעת ים-סוף היא במלכות); "והכהו" – ולא ביטול לגמרי, כי גם לעת"ל יהי' ענין הבינה, אלא שיהי' באופן של ראי' (משא"כ ב"לשון ים מצרים", שהו"ע הקליפה, נאמר "והחרים", שיבש לגמרי); "לשבעה נחלים" – עליית הז' מדות בעתיק (משא"כ בקריעת ים-סוף היו י"ב גזרים כנגד י"ב גבולי אלכסון שבאצילות); "והדריך בנעלים" – שיהי' צורך בבחי' נעלים כדי שיוכל הנהר לקבל מישראל. |
בלתי מוגה
א. שיחת אחש"פ תש"ד: שביעי ואחש"פ – משה ומשיח ב. ביאור הפתגם ש"משה" בצירוף "אחד" בגימטריא "משיח" (הוגה) (ה) ד. העילוי ביעוד "והדריך בנעלים" לע"ל; ע"ד ה"תהלוכה" ה. ביאור הפתגם ש"משיח" הוא "מ' שיח" (שיחת אחש"פ תש"ד) ו. (המשך:) השייכות דענין ה"מ' (שיח)" לד' כוסות (כג) מאמר ד"ה והחרים ז. ביאור העילוי ד("מ') שיח" דוקא (המשך) ח. הגירה משכונות יהודיות – האיסור והסכנה שבזה איסור ההגירה משכונות יהודיות – הן מצד איסור מכירת בית לעכו"ם, וכל שכן כשכרוך בהיזק ודאי ודרבים, והן מצד התוצאה דסגירת בתי כנסיות, התמעטות מוסדות-חינוך, וחיזוק כח שונאי ישראל (וכמו דין "נכרים שצרו כו'"); שלילת הטענה שזהו מקום סכנה, והדרך לביסוס השכונות. אי הגירה עכ"פ מצד "מאן דעלך סני כו'" (מוגה) (כט-לט) (השלמות) האחריות ודרכי הפעולה * לא להיות "צדיק אין פּעלץ" * השתקת מצב המהגרים * ההנהגה כאן נוגעת גם למצב באה"ק * השתדלות בזה לא מפני הציווי כו' (מ) ט. סדר ד' לשונות של גאולה בשו"ע אדה"ז הביאור ע"פ נגלה בהנ"ל – ע"פ בירור בגדר דין הסיבה (הוגה) (מב) י. תפקיד הנשים בחיזוק השכונות |
(הנחה בלתי מוגה)
ב' ענינים בקריעת ים-סוף – מעלת בני-ישראל על הים, ומעלת הים על בני-ישראל; וכנגדם ב' ענינים בתומ"צ – מעלת ישראל על התומ"צ, ומעלת התומ"צ על ישראל (ושני ענינים אלו ישנם בבת אחת, כי גם בתחלת העבודה ישנה כבר מעלת ישראל על התומ"צ). קריעת ים-סוף הוא הכנה למתן-תורה, שבו התחיל בירור הענינים הגשמיים, ששלימותו לעתיד לבוא. וזהו "נכון כסאך מאז", שהתחלת בירור וזיכוך העולם ("שתתיישב מלכותך") היא "משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה באז". וזהו ענין "ויהי ביום השמיני", גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות, שהו"ע "אז" (א' רוכב על ז'). והחידוש הוא שיהי' אתערותא דלתתא, ולכן "קרא משה לאהרן ולבניו" – ההמשכה מחכמה לבינה (ובעומק יותר – יחוד פנימי דאו"א), "ולזקני ישראל" – ההמשכה למוחין השייכים למדות, "ותצא אש גו' וירא כל העם גו'" – המשכה בבי"ע. |
בלתי מוגה
א. הקשר דשבת שלאחרי פסח וש"פ שמיני; השלמת המדובר באחש"פ המשך השקו"ט בגדר דין הסיבה – שיש בו ב' גדרים יחד (הוגה) (ה) ועפ"ז, גם מי שאין לו מצה ויין יסב ללא אכילה. ובעבודה – שגם מי שמצבו ירוד שאין לו בחי' מצה ויין, קשור עם "מסובין", (קושיא הד' שכנגד) עולם האצילות! (ו-ז) ב. שלילת ההגירה משכונות יהודיות (המשך) (ח) ג. (המשך:) מופת גלוי של רבינו נשיאנו (ע"י שלוחיו כו') ד. (המשך:) מעלת נשי ישראל ופעולתן על בעליהן ה. מעלת שבת מברכים אייר ו. השלמת שתיית ד' כוסות דאחש"פ (יד) מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי ביום השמיני ז-ח. פרש"י עה"פ (י, כ) וישמע משה וייטב בעיניו (הוגה) (טז) ט. אגרת התשובה (פ"א); אודות התלמידים העולים לאה"ק ברכת הצלחה בלימוד התורה וב"נרות להאיר" לתלמידים העולים לאה"ק (יט) י. פרקי אבות (א, טו): "שמאי אומר . . בסבר פנים יפות" – בכח הפעולה דהלל על שמאי (הוגה) (כ) |
בלתי מוגה
הנחת-רוח שגרמו; אופן ההנהגה מעתה עד סיום השנה |
(הנחה בלתי מוגה)
"והתהלכתי" – ב' אופני הילוך, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה: בעבודת האדם – תורה ותפלה (ובפרטיות: בתפלה גופא – העבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך" והעבודה ד"בכל מאדך"; ובתורה גופא – גליא דתורה ופנימיות התורה); בסדר ההשתלשלות – סובב וממלא. עיקר העבודה ד"בכל מאדך" (שעל-ידה ממשיכים בחי' סוכ"ע) הוא לעתיד לבוא, אבל פתיחת הצינור להשפעה זו היתה ע"י רשב"י (ע"י גילוי פנימיות התורה), וע"י גילוי תורת החסידות שייך ענין זה לכאו"א, ובפרט בהזמן ד"עקבתא דמשיחא". וכן הוא בנוגע לאופן ההנהגה מלמעלה, שעתה נותן הקב"ה ברכה והצלחה בדרכי הטבע, ע"י שכאו"א עושה את התלוי בו בעבודתו, ובפרט בלימוד פנימיות התורה. וזהו שע"י דרשת רשב"י בפנימיות התורה ירדו גשמים, כי ע"י לימוד פנימיות התורה נמשכת ברכת ה' בלי הגבלה. |
קונטרס ר"ח סיון - תש"נ
ב' ביאורים בענין ההכנה למ"ת בר"ח סיון ("ביום הזה"): (א) הביטול דמולד הלבנה הוא הכנה לכך שלימוד התורה של האדם יהי' באופן ד"לאמר", כעונה אחר הקורא, שזהו עיקר קבלת התורה. (ב) בר"ח נשלם בירור ג' המדות חג"ת (שהם עיקרי המדות) דספירת המלכות, וכאילו ישנו כבר כל שבוע הז'. ושייכות שני הביאורים (דלכאורה ביאור הא' ענינו ביטול, וביאור הב' ענינו שלימות) – כי ענין מולד הלבנה הוא לידת מציאותה, אלא שמציאות זו היא בביטול. וזהו שהקשו התוס' "הוה לי' למילף מדבר ממדבר", כי הביטול ד"מדבר" (לשון דיבור, ותוספת המ' היא להורות שהדיבור הוא בביטול) הוא ביטול המציאות, שלמעלה מהביטול ד"יום הזה" שענינו שהמציאות היא בביטול. הטעם שקשירת הכתר שכנגד "נשמע" (קבלת עול מצוות) היתה דוקא ע"י הקדמת "נעשה" (קבלת עול מלכות שמים): קבלת עול מצוות היא ביטול להרצון דמצוות, שהוא ע"ד מקיף דגלגלתא (מקיף השייך לפנימי), ואינו אלא בהגילויים דהאדם; וכדי להמשיך המקיף דכתר שלמעלה מגלגלתא (מקיף שאינו שייך לפנימי) הוא ע"י הקדמת קבלת עול מלכות שמים (ביטול לבעל הרצון), שהוא בעצם מציאות האדם, ועי"ז גם הביטול דקבלת עול מצוות שלאח"ז הוא בכל מציאותו. ומ"מ, תכלית הכוונה ד"נעשה" (קבלת עומ"ש) הוא כדי שיביא ל"נשמע" (קבלת עול מצוות), ועי"ז מיתוסף עילוי גם ב"נעשה" עצמו, בשני ענינים: (א) שעי"ז נשלמת הכוונה ד"דירה בתחתונים", (ב) שעי"ז הביטול הוא גם בהמציאות דהאדם. וזוהי מעלת הביטול ד"ביום הזה" על הביטול ד"מדבר", כמרומז בלשון "זה", דקאי על העצמות, שבכחו לחבר ב' ההפכים דביטול ומציאות. וזוהי השייכות ל"סיני", "שירדה שנאה לאומות-העולם", מצד ענין הבחירה שבהעצמות. ואף שענין זה הוא בכל ר"ח, מ"מ עיקרו הוא בחודש השלישי, שבו מקבלת המלכות מתפארת, הגילוי דהוי' שהוא שם העצם. |
בלתי מוגה
א. מעלת ערב ר"ח סיון ב. מעלת ואחריות הנשים על הילדים (לרגל הכינוס שלהן) מאמר (כעין שיחה) ד"ה בחודש השלישי (מוגה) ג-ה. פרש"י עה"פ (ג, טו) "פקוד את בני לוי . . מבן חודש ומעלה" (הוגה) (י) ו-ז. אגרת התשובה (פ"ד) – "יש הפרש עצום מאד למעלה" (פתיחה) מעלת ההמשכה שע"י לימוד התניא ברדיו (יא) מדייק "למעלה" – אף שמבאר מעלת הנשמות למטה על צבא השמים ומלאכים – כדי לתרץ דא"כ למה צריכות למלאכים, ושייכות לחטא, ולא נק' "ה'" (כמו שמלאכים נק' אלקים) – כיון שלמטה מעלתם (ישנה, אבל) אינה בגלוי. וזהו שנקט "צבא השמים", שבהם הכח האלקי הוא בגילוי [וזהו "דברך נצב (ל' גילוי) בשמים" (דוקא)] (מוגה) (יב-טו) ח-ט. פרקי אבות (ו, ז): "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי' כו'" י. ה"יינה של תורה" שבפרש"י מעלת הביטול ("יהודה"; "לעושי'") שביציאה לשליחות; אודות תיקון המצב בהתוועדויות ובתפלות, וכן שלילת גניבת מאמרים וכו' בשביל להתגאות כו' במקום לשמור הסדרים ולהתייגע בתורה, ואחריות המשפיעים בזה כו'. ונרמז בשם "ר' יהודה בר' שלום", יהודה מל' מודה ועוזב ירוחם, ושלום מל' שלמים, שבאים מבהמה דוקא כו' (יט) |
בלתי מוגה
) פתיחה בשלום, והשייכות למ"ת ולנשי ישראל הפתיחה ב"שלום עליכם" שייכת במיוחד לקבלת התורה שענינה שלום, וכיון שהנשים קדמו לקבלת התורה, גם ענין השלום תלוי במדה גדולה בפעולותיהן, בעצמן ובסביבתן (א-ב) 2) השפעת האם בחלקו של האב בחינוך הילדים אף שרק יהדותם של הילדים נקבעת לפי האם, והדרגות דכהן לוי ישראל הם לפי האב, שאחראי לשגשוג ובחינת הילדים – למדים מקמחית שע"י הדוגמא חי' של הנהגתה בצניעות בכח האם לפעול שהילדים יגיעו גם לדרגא הכי נעלית ביהדות, למעלה גם מכח פעולתו של האב. וההתחלה בזה – ע"י החינוך דהאם (ג-ו) 3) סיום בברכה השייכת לר"ח (ז) |
רשימה פרטית בלתי מוגה
צדיקים שבבחי' "לויתן"; אודות ה"תיקון"; מאמר בלילה זה; שטיחת עשבים בביהכנ"ס; אדנ"ע והרא"ד לאוואוט; "שהחיינו" בשבתות ימי הספירה (א-ו) |
(הנחה בלתי מוגה)
המלאכים נמשכים משם אלקים, ונשמות ישראל הם משם הוי'; אלא שמצד ירידת הנשמה למטה לא נרגש בהם הביטול, ובשעת מתן-תורה נפעל בהם ענין הביטול כמו במלאכים (וכמ"ש "אדנ-י בם סיני בקודש", שכשם ששמו של הקב"ה משותף בשמות המלאכים, כך שיתף הקב"ה שמו בכאו"א מישראל בסיני). וזהו "וידגו לרוב בקרב הארץ", שגם הנשמות שבעלמא דאתגליא יהיו בבחי' "נוני ימא", כמו המלאכים שבעלמא דאתכסיא, שמרגישים תמיד את מקור חיותם. ומוסיף "לרוב", מדריגה נעלית בעלמא דאתכסיא גופא, למעלה מהמלאכים שהם בעולמות בי"ע, והביטול שלהם אינו בשלימות (כמ"ש "במלאכיו ישים תהלה"). וזהו שביקשו המלאכים "תנה הודך על השמים", שיהי' מתן-תורה דאצילות בבי"ע, ועי"ז יתוקן הענין ד"במלאכיו ישים תהלה". והשיב להם משה "למצרים ירדתם כו'", כי מתן-תורה הוא המשכת העצם (כי ביטול ההפרדה בין עליונים ותחתונים הוא רק ע"י כח שלמעלה משניהם), והמשכת העצם היא למטה ביותר דוקא, מצד הענין ד"דירה בתחתונים". וע"י העלי' שפועלים למטה – יתעלו בדרך ממילא גם המלאכים. וזהו "וידבר אלקים" – שמורה על תוקף ועוצם ההשפעה, "לאמר" – שעי"ז ניתן הכח לכאו"א מישראל שכאשר יקרא בתורה יהי' הקב"ה קורא ושונה כנגדו. |
רשימה פרטית בלתי מוגה
ניגון "האדרת והאמונה" בתפלת שבת; שלילת "בדיחות"; הלימוד ממשה בקשר למסירת דו"ח לרבי; הניגון "אנא עבדא דקוב"ה" (א-ד) |
רשימה פרטית בלתי מוגה
אודות הזכרת נשמות; ניגון "האדרת והאמונה"; הכח ד"אנא עבדא"; פעולת מ"ת בבחי' היחידה; בענין "ומשה נגש אל הערפל גו'"; הדגשת ענין הנדיבות והעשירות בשבועות; מאמר בליל א' לפנות בוקר (א-ו) |
קונטרס חג השבועות - תש"נ
הטעם שהדיבור דעשרת הדברות הי' באופן ד"עמי הדיבור מדבר" (לכאו"א בפ"ע) – כי בשעת מ"ת שיתף הקב"ה את שמו בכאו"א מישראל, שהו"ע שם הוי' שבכאו"א מישראל, כמ"ש "כי חלק הוי' עמו" (למעלה מהשיתוף דמלאכים שהוא רק בשם אד', כמ"ש "אד' בם"), והכח לזה הוא מבחי' "אנכי" שלמעלה גם מהוי'. הטעם שבציור שם הוי' שבגוף יש גם מילוי הההי"ן דשם הוי' (עשר אצבעות ביד ועשר אצבעות ברגל) – כי בגוף הגשמי מתגלה הפנימיות והעצמיות דשם הוי', ודוקא עי"ז אפשר שתהי' המשכת שם הוי' בגוף הגשמי. הביטול שבישראל עי"ז שהקב"ה שיתף בהם את שמו – שייך להפירוש ב"לאמר" שהוא "כעונה אחר הקורא" (ענין הביטול); והמשכת בחי' הוי' למטה ע"י בחי' אנכי שלמעלה מהוי' – שייך להפירוש ב"לאמר" שהוא להמשיך עשרת הדברות בעשרה מאמרות. ולכן באים ב' ענינים אלו בהקדמה להפירוש הג' ב"לאמר" – שע"י לימוד התורה "הקב"ה קורא ושונה כנגדו". ג' פירושים אלו הם כנגד ג' ענינים שנתחדשו במתן-תורה (הנרמזים בהחילוק בין "ריחות היו" ל"שמן תורק שמך"): (א) בנוגע לנותן התורה – "אנא נפשי כתבית יהבית", שמצד זה נעשה הביטול "כעונה אחר הקורא"; (ב) בנוגע למקבלי התורה – שניתן להם הכח לפסוק הלכות, ומצד זה "הקב"ה קורא ושונה כנגדו"; (ג) בנוגע לתורה עצמה – שניתנה באופן של ציווי ופעולה בעולם, שהו"ע המשכת עשרת הדברות בעשרה מאמרות. החידוש בנוגע לנותן התורה (המשכת העצמות בתורה) הוא החידוש העיקרי, שממנו נמשכו שאר החידושים. |
בלתי מוגה
א. חג השבועות: למעלה מ"ראש השנה", ונוגע לכל השנה ב. (המשך:) קבלת התורה – ע"י "אנא עבדא דקוב"ה" ג. ביאור הפסוק "תמוך אשורי במעגלותיך"; ע"ד ה"תהלוכה" ד. שיחת חה"ש תש"ד: מעלת אמירת איש"ר מאמר ד"ה וידבר גו' לאמר (מוגה) ה. שיחת חה"ש הנ"ל: מ"ת פעל במשה לראות המעלה דאיש פשוט ו. בקשר ל"כינוס תורה": שיטת אדה"ז בנוגע ל"יום טבוח" אודות ה"כינוס תורה"; במוצאי שבועות אין תוקעין – כי מ"ת לא מסתיים (לד) ז. "בנינו עורבים אותנו": האחריות בנוגע לחינוך וטהמש"פ הערבות לכך שהתורה תהי' תורת חיים, בחיים היום יומיים – היא (לא האבות, שלאו דוקא שהבן ישמע לאביו, ולא הנביאים, כי צריך לידע אם דברי הנביא נאמרו בכל לבו, אלא) דוקא "בנינו עורבים אותנו" – כי מאופן הנהגת האדם עם ילדיו יודעים במה הוא בעצמו אוחז. והיינו, שקבלת התורה היא – ע"י החינוך שמעניקים לילדים, ובלי פשרות (כי ילדים אי אפשר לרמות). והתחלה בזה – משהתינוק מתחיל לדבר, ועוד לפנ"ז – ט' חדשים לפני לידתו, ע"י הנהגת האם כו', שזהו הגורם לכל הקשיים שישנם בימינו עם הילדים. והתיקון לזה – ע"י התשובה והחלטה טובה בנוגע לחינוך, שתלוי באב והאם, ובנוגע לטהרת המשפחה – בעיקר באם, ועי"ז זוכים לילדים וצאצאים בריאים (לה-מא) ח. אודות יהודי רוסיא ט. אודות לימוד והפצת שיעורי חת"ת (מג) |
(הנחה בלתי מוגה)
תרומה אותיות "תורה מ'" – "עין יפה אחד מארבעים", כשמקבל מבחי' המוחין כחב"ד כפי שכל אחד כלול מיו"ד; תרומה אותיות "תרי ממאה" – "עין בינונית אחד מחמשים", ענין המסירות-נפש דקריאת שמע, שהוא למטה מהתורה, שהרי ענין המס"נ כתוב בתורה דוקא (וכמבואר במעלת התורה על התשובה, שידיעת ענין התשובה היא ע"י התורה). בחי' "תורה מ'" הו"ע המתנה שבתורה (למעלה מבחי' ירושה ויגיעה שבתורה), שנתחדשה במתן-תורה. וזהו שהממי"ן שבהתחלת וסיום התורה שבעל-פה נרמזו בקרבנו של נתנאל ("נתן א-ל", מתנה שבתורה) נשיא יששכר (ששבטו היו בעלי תורה). ענין המתנה שבתורה בעבודת האדם – לימוד התורה לשמה. וזהו "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה" (שהו"ע החיבור דימין ושמאל, "לאכללא שמאלא בימינא"), כי במ"ת (שאז נתחדש בחי' המתנה שבתורה) נעשה החיבור דעליונים ותחתונים. |
בלתי מוגה
א. השלמות למדובר בשבת הקודמת – יום ב' דחג השבועות ב. י"ד סיון בלילה – התחלת המאסר מאמר (כעין שיחה) ד"ה כל העוסק בתורה לשמה ג-ד. פרש"י (ה, ט): וכל תרומה וגו', א"ר ישמעאל . . אלו הבכורים וכו' (הוגה) (יג) אם "איני יודע מה יעשה בהם" – לכל לראש "תביא בית ה"א" (הוגה) (טו) ה-ו. אגה"ת (פ"ד) – "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים . . להתייצב גו'" ז. הקשר דב' הפירושים ב"נשא" |
קונטרס ט"ו סיון - תנש"א
ענין "בהעלותך את הנרות" – שאהרן (שהו"ע התורה) מעורר את כח הרצוא שבנשמות לעלות למעלה, שנתעלם בהם ע"י ירידתם בגוף. וזהו "אם שמרת את נרי אני משמר את נרך", ששמירת הנר דהנשמה הוא ע"י שמירת הנר דתורה. והכוונה בזה, ששמירת הנר דהנשמה הוא לא רק ע"י שאינו עובר ח"ו על ציווי התורה, אלא הוא תלוי בקיום התורה. ולא רק בנשמות דבי"ע (שאצלם הגוף ונפש הבהמית מסתירים על הנשמה), אלא גם בנשמות דאצילות שהנשמה היא בגילוי. וטעם הדבר – כי ענין הנר דהנשמה הוא הביטול שלה, ושלימות הביטול דהנשמה (ביטול במציאות לגמרי) הוא ע"י קיום המצוות (משא"כ הנשמה מצ"ע, גם כשהוא צדיק גמור, אינה בטלה במציאות לגמרי). גם לפני מתן-תורה היתה בישראל האהבה הטבעית שהיא ירושה לנו מאבותינו, ונכלל בה גם העבודה דקבלת-עול, שהרי "האבות הן הן המרכבה". ומ"מ, מכיון שיש בה מעלה לגבי הרוכב ("דבר גדול מעשה מרכבה", שע"י המרכבה דאבות נעשית העלי' דאצילות לבחי' "לא אדם" שלמעלה מאצילות) אין זה תכלית הביטול. ולאחר מתן-תורה נתחדש הביטול דהלכות התורה, שנקראו "דבר קטן" על-שם עוצם ביטולם לאוא"ס המלובש בהם, ביטול בתכלית שאין בו שום מעלה. ועי"ז נמשך ביטול זה גם בהאדם העוסק בתורה. וזהו "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר", שלימוד התורה וקיום המצוות של האדם יהי' באופן ד"תען לשוני אמרתך", תכלית הביטול (וזוהי שייכות מאמר זה לחג השבועות). ומ"מ, כיון ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", אין ביטול זה שולל את מציאותם, אלא אדרבה – זה גופא הוא מציאותם ("אני משמר את נרך", "שלהבת עולה מאלי'"). |
בלתי מוגה
א. "בהעלותך" – לשון עלי' הדיוק "בהעלותך", לשון עלי' – בהקדם הביאור בזה שעבודת האדם (רק) לגלות הענינים שבבריאה פועלת שנעשה שותף לקב"ה בהבריאה, כי בזה משלים כוונתה. וזהו"ע הדלקת הנרות (והנשמות שנק' נרות): הנר עצמו ישנו גם קודם, אבל הדלקת הנר (ו"מאלי'") היא עליית הנר (והמדליק) לתכליתו – "בהעלותך את הנרות"; העבודה להיות נרות להאיר, היא עד שהזולת יהא ג"כ נר להאיר כמותו (א-ז) ב. 1) השייכות דהדלקת, הטבת ודישון הנרות לכאו"א 2) הלימוד מפירוד הקנים "אילך ואילך" בשייכות ליציאה לשליחות גבי מעשה המנורה כ' רש"י (בפ' תרומה) "מפריד הקנים אילך ואילך" (ולא "ומבדיל"): ע"י המנורה נפעל בירור הניצוצות השייכים לישראל (שלכן זוהי "צדקה כו' בישראל שפיזרן כו'") ונתפזרו במקום הפירוד (בי"ע; דלא כ"הבדלה", שבאצי'). ועבודה זו היא "אילך ואילך" – רחוק מ"פני המנורה", ומתוך קב"ע – עבודה בב' קוין מנוגדים ("אילך ואילך") (י-יב) ברכה לנוסעים "אילך ואילך", למקום רחוק, להאיר את החושך (יג) מאמר (כעין שיחה) ד"ה בהעלותך את הנרות (מוגה) ג-ד. פרש"י עה"פ (י, לה) ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך (הקדמה) השייכות דתיבות אלו לתהלים דשנה זו (וחודש זה) – ס"ח, ב (טו) הביאור בפרש"י – החילוק דאויב ושונא (שנאה גלוי' וכבושה) (הוגה) (טז) (ובהערה: תרגום אונקלוס על "אויביך" ו"משנאיך") ה. המשך הביאור באגה"ת (פ"ד), ובפרש"י פ' נשא (יז-ח) ו. "וינוסו משנאיך": ע"ד המצב באה"ק "משנאי" (ועד"ז "משנאיך") הם שונאים שהם גם משניאים, שבהם קאי "בגמרא ר"פ ט"ז דשבת" – כפי שמציין בתניא ספל"ב (כדי למעט שונאים סתם). ומזה מובן בנוגע למצב באה"ק, שאין לרדוף אחר שלום עם השונאים, שאף מזיקים לעצמם כדי להרע לישראל, היפך הטבע, אלא לפעול בבנ"י שיתנהגו הם כפי הטבע שלהם, לקיים תומ"צ. אבל עוד לפנ"ז – צ"ל "יפוצו אויביך וגו'", כי הם "אויביך" דהקב"ה, וכמו בסיום הסדרה, שהקב"ה ממתין ל"מרים", בנ"י בזמן הגלות, גם כשזהו באשמתם. וכיון ש"שכינתא בגלותא" – אין לעשות חשבונות, ועליו להוציא מן הגלות גם יהודי שאינו ראוי, ולאח"ז בודאי יעשה תשובה (יט-כג) |
1) פ' שלח: הלימוד ממצות חלה, והשייכות לענין החינוך השלב הבא לאחרי סיום הלימודים והשגת שליטה עצמית – חינוך אחרים. ובזה יש לימוד ממצות חלה, שלפני שיהודי מתחיל להכין כל צרכיו (שנק' "לחם") מפריש ה"ראשית" והמובחר לה': יהודי מובדל מהעמים גם בצרכיו הגשמיים, שהנהגת הבית היא באופן שההתחלה, בזמן ובחשיבות, ניתנת עבור ענינים הקשורים לה', ואזי הקב"ה בא לשכון בבית, ובבואו נעשה "להניח ברכה אל ביתך". ועד"ז בכל בוקר (ובהתחלת תקופה חדשה בלימוד) – "ראשית עריסותיכם" צ"ל בהודאה לה'. ורעיון זה יש לנטוע בילדים (ולידע שכל ילד הוא "תרומה"), ואזי נעשה "להניח ברכה" כל הקיץ "אל ביתך" ובסביבה (א-ו) 2) ברכת קיץ בריא, והבאת הגאולה בזכות הצניעות (ז) |
(הנחה בלתי מוגה)
תוכן העבודה ד"חלה" – לפעול גם במעמד ומצב דאות ח' (סתום מג' צדדים ופתוח רק מלמטה, שהו"ע הירידה למטה ע"י "לפתח חטאת רובץ"), שיהי' הענין דאות ה' (שיש בו פתח עליון, "דאי הדר בתשובה מעיילי לי'"). וזהו שהחיוב הוא "משעה שהאשה מקשקשת עיסתה במים", דהיינו שגם במקום הפירוד והישות (קמח) פועלים ענין הביטול (מים). והענין בעבודה – הקדמת עבודת התפלה (מים) ללימוד התורה (קמח), ולאח"ז – התעוררות האהבה כרשפי אש (אפי'). וכן בעבודת התפלה גופא ישנו ענין הטחינה (הכנעה), ולאח"ז ענין הלישה (הביטול דפרשה שני' דקריאת-שמע, בחי' שוב, שדוקא בה נאמר "ולעבדו", דהיינו שעי"ז ממשיכים אחדות הוי' במקום הפירוד). וזהו שענין החלה הוא "להניח ברכה אל ביתך", שהו"ע המשכת הביטול דחכמה (ברכה) במלכות (בית), שעי"ז תוכל להיות העבודה בבירור העולם. |
בלתי מוגה
א. ענין האחדות במצות חלה, בעולם ובתורה ב. ההוראה ממצות חלה ביחס ללימוד חכמות אוה"ע מאמר (כעין שיחה) ד"ה ראשית עריסותיכם ג. פרש"י עה"פ (טו, כב) וכי תשגו ולא תעשו צ"ב: למה מעתיק גם התיבות "ולא תעשו"; מנ"ל שבע"ז הכתוב מדבר; מעתיק "אשר דיבר ה' אל משה" ומפרש "אנכי . . מפי הגבורה שמענום"; מעתיק גם "אחת דיבר אלקים" (יח) ד-ה. אגה"ת (פ"ד) – הצורך בהקדמת מאמר אליהו (הוגה) (יט) ו. הביאור בפרש"י ג' ענינים בע"ז: "פורק עול מפר ברית ומגלה פנים" – כנגד עדות חוקים ומשפטים (הוגה) (כב) "אשר דבר" (ולא "צוה" כבכ"מ) – שדבר אל משה ("אנכי ה' אלקיך") והכל שמעו, "שמענום". ונק' "מצוה אחת" – כי אנכי ולא יהי' בדיבור א' נאמרו, "אחת דיבר אלקים" (כג) ז. המשך זהירות מע"ז בעבודה – ענין הביטול, שלא להחשיב טפל (כמו כשרונות עצמו) לעיקר, כולל בלימוד התורה – ע"י נתינת "מים" (ביטול) בקמח (תורה) (כה) ח. המשך |
קונטרס חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז - תנש"א
הטעם שפרה אדומה נקראת על שמו של משה – לפי שהיא כללות התורה ("זאת חוקת התורה"), שנקראת על-שם משה, כיון שקיום התומ"צ תלוי בזכירת ענין המס"נ וצ"ל בדרך קבלת-עול, והנתינת כח לזה היא ע"י משה (שהו"ע הביטול, "ונחנו מה"). "תפלה למשה" – תפלת עשיר, שאינו חסר שום דבר והכל אצלו בריבוי ובשפע, ולכן תפלתו אינה בשביל עצמו אלא בשביל כנסת ישראל (מלכות), שיומשך גילוי עצמות אוא"ס במלכות. ותפלה זו היא מפני שהוא "עשיר", בחי' דעת עליון שמקבל מעתיק, עצמות אוא"ס, ולכן בכחו לפעול ענין זה במלכות. ואעפ"כ נקראת "תפלה" (עבודת הנבראים, העלאה מלמטה למעלה), כי אמיתית הענין ד"בנין עדי עד" הוא כשהמשכת הגילוי במלכות הוא מצד המלכות עצמה. ויתרון זה הוא גם בההמשכה עצמה, כי העולם נברא באופן שהמשכת כל הגילויים היא ע"י עבודת האדם (ולכן נחלקים הגילויים שלמעלה לג' מדריגות – ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין ועצמות אוא"ס – כדי שהמשכתם תהי' ע"י ג' המדריגות באהבת ה' למטה, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"), ועי"ז נעשית עלי' גם בעצמות אוא"ס. ולכן עי"ז נעשה בנין המלכות "בנין עדי עד". ואף שמשה עצמו הוא "עשיר", מ"מ, כיון שהוא רוען של ישראל, החסרון דישראל הוא גם החסרון שלו, ולכן גם לגבי משה נתחדש הגילוי ע"י תפלתו. וכן הוא ב"אתפשטותא דמשה" שבכל דור. וזהו העילוי שנתחדש בהגאולה די"ט כסלו וי"ב תמוז מצד "יתרון האור מן החושך", כי ההעלם והסתר לגבי ישראל הוא העלם והסתר גם לגבי הנשיאים. וענינו של עילוי זה הוא גילוי עצמות אוא"ס שלמעלה מממלא וסובב (ולכן היתה הגאולה נס שלמעלה מהטבע, וביחד עם זה מלובש בטבע). ולכן נקראת מצות פרה אדומה דוקא על-שמו של משה (אף שמשה עצמו ידע גם את הטעם למצוה זו, וא"כ לגביו אין חילוק בין מצוה זו לשאר המצוות), כי כיון שהיא חוקה לגבי ישראל ה"ה חוקה גם לגבי משה. |
בלתי מוגה
מאמר ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה (מוגה) א. פ' חוקת: "לך אני מגלה טעם פרה" (הוגה) (ב) (בהמשך למאמר:) "תפלה למשה" על אחרים היא תפלה שלו (וכמו שאדהאמ"צ לא נתן תיקון לדבר שלא מצא בעצמו בדקות כו'), וביחד עם זה היא "תפלת עשיר" שאין בו חסרון – כי עצמות (פנימיות עתיק) היכן שנמשך נשאר עצמות (ג) התחלת העבודה – במס"נ ואתכפיא ("חוקה"), ולאח"ז צ"ל (האתכפיא גופא) בשמחה ("לך אני מגלה כו'") (ד) ב. שנת הצ' לבעל הגאולה: שייכות "תפלה למשה" ופ' בלק ג-ד. 1) פרש"י (חוקת כא, ו-ט) בענין "הנחשים השרפים" צ"ב: הדיוק "כלב או חמור (נושכו)"; מהי הקושיא "וכי נחש ממית", הרי דרכו בכך; הקושיא ד"ממית" צ"ל לפנ"ז על התיבות "וימת עם רב"; פתח ב"ממית" וסיים ב"ניזוקין" (י) 2) ענינם של תלמידי הישיבה – לימוד התורה בימינו צ"ל הלימוד אפילו באופן שיבוא מזה ישות (להודיע על הישגיו ולקבל עידוד כו'), ואזי לא יהי' מונח בעריכת "טייפּ" מהתוועדות כו' (יא) 3) המשך הביאור בפרש"י פ' שלח (יב) 4) אגה"ת (פ"ד) – "כל הי' ספירות נכללות ונרמזות כו'" צ"ב: למאי נפק"מ שהמדות נכללות "במספר שש שבפסוק כו'"; האריכות "עד . . בכלל"; הפסוק "באשר גו' שלטון" למה לי (יג) 5) הביאור בפרש"י "כל הנשוך" – גם ע"י כלב וחמור שלא הי' דרכם בכך, ומעתה, גם הנחש הי' רק כדי שבנ"י יעשו תשובה (ולכן לא נקט "מתים" אלא "ניזוקין") (יד-טו) הטעם שרש"י מקדים ד"ה "והי' אם נשך" לד"ה "נחש נחושת" (הוגה) (טז) ה. 1) אגה"ת (שם) – ביאור דיוק הלשון "נכללות ונרמזות" (הוגה) (יז) 2) מ"יינה של תורה" שבפרש"י "אמרו רבותינו וכי נחש כו'" – הרביים שלנו שואלים: מה לנחש, זה היצה"ר, וליהודי?! ועכצ"ל, שזהו בשביל ענין האתהפכא כו', כמו בי"ב תמוז (יח) |
קונטרס י"א ניסן - תנש"א
הטעם שמביא בהשיחה (אודות מזמור זה) דברי המדרש "אחד עשר מזמורים אמר משה" – להורות על שייכות המזמור לגאולה העתידה, שאז תהי' המשכת פנימיות הכתר (אחד שלמעלה מעשר) בכל העשר ספירות, ובפרט בספירת המלכות. וזהו שמסיים ש"מעון" (מלכות) אותיות "נועם" (עתיק). "תפלה למשה" – תפלת עשיר, עשיר בעצם שאין שייך בו חסרון, ולכן תפלתו אינה בשביל עצמו אלא בשביל ישראל. ב' ענינים במילוי החסרון – "די מחסורו" (הדברים הנצרכים לכאו"א) ו"אשר יחסר לו" (הדברים הנצרכים לו מפני שדרכו בכך), ועשירות היא למעלה משניהם. וכנגדם ג' ענינים בהגילויים שלמעלה – ממלא כל עלמין (האהבה ד"בכל לבבך", השייכת גם לנפש הבהמית), סובב כל עלמין (האהבה ד"בכל נפשך", השייכת רק לנפש האלקית לפי שדרכה בכך), ועצמות אוא"ס שלמעלה מממלא וסובב. הגילוי דסובב כל עלמין נחשב מילוי החסרון גם לגבי העולם, כי הפנימיות והעצם דאור הממלא (שם אלקים) הוא אור הסובב (שם הוי'), וכיון שע"י עבודת הנשמה בהענין ד"בכל נפשך" מתגלה הפנימיות דהעולם (שהרי כוונת ירידת הנשמה היא בשביל לתקן את העולם), נעשה העולם חסר גם לגבי הגילוי דסובב. ועד"ז בענין העשירות (גילוי עצמות אוא"ס), שע"י גילוי ענין זה בנש"י יהי' לעת"ל מעין גילוי זה גם בעולם. הטעם שמשה נקרא "עשיר" – להיותו בחי' "דעת עליון" המקבל מעתיק, שבכללות הוא עצמות אוא"ס שלמעלה מגדר עולמות. ולכן לא שייך בו ענין החסרון (אף שהחסרון דכנס"י הי' נוגע לו במאד), כי נרגש אצלו שאמיתת המצאו ית' הוא אמיתית המציאות של כל הנבראים ואינם חסרים מאומה. וע"י כתיבת מזמור זה בספר תהלים שנאמר ע"י כל ישראל – ניתן לכאו"א מישראל הכח לגלות בחי' העשירות שבו, ועי"ז – למלאות החסרון דהעולם, דהיינו שהתפלה היא באופן שפועלת על הנהגתו במשך כל היום. וזהו "איש האלקים" – "בשעה שעלה לרקיע איש", שגם בשעת התפלה זוכר שצריך לברר את המדות (עליית המלכות בהעצמות, "מעון"), "ובשעה שירד מן הרקיע אלקים", שהנהגתו במשך היום היא באופן זה (המשכת העצמות בהמלכות, "נועם"). |
בלתי מוגה
א. ביאור במכתב לחגיגת י"ב תמוז תרפ"ח ב. המשך ג. רשימת המאסר: ידיעת הזמן במאסר, ואצל משה בהר ד. "נזכרים ונעשים": השפעת המעשה על הלב והמוח דוקא ע"י שמצמצם עצמו (לדיבור ו)למעשה, שלמטה מהרגש והשכל, מיתוסף עומק ברגש ובהבנה: בהשפעה על הזולת – כתיבת זכרונותיו מעוררת אחרים יותר מדיבור ומחשבה, בלימוד – הצמצום להשפיע לתלמידיו פועל ש"מתלמידי יותר מכולם", בשירה – ע"י הצמצום לנגן בכלי מיתוסף יותר ברגש שבלב עד לדעה ש"עיקר שירה בכלי". ולכן המצוות (ה"שירה" דבנ"י לקב"ה) – עיקרם במעשה, ועי"ז מיתוסף בכוונה ("נעשה", ועי"ז "ונשמע"). ועד"ז בענין הזכרון – שה"ונעשים" מעורר ומוסיף בחוויית הזכרון, ובנדו"ד – זכרון תנועת המס"נ ונצחון היהדות שהיתה בי"ב-י"ג תמוז בפעם הראשונה (כג-לב) ה. ניצול מצב הנוער כיום ל"חיזוק התורה והיהדות" ו. אודות המצב בארץ הקודש ז. במכתב אדה"ז "שלשה צריכין חיזוק, תורה ותפלה ודרך ארץ" מאמר ד"ה תפלה למשה (מוגה) ח. שיעורי החומש די"ב וי"ג תמוז בענין "בת יתרו מי התירה לך" – להיותו כהן שאסור בגיורת (הוגה) (נד) כ' הרגצ'ובי שכפרת פינחס היא פעולה נמשכת, ומפורש בתוס' – שבכל שנה מתעורר קטרוג בית פעור ומתבטל כו' (ומכאן ראי' לענין "נזכרים ונעשים"), "עד שיחיו המתים" (כדאי' בספרי) – תחה"מ שפועל כאו"א ע"י לימוד התורה שמחי' שכל הקר, ושורף הגלות (פרה אדומה, טומאת מת) שבו ע"י ניצוץ משה ("ויקחו אליך", גואל אחרון) שבו (נה-ז) ט. "מגבית" לטובת "אהלי יוסף יצחק ליובאַוויטש" (נח) י. זמן הקיץ: שליחות, ומחנות קיץ יא. אודות ההנהגה בעת התוועדות; ע"ד יהודי רוסיא ברכה ליהודים שברוסיא – שתהי' שריפת הפרה, זו מלכות אדום, ונתינת מים חיים – תוספת חיים בתומ"צ, עד ליציאת כולם מן הגלות (סה) |