ב"ה

התוועדויות תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

בזמן הגלות גופא (שהו"ע העלם והסתר, שאין רואים נסים בגלוי) יש ב' אופנים: (א) שאין רואים נסים כלל (כמו בזמן גזירת המן), (ב) שרואים את הנסים כפי שהם מלובשים בלבושי הטבע (כמו בהגאולה דפורים). והחילוק בין שני אופנים אלו נעשה מצד השינוי בהנהגתם של ישראל ("דע מה למעלה ממך").

בזמן הגלות העבודה היא באופן ד"פנו אלי עורף ולא פנים", שהו"ע העלם והסתר ("הסתר אסתיר פני"). ואעפ"כ גם אז ישנו הענין ד"פני", הפנימיות והעצמיות של ישראל שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות. וזהו שאומרים בזמן הגלות "אברהם לא ידענו", דהיינו שחסרה העבודה דאהבה ויראה, ומ"מ "כי אתה אבינו", שעצומ"ה קשור עם כאו"א מישראל. וענין זה מתבטא בעבודת המסירות-נפש.

וזהו ענין ימי הפורים, שכל ישראל עמדו בתנועה של מסירות-נפש, ועי"ז נתבטל ההעלם והסתר ונתבטלה הגזירה. ומ"מ, כיון שהיתה רק התנועה דמסירות-נפש ולא שלימות העבודה באהבה ויראה, לא הי' הנס בגילוי אלא בהתלבשות בדרך הטבע.

וכיון שכל הענינים שבעולם התחלתם בתורה, היתה גם התחלת הנס דפורים ע"י ששת הלבושים ("לבוש מלכות גו'"), שכנגד ששה סדרים דתורה שבעל-פה, שהיא בחי' העלם והסתר שבתורה (משא"כ "מקרא" ענינו אור וגילוי).

והמשכה זו היא באופן של "יצא מלפני המלך" – המשכה גם למטה מ"שער המלך", בעולמות בי"ע שלמטה מעולם האצילות.

בלתי מוגה

א. ההוראה מהתחלת המגילה: "ויהי בימי אחשורוש"
נוסף לזה שאריכות הסיפור במגילה נצרכת כהקדמה לביאור גודל הנס שאח"כ, יש הוראה גם מכל פסוק בפ"ע: לכל לראש צריך לידע ש"ויהי בימי אחשורוש" – "לשון צער" (אף שמצב בנ"י טוב, וצריך להודות על כך), כי אילו עשו תשובה היו "בימי מלכא משיחא". וידיעה זו גופא – היא התחלת התיקון והתשובה על "מפני חטאינו", ועי"ז נגאלין מיד (א-ט)

ב. "איש יהודי": ההוראה מהנהגת מרדכי לעסקני ציבור ובעלי עסק

מחד, מי שעסקו "בשער המלך" או במסחר צריך לידע שאמנם זהו "ויהי" לשון צער, אך זוהי שליחות ה' ("הגולה אשר הגלתה" ע"י הקב"ה), וכשיעסוק בזה באמונה וכ"איש יהודי" יביא גאולה לעולם, ומאידך, ההצלחה בזה תלוי' בכך שלומד תורה גם בעצמו ועם ילדיו ולא רק תומך באחרים, ועד שהמן ידע שגזירתו בטלה כשראה (לא את קרבת מרדכי לאסתר, אלא) שמרדכי בעצמו (ולא שלוחיו) יושב עם ילדים (ולא רק שלו) ומלמדם תורה, ובזה גופא – דיני מנחת העומר, תורה כשלעצמה (י-יח)

ג. המשך: על עסקנים לנצל השפעתם גם בענין החינוך
כשם שמרדכי שהי' עסקן ציבורי ישב ולימד בעצמו תשב"ר – כך גם מי שעסקו באחד הקוים דישכר או דזבולון, לא די שיצא י"ח הקו השני בתור יחיד, אלא צריך להשפיע גם על אחרים גם בקו השני, כי התורה היא תורה אחת. והרי, במה נחשבת יגיעתו כשיכול להציל מאות נפשות ועאכו"כ ילדים, ועצם האפשרות בזה – מורה על גודל האימון של הקב"ה בו, וכשינצלה – תגדל השפעתו עוד יותר (יט-כד)

ד. "ויהי בימי אחשורוש" – "זה הקב"ה" – "לשון צער"

ככל הענינים דלמטה, גם אחשורוש כפשוטו נשתלשל מ"אחשורוש זה הקב"ה", כדאיתא במדרש [וזהו שמלמדים תשב"ר פסוקים ד"יד ה'" וכיו"ב, דאמיתית ענין היד הוא למעלה (דגם התינוק מבין שהיד נקראת ע"ש החיות והכח שבה)]. ואעפ"כ זהו "ויהי" ל' צער – כי הצרה היא זה גופא ששם ה' לא מפורש במגילה, וצריך לחפש במדרש ש"זה הקב"ה". אלא שרצה הקב"ה לבחון יהודי במצב של העלם והסתר ("אסתר"), שגם בהיותו ב"וואָל סטריט" יודע ש"זה הקב"ה", ואף שצריך לפעול בלבושי הטבע (הליכה לאחשורוש) – יודע שההצלחה תלוי' באמירת תהלים ("וצומו עלי") וכי העיקר הוא לפעול אצל הקב"ה (כה-לד)

מאמר ד"ה ומרדכי יצא מלפני המלך

ה. מהו מענה אסתר לטענת המן "ישנו עם אחד וגו'"
צ"ב היכן פרכה אסתר את טענת המן. ובפרט לפי' התרגום שהמן טען ש"דתיהם" של בנ"י הם נגד או"ה, וכפי שטענו ה"המן'ים" שבכל דור (לו-ח)

המשך הביאור בענין "כשר שבמצרים הרוג", והתשובות לטענות הגויים בזה (הוגה) (לט)

אסתר פרכה את המסקנה ש"למלך אין שוה להניחם" – שהרי היא באה מהם; ועד"ז בנוגע ל"דתיהם שונות גו'", שמזה גופא שבכל זאת רק בנ"י שרדו, מוכח שזהו סוד קיומם, גם בעוה"ז: כדי לקבל כבוד מהגוי – ה"ז דוקא ע"י שמתנהג בעצמו ומחנך גם את ב"ב ללכת "נגד הזרם" (ולא רק להתפאר שזקניו שמרו תומ"צ). וכמו מרדכי, שבזה שלא יכרע ולא ישתחוה קנה את אמונו של אחשורוש ונעשה משנה למלך (מ-מד)

ו. מי שכבר נמצא ב"שושן הבירה", שלא יחפש תפקיד במקום חדש
ממרדכי למדים שההצלחה וההתקדמות בשושן הבירה היא דוקא עי"ז שרואים לכל לראש שהוא "איש יהודי", עם עקרונות; אם מציעים לו תפקיד במקום אחר, יש ללמוד מהחשש שכתיבת המגילה תעורר קנאת אוה"ע, ונכתבה רק משום ש"כבר כתובה אני כו' למלכי מדי ופרס": אם כבר הצליח בשושן הבירה, אין לו לנסות מקום חדש ולעורר קנאה מצד אוה"ע (ומה גם שממקומו עתה יכול לפעול גם בזה – ע"י שלוחיו כו') (מה-ח)

ז. אגרת התשובה (פ"א-ב) – מדריגות בתענית
(הקדמה) פורים שייך ליוה"כ (תשובה), ובאגה"ת פ"א מפורש "וכמ"ש במגלת אסתר" (מט)

לאחרי שביאר שתשובה ענינה עזיבת החטא בלבד, מבאר ענין התענית, שכמה סוגים בה, מן הקל אל הכבד: תענית דציבור (דתשובתם ודאי בשלימות) – שהיא רק לבטל גזירה (על הציבור) סתם ("יסורים בארבה") וגם גזירה דנפשות [ומדייק: "ביואל", שענינו הי' תשובה; מעתיק גם "שובו עדי בכל לבבכם", דמוכח ש"בצום" הו"ע בפ"ע מהתשובה; "כמ"ש במגלת אסתר" – "דברי הצומות וזעקתם" ד"צום ובכי ומספד" (ולכן מעתיק מיואל גם "(בצום) ובבכי גו'", להדגיש השייכות לסוג דמג"א) ולא התענית ד"צומו עלי" שב"מגלה" נתפרש רק שהיא להצלחת יחיד (אסתר); ומשמיט ענין תענית חלום – שהוא ביחיד ושייך לתשובה]; דיחיד – לינצל מיסורים (ע"ד הסוג ציבור), או (אך רק ביחיד) לגמר הכפרה, או לשלימות התשובה; שבמקום קרבן – שלהיותו "מיעוט חלבי ודמי" מבטל אפי' ביחיד גם גזירה דנפשות [משא"כ ביואל מדייק שהי' זה רק לבטל "יסורים בארבה"] – "ונרצה" דבחי' הרצון ששייך למילוי הפגם; ו"סוד התענית" ("בישעי'", שראה המרכבה) – המשכת "רצון העליון (עצמו, שלמעלה משייכות לפגם) ברוך הוא" (שצריך לזה ברכה והמשכה מיוחדת) למטה (נ-סב)

ח. אודות המצב בארץ הקודש
הביאור בענין "מכאן הי' ר' שמעון אומר כשר שבמצרים הרוג וכו'" (הוגה) (סג)

ההוראה לזמננו: יהודי אינו רוצה להרוג גוי סתם (דלא כטענת המן כו'), אך כאשר הגוי "בא להרגך", אפילו "כשר", גוי דתי (שמאמין בהגשת הלחי השני' של היהודי...) – אין להסתפק בהגשת תלונה באו"ם, אלא "השכם להרגו" (דייקא, כי אז לא תצטרך להרגו), וכך גם לא ימשיך ויזיק לגוי אחר בטענה שהניחו לו להכות יהודי. ודלא כאלו שה"פרומקייט" שבהם (שלא נוצלה לתומ"צ) מתבטאת דוקא באנושיות כלפי ה"בא להרגך", להסתפק בתלונה באו"ם (כפי "דתי המלך") ותו לא, אלא "השכם להרגו" גם לטובת הגוי! ועד"ז במלחמת היצר (ש"בא להרגך") – ש"השכם להרגו", וכל מו"מ וויתורים ינוצלו על ידו לעוד ויתורים, וק"ו בויתורים ופשרות בתומ"צ כשמדובר בחינוך ילדים – שאז הילד מרגיש מרומה ומבעט בכל (סד-עא)

ט. מגבית ל"קופת רבינו" (עב)
י. הלימוד מהשם "מגילת אסתר" לנשי ישראל
המגילה נקראת ע"ש אסתר כי "מאמר מרדכי" (ש"אסתר עושה") רק מגלה רצונה הפנימי: האשה היא "עקרת הבית", ו"רצון בעלה" (שעושה אשה כשרה) רק מגלה רצונה היא – ש"דתיהם שונות" מכל עניני האופנה כו', וכך מעמידים צבאות ה' לקראת משיח (עג-ו)

יא. ברכה לכפר חב"ד, נחלת הר חב"ד, ויהודי רוסיא (עז)

יב. "גזירה" – להכפיל הנדבה ל"קופת רבינו"

על יסוד המובא באגה"ת "הי' רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפים וכו'" – הנה אלו שהתנדבו לקופת רבינו יכפילו נדבתם ב' או ד' פעמים ככה, ובלבד שיתנו בשמחה ובטוב לבב; אודות "מתנדבים" לקיום עד דלא ידע (עח)

התוועדות נוספת (עט)

(הנחה בלתי מוגה)

"חוקת הפסח" – יציאת מצרים, היציאה ממיצרים וגבולים של הצמצום ע"י העבודה דתומ"צ ששרשם לפני הצמצום, שהו"ע עבודת הצדיקים; "חוקת הפרה" – שריפת הציור דכח המתאווה עד שנשאר עצם כח המתאווה בלבד ומתהפך לקדושה, שהו"ע עבודת הבעלי-תשובה.

וזהו "אי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו", ע"ד מארז"ל "איני יודע באיזה מהן חפץ", כי בכל אחד מהם יש מעלה שאין בחברו: מעלת עבודת הבעלי-תשובה – "דמשכי לי' בחילא יתיר", "רב תבואות בכח שור", ומעלת עבודת הצדיקים – שהיא עבודה מסודרת בתמידות. ולזה מביא המשל מב' מטרונות שהיו מהלכות, שאמיתית ענין ההילוך (עבודה בלתי-מוגבלת) הוא בחוץ דוקא, שהו"ע עבודת הבעלי-תשובה.

וזהו "יהי לבי תמים בחוקיך", שבכאו"א צ"ל שני אופני העבודה – הן עבודת הצדיקים והן עבודת הבעלי-תשובה.

בלתי מוגה

א. השייכות דפורים ופ' פרה
בקביעות זו ה"ויכולו" דפורים הוא בש"פ פרה: פרה הו"ע הגלות, כמבואר במדרש [וזהו גם הלשון "שריפת הגלות", ע"ד שריפת הפרה], ו"החודש" הו"ע הגאולה. וענין הפרה הוא – שגם בגלות גופא אפשר להיות תשובה ואתהפכא, טהרה מחטאים (הסיבה דטומאת מת). וזהו גם הענין דפורים – שגם בגלות גופא הי' נס גלוי באופן של אתהפכא. ובעבודה, שגם לאחרי שהתגבר על היצר ("ונהפוך הוא") יש וצריך להתעסק עמו למחרת מחדש ("אכתי עבדי אחשורוש אנן"), דכן הוא הסדר בגלות; והכח לאתהפכא דנה"ב (שריפת הפרה), בא ממשה שבדור ("ויקחו אליך"), ועי"ז באים לגאולה (פ' החודש), אתהפכא דכל העולם (א-ז)

ב. המשך הביאור בפרש"י בשלח "מכאן . . כשר שבמצרים הרוג" (הוגה) (ח)
וההוראה: יש המנצלים ענין האמונה שמפעמת ביהודי – לאמונה בגויים... וטוענים שגם משה הרג את המצרי רק לאחר ש"וירא כי אין איש" (מזרעו שעתיד להתגייר). אך ההנהגה צריכה להיות – ש"הבא להרגך השכם להרגו", ללא חשבונות. ועד"ז בענין "טוב שבנחשים" – שגם כשהיצר מפתהו כנחש ערום שאם לא ישקיע מוחו במסחר לא יוכל להרבות בצדקה – "רצוץ את מוחו", ללא חשבונות, ולהשקיע מוחו בעבודת ה' (ט-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת חוקת התורה

ג. פרש"י (לד, ח) ד"ה וימהר משה

(מבוא) כשמתבקשים לצאת לשליחות יש להיענות בזריזות, "וימהר משה" (יב)

הביאור בפרש"י (הוגה) (יג)

ד. פרש"י עה"פ (לא, יח) ויתן אל משה ככלתו גו'
צ"ב: הצורך בב' פירושים; ישנם עוד פי' רז"ל בזה; כלה אינה נמסרת במתנה (יד)

ה. אגה"ת (פ"א)
המשך הביאור בנוגע ל"תעניות . . הצבור, וכמ"ש במגלת אסתר" (טו)

"מצות התשובה . . עזיבת החטא בלבד": מזה מובן, שכל שאר עניני התשובה, כולל גם תשובה עילאה, הם חלק מענין התשובה, אבל לא מ"מצות התשובה" [ועד"ז בתפלה, ש"מצותה" היא בקשת צרכיו, משא"כ תפלה דשבת] (טז)

ו. הביאור בפרש"י עה"פ ויתן אל משה ככלתו גו'
אאפ"ל (כדרז"ל) שבתחלה שכח לימודו, או שלמד רק כללים – דכבר לפנ"ז למד (וזכר) כמה דינים לפרטיהם; ומפרש "ככלה לחתן", שהקנין בעת הנישואין כולל הבנים שלאח"ז – שמיד קנה כל עניני התורה שיתגלו לאח"ז. והצורך בפי' ב' – כי בפשש"מ מנלן שלמד כל מה שנתגלה לאח"ז לומר שניתנה לו ככלה. והקושי בפי' הב' – דלא היו אז כ"ד ספרים. וצ"ל שבא בהמשך לפי' הא', שבקנין כשנעשית כלה משתעבד לתת (ללמוד) כ"ד קישוטין (ספרים) לאח"ז. והמשך פרש"י "לדבר אתו, החוקים והמשפטים שבואלה המשפטים" הוא לפי' הב' (יז-כב)

ז. הדוגמא ד"עד דלא ידע" בבחי' מקום – "פרזות תשב ירושלים" (כג)

(הנחה בלתי מוגה)

הטעם שיש בכח קרבנות בהמה לתקן פגמים באדם – כיון ששורש הבהמה הוא מתהו, שקדם לתיקון שהוא שורש האדם. והמשכה זו (מן הבהמה לאדם) היא בכח עבודת האדם דוקא, כשם שההשפעה להמלאכים, שהם שלוחי ההשפעה, היא ע"י עבודת האדם דוקא.

קרבן עולה – עבודת הצדיקים, ולכן בא מן הכבשים שהם לבנים ("והדר נהורא"); קרבן חטאת – עבודת הבעלי-תשובה, ולכן בא מן העזים שהן שחורות ("ברישא חשוכא").

וקרבן פסח בא מן הכבשים ומן העזים בשוה, כיון שנכללים בו הן עבודת הבעלי-תשובה (גלות מצרים, שהיתה תיקון לדור הפלגה) והן עבודת הצדיקים (יציאת מצרים, שעל-ידה נעשו כגרים שנתגיירו, ע"ד עבודת הצדיקים). וכן הוא בכללות העבודה, שצ"ל שני אופני עבודה אלו.

בלתי מוגה

א. פ' החודש: מעלת הקביעות דר"ח ניסן כמו בפעם הראשונה
כיון שימי השבוע וימי השנה "אהנאי" זל"ז (כדמוכח ממעלת ר"ה שחל בשבת, ושבת בראשית), הרי כשר"ח ניסן חל ביום ה', כמו בפעם הראשונה שנאמרה פ' החודש, אזי (החל משבת מבה"ח) "נזכרים ונעשים" ביתר שאת הנקודה דניסן – שבו עתידין להיגאל (א-ג)

ב. פ' החודש: השייכות דחידוש הלבנה לקרבן פסח ויצי"מ
ההתחדשות בבנ"י (ש"דומין ללבנה") לצאת משפל המצב במצרים נמשכה מחידוש הלבנה לאחרי ההעלם, וזוהי ההקדמה דענין "החודש הזה לכם" ליצי"מ (לאחרי העבודה מצדם בענין הפסח), ועתה – לגאולה העתידה (ובפרט שזו אותה הקביעות) (ד-ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם

ג-ז. 1) פרש"י (ויקהל לה, ל) "חור בנה של מרים הי'" (הוגה) (ט)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' תשא (י)

3) אגה"ת (פ"ד) – בענין כרת ומיתה בידי שמים (הוגה) (יא)

(ובהערה: ציון הצ"צ על אתר)

ח. התעוררות אודות חלוקת מצה שמורה (יב)

(הנחה בלתי מוגה)

"לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם" – קיום התומ"צ, שעי"ז פועלים ביטול היש ("בראשית ברא אלקים", צמצום) לאין.

וזהו כללות הענין דראש-חודש, שהו"ע השינוי והחידוש שנעשה בלבנה ע"י עבודת האדם בביטול היש אל האין. וביתר שאת – בראש-חודש ניסן ("ראשון הוא לכם לחדשי השנה"), שבו כללות העבודה (גם עבודת התשובה) היא בדרך דילוג.

וזהו תוכן מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע: לדעת רבי אליעזר "אם ישראל עושין תשובה נגאלין" (בחי' "אמי"), ולכן "בתשרי עתידין ליגאל"; ולדעת רבי יהושע התשובה שעל-ידה תבוא הגאולה היא התשובה דחודש ניסן שבאה לגמרי מלמעלה (בחי' "בתי" שלמעלה מ"אמי"), ולכן "בניסן עתידין ליגאל".

וכיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות, ישנם שני ענינים אלו גם עתה – עבודת התשובה דערב ראש-חודש והעלי' דראש-חודש (ניסן).

הוספה בכמות ובאיכות על פעולות השלוחים הראשונים (הוגה)
(הנחה בלתי מוגה)

קרבן עולה – יש בו רק ענין ההעלאה (הקרבה ע"ג המזבח), וענין ההמשכה בא לאח"ז; קרבן חטאת – יש בו גם ענין ההמשכה בעולם האצילות (אכילת כהנים); וקרבן שלמים יש בו גם ענין ההמשכה למטה ביותר, בעולמות בי"ע (אכילת בעלים, שגם היא חלק מענין הקרבן, שהרי האכילה היא "לפני ה'", ולא הנאה גשמית). ולכן נאמר "וזאת תורת זבח השלמים" (בוא"ו), שהו"ע החיבור דז"א (וא"ו) ומלכות ("זאת"), שעל-ידו נעשית ההמשכה בבי"ע.

הטעם שההמשכה למטה היא ע"י קרבן שלמים דוקא – לפי שהוא מפנימיות הרצון, שממנו אין יניקה לחיצונים (משא"כ קרבן חטאת הוא מחיצוניות הרצון, שממנו יכולה להיות יניקה לחיצונים).

וזהו "עבדים היינו לפרעה במצרים", דהיינו שהעבודה היא בבחי' מצרים וגבולים ולא בהקרבת חלב ודם, ואז ההמשכה היא מחיצוניות הרצון בלבד ("פרעה" אותיות "הערף", "פנו אלי עורף ולא פנים"). "ויוציאנו הוי' אלקינו משם" – היציאה ממצב זה היא ע"י ההרגשה שהוי' הוא כחנו וחיותנו, "ביד חזקה ובזרוע נטוי'" – ההמשכה למטה בחסד וגבורה באופן של התלבשות.

בלתי מוגה

א. בלשון שו"ע אדה"ז בנוגע לשבת הגדול וי' ניסן
(פתיחה) מעלת הקביעות דשבת הגדול כמו בפעם הראשונה – בי' ניסן (א)

בי' ניסן (מיתת מרים) "קבעו בו תענית כשחל בחול כמ"ש בסי' תק"פ ע"ש" – ששם מודגש חומר התענית, ולכן הוצרכו לקובעה מלכתחילה רק "כשחל בחול" (הוגה) (ב)

ב. 1) המשך
שבת הגדול נקבע על "התחלת הגאולה והנסים" – דהנס הי' עד י"ד ניסן; "מנהג שבת הגדול", למעלה מציווי; "המנהג לומר עבדים היינו (פועל) עד לכפר על כל עוונותינו" (ג-ה)

2) יישר-כח ב"מפטיר" דפרשתנו לתלמידים שבאו מארה"ק

הישר-כח על טרחתם לבוא לכאן להוסיף בלימוד (אצלם ואצל הרואים אותם) – בציווי שהוא גם הבטחה "ומפתח אוהל מועד (לימוד התורה) לא תצאו שבעת ימים", כל ימי השבוע, כיון שלומדים גם מעבר לסדרים, וזמני האכילה ושינה שלהם הם בבחי' "פתח אוהל מועד"; וטעם הדבר – "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", לפעול גם בה"חוצה" ("יד") (ו-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה עבדים היינו

ג-ה. 1) פרש"י עה"פ (ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה
(הקדמה) המאורע בש"פ ויקרא (שהכריזו בשוגג שידובר על רש"י מסויים (ויקרא ב, ה)) הי' בהשגח"פ (ולהעיר מתוכן ה"ליקוט" לשבת הנ"ל) – שלע"ע יש להפסיק להודיע מראש על איזה רש"י ידובר (וכך אין להאשים את מי שאינו מונח בזה כו') (יב-ד)

תורת הרב המגיד עה"פ "אש תמיד גו' לא תכבה" – כיבוי ה"לא" (טו)

הביאור בפרש"י עה"פ, והמסתעף בגדר הדלקת הנרות מאש המזבח (הוגה) (טז)

2) פרש"י (ויקרא ב, ה) ד"ה ואם מנחה על המחבת

צ"ב: הצורך בפרטי הדינים; למה מעתיק "ואם מנחה על (המחבת)"; למה לא ביאר השינוי ד"במרחשת" ו"על מחבת" (יז)

3) המשך הביאור בפרש"י פ' ויקהל (יח)

ו-ז. 1) המשך הביאור באגה"ת פ"ד (יט)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' תשא (כ)

ח-ט. 1) "לא תכבה": כיבוי והפיכת ה"לא" ל"הן"; השייכות לי"א ניסן
ההכנה להפיכת "לא" ל"הן", זדונות לזכויות, לע"ל – ע"י מצוות (עשה) דרבנן, שיש בהם גם המעלה דמל"ת, וכן בפסח ומילה (מ"ע שהם בכרת); ולהעיר, שבי"א ניסן נימולו עולי מדבר (למחרת כניסתם בי' ניסן) (כא-ג)

2) הביאור בפרש"י ד"ה ואם מנחה על המחבת

כיון שמנחה סתם היא סולת, מפרש שכאן "אמר הרי עלי מנחת מחבת"; וכאן מוכרח ש"כלי הוא שהי' במקדש" (וכן גבי מרחשת), משא"כ ב"כי תקריב קרבן מנחה (אפשר שהיא כבר) מאפה תנור"; "והכלי . . צף" – שלכן כתיב "על המחבת" (דלא כ"במרחשת", שיש לה תוך); וכיון שצפה והאור שורפה (משא"כ תנור, שאפשר בגרוף) הוכרח דוקא כאן להוסיף שצ"ל "מתן שמן בכלי קודם לעשייתן". ומעתיק "ואם (מנחה גו')", דמזה (ו' המוסיף ד"ואם") מובן שזהו כמו במנחות שלפנ"ז, ואין "על מחבת" כמו עם מחבת (כד-ז)

רשימה פרטית בלתי מוגה

הגבהת הקערה למגיד; הדיוק "כל אותו הלילה"; הפי' "באו תלמידיהם כו'" ע"פ חסידות; הפי' "וארבה גו' יצחק"; הגבהת הכוס ל"והיא שעמדה" ובברכת אשר גאלנו; אי אמירת "לחיים" בסדר; אודות א' מיוצאי רוסיא ואודות שז"ר; אכילת קרבן פסח יחד עם המסובים כאן (א-ז)

רשימה פרטית בלתי מוגה

שינה בליל א' דפסח, ומעלת הלילה; מזיגת כוסו של אלי' קודם ברכת המזון; אופן החזרתו להבקבוק; אופן אמירת שפוך חמתך; מעלת פ' ראשונה דק"ש (על המטה) בליל א' דפסח; אי פרסום היציאה מרוסיא; משלוח ב' ס"ת לנה"ח; התיישבות יהודים בקרוב בירושלים העתיקה; סדר ד' לשונות של גאולה בשו"ע אדה"ז (א-ח)

רשימה פרטית בלתי מוגה

סידור נוסח ההגדה, "הא לחמא עניא" בארמית, י' דברים שבשולחן הסדר; איך שייך "הבן שואל" לפסח; איך שייך קושיא באצי'; הדיוק "ברוך המקום"; המעלה ד"קרבנו לפני ה"ס"; אופן השפיכה לכלי שבור (והסוגריים שב"יכוין כו'"); הצורך בסימני המכות; העילוי ד"אראנו נפלאות"; אפיקומן לשלוחים מאוסטרליא; אודות ה"קבוצה" (א-ז)

(הנחה בלתי מוגה)

כמה תירוצים על הקושיא בענין חיוב אכילת מצה "על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ", אף שכבר נצטוו קודם לכן: (א) הציווי הי' על הלילה הראשון, ו"על שום כו'" הוא על כל שבעת הימים; (ב) הציווי הי' על המצה שקודם חצות, ו"על שום כו'" הוא על המצה שלאחר חצות (וכן המצה שאוכלים עתה, אפילו קודם חצות); (ג) הציווי הי' מתחלה על שם העתיד ("מגיד מראשית אחרית").

"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה" – הגילוי דבחי' "מלכותך" (מלכות דא"ס, האור כמו שהוא כלול בעצמותו) ב"מלכות כל עולמים" (מלכות דאצילות), כדי שיוכל להיות היציאה ממצרים. והכלי לגילוי זה הו"ע המצה, ביטול ושפלות שלמעלה מטו"ד ("מיכלא דמהימנותא"), וכן מלחמה עם הנפש הבהמית (לשון מצה ומריבה).

ומצד גילוי זה מתבטל סדר הזמן (שנתהווה ע"י "מלכות כל עולמים"), ולכן אפשר שבמצה שאנו אוכלים יהיו ב' הבחינות דמצה – הן מצה שקודם חצות והן מצה שלאחר חצות (משא"כ בשנה הראשונה שעדיין לא הי' גילוי זה).

בלתי מוגה

א. "הא לחמא עניא"

(פתיחה) ההתחלה צ"ל בניגון שמח (א)

השייכות ד"כל דצריך כו'" לסיפור ביצי"מ ("מגיד") והקשר בין ג' הפיסקאות – כיון שנתינת הצדקה ל"כל דצריך" גם כשנמצאים במצב ד"עניא" היא האתעדל"ת לצדקה דלמעלה להוציאם ממצרים אז, ו"לשנה הבאה" (החל מעתה) גם מגלות זו (ב-ו)

ב. "כל דצריך ייתי ויפסח"

הפי' "ויפסח" – דלכאורה הפסח נאכל רק למנוייו – דילוג, עבודת התשובה, שעי"ז נעשה בעה"ב על העבר, ויכולים ליתן לו מהפסח. וגם ע"פ נגלה, הרי במצב של פיקוח נפש יכולים ליתן לו, ובנדו"ד, כשזה נוגע לו בנפש ("דצריך" דוקא), נותנים לו גם ענין הדילוג (ז-ח)

ג. "מה נשתנה"

הקושיא החמישית ששואלים בזמן שביהמ"ק קיים – דלכאו' ד' הקושיות הם כנגד ד' עולמות – היא כנגד דרגא החמישית, עצמותו ית' שבאין ערוך, שבזמן הזה אינה בגלוי, ולכן אין שואלים (בגלוי ובדיבור) קושיא חמישית (ט-יא)

ד. (המשך:) קושיא חמישית כוס חמישי ולשון חמישי
כמו הקושיא החמישית, גם כוס חמישי (שאינו נוהג עתה) ולשון חמישי של גאולה שייכים לדרגא החמישית שבאין ערוך, שישנה עתה (אבל) בהעלם; ביאור האפשרות ל"קושיא" בדרגא החמישית – כדאיתא בקבלה שבעתיק יש ספיקות, ומצינו גם בנגלה הל' "קשה" לגבי הקב"ה, להיותו כל יכול (יב-טו)

ה-ו. 1) "מעשה בר"א . . ק"ש של שחרית"
"עד שבאו תלמידיהם" – היינו שהתלמידים (גם שקודם הנישואין) לא נכחו בסדר, וכן נהגו הרביים (וזהו פיוס להנהגה בסדר הב'), כי יש מסיבות שהתלמידים אינם צריכים להיות, וזה דוקא מביא לקישור פנימי יותר כו' (טז-יח)

2) "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"

האב – הוא דרגא החמישית (לשון חמישי), שבאין ערוך לד' הבנים (יט)

ביאור סדר ד' לשונות של גאולה בשו"ע אדה"ז (הוגה) (כ)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויוציאנו הוי' אלקינו

ז-ח. 1) "ובנה לנו את ביהב"ח לכפר על כל עוונותינו"
דוקא כאן נאמר התכלית, "לכפר כו'" – כי זהו סיום ושלימות הסיפור ביצי"מ שענינה הו"ע התשובה (שגם בה ד' מדריגות; וזהו "טובה כפולה ומכופלת", כמו "קשר כפול ומכופל" דתשובה), עד לכפרה שמצד ה"בחירה" שבעצמות, שהיא "על כל (סוגי) עוונותינו" (כב-ג)

2) ניגון "פרזות תשב ירושלים" וביטול הקטרוגים בזה

יום ב' דחג הפסח, בעת הסעודה, ה'תשכ"ט
אמירת שיר השירים; בנוסח הקדושה בשחרית דשויו"ט; עשיית זכר לסעודת אסתר; להבין תניא ע"י ניגון; שינוי הלשונות בהגדה גבי הגבהת הכוס וכיסוי הפת; אודות הביאור בענין ד' לשונות של גאולה; אפיקומן לשלוחים מאוסטרליא כ"בני ביתו" (א-ו)
רשימה פרטית בלתי מוגה

אימתי ניעורים כל הלילה; "תיקון" לליל שש"פ; אמירת שיר השירים; סיפור ביצי"מ דוקא ולא בקרי"ס; פתיחת שערי שמים בלילה זה; מנחה קודם סעודת אחש"פ (א-ד)

רשימה פרטית בלתי מוגה

מנהג הרלוי"צ באפיית ואכילת מצות; שלמי שמחה בשש"פ; המס"נ דשש"פ ודפורים; אודות הקמים בתחה"מ ואופנה (א-ד)

רשימה פרטית בלתי מוגה

התועלת בגילויים אם אין מרגישים אותם; "הבן שואל" התחיל בשנה שלאחרי יצי"מ; "צדיק" ו"גקה"ט" שבתניא (א-ג)

רשימה פרטית בלתי מוגה

קערה תחת המצות; סוכר בפסח; תחה"מ של יחידים קודם הגאולה; בהבטחה "שלא יחטא כל השנה"; אחיזת ה"עץ חיים" ב"יזכור" (וע"י טלית); ה"אתחלתא דגאולה" שע"י חסידות; הציפי' למשיח בג"ע; שתיית כל הכוס בפסח; אודות מנהג ד' כוסות באחש"פ (א-ז)

(הנחה בלתי מוגה)

ב' ענינים בקריעת ים-סוף: (א) מעלת הים על בני-ישראל – שעל-ידי קריעת ים-סוף נעשה "הפך ים (עלמא דאתכסיא) ליבשה (עלמא דאתגליא)", ובעבודה בנשמות ישראל – שניתן הכח לפעול שיהי' מונח בנפש הבהמית (עלמא דאתגליא) שכל חיותו היא דבר הוי' המחי' אותו (עלמא דאתכסיא); (ב) מעלת בני-ישראל על הים – שמצד מעלתם של ישראל והמס"נ שבהם נבקע הים לפניהם.

ודוגמתם ב' ענינים בתורה ומצוות (שהרי קריעת ים-סוף היתה באתערותא דלעילא ולפי שעה, כהכנה לקיום הענין באתערותא דלתתא ובקביעות במתן-תורה): (א) מעלת התורה על-ישראל – שעל-ידה מתקשרים ישראל בקוב"ה; (ב) מעלת ישראל על התורה – שהתורה היא בבחי' כלה לכנסת ישראל.

והיינו, שמצד ירידת הנשמה למטה נעשו הים והתומ"צ למעלה מישראל, אבל מצד שרשם – ישראל הם למעלה במדריגה מהים ומהתומ"צ.

ומ"מ, גם כשהנשמה מלובשת בגוף ישנה המעלה דישראל שמצד פנימיות הנשמה (ולכן היו בקריעת ים-סוף ב' הענינים בבת אחת). וכמ"ש "אדנ-י בם סיני בקודש", שכשם ששם אד' מאיר במלאכים כך מאיר שם הוי' בישראל.

לעתיד לבוא יהי' הענין דקריעת ים-סוף בדרגא נעלית יותר: "והניף ידו" – ולא יהי' צורך במטה (כבקריעת ים-סוף), כיון ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"; "על הנהר" – ספירת הבינה (משא"כ קריעת ים-סוף היא במלכות); "והכהו" – ולא ביטול לגמרי, כי גם לעת"ל יהי' ענין הבינה, אלא שיהי' באופן של ראי' (משא"כ ב"לשון ים מצרים", שהו"ע הקליפה, נאמר "והחרים", שיבש לגמרי); "לשבעה נחלים" – עליית הז' מדות בעתיק (משא"כ בקריעת ים-סוף היו י"ב גזרים כנגד י"ב גבולי אלכסון שבאצילות); "והדריך בנעלים" – שיהי' צורך בבחי' נעלים כדי שיוכל הנהר לקבל מישראל.

בלתי מוגה

א. שיחת אחש"פ תש"ד: שביעי ואחש"פ – משה ומשיח
הגילוי דמשיח באחש"פ בא לאחרי הגילוי דמשה בשש"פ (וענינם משתקף בהפטרות דימים אלו), כי, הפעולה דמשיח לכוף כל ישראל כו' היא כיון שהוגה בתורת משה, וכן המס"נ דבנ"י שפעלה את קריעת הים בשש"פ נותנת הכח למס"נ דעקבתא דמשיחא ודמשיח (ללחום מלחמות ה'), שאז תהי' בקיעת (ביטול) הנהר וכל העולם כולו (א-ד)

ב. ביאור הפתגם ש"משה" בצירוף "אחד" בגימטריא "משיח" (הוגה) (ה)
ג. אי ברכת שהחיינו בשביעי של פסח
אף ששש"פ קשור (גם) עם משה וקרי"ס ולמה אין מברכים על זה שהחיינו, הנה בפעולת משה בענין ד"אחד" (שעי"ז בא משיח), ועד"ז בפעולה דמ"ת ועד למ"ת שבהתחלת כל יום, יש ב' ענינים: מה שנפעל אז בפועל, ונתינת כח לעתיד. ועד"ז בשש"פ, שאין מברכים שהחיינו כי קרי"ס שהי' בפועל הוא רק הגמר דיצי"מ, ואילו הבקיעה דלעתיד היא רק בכח; ההחלטה בהתחלת היום לקבל התורה מחדש, פועלת שנעשה אצלו יום של משיח (ו-י)

ד. העילוי ביעוד "והדריך בנעלים" לע"ל; ע"ד ה"תהלוכה"
הצורך בנעלים יהי' (לא להגן על הרגל, שהרי לא יהיו אז מזיקין, אלא) כדי שהארץ לא תתבטל ממציאותה מצד גודל מעלת בנ"י, ואפילו הרגל שלהם. וההכנה לזה – ע"י העבודה בעניני רגל, כולל ה"תהלוכה" בג' רגלים (יא-ד)

ה. ביאור הפתגם ש"משיח" הוא "מ' שיח" (שיחת אחש"פ תש"ד)
ג' הענינים ד"מ' שיח", שיח דיבור תפלה ותורה – הם עמל מלאכה (שפועל המלאכה דעשרה מאמרות) תפלה ותורה, שעל ידי משיח יהיו באופן נעלה יותר. והקדמת המ"ם שהו"ע התורה – הוא לימוד הלכות תורה תפלה ומלאכה, הן בנגלה והן בפנימיות (מ"ם פתוח וסתום), שעי"ז נעשים שלשתם כדבעי, כי, גם בשביל שיח תורה צריך ללימוד פנימיות התורה, שעי"ז נעשה הלימוד לשמה (וכפס"ד הב"ח בזה) (טו-כב)

ו. (המשך:) השייכות דענין ה"מ' (שיח)" לד' כוסות (כג)

מאמר ד"ה והחרים

ז. ביאור העילוי ד("מ') שיח" דוקא (המשך)
לע"ל שיתעלו בנ"י יהי' עילוי גם בשיח דיבור, קיום העולם (וגם דיבור כפשוטו יהי' בבחי' "אמר מלכא עקר טורא") – כפס"ד הרמב"ם שמצב העולם תלוי בבנ"י. והדיוק "שיח" (דתורה תפלה ודיבור), מדריגה נמוכה – כי התורה תפלה ודיבור עתה אינם בערך למדריגתם לע"ל, ואעפ"כ פועלים הם הענין דמשיח, ובלבד שתהי' הקדמת המ"ם לפנ"ז (כה-ז)

ח. הגירה משכונות יהודיות – האיסור והסכנה שבזה
(פתיחה) ההכנה להתפשטות ארץ ישראל לע"ל – הפצת קדושה גם בחו"ל, ופשיטא – שלא להוסיף כח באו"ה ולמעט כחם של ישראל (כח)

איסור ההגירה משכונות יהודיות – הן מצד איסור מכירת בית לעכו"ם, וכל שכן כשכרוך בהיזק ודאי ודרבים, והן מצד התוצאה דסגירת בתי כנסיות, התמעטות מוסדות-חינוך, וחיזוק כח שונאי ישראל (וכמו דין "נכרים שצרו כו'"); שלילת הטענה שזהו מקום סכנה, והדרך לביסוס השכונות. אי הגירה עכ"פ מצד "מאן דעלך סני כו'" (מוגה) (כט-לט)

(השלמות) האחריות ודרכי הפעולה * לא להיות "צדיק אין פּעלץ" * השתקת מצב המהגרים * ההנהגה כאן נוגעת גם למצב באה"ק * השתדלות בזה לא מפני הציווי כו' (מ)

ט. סדר ד' לשונות של גאולה בשו"ע אדה"ז
(פתיחה) שתיית ד' כוסות באחש"פ כנגד ד' לשונות של גאולה (העתידה); הצורך בביאור ע"פ נגלה בסדר ד' הלשונות בשו"ע אדה"ז (מא)

הביאור ע"פ נגלה בהנ"ל – ע"פ בירור בגדר דין הסיבה (הוגה) (מב)

י. תפקיד הנשים בחיזוק השכונות
ההכנה ל"פרזות תשב ירושלים" – הפצת עניני "יראה שלם" בכל מקום, וביסוס שכונות יהודיות, והרי לאשה (עקרת הבית) יש השפעה מכרעת בענין המגורים (מג)

(הנחה בלתי מוגה)

ב' ענינים בקריעת ים-סוף – מעלת בני-ישראל על הים, ומעלת הים על בני-ישראל; וכנגדם ב' ענינים בתומ"צ – מעלת ישראל על התומ"צ, ומעלת התומ"צ על ישראל (ושני ענינים אלו ישנם בבת אחת, כי גם בתחלת העבודה ישנה כבר מעלת ישראל על התומ"צ).

קריעת ים-סוף הוא הכנה למתן-תורה, שבו התחיל בירור הענינים הגשמיים, ששלימותו לעתיד לבוא. וזהו "נכון כסאך מאז", שהתחלת בירור וזיכוך העולם ("שתתיישב מלכותך") היא "משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה באז".

וזהו ענין "ויהי ביום השמיני", גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות, שהו"ע "אז" (א' רוכב על ז'). והחידוש הוא שיהי' אתערותא דלתתא, ולכן "קרא משה לאהרן ולבניו" – ההמשכה מחכמה לבינה (ובעומק יותר – יחוד פנימי דאו"א), "ולזקני ישראל" – ההמשכה למוחין השייכים למדות, "ותצא אש גו' וירא כל העם גו'" – המשכה בבי"ע.

בלתי מוגה

א. הקשר דשבת שלאחרי פסח וש"פ שמיני; השלמת המדובר באחש"פ
בשבת זו ג' ענינים, שבת לאחרי פסח, מברכים אייר, וש"פ שמיני, והצטרפותם יחד מסייעת זל"ז; שבת זו שהיא ש"פ שמיני נעשה ה"ויכולו" דאחרון (שמיני) של פסח, ולכן כאן המקום להשלים המדובר באחש"פ (א-ד)

המשך השקו"ט בגדר דין הסיבה – שיש בו ב' גדרים יחד (הוגה) (ה)

ועפ"ז, גם מי שאין לו מצה ויין יסב ללא אכילה. ובעבודה – שגם מי שמצבו ירוד שאין לו בחי' מצה ויין, קשור עם "מסובין", (קושיא הד' שכנגד) עולם האצילות! (ו-ז)

ב. שלילת ההגירה משכונות יהודיות (המשך) (ח)

ג. (המשך:) מופת גלוי של רבינו נשיאנו (ע"י שלוחיו כו')
אף ש"מופתים" שייכים למצרים... הרי ישנם יהודים שמתעוררים מזה: בימים האחרונים בית המשפט העליון התערב מבלי שנתבקש וביטל החלטה לא צודקת שהוסכמה על שתי המפלגות, בנוגע לחלוקת השכונות. ומזה רואים שגם במקום שאין סיכוי בדרך הטבע, אם יתעקשו יצליחו, ויהודים ישבו במנוחה כו' (ט-יא)

ד. (המשך:) מעלת נשי ישראל ופעולתן על בעליהן
במ"ת דיברו תחילה לנשים (וגם כאן, רצונן לשמוע יותר מהאנשים כו') – כיון שהכל תלוי בהן, ואם יתעקשו כו' יפעלו גם על בעליהן (יב)

ה. מעלת שבת מברכים אייר
בחודש אייר יש בכל יום מצוה מיוחדת דספירת העומר, וענינה הו"ע התשובה, ובאה בהמשך לחג הפסח שענינו תשובה, וכהכנה לשתי הלחם בחג השבועות (יג)

ו. השלמת שתיית ד' כוסות דאחש"פ (יד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי ביום השמיני

ז-ח. פרש"י עה"פ (י, כ) וישמע משה וייטב בעיניו (הוגה) (טז)
לפעמים מפרש ב' פירושים בכתוב א' אף שבהמשך הכתובים נוקט א' מהם; צ"ב אמאי הפי' "מפני אנינות נשרף" שקול כמו הפי' ד"מפני טומאה נשרף", שלכאו' מחוור יותר (יז)

ט. אגרת התשובה (פ"א); אודות התלמידים העולים לאה"ק
כמו לגבי ד' לשונות של גאולה, גם בענין התשובה מביא ד' פסוקים ובשינוי הסדר. ובזה (וכן בתיבת "תניא") מתחיל אגה"ת – שכבר בהתחלת התשובה יש כח לכל הענינים (יח)

ברכת הצלחה בלימוד התורה וב"נרות להאיר" לתלמידים העולים לאה"ק (יט)

י. פרקי אבות (א, טו): "שמאי אומר . . בסבר פנים יפות" – בכח הפעולה דהלל על שמאי (הוגה) (כ)
גם בהתחלת הפרק מודגש הענין דמדות טובות בחילוקי הלשונות ד"משה קיבל כו' ומסרה כו'" – שמשה "קיבל" (שפירושו) רק כפי יכלתו, אבל נהג טובת עין ו"מסר" (שפירושו) הכל ליהושע, ומזה רואים גודל החשיבות דמדות טובות, וגם הקב"ה יקיים הציווי "מקבל כו' בסבר פנים יפות", ו"מראה פנים שוחקות" לכאו"א (כא-ג)

בלתי מוגה

הנחת-רוח שגרמו; אופן ההנהגה מעתה עד סיום השנה

(הנחה בלתי מוגה)

"והתהלכתי" – ב' אופני הילוך, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה: בעבודת האדם – תורה ותפלה (ובפרטיות: בתפלה גופא – העבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך" והעבודה ד"בכל מאדך"; ובתורה גופא – גליא דתורה ופנימיות התורה); בסדר ההשתלשלות – סובב וממלא.

עיקר העבודה ד"בכל מאדך" (שעל-ידה ממשיכים בחי' סוכ"ע) הוא לעתיד לבוא, אבל פתיחת הצינור להשפעה זו היתה ע"י רשב"י (ע"י גילוי פנימיות התורה), וע"י גילוי תורת החסידות שייך ענין זה לכאו"א, ובפרט בהזמן ד"עקבתא דמשיחא". וכן הוא בנוגע לאופן ההנהגה מלמעלה, שעתה נותן הקב"ה ברכה והצלחה בדרכי הטבע, ע"י שכאו"א עושה את התלוי בו בעבודתו, ובפרט בלימוד פנימיות התורה.

וזהו שע"י דרשת רשב"י בפנימיות התורה ירדו גשמים, כי ע"י לימוד פנימיות התורה נמשכת ברכת ה' בלי הגבלה.

קונטרס ר"ח סיון - תש"נ

ב' ביאורים בענין ההכנה למ"ת בר"ח סיון ("ביום הזה"): (א) הביטול דמולד הלבנה הוא הכנה לכך שלימוד התורה של האדם יהי' באופן ד"לאמר", כעונה אחר הקורא, שזהו עיקר קבלת התורה. (ב) בר"ח נשלם בירור ג' המדות חג"ת (שהם עיקרי המדות) דספירת המלכות, וכאילו ישנו כבר כל שבוע הז'.

ושייכות שני הביאורים (דלכאורה ביאור הא' ענינו ביטול, וביאור הב' ענינו שלימות) – כי ענין מולד הלבנה הוא לידת מציאותה, אלא שמציאות זו היא בביטול.

וזהו שהקשו התוס' "הוה לי' למילף מדבר ממדבר", כי הביטול ד"מדבר" (לשון דיבור, ותוספת המ' היא להורות שהדיבור הוא בביטול) הוא ביטול המציאות, שלמעלה מהביטול ד"יום הזה" שענינו שהמציאות היא בביטול.

הטעם שקשירת הכתר שכנגד "נשמע" (קבלת עול מצוות) היתה דוקא ע"י הקדמת "נעשה" (קבלת עול מלכות שמים): קבלת עול מצוות היא ביטול להרצון דמצוות, שהוא ע"ד מקיף דגלגלתא (מקיף השייך לפנימי), ואינו אלא בהגילויים דהאדם; וכדי להמשיך המקיף דכתר שלמעלה מגלגלתא (מקיף שאינו שייך לפנימי) הוא ע"י הקדמת קבלת עול מלכות שמים (ביטול לבעל הרצון), שהוא בעצם מציאות האדם, ועי"ז גם הביטול דקבלת עול מצוות שלאח"ז הוא בכל מציאותו.

ומ"מ, תכלית הכוונה ד"נעשה" (קבלת עומ"ש) הוא כדי שיביא ל"נשמע" (קבלת עול מצוות), ועי"ז מיתוסף עילוי גם ב"נעשה" עצמו, בשני ענינים: (א) שעי"ז נשלמת הכוונה ד"דירה בתחתונים", (ב) שעי"ז הביטול הוא גם בהמציאות דהאדם.

וזוהי מעלת הביטול ד"ביום הזה" על הביטול ד"מדבר", כמרומז בלשון "זה", דקאי על העצמות, שבכחו לחבר ב' ההפכים דביטול ומציאות. וזוהי השייכות ל"סיני", "שירדה שנאה לאומות-העולם", מצד ענין הבחירה שבהעצמות.

ואף שענין זה הוא בכל ר"ח, מ"מ עיקרו הוא בחודש השלישי, שבו מקבלת המלכות מתפארת, הגילוי דהוי' שהוא שם העצם.

בלתי מוגה

א. מעלת ערב ר"ח סיון
ההכנה שבער"ח לר"ח היא כי ער"ח קודם לר"ח גם במעלה – שהגילוי בר"ח נעשה ע"י הביטול דער"ח, "ונפקדת כי יפקד מושבך". ומעלה יתירה בערב דר"ח סיון – חודש השלישי (תפארת) שלמעלה מניסן ואייר, ור"ח סיון שענינו אחדות ישראל מצד גילוי היחידה ע"י ענין הביטול, וכשחל בשבת – נעשית ההכנה לר"ח סיון מתוך תענוג (א-ה)

ב. מעלת ואחריות הנשים על הילדים (לרגל הכינוס שלהן)
מעלת ואחריות הנשים – כמודגש בזה שקדמו לקבלת התורה – שנוסף לכך שזה שהילדים מתייחסים לאב (כמ"ש בפרשתנו) הרי זה רק בנוגע לתפקידים דכהן לוי וכו', אבל העצם ו"מיהו יהודי" נקבע לפי האם, הנה גם בנוגע לתפקידים ועד לכהונה גדולה למדים מקמחית גודל השפעת האשה בזה ע"י הנהגתה בתכלית הצניעות, וכדאי המאמץ הקל (ו-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה בחודש השלישי (מוגה)

ג-ה. פרש"י עה"פ (ג, טו) "פקוד את בני לוי . . מבן חודש ומעלה" (הוגה) (י)

ו-ז. אגרת התשובה (פ"ד) – "יש הפרש עצום מאד למעלה"

(פתיחה) מעלת ההמשכה שע"י לימוד התניא ברדיו (יא)

מדייק "למעלה" – אף שמבאר מעלת הנשמות למטה על צבא השמים ומלאכים – כדי לתרץ דא"כ למה צריכות למלאכים, ושייכות לחטא, ולא נק' "ה'" (כמו שמלאכים נק' אלקים) – כיון שלמטה מעלתם (ישנה, אבל) אינה בגלוי. וזהו שנקט "צבא השמים", שבהם הכח האלקי הוא בגילוי [וזהו "דברך נצב (ל' גילוי) בשמים" (דוקא)] (מוגה) (יב-טו)

ח-ט.  פרקי אבות (ו, ז): "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי' כו'"
גדולת התורה לגבי מצוות היא (לא במציאות עוה"ז ועוה"ב עצמם, אלא) ש"נותנת חיים" בהם, חיות ותענוג, ובלבד שקשורה גם עם כפי' וקב"ע – "לעושי'" (טז-יז)

י. ה"יינה של תורה" שבפרש"י
הרמז בהורתה של יוכבד חוץ (ולמעלה) ממצרים, ובשם "ר' יהודה (ביטול) בר' שלום" (תורה) (הוגה) (יח)

מעלת הביטול ("יהודה"; "לעושי'") שביציאה לשליחות; אודות תיקון המצב בהתוועדויות ובתפלות, וכן שלילת גניבת מאמרים וכו' בשביל להתגאות כו' במקום לשמור הסדרים ולהתייגע בתורה, ואחריות המשפיעים בזה כו'. ונרמז בשם "ר' יהודה בר' שלום", יהודה מל' מודה ועוזב ירוחם, ושלום מל' שלמים, שבאים מבהמה דוקא כו' (יט)

בלתי מוגה

) פתיחה בשלום, והשייכות למ"ת ולנשי ישראל

הפתיחה ב"שלום עליכם" שייכת במיוחד לקבלת התורה שענינה שלום, וכיון שהנשים קדמו לקבלת התורה, גם ענין השלום תלוי במדה גדולה בפעולותיהן, בעצמן ובסביבתן (א-ב)

2) השפעת האם בחלקו של האב בחינוך הילדים

אף שרק יהדותם של הילדים נקבעת לפי האם, והדרגות דכהן לוי ישראל הם לפי האב, שאחראי לשגשוג ובחינת הילדים – למדים מקמחית שע"י הדוגמא חי' של הנהגתה בצניעות בכח האם לפעול שהילדים יגיעו גם לדרגא הכי נעלית ביהדות, למעלה גם מכח פעולתו של האב. וההתחלה בזה – ע"י החינוך דהאם (ג-ו)

3) סיום בברכה השייכת לר"ח (ז)

רשימה פרטית בלתי מוגה

צדיקים שבבחי' "לויתן"; אודות ה"תיקון"; מאמר בלילה זה; שטיחת עשבים בביהכנ"ס; אדנ"ע והרא"ד לאוואוט; "שהחיינו" בשבתות ימי הספירה (א-ו)

(הנחה בלתי מוגה)

המלאכים נמשכים משם אלקים, ונשמות ישראל הם משם הוי'; אלא שמצד ירידת הנשמה למטה לא נרגש בהם הביטול, ובשעת מתן-תורה נפעל בהם ענין הביטול כמו במלאכים (וכמ"ש "אדנ-י בם סיני בקודש", שכשם ששמו של הקב"ה משותף בשמות המלאכים, כך שיתף הקב"ה שמו בכאו"א מישראל בסיני).

וזהו "וידגו לרוב בקרב הארץ", שגם הנשמות שבעלמא דאתגליא יהיו בבחי' "נוני ימא", כמו המלאכים שבעלמא דאתכסיא, שמרגישים תמיד את מקור חיותם. ומוסיף "לרוב", מדריגה נעלית בעלמא דאתכסיא גופא, למעלה מהמלאכים שהם בעולמות בי"ע, והביטול שלהם אינו בשלימות (כמ"ש "במלאכיו ישים תהלה").

וזהו שביקשו המלאכים "תנה הודך על השמים", שיהי' מתן-תורה דאצילות בבי"ע, ועי"ז יתוקן הענין ד"במלאכיו ישים תהלה". והשיב להם משה "למצרים ירדתם כו'", כי מתן-תורה הוא המשכת העצם (כי ביטול ההפרדה בין עליונים ותחתונים הוא רק ע"י כח שלמעלה משניהם), והמשכת העצם היא למטה ביותר דוקא, מצד הענין ד"דירה בתחתונים". וע"י העלי' שפועלים למטה – יתעלו בדרך ממילא גם המלאכים.

וזהו "וידבר אלקים" – שמורה על תוקף ועוצם ההשפעה, "לאמר" – שעי"ז ניתן הכח לכאו"א מישראל שכאשר יקרא בתורה יהי' הקב"ה קורא ושונה כנגדו.

רשימה פרטית בלתי מוגה

ניגון "האדרת והאמונה" בתפלת שבת; שלילת "בדיחות"; הלימוד ממשה בקשר למסירת דו"ח לרבי; הניגון "אנא עבדא דקוב"ה" (א-ד)

רשימה פרטית בלתי מוגה

אודות הזכרת נשמות; ניגון "האדרת והאמונה"; הכח ד"אנא עבדא"; פעולת מ"ת בבחי' היחידה; בענין "ומשה נגש אל הערפל גו'"; הדגשת ענין הנדיבות והעשירות בשבועות; מאמר בליל א' לפנות בוקר (א-ו)

קונטרס חג השבועות - תש"נ

הטעם שהדיבור דעשרת הדברות הי' באופן ד"עמי הדיבור מדבר" (לכאו"א בפ"ע) – כי בשעת מ"ת שיתף הקב"ה את שמו בכאו"א מישראל, שהו"ע שם הוי' שבכאו"א מישראל, כמ"ש "כי חלק הוי' עמו" (למעלה מהשיתוף דמלאכים שהוא רק בשם אד', כמ"ש "אד' בם"), והכח לזה הוא מבחי' "אנכי" שלמעלה גם מהוי'.

הטעם שבציור שם הוי' שבגוף יש גם מילוי הההי"ן דשם הוי' (עשר אצבעות ביד ועשר אצבעות ברגל) – כי בגוף הגשמי מתגלה הפנימיות והעצמיות דשם הוי', ודוקא עי"ז אפשר שתהי' המשכת שם הוי' בגוף הגשמי.

הביטול שבישראל עי"ז שהקב"ה שיתף בהם את שמו – שייך להפירוש ב"לאמר" שהוא "כעונה אחר הקורא" (ענין הביטול); והמשכת בחי' הוי' למטה ע"י בחי' אנכי שלמעלה מהוי' – שייך להפירוש ב"לאמר" שהוא להמשיך עשרת הדברות בעשרה מאמרות. ולכן באים ב' ענינים אלו בהקדמה להפירוש הג' ב"לאמר" – שע"י לימוד התורה "הקב"ה קורא ושונה כנגדו".

ג' פירושים אלו הם כנגד ג' ענינים שנתחדשו במתן-תורה (הנרמזים בהחילוק בין "ריחות היו" ל"שמן תורק שמך"): (א) בנוגע לנותן התורה – "אנא נפשי כתבית יהבית", שמצד זה נעשה הביטול "כעונה אחר הקורא"; (ב) בנוגע למקבלי התורה – שניתן להם הכח לפסוק הלכות, ומצד זה "הקב"ה קורא ושונה כנגדו"; (ג) בנוגע לתורה עצמה – שניתנה באופן של ציווי ופעולה בעולם, שהו"ע המשכת עשרת הדברות בעשרה מאמרות.

החידוש בנוגע לנותן התורה (המשכת העצמות בתורה) הוא החידוש העיקרי, שממנו נמשכו שאר החידושים.

בלתי מוגה

א. חג השבועות: למעלה מ"ראש השנה", ונוגע לכל השנה
איתא בגמ' "יו"ט של עצרת ברור סימן יפה לכל השנה כולה" – שגם ע"פ נגלה עצרת נוגע לכל השנה. ומ"מ אינו נק' "ראש השנה" – כיון שהתורה שקדמה לעולם היא למעלה אפילו מלהחשב כ"ראש" (שיש לו ערך) לימות השנה. ואעפ"כ – התורה "נסעה וירדה" ומתלבשת בזמן, ועד שהמעמד ומצב בעצרת (שמ"ת הוא "נוח ומקובל", "ברור") נוגע לכל השנה כולה (א-ד)

ב. (המשך:) קבלת התורה – ע"י "אנא עבדא דקוב"ה"
קבלת התורה שלמעלה לגמרי מהעולם, היא ע"י תנועה של אין ערוך לאמיתתו – הביטול דעבד לאדון, שלמעלה גם מהביטול דעם למלך ("תמליכוני עליכם" שבר"ה), ולכן במ"ת נעשו עבדי ה' – "אנא עבדא דקוב"ה" (ה-ו)

ג. ביאור הפסוק "תמוך אשורי במעגלותיך"; ע"ד ה"תהלוכה"
הכלי לקבל התורה שלמעלה מבחי' ראש הוא עבדות וקב"ע, רגל שלמטה מהראש, ולהמשיך בו התענוג שלמעלה מהראש. וזהו "תמוך אשורי במעגלותיך", "אשורי" ל' תענוג ול' רגלים הפוסעים – שתהי' המשכת התענוג ברגל (קב"ע) בהליכה בדרך התומ"צ, ואזי "בל נמוטו פעמי" גם כשיש בלבולים כו'. ומדייק "במעגלותיך", ל' נתיב ול' עיגול – שדוקא בירידת התורה למטה (נתיב) נעשה עיגול שחוזר לתחילתו וביתר שאת, שלוקחים התורה כפי שהיא אצלו ית' ומוסיפים בה חיות ואפילו בקב"ה; ומהמשכת התענוג ברגל, כולל הליכה לשמח יהודים, לוקחים הכח לכל השנה להיות רץ לדבר מצוה ולקראת משיח (ז-יג)

ד. שיחת חה"ש תש"ד: מעלת אמירת איש"ר
הביאור בתורת הבעש"ט ש"אשרי תבחר" ר"ת "אמן יהא שמי' רבא", ובזה כולם שוים – שבאמירת איש"ר פועלים בנ"י תענוג למעלה, "אשרי" ל' תענוג [וזהו כ' פעמים "אשרי" שבספר תהלים – דעשרים (כ') הו"ע הכתר, תענוג], והכח לזה – כי במ"ת הי' ענין הבחירה ("אשרי תבחר") שמצד העצם, ובזה כולם שוים; בזמן מ"ת תובעים מבנ"י לפעול תענוג למעלה ע"י אמירת איש"ר, וידיעה זו פועלת חיבה באמירת איש"ר (יד-ח)

מאמר ד"ה וידבר גו' לאמר (מוגה)

ה. שיחת חה"ש הנ"ל: מ"ת פעל במשה לראות המעלה דאיש פשוט
והביאור בזה – כדאיתא במדרש שבשביל מ"ת היו צריכים להיות כל בנ"י, גם אנשים פשוטים. והענין: החידוש שתורת ה' ניתנה למטה בא ע"י הקדמת היגיעה בגלות במצרים, שלא הי' אצל משה, ובמ"ת כשראה פעולת היגיעה דאיש פשוט נתחדש אצלו ענין היגיעה בתורה, ולכן קיבל הלוחות רק לאחרי מ' יום, שהחדיר ענין היגיעה בכל הפרטים שלמד. והיינו, שתכלית נתינת התורה למטה היא היגיעה לגלות ענין המס"נ (הקדמת נעשה לנשמע) שמצד הכחות הנעלמים (שבזה היא מעלת איש פשוט, כמ"ש בהשיחה שם) – שהתורה שמקבל בכל יום מחדש תחדור בכל עניניו (כ-כו)

ו. בקשר ל"כינוס תורה": שיטת אדה"ז בנוגע ל"יום טבוח"
בחג השבועות מצינו שייכות לקביעות בימי השבוע – העילוי ד"תמימות" בספה"ע שמסתיימת בשבת, ומ"ת לכו"ע הי' בשבת – אף שלעולם לא חל בשבת כבפעם הראשונה, ולדעת הרס"ג גם לא כשקידשו ע"פ הראי', וקביעות זו היא הכי קרובה – שיום ב' דחה"ש (ז' סיון) חל בשבת, ולדעת החת"ס יום ב' דחה"ש יש בו גדר של ודאי. – וי"ל, שזהו שיום טבוח (שאינו כ"תשלומין") לבני חו"ל הוא לכתחילה בח' סיון. וגם: בקביעות זו מתאחדים בני א"י וחו"ל ועושים יום טבוח בח' סיון. והנה, לדעת המג"א בזמן הבית עשו יום טבוח רק כשעצרת חל בשבת, אבל אדה"ז ס"ל דעשוהו בכל שנה. וטעמו י"ל – כי לדעת הרס"ג גם אז לא חל עצרת בשבת, וגם: מפורש במשנה שעצרת שחל בשבת אין עושים יום טבוח יו"ט משום צדוקים. ואף שבזמן הזה לא חיישינן לצדוקים – הרי גם אין קרבנות ואין עצרת חל בשבת, וצדוקים היו עד סוף בית שני, וממ"נ. ועכ"פ בקביעות דידן אם ביהמ"ק ירד משמים בלילה זה – יקריבו למחר מעיקר הדין (ולא כתשלומין) (כז-לג)

אודות ה"כינוס תורה"; במוצאי שבועות אין תוקעין – כי מ"ת לא מסתיים (לד)

ז. "בנינו עורבים אותנו": האחריות בנוגע לחינוך וטהמש"פ

הערבות לכך שהתורה תהי' תורת חיים, בחיים היום יומיים – היא (לא האבות, שלאו דוקא שהבן ישמע לאביו, ולא הנביאים, כי צריך לידע אם דברי הנביא נאמרו בכל לבו, אלא) דוקא "בנינו עורבים אותנו" – כי מאופן הנהגת האדם עם ילדיו יודעים במה הוא בעצמו אוחז. והיינו, שקבלת התורה היא – ע"י החינוך שמעניקים לילדים, ובלי פשרות (כי ילדים אי אפשר לרמות). והתחלה בזה – משהתינוק מתחיל לדבר, ועוד לפנ"ז – ט' חדשים לפני לידתו, ע"י הנהגת האם כו', שזהו הגורם לכל הקשיים שישנם בימינו עם הילדים. והתיקון לזה – ע"י התשובה והחלטה טובה בנוגע לחינוך, שתלוי באב והאם, ובנוגע לטהרת המשפחה – בעיקר באם, ועי"ז זוכים לילדים וצאצאים בריאים (לה-מא)

ח. אודות יהודי רוסיא
ההכנה ליציאת בנ"י משם – לימוד התורה (שעי"ז נעשה "בן חורין"), והנהגה כדבעי של אלו שכבר יצאו משם (מב)

ט. אודות לימוד והפצת שיעורי חת"ת (מג)

(הנחה בלתי מוגה)

תרומה אותיות "תורה מ'" – "עין יפה אחד מארבעים", כשמקבל מבחי' המוחין כחב"ד כפי שכל אחד כלול מיו"ד; תרומה אותיות "תרי ממאה" – "עין בינונית אחד מחמשים", ענין המסירות-נפש דקריאת שמע, שהוא למטה מהתורה, שהרי ענין המס"נ כתוב בתורה דוקא (וכמבואר במעלת התורה על התשובה, שידיעת ענין התשובה היא ע"י התורה).

בחי' "תורה מ'" הו"ע המתנה שבתורה (למעלה מבחי' ירושה ויגיעה שבתורה), שנתחדשה במתן-תורה. וזהו שהממי"ן שבהתחלת וסיום התורה שבעל-פה נרמזו בקרבנו של נתנאל ("נתן א-ל", מתנה שבתורה) נשיא יששכר (ששבטו היו בעלי תורה).

ענין המתנה שבתורה בעבודת האדם – לימוד התורה לשמה. וזהו "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה" (שהו"ע החיבור דימין ושמאל, "לאכללא שמאלא בימינא"), כי במ"ת (שאז נתחדש בחי' המתנה שבתורה) נעשה החיבור דעליונים ותחתונים.

בלתי מוגה

א. השלמות למדובר בשבת הקודמת – יום ב' דחג השבועות
בשבת נעשית העלי' (גם) דשבת שלפניו, ולכן יש להשלים עתה המדובר אז: (א) הכוונה במדובר גבי טהמש"פ – היתה להמתנת י"ב ימים (עד י"ג), ושייך לחה"ש – שאדה"ז פוסק כרבנן שבו' סיון ניתנה תורה, ומ"מ לענין הנ"ל מחמירים לפרוש כדעת ר' יוסי. (ב) דיוק מדברי אדה"ז – שמקריבים שלמי חגיגה ביו"ט גם לב"ש. (ג) הטעם שאדה"ז לא הזכיר לידת דוד כטעם לקריאת רות בעצרת – כי נקט טעם הנוגע לפועל (ומה גם שהטעם דלידת דוד מוקשה מכמה טעמים, והי' מסתבר יותר לקרוא רות בפסח ושה"ש בעצרת). והעיקר: לאחרי מ"ת מתחילה קבלת התורה – קיום ההחלטות דחג השבועות בפועל (א-ו)

ב. י"ד סיון בלילה – התחלת המאסר
מדייק שהמאסר הי' ביום ג' י"ד סיון (אור ליום ד' ט"ו בו) – לפסוק שההתחלה היא ביום ג' "שהוכפל בו כי טוב". ו"הימים האלה נזכרים": יש להיזכר במעמד ומצב שהי' אז ("לראות . . כאילו הוא יצא היום ממצרים", למעליותא) – שלא היו מושקעים בגשמיות כו', ואילו היום יציאה לשליחות נחשבת מס"נ, ומושקעים בעוה"ז ועוד מרוצים מעצמם [ומה שגם אצל דוד הי' חילוק לאחרי שיצא מ"ארץ צי' ועיף", הרי לכה"פ התפלל על זה וביקש "כן (הלואי) בקודש חזיתיך"!] – ואזי "ונעשים", שיהי' שינוי בפועל (ז-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כל העוסק בתורה לשמה

ג-ד. פרש"י (ה, ט): וכל תרומה וגו', א"ר ישמעאל . . אלו הבכורים וכו' (הוגה) (יג)
אף שזה עתה קיבל את התורה, דורשים ממנו כבר לפעול על הזולת – כר' ישמעאל שס"ל "פרטות באוהל מועד", שהכל בא בסדר והדרגה, ולא תובעים יותר מכחו (יד)

אם "איני יודע מה יעשה בהם" – לכל לראש "תביא בית ה"א" (הוגה) (טו)

ה-ו. אגה"ת (פ"ד) – "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים . . להתייצב גו'"
זה שנק' בשם אלקים נוגע לגוף הענין: אף שכל הבריאה היא משם הוי', ולאידך גם הנשמות יורדות ע"י האותיות שבמאמר, מ"מ, הנשמות גם לאחרי ירידתם הם חלק שם הוי' ב"ה, דהא אפילו המלאכים, שהחיות שבהם היא בגלוי, עד שנקראים (קריאה וגילוי) אלקים (אפי' מלאכים דעשי') – מ"מ נקראים (רק) אלקים (אפי' מלאכים דבריאה) [שלכן מביא ג' פסוקים, כנגד ג' דרגות מלאכים שבבי"ע]. וכיון שכמה פירושים בזה שמלאכים נק' אלקים – מדייק "לכן נקראו המלאכים בשם אלקים (לשלול הפי' שנק' אלקים ל' כח) בכתוב (דלבשר ודם אסור לקרותם ב"שם אלקים") . . להתייצב" (לשלול הפי' שנק' אלקים מצד ענין השליחות שבהם, שהרי באו להתייצב מיוזמתם) (מוגה) (טז-כג)

ז. הקשר דב' הפירושים ב"נשא"
נשא ל' מנין (שאינו מרגיש עצמו ל"מיוחס" מכולם) מביא לנשיאת ראש, שמקבל כל הברכות כשלוחו של מלך (כד)

קונטרס ט"ו סיון - תנש"א

ענין "בהעלותך את הנרות" – שאהרן (שהו"ע התורה) מעורר את כח הרצוא שבנשמות לעלות למעלה, שנתעלם בהם ע"י ירידתם בגוף. וזהו "אם שמרת את נרי אני משמר את נרך", ששמירת הנר דהנשמה הוא ע"י שמירת הנר דתורה.

והכוונה בזה, ששמירת הנר דהנשמה הוא לא רק ע"י שאינו עובר ח"ו על ציווי התורה, אלא הוא תלוי בקיום התורה. ולא רק בנשמות דבי"ע (שאצלם הגוף ונפש הבהמית מסתירים על הנשמה), אלא גם בנשמות דאצילות שהנשמה היא בגילוי.

וטעם הדבר – כי ענין הנר דהנשמה הוא הביטול שלה, ושלימות הביטול דהנשמה (ביטול במציאות לגמרי) הוא ע"י קיום המצוות (משא"כ הנשמה מצ"ע, גם כשהוא צדיק גמור, אינה בטלה במציאות לגמרי).

גם לפני מתן-תורה היתה בישראל האהבה הטבעית שהיא ירושה לנו מאבותינו, ונכלל בה גם העבודה דקבלת-עול, שהרי "האבות הן הן המרכבה". ומ"מ, מכיון שיש בה מעלה לגבי הרוכב ("דבר גדול מעשה מרכבה", שע"י המרכבה דאבות נעשית העלי' דאצילות לבחי' "לא אדם" שלמעלה מאצילות) אין זה תכלית הביטול.

ולאחר מתן-תורה נתחדש הביטול דהלכות התורה, שנקראו "דבר קטן" על-שם עוצם ביטולם לאוא"ס המלובש בהם, ביטול בתכלית שאין בו שום מעלה. ועי"ז נמשך ביטול זה גם בהאדם העוסק בתורה. וזהו "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר", שלימוד התורה וקיום המצוות של האדם יהי' באופן ד"תען לשוני אמרתך", תכלית הביטול (וזוהי שייכות מאמר זה לחג השבועות).

ומ"מ, כיון ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", אין ביטול זה שולל את מציאותם, אלא אדרבה – זה גופא הוא מציאותם ("אני משמר את נרך", "שלהבת עולה מאלי'").

בלתי מוגה

א. "בהעלותך" – לשון עלי'

הדיוק "בהעלותך", לשון עלי' – בהקדם הביאור בזה שעבודת האדם (רק) לגלות הענינים שבבריאה פועלת שנעשה שותף לקב"ה בהבריאה, כי בזה משלים כוונתה. וזהו"ע הדלקת הנרות (והנשמות שנק' נרות): הנר עצמו ישנו גם קודם, אבל הדלקת הנר (ו"מאלי'") היא עליית הנר (והמדליק) לתכליתו – "בהעלותך את הנרות"; העבודה להיות נרות להאיר, היא עד שהזולת יהא ג"כ נר להאיר כמותו (א-ז)

ב. 1) השייכות דהדלקת, הטבת ודישון הנרות לכאו"א
הדלקה כשרה בזר – שכאו"א יכול להדליק הנשמות שנק' נרות; וגם אם עוד לא הי' אצל הזולת דישון והטבת הנרות (סו"מ ועשה טוב) שצ"ל בכהן דוקא – הנה, נוסף לזה שכל בנ"י הם "ממלכת כהנים", בזמן הזה נעשה ענין הקרבנות ע"י כאו"א מישראל (ח-ט)

2) הלימוד מפירוד הקנים "אילך ואילך" בשייכות ליציאה לשליחות

גבי מעשה המנורה כ' רש"י (בפ' תרומה) "מפריד הקנים אילך ואילך" (ולא "ומבדיל"): ע"י המנורה נפעל בירור הניצוצות השייכים לישראל (שלכן זוהי "צדקה כו' בישראל שפיזרן כו'") ונתפזרו במקום הפירוד (בי"ע; דלא כ"הבדלה", שבאצי'). ועבודה זו היא "אילך ואילך" – רחוק מ"פני המנורה", ומתוך קב"ע – עבודה בב' קוין מנוגדים ("אילך ואילך") (י-יב)

ברכה לנוסעים "אילך ואילך", למקום רחוק, להאיר את החושך (יג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה בהעלותך את הנרות (מוגה)

ג-ד. פרש"י עה"פ (י, לה) ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך

(הקדמה) השייכות דתיבות אלו לתהלים דשנה זו (וחודש זה) – ס"ח, ב (טו)

הביאור בפרש"י – החילוק דאויב ושונא (שנאה גלוי' וכבושה) (הוגה) (טז)

(ובהערה: תרגום אונקלוס על "אויביך" ו"משנאיך")

ה. המשך הביאור באגה"ת (פ"ד), ובפרש"י פ' נשא (יז-ח)

ו. "וינוסו משנאיך": ע"ד המצב באה"ק

"משנאי" (ועד"ז "משנאיך") הם שונאים שהם גם משניאים, שבהם קאי "בגמרא ר"פ ט"ז דשבת" – כפי שמציין בתניא ספל"ב (כדי למעט שונאים סתם). ומזה מובן בנוגע למצב באה"ק, שאין לרדוף אחר שלום עם השונאים, שאף מזיקים לעצמם כדי להרע לישראל, היפך הטבע, אלא לפעול בבנ"י שיתנהגו הם כפי הטבע שלהם, לקיים תומ"צ. אבל עוד לפנ"ז – צ"ל "יפוצו אויביך וגו'", כי הם "אויביך" דהקב"ה, וכמו בסיום הסדרה, שהקב"ה ממתין ל"מרים", בנ"י בזמן הגלות, גם כשזהו באשמתם. וכיון ש"שכינתא בגלותא" – אין לעשות חשבונות, ועליו להוציא מן הגלות גם יהודי שאינו ראוי, ולאח"ז בודאי יעשה תשובה (יט-כג)

1) פ' שלח: הלימוד ממצות חלה, והשייכות לענין החינוך

השלב הבא לאחרי סיום הלימודים והשגת שליטה עצמית – חינוך אחרים. ובזה יש לימוד ממצות חלה, שלפני שיהודי מתחיל להכין כל צרכיו (שנק' "לחם") מפריש ה"ראשית" והמובחר לה': יהודי מובדל מהעמים גם בצרכיו הגשמיים, שהנהגת הבית היא באופן שההתחלה, בזמן ובחשיבות, ניתנת עבור ענינים הקשורים לה', ואזי הקב"ה בא לשכון בבית, ובבואו נעשה "להניח ברכה אל ביתך". ועד"ז בכל בוקר (ובהתחלת תקופה חדשה בלימוד) – "ראשית עריסותיכם" צ"ל בהודאה לה'. ורעיון זה יש לנטוע בילדים (ולידע שכל ילד הוא "תרומה"), ואזי נעשה "להניח ברכה" כל הקיץ "אל ביתך" ובסביבה (א-ו)

2) ברכת קיץ בריא, והבאת הגאולה בזכות הצניעות (ז)

(הנחה בלתי מוגה)

תוכן העבודה ד"חלה" – לפעול גם במעמד ומצב דאות ח' (סתום מג' צדדים ופתוח רק מלמטה, שהו"ע הירידה למטה ע"י "לפתח חטאת רובץ"), שיהי' הענין דאות ה' (שיש בו פתח עליון, "דאי הדר בתשובה מעיילי לי'"). וזהו שהחיוב הוא "משעה שהאשה מקשקשת עיסתה במים", דהיינו שגם במקום הפירוד והישות (קמח) פועלים ענין הביטול (מים).

והענין בעבודה – הקדמת עבודת התפלה (מים) ללימוד התורה (קמח), ולאח"ז – התעוררות האהבה כרשפי אש (אפי'). וכן בעבודת התפלה גופא ישנו ענין הטחינה (הכנעה), ולאח"ז ענין הלישה (הביטול דפרשה שני' דקריאת-שמע, בחי' שוב, שדוקא בה נאמר "ולעבדו", דהיינו שעי"ז ממשיכים אחדות הוי' במקום הפירוד).

וזהו שענין החלה הוא "להניח ברכה אל ביתך", שהו"ע המשכת הביטול דחכמה (ברכה) במלכות (בית), שעי"ז תוכל להיות העבודה בבירור העולם.

בלתי מוגה

א. ענין האחדות במצות חלה, בעולם ובתורה
במצות חלה (שחיובה מיד בכניסה לארץ (תוכן פ' שלח)), שלחם כולל כל הצרכים, מודגש הענין הכללי דאחדות – נתינת המים שמחברים פירורי הקמח; בכל הנבראים יש אחדות (כמודגש בחוקי הטבע, וגם ע"פ הלכה – גבי "חזקה" ג"פ), כי נבראו מה' אחד, ובתורה הוא בגלוי יותר ("כל התורה ענין אחד"), וכדי שהעולם יוכל לקבל ענין האחדות שבתורה – גם בתורה יש התחלקות וגם בעולם יש אחדות (ועד שגם ההתחלקות שבו היא לצורך התכללות), וגם חכמי אוה"ע מחפשים הצד השוה שבכל עניני העולם (א-ט)

ב. ההוראה ממצות חלה ביחס ללימוד חכמות אוה"ע
חכמות אוה"ע מטמאות המוחין (אף שיש בהם אחדות) – כי חסר בהם ביטול, ועד שיש מהם שהולכים בשיטה שכל ענין בבריאה הוא בפ"ע. ואף שיודעים שהאמת אינה כן, יצרם מסיתם (היפך טבע האדם לחפש ענין האחדות). והעצה לזה הו"ע הביטול – נתינת מים (ביטול) בקמח – שאז רואים את אחדות הבריאה, כפי שהתחיל בשנים האחרונות (י-יד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ראשית עריסותיכם

ג. פרש"י עה"פ (טו, כב) וכי תשגו ולא תעשו
(פתיחה) גודל היגיעה הנצרכת להבין רש"י; הסמיכות ד"וכי תשגו" (ע"ז) למצות חלה – ב' מצוות כלליות (טז-יז)

צ"ב: למה מעתיק גם התיבות "ולא תעשו"; מנ"ל שבע"ז הכתוב מדבר; מעתיק "אשר דיבר ה' אל משה" ומפרש "אנכי . . מפי הגבורה שמענום"; מעתיק גם "אחת דיבר אלקים" (יח)

ד-ה. אגה"ת (פ"ד) – הצורך בהקדמת מאמר אליהו (הוגה) (יט)

ו. הביאור בפרש"י
מעתיק "וכי תשגו ולא תעשו" – שמזה משמע שהשגגה והמעשה היו בשנים, שגגת ב"ד ומעשה הציבור, וכיון שהדין בזה נתפרש בפ' ויקרא, בהכרח שיש כאן דין חדש (ע"ז). ומוכרח שקאי בע"ז דוקא, דקשה לומר שהציבור יעברו על "כל המצוות"! (כ-כא)

ג' ענינים בע"ז: "פורק עול מפר ברית ומגלה פנים" – כנגד עדות חוקים ומשפטים (הוגה) (כב)

"אשר דבר" (ולא "צוה" כבכ"מ) – שדבר אל משה ("אנכי ה' אלקיך") והכל שמעו, "שמענום". ונק' "מצוה אחת" – כי אנכי ולא יהי' בדיבור א' נאמרו, "אחת דיבר אלקים" (כג)

ז. המשך
דיוק הל' "עבודה זרה" – שבן מלך אינו זר שצריך לפנות למשמשי המלך (הוגה) (כד)

זהירות מע"ז בעבודה – ענין הביטול, שלא להחשיב טפל (כמו כשרונות עצמו) לעיקר, כולל בלימוד התורה – ע"י נתינת "מים" (ביטול) בקמח (תורה) (כה)

ח. המשך
הדיוק "מפי הגבורה שמענום" – הגבורה (שלילה) ד"לא יהי'" והגבורה שב"הוצאתיך מאמ"צ". ובעבודה – לעשות משפט (גבורה) על צרכיו הוא וליתן הכל לזולת (כו)

קונטרס חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז - תנש"א

הטעם שפרה אדומה נקראת על שמו של משה – לפי שהיא כללות התורה ("זאת חוקת התורה"), שנקראת על-שם משה, כיון שקיום התומ"צ תלוי בזכירת ענין המס"נ וצ"ל בדרך קבלת-עול, והנתינת כח לזה היא ע"י משה (שהו"ע הביטול, "ונחנו מה").

"תפלה למשה" – תפלת עשיר, שאינו חסר שום דבר והכל אצלו בריבוי ובשפע, ולכן תפלתו אינה בשביל עצמו אלא בשביל כנסת ישראל (מלכות), שיומשך גילוי עצמות אוא"ס במלכות. ותפלה זו היא מפני שהוא "עשיר", בחי' דעת עליון שמקבל מעתיק, עצמות אוא"ס, ולכן בכחו לפעול ענין זה במלכות.

ואעפ"כ נקראת "תפלה" (עבודת הנבראים, העלאה מלמטה למעלה), כי אמיתית הענין ד"בנין עדי עד" הוא כשהמשכת הגילוי במלכות הוא מצד המלכות עצמה.

ויתרון זה הוא גם בההמשכה עצמה, כי העולם נברא באופן שהמשכת כל הגילויים היא ע"י עבודת האדם (ולכן נחלקים הגילויים שלמעלה לג' מדריגות – ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין ועצמות אוא"ס – כדי שהמשכתם תהי' ע"י ג' המדריגות באהבת ה' למטה, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"), ועי"ז נעשית עלי' גם בעצמות אוא"ס. ולכן עי"ז נעשה בנין המלכות "בנין עדי עד".

ואף שמשה עצמו הוא "עשיר", מ"מ, כיון שהוא רוען של ישראל, החסרון דישראל הוא גם החסרון שלו, ולכן גם לגבי משה נתחדש הגילוי ע"י תפלתו. וכן הוא ב"אתפשטותא דמשה" שבכל דור.

וזהו העילוי שנתחדש בהגאולה די"ט כסלו וי"ב תמוז מצד "יתרון האור מן החושך", כי ההעלם והסתר לגבי ישראל הוא העלם והסתר גם לגבי הנשיאים. וענינו של עילוי זה הוא גילוי עצמות אוא"ס שלמעלה מממלא וסובב (ולכן היתה הגאולה נס שלמעלה מהטבע, וביחד עם זה מלובש בטבע).

ולכן נקראת מצות פרה אדומה דוקא על-שמו של משה (אף שמשה עצמו ידע גם את הטעם למצוה זו, וא"כ לגביו אין חילוק בין מצוה זו לשאר המצוות), כי כיון שהיא חוקה לגבי ישראל ה"ה חוקה גם לגבי משה.

בלתי מוגה

מאמר ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה (מוגה)

א. פ' חוקת: "לך אני מגלה טעם פרה" (הוגה) (ב)
(ובהערות: יחידי סגולה משיגים "חוקים" * דרגות בגילוי פנימיות עתיק)

(בהמשך למאמר:) "תפלה למשה" על אחרים היא תפלה שלו (וכמו שאדהאמ"צ לא נתן תיקון לדבר שלא מצא בעצמו בדקות כו'), וביחד עם זה היא "תפלת עשיר" שאין בו חסרון – כי עצמות (פנימיות עתיק) היכן שנמשך נשאר עצמות (ג)

התחלת העבודה – במס"נ ואתכפיא ("חוקה"), ולאח"ז צ"ל (האתכפיא גופא) בשמחה ("לך אני מגלה כו'") (ד)

ב. שנת הצ' לבעל הגאולה: שייכות "תפלה למשה" ופ' בלק
ההוראה מזה שבלעם ובלק הם הלעו"ז דמשה ואהרן, ו"תפלה למשה" הוא כנגד הקרבנות דבלעם (כדברי המדרש), שעליהם נאמר "זבח רשעים תועבת ה'": בעניני יהדות אין להתיירא מהחוזק של הגויים בגשמיות, וגם ברוחניות, "זבח", כי זהו "תועבת ה'", "כמאן דשדי בתר כתפי'"; ועי"ז שוברים התוקף שלהם, כמו שהי' בי"ב תמוז (ה-ח)

ג-ד. 1) פרש"י (חוקת כא, ו-ט) בענין "הנחשים השרפים"
(הקדמה) לאחרי המאורע דהשריפה כו' – צ"ל עשירות ("שרף" בגימט' "עשיר") וחיות ("וראה אותו וחי") מחודשת בלימוד התורה וכו' (ט)

צ"ב: הדיוק "כלב או חמור (נושכו)"; מהי הקושיא "וכי נחש ממית", הרי דרכו בכך; הקושיא ד"ממית" צ"ל לפנ"ז על התיבות "וימת עם רב"; פתח ב"ממית" וסיים ב"ניזוקין" (י)

2) ענינם של תלמידי הישיבה – לימוד התורה

בימינו צ"ל הלימוד אפילו באופן שיבוא מזה ישות (להודיע על הישגיו ולקבל עידוד כו'), ואזי לא יהי' מונח בעריכת "טייפּ" מהתוועדות כו' (יא)

3) המשך הביאור בפרש"י פ' שלח (יב)

4) אגה"ת (פ"ד) – "כל הי' ספירות נכללות ונרמזות כו'"

צ"ב: למאי נפק"מ שהמדות נכללות "במספר שש שבפסוק כו'"; האריכות "עד . . בכלל"; הפסוק "באשר גו' שלטון" למה לי (יג)

5) הביאור בפרש"י

"כל הנשוך" – גם ע"י כלב וחמור שלא הי' דרכם בכך, ומעתה, גם הנחש הי' רק כדי שבנ"י יעשו תשובה (ולכן לא נקט "מתים" אלא "ניזוקין") (יד-טו)

הטעם שרש"י מקדים ד"ה "והי' אם נשך" לד"ה "נחש נחושת" (הוגה) (טז)

ה. 1) אגה"ת (שם) – ביאור דיוק הלשון "נכללות ונרמזות" (הוגה) (יז)

2) מ"יינה של תורה" שבפרש"י

"אמרו רבותינו וכי נחש כו'" – הרביים שלנו שואלים: מה לנחש, זה היצה"ר, וליהודי?! ועכצ"ל, שזהו בשביל ענין האתהפכא כו', כמו בי"ב תמוז (יח)

קונטרס י"א ניסן - תנש"א

הטעם שמביא בהשיחה (אודות מזמור זה) דברי המדרש "אחד עשר מזמורים אמר משה" – להורות על שייכות המזמור לגאולה העתידה, שאז תהי' המשכת פנימיות הכתר (אחד שלמעלה מעשר) בכל העשר ספירות, ובפרט בספירת המלכות. וזהו שמסיים ש"מעון" (מלכות) אותיות "נועם" (עתיק).

"תפלה למשה" – תפלת עשיר, עשיר בעצם שאין שייך בו חסרון, ולכן תפלתו אינה בשביל עצמו אלא בשביל ישראל.

ב' ענינים במילוי החסרון – "די מחסורו" (הדברים הנצרכים לכאו"א) ו"אשר יחסר לו" (הדברים הנצרכים לו מפני שדרכו בכך), ועשירות היא למעלה משניהם. וכנגדם ג' ענינים בהגילויים שלמעלה – ממלא כל עלמין (האהבה ד"בכל לבבך", השייכת גם לנפש הבהמית), סובב כל עלמין (האהבה ד"בכל נפשך", השייכת רק לנפש האלקית לפי שדרכה בכך), ועצמות אוא"ס שלמעלה מממלא וסובב.

הגילוי דסובב כל עלמין נחשב מילוי החסרון גם לגבי העולם, כי הפנימיות והעצם דאור הממלא (שם אלקים) הוא אור הסובב (שם הוי'), וכיון שע"י עבודת הנשמה בהענין ד"בכל נפשך" מתגלה הפנימיות דהעולם (שהרי כוונת ירידת הנשמה היא בשביל לתקן את העולם), נעשה העולם חסר גם לגבי הגילוי דסובב. ועד"ז בענין העשירות (גילוי עצמות אוא"ס), שע"י גילוי ענין זה בנש"י יהי' לעת"ל מעין גילוי זה גם בעולם.

הטעם שמשה נקרא "עשיר" – להיותו בחי' "דעת עליון" המקבל מעתיק, שבכללות הוא עצמות אוא"ס שלמעלה מגדר עולמות. ולכן לא שייך בו ענין החסרון (אף שהחסרון דכנס"י הי' נוגע לו במאד), כי נרגש אצלו שאמיתת המצאו ית' הוא אמיתית המציאות של כל הנבראים ואינם חסרים מאומה.

וע"י כתיבת מזמור זה בספר תהלים שנאמר ע"י כל ישראל – ניתן לכאו"א מישראל הכח לגלות בחי' העשירות שבו, ועי"ז – למלאות החסרון דהעולם, דהיינו שהתפלה היא באופן שפועלת על הנהגתו במשך כל היום.

וזהו "איש האלקים" – "בשעה שעלה לרקיע איש", שגם בשעת התפלה זוכר שצריך לברר את המדות (עליית המלכות בהעצמות, "מעון"), "ובשעה שירד מן הרקיע אלקים", שהנהגתו במשך היום היא באופן זה (המשכת העצמות בהמלכות, "נועם").

בלתי מוגה

א. ביאור במכתב לחגיגת י"ב תמוז תרפ"ח
במכתב מורה מהו עיקר ענינה של ההתוועדות (מכל ריבוי הפרטים שבזה) – "חיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר לפי ענינו". ומקדים "חיזוק התורה" ל"יהדות" – כי יהודי יכול לחשוב שיש לו בעלות לעשות פשרות ביהדות, ולכן צ"ל לכל לראש "חיזוק התורה", שרק היא קובעת מהי יהדות, וכפי שרואים במשך הדורות מה עלה בגורל אלו שסטו מדרך התורה (ועד לאלו שגרמו להמאסר), ורק ע"י חיזוק התורה רואים יהדות מהי (א-ט)

ב. המשך
הדיוק "בכל אתר ואתר לפי ענינו" (אף שבתורה אין פשרות כנ"ל) – שאופן החיזוק צ"ל בכל מקום (גם מקום רחוק ברוחניות) לפי ענינו: להתחיל אפילו מ"אלף בית", אך להדגיש שבתורה אין פשרות, רק שסדר הלימוד הוא בהדרגה (י-יד)

ג. רשימת המאסר: ידיעת הזמן במאסר, ואצל משה בהר
הלימוד מההשוואה בין ידיעת הזמן ע"י הסוהרים לידיעת הזמן ע"י המלאכים אצל משה בהר סיני (על מנת שיומשך גם בזמן כו') – שגם כשנמצא למטה מן הזמן, הנה אין עוד מלבדו, ואין זה אלא נסיון אם יקשר זאת עם למעלה מן הזמן, ועי"ז פועל ענין הגאולה. ודוגמתו בפ' חוקת, שכאשר ישנו "נחש", בכחו של משה שבכאו"א להגביהו על נס, להכיר שזהו נסיון מלמעלה, ואזי "וחי" בחיות מחודשת. וזהו הלימוד לכאו"א כשישנם קשיים שאינם תלויים בו ב"חיזוק התורה והיהדות" (טו-כב)

ד. "נזכרים ונעשים": השפעת המעשה על הלב והמוח

דוקא ע"י שמצמצם עצמו (לדיבור ו)למעשה, שלמטה מהרגש והשכל, מיתוסף עומק ברגש ובהבנה: בהשפעה על הזולת – כתיבת זכרונותיו מעוררת אחרים יותר מדיבור ומחשבה, בלימוד – הצמצום להשפיע לתלמידיו פועל ש"מתלמידי יותר מכולם", בשירה – ע"י הצמצום לנגן בכלי מיתוסף יותר ברגש שבלב עד לדעה ש"עיקר שירה בכלי". ולכן המצוות (ה"שירה" דבנ"י לקב"ה) – עיקרם במעשה, ועי"ז מיתוסף בכוונה ("נעשה", ועי"ז "ונשמע"). ועד"ז בענין הזכרון – שה"ונעשים" מעורר ומוסיף בחוויית הזכרון, ובנדו"ד – זכרון תנועת המס"נ ונצחון היהדות שהיתה בי"ב-י"ג תמוז בפעם הראשונה (כג-לב)

ה. ניצול מצב הנוער כיום ל"חיזוק התורה והיהדות"
את הנזק ב"יהדות" ללא "חיזוק התורה" (בה"א הידיעה) תחילה, ראו החל מחטא העגל, כשאמרו "אלה אלקיך ישראל", במחשבה שיכול להישאר "ישראל" ולסגוד לאלקי המצרים ששיעבדו אותו, ועד לדור זה, גלגול דור המדבר, שחוזרים על הטעות לסגוד ל"אלקי וושינגטון" וכל העמים ששיעבדו את בנ"י; רק ע"י "חיזוק התורה" רואים מהי יהדות אמיתית, ומשתחררים משיעבוד לאלקי ושיטות העמים. ועתה, כשהנוער השליך את כל "עגלי הזהב" ורוצה אמת, יש לתת לו תורת אמת, בלי פשרות, ומאידך "לפי ענינו" (לג-ז)

ו. אודות המצב בארץ הקודש
כשם שבתורה אין פשרות, וגם בהתחלת הלימוד "לפי ענינו" צריך לידע שישנה כל התורה, כן הוא גם בבנ"י, שגם "שואב מימיך" נוגע לשלימות כל בנ"י, וכן הוא גם בנוגע לארץ ישראל, שגם כשכבשו רק את חלקה שייכת כולה לבנ"י, "גלינו (אבל) מארצנו" (דהנשמה נמצאת תמיד בא"י), וכמו שיהודי אינו יכול להיות גוי, אין לבנ"י בעלות להחזירה לגויים. ולכן נכתב בנ"ך סיפור הצרות שהיו מזה שאחאב רדף לעשות שלום לאחרי שניצח כו', כדי שלא לחזור על טעותו עתה, לאחר הנצחון שלפני שנתיים (לח-מה)

ז. במכתב אדה"ז "שלשה צריכין חיזוק, תורה ותפלה ודרך ארץ"
מ"ש בגמרא "ארבעה צריכין חזוק . . תורה מעשים טובים וכו'" – ה"ז לפי הקס"ד ש"מעשה גדול", משא"כ למסקנה ד"תלמוד גדול שמביא לידי מעשה", הרי החיזוק במעשים טובים נכלל ובא מחיזוק התורה (מו-נ)

מאמר ד"ה תפלה למשה (מוגה)

ח. שיעורי החומש די"ב וי"ג תמוז
(פתיחה) לימוד שיעורי חת"ת – כתקנת בעל הגאולה; המשותף לשיעור החומש די"ב וי"ג תמוז השתא – הענין דפינחס (נב-ג)

בענין "בת יתרו מי התירה לך" – להיותו כהן שאסור בגיורת (הוגה) (נד)

כ' הרגצ'ובי שכפרת פינחס היא פעולה נמשכת, ומפורש בתוס' – שבכל שנה מתעורר קטרוג בית פעור ומתבטל כו' (ומכאן ראי' לענין "נזכרים ונעשים"), "עד שיחיו המתים" (כדאי' בספרי) – תחה"מ שפועל כאו"א ע"י לימוד התורה שמחי' שכל הקר, ושורף הגלות (פרה אדומה, טומאת מת) שבו ע"י ניצוץ משה ("ויקחו אליך", גואל אחרון) שבו (נה-ז)

ט. "מגבית" לטובת "אהלי יוסף יצחק ליובאַוויטש" (נח)

י. זמן הקיץ: שליחות, ומחנות קיץ
בסיום שנת הלימודים צ"ל הוספה בתורה (ש"היא חיינו", ללא הפסק ח"ו) – נסיעת הבחורים לחיזוק היהדות בהקדמת "חיזוק התורה", ע"י חזרת ענין בנגלה ובחסידות במקום בואם; ויציאת הילדים למחנות קיץ – בכדי להיות בסביבה של תומ"צ בכל המעל"ע. ואחריות מיוחדת לאמהות בזה – לתבוע מהנהלת המחנות להוסיף בתומ"צ (נט-סב)

יא. אודות ההנהגה בעת התוועדות; ע"ד יהודי רוסיא
שלילת ההנהגה לבקש בעת התוועדות על ענינים פרטיים (ורק מפני שאחרים עושים כן...), במקום שתהי' התעניינות בענינים המדוברים כו' (סג-ד)

ברכה ליהודים שברוסיא – שתהי' שריפת הפרה, זו מלכות אדום, ונתינת מים חיים – תוספת חיים בתומ"צ, עד ליציאת כולם מן הגלות (סה)