עבדים היינו, ש"פ צו, שבת הגדול, יו"ד ניסן, ה'תשכ"ט

בס"ד. ש"פ צו, שבת הגדול, יו"ד ניסן, ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו הוי' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'1 (כפי שקבע כ"ק מו"ח אדמו"ר שמנהגנו לומר עבדים היינו בשבת הגדול2 ). ומבואר על זה בהדרושים שבסידור3 (דרושי אדמו"ר הזקן עם ביאורים מאדמו"ר האמצעי והערות מאדמו"ר הצ"צ), דלכאורה אינו מובן, איך יכול להיות המציאות דעבדים היינו לפרעה. ויובן ממש"נ בהמשך הענין ויוציאנו הוי' אלקינו משם ביד חזקה וגו', היינו, שכאשר הוי' הוא אלקינו אזי נעשה הענין דויוציאנו גו', אבל כאשר חסר הענין שהוי' יהי' אלקינו, אז יכול להיות עבדים היינו וכו', כמבואר שם פרטי הענינים שבזה.

ב) ויובן ביתר ביאור ע"פ המבואר בהמאמר של אדמו"ר מהר"ש שנאמר לפני מאה שנה, על הפסוק4 וזאת תורת זבח השלמים5, דצריך להבין מה שבשלמים נאמר וזאת בוא"ו, ובעולה וחטאת נאמר זאת (זאת תורת העולה6, זאת תורת החטאת7 ) בלא וא"ו. ובהמשך המאמר8 [לאחרי שמדייק מה שקרבן עולה הי' זכר דוקא ולא נקבה, והחטאת היתה נקבה דוקא ולא זכר, והשלמים הי' אם זכר אם נקבה, ומביא את דברי רבינו בחיי9 בענין זה, ומאריך בביאור הדברים], מביא את דברי המדרש10 במעלת קרבן שלמים, שיש בה מינים הרבה, דם ואימורים למזבח, חזה ושוק לכהנים, עור ובשר לבעלים (משא"כ בקרבן עולה שכולו למזבח, וקרבן חטאת שיש בו חלק למזבח וחלק לכהנים, אבל לא לבעלים).

ג) והענין בזה, דהנה, הקרבת דם ואימורים ע"ג המזבח הו"ע העלאה מלמטה למעלה, וכמו שהוא בקרבן עולה, שכיון שכולו כליל לה', לכן נקרא בשם עולה11, מלשון עלי' למעלה. והגם שבקרבן עולה נאמר12 ריח ניחוח להוי', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני13, שהו"ע ההמשכה מלמעלה למטה14, הרי ענין ההמשכה בא לאחרי ההקרבה, ואין זה ענין בהקרבה עצמה, ואילו עיקר הקרבת קרבן עולה הו"ע ההעלאה מלמטה למעלה15. ובקרבן חטאת, הנה נוסף על ענין הקרבת דם ואימורים ע"ג המזבח, שהו"ע ההעלאה, ישנו גם אכילת בשר הקרבן ע"י הכהנים (שגם זה הו"ע עיקרי בהקרבן, כמארז"ל16 כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים), שזהו"ע של המשכה מלמעלה למטה באופן גלוי, עד לענין האכילה שזוהי המשכה פנימית שנעשה דם ובשר כבשרו. אמנם, אע"פ שבקרבן חטאת ישנו גם ענין המשכה למטה בגילוי עד לענין האכילה, מ"מ, אכילה זו אינה אלא לכהנים בלבד, שענינו של כהן הוא כמ"ש הרמב"ם17 שנדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו כו' נתקדש כו' ויהי' ה' חלקו ונחלתו כו', שלכן, גם ענין האכילה למטה הוא אצלם באופן שמשולחן גבוה קאכלי18. ובענין זה ישנו עילוי בקרבן שלמים, שנוסף על ענין ההעלאה ע"י הקרבת דם ואימורים, ונוסף על ענין ההמשכה עי"ז שהכהנים אוכלים החזה ושוק, ישנו גם ענין ההמשכה למטה ביותר, שנמשך לא רק לכהנים, אלא גם לבעלים, דעור ובשר לבעלים, שהו"ע המשכת האלקות עד למטה מטה.

וביאור החילוק בין קרבן חטאת שנאכל לכהנים בלבד לקרבן שלמים שנאכל גם לבעלים, בלשון הקבלה והחסידות, הוא ע"ד החילוק שבין ההמשכה בעולם האצילות להמשכה למטה גם בעולמות בי"ע. דהנה, עולם האצילות הוא עולם האחדות19, לפי שבאצילות איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד20. והיינו, דאע"פ שמבואר בכ"מ21 דיוק הלשון ב"פ איהו, שמחלקים בין האחדות דאיהו עם חיוהי להאחדות דאיהו עם גרמוהי, לפי שהאחדות דאיהו וגרמוהי אינה דומה למעלת האחדות דאיהו וחיוהי, מ"מ, הרי איהו חד גם עם גרמוהי, ולכן נקרא עולם האחדות, היינו, שעם היות שגם אצילות נקרא בשם עולם22, מ"מ הרי הוא עולם האחדות. וזהו גם ענינם של הכהנים, דאף שנשמתם ירדה למטה, מ"מ, כיון שנדבה רוחם להבדל מעניני העולם כו', הרי הם במדריגת עולם האצילות כמו שהוא למטה. ולכן, כשם שגילוי האור האלקי שמאיר באצילות פועל שגם עולם האצילות נעשה עולם האחדות, כן הוא בכהנים, שהענין שהוי' הוא חלקו ונחלתו נמשך ופועל בכל עניניהם, גם בענין האכילה, ועד שיש קרבנות שהמורם מהם נאכל גם לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם23. וכל זה הו"ע ההמשכה כפי שהיא בעולם האצילות. ונוסף לזה צ"ל גם ההמשכה בעולמות בי"ע, שעז"נ ומשם יפרד24, היינו שנפסק ההשפעה מלמעלה כו', שזהו שבעולמות בי"ע לאו איהו וגרמוהי חד20, ויתירה מזה, כדאיתא בכ"מ20 שאפילו לאו איהו חד עם חיוהי. וזהו העילוי שבקרבן שלמים לגבי קרבן חטאת, שבקרבן חטאת שהאכילה היא רק לכהנים, ההמשכה היא רק באצילות [ואפילו כאשר נמשך להענינים דבי"ע, הרי זה רק כמו שהם כלולים באצילות, וכידוע שבאצילות נמצאים בהתכללות גם הענינים דבי"ע, ובפרט בספירת המלכות, שלכן יש לה ע' שמות25 ]. אבל בקרבן שלמים שנאכל (לא רק לכהנים, אלא) גם לבעלים, אזי ההמשכה היא (לא רק בעולם האצילות, אלא) גם למטה בעולמות בי"ע.

ד) וממשיך לבאר איך אפשר שאכילת הבעלים יהי' חלק מענין הקרבן: והנה אכילת בעלים שהבעלים אוכלים בשר השלמים, בודאי אינה הנאה גשמית, כי אם אכילתם הוא לפני ה', ע"ד מ"ש26 וישמחו בך ישראל, ועל שמחה זו אמרו רז"ל27 אין שמחה אלא בבשר28. ומוסיף לבאר, שזהו עד"מ אדם העושה חתונה לבנו או לבתו או איזה בשורה טובה שמתענג ממנה, אזי עושה משתה וסעודה לאוהביו שרוצה מאד שיתענגו באותה הסעודה, ומזה שהם מתענגים מסעודתו ושמחים בשמחתו הרי הוא מתענג מאד, וסיבת כ"ז הוא העונג העצמי מהבשורה טובה או חתונת בנו כו'. ועד"ז הוא עונג הצדיקים בג"ע, זהו כמשל עונג הסעודה שעושה לאוהביו בעת שמחתו, שכ"ז בא מסיבת עונג העליון שיש לו ית' תענוג כביכול מביטול היש האמיתי של הצדיקים ומשמחת בתו היא התורה כו', ומחמת זה עושה הסעודה שהוא ענין התענוג לצדיקים בג"ע, ואז משתעשע הקב"ה מעונג הצדיקים בג"ע29. ועד"ז יובן ענין השלמים, שגם כל אדם שאינם כהנים כלל נהנים ושמחים ומתענגים מהקרבן, ולא הכהנים והמזבח בלבד, וכל זה נמשך להם מהקרבן שהוא משל גבוה, שזה מורה על עוצם עונג העליון למעלה, אז עושה סעודה לאוהביו כו'. ולהעיר, שאף שממשל הנ"ל מובן שהעיקר הוא העונג העליון למעלה, שמצד זה הוא עושה סעודה לאוהביו ומשתעשע בהעונג שלהם, הרי, ביחד עם זה, מבואר בהמאמר שסיבת העונג העליון למעלה גופא היא מעבודת הצדיקים, ובמילא, גם תענוג הצדיקים שמתענגים מסעודתו של המלך ושמחים בשמחתו הרי זה קשור עם עבודתם. והו"ע שכר מצוה מצוה30, ששכר מצוה היא המצוה בעצמה31, שמזה הוא התענוג למעלה, ובמילא גם תענוג הצדיקים.

ה) אך עדיין צריך להבין, מהו הטעם שההמשכה למטה נעשית ע"י קרבן שלמים דוקא, ולא ע"י קרבן חטאת, דלכאורה, אף שאכילת הכהנים לבדה מורה על ההמשכה כפי שהיא בעולם האצילות, מ"מ, הרי ההמשכה לבי"ע היא באופן שמשם יפרד, משם דייקא, היינו, שההמשכה היא מהמדות דאצילות32, וכמ"ש33 כי ששת ימים עשה גו', שהמדות עצמן נמשכו למטה בבי"ע, וא"כ, למה לא תוכל להיות ההמשכה לבי"ע גם ע"י קרבן חטאת. ויובן זה ע"פ המשל השני מענין הסעודה שהובא בסידור ד"ה עבדים היינו לפרעה במצרים34, שכאשר המלך עושה סעודה, הנה מהשיריים של הסעודה מקבלים גם פחותי הערך כמו עבדים ושפחות שאחרי הריחיים, ועד שגם הכלבים אוכלים את העצמות שמשליכים תחת שולחן המלך. ולכאורה אינו מובן, איך יתאים זה עם המבואר בהמאמר דלעיל שרק הצדיקים יכולים ליהנות מהסעודה. אך הביאור בזה, שבמאמר מבואר המשל מאדם העושה חתונה לבנו או לבתו, וענינו בנמשל, שבנו קאי על נש"י, ובתו קאי על התורה, ואילו בהדרוש שבסידור מבואר המשל ממלך שעושה סעודה סתם. והחילוק בין סעודת חתונת בנו או בתו לסעודה סתם הוא, דסעודה סתם הו"ע ההמשכה מחיצוניות הרצון בלבד, ולכן יכול להיות מזה יניקה לחיצונים, בדוגמת כלבים שמלקטים פירורים תחת שולחן המלך, וכמובן שאפילו הפירורים שתחת שולחן המלך הרי זה הון יקר, והכלבים מלקטים זאת כו', משא"כ סעודת חתונת בנו או בתו מורה על ההמשכה מפנימיות הרצון, וידוע שמבחי' פנימיות הרצון לא יכול להיות יניקה לחיצונים34. ועפ"ז יובן שכיון שקרבן חטאת הו"ע ההמשכה מחיצוניות הרצון בלבד, לכן לא נעשית ההמשכה למטה בבי"ע כדי שלא תהי' יניקה לחיצונים, ורק בקרבן שלמים שההמשכה היא מפנימיות הרצון, נעשית ההמשכה למטה בבי"ע באופן שלא תהי' יניקה לחיצונים.

ו) ועפ"ז יובן מ"ש וזאת תורת זבח השלמים, וזאת בוא"ו. דהנה, זאת בלא וא"ו זהו בחי' המלכות כפי שהיא לעצמה, אבל וזאת בוא"ו היינו כשמתחבר ומתייחד הוא"ו שהוא ז"א עם מלכות הנקראת זאת35. וכיון שע"י קרבן שלמים נעשית ההמשכה גם בבי"ע, שזהו עי"ז שנמשך מז"א למלכות, לכן נאמר וזאת תורת זבח השלמים, וזאת בוא"ו, שמורה על החיבור דז"א ומלכות. ועוד זאת, כפי שמבאר בסיום המאמר36, שענין השלמים הוא ב"פ שלום, שלום למטה ושלום למעלה37, שלום למטה היינו שיומשך הגילוי אור גם בבי"ע, ושלום למעלה היינו שמחברים י"ה עם ו"ה, כי בזמן הגלות אין השם שלם כו', אבל בזמן שביהמ"ק הי' קיים הנה ע"י השלמים הי' נעשה השם שלם, חיבור בחי' י"ה עם ו"ה. ויש לבאר קישור הענינים, דהנה, בקרבנות היו מקריבים ע"ג המזבח חלב ודם, והענין בזה, שהקרבת הדם להוי' הו"ע רתיחת הדמים בקדושה, שזהו היפך ענין עמלק שהו"ע הקרירות. וכמו"כ בהקרבת החלב, שחלב הו"ע התענוג, והיינו, הקרבת התענוג להוי', שגם זה הוא היפך ענין עמלק, שהרי ענינו של עמלק הוא שמטיל ספק38, ואילו תענוג הוא רק מדבר ודאי. וזהו שע"י הקרבת הקרבנות נמחה זרעו של עמלק, ונעשה השם שלם והכסא שלם39.

ז) וזהו עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו הוי' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'. דהנה, מצרים הו"ע מיצרים וגבולים, והיינו, שהעבודה אינה באופן דהקרבת חלב ודם, שהרי החילוק בין חלב ודם לכל האיברים הוא, שהדם נמצא בכל הגוף בשוה, וכמו"כ החלב שמורה על כח התענוג שאינו מוגבל, משא"כ כל האיברים, שכל אחד מוגבל במקומו וענינו המיוחד לו, ולכן הענין דמצרים, מיצרים וגבולים, הוא, שהעבודה אינה באופן דהקרבת חלב ודם. ואז ההמשכה היא מחיצוניות הרצון בלבד, ולכן נמצאים אז במצב דעבדים היינו לפרעה, דפרעה הוא אותיות העורף40, והיינו שכאשר פנו אלי עורף ולא פנים41, אזי ישנו הענין דעבדים היינו לפרעה. אמנם, עי"ז שהוי' הוא אלקינו, היינו שמרגישים שהוי' הוא כוחנו וחיותינו, אזי נעשה ויוציאנו גו' ביד חזקה ובזרוע נטוי', שהו"ע ההמשכה למטה בחסד וגבורה באופן דהשתלשלות עילה ועלול, והיינו, שאין זה באופן דיונק ממזלא, אלא באופן של התלבשות ממש42, ועי"ז נעשית היציאה ממצרים. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות43, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.