בס"ד. ש"פ צו, שבת הגדול, יו"ד ניסן (מאמר א), ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)
למנצח לדוד להזכיר גו'1, ואיתא במדרש2 משל למה הדבר דומה למלך שהי' לו צאן וכעס עליהם, גירש את הצאן והתיר את הדיר והעביר את הרועה, אחר זמן חזר המלך לצאנו התחיל מכנסה ובונה את הדיר, ולרועה לא הזכיר, אמר הרועה הרי הצאן מכונסות והדיר בנוי ואני איני נזכר. כך אמר דוד, למעלה מן המזמור כי3 אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה, הרי הדיר בנוי', וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה, הרי הצאן מכונסות, אמר הרועה ואני איני נזכר, לכך למנצח לדוד להזכיר. והיינו, שמזמור זה קאי במעמד ומצב שארץ ישראל (ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה4 ) היא בשלימות, כיון שאלקים יושיע ציון, ולא רק ציון דקאי על ירושלים, אלא גם כל ערי ארץ ישראל, יבנה ערי יהודה, ובאופן שישבו שם וירשוה, כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים5. ולא עוד אלא שגם בנ"י הם בשלימותם, שנקראים זרע עבדיו, דקאי על הלויים שענינם הוא לעמוד6 לשרת לפני הוי'7, ואוהבי שמו, דקאי על הכהנים (ע"ש) שמברכים את ישראל באהבה8, והיינו, שכל בנ"י הם במעמד ומצב נעלה ביותר שלכן נקראים כולם זרע עבדיו ואוהבי שמו. אמנם, לאחרי כל זה ישנה עדיין הטענה שהרועה לא נזכר, ועז"נ למנצח לדוד להזכיר. וצריך להבין, דלכאורה, כיון שהמלך כינס את הצאן ובנה את הדיר, הרי מעצמו מובן שהמלך לא שכח על הרועה השומר את הצאן, ובודאי החזיר גם את הרועה שיחזור וישמור את הצאן, ולמה צריך להזכיר על הרועה. ועכצ"ל, שהענין דלהזכיר אינו בנוגע למציאותו של הרועה ביחס להצאן, שהרי מזה גופא שהצאן מכונסות והדיר בנוי, מוכח, שהרועה נמצא עמהם, ויתירה מזה, שכינוס הצאן גופא הוא ע"י הרועה, אלא שאעפ"כ צריך להזכיר על הרועה, היינו, על עצם מציאותו כמו שהוא לעצמו, נוסף על היותו רועה של הצאן. וענין זה נפעל ע"י למנצח לדוד להזכיר דוקא.
ב) ויובן זה ע"פ תורת הבעש"ט הידועה9 (משבעת התורות שאמר בג"ע בשנת תרנ"ב ונמסר ע"י כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע) על הפסוק10 קומי אורי כי בא אורך, אתם נשיאי ישראל וואָס איר לייגט אַוועק אייער תורה ועבודה בשביל טובת הרבים, וואָס וועט זיין מיט אַייך וכו'. והיינו, שנוסף על פעולתם של נשיאי ישראל בשביל טובת הרבים, בדוגמת פעולת הרועה בשביל טובת צאן מרעיתו, ישנו גם העילוי שצריך להיות אצלם בעצמם (וואָס וועט זיין מיט אַייך). ועפ"ז מובן שאע"פ שלאחרי כינוס הצאן ובניית הדיר נמצא גם הרועה עמהם, ה"ז רק מציאותו של הרועה כפי שהיא בנוגע להצאן, ולא מציאותו של הרועה כפי שהוא מצד עצמו, ועז"נ למנצח לדוד להזכיר.
ג) והענין בזה, דהנה, נשיאי ורועי ישראל הם בדוגמת רועי צאן שדואגים תמיד לצאן מרעיתם, וכדאיתא במדרש11 על הפסוק12 ומשה הי' רועה, שבחנו הקב"ה בצאן, שברח ממנו גדי (ע"ד מ"ש13 תעיתי כשה אובד) ורץ אחריו כו' הרכיבו על כתפו כו', אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך אתה תרעה צאני ישראל. ועד"ז בדוד, שבדקו הקב"ה בצאן ומצאו רועה יפה, שהי' מוציא קטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואח"כ מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלים עשב הקשה, אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבוא וירעה בעמי. וכידוע מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו14 אודות בעל ההילולא דב' ניסן, שרועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם, אלא עומדים ומשמשים במרום. וכן הוא גם בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר ממלא מקומו, וכן בנוגע לכ"ק אדמו"ר הצ"צ בעל ההילולא די"ג ניסן (המתברך משבת זו). והנה, תפקידם של נשיאי ורועי ישראל הוא לכנס את הצאן, דזהו מ"ש15 שה פזורה ישראל, ולכן צריך לכנס את הצאן, וגם לבנות את הדיר, שזהו ע"ד מ"ש16 כתפארת אדם לשבת בית, אלא שניתוסף בזה גם מעלת הדיר לגבי בית, כיון שגם בישראל ישנה המעלה דבהמה לגבי אדם, כמ"ש17 בהמות הייתי עמך, עד לבחי' בהמה רבה שלפני האצילות (כמבואר בתניא18 ), וכמובן גם מהמבואר בהמשך ההילולא19 בענין הפיכת השטות שלמטה מטו"ד לשטות דקדושה שלמעלה מטו"ד, דשטות שלמטה מטו"ד הוא בחינת בהמה שלמטה מאדם, ותכלית העבודה היא לעלות לבחינת בהמה שלמעלה מבחינת אדם, ובמילא צריך להיות גם הענין ד(תפארת אדם) לשבת בית באופן של דיר.
אמנם כללות הפעולה דנשיאי ורועי ישראל בכינוס הצאן ובניית הדיר, היא, מה שהרועה והנשיא דואג רק לצאן מרעיתו, ולא לעצמו. ולכן, צריך להיות ענין של הזכרה לגבי הרועה והנשיא עצמו, שזהו"ע למנצח לדוד להזכיר.
וביאור הענין הוא, דהנה, ענינו של רועה הוא שמצד עצמו יש בו תכונות מיוחדות שבהם הוא נעלה יותר משאר בני אדם, ובגלל זה נעשה רועה עליהם. וע"ד מ"ש במדרש20 על הפסוק ומשה הי' רועה, שמתחילת ברייתו הי' מתוקן לכך, אלא שאח"כ נתגלה הדבר עי"ז שבחנו הקב"ה בצאן כו', כנ"ל. והיינו, שרועה ישראל גדלה מעלת נשמתו לגבי מעלת נשמותיהם של צאן מרעיתו. וכמו במלך שגדלה מעלתו לגבי כל העם, כמ"ש21 משכמו ומעלה גבוה מכל העם, היינו שלא רק ראשו גבוה מכל העם, אלא גם שכמו הוא למעלה מכל העם. ועם היות שגדלה מעלת המלך והרועה, אעפ"כ, ה"ה משפיל את עצמו להנהיג את העם וצאן מרעיתו, ואדרבה, דוקא מצד גודל מעלתו עד לאופן של התנשאות עצמית, ביכלתו לירד למטה להיות מנהיג ורועה וכו', כמבואר במ"א (בדרושי ראש השנה22 וכן בדרושי פורים בענין יביאו לבוש מלכות23 ) בענין ספירת המלכות ששרשה בבחינת התנשאות עצמית [ודוגמתו בכל יום, שבנין המלכות נעשה בתפלת שמו"ע דוקא24 ]. ועל זה היא הבקשה למנצח לדוד להזכיר, דהגם שהי' ענין הגאולה בהצאן ובניית הדיר וכו', כי אלקים יושיע ציון וגו', הרי הרועה לא נזכר, כי, זה שיש מציאותו של הרועה, אין זה אלא בשייכות לצאן מרעיתו בלבד, ולכן יש צורך בבקשה מיוחדת שיהי' ענין הגאולה גם בנוגע להרועה כפי שהוא מצד עצמו, שמצד מעלתו העצמית יכול להתעלות למעלה מעלה עד אין קץ.
ד) וע"ז נאמר למנצח לדוד להזכיר, שכדי לפעול העילוי והשלימות בהרועה עצמו (גם לאחרי כינוס הצאן ובניית הדיר), צריך לעשות כלי לזה (שלכן אין זה נעשה מצד עצמו בשעת כינוס הצאן ובניית הדיר), והכלי הו"ע הזכרון (להזכיר). והענין בזה, כידוע25 שזכרון שייך לספירת החכמה כפי שהיא מצד עצמה, למעלה מבחי' החכמה כפי ששייכת לבינה. וענין זה הוא למעלה מבניית הדיר, שהוא כמו בית (כנ"ל), דאף שגם בנין דיר ובית שייך לספירת החכמה, כמ"ש26 בחכמה יבנה בית, מ"מ ה"ז כפי שחכמה יש לה שייכות וקשר עם בנין ובינה27, משא"כ ענין הזכרון שייך למדריגת החכמה כפי שהיא למעלה משייכות לבינה. ולכן ענין הזכרון הוא כלי להתגלות מעלתו העצמית של הרועה, לאחרי ובהוספה על מציאותו של הרועה כפי שקשור עם כינוס הצאן ובניית הדיר.
ה) וביאור הענין בעבודת כאו"א מישראל האומר מזמור זה. דהנה, שה פזורה ישראל קאי על הפיזור דכחות הנפש מצד ההתעסקות בעניני העולם, שזוהי כללות העבודה בימי החול בעסק הפרנסה כו', דאף שהעסק בזה הוא ע"פ תורה, וכמ"ש28 ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ואמרו רז"ל במכילתא29 זו מצות עשה, והיינו, שהעסק בעניני העולם צריך להיות באופן שכל מעשיך יהיו לשם שמים30 ובכל דרכיך דעהו31, מ"מ, כיון שסו"ס עוסק הוא בעניני העולם, מעשיך ודרכיך (שלך) דייקא, נעשה מזה פיזור כחות הנפש כו'. ועז"נ כי אלקים יושיע ציון וגו', כינוס הצאן ובניית הדיר, היינו, לאסוף הכחות שנתפזרו בעניני העולם ולעשות להם דיר ובית, ועד לעשיית ובניית דירה לו ית' בתחתונים32. ולאח"ז באים למ"ש (בקאַפּיטל שלאח"ז) למנצח לדוד להזכיר, שזוהי המעלה דישראל כפי שהם מצד עצמם, שנעשים חד עם קוב"ה, כמאמר33 ישראל וקוב"ה כולא חד, שזהו עילוי גדול יותר מהעילוי שנעשה בהם ע"י עשיית הדירה לו ית' בתחתונים (בניית הדיר), כי, בעשיית הדירה לו ית', הרי הם עדיין במציאותם, ואילו תכלית הכוונה היא ביטול המציאות לגמרי, שזהו"ע ישראל וקוב"ה כולא חד34 (שנעשה ע"י התורה דוקא). והענין בזה, שמצד המציאות העצמית דישראל ה"ה במעמד ומצב שאינו חפץ בכל העילויים כו', גם לא בהעילוי דעשיית דירה לו ית', שזהו"ע תפארת אדם לשבת בית, אלא כל חפצו ורצונו הוא להיות חד עם עצמותו ית', ובלשון הידוע35 שאמר רבינו הזקן בדביקותו: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ36, איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין ג"ע איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין. אמנם, אי אפשר לדלג מיד לדרגא זו, אלא העבודה צריכה להיות בסדר והדרגה, דבתחילה עבודתו היא בעשיית הדירה לו ית' בתחתונים, ורק לאח"ז הולך ומתעלה בעבודתו עד שמגיע להעילוי והשלימות דישראל וקוב"ה כולא חד. וענין זה יתגלה בשלימות לעתיד לבוא, כמארז"ל37 עתידין צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה, שזהו מקור מפורש בנגלה להאחדות דישראל וקב"ה באופן שנעשים כולא חד, שלכן נקראים בשמו של הקב"ה.
וממשיך בהמזמור38 הוי' לעזרתי חושה, שכל זה נעשה באופן של מהירות (חושה), עד כדי כך, שאין צורך אפילו בהענין דלהזכיר, אלא תיכף ומיד מביאו הקב"ה לתכלית העילוי והשלימות דישראל וקוב"ה כולא חד, ובאופן דעולמך תראה בחייך39, בהיותו נשמה בגוף, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.
הוסיפו תגובה