התוועדויות תשל"ב

ב' הדרגות דבנים ועבדים – אצילות (טהורה היא) ובי"ע (בראתה יצרתה ונפחתה) – בכל אחד מישראל. ובר"ה נצבים היום כולכם גו' – כל הסוגים שבישראל, שכללותם בנים ועבדים – שקיימים ועומדים (בקיום ועמידה חזקה, ע"ד מ"ש במ"ת "ויתייצבו בתחתית ההר", והרי ר"ה שייך למ"ת) וזוכין בדין, וזוכים לכל ההמשכות ע"י התורה, מצד (וע"י) שייכותם לתורה.

את הוי' האמרת היום – שע"י אמירת פסוקי מלכיות שבתורה פועלים ישראל (גם בחיצוניות העולם) שהקב"ה יאמר העשרה מאמרות (בנין המלכות), ועד שפועלים למעלה ענין התורה (עשה"ד) – שהקב"ה קורא ושונה, ובאופן שמעשרת הדברות נמשך גם בעשרה מאמרות; והוי' האמירך היום – אתעדל"ע שקודמת לאתעדל"ת, הן בנוגע לעשרה מאמרות (תמליכוני עליכם) – אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות, והן בנוגע לעשרת הדברות – תען לשוני אמרתך.

ביאור המשל על תק"ש בר"ה ממלך שלא הכירוהו כו' – למעליותא – שאי אפשר להכיר את עצמות המלך (איום קדוש) ע"י הגילויים, להיותו מושלל מבחי' הגילויים.

א. ניגוני כל רבותינו נשיאינו והזכרתם בסיום ימי ר"ה
עי"ז יומשך בכל ימי השנה ובכאו"א ענינו של כל א' מהם, כמודגש בכך שכל נשיא הוסיף עוד דקה בר"ה (לא מצד הוספה מחול על הקודש, דא"כ הי' צ"ל בכל שנה, אלא) מצד ענינו המיוחד שהוסיף על קודמיו (א-ד)

ב. התאחדות עם יהודי רוסיא ע"י ניגון שלהם (ה)

מאמר ד"ה היום הרת עולם

תכלית הבריאה – עבודת ישראל ע"י התורה, לברר ולתקן מה שנפל בשבירת עולם התהו, שעי"ז נשלמת הכוונה דבונה על מנת לסתור וסותר על מנת לבנות (והשקו"ט בזה), ועד שנמשך מהבחי' שלמעלה גם מתהו. ובעוה"ז הו"ע השלימות דלעת"ל שלמעלה מהשלימות דעולם על מילואו נברא.

הכח לעבודת ישראל – אנכי הוי' אלקיך שבהתחלת מ"ת, ששם הוי' נעשה הפנימיות של כל אחד מישראל. וביאור ענין קוצו של יו"ד, וכל ד' אותיות שם הוי' בנפש האדם.

וכאשר יש חסרון בשלימות העבודה צ"ל ענין התשובה – שובה ישראל, שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר – עד הוי' אלקיך, שהקב"ה נעשה עד לטובה, במכ"ש מזה שנעשה עד לרעה, היינו, שמהפכים הרעה לטובה, מדת הדין דשם אלקים למדת הרחמים דשם הוי', ע"י המשכה מבחי' סתימא דכל סתימין, שבה יש צורך בענין העדות.

א-ב. חלוקת הסדרות דנצבים וילך ושייכותן לראש השנה ויום הכפורים (הוגה) (א-ב)

מאמר ד"ה שובה ישראל

ג-ד. פרש"י לא, י ד"ה מקץ שבע שנים. השייכות בין מצות הקהל לשמיטה (הוגה) (ד)

ה. 1) לקוטי לוי"צ (ע' תס): "אתיין וסלקין ונחתין ומתגלפין"
צ"ב: מהו ש"סלקין" (העלאה) הוא בבינה, שענינה התפשטות (ה)

2) מעלת נשי ישראל: הלימוד מהפטרת חנה
באשה תלוי' כל הנהגת ביתה וילדי', וגם סביבתה, שיהיו מונחים בעניני קדושה. וזהו שחנה דוקא פעלה לידת בנה שמואל, ש"השאילתיהו לה'", ופעלה שגם ילדי פנינה נכרתו ("אומללה") למעליותא – שיעזבו את עניני העולם (פנינים) ויהיו מונחים בתורה ש"יקרה מפנינים". ולכן כהקדמה ל"יבחר לנו" בר"ה – אומרים להקב"ה: ראה מי הם בנ"י... רצונם רק לשבת ב"בית ה'" ולעסוק בתורה [ומזה מובן ההבדל התהומי שבין בנ"י לאוה"ע, אא"כ נעשה ברי' חדשה ע"י גיור כהלכה ("נצבים כולכם .. וגרך וגו'" – שמזה מוכח שמשה קיבלם)]; וע"י עקרת הבית נעשה "נצבים" בתוקף כו' (ו-י)

ו. הביאור בלקוטי לוי"צ
אפשרות מציאות הבינה היא ע"י הסתלקות [שהו"ע "אסתלק" כו'] אור החכמה; האחדות בעקודים ובנקודים (שנת' בלקולוי"צ שם) – ע"ד "כולכם" וי' המדריגות שבפ' נצבים, ובברודים – ע"ד שלימות האחדות שבפ' וילך (ע"י משה) (יא-ב)

ז. שלילת ההצעה לצאת מביהכנ"ס בעיצומו של יוהכ"פ (יג)

ח. ה"יינה של תורה" בפרש"י
כבר בהתחלת העבודה (הקהל) ישנו הכח משמיטה הקודמת ("שנה שמינית") להיות חדורים במעמד ומצב שלמעלה מהעולם (שמיטה) ולפעול ביאת משיח (יד)

לאחרי מנחה: תשו"ע, לימוד התורה מתוך הרחבה, ושנת גאולה (מוגה)

"לכבוש" את העולם בתורה (מוגה)

"חלק הוי' עמו" – קאי על נפש האלקית (חלק אלקה ממעל ממש), ו"יעקב חבל נחלתו" – קאי על ירידתה למטה להתלבש בגוף ונפש הבהמית (כמו החבל שראשו קשור למעלה וקצהו למטה). ועז"נ "ימצאהו בארץ מדבר" – שע"י הירידה לארץ מדבר נעשה עילוי שהוא בדוגמת מציאה, שלא בערך.

וטעם הדבר – לפי שבירידתה למטה נעשה בירור הניצוצות דעולם התהו (שרש המדבר – "בארץ מדבר ובתהו"), שגדלה מעלתם, שהם בחי' מ"ה בעצם – בהמה (רבה), בה מ"ה (למעלה מאדם שהוא רק בגמטריא מ"ה), בביטול ודביקות ביש האמיתי, אלא שענין זה לא הי' באופן של התיישבות, הן מצד ריבוי האורות, והן מצד מיעוט הכלים. ולכן יש צורך בעבודת האדם בבירור הניצוצות דתהו (שיורש אותם – "נחלתו"), שעי"ז יהיו בהתיישבות לעתיד לבוא.

ועי"ז – "הוי' בדד ינחנו", בחי' בדד שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ששייך ליוהכ"פ ועד לשמע"צ ושמח"ת, ומזה נמשך בכל השנה.

א. פתגם אדמו"ר מהר"ש אודות רבע-שעה לימוד חסידות בכל יום
רבע השעה צריכה להשפיע על כל היום, כולל השינה; הלימוד צ"ל יותר מרבע שעה, כי עיקרו כדי להתקשר עם הקב"ה, אלא שמתוכו די ברבע שעה כדי לפעול בעולם. אך מצד "לכתחילה אַריבער" – גם לימוד רבע שעה ביום משפיע על כל היום (א-ה)

ב. "לכתחילה אַריבער" – השייכות ליוהכ"פ וחג הסוכות
ביוהכ"פ וסוכות (ששבת זה מחברם) מודגש ענין האחדות: ביוהכ"פ הכל שווים בעינוי, אי עשי' (משא"כ בר"ה), ובסוכות הכל ראויים לישב בסוכה אחת. וזהו"ע "לכתחילה אַריבער", שאז אין חשבונות וחילוקי דרגות; וענינו בעבודת כאו"א – שמתחיל ב"מודה אני", שעיקר המציאות היא אלקות, ואזי הולך למלא שליחותו ללא חשבונות (ו-ט)

מאמר ד"ה כי חלק הוי' עמו

ג-ד. פרש"י עה"פ לב, י ד"ה ימצאהו בארץ מדבר – ההכרח בפשש"מ לפרש"י "אותם מצא לו נאמנים בארץ מדבר", והסברת ג' הפרטים ד"תורתו ומלכותו ועולו" (הוגה) (יא)

ה-ו. לקוטי לוי"צ (ע' תסד): "רברבא מלאכא וממנא אחרא"
ג' לשונות כנגד בי"ע, שההשפעה ל"חלק הוי' עמו" אינה על ידם אלא ישירות מהקב"ה, ו"אחרא" – ע"ד "אני ולא אחר", היינו (לא לשלול יניקת החיצונים כו', דכאן קאי באופן ההשפעה לבנ"י ולא למי יושפע, אלא) שבנ"י בוחרים בהקב"ה עצמו, ואזי ממשיך להם גם ללא ממוצעים שלמעלה מבי"ע – "אחר". וזהו ש"אחרא" נסמך ל"ממנא (אחרא)" שבעשי' – כי שם ניכר החידוש שיהודי בוחר בהקב"ה ולא בדרכי הטבע (ורק שכ"טובה" להקב"ה עושה כלי גשמי), ולכן "עסקו" רק עם העצמות; דיוק הל' (בהמשך ההערה) "אין רע נוגע בכסא כו'" – כי בעולם הכסא (בריאה) יש רע, אך אינו נוגע כו' (אף ששכחה מגעת בכסא) (יב-טז)

ז. ע"ד "מיהו יהודי"
"שאל אביך" וגם יתבונן בעצמו "שנות דור ודור": לא היתה גזירה כזו ממ"ת, שאז (לא לפני 22 שנה) נעשו "חלק הוי' עמו" ובכך מובדלים מהעמים. וע"י שיתנו אפילו "אצבע" כו', יקבלו העזר מלמעלה לבטל הגזירה (יז-ח)

ח. המשך הביאור בפרש"י: "מה שלא עשו ישמעאל ועשו כו'"
בהמשך לפסוקים הקודמים שהעמים מצ"ע אינם מציאות, ושכן הוא גם בנוגע לישמעאל ועשו, מבאר כאן הטעם – שלא רצו בתורה, אף שמכל העמים הוצעה רק להם מצד זכות אבות (חוק השבות...). ומצד גנותם לא נאמר הדבר עד עתה, כהקדמה ל"וזאת הברכה" – להזכיר מעלת ישראל, שמיד אמרו נעשה ונשמע (יט-כ)

ההמשכות דד' המינים – באופן של אחדות (מוגה)

יציאת כל הנוער משם אל המרחב (מוגה)

פרי עץ הדר וכפות תמרים הם הדר מלך השמיני ואשתו מהיטבאל, שעל ידם נעשה תיקון ובירור ז' מלכין קדמאין דתהו, בהמשך לר"ה ויוה"כ שבהם נעשה תיקון כל עניני שנה שעברה שהיו בבחי' תהו.

והענין: סכך הסוכה נמשך מענן הקטורת דיוה"כ, שיש בה י"א סממנים, לפי שענינה הוא בירור הניצוצות דתהו, ע"י בחי' י"א שבקדושה, אנת הוא חד ולא בחושבן.

וענין זה מתגלה בחג הסוכות, שנקרא ביום הראשון, בחי' הכתר: ע"י ישיבה בסוכה – בבחי' מקיף (שיש לו שייכות אל הפנימי), בדוגמא בחי' הדעת (למען ידעו) שמחבר חו"ב, שהמוחין הם בבחי מקיף על המדות; וע"י נטילת ד' מינים – נמשך בפנימיות, בדוגמת בחי' הדעת שממשיך ממוחין למדות. ודוגמתם ביוה"כ – בגדי כהונה שהם בבחי' מקיף, והאבנט שמקשר ומהדק הלבושים להגוף, הו"ע ההמשכה בפנימיות.

וכיון שהכח לבירור הניצוצות דתהו שנפרדו ונפלו למטה הוא מבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן, נבחרו ד' מינים שיש בהם ב' ההפכים דפירוד ואחדות. ולקיחתם היא ציווי לכל אחד מישראל, שירידת נשמתו למטה היא בשביל בירור הניצוצות.

א. פתיחה
כשהציבור מגוון כו' – גם בשמח"ת יקדש א' עבור כולם (א)

חלוקת משקה – ביחד עם מס"נ – ע"י הכהנים שיצאו מרוסיא (ב)

ב. "ביום השמיני עצרת תהי' לכם": הלימוד מכל תיבה בכתוב זה
"עצרת" – קליטת כל עניני תשרי; ע"י ענין האור – "ביום" – יודע כיצד לנצלם; והקליטה היא באופן של "שמיני", שמנונית, וגם שמן י' – ביטול ביחד עם מציאות; "לכם" – שהכוונה היא אכן אליו, עד שהענין נעשה שלו – שעי"ז פועל עילוי בענינים כפי שהם למעלה מצ"ע (כבכל עניני תומ"צ, ומודגש בשמח"ת – שנעשה רגלים לתורה ואח"כ ממשיך בה כתר תורה); "תהי'" – ל' ציווי ול' הבטחה (ג-ז)

ג. שמיני עצרת: קליטת כל עניני תשרי ביום אחד
היכולת לקלוט (עצרת) ביום א' כל כ"א הימים שלפנ"ז – כיון שעניניהם כבר נמשכו לפנ"ז, ובשמע"צ רק אורזים על ה"עגלה" ה"סחורה" לכל השנה [דכל שנה הוא אור חדש כו'], שלכן גדלה השמחה אז; וזהו היוקר דשמע"צ – שכל שעה היא כיום שלם (ח-י)

ד. המשך: קליטת עניני ר"ה ויוהכ"פ ע"י השמחה בשמע"צ
ע"י השמחה דשמע"צ – שלמעלה גם מסוכות, שלכן היא בכולם בשוה (ומיתוסף גם בשמחת גדולי ישראל) – נקלטים גם עניני ר"ה ויוהכ"פ, כי הכתרת המלך נקלטת יותר בהיותה בשמחה, ושלימות התשובה היא בשמחה, במכ"ש מהשמחה (שמבטאת ענין הביטול) שבכל מצוה (אפילו במלך דוד, כהדגשת הרמב"ם) על שזוכה להתקשר עמו ית' (יא-ג)

ה. המשך
בשמחת כולם יחד בתורה נקלטת גם האחדות ("כולכם") שבר"ה, ולהיותה גם הקליטה דיוהכ"פ, שנק' "יום חתונתו", הרי זו שמחת נישואין של כאו"א ("אנכי ה' אלקיך") – שגם אם נמצא בחושך כו' יכול לפעול "הולדה" דגילוי אלקות בעולם (יד)

ו. הנתינת כח מהשמחה עם התורה למילוי השליחות בכל המצבים
בשני המצבים דעניות ועשירות (מיצר והרחבה) יש נסיונות, והקליטה לכל השנה מה"עשירות" דתשרי היא ע"י השמחה עם "תורת חיים" – שחיים הם בכל המצבים (טו)

השמחה דשמח"ת היא על לוחות אחרונות שניתנו ביוהכ"פ (יום חתונתו, זה מ"ת).

לוחות אחרונות הם באופן דכפלים לתושי', דכיון שבאו לאחרי הירידה דשבירת הלוחות, יש בהם מעלת התשובה, ולכן גדלה מעלתם לגבי לוחות ראשונות, כשבנ"י היו במדרגת צדיקים.

ביאור המשל למלך שהיו לו בנות – נש"י, נשואות – כפי שירדו למטה ונתלבשו בגוף, בדוגמת חיבור משפיע ומקבל בנישואין, למקום קרוב (קיץ) ולמקום רחוק (חורף) – צדיקים ובעלי תשובה, ובהתאם לכך הוא החילוק עם עצרת היא לאחרי חמישים יום או בשעתא חדא.

א. שמח"ת: השמחה מצד ההתחדשות בתורה
דוקא מכיון שהתורה היא "חיינו", אין נרגש השמחה בכל יום, ואילו בשמח"ת, שמתחילים התורה מחדש וניכר בגלוי ענין ההתחדשות התורה – ע"י לימודה באופן נעלה יותר, דלהיותה בלי גבול הולך וניתוסף בה תמיד (אפילו ביחס להקב"ה) – השמחה גדולה ביותר (אפילו מסוכות), דההתחדשות בכללות התורה פועלת השמחה בכללות בנ"י, ובכאו"א – בכל גופו, ועי"ז חודרת כללות התורה בכללות העולם ובכל זמני השנה (א-ו)

ב-ג. ההוראה מפעולת אדה"ר ע"י ש"אמר זה שור כו'"
שמו של כל דבר מורה על תוכנו (ז)

קריאת שמות הנבראים ע"י אדה"ר דוקא, ולא ע"י המלאכים (ב"ר פי"ז, ד) (הוגה) (ח)

(ובהערה: פעולה בעולם ע"י אמירת חסידות)

כל יהודי הוא כאדה"ר, שמקבל כל צרכיו מלמעלה ("כמו עז", כל' הפתגם הידוע) והעולם כולו שלו ובשבילו – לעשותו דירה כו', החל מ"שור" זה נה"ב – להזכיר לה שרשה כו'; וזהו ש"יעקב הלך לדרכו" לאחרי שמע"צ ושמח"ת – שנעשה בעה"ב (עצרת ל' יורש עצר) על העולם בכח התורה ("אמרתך") לבררו בנקל ("אמר מלכא עקר טורא") (ט-י)

ד. ע"ד ה"לקוטי שיחות"
גם דבר טוב יכול להיות בבחי' "רוב טובה כו'" (ועד"ז בנוגע לאמירת מאמרים כו', ועוד), ומכאן ולהבא ילמדו דרושי תו"א ולקו"ת וכו' דפרשת השבוע (יא-ג)

מאמר ד"ה להבין ענין שמח"ת

ה. שמח"ת: הדגשת ענין הבחירה בבנ"י; ע"ד "מיהו יהודי"

כהקדמה ללימוד התורה (שמתחילים בשמח"ת) מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים (ולאח"ז) ונתן לנו את תורתו" (אף שלמדו תורה גם לפני ש"בחר בנו" במ"ת) – כי האפשרות שתומשך תורת ה' בשכל האדם, שזהו בבחי' "נמנע הנמנעות" (כבארון – תורה), היא ע"י הקדמת הבחירה חפשית בבנ"י (ללא טעם – בגוף החומרי, שבזה לגוי יש יותר "סחורה"...) שמוציאה אותם מהגבלה. וזהו ששמחת תורה בא לאחרי ר"ה, "יבחר לנו", ויוהכ"פ, לוחות שניות דוקא – שלאחר הסליחה מודגש יותר ענין הבחירה, ולכן רוקדים בלי הגבלה וביחד (דלא כשמחת חגה"ש באכו"ש). והתכלית – שיומשך בפועל, בלימוד ביגיעה (כהדוגמא ל"למדן" – מ"גנב" דוקא, שמס"נ כו'), ובהנהגה בעולם ע"פ הלכה (טו-יט)

בשמח"ת וריקוד עם הס"ת מודגשת הבחירה בבנ"י, כך שצ"ל גיור כהלכה, למרות שיקולי כבוד כו', וע"י דברים היוצאים מן הלב – יפעלו פעולתם (כ-כא)

ו. ע"ד שיעורי חת"ת; קרן השנה; כינוס תורה (כב-ד)

ז. השתתפות בכינוס תורה: מנין "י"ד סעודות" שבסוכה
(פתיחה) בשמיני עצרת הוא הקליטה וה"עיכול" דעניני סוכות, ואז היא ה"סעודה" ד"אומה יחידה" – שעניני (ואומות) העולם הם (במציאותם, אבל) בלא לב ולב (כה)

לר' אליעזר שחייב בי"ד סעודות בסוכה, ב' סעודות בכל יום [ויל"ע אם הפלוגתא היא גם בהנהגת כל השנה], אף שבשבת חייב בג' סעודות – תירצו (נוסף לזה שלר"א פטור מסעודת היום דיו"ט אם "כולו לה'") ששיעור כזית דסעודה ג' פטור מסוכה. ולכאו', מיגו דהוי שיעור קבע לשבת יהי' קבע לסוכה? ויש להקדים גוף הפטור באכילת עראי – ששיעורה "כדטעים בר בי רב" בדרך – דצ"ב: גם כזית אין לאכול בשוק, והוי תשבו כעין תדורו? ויובן ע"פ דיוק הגמ' שלא נאמר "כל האוכל בשוק כו'", דבאופן מסוים מותר, והוא כהדיוק "(א) אמר אביי (ב) כדטעים בר בי רב (ג) ועייל לכלה": שיעורו של אביי ("לגרם עצמות") הי' זמן קצוב, ורק ב"כלה" שהי' נמשך יותר היו התלמידים טועמים בדרך לביהמ"ד שלא ירעבו (אף שבסתם "אין שבח לתלמיד לאכול בשוק"). ולהיותם "בר בי רב", נקבע בכך אופן בהנהגת האדם של אכילת עראי בשוק, ולכן פטורה מסוכה, דאין כאן כעין תדורו. וכיון שהקביעות לאכילה בסוכה היא גדר בהנהגת האדם, אין ללמוד מיגו משבת, ששם הקביעות דכזית היא בנוגע לחשיבות המאכל (כו-לג)

המשכת בחי' "ה' צלך (סוכה) על יד ימינך" – ע"י י"ד סעודות (לד)

ח. תוכן השם "סוכה"; הליכה "לדרכו" – עם הילדים
השמחה בשמע"צ היא על הקליטה בפנימיות דסוכות: ההשגח"פ על בנ"י ("בסוכות הושבתי") צ"ל באופן של ראי' ("יסכה") ושמיעה ("הסכת"), ובכל מציאותו – ז' על ז' טפחים (אהוי"ר וענפיהן) וי' טפחים גובה (מוחין ומדות). ואזי הולך "לדרכו" יחד עם ילדיו, כיעקב, שלמרות התמדתו בתורה וגם הצרות שסבל, חינך ילדיו, גם הגדולים (בלי "דמוקרטיא"...), כ"בני יעקב", וגם הבנות – שמהן ילמדו "בנות הארץ" ולא להיפך [ואם אין בי"ס מתאים – פתח חדש!]. ולכן "ויפגעו בו (ולא באברהם ויצחק, שלא היתה מטתם שלימה) מלאכי אלקים" – שמקבלים סיוע מהקב"ה לחנך הילדים (לה-ט)

ט. פעולת הנשים בהנ"ל; פעולת העולים מרוסיא בכל ארץ ישראל (מ)

כאשר עבודת בנ"י בקיום התומ"צ היא בשלימות – נקראת כנס"י בשם רחל, שהיתה יפת תואר (בציור האברים – רמ"ח מ"ע, אברים דמלכא) ויפת מראה (בזיו הפנים, חכמת אדם תאיר פניו – מל"ת, שהם בחו"ב); אבל בזמן הגלות, שיש פגם כו' – נקראת בשם אסתר, הסתר אסתיר, כנגד ב' הבחי' דיפ"ת ויפ"מ. והעצה לזה – ענין התשובה והמס"נ שמגעת בבחי' עצמות אוא"ס.

ולכן: שקר החן והבל היופי, זה דורו של משה ויהושע כו' – שאז ההמשכה היא מבחי' הגילויים; אשה יראת ה' היא תתהלל, זה דורו של ריב"א – כיון שדוקא ע"י המס"נ משיכים עצמות אוא"ס.

וענינו בכללות הבריאה: התחלת הבריאה היתה באופן של גילוי ויופי, אבל זהו באופן של תוהו שבו היתה שבירת הכלים; והתיקון לזה – אשר ברא אלקים לעשות, לתקן – עבודת האדם לעשות לו ית' דירה בתחתונים, המשכת העצמות.

א. השייכות של ג' הענינים בשבת זו
בשבת זו היא העלי' דשמח"ת לבחי' התענוג ("ויכולו"); פ' בראשית היא הפרשה הכי ארוכה בזמן ובשינויי הזמן, מתכלית האור לחושך דור המבול – המשכת התענוג למטה [וזהו שהנשיא עולה דוקא ל"חתן בראשית", עד ל"טוב מאד (מאד זה יצה"ר) גו' ויכולו" – שענין הנשיא לפעול בעולם, ועד להפיכת הענינים הבלתי-רצויים לתענוג]; ומברכים מרחשון – הראשון להמשכת בנ"י מברכתו של הקב"ה לחודש השביעי שלמעלה ממדוה"ג – שהכח להמשיך משם הוא מצד התענוג של הקב"ה בעבודתם. וההוראה – אין להסתפק בקב"ע, אלא צ"ל תענוג (ש"תדשן עצם", ועד לעצם הנפש) החל מהרחבה בלימוד התורה (שמתחיל מחדש) ועד שנמשך בגשמיות (ל' "גשמיכם", ענינו דמרחשון) העולם (א-ז)

ב. אודות שימת-לב לענינים המדוברים; בענין: עיגולים ויושר; "בזעת אפיך"; ירידת המן (ח)

מאמר ד"ה בראשית ברא אלקים

ג. פרש"י (א, ה) "יום אחד .. לפי שהי' הקב"ה יחיד בעולמו וכו'"
צ"ב: האריכות "לפי סדר ל' הפרשה כו'"; הוספת "רביעי"; הרי "אחד" קאי על ה"יום"; הציון לב"ר; הרי מצינו מנין מ"אחד" בכ"מ (י)

ד. לקוטי לוי"צ (ע' ד): "אוכלוסין חיילין ומשריין"
לנגד איזה מג' בחינות המלאכים דבי"ע נאמר כל א' מג' הלשונות (יא)

ה. הביאור בפרש"י
כיון ש"סדר לשון הפרשה" בא להורות סדר הימים שבכל שבוע ושבוע (ולכן ב"רביעי" מתענים בכל שבוע) הול"ל יום ראשון, ומתרץ שהי' בו ענין בפ"ע (ולא שפירושו יחיד). ובציון לב"ר שולל הפי' בבמדב"ר שאינו פשש"מ (יב-ד)

ו. הביאור בלקוטי לוי"צ
"אוכלוסין" – ריבוי, שרפים שבבריאה (התחלת ההתחלקות); "חיילין" – צבא, חיות שביצירה (התחלת המלחמה עם הרע); "משריין" (מחנות), המשכה למטה – אופנים שנשלחים לעשי' (דלא כ"רתיכין", שעולים להיות מרכבה) (טו)

ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא היא בבחי' יפטר אדם מחבירו (שלאח"ז יש צורך שהרוח תשוב אל האלקים), בשביל העבודה דבירור העולם, שעי"ז תהי' עלי' גדולה יותר. ועז"נ מים רבים (טרדות עוה"ז) לא יוכלו לכבות את האהבה, ואדרבה כו' – כיון שכוונת הבריאה היא בשביל ישראל, ע"י עבודתם בתורה (בשביל התורה), ועד לדבר הלכה – לימוד המביא לידי מעשה.

ועד"ז בנוגע לבנ"י (אדם וחבירו כפשוטו) – שפיזרן לבין האומות לצורך מילוי שליחותו של הקב"ה לברר את העולם, ועי"ז יהי' הקירוב וההתאחדות באופן נעלה יותר (בדוגמת הריקוד במחול, שע"י הריחוק נעשה אח"כ קירוב גדול יותר). אך גם בזמן שנפטרים זמ"ז ישנו ענין האחדות ע"י דבר ההלכה.

וענין זה הוא בסיום חודש תשרי – שע"י הריקודים דשמח"ת (ענין המעשה שבתורה, ע"ד דבר הלכה) נמשכת אחדותם של ישראל על כל השנה, ומבטלים את עניון הפירוד גם בעולם, לעשותו רשות היחיד, ליחידו של עולם.

א. מוצאי שבת בראשית: המשכת עניני תשרי על כל השנה
השייכות דמוצש"ק ודשבת בראשית (במכ"ש מזה שכל פרט הוא בהשגח"פ) – בהקדם העילוי דשבת בראשית, שבו שמע"צ ושמח"ת (הקליטה דכל עניני תשרי) עולים שלא בערך (עד שנחשבים כ"טירחא" לגבי העונג ד"יאכל בשבת") – מצד העילוי דשבת לגבי יו"ט (בפנימיות הענינים, וכן בנגלה – ששניהם חלקים של תורה אחת – שדיני שבת חמורים מיו"ט, דכפי יוקר הדבר כך גודל הזהירות בו); מוצאי שבת – ענינו המעבר משבת לימי החול, וכגודל העילוי דשבת זו (שלכאו' המעבר קשה יותר) גדולה גם ברכתו ל"כולהו יומין" – עד להמשכת המעמד ומצב אז (וכל מה ש"בלע" בשבת זו) על כל שבתות וימי השנה (א-ו)

ב. "קשה עלי פרידתכם": המשכת האחדות שבסוכות
השלילה ד"פרידתכם" (ו"פרידתנו" שעי"ז) ממשיכה האחדות דסוכות, שלמעלה מהאחדות ד"כל בי עשרה" (שגם אז "שכינתא שריא") – שרק נמצאים יחד או גם בענין אחד, אבל בסוכות ד' המינים תלויים זב"ז להצטרף למצוה אחת, ולאח"ז נשארת קדושת כולם בכל א' מהם ("למצוותה אתקצאי"), היינו שבנ"י נעשים "קומה אחת" וראויים לישב "בסוכה אחת". ואחדות זו נמשכת ע"י שמע"צ (ושבת בראשית) על כל השנה, ובפשטות – שגם בריחוק מקום גשמי מאוחדים ברצון אחד, שעי"ז "שם הוא (העצם שלו) נמצא" – יחד עם חבירו שרקד עמו בשמח"ת, והשלום וכל שכן האחדות ממשיך ברכת ה' (ז-יב)

מאמר ד"ה אל יפטר אדם מחבירו

ג. "ויעקב הלך לדרכו": השייכות לפרשת נח; ע"ד "מיהו יהודי"
כשיוצאים מתשרי ל"מים רבים" שבעולם, ניתנת "תיבה", שבה גם נכנסים וחיים בשלום כל החיות שבעולם [שבזה נתקיים "נח" גם למטה, בדוגמת לעתיד לבוא, נוסף לטהרה שע"י המבול] ו"נער קטן (יעקב הוא הקטן) נהג בם" ובעולם כולו, ובלבד שיהיו מחיצות בתיבה, ובנדו"ד – שמירת ההבדלה בין ישראל לעמים, היפך הבלבול ("מבול") של "איש כל המעוות בעיניו יעשה" שנתחדש עתה (יד-ח)

ד. 1) הנתינת כח מתשרי ("רשית") לעבודה מסודרת כל השנה, החל משיעורי חת"ת וכו' (יט)

2) השלמת המדובר בהתוועדויות שלפנ"ז
סדר הסעודות "אחת ביום ו(אח"כ) אחת בלילה", אף שבערב תאכלו בשר ואח"כ בבוקר תשבעו לחם – כי אכילת הבשר הראשונה היתה בליל ט"ז אייר בלא לחם, ואינה "סעודה" (כ)

בעניני העולם צ"ל "יגיע כפיך" בלבד, ומ"ש "בזעת אפיך תאכל לחם", זיעת הפנים – הוא רק מצד היגיעה הגופנית (כמפורש בתרגום יונתן); ועי"ז "ויעקב הלך לדרכו" – שרק ה"עקב" בענינים גשמיים, וראשו ולבו בתורה ותפלה (כא-ב)

יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים – מעלת התפלה על התורה, מצד ענין הביטול והמס"נ (עבדי) באופן של מרכבה (אבות). וכמו מעלת פרשה ראשונה דק"ש שיש בה העילוי דבכל מאדך, שעי"ז עושין רצונו של מקום – רצון חדש, כבתפלה.

ועילוי זה צריך להמשיך בתורתן של בנים – שההמשכה שע"י לימוד התורה תהי' לאחרי הקדמת ההעלאה בעבודת התפלה, שאז לימוד התורה הוא באופן נעלה יותר (בדוגמת העילוי דנישואין לגבי אירוסין). וזהו העילוי דפנימיות התורה שנתגלה בתורת החסידות בי"ט כסלו.

ודוגמתו בנישואי יצחק ורבקה – העלאת רבקה מחרן, ע"ד ההעלאה דתפלה, ואח"כ היחוד דיצחק ורבקה, יחוד תושב"כ עם תושבע"פ.

א. הנתינת כח מחנוכה ל"חנוכת הבית" בקיום התומ"צ
לכל חודש ענין מיוחד, וענינו המיוחד של כל חודש כסלו הוא חנוכה – כמובן מהמדרש שחנוכה הוא התשלום ל"כסלו" (ולא רק ליום כ"ה) שבו נגמרה מלאכת המשכן. וכיון שחינוך (חנוכה) שייך בבנין חדש ונעשה ע"י הוספה ושמחה כו', ה"ז נתינת כח (החל משבת מברכים) לעבודה כל השנה בעשיית ה"דירה" לו ית' ["כס(א) לו" ית', דבחדשי החורף כסלו הוא כנגד "ירחא תליתאי", מ"ת, שענינו המשכת אלקות בעולם], שתהי' "חנוכת הבית" – באופן ד"חדשים" ובתוספת הידור, ובהתרחבות כו' – כבנצחון דחנוכה (א-ו)

ב. המשך: מעלת הפעולה בחינוך הנוער
אצל הנוער נקל יותר לפעול ולדרוש קיום כל התומ"צ מצד החיות שבדבר חדש, ומזה מובן גודל הזכות והאחריות לפעול עמם (והקושי והתנגדות היצה"ר היא מצד גודל מעלתם), ומה גם שבקירוב הנוער פועלים גם על זרעם וזרע זרעם כו'; גם למדים מחנוכה – שאין להתפעל מה"רבים" (ז-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה איתא במדרש אר"א יפה שיחתן

ג. פרש"י כד, ז ד"ה ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי (הוגה) (יב-ג)

ד. 1) לקוטי לוי"צ (ע' פב): שייכות הפסוקים "גל עיני גו'" ו"ויהי הוא טרם כלה לדבר" (יד)

2) ע"ד "מיהו יהודי"
נוסף לבעי' שבעצם החוק – ישנה גם החוצפה של הממשלה לשלוח שליח (שאולי יענש – על כך שנתפס...) לעודד עלי' ורישום של זוגות מעורבים ברוסיא, ששם יהודים מס"נ שלא להתחתן עם גוים; בשביל לחסוך לגוי "סיבוכים" – שזהו הריוח היחידי מהחוק – גורמים חורבן העם; למרות שלאחר העקידה כו' מיהר אברהם למצוא שידוך ליצחק, הזהיר מבנות הכנעני, דהיינו "בת אל נכר" (כדברי הזהר), ועד"ז צ"ל הזהירות גם כשרוצים לעודד העלי' לאחר המליונים שנעקדו כו'; הדחיפות לבטל הגזירה מיד (אף שבין כך בנ"י ישארו כו') – כהלימוד מהסיפור עם העני שמת כשלא קיבל מזונו מיד; קלות רישום גוים כיהודים מול הקושי ברישומם כנוצרים; נצחון "עוסקי תורתך" על ה(מת)יונים (כולל שלילת הריצה ב"לפיד האש") – דלא כהטוענים שאין להם להתערב כו' (טו-כב)

ה. הביאור בלקולוי"צ
יחוד תושב"כ ותושבע"פ (יצחק ורבקה) הוא ע"י "נפלאות מתורתך", אור שלמעלה מהשתל' (וזמן) שנמשך ע"י תפלה – "טרם כלה לדבר" (כג)

גאולת י"ט כסלו – בזכות התניא שנדפס שנתיים לפנ"ז ("טרם גו'"), ועי"ז היתה הפדי' בשלום כו' (כד)

עיקר החידוש בפסוק "פדה בשלום נפשי גו'" (השייך לענין הגאולה – הן הגאולה די"ט כסלו והן הגאולה דט' כסלו) – הוא בזה שהפדי' היא בשלום ולא בדרך מלחמה, והטעם לזה הוא "כי ברבים היו עמדי", שגם אלו שהם בחי' רבים היו עמדי. ועד"ז הוא ענין "והאבן הזאת גו'", שמ"אבני המקום" נעשה אבן אחת; וכן ענין "גוי אחד בארץ", שמעניני ארץ, שהם בחי' רבים, נעשה "אחד".

עשרת הסוגים שבישראל הם כנגד ע"ס דאצילות, ונחלקים לב' מדריגות כלליות – הספירות שבבחי' גדלות (בפסוק "ראשיכם שבטיכם גו' כל איש ישראל") והספירות שבבחי' קטנות (בפסוק שלאחריו – "טפכם גו' עד שואב מימיך"). ומ"מ גם אלו שבבחי' "גרך אשר בקרב מחניך" יכולים לעמוד לפני הוי', ע"י ענין ההקמה והגבהה ("אתם נצבים", בדוגמת המצבה דיעקב) הנעשה בנש"י בראש-השנה.

"אתם נצבים היום כולכם" – ההתכללות שמצד המקבלים להעלותם מלמטה למעלה (בר"ה); "בהתאסף ראשי עם" – התאחדות שמצד הגילוי מלמעלה (ביוהכ"פ).

וזוהי שייכות הענין ד"אתה אחד גו'" להזמן דרעוא דרעוין, שע"י המשכת תענוג העצמי נעשה ענין ההתכללות בנש"י, ועי"ז ממשיכים בחי' "אחד" גם בארץ. וזהו "ויקח את האבן גו' וישם אותה מצבה" – אחדות שמלמטה למעלה, "ויצוק שמן על ראשה" – אחדות שמלמעלה למטה, הנמשכת עד למטה מטה ביותר, ועי"ז "והאבן גו' יהי' בית אלקים" – תוספת עילוי ושלימות גם בשם אלקים, וגם בשם הוי' כמו שיהי' לו לאלקים.

וזוהי השייכות להסתלקות אדמו"ר האמצעי בט' כסלו, שהיתה באמירת הפסוק "כי עמך מקור חיים", שהוא בדוגמת "בחד קטירא אתקטרנא", שמשם נמשך הכח להמשיך בחי' "אחד" גם בעניני ארץ, שהו"ע "כי ברבים היו עמדי", שעי"ז נעשית הגאולה ד"פדה בשלום נפשי" ביו"ד כסלו.

מאמר ד"ה אתה אחד

א-ב. פרושי רש"י פרשתנו בענין השמות דינה וראובן
(פתיחה) קריאת שמות השבטים (גילוי ענינים פרטיים שבבנ"י) ע"י האמהות דוקא (ב-ג)

צ"ב מדוע לא נתפרש בכתוב – כי אם ברש"י (ל, כא) – טעם השם דינה (ד)

ביאור ברש"י כט, לב ד"ה ותקרא את שמו (הוגה) (ה)

עצ"ע איך "אמרה לאה" נבואה גבי הנהגת ראובן בעתיד, שתלוי' בבחירתו (ו)

ג. לקוטי לוי"צ (ע' קיד ואילך): "יתארכו שני ירושלים .. ע"י העסק בתורה"
צ"ב: מהו החידוש בקיום ירושלים דוקא ע"י לימוד התורה (ז)

בע' קכא – צ"ב: מדוע הוצרך ר"י לירד מרכיבתו כדי לעסוק בתורה (ח)

ד. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
לקיום ירושלים (שענינה תורה) – צ"ל לימוד התורה, ולא די ב"פרק אחד כו'" (שמספיק לקיום העולם) וקיום המצוות (ענינה דא"י) ותפלה (ענינו דביהמ"ק) (ט)

2) ע"ד "מיהו יהודי"
תמורת זה שיהי' מופרך לקבוע גיור שלא כהלכה בירושלים, שמשם "תצא תורה" – עוד ישנה החוצפה לממשלה לשלוח שליח לרוסיא לעודד נישואי תערובת לצורך העלי', היכן שיהודים שלא ידעו ממאומה מסרו נפשם על כך! (וכך העולים יחיו "בשלום" – הילדים יחזרו מביה"ס היהודי לבית עם צלם...) וכטענת ה"בול" שהודבק הפוך [אם כי הבזיון הוא בעצם הנפקת בול עם דיוקן המלך], מתעקשים וטוענים שלא ממין הענין, שהדבר פוגע בעלי' – של גויים... אדרבה: רוסיא, שמעוניינת להיפטר מהיהודים, עלולה לסגור את השערים אם גם גוים יצאו משם במסוה של יהודים (גם לצורך במרגלים יש גבול)! (י-יג)

ה. הביאור בנוגע לשמה של דינה
בנוגע לדינה "דנה לאה דין בעצמה כו'" (מטעמים מובנים), ולכן לא נתפרש הטעם בכתוב (ועד"ז הוא בנוגע לטעם השם "בנימין") (יד)

אמנם בנוגע לדינה רצה הקב"ה שיהי' זה ע"י תפלתה של לאה, אך כשמדובר בצרת הכלל, כב"מיהו יהודי" – יש לפעול מיד ולא להמתין לתפלות כו' (טו)

עיקר הענין דפדה בשלום הו"ע התורה, וכפי שנקראת בשם שלום, וניתנה לעשות שלום בעולם, כי, החילוק בין הבירור באופן של מלחמה, להבירור באופן של שלום (כפי שהי' בזמן ביהמ"ק, ובפרט בימי שלמה), בעבודת כאו"א מישראל, הוא החילוק שבין הבירור שע"י תפלה, בחרבי ובקשתי, להבירור שע"י תורה, שאינו מתלבש בדבר המתברר, אלא כמו מלך שנמצא בהיכל מלכותו, ומשם נותן הוראה שדבר זה מותר, כשר וטהור כו'.

וצריך להבין: הרי הענין ד"תורה אחת" הוא למעלה מענין ה"שלום" שבתורה, ששייך רק כשיש ב' ענינים שהם הפכיים זמ"ז. ובפרטיות יותר: גם הענין דתלת קשרין כו' אורייתא וקוב"ה, הוא למעלה מענין השלום, שהרי לאחרי שנתקשרו יחדיו, שוב לא שייך ענין השלום. ועאכו"כ הענין דאורייתא וקוב"ה כולא חד (כמו "איהו וחיוהי חד"), שבודאי באין ערוך לגמרי מענין השלום שבתורה.

אך הענין הוא, שדוקא ע"י הירידה לעשות שלום בעולם נפעל עילוי גדול בתורה – כפי שהיא בבחי' התענוג, כיון שעי"ז נשלמת הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.

אמנם, כדי שתהי' הדירה בתחתונים, לא מספיק ענין התורה בלבד, כיון שאור התורה יכול להשאר למעלה, וכדי שיומשך למטה בעולם העשי', צ"ל גם ענין הצדקה.

א. "פדה בשלום" ע"י "ואני אבטח בך"
ההוראה מהניגון למעשה – שהוא העיקר, וב"אור חיות" חדשים (כחידוש המציאות שע"י הפדי' מסכנת חיים) – שלמרות חשבונות הטבע יש לחטוף ולבטוח "בך", ועי"ז רואים "פדי' בשלום" באופן ובשמחה גלוי', ועד שהיצה"ר ואוה"ע מסייעים ("עמדי") ל"דוד" שבכאו"א לבנות מקדש "במקומו" כו', ועד לגאולה הכללית (א-ג)

ב. מס' הוריות: סיום הש"ס בסדר "נז"ם קט"ן"
(פתיחה) כיון שע"י הפדי' בי"ט כסלו החלה מציאות חדשה – החל מהחידוש בתורת החסידות לאחרי פטרבורג – מסיימים אז גם הש"ס והתניא על מנת להתחיל באופן חדש (ד-ה)

מדברי התוס' והרא"ש גבי "מחלוקת (במס' פרה) ואח"כ סתם" (במס' ע"ז) מוכח שנקטו הסדר נז"ם קט"ן (אף שמקורו במדרש, ובניגוד לגמ'). ולסדר זה צ"ל שגם המשנה שחותמת הש"ס "בשלום" – נשנית (עכ"פ גם) בסוף נזיקין. והרי מצד תוכנה – שגגת הוראה – שייכת מס' הוריות לא רק לסוף נזיקין, כביאור הרמב"ם, אלא לסוף כל (דיני) הש"ס. ויה"ר שיקויים "ואשיבה שופטיך גו' במשפט תפדה גו'" (ו-י)

ג. "פדה בשלום": התכללות "העוסק בתורה ובגמ"ח"
כהכנה ודוגמת הגאולה הכללית, היתה גם הפדי' בי"ט כסלו "במשפט" ו"בצדקה", ובאופן ד"ברבים היו עמדי" – ע"י התקנה דסיום הש"ס ביחד (נוסף לצדקת א"י), שעי"ז העסק בתורה גופא הוא "בשלום". ואין זה בבחי' "למפרע", אלא גם עתה צ"ל כן, ובהוספה (כהלימוד מחנוכה) גם לגבי י"ט כסלו הראשון (כננס ע"ג ענק) – כולל ע"י לימוד התורה ("משפט") גם לאחרים ("צדקה" שבתורה; היפך "אין לי אלא תורה") ועד שה"רבים" יהיו גם הם למלמדים, וזיכוי נותני צדקה בלימוד ובתמיכה בלומדי תורה – התכללות דתורה וצדקה (ישכר וזבולון). דמצד "ואהבת לרעך כמוך" צ"ל גם "הוכח תוכיח" – להחיות גם נפשו של העני בדעת (ולהיותו "לאו בר דעה" אין להמתין עד שיבקש), וכאברהם, שמצד הכנסת אורחים (צדקה) גופא דאג גם שידעו "משל מי אכלתם". וע"י ההוספה באור יאירו חושך הגלות (יא-כג)

ד. יהודי רוסיא: ביאור מחז"ל עה"פ "שקר החן וגו'"
(הקדמה) ניגון שמח שניגנו מאחורי "מסך הברזל" (שבאמת הוא מסך של דמיון) (כד)

חן יופי ויראת ה' – הם ג' זמנים בלימוד התורה (שזוהי השייכות בניגודם זל"ז): דורו [ובערכו] של משה ויהושע (וחזקי'), ודור הדחק והגזירות. והראשונים נק' שקר והבל (אף שהו"ע של גנות) – בגלל החן והיופי (שמצ"ע אינם חסרון) שבתורתם: כאשר "מצאתי חן (שלמעלה משכל) בעיניך" או עכ"פ כשרואים אלקות ע"י התבוננות (כבזמן יהושע) – אין יודעים אם התורה חדרה בו באמת (ראש תוך וסוף האותיות), ורק במצב ירוד שמצד הגזירות כו' אינו רואה בזה לא יופי ולא חן ולומד רק מצד יראת ה', אזי גם "(אשה גו') תתהלל" (ולא רק "אמת" וכיו"ב) – ע"י אחרים, שבמילא יוסיפו גם הם בלימודם (שלימות ד"פו"ר וגו'" ברוחניות [שזהו גם ענינו ד"חסיד", זה "(דורו של) ר"י בר' עילאי"]), ועד גם ע"י הדורות דחן ויופי – שגם לימודם בא לאמיתתו, לאחרי הצורך בחן ויופי שבתורה (שלכן הובאו ג"כ בכתוב) בתחילת הלימוד וחיי האדם. וזהו שבדור זה "נבקעו (הפצת ה)מעינות" כו', ומזה באים כולם ללימוד דלע"ל (שהתורה דעתה "הבל" לגביו) מתוך מנוחה (כה-לג)

ה. סיום מסכת הוריות
(פתיחה) "הוריות" שייכת לסיום הש"ס ולכללות התורה (ל' הוראה), ובסיומה שקו"ט בכללות אופן לימוד התורה – סיני ועוקר הרים כו', שבהמשך למעשה ברשב"ג ור"מ ור"נ (לד-ו)

רשב"ג – סיני, ור"מ – עוקר הרים (ולכן בחר בעוקצין), והשייכות לשיטת ר"מ בדין קדושתו של אחד עשר שקראו עשירי (הוגה) (לז)

חילוקי התוארים שבסוגיא: "סיני" (כמות עם איכות, הר) למעלה (ולכן "עדיף" – דזהו במכ"ש) מ"מרי חטיא" (לא אפויות), ו"סדרן" (כמות) למעלה מ"מתון (על אתר) ומסיק" (שלכן "תיקו" אם עדיף); "עוקר הרים" (ממקומם) למעלה מ"פלפלן" (שעל אתר, כבירושלמי), שלמעלה מ"חריף ומקשה" (רק פעם א', לא כסדר דפלפלן); "סיני עדיף" – כהלימוד לע"ל בלי קושיות והעלמות, שיתורצו ע"י אלי' ("תיקו") (לח-מא)

ו. פדי' בשלום – ע"י הוספה בג' הקוין ושלילת הפכם
עניני זכרון בתומ"צ (כמו "עדות") הם גם "פעולה נמשכת" בהוה, ועד"ז בגאולה זו. ובהקדם: מהמלשינות על ג' הקוין יודעים להיפך – מה פעל בהם אדה"ז (עוד לפנ"ז) וניתוסף ע"י הגאולה (שלכן הי' מקום למלשינות): תורה – ע"י תורת החסידות ניתוסף בהכרת הבל"ג דתורה, שמצד זה גם למדן הכי גדול נחשב כמתחיל, וגם המחוייב רק בפסוק אחד כו' יש לו "דבר הוי' זו הלכה" – כמתבטא בחיבור השו"ע (הלכה) ע"י אדה"ז; גמ"ח – שעי"ז בא משיח שיבטל ממשלת הסולטן בא"י, ותפלה – באריכות כו'. ותכלית הזכרון – הוספה בהתעסקות בג' הקוין (כננס ע"ג ענק), בהקדמת "העוסק בתורה" (דלא כסדר היום) – שמהלכותי' יודעים אופן העסק בגמ"ח ותפלה, ושלילת גילוי פנים בתורה "שלא כהלכה" – שמתנגד להוסיף תיבת "כהלכה" (ולזה יקרא "הישג דתי")! וע"י "ואני אבטח בך" – שלילת התפעלות מהגוים, ושמירת ההבדלה מהם – נפדים מבלבולי אוה"ע בשלום, ובאים כולם בשלימות, ו"שלם" גם "בתורתו" (שבכל מצב "תרי"ג מצוות שמרתי" – ללא "מסחר" במצוות ע"י בן אדם) ועי"ז גם "בממונו" (שמצד קדושת ישראל שבו אין לוותר עליו) – לישב לבטח "בארצכם" של זרע יעקב (מב-נו)

ז. חלוקת הש"ס (נז)

מאמר ד"ה פדה בשלום

ח. סיום והתחלת התניא
ענין התורה וצדקה (שעי"ז היא הפדי') מודגש בסיום והתחלת ס' התניא (שקשור לגאולה בי"ט כסלו): שבת (שבסיום התניא) – הו"ע "שמש בשבת צדקה כו'", ואז מוסיפים בתורה, ות"ח (שמציאותם תורה, שהו"ע השייך לכאו"א) מוסיפין אז בעונג הגוף – צדקה (כהלל); בדף השער: "דרך ארוכה" – תורה (יגיעה; ו"נסעה וירדה כו'"), "וקצרה" – צדקה (שצריך ליתן מיד; ונמשך בעוה"ז כו'); "משביעין (ל' שובע) אותו" – צדקה, לאחרי לימוד התורה במעי אמו. וע"י התורה ובמיוחד ס' התניא נמשך השובע (שלמעלה מכחות הגלויים, צדקה שלמעלה מתורה) בפועל, בדרך ארוכה וקצרה (התכללות דתורה וצדקה, ועד"ז בשבת – התכללות חול ושבת), עד לקיום השבועה גם ד"תהי צדיק", ונבוא ליום שכולו שבת (נט-סד)

ט. סיום ההתוועדות
צ"ל הוספה (כמציאות חדשה) בג' הקוין; ושייך גם (וביותר) בנשים – הן תורה (הלכות הצריכות בנוסף לחלקן עם בעליהן כו') וצדקה (שנתינתן (וההמשכה שעי"ז) ב"דרך קצרה" (ובסבר פנים יפות) יותר, "מקרבא הנייתה"), והן תפלה – כמנהגן (תורה הוא) שמתפללות בכל יום כו'; מעלת ההוספה בג' הקוין ע"י אחינו שבאה"ק – "שער השמים" (סה-ז)

י. מגבית ל"קופת רבינו" (סח)

הירידה וההשפלה ד"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (ב' בחי' ארץ) – ירידת הנשמה בגוף, שעי"ז נעשית עלי' גדולה יותר מכמו קודם שירדה, וכמו ענין המסחר ("כנען" דקדושה) שהוא בשביל הריוח.

ויש לקשר עם משנת"ל בענין ב' המדריגות שבתורה – אורייתא מתקשרא בקוב"ה (התקשרות של שני דברים), אורייתא וקוב"ה (מלכתחילה) כולא חד:

לכאורה אפשר לומר שענין ההתקשרות הוא בגליא שבתורה, דכיון שעוסקת בדברים גשמיים כו', צריכה לענין ההתקשרות בקוב"ה, משא"כ בסתים שבתורה. אבל מלשון מאמר הזהר מוכח שענין ההתקשרות ישנו גם בסתים שבתורה. וי"ל שזהו רק בסתים שבגליא, שזהו ענין לימוד הלכות התורה כפי שהם ברוחניות הענינים. משא"כ בסתים ממש, הן גליא שבסתים, ועאכו"כ סתים שבסתים.

אבל באמת, מוכח בתניא שהענין דאורייתא וקוב"ה כולא חד הוא גם בגליא דתורה. ועכצ"ל, שבכל המדריגות שבתורה ישנו הן ענין ההתקשרות והן הענין דכולא חד.

וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו – פנימיות התורה, בארץ כנען – נגלה דתורה, שגם שם נמשך העצמות, ואדרבה, בעילוי יותר.

א. מעלת י"ט כסלו בקביעות זו: חיבור תורה וצדקה
השלימות ד"פדה בשלום" (ענינו דפנימיות התורה) היא ע"י "ואני אבטח בך", המשכת אחדות הפשוטה דעצמותו ומהותו ית' ע"י כ"ב אותיות התורה גם במקום של התחלקות ("קרב") מצ"ע; וזוהי גם הנתינת כח גלוי' בקביעות ב"יום ג' שהוכפל בו כי טוב", טוב לשמים וטוב לבריות – תורה וצדקה (שלכאו' מהי שייכותם זל"ז) – המשכת תכלית העשירות ד(פנימיות) התורה גם במקום שצריך לצדקה [וזהו שבאגה"ק נשמט העילוי דצדקה לצדיקי הדור (הרמ"מ מהורודוק) – לחבר ענין התורה גם עם דרגא תחתונה שבצדקה כו'], ועד להתכללות דתורה וצדקה: צדקה שבתורה – הפצת המעינות חוצה, ותורה שבצדקה – כאברהם שהסביר ענין האלקות, ודוקא כפי שקשור לאכו"ש, לערביים (דרגא תחתונה שבצדקה) (א-ח)

ב. השלמת הסיום על מסכת הוריות (ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וישב יעקב

ג-ה. 1) רש"י לח, יג ד"ה עולה תמנתה (הוגה) (יא)
(ובהערה: הכלל (המוכרח) ברש"י שאינו מתרץ קושיא שתתעורר בעתיד)

2) לקוטי לוי"צ (ע' קמח): "וזכי בתרין עלמין"
ע"י "אשתדל ("העוסק") באורייתא" זוכה ל"תרין עלמין" שבכל עולם מ"עלמא דין" ו"עלמא דאתי" גופא – גליא וסתים שבכל עולם (וענין); וזהו הל' "זכי" – ששייך לזכות שבהעלם (דלא כהל' "חיים" שלפנ"ז – גליא) (יב-ג)

3) בהמשך לפרש"י: ע"ד "מיהו יהודי"
באותה "תמנה" יכול להיות עלי' מכאן וירידה מכאן: עליית נשים נכריות – הו"ע של ירידה (כשמשון), וע"י גיור כהלכה – עלי' (כיהודה); לנוכח המצב בדרום אמריקה, השליחים לרוסיא, ועד לבני נאצים שנרשמו כיהודים – הזוהי עלי'? ועתה, גם פיטרו מי שהרעיש ונשמע להוראת גדולי ישראל כו', ויה"ר שיהי' "על הנסים כו'" (יד-טז)

העילוי דמנורת זהב כולה הוא גם – ואדרבה: דוקא – בזמן הגלות. וכיון שהחיוב דמקשה (שהוא כמו יחיד שלמעלה אחד) הוא רק במנורה של זהב, הנה גם עילוי זה הוא בזמן הגלות דוקא.

נרות המנורה – מצוות, שהם בחי' השמן והפתילה, ונש"י, שהם הכלי קיבול לשמן ופתילה. וצריך להדליק את המצות, בחי' רצון, באור התורה, חכמה, ועד שפנימיות אבא פנימיות עתיק, שעל ידה מתגלה העונג שבמצות, וזהו שהחכמה (תורה) תחי' בעלי' – בחי' הרצון (מצוות).

ובפרטיות יש ב' בחי' בתורה, ודוגמתם – ב' בחי' בנרות: נרות המקדש, ולמעלה מזה – נרות חנוכה שאינן בטלות לעולם.

א-ב. ביאור נוסח "ועל הנסים"
"ועל הנסים" הוא על נס המלחמה, שבא בהתלבשות במלחמה בדרכי הטבע [שלכן אין בעל-מום יוצא צבא בישראל], ולכן א"א ועל הנסים בפסח, נס גלוי (א-ג)

ביאור הנוסח "מסרת גבורים (דמלכות יון) ביד חלשים ורבים ביד מעטים, וטמאים (מתיונים) ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך" (הוגה) (ד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ראיתי והנה מנורת זהב

ג. שאלות ברש"י (מא, ח) ובפשוטו של מקרא
בד"ה ותפעם רוחו: מדוע מבאר כאן – ובאותו ד"ה – הסתירה מ"ותתפעם" דנבוכנדצר; בד"ה חרטומי: מהו "הנחרים", היכן נרמז "(בטימי) מתים" בתיבת "חרטומי", ומדוע בפי' "טימי" מוסיף גם ראי' מל' המשנה (ו-ז)

הביאור בד"ה ואין פותר אותם לפרעה, והחילוק מ"השנות החלום" דיוסף (הוגה) (ח)

הטעם שיוסף לא השתדל להודיע ליעקב שעודנו חי (הוגה) (ט)

ד. 1) לקוטי לוי"צ (ע' קעו): "צדקה תציל ממות"
מה נוגע להצלה בעוה"ז שע"י צדקה – ההצלה שע"י תורה בבריאה ויצירה; מה חידש "ההוא יודאי" שהתורה היא בחי' "שלום" (י)

2) הביאור בפרש"י (ד"ה ותפעם רוחו)
כיון שהקשקוש "כפעמון" הוא לקריאת החרטומים והיו ב' חלומות הול"ל "ותתפעם" כבנבוכדנצר – אך שם היו ב' ענינים, שכחת החלום והעלמת פתרונו (יא)

3) ע"ד "מיהו יהודי"
כהחרטומים (ש"פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה") – יש יועצים שיעלימו האמת ובלבד שישארו במשרתם... ותמורת זה מתקיפים באופן אישי (אלא שכבר הורגלתי לזה ע"י היבסקצי'); חומר האמירה "בית שמאי עליך ישראל"; הכחשת האמת אודות עידוד עלי' של גוים ברוסיא; הפני' מבומביי בנוגע לגיור ועלי' שנשלחה לאחראי לצרת גיורי וינה כו', ששם לא הי' אפילו גיור "כבית הלל" (ולדבריהם שרק כ-50 מהם (ולא 300) עברו "גיור", הרי ש-250 לא עברו שום תהליך); אודות הפירצה באניות-מסחר והבאת נשים נכריות; אלו שנרשמו לפני החוק האומלל; מצב כה ירוד לא הי' בבנ"י, וסו"ס השקר יתבטל (יב-ח)

ה. הביאור בלקוטי לוי"צ
מצד ההתכללות – יש בצדקה למטה גם עניני התורה כפי שהם למעלה כו'; ומחדש "ההוא יודאי" שגם דרגת התורה שכולא חד (ולא רק "מתקשרא") בקוב"ה – נמשכת גם (ודוקא) בדרגא התחתונה ד"שלום" (ששייך בין ב' דברים נפרדים) (יט-כ)

השייכות לחנוכה – פעולת השלום גם ב"רגלא דתרמודאי" (מורדת) [שלמטה מ"תדמור", ד' קודם לר' (דלי דלות), כפי שנק' בתנ"ך (תושב"כ, מלמעלמ"ט)] (כא)

שייכות לחנוכה – פעולת השלום גם ב"רגלא דתרמודאי" (מורדת), דלא כבתנ"ך (תושב"כ, מלמעלמ"ט) שנק' תדמור – ד' קודם לר' (דלי דלות) (כא)

הרמז בסוגיא דחנוכה אודות השייכות דיוסף וחנוכה (כב)

ב' ענינים בהביטול דמלכות, שבא מצד שרשה בעצם הכתר: שאינה ענין של גילוי, ושיורדת להחיות ולהוות את הנבראים. אבל ביסוד (ז"א) נרגש רק מעלת המלכות מצד ענין הגילוי שבה (שעי"ז תהי' ההשפעה דז"א בשלימות), ולכן ע"י ההשפעה דז"א למלכות נמשך בז"א רק בחי' הגילוי דכתר, ולא עצם הכתר.

ודוגמתו – ב' ענינים בהביטול שבכח הדיבור, שמצד שרשו בעצם הנפש: שאינו גילוי הנפש, ושענינו הוא שהמדבר יוצא ממציאותו בשביל הזולת. אבל בשכל ומדות נרגש רק מעלת הגילוי שבדיבור, ולכן גם התוספת הנעשית בהשכל ובמדות ע"י התלבשותם בדיבור היא רק מבחי' גילוי הנפש, ולא מבחי' עצם הנפש.

וזהו "בי אדוני גו' כי כמוך כפרעה": ע"י שההמשכה היא כדי שבהמלכות (יהודה, "בי") יומשך השפע מהיסוד (יוסף), יומשך גם בז"א העלי' לעצם הכתר ("פרעה"). ואף שיוסף (ז"א) ענינו גילוי, הרי מצד ערבותם של ישראל זה לזה, באופן שהם עצם אחד ממש (שערבות זו המשיך יהודה ליוסף באמרו "כי עבדך ערב את הנער"), הונח אצל יוסף שגם שרשו האמיתי דז"א הוא בעצם הכתר, ועי"ז פעל אצלו שישפיע למלכות בשביל המלכות, ועי"ז נמשך גם ליוסף עצמו הגילוי דעצם הכתר.

ונמצא שגם ב"ויגש אליו יהודה" מרומז המעלה דיהודה (מלכות) לגבי יוסף (ז"א), שבההפטורה הוא בגילוי (ולכן בתו"א ד"ה זה מבוארת המעלה דדומם לגבי צומח וחי, שהוא מעלת המלכות לגבי ז"א, יהודה לגבי יוסף).

א. הלימוד מפרשתנו בנוגע ליוצאי רוסיא
ההבטחה ליעקב שלא ירא מלירד מצרימה מבארת הצורך בירידה לגלות (שהחלה אז, משא"כ בחרן, שהשבטים נולדו שם) – דלא כיצחק שפעל הבירורים (ובקו ההעלאה) בעודו בא"י [וזהו שיעקב זבח "לאלקי אביו יצחק"] – כי עי"ז יהי' העילוי ד"גוי גדול", ע"ד שזית מוציא שמנו (עילוי שלא בערך כו') ע"י כתישה, דבנ"י נקראו ארץ חפץ, שאוצרותי' מתגלים ע"י חפירה כו'. וזהו כללות הצורך בענין ד"יגעת", שעי"ז "ומצאת" שלא בערך, גם בכאו"א בתור פרט – שלכן נאמרה ההבטחה ליעקב בלשון יחיד, ולאחרי' נמנה כאו"א בפרט כו'. ובפרט אלו שיצאו מגלות בתוך גלות – עליהם לנצל תנועת המס"נ בנוגע להפצת התורה (שבה הוא העילוי שע"י "הוי גולה כו'") ולפעול העילוי ד"גוי גדול" בכל בנ"י (א-ו)

ב. הלימוד ממנין ה"שבעים נפש" בנוגע לחינוך הבנות
טעם מנין שבעים נפש בל' נקבה והשלמת המנין ע"י יוכבד (הוגה) (ז)

באשה תלוי שהבית לא יהי' מושפע אלא ישפיע "על פתח ביתו מבחוץ", וזהו קשר ב' הדעות אם הקב"ה או יוכבד השלימו המנין וכן זה שהמנין הי' בל' נקבה – כי ע"י בנות ישראל "הקב"ה נכנס עמהם במנין". ומזה מובן גודל ההשתדלות שצ"ל בחינוך הבנות, להשפיע וליתן להם הכל כו', עד שהמושפעות יהיו משפיעות (ח-ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ודוד עבדי (מוגה)

ג. פרש"י (מה, כג) ד"ה שלח כזאת (הוגה) (יא)

ד. 1) לקוטי לוי"צ (ע' קצא) "עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה .. בשלימו חד" (הוגה) (יב)

2) ע"ד "מיהו יהודי"
"הלכה" (גיור כהלכה) ו"הליכות עולם" חד הם; החילול ה' שבקבלת החוק האומלל כ"הישג דתי" [ועד ל"הישג" חדש – מניעת קליטת עולי גרוזיא ע"י חרדים, כחזרה על פרשת ילדי טהרן!]; עיקר הטענה היא כלפי קהל הבוחרים; נאמנות ההודאה בקיומו של שליח העלי' ברוסיא אלא שעושה מדעתו – בבחי' אמר לא לויתי וחזר ואמר פרעתי (יג-טז)

ה. משלוח משקה ("יין ישן") להתוועדות בנחלת הר חב"ד (יז)

עבודת השבטים היא בדרך העלאה מלמטה למעלה – עלו שבטים, כמו תפלה; ואילו עבודת יוסף היא בדרך המשכה מלמעלה למטה – ויוסף הורד מצרימה, כמו תורה.

ע"י יוסף נעשה בירור התחתון – שכם, בחי' אחוריים. ועז"נ "ואני נתתי לך שכם" – שע"י יעקב, בחיר האבות, נמשך הכח לעבודת יוסף בבירור התחתון, שזהו ענין נעלה יותר מעבודת השבטים – "על אחיך".

ומ"ש "בחרבי ובקשתי" – הו"ע התפלה שבתורה (כשם שיש ענין התורה בתפלה). ומזה נמשך גם הענין ד"חרבי וקשתי" כפשוטו – בעבודת הבירורים, כולל גם בירור הרע הנעלם.

א. "ויחי" – ע"י לימוד התורה
שם הפרשה "ויחי" סתם (ולא "ויחי יעקב", כמו "חיי שרה") מורה שענין החיות שע"י התורה שייך לכאו"א, גדול וקטן, כמודגש גם בהמסופר אודות מענה אדה"ז בהיותו בתכלית המעלה כו' (נוסף למעלתו עוד בחיי רבו המגיד כו') לשאלת הצ"צ בענין זה בהיותו בקטנותו (א-ב)

ההוראה ממענה אדה"ז להצ"צ – שגם ב"מצרים" צ"ל עבודה בלי מדוה"ג, בכח התורה (הוגה) (ג)

ע"י (הדביקות בה' שע"י) התורה נעשה "ויחי", ולכן צ"ל לימוד התורה בכל מצב, גם כשכבר יצאו מן המיצר ונמצאים "בארץ מצרים" (היינו ב"מיטב הארץ"), וגם אם שנים רבות (ועד ל-130 שנה...) לא למד תורה כו' – הנה בכח התורה יכול להתחיל עתה להיות דבר חי, ועד שבכאו"א נעשה "ויחי" באופן נצחי – כ"יעקב אבינו (ש)לא מת" (כמודגש בסיום הפרשה) (ד-ז)

ב. (המשך:) בעה"ט ר"פ – י"ז שנותיו המובחרות חי יעקב במצרים
צ"ב: הלא גם קודם ירידתו למצרים למד תורה (ח)

ביאור הצ"צ בגדלותו בהנ"ל, הטעם שאדה"ז לא ענה לו זאת, וההוראות מזה (הוגה) (ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואני נתתי לך שכם אחד

ג. פרש"י (נ, ה) ד"ה אשר כריתי לי – צריכותא בג' פירושים (הוגה) (יא)

ד. 1) לקוטי לוי"צ (ע' רכד) "לימא מלי דאורייתא"
ענין התפלה צ"ל קודם היציאה לדרך, ואילו בעת שכבר "אזלי באורחא" צ"ל מילי דאורייתא (יב)

2) ע"ד "מיהו יהודי"
לא תתכן שליטה של גוי בא"י אא"כ יהודי מאפשר זאת; רושמים גוי כיהודי בלי לשאול רב, בה בשעה שרישום גוי כנוצרי מותנה בהסכמת ה"גלח"; "הליכות עולם" תלויים ב"הלכות" (יג)

"ששים המה מלכות" – ששים מסכתות שבששה סדרי משנה, שבהם הוא בירור רצון העליון באופן של גילוי; "ושמונים פלגשים" – ברייתות, שבהם גילוי רצון העליון אינו בבירור כ"כ; "ועלמות אין מספר" – מימרות האמוראים, שההעלם והסתר שבהם גדול עוד יותר, ואעפ"כ דוקא על-ידם נעשה תכלית הבירור ("אין מספר").

אלא שקודם לזה צ"ל "אחת היא יונתי", חיבור התורה עם נותן התורה ע"י עבודת התפלה. ועי"ז נעשה "תמתי", השלמת רצון הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

וזהו "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי'": גלות מצרים היא הכנה למתן-תורה, שעל-ידה נמשך "אמת הוי'" בעולם, אבל קודם לזה צ"ל "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", ענין התפלה.

מאמר ד"ה וידבר אלקים אל משה (מוגה)

א. ביאור בהתחלת הל' שבת בשו"ע אדה"ז: "כבוד ועונג"
ענין בנגלה [והרי "שניאור" הו"ע חיבור ב' האורות דנגלה וחסידות, כמודגש הן בהל' ת"ת שלו והן בתניא] – בקשר עם הו"ל ה"מראי מקומות וציונים" בשו"ע אדה"ז: הא דנקט "כבוד ועונג", וכ"ה ברמב"ם, אף שבפסוק מקדים עונג (שהוא העיקר) לכבוד – כי במעשה בפועל (ענינו דספר דינים) זמן כבוד שבת מתחיל קודם, בערב שבת. מהחילוקים בין אדה"ז לרמב"ם: ברמב"ם נקט "ארבעה דברים נאמרו בשבת .. זכור ושמור .. כבוד ועונג" – כיון שזהו בפרק האחרון (הסך הכל) דהל' שבת, ואילו אדה"ז נקט רק "שני דברים .. כבוד ועונג", כיון שכתב זאת בהתחלת הל' שבת, ומתחיל על הסדר – שכבוד ו(ההכנה ל)עונג זמנם בערב שבת. ועוד חילוק: לרמב"ם – כבוד ועונג מדברי סופרים, ולאדה"ז עיקרן מן התורה. ויה"ר, שזכותו של בעל ההילולא (שנסתלק במוצאי ש"ק) תגן עלינו כו' (ב-ט)

ב. 1) בהמשך למאמר: הדמיון בין ג' אבות חסידות חב"ד וג' האבות אברהם יצחק ויעקב (י)

2) יום ההילולא: הסתלקות "ארון הקודש, מאור ישראל, משיח ה'"
ג' הלשונות – כנגד בינה, חכמה, ודעת שעולה בכתר; וסדרם מלמטלמ"ע – עלי' והסתלקות, שעי"ז נמשך גילוי באופן ד"אסתלק" לכאו"א בעבודתו (יא-ב)

ג. 1) מעשה בפועל: הוספה בלימוד החסידות ובצדקה
בשני ענינים אלו עסק בעל ההילולא בלהט (ואילו ענין ההידור בתפלה כו' הוא א' התוצאות מגילוי תורת החסידות) (יג)

2)  "מיהו יהודי": ההוראה ממכת "ערוב" שבפרשתנו
ההבדלה בין יהודי לגוי היתה כבר במצרים – "והפליתי", והיא נקבעת רק ע"פ ההלכה שבתורה – כמרומז בפרש"י שמוסיף עוד ראי' לפי' ד"והפליתי" ודוקא ממ"ש "לא נפלאת היא ממך", שקאי על התורה; וכן יקום – כי "גזירתי (ההבדלה כו') מתקיימת בתחתונים"; ואלו שלוחמים בזה (ובטענות שוא כו'), חבל שאינם מנצלים את הזכות לסייע כו' (יד-טו)

הטעם שעד למכת ערוב לא נאמר בפירוש "והפליתי" – כי כל זמן שאין עירוב של חיות, אין צורך לשלול עירוב בין בני אדם; וזהו שהגזירה האיומה נתחדשה בזמנינו זה דוקא – כאשר נעשה "ערוב" בין כל האומות. ותבוא ברכה על העוסקים בביטול הגזירה, ויה"ר שעצם ההחלטה לעסוק בזה תפעל פעולתה כו' (טז-כ)

ביאור החידוש בגילוי ד"אני הוי'" שביצי"מ ומ"ת – יובן בהקדם המבואר במאמר של אדה"ז במ"ש "רם על כל גוים ה' על השמים כבודו":

לפי טעות אוה"ע שהבריאה היא בדרך השתלשלות עילה ועלול, שהם בערך זה לזה וכל אחד פועל שינוי בחבירו – היפך הענין ד"אני הוי' לא שניתי" – צ"ל ש"על השמים כבודו", מבלי שישפיל את עצמו להשגיח בעוה"ז. אך האמת היא, שמצד בחי' סוכ"ע, ההתהוות היא בדרך אין ערוך (בדרך דילוג, ע"י הצמצום), ולכן השגחתו ית' היא למטה כמו למעלה ("המשפילי לראות בשמים ובארץ"), ועד שלמטה נעשית דירה לעצמותו ית'. אך המשכת אור הסובב היא ע"י עסק התורה, ולאחרי העלאה מלמטה למעלה ע"י התפלה.

וזהו ענין הקדמת יצי"מ למ"ת – ע"ד הקדמת התפלה לפני תורה, ועי"ז נעשה הגילוי ד"אני הוי' (לא שניתי)", בחי' הסובב.

א. ההוראה משם פרשתנו: "וארא"
"וארא" אל האבות – דלכאו' הו"ע שהי' בעבר – קאי גם על ההתגלות ובאופן של ראי' אל האבות שישנם בכאו"א בהוה (למרות פער הדורות כו'), ולכן שם הפרשה הוא "וארא" סתם – לכאו"א. ו"וארא" הוא (גם) ל' עבר – שמכבר הי' הגילוי בכאו"א והספיק לבוא בהתיישבות, ועתה מוכן לבוא בענין של פועל. וההוראה בפועל: כל יהודי ברחוב צריך לידע שישנה התגלות הקב"ה לאבות שבו, שמצידה, גם אם טרם התחיל אל"ף-בי"ת יכול לעסוק אפילו בהפצת המעיינות – כדרישת בעל ההילולא די' שבט [הקשור ומתברך משבת זו]; וזהו שהתחלת הגאולה היא בפ' וארא – ע"י התגלות הקב"ה לכאו"א (א-ז)

ב. המשך
ע"פ האמור – שההתגלות כבר היתה בכאו"א לפנ"ז ("וארא" ל' עבר), כך שעתה יכול לקלוט כל הענינים – יובן הציווי בריש פרשתנו לבשר לבנ"י ריבוי בשו"ט בבת-אחת, ד' לשונות של גאולה וגם "והבאתי", ועד שקבלת הבשורות נחשבת "כאילו עשו" כו'. וכן הוא עתה: מצד ה"וארא" שייך כאו"א אפילו לעבודה הקשורה עם הגאולה (ח-י)

ג. שייכות ההפטרה לימי ההילולא כ"ד טבת וי' שבט
סיום ההפטרה, אודות "פעולתו אשר עבד בה" (שכרו של נבוכדראצר) – שלכאו' אינו שייך לתוכן ההפטרה אודות העונש למצרים – שייך לכ"ד טבת וי' שבט [המתחברים בשבת זו], שאז מתגלה "פעולתו אשר עבד בה" הצדיק, כמ"ש באגה"ק סכ"ז (– שבנוגע להסתלקות הרמ"מ מהורודוק, שהי' נשיא כו', כך שבזה פסק גם על עצמו). ואף שהכתוב עוסק בנבוכדראצר – הרי שרש הדבר בקדושה כו'; ביאור הדיוק "פעולתו" (שהו"ע כח נפרד כו') – התעסקות הצדיק בטובת הזולת בגשמיות (הוגה); וכיון שגם לאחר ההסתלקות הוא נמצא ומשפיע לכאו"א, על כאו"א לעסוק גם ב"פעולתו" של הנשיא – לעזור ליהודים בגשמיות (יא-ד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וארא

ד. 1) פרש"י (ח, יז) – משליח בך את הערוב (הוגה) (טז)
ההוראה מזה בנוגע ל"מיהו יהודי" – שגם עבור יהודים שהעדיפו להיות עבדים לגוי (אך אינם מוכנים לקבל מרותו של יהודי... אפילו אם הוא מ"מלכי רבנן") נעשה נס מיוחד ד"והפליתי", הבדלה בין ישראל לעמים; השקר בכך שטוענים שאין הכרח להוסיף התיבה "כהלכה", או שהפס"ד הי' קודם החוק, או החשש מפגיעה במשרה; פרשת שליט: מגוחך לרשום את ילדו השלישי כגוי, ולהותיר את אחיו הקודמים רשומים כיהודים (יז-ט)

2) לקוטי לוי"צ (ע' נ): יעקב "שלימו דכלא" או "שלימא יתיר מכלהו"
מ"ש "ברי"ת גימט' ג"פ צדיק" – כנגד ג' האבות; מצד ענין התפלה – שתקנו ג' האבות – יעקב (ערבית, השלימות דבחי' רשות) הוא "שלימו דכלא", ומצד ענין התורה – קו האמצעי (תוספות ו', "וארא .. ואל יעקב") – יעקב "יתיר" מהאבות. ומ"מ אינו כמעלת תורת משה – שלאחר מ"ת נעשה "כיבוש" הליכות העולם ע"י הלכות התורה, ויה"ר שיהי' זה באופן של פדי' בשלום, עד שגם המריבים ("רבים") עם ה' ומשיחו יהיו "עמדי" (כ-כג)

הטעם שמביא בהמאמר ביאור הכתוב "צדיקים יירשו ארץ גו'" לאחרי ביאור עיקר ההמשכה במשכן – להורות ש"צדיקים" קאי על כאו"א מישראל, שע"י המשכן שעשה משה נמשך להם הכח להיות משכן ומקדש לו ית' ("ושכנתי בתוכם – בתוך כאו"א מישראל").

ההמשכה שע"י עבודת הקרבנות (הן במשכן כפשוטו, והן בעבודה הרוחנית שבנפש) היא נעלית יותר מההמשכה שע"י עשיית המשכן (הן כפשוטו, והן בתוך כאו"א מישראל), כי בעשיית המשכן מודגש בעיקר ענין האתהפכא, ובעבודת הקרבנות מודגש גם ענין האתכפיא, שענינה ביטול ויציאה ממציאותו, ולכן ההמשכה הבאה עי"ז היא מבחי' אין האמיתי, למעלה מההמשכה שע"י אתהפכא.

וענין זה שייך גם להשלמת הכוונה ד"דירה בתחתונים", כי ענין "דירה בתחתונים" הוא שהתחתונים יהיו בטלים לאלקות, ע"י שמתעורר בהם הרצוא להכלל בשרשם.

הטעם שבקרבנות דוקא נאמר "ריח ניחוח" – כי עיקר הנח"ר למעלה הוא מזה שהיש מתבטל ונעשה אין, ועיקר ביטול היש לאין הוא במעשה הקרבנות (וזהו ש"קרבן" הוא מלשון קירוב, התקרבות לאלקות).

וכן הוא בעבודת הקרבנות בנפש האדם, שענינה של התפלה הוא ביטול ויציאה ממציאותו, ולכן גם ההכנה לתפלה היא ע"י הכנעה ושפלות (ובזה שני אופנים: (א) ע"י התבוננות בגודל ריחוקו, (ב) ע"י התבוננות בכך שכוונת הירידה היא לצורך עלי'). אלא שבשעת התפלה הביטול הוא מצד הקירוב, וההתבוננות היא באוא"ס שלמעלה מהעולמות (ולכן בא עי"ז לכלות הנפש, "ועמך לא חפצתי", וע"י אריכות ההתבוננות תסכים לזה גם הנפש הבהמית), ולפני התפלה הביטול הוא מצד הריחוק.

א. "באתי לגני": לראות את העולם כ"גנו" של הקב"ה
ההוראה וצוואה המופלאה של בעל ההילולא (למרות היסורים שעבר בעולם כו') בהתחלת וראש מאמר ההילולא: על העולם יש להביט (לא כדעת העולם שזהו "יער" מסוכן, שאז עלולים להתייאש מלנסות לשנותו מעיקרו כו', אלא) כפי שתורת אמת קובעת – שהעולם הוא עולם יקר, "גנו" ומקומו הקבוע ("גנוני") של הקב"ה, וידיעת יוקר הגן בעיני בעל הגן מקילה העבודה – שאינה אלא להסיר ה"קליפה" החיצונית המכסה על "פירות" הגן (א-ד)

ב. "באתי (לגני)": ההתאמה עם תיאור בנ"י כ"דוויים ודחופים כו'"
ע"י כל מצוה מגלה יהודי שהקב"ה כבר בא ("באתי" ל' עבר) לדור יחד עמו ב"גני", והכרה זו מביאה לשמחה כה גדולה, עד שהמצב הגשמי ד"דוויים ודחופים כו'" אינו תופס מקום [והרמב"ם עצמו, עם כל היסורים שסבל, כתב שההשקפה על העולם צ"ל בעין יפה כו'] – בדוגמת (ועוד יותר) מהפסד פרוטה של נחושת בעת ריוח רבבות דינרי זהב. אלא שמנקודת מבטו של גוי – כמי שאין לו בעולמו אלא "פרוטה" זו (דהקב"ה דר רק עם בנ"י עם קרובו) – בנ"י באמת "דוויים ודחופים", ולכן קודם שמתגייר צריך לומר לו את האמת כפי שהיא מבחינתו; ע"י שמחה זו גופא – נמשך גם רוב טוב גשמי (ה-יא)

ג. "(באתי) לגני": העילוי ב"גן" לגבי "דירה"
דירה – ענינה קביעות, וזוהי שלימותה, ואילו "גן" (פרדס) – ענינו צמיחה וגידול תמידי, ונתינת פירות חשובים – אם-כי לאחרי ריבוי זמן וטירחא. וההוראה: יש להתייגע ולהעלות את חלקו בעולם בעילוי תמידי, דתכלית הירידה בעולם היא להעלותו למעלה ממצבו קודם החטא. ועד"ז בעבודה עם הזולת, ב"כרם ה' צבאות" – שאין להתיירא (כיון שהקב"ה עמו, "באתי") מהטירחא הכרוכה בעשיית מי שנראה כ"אילן סרק" עד שיהי' ל"משפיע" בעצמו – אילן נושא פירות ופירי פירות ("האדם עץ השדה") – כמודגש בעבודת בעל ההילולא (יב-טז)

מאמר ד"ה באתי לגני (מוגה)

ד. שבת שירה: הפרשה עיקרה שירת האנשים וההפטרה שירת דבורה
אופן השירה תלוי באופן וזמן העבודה (שעלי' באה ההודאה בהשירה): בהנוגע לכיבוש העולם שבחוץ, כמו בזמן קרי"ס – האנשים עיקר, שירת "משה ובנ"י" [ובשש"פ מפטירין בשירת דוד]; ובשליחות בבית פנימה – כבזמן דבורה, שגויים חדרו לארץ ישראל – הנשים עיקר, ולכן ההפטרה [שקורין בשבת, עבודה בפנים, לאחר "כיבוש" ימי השבוע ע"י פרשת השבוע] היא בשירת דבורה; וזהו המענה לטענה ע"ד מעמד האשה כו' (יח-כב)

ה. סיום מסכת מדות
(פתיחה) מעלת לימוד וסיום מסכת מדות (כג)

ביאור שינוי הנוסחאות בסיום מס' מדות – ע"פ מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן מהו עיקר המכוון בבנין המקדש (ואם כלי המקדש הם חלקי הבית) (הוגה); ביאור בהתחלת המס' – ע"פ החילוק דגדר שמירת מקדש במס' תמיד ומס' מדות (הוגה) (כד)

התחלת המס' (שמירה גם בהר הבית מחוץ לעזרה) וסיום המסכת (בית קדשי הקדשים) – ב' הקצוות דתחילת ותכלית הקדושה (כה)

העילוי ב"קב שלו" לגבי השראת השכינה מלמעלה, והלשיטתי' בפלוגתא מי יבנה ביהמ"ק השלישי (הוגה) (כו)

ו. המשך הביאור בענין "דוויים ודחופים כו'"; אודות "מיהו יהודי"
המצב של "דוויים ודחופים כו'" והיות העולם מלא קליפות כו' אינו תופס מקום בערך היוקר ד"גנו" של הקב"ה, אלא שכמו שלעיור אין השגה בצבעים כך א"א לבאר יוקר זה לגוי (שלא זכה ל"אתה הראת"), שגם הרוחניות (ז' מצוות) שלו אינה בערך הרוחניות דבנ"י, ואילו מבחר הגשמיות דעוה"ז (ה"פרוטה של נחושת" שאבדה) שייך גם הוא לאמיתתו לבנ"י, ולכן כשבא להתגייר אומרים לו שבנ"י הם "דוויים ודחופים כו'". ובזה מודגש שהחילוק בין יהודי לגוי הוא שלא בערך, וא"כ פשיטא שרק הקב"ה יכול לפעול שפלוני יהפוך למהות חדשה, "ואביא אתכם אלי", ע"י גיור כהלכה (כז-לא)

תיקון החוק מתעכב בשל אנשים ספורים, שבגלל רצונם להיות בראש (ד"המיצר לישראל נעשה ראש", וכ"ש לכלל ישראל) משקרים בגלוי שאין פס"ד לפרוש מהממשלה עד שיתוקן החוק (כפי שהכחישו האמת בנוגע לגיורי דנמרק), ומחריבים מוסד הרבנות בטענם שאין זה ענין הלכתי אלא פוליטי (בעוד שעל "פוליטיקה" קלה מזו – להרים טבעת – מסר בנה של חנה את נפשו)! הפוליטיקה היא: חששם שאחרים יכנסו תחתיהם... ועתה אף אספו חתימות גם מרבנים בארה"ב נגד פס"ד הרבנות שלהם! ועל כל א' מוטלת חובת המחאה – שכבר פעלה משהו, שלכן עדיין לא נטלו מהם הכל כו'. ויה"ר שיקויים "ובנ"י יוצאים ביד רמה" (לב-מא)

ז. ע"ד "מיהו יהודי" (המשך)
על הרבנים שחתמו – לפרסם שהוטעו, ואשרי חלקו של בעה"ב שפרסם מחאה על אלו שיצאו בגלוי נגד פסק רבותיהם (דבר שלא הי' כמותו בכל החוגים בישראל, ואפילו אצל גויים להבדיל), וממנו יראו וכן יעשו רבים, ותתבטל החתירה תחת קיום עם ישראל בכל מקום שהוא (כך שאין זה ש"מתערבים" בנעשה במק"א כו') (מב-ה)

ח. מגבית ל"קרן תורה" (מו)

ט. "הם הכירוהו תחילה": עזרה לעולים החדשים
העולים החדשים שגדלו הרחק ממקום תורה, ושם "בשדה" זימן להם הקב"ה ע"י עבדיו הנביאים שלוחים שלימדו אותם – "הם הכירוהו תחילה"; כדי להקל הסתדרותם בגו"ר – יתחלקו העסקנים בעבודת הסיוע באופן מסודר, וכן יצמידו לכל משפחת עולים משפחה שומרת תומ"צ, ועי"ז תומשך גם להמסייעים ברכת ה' (מז-נ)

י. שיעור חומש היומי
התחזקות בעבודת ה' בשמחה – ענין ה"שירה" – כהכנה לשירה העשירית, ועד אז – תהי' פרנסה בהרחבה, ענין ה"מן" (נא)

בני ישראל בהיותם בגלות הם בבחי' זריעה ("וזרעתי' לי בארץ"), שהכוונה בזה היא בשביל התוספת הבאה ע"י הצמיחה.

וזהו "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה": ההמשכה ל"עוברי רצונו" היא מבחי' שלמעלה מהרצון ("עובר לישנא דאקדומי"), וע"י עבודתם של ישראל בגלות ("עושי רצונו") נמשך גם להם מבחי' שלמעלה מהרצון (ובאופן ד"כמה וכמה").

עילוי זה נעשה בעיקר ע"י לימוד התורה ("בחומר דא קל וחומר כו'"). ומ"מ, כדי שיתעלה למעלה צ"ל עוד זיכוך ובירור ע"י המלאכים ("גפיף לון ונשיק לון").

וזהו "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך": עי"ז שכנסת ישראל רועה בגנים של אחרים ויושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות נעשה עילוי גדול ביותר, ולכן "חברים מקשיבים לקולך" – מלאכי השרת באים לשמוע ולקבל מעילוי זה ולסייע לעליית אותיות התורה והתפלה.

א. ההוראה משם פרשתנו: "בשלח"
בשם פרשתנו – שהוא נקודתה העיקרית – יש עילוי גם לגבי הענינים דשירת הים וירידת המן שבהמשך הפרשה: ברצונם של בנ"י לצאת ממצרים כדי לקבל התורה (שהרי השעבוד כבר התבטל לפנ"ז) ניתוסף עילוי שלא בערך (ע"ד העילוי דתוקף הרצון דבעלי-תשובה לגבי צדיקים, כיתרון האור מן החושך, "(בשלח) פרעה"), עד שהרצון שלפנ"ז נחשב "על כרחם" – "בשלח" (ועד"ז במ"ת ש"כפה עליהם כו'", היינו שהרצון שלפנ"ז נחשב כהכרח); יציאה גם מהמדוה"ג של רצון דקדושה – ע"י התעסקות עם יהודי שאין לו (בגלוי) רצון לתומ"צ (א-ו)

ב. 1) השלמת המדובר ביו"ד שבט
(פתיחה) השייכות דיום ההילולא לש"פ בשלח, י"ג שבט (ז)

המשך הדברים בנוגע להתחלת וסיום מס' מדות (הוגה) (ח)

העולם הוא בעצם טוב עם היותו "עולם הקליפות" – שהרי לאחרי החטא נאמר "טוב מאד", כי, גם הענינים הבלתי-רצויים נבראו מלכתחילה עם יכולת להתהפך לטוב – כדי שעבודת האדם תיחשב שותפות לקב"ה, ובלבד שיצרף "אצבע קטנה" כו' (ט)

2) מצב השכונה
המצב אינו אבוד אלא שיש להתחיל לפעול כדבעי; אודות הבנין העומד להימכר לא"י סמוך ל-770; מזמן היו יכולים להביא את משיח, אלא שישנים!... (י-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה היושבת בגנים

ג. פרש"י (יד, כ) משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו כו'
צ"ב: מהו הקושי בפסוק; כיצד מתאימים ה' הפרטים שבמשל לנמשל; מדוע מעתיק "ואנכי תרגלתי לאפרים"; מדוע לא העמיד הקב"ה מלאך מכל צד; השינויים בין ל' רש"י למקורו במכילתא (יד-טו)

ד. 1) לקוטי לוי"צ (ע' סא): אם מותר לומר "זכרה לי אלקי לטובה"
מדוע לא הסתפק בתירוץ א' לסתירה בדברי הזהר בענין זה (טז)

2) הביאור בפרש"י
הקב"ה לא רצה ללחום במצרים מיד, כי "המהלך בדרך" מעוניין רק לבוא למחוז חפצו, והעיקר היא הליכת בנ"י – "ובנו מהלך לפניו". וזהו שנוסף להגנה ע"י "מלאך האלקים" הי' גם "עמוד הענן", להבדילם מאחרים (לצורך ההליכה כשלעצמה); "באו לסטים לשבותו" – ש"כלואים" במדבר, "באו זאבים לאחריו" – אלו המצריים (שבאו להרגם, לא לשבותם); ואזי מלאך האלקים הבדיל ביניהם כדי שלא יתקרבו להרוג בחרב וגם קיבל החיצים שמרחוק, ונסתלק בבוא עמוד הענן "להחשיך" למצרים כבמכת חושך, ורק בבוקר (כשהענן חזר להנחות בנ"י בדרך) יכלו לנסות להלחם, וכש"באו לסטים לפניו (שהענן נסתלק כשנעצרו לפני הים) וזאבים מאחוריו" (שהמלאך נסתלק כבר מבערב), רק אז הקב"ה (לא שלח מלאך אלא) "נלחם בהם" (ולכן רק אז הבינו זאת המצריים), ולא מלכתחילה – כדי להרגיל את בנ"י שלב אחר שלב לאיבוד מצרים, "תרגלתי כו'" (יז-כד)

3) לקוטי לוי"צ (המשך)
מלבד היותה תפלה על היחיד בפ"ע, מצינו פלוגתא בגמ' אם הי' באמירת "זכרה לי אלקי לטובה" ע"י נחמי' משום החזקת טובה לעצמו (כה)

4)  "מיהו יהודי"
כיום יש המחזיקים טובה לעצמם (לא על שילוח הנשים נכריות, כנחמי', אלא) על ה"הישג דתי" של רישום גוים כיהודים! בניית הארץ עי"ז – כמוה ככיבוי אש עם דלק; המשך פרשת שליט והבדיחה על היתום שרצח את הוריו; מקרי רישום נוספים; הטענה שזהו"ע פוליטי; גם המכחישים מודים בעקיפין שיש פס"ד לפרוש מהממשלה (כו-לא)

5) הביאור בלקוטי לוי"צ
התירוץ שרק בר"ה אין לומר "זכרה לי" (תפלת יחיד) אינו מתאים לדעה שיש בזה גם החזקת טובה לעצמו, ולכן מביא תירוץ נוסף – ש"זכאה שלים" שאני, או להיותו "צדיק גמור" (שלכן מותר לו לומר כן), או להיותו מ"הניזונים בזרוע" (שזוהי סיבה לומר כן) (לב-ד)

בתפלת ציבור יש גם העילוי ד"ברכנו גו' כאחד", ועד"ז בהשתדלות בטובת הזולת (לה)

6) ה"יינה של תורה" בפרש"י
כל מה שה' עושה הוא בשביל "בנו", ועד"ז ביציאה מגלות זה (לו)

החילוק בין אילן לתבואה – שנטיעה היא עבודה קשה יותר מזריעה, וגם ראיית פרי טוב בעמלו נעשית לאחרי זמן רב. אך לפום צערא אגרא – שהצמיחה היא באין ערוך הן בכמות והן באיכות. ועד"ז ברוחניות – שיש אופן עבודה שהבירור נעשה מיד, כמו במ"ע, שמיד בעת קיום המצוה נעשה הדבר הגשמי כלי לאלקות, ויש אופן עבודה שרואים את התוצאות לאחרי זמן רב, כמו במל"ת, שלא רואים את הפעולה מיד, אבל בגלל זה ההמשכה היא מבחי' י"ה, למעלה מההמשכה מבחי' ו"ה שע"י מ"ע. וכן הוא בכללות החילוק שבין שדה הלבן ושדה האילן – תוהו ותיקון – בי"ע ואצילות, ביטול היש וביטול במציאות, יחו"ת ויחו"ע, שככל שתגדל העבודה (הביטול), נעשה בירור נעלה יותר.

וענינם בתורה: לימוד התורה באופן של ביטול היש, שינוי הטבע, שזהו עדיין בדרגת בי"ע, ועד ללימוד באופן ד"תען לשוני אמרתך", שזוהי דרגת עולם האצילות. ובתורה גופא – החילוק בין גליא דתורה (חטה ושעורה), לרזין ורזין דרזין דאורייתא (יין ושמן).

שלימות העבודה היא בשדה אילן דוקא – "האדם עץ השדה", ת"ח, עד ללימוד באופן ד"תען לשוני אמרתך"; ומ"מ לא די בעבודת המוחין, אלא צ"ל גם פעולת המוחין במדות, בירור נה"ב, ועד לבירור העולם, שזהו החידוש דמ"ת בהמשכת ונתינת התורה למטה דוקא.

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ארבעה ראשי שנים הם

א. ר"ה לאילן: הוספה ב"כיבוש" העולם ע"י לימוד התורה
בהמשך למדובר בזה בט"ו בשבט אשתקד – הנה כיבוש ושינוי העולם הוא ע"י אתכפיא ואתהפכא, זריעה ונטיעה (שהעולם נעשה "שדה האילן", המשכת האצילות), ע"י ענינם בלימוד התורה – לימוד כפי רגילותו ויותר מרגילותו, כך שבר"ה לאילן בשנה זו צ"ל זריעה ונטיעה מחדש – גם ביחס לאשתקד, ועד שנעשה אילן שנושא פירות כמותו. ומהחידוש בלימוד התורה באים לתורה חדשה דלע"ל (ב-ו)

ב. המשך ה"הדרן" משיחות יו"ד וי"ג שבט
(פתיחה) יום זה הוא ה"אשלמותא" דכל ימי החודש; השייכות להדרן (ז)

המשך עניני "הדרן" (הוגה) (ח)

בכל פעולה בתומ"צ – יהודי מוסיף עילוי ב"בית קדשי הקדשים" (ט)

ג. 1) הוספה בתורה וצדקה, גם ע"י נשים
אודות המצב בזמנינו – שגם נשים מרבות בצדקה, ואדרבה כו' (י-יא)

2) בענין שירת מרים; בפסוק "אשתך כגפן פורי' וגו'"
לפרש"י שמרים "אמרה שירה" (והכרחו ממ"ש "ותען גו' שירו") הנשים שרו כמו האנשים (כבמכילתא), כי מצד הגילוי שראו על הים לא הי' מקום לחשוש ליצה"ר (ודלא כהמפרשים שהי' חילוק בהשירה מצד צניעות); קודם מ"ת קיבלו הנשים ישירות מאשה ולא ממשה, ודוגמתו עתה – שאשה כשרה עושה רצון חדש בבעלה, החל מחינוך הילדים, וע"י "אשתך כגפן פורי' (פו"ר בלי חשבונות כמה מזונות יש בעולם...) – בניך כשתילי זתים" (ולא "גפנים"), שמובדלים מהגויים, כמו זית ש"אינו מקבל הרכבה" (יב-ד)

3)  "מיהו יהודי"
הרישום השקרי אינו פתרון להגדלת מספר בנ"י או לשלום-בית של זוגות מעורבים; בנ"י נמשלו לשמן שאינו מתערב, כי עולה (צף) על הכל, אך כיון שמרגיש נחות מהגוי, מחפש סיבות לערבם, ולכבוד הוא לו שגוי כה גדול [והראי' – שהתמחה לצוד בעלי חיים להנאתו ופוגע מיד בירי' הראשונה, ולו אסור לפגוע בזבוב...] יסכים להירשם כיהודי; אפילו מי שמצבו הרוחני מר כ"זית" – מתחלחל מהרכבה; "סביב לשולחנך" – ע"י כשרות האכו"ש; "רימון" מדגיש שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות ובכך מובדלים מאוה"ע; מר"ה לאילן יתגלה שעמך כולם ת"ח ("עץ השדה") ויושלם כיבוש עצמו והעולם ע"י התורה (טו-יט)

"כי תשא", וכן "כי תקנה", בלשון יחיד – קאי על משה רבינו, שבכחו נעשים ענינים אלו בכל אחד מישראל, ע"י בחי' משה שבו.

"כי תשא גו' לפקודיהם" – התחלת העבודה בסור מרע, שיחסר (לפקודיהם לשון חסרון) הרע, אתכפיא שמביאה לידי אתהפכא, עשה טוב. ועז"נ "זה יתנו כל העובר על הפקודים" (מקיימי המצוות, רמ"ח פקודין) מחצית השקל – שכללות העבודה היא רק מחצית, ועי"ז נמשך המחצית מלמעלה, ב' חצאים שוים, "שותף להקב"ה". אך גם מי שחטא ופגם כו', ועבר על קיום המצוות, וצריך לפרוע חוב להקב"ה, תשא מלשון כי תשה ברעך – הנה ע"י התשובה נעשית עלי' גדולה יותר, תשא מלשון הגבהה ורוממות.

וזהו העילוי דתשא לגבי משפטים: פ' משפטים שבאה מיד לאחרי מ"ת הו"ע עבודת הצדיקים, ואילו פ' כי תשא הו"ע עבודת התשובה. ולכן: בפ' משפטים נאמר "כי תקנה", שקנין הוא המשכה מההעלם אל הגילוי בלבד, ובפ' תשא נאמר "תשא את ראש", כמו "שאו את ראש גו' לגולגלותם", בחי' שלמעלה מגדר סדר השתלשלות.

א. פ' שקלים: כאו"א ראוי להיות "יוצא צבא בישראל"
דבר פלא: מספר בנ"י שנמנו בשקלים הי' שוה למספר הנמנים כיוצאי צבא בישראל בפ' במדבר, ונמצא שכל בנ"י מגיל עשרים היו ראויים להיות יוצאי צבא! וההוראה: כיון מצד הנשמה שאינה בגלות ישנם כל העילויים שהיו בזמן משה – על כל יהודי לידע שהוא ראוי להיות יוצא צבא בישראל ולכבוש את העולם; וזהו"ע מטבע של אש – ששורפת ומכלה הענינים הבלתי-רצויים שבעולם ומצרפת הענינים הטובים שבו ("וכבשוה"), ע"י ב' המחציות דהקב"ה ובנ"י ובכח הניצוץ משה ("כי תשא") שבכאו"א (א-ז)

ב. המשך: העילוי בנתינת מחצית השקל בזמן הזה
כיון שעתה הנתינה היא (לא רק מגיל עשרים, אלא) מגיל י"ג, ועד שנותנים גם על הטף והנשים (ובנות), הרי שגם הם שייכים לעבודה דכיבוש העולם (יוצאי צבא), ובמיוחד הצעירים; עיקר ההשתדלות צ"ל בקירוב הצעירים (ח-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא

ג. פרש"י (כג, יט) ד"ה ראשית בכורי אדמתך
כיוון שכוונת רש"י רק לבאר השייכות דביכורים לכאן, צ"ב: מדוע מבאר כאן אופן הפרשת הביכורים, ולא לפנ"ז; מדוע נחית לפרטי המינים החייבים בביכורים; מעתיק "ארץ (חטה) ושעורה"; מעתיק (בד"ה) "ראשית .. אדמתך" (יב-טו)

המשך הביאור בפרש"י פ' בשלח (יד, כ) (טז)

ד. 1) לקוטי לוי"צ (ע' פח): "זכייא נקיי' ברירה"
ביאור הצריכות דכל הפירושים בזה; צ"ב שייכות הפי' לג' הלשונות (יז)

2) הביאור בפרש"י
כוונתו "כיצד" מותר ללקוט פירות לביכורים בשביעית, ומפרש שרק כורך גמי לסימן כו'. ונקט "תאנה" – שהיא "ראשית" הפירות הנגמרים בקיץ מבין שבעת המינים (מלבד תבואה, שכבר הוקרבה במקדש לפנ"ז) (יח)

3) המשך הביאור בסיום מס' מדות; שמירת המקדש בזמן הזה (יט)

4) ע"ד "מיהו יהודי", וה"הפגנות" בנוגע ליהודי רוסיא
(בהמשך לביאור בפרש"י פ' בשלח:) למרות החושך כו', הנה אפילו קודם מ"ת הבדיל החושך גופא בין ישראל למצרים; מטענות המנגדים גופא רואים שדבריהם מופרכים – כמו הטענה שאין קביעות זמן לפס"ד, או שתיקון החוק אינו "דמוקרטי", בה בשעה שהשמטת התיבה "כהלכה" נעשתה על דעת יחיד; נטפלים לענינים אחרים – כמו ההפגנות כו' (כ-כג)

יציאה כה המונית מרוסיא (שאמרתי מאז שתהי') לא יכולה להיות בגלל מספר הפגנות, שאדרבה, רק קילקלו ועיכבו כו', ובנס לא חזרו מהחלטתם לשנות את המדיניות; הנזק בארגון שיחות טלפוניות ליהודי רוסיא; אם היו רוצים לעזור להם ולא להתפרסם על חשבונם – היו עוזרים לאלו שיצאו או לאלו שרוצים להישאר (כד-ו)

אלו הצועקים "דמוקרטי'" – נהגו באסיפה שלהם באופן לא דמוקרטי (כז)

5) הביאור בלקוטי לוי"צ
בלימוד התורה מתעסק עם העולם ומבררו – "ברירה" (בירור הטוב המעורב ברע), מצוות ל"ת – "נקיי'" והעברת הרע, מ"ע – למעלה משייכות לרע – "זכייא" (כח)

א. ש"פ זכור: זכירת ומחיית עמלק בעבודה בזמן הזה
כבר עתה, לפני המצב ד"בהניח .. מכל אויביך" שקודם מחיית עמלק, צריך יהודי לידע שבעבודתו תלוי הדבר (כפי שכבר ביציאה למלחמה צ"ל שיר של נצחון), לזכור מעשה עמלק (שלכן גם הזכירה היא מצוה) – שאף שיודע את רבונו הנה "לא ירא אלקים" (דלא כפרעה שאמר "לא ידעתי גו'") ומקרר ההתפעלות כו', וללחום בו ברוחניות (שזהו שרש הענינים בגשמיות) ע"י עבודת ה' בחמימות וחיות (והרי מ"אשר קרך" גופא מובן שיהודי מצ"ע הוא "חם"), ועי"ז באים גם לנצחון הגשמי על "כל אויביך" ועמלק (א-ט)

ב. זכירת עמלק ושייכותה לזכירה דשבת (פדר"א פמ"ד) (הוגה) (י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה זכור

ג. 1) פרש"י (כח, לב) ד"ה לא יקרע, וההוראה מקביעות בדי הארון (הוגה) (יב)

2) זיכוי העולים החדשים במצות "משלוח מנות" ו"מתנות לאביונים" (יג)

ד. 1) לקוטי לוי"צ (ע' קלב): "לכהנו לי"
צ"ב: מדוע תלוי יחוד ו"ה בידיעת "רזא" דאורייתא דוקא (יד)

2)  "מיהו יהודי"
יהודי הוא (לא רק מבחר הנבראים, אלא) חלק מהבורא, כך שגוי אינו שייך לשם; הצועקים דמוקרטיא – מוכנים לגייס בנות, אך לא לפגוע בכבודה של נערה משבט נידח... וכשמדובר בפגיעה במיליוני יהודים – לא מוכנים לתקן טעות שנעשתה על דעת יחיד (והתירוץ החדש: לפני המלחמה עלו זוגות מעורבים מגרמני'...); ביטול ה"אשר קרך" לנושא זה, ושהיהודים עצמם יהיו "מתייהדים" – שיעמדו בתוקף כו' (טו-יט)

ה. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
ע"י חיבור פנימיות ונגלה דתורה נעשה יחוד ו"ה – "וזאת התורה" (כ)

ההוספה בתורה צ"ל גם בלימוד החסידות, ובאופן שיהי' ניכר כל היום כו' (כא)

2) השתתפות בשליחות ל"משלוח מנות" (כב)