בס"ד. שיחת ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. בפרשת ויגש מסופר אודות התחלת ענין הגלות אצל יעקב ובניו.
– בנוגע ליעקב עצמו נאמר כבר לפנ"ז1 "עם לבן גרתי", שזהו ענין של גלות, שהתחלתו כאשר "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"2. ויתירה מזה: החשבון ד"שלושים שנה וארבע מאות שנה"3 שישבו בנ"י גרים "בארץ לא להם"4 מתחיל כבר לפני לידת יצחק5 ; והחידוש בענין הגלות שבפרשת ויגש הוא (לא בנוגע ליעקב עצמו, אלא) בנוגע ל(יעקב ו)בניו.
ואע"פ שגם השבטים היו אצל לבן בחרן – הנה אצלם לא הי' זה ענין של גלות, שהרי נולדו שם, במקום שבו הי' יעקב באופן ד"מטתו שלימה"6, כך, שאצלם לא הי' זה ענין של גלות, שפירושו – כפשוטו – שגולה ממקומו למקום אחר (מקום שאין בו גילוי אלקות במוחש).
ורק כאשר יעקב ובניו באו מצרימה – אזי התחיל גלות מצרים, שזהו גלות כללי, כמארז"ל7 "כל הגליות נקראים על שם מצרים".
ב. וזהו הטעם שדוקא כאן אמר הקב"ה ליעקב "אל תירא מרדה מצרימה וגו'"8 – כיון שכאן התחיל אמיתית ענין הגלות.
[ומה שמצינו לפנ"ז בקשת יעקב ש"יהי' אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו'"9 – הרי בקשה זו אינה קשורה עם ענין הגלות, אלא עם ההליכה בדרך, כיון ש"כל הדרכים בחזקת סכנה"10 ].
ומובן הצורך וההכרח שבהבהרה זו – כיון שיעקב הי' יכול להרהר מדוע עליו ללכת לגלות?!
ובפרט שלאביו יצחק נאמר11 "אל תרד מצרימה .. גור בארץ הזאת", והיינו, שנאסר עליו לצאת מארץ ישראל12.
וזהו גם המשך הענינים למ"ש לפנ"ז13 "ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק":
לכאורה אינו מובן: מדוע תלה ביצחק ולא באברהם,
– והרי זוהי שאלה בפשטות הכתוב, שלכן הוצרך רש"י לתרצה, אלא שתירוצו הוא ע"פ פשוטו של מקרא –
ועכ"פ הול"ל "אביו" סתם, ולמה מדגיש "אביו יצחק"?
ומבואר במק"א, שבזה מרומזת טענתו של יעקב – מדוע שונה הוא מאביו יצחק14, שהי' יכול לעבוד עבודתו גם בענין הבירורים בהיותו בארץ ישראל, ואילו הוא, יעקב, צריך לצאת לחוץ לארץ כדי לעסוק בעבודת הבירורים.
ובפרט שעיקר ענין עבודת הבירורים היתה אצל יצחק, כי, עבודת אברהם היתה בעיקר בגמילות חסדים, קו החסד, מלמעלה למטה, ועבודת יעקב היתה בקו האמצעי, ואילו עבודת יצחק היתה באופן של העלאה מלמטה למעלה, שזהו"ע עבודת הבירורים. ואעפ"כ, הי' יצחק בארץ ישראל, ואילו יעקב צריך לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ!
ועל זה אמר לו הקב"ה: "אל תירא מרדה מצרימה",
– אלא שעדיין אין זה ביאור מדוע עליו לרדת מצרימה, שהרי מוטב להשאר בארץ ישראל, ולא לילך לגלות; והרי לא די בכך שירד למצרים מתוך קבלת עול בלבד, שהרי העבודה צריכה להיות מתוך שמחה, כמ"ש15 "עבדו את ה' בשמחה". ולכן הוצרך הקב"ה להוסיף –
"כי לגוי גדול אשימך שם"8, היינו, שדוקא ע"י הירידה למצרים ("שם") יתוסף עילוי גדול יותר ("לגוי גדול אשימך"), ועד ש"אנכי אעלך גם עלה"16, כמבואר בתורה אור17 (ע"פ מ"ש במדרשי חז"ל18 ) שהם ב' עליות, ועלי' השנית רומזת על הגאולה העתידה19.
ג. ויובן בהקדם מה שנאמר בנוגע לי"ט כסלו20, שזהו ע"ד מארז"ל21 "מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כו'".
והענין בזה:
מציאות השמן ישנה כבר עוד לפני הכתישה, שהרי השמן אינו מובלע בבשר וממשות הזית, כי אם באופן ש"אגור בתוכו" (כמובא ברש"י22 בפירוש "זית שמן"23, "זית אגורי ששמנו אגור בתוכו"), אלא שהוא בהעלם, ואעפ"כ, אינו בא לידי גילוי עד שכותשין אותו, ולולי הכתישה, אינו נותן שמנו.
ומזה רואים גודל ענין הכתישה – שמגלה את השמן מן הזית:
"זית" ו"שמן" הם לא רק דברים שונים, אלא הם חלוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה ועד שהם הפכיים זמ"ז – שהרי זית הו"ע של מרירות וחריפות כו' (כפי שמצינו גם בנוגע להלכות תערובות24 ); משא"כ שמן, לא זו בלבד שאינו חריף, אלא שנעשה ממנו אור (ושמחה), ולא רק אור, אלא "מאור" – "כתית למאור"25, שזהו מקור האור (כמבואר בדרושי חסידות26 ).
וכמו"כ מצינו בגמרא במסכת הוריות27 ש"זית משכח לימוד כו'", ואילו שמן זית "משיב לימוד כו'", היינו שפועל ענין הזכרון.
וזהו גם מה ש"שמן" קשור עם ענין החכמה (כידוע28 שיין הו"ע הבינה, ושמן הו"ע החכמה), והרי חכמה הוא מוח הזכרון29.
וכידוע בפירוש "אין שכחה לפני כסא כבודך"30,
– שזהו ענין שנוגע גם להלכה, כמ"ש רבינו הזקן בהל' תלמוד תורה31, שגם מי (שנענש בכך) שאין לו זכרון ושוכח מה שלומד, צריך להמשיך ללמוד תורה, וטעם הדבר (שהרי אין זה ענין של גזירה וחוקה ללא טעם), לפי שזהו ענין נצחי (ולא רק שהמשך הלימוד הוא כדי שברגע זה עכ"פ יקיים מצות תלמוד תורה), כי, "זאת השכחה היא העולה למעלה עד כסא הכבוד .. אך לא למעלה מהכסא, כמ"ש כי אין שכחה לפני כסא כבודך, שהוא למעלה מהכסא עולם הזכרון כו'" –
שענין השכחה מגיע רק עד כסא הכבוד, שזוהי בחי' בינה32, אבל "לפני כסא כבודך", שזוהי בחי' החכמה (דרגת השמן), לא שייך ענין השכחה.
ומזה רואים גודל מעלת הכתישה – שפועלת להפך את ענין ה"זית" שיבוא ממנו ענין ה"שמן".
ד. ועד"ז מובן בנוגע להעילוי שנפעל אצל בנ"י ע"י ענין הגלות:
ידועה תורת הבעש"ט33 על הפסוק34 "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שכנס"י נקראת "ארץ חפץ", בדוגמת ה"ארץ" שטמונים בה אוצרות יקרים כו', וכמו"כ יש בכל אחד מישראל אוצרות מופלאים כו', ולכן בו הוא ה"חפץ" – פנימיות התענוג – דלמעלה כו'. אבל כדי לגלות זאת, יש צורך בחפירה כו', שזהו ענין הכתישה, שדוקא עי"ז "מוציא שמנו".
וזהו גם כללות ענין הגלות, שעז"נ "כי לגוי גדול אשימך שם", שדוקא עי"ז באים לדרגא נעלית יותר.
וכמבואר35 בענין "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל"36, בדוגמת הצמיחה שע"י הזריעה – שאין להסתפק בכך שמניחים את הגרעין במקום משומר, אפילו בכלי כסף וזהב, שהרי אז לא יהי' ענין הצמיחה, אלא צריכים לזרוע את הגרעין בעפר הארץ דוקא, ושם נרקב הגרעין, ורק לאח"ז יכולה להיות הצמיחה כראוי; ועד"ז בנוגע לבנ"י, שדוקא ע"י הזריעה ("ישרש") בעפר, שזהו"ע הביטול ד"נפשי כעפר לכל תהי'"37 שנעשה ע"י ענין הגלות, אזי נעשית הצמיחה – "יציץ ופרח ישראל".
וזוהי גם ההסברה בהצורך שבענין היגיעה, ועד שאמרו בגמרא38 "לא יגעת ומצאת אל תאמין", היינו, שלא יכולה להיות מציאות כזו – דלכאורה אינו מובן: הרי רואים שיש בעל כשרון שבהתבוננות קלה ללא יגיעה יכול להבין ולהשיג השכל, ואיך אמרו "לא יגעת ומצאת אל תאמין"?! – אך הענין הוא, כמבואר בקונטרס ומעין39, ש"אפילו כלי שכלו רחבים וקלים להבין, מ"מ צריך עסק ויגיעה וכו'", והיינו, שללא יגיעה יכול להשיג רק לפי מדידת והגבלת השכל שלו בלבד, ואילו ע"י יגיעה נעשה הענין ד"מצאת", שמגיע לדרגא שלמעלה באין ערוך מהשכל שלו, בדוגמת ענין ה"מציאה" שבאה בהיסח הדעת40 ; וכיון שע"י יגיעה יש ביכלתו להגיע לעילוי שבאין ערוך, הרי זה נעשה חיוב על כל אחד (ולא רק ענין של הידור ומנהג כו'), ולולי זאת, הרי זה באופן ש"כדבעי לי' למיעבד לא עבד"41.
ה. ויש להוסיף, שעילוי זה שנעשה ע"י ענין הגלות, כפי שנאמר ליעקב "כי לגוי גדול אשימך שם", הוא לא רק בנוגע ליעקב בעצמו (או מי שדומה לו), אלא גם בנוגע לכל אחד מישראל, לא רק בתור חלק מהציבור, מצד זכות הציבור, אלא גם בתור פרט ויחיד, שלכן נאמר בלשון יחיד: "לגוי גדול אשימך שם", "אעלך גם עלה".
וענין זה מודגש בהמשך הכתוב42 : "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו", ומונה את כולם בפרטיות: "בכור יעקב ראובן", "ובני ראובן וגו'", "ובני שמעון וגו'", "אלה בני לאה וגו'", "אלה בני זלפה וגו'", "אלה בני רחל וגו'", "אלה בני בלהה וגו'", והיינו, שאין זה ענין הקשור עם זכותו של יעקב דוקא, או עם זכותם של נשי יעקב, אלא כל אחד מישראל שנמצא בגלות, יש אצלו העילוי ד"לגוי גדול אשימך שם".
ועד שאפילו "בני יוסף אשר יולדו לו במצרים" נכללים גם במנין זה, דכיון שגם הם היו במצרים, יש אצלם העילוי שנעשה ע"י ענין הגלות (שזוהי מעלה גם בנוגע לתורה – "הוי גולה למקום תורה"43 ).
ו. וכל זה נוגע במיוחד לאלו שנמצאים בגלות בתוך גלות:
צריכים לדעת שהכוונה בזה אינה כדי לצער יהודי ח"ו, אלא אדרבה: "לפום צערא אגרא"44, שעי"ז באים לעילוי גדול יותר כו'.
וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע למאסרו האחרון45, שאינו יודע אם הי' הולך לכתחילה, אבל לאחרי שכבר אירע המאסר, לא הי' מוותר אפילו על רגע אחד כו', מצד יוקר הענין והעילוי שניתוסף אצלו עי"ז. וכך צריך להיות אצל כל ההולכים בעקבותיו כו'.
ומובן, שלאחרי שהקב"ה מוציא אותם מהגלות הנ"ל, צריכים להמשיך לעמוד באותה תנועה של מסירת נפש ומסירת הרצון ותשוקה לה' – לא באופן של היפך ההרחבה וההרווחה ח"ו, אלא מתוך הרחבה כו' – כפירוש הבעש"ט46 בנוגע לדברי דוד [שנקרא "נעים זמירות ישראל"47, בגלל שאמר כל הזמירות שלו בשם כל ישראל], "צמאה לך נפשי גו' כן בקודש חזיתיך"48, "הלואי בקודש חזיתיך", שגם בהיותו "בקודש", תהי' אצלו אותה תשוקה וצמאון כמו בהיותו "בארץ צי' ועיף".
ובענין זה עליהם להיות דוגמא חי' ו"טופח על מנת להטפיח"49 – לפעול העילוי ד"לגוי גדול אשימך שם" על כל בנ"י, החל מבניו ובני ביתו, וגם "לבניך אלו התלמידים"50, וכמארז"ל51 "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"; ועד שיפעלו לא רק על אלו שמדברים עמהם, אלא יפעלו גם על אלו שרק הגיעה אליהם הידיעה אודותם, שעי"ז יתעלו באופן שבאין ערוך לגבי מעמדם ומצבם לפני שהגיעה אליהם הידיעה אודותם!
ובפשטות – יש לנצל את המס"נ שהיתה שם באופן המתאים לתנאי ואופני העבודה עתה בהפצת היהדות והפצת התורה, ועד להפצת המעיינות חוצה, החל מההוספה בעבודת עצמו בלימוד התורה וקיום מצוותי', ובאופן של דוגמא חי' וטופח על מנת להטפיח גם בנוגע לפעולה על אחרים, ועי"ז ממהרים ומקרבים את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ז. ביאור הטעם שמנין בני לאה ובני זלפה נאמר בלשון נקבה: "שלושים ושלש", "שש עשרה" (ולא כמו מנין בני רחל ובני בלהה שנאמר בלשון זכר: "ארבעה עשר", "שבעה"), בגלל ש"נכנסו נקבות עמהם במנין"52 (דינה וסרח), היפך כללי הדקדוק שבמנין שכולל זכרים ונקבות יש להשתמש בלשון זכר [ובפרט שכוונת הירידה בגלות היא כדי לכבוש את הגלות53, והרי "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש"54 ], ועד ששלימות המנין דשבעים נפש הי' דוקא ע"י יוכבד55 – כיון שענין הגלות קשור עם ספירת המלכות (נקבה), שרגלי' יורדות כו'56, ודוקא ע"י הפעולה דבירור המטה נעשה ענין השלימות57 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"כ ע' 218 ואילך.
ח. ובפשטות – הרי זה קשור עם המעלה המיוחדת של נשי ישראל:
כל אשה בישראל היא "עקרת הבית"58, והיינו, שהיא עיקר הבית, ובה תלוי חינוך הילדים, וכללות הנהגת הבית כו', שלא זו בלבד שהבית לא יושפע מהחוץ, אלא אדרבה – כפי שמצינו בנרות חנוכה [דמיני' אזלינן, שהרי כל ימי חודש טבת נכללים בר"ח טבת שחל לעולם בימי חנוכה], שגם במעמד ומצב "משתשקע החמה", ויש צורך לפעול ש"כליא רגלא דתרמודאי"59, אותיות מורדת60, הרי זה נעשה עי"ז שמדליקים נר חנוכה "על פתח ביתו מבחוץ"59, כדי להאיר את החוץ.
אך כדי להאיר את החוץ, צריך להדליק "על פתח ביתו", ולכאורה אינו מובן כיצד נעשה "ביתו." – הרי "לה'61 הארץ ומלואה"?!
והביאור בזה – ע"פ דברי הגמרא62 : "כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב63 השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה",
והיינו, שהברכה היא ההכרה שהקב"ה הוא בעה"ב על כל העולם – "ברוך כו' אלקינו מלך העולם", שזהו עיקר ענין הברכה, ולכן הדין בפועל הוא ש"על כולם אם אמר שהכל נהי' בדברו, יצא"64, כיון שהנקודה העיקרית של כל הברכות היא: "שהכל נהי' בדברו", ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט65 על הפסוק66 "לעולם ה' דברך נצב בשמים", שאין זה באופן שהתהוות הבריאה היתה בעבר ח"ו, ועכשיו יש לה קיום מצד עצמה, אלא בכל רגע ורגע נעשית התהוות חדשה מאין ואפס המוחלט,
ולכן, ע"י הברכה, שמכיר שהקב"ה הוא "אלקינו מלך העולם" – אזי "הארץ נתן לבני אדם", ועד"ז בנוגע לבית – שנעשה "ביתו.", ואז מדליק נר חנוכה "על פתח ביתו מבחוץ", ומאיר גם את החוץ.
וזהו שהמנין נאמר בלשון נקבה – כיון שעיקר ענין הנהגת הבית תלוי באשה, וזהו שמצינו ב' פירושים במ"ש67 "איש וביתו באו": (א) שקאי על בני ביתו בכלל ואשתו בפרט, (ב) שקאי על כל נכסיו, כי, הא בהא תליא, כיון שע"י אשתו נעשית הפעולה על כל הבית.
וזהו גם מה שמצינו בנוגע לשלימות המספר דשבעים נפש, שנוסף על הפירוש שיוכבד השלימה את המנין (כנ"ל ס"ז), ישנו גם הפירוש המובא בפרקי דר"א68 ש"הקב"ה נכנס עמהם במנין, לקיים מש"נ69 אנכי ארד עמך מצרימה" [וכן "כשעלו ישראל ממצרים נתייחסו כל הגברים ס' ריבוא חסר אחד .. הקב"ה נכנס (כביכול) עמהם, לקיים מש"נ69 ואנכי אעלך גם עלה"], וע"פ המדובר כמ"פ70 שב' פירושים בענין א' (ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"71 ) קשורים זה עם זה, יש לומר, שהענין ש"הקב"ה נכנס עמהם במנין" נפעל ע"י יוכבד, בנות ישראל.
ט. וההוראה מכל זה – בנוגע לחינוך הבנות72 :
כאשר מתבוננים ורואים מה שאשה אחת יכולה לפעול על כל הבית, ועד שפועלת שלימות אצל כל עם ישראל – הרי מובן גודל ההשתדלות שצריכה להיות כדי לפעול עלי' כו'.
וגם כאשר יש קושי בדבר, אין לטעון שלא ישפיע ויתן הרבה, אלא רק התחלה בלבד, אלא צריך להשפיע וליתן הכל, ולא להתפעל מהטענה שאין ביכלתה לקבל כו' – שהרי מי הוא זה שיכול להעריך מה שיכול לקבל "חלק73 אלקה ממעל ממש"?!...
ויש לפעול עליהן עד שכל אחת תהי' באופן דטופח על מנת להטפיח, היינו, שהמושפעת עצמה תהי' משפיעה.
וע"י פעולתן של נשי ובנות ישראל מעמידים בתים בישראל, כמו שפרה ופועה שמהם נבנו "בתי כהונה ולוי' ומלכות"74, וכן גם עכשיו, שמעמידים "צבאות ה'"75 שעמהם ילכו לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ודוד עבדי נשיא להם לעולם (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק76 "ולאביו שלח כזאת וגו'", "כחשבון הזה, ומהו החשבון עשרה חמורים וגו'",
– דלכאורה אינו מובן: כיון שחזרו לארץ כנען רק לזמן מועט, על מנת למהר ולחזור עם יעקב למצרים, למה הוצרך יוסף ליתן לא רק צדה לדרך כו', אלא להוסיף ולשלוח עוד עשרה חמורים וכו'?
ולכן מפרש רש"י שיוסף שלח "כחשבון הזה" ששלח פרעה, דכיון שפרעה נתעורר לשלוח מתנות ליעקב, הרי עאכו"כ שיוסף הוצרך לשלוח מתנות לאביו כחשבון הזה: "עשרה חמורים", ועוד יותר: "ועשר אתונות".
ומדגיש "ומהו החשבון, עשרה חמורים", ולא י"א, אף שפרעה הורה "טענו את בעירכם" לי"א אחי יוסף – דכיון שבפעם הראשונה עיכב יוסף את שמעון (ואחיו לקחו עמהם את חמורו טעון מזון), הרי כשירדו למצרים בפעם השני' היו רק עשרה, וחמוריהם עשרה.
וכיון שמתנתו של יוסף היתה מצד כיבוד אב77, שלח לו גם "מטוב מצרים":
"יין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו" (כפי ש"מצינו בגמרא", כי, מצד ההלכה (ששייכת לגמרא) דכיבוד אב מתאים לשלוח יין ישן) – ענין של נחת רוח ותענוג (ובזה רמז ליעקב, שאף בהיותו במצרים לא איבד בטחונו בה' שעוד יתראה עמו, ולכן, אף שלא שתה יין78, הי' משומר אצלו יין משך זמן רב, עד שנעשה ישן, בכדי שיהי' מן המוכן בבוא הזמן79 ).
אבל כיון שאין זה מתאים כ"כ לפי' המלות של "מטוב מצרים", שהרי לא מצינו שמצרים נשתבחה ביין, לכן מביא פירוש נוסף, ששלח לו "גריסין של פול", שזהו מאכל חשוב במצרים (ומדגיש שזהו "מדרש אגדה", שבזה רמז יוסף ליעקב שאין לו להצטער על מכירתו למצרים, כיון שהביאה תועלת ("למחי' שלחני"), בדוגמת מאכל של קטניות פרודות לחלקים, כי יש דברים שמביאים תועלת דוקא עי"ז שמחלקים ומפרידים אותם) –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 151 ואילך.
* * *
יב. הביאור בלקוטי לוי"צ80 על מאמר הזהר81 "רבי יצחק ורבי יהודה הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא, אמר ר' יצחק לרבי יהודה הא תנינא דכד ברא קב"ה עלמא עבד עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה .. אמר רבי יהודה הכי הוה ודאי וברא אדם על כלא .. דאיהו קיומא דעלמא למהוי כלא בשלימו חד" – שאמיתית היחוד בין עלמא תתאה לעלמא עילאה (לא רק "כגוונא", אלא "בשלימו חד") הוא ע"י היגיעה בתורה דוקא – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס82 בלקו"ש חכ"ה ע' 259 ואילך.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
וכללות הענין בזה – שע"י היגיעה בתורה מתאחד האדם הלומד עם התורה, ועי"ז פועל גם בעולם, שע"פ פסק התורה נעשית המציאות בפועל, וכמארז"ל "אמר מלכא – "מאן מלכי רבנן"83 – עקר טורא"84.
[וע"ד המסופר בגמרא85 אודות ר' חייא, ש"אמר משיב הרוח ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחי' המתים רגש עלמא" – שזהו מצד גודל מעלתו בענין ההתאחדות עם התורה86 ].
וכן הוא בנוגע להמדובר לאחרונה אודות גיור כהלכה, שצריך לידע שברור הדבר שההלכה תנצח, ובהתאם לכך תהי' המציאות בפועל, וכדרשת חז"ל87 על הפסוק88 "הליכות עולם לו", "אל תקרי הליכות אלא הלכות", והיינו, שלא יכולה להיות המציאות של "הליכות עולם" אלא ע"פ הלכות התורה.
ולכן: אלו שטוענים שענין ה"הלכה" הוא בשביל השו"ע, כשנמצאים בישיבה כו', אבל כשנמצאים ב"הליכות עולם", אין צורך בגיור כהלכה, אלא יכול להיות גם שלא כהלכה, ובמילא יכולים ליתן לגוי תעודת-נייר שהוא יהודי – עליהם לדעת ששום דבר לא יועיל להם, כיון שלא יכולה להיות מציאות בעולם שלא ע"פ רצון התורה, וכיון שהתורה קובעת שגיור צריך להיות כהלכה, אין שום ברירה, ומוכרח להיות כן בפועל, כיון שאי אפשר לחלק בין הלכה למציאות העולם.
יג. דובר אודות 5-6 נציגים דתיים שמתיימרים לדבר בשם דת ישראל, שהם האשמים בכך שילדי שליט (שטוען בעצמו שהוא גוי) נרשמו בתור יהודים89, והם האשמים בקבלת החוק האומלל ד"מיהו יהודי" – באמרם שחוק זה הוא "הישג דתי", והגיור הפיקטיבי של 54 גוים ע"י ב"ד של הדיוטות בווינה (שבחסותו ניתוספו כ-250 גוים שנרשמו בתור יהודים ללא תהליך של גיור כלל)90, נקרא על ידם בשם "קידוש השם"!... הם יוצרים תערובת חדשה של חילול ה' עם קידוש ה' – שענין של חילול ה' נקרא על ידם בשם קידוש ה'; משווים זאת לקידוש ה' של שש מליון יהודים הי"ד!
והמשיך לדבר אודות המאורע דלקמן שקשור עם אותו חוג, באמרו שבזה רואים שכל העושה עבירה בסתר נפרעין ממנו בגלוי91 :
ישנם יהודים עולי גרוזיא שבמשך יותר מחמישים שנה עמדו בנסיון ומסרו נפשם על קיום התומ"צ, ועכשיו, מבקשים ודורשים שיאפשרו להם להמשיך ולנהל את אורח-חייהם ולחנך את ילדיהם ע"פ דרך התומ"צ, לכל-הפחות כפי שהתאפשר להם בהיותם בגרוזיא – עי"ז שלא יפזרו אותם במקומות שונים, בסביבה לא דתית, שיש בה חילול שבת, היפך הצניעות וכו', שבכך שוללים מהם את האפשרות לחנך את ילדיהם ע"פ התומ"צ, שכן, ע"פ הלכה, "פיתוי קטנה אונס הוא"92, כך, שילדה קטנה (בשנים או בדעת) נמצאת בסביבה שכל חברותי' לבושות בבגדים לא צנועים, ועד"ז בנוגע לשמירת שבת וכו', הרי היא אנוסה להתנהג כמותם – אונס שלא ידעו ממנו בהיותם תחת המשטר הקומוניסטי של סטאַלין ברוסיא הסובייטית – אלא יאפשרו להם לדור כולם ביחד במקום אחד.
וכאשר דרישתם עמדה כבר להתקבל אצל חברי מפא"י, ואפילו חברי מפ"ם הממונים על קליטת העולים החדשים – הנה דוקא מאותם 5-6 נציגים דתיים הגיעה טענה לראש משרד הקליטה (שהוא מחברי מפ"ם): היתכן שנותנים גישה לחוג של "חרדים קיצוניים" לטפל בקליטת יהודי גרוזיא!...
– הם מכנים אותם בשם "חרדים קיצוניים", אבל האמת היא, שאותם "חרדים קיצוניים" לא מגיעים לקרסוליהם של יהודי גרוזיא שבמשך יותר מחמישים שנה עמדו במס"נ בפועל ממש! –
והגע עצמך:
כיון שמדובר אודות נציגים דתיים, הרי מחובתם לכל לראש להשתדל ולפעול שליהודי גרוזיא יהיו בתי-כנסת (ולא יצטרכו להתפלל ב"מקלט"...), ויהיו להם בתי-טבילה במקום מגוריהם (ולא יצטרכו לנסוע במשך שעות), וכיו"ב בנוגע לשאר עניני יהדות. אבל בפועל – כל זה לא איכפת להם כלל; זה לא בוער; וכיו"ב בכל מיני אמתלאות – אמת לא93 – מדוע אינם עוסקים בענינים אלו. הדבר היחידי שמצאו לנכון לעשות למען עולי גרוזיא הוא – שהטיפול בקליטתם לא יהי' ע"י יהודים חרדים!
ולפלא שאינם מתביישים בכך, אלא הם בעצמם מפרסמים זאת בעיתונים! – הם עוד עלולים לקרוא לכך "הישג דתי"!...
כנראה שכוונתם בזה היא רק כדי למצוא חן בעיני המפ"ם'ניק, ובשביל זה מוכנים להפסיד את ה"קולות" של יהודי גרוזיא בזמן ה"בחירות", שבודאי לא יתמכו בהם, כיון שיזכרו היטב באיזה אכזריות התנהגו כלפיהם.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א צעק בקול רם:) לא יאומן כי יסופר! יהודים דתיים שמייצגים מאה אלף יהודים שבחרו בהם לייצג את דת ישראל, עושים מעשה נבלה – לשכנע מפ"ם'ניק, למנוע מיהודי גרוזיא מגע עם יהודים חרדים שיתעסקו בקליטתם!
הם חוזרים עכשיו עוה"פ על פרשת ילדי טהרן, מרוקו, אלג'יר ותימן, בחשבם, שלאחרי שעברו י"ב חודש, נשכח הדבר. אבל אין האמת כן, אלא קול ילדי טהרן ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות צועקים אלי מן האדמה!...
וגם אז – מי שעמד בראש המפלגה (שאשמה בכך שעכשיו רושמים גוים בתור יהודים) שלח מברקים לכל רחבי תבל להודיע שהחינוך של ילדי טהרן הוא "בסדר גמור", ושיפסיקו להרעיש ולמחות!
יד. (ואח"כ אמר:)
כיון שדרכם היא להגיב על ענינים צדדיים, פחות חשובים, כדי להסיר את תשומת-הלב מהענין העיקרי שאודותיו מדובר94 – הנני מדגיש בפירוש שהענין העיקרי שנוגע לסדר היום הוא החוק האומלל של מיהו יהודי!
בעיית יהודי גרוזיא – עד כמה שזה דבר איום, ונוגע לריבוי יהודים יקרים, הרי מדובר אודות מספר של אלפי יהודים; ואילו הענין של מיהו יהודי פוגע בקיום של כל 14 מליון בני ישראל!
ואריכות הדברים בענין יהודי גרוזיא היתה רק כדי להורות לאיזה מצב הם הגיעו; לאחרי שקיבלו את החוק האומלל, הם מוכנים כבר לעשות בגלוי דברים מבהילים!
טו. עיקר טענתי היא – לא כ"כ לאותם 5-6 נציגים, שבאופן פרטי יכולים להתנהג כרצונם, ואולי מתעוררים בתשובה בכל ערב באמירת קשעהמ"ט, ובודאי שסוכ"ס ישובו בתשובה שלימה כו', אלא – לאותם 100 אלף יהודים יראים ושלמים שבחרו בנציגים אלו:
איך הם יכולים להסתכל בשאט נפש על מעשי התעתועים של מייצגיהם שנעשים בשמם, בתור נציגיהם! –
היתכן שהם מניחים לסכן – בשמם – את הקיום של 14 מליון בני ישראל, עי"ז שרושמים גוים בתור יהודים, וממשיכים לשבת בממשלה, היפך פס"ד גלוי ומפורש95 של הרבנות הראשית!...
עליהם להכריז בפומבי בנוגע לאותם 5-6 נציגים שעושים מעשים אלו, שאינם מכירים בהם בתור הנציגים שלהם, ולא יבחרו בהם בבחירות הבאות!
טז. דובר גם אודות השליח ששלחו לרוסיא להציע לגוים להצהיר שהם יהודים96, ואמר:
הגיעה אלי ידיעה, שכיון שהם חוששים שסו"ס לא אוכל להתאפק מרוב כעס ואפרסם את שמו של השליח ששלחו כדי להעלות גוים לארץ ישראל (תוך כדי שימוש בכספים שנאספו במגביות של יוהכ"פ...), המקומות שבהם פעל, ושמות הגוים שהציע להם להצהיר שהם יהודים (שחלקם נמצאים כבר בארץ ישראל), וכשיתפרסמו הדברים לא יהי' טוב – הכינו כבר תירוץ חדש:
יש להם אמנם שליח ברוסיא, והוא אכן עוסק בתעמולה שגוים יעלו לארץ ישראל לאחרי שיצהירו שהם יהודים, אבל הוא עושה זאת על דעת עצמו; הם שלחו אותו למטרות אחרות, והוא עושה מה שרוצה על דעת עצמו97.
ובכן: יש הלכה שהטוען לא לויתי, אינו יכול לחזור ולטעון פרעתי, כי, "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי"98. ועד"ז בנדו"ד, שלאחרי שהכחישו וטענו כל הזמן שאין שם בכלל שליח שעוסק בענינים כאלו, שוב לא יהיו נאמנים לומר שאכן יש שליח שעוסק בענינים אלו אבל הוא עושה זאת על דעת עצמו99.
* * *
יז. (בסיום ההתוועדות, בהמשך לביאור בפירוש רש"י שיוסף שלח ליעקב "יין ישן" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
בהמשך להמדובר אודות "יין ישן" – הנה כיון שנמצאים כאן מיהודי רוסיא שחוזרים לאחרי השבת לארץ הקודש, ובפרט לנחלת הר חב"ד, יקחו מה"יין ישן", מהמשקה, ויערכו שם התוועדות וכו'100.
ובנוגע עם מי לשלוח – הרי כולם אהובים כולם ברורים וכולם קדושים, אבל ישנו ביניהם אחד101 שהנני חייב לו משהו, להיותו בנו ("ברא כרעא דאבוה"102 ) של המלמד שלי, שלמדתי אצלו מקרא ומשנה וגם גמרא במשך שנים רבות, ולכן הוא יקח את המשקה ויביאנו לנחלת הר חב"ד.
וכל זה יהי' מתוך שמחה וטוב לבב, והשמחה, שפורצת גדר103, תפרוץ את כל הגדרים, ועד ש"יעלה הפורץ לפניהם"104, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ואני אבטח בך"].
בס"ד. שיחת ש"פ ויחי, י"ד טבת, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. תיבת "ויחי" שבהתחלת הפרשה היא גם השם של כל הפרשה עד לסיומה, ועד שגם ההפטרה נקראת ע"ש פרשת ויחי. ומזה מובן, שעיקר ההוראה של הפרשה – שהיא הוראה נצחית, על כל הזמנים (לא רק בשעה שקורין פרשה זו) – קשורה עם הענין של "ויחי".
ובהקדמה – שכיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, ובפרט ענין שיש לו שייכות עם תומ"צ, כבנדו"ד, שם הפרשה, שזהו ענין שנקבע ע"י רבותינו גדולי וחכמי ישראל, הרי בודאי ששם הפרשה "ויחי" הוא בתכלית הדיוק.
ובכן: יש פרשה נוספת שהתחלתה בתוכן הענין של "ויחי" – פרשת חיי שרה, שהתחלתה "ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו'", כמו בפרשתנו: "ויחי יעקב גו' ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה". ועפ"ז הוצרך להיות קביעת שם פרשתנו – כמו שמה של פרשת "חיי שרה" – "ויחי יעקב", ואעפ"כ, נקבע שם פרשתנו "ויחי" סתם.
וההוראה מזה – שהענין של "ויחי", שקאי על ענין התורה, כי התורה היא החיות האמיתית של יהודי, שייך לא רק למי שהוא בדרגת יעקב (או שרה), "ויחי יעקב" (כמו "חיי שרה"), אלא "ויחי" סתם, כיון שזהו ענין ששייך לכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו'.
ב. ויש לקשר זה עם הסיפור הידוע105 אודות השאלה ששאל הצ"צ בקטנותו אצל רבינו הזקן ומענה רבינו הזקן אליו בנוגע למ"ש "ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'" (כדלקמן ס"ג) – שגם בענין זה מודגשת שייכותה של ההוראה לכל אחד מישראל, כמובן מזה שהשאלה והמענה היו באופן של ב' קצוות: מחד גיסא – שאלה של ילד קטן שלומד ב"חדר", ולאידך גיסא – מענה של יהודי בדרגא נעלית ביותר כמו רבינו הזקן.
ובפרטיות יותר:
בנוגע לשאלה – הנה למרות שהילד ששאל שאלה זו הי' הצ"צ, שעוד בקטנותו ניכרו כבר מעלותיו המיוחדות, כמארז"ל106 "בוצין בוצין מקטפי' ידיע", הרי ענין זה הי' רק באופן שניכר שעתיד להיות גדול כו', ואילו בינתיים הי' עדיין ילד קטן, ורק הי' גנוז בו מה שיתגלה לאחרי שיגדל. ומזה מובן, שההוראה מהמענה אליו שייכת לא רק לגדול, או למי שהוא בדרגתו של הצ"צ, אלא גם לילד קטן שלומד ב"חדר".
ובנוגע למענה – הרי אין זה מענה של אדם סתם, אלא מענה של רבינו הזקן, ובזה גופא – בהיותו בתכלית המעלה:
לכל לראש – היתה נשמתו נשמה חדשה107, והרי ידוע גודל העילוי של נשמה חדשה לגבי כל שאר הנשמות שבדורותינו אלה שכבר היו למטה וחזרו וירדו למטה בגלגול נוסף (כמבואר בספר הגלגולים108 ).
ונוסף לזה היו אצלו מעלות מיוחדת מצד עבודתו – החל מדרך הנהגתו מתחלת ימי חייו (עוד לפני שנתמנה לנשיא בישראל) עד שנעשה תלמידו של הרב המגיד, ועד למובחר שבתלמידיו והמקבל העיקרי שלו – כידוע109 מכתבו של המגיד אודות רבינו הזקן, וכידוע110 שעליו אמרו "ואביו (המגיד) שמר את הדבר"111, אע"פ שבנוגע ל"אחיו" הי' המצב באופן אחר כו'.
ומלבד מעלתו הנ"ל בנוגע לעצמו, שגם היא כשלעצמה מעלה נפלאה ("אַ מורא'דיקע"), היתה אצלו מעלה נוספת בנוגע לקביעת הוראה ופסק הלכה עבור כלל ישראל – כידוע112 שבו בחר הרב המגיד "לסדר כל פסקי דינים הבאים בש"ע .. בלשון צח ומילתא בטעמא", ועוד בהיותו אצל המגיד סיים כבר הלכות ציצית והלכות פסח.
ומובן גודל העילוי שבהוראת פסקי הלכות לכלל ישראל ע"י חיבור השו"ע – מצד גודל המעלה בחלק ההלכה שבתורה לגבי לימוד התורה בכלל:
ישנו ענין התורה כפי שהיא למעלה בעולמות העליונים, וכן בעולמות שבינתיים כו', אבל עדיין אין זה תכלית התורה, כי אם כפי שהתורה נמשכת למטה דוקא, ולמטה גופא – לא רק באופן של שקו"ט, כמארז"ל113 שהתורה לא ניתנה חתוכה, אלא יש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ואפילו לא באופן ד"סלקא לי' שמעתא אליבא דהלכתא"114 אבל עדיין יכולים להיות כמה פסקי הלכות, אלא דוקא כפי שנמשכת בפס"ד האחרון בנוגע למעשה בפועל ממש, שזהו הפס"ד שבשו"ע.
ולכן, בנוגע לדרגת התורה כפי שהיא למעלה, נאמר אמנם "אלו ואלו דברי אלקים חיים"115, היינו, שכל עניני השקו"ט הם אמת, אבל עדיין הרי זה קשור רק עם שם אלקים, שעם היותו מז' שמות הקדושים שאין נמחקים116, מ"מ, אינו שם העצם וכו', אלא "שם מדת הגבורה והצמצום"117 ; ואילו בנוגע להלכה שבתורה אמרו רז"ל118 שהענין ד"הלכה כמותו" קשור עם המעמד ומצב ש"הוי' עמו"119 – שמזה מובן שהלכה שבתורה היא בדרגא נעלית יותר שלא בערך לגבי דרגת התורה שאינה באה להלכה, כשם ששם הוי' הוא נעלה יותר שלא בערך לגבי שאר ז' שמות הקדושים.
וכאמור, מעלה גדולה זו היתה אצל רבינו הזקן עוד בהיותו אצל המגיד, שאז הי' המגיד נשיא הדור, והרי "נשיא" הוא רק אחד, וכהפתגם בשיחה הידועה120 : "וואָס רעדסטו, אַ נשיא איז נאָר איינער", שהרי "דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור"121.
ולהעיר, שהוראת הלכה לכלל ישראל ע"י רבינו הזקן אינה בסתירה לנשיאותו של המגיד – כי, פסק הלכה אינו ענין ששייך לנשיא דוקא, וכפי שמצינו בנוגע לסנהדרין, שאע"פ ש"מושיבין .. עליהם .. נשיא", כמו בזמן משה שהיו "שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן"122, הרי הפס"ד נקבע ע"י כל חברי הסנהדרין, שהיו צריכים להתחשב בדעתו של כל אחד כדי לידע מהי הכרעת הרוב; ועד"ז בנוגע לפסקי-דינים להלכה בפועל של "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"123 – סנהדרין קטנה, ועד לב"ד של שלשה.
ונוסף על כל המעלות שהיו אצל רבינו הזקן עוד בזמן נשיאותו של המגיד, ניתוספה אצלו תכלית השלימות כאשר נתמנה לנשיא, כידוע124 שלאחרי הסתלקות המגיד נתמנה הרמ"מ מהאָראָדאָק לנשיא למשך זמן קצר, אבל לאח"ז נתמנה רבינו הזקן לנשיא על כל תלמידי המגיד (לאחרי שכתבו וביקשו כו').
וכיון שמאורע הנ"ל אודות המענה של רבינו הזקן על מה ששאל הצ"צ בקטנותו אירע ריבוי זמן לאחרי שרבינו הזקן הי' הנשיא על המחוז והגליל כולו (שהרי הצ"צ נולד בער"ה תקמ"ט, ובעת המאורע הנ"ל למד כבר ב"חדר") – הרי מדובר אודות מענה של רבינו הזקן בהיותו בתכלית המעלה.
ונמצא, שבענין זה ישנו חיבור של שני קצוות: מחד גיסא – מענה של רבינו הזקן בהיותו בתכלית המעלה; ולאידך גיסא – להיותו מענה על שאלתו של הצ"צ בהיותו בקטנותו, הוצרך המענה להיות באופן המובן בפשטות לילד ב"חדר".
וחיבור שני הקצוות שבשאלת הצ"צ ומענה רבינו הזקן נעשה בהשתתפות רבינו הזקן והצ"צ באופן ש"קטן וגדול שם הוא"125, ולא עוד אלא שאצל כל אחד מהם גופא הי' ענין של קטנות וגדלות ביחד: בנוגע להצ"צ – שבשנים שלאח"ז נתמנה לנשיא, ועד שהי' אצלו החידוש שבחיבור של נגלה וחסידות באופן גלוי126, שזהו"ע של גדלות, אבל בקטנותו הי' זה רק באופן ד"בוצין בוצין מקטפי' ידיע", כך, שהי' חיבור והתכללות של גדלות וקטנות, אבל בגלוי היתה ניכרת הקטנות; וגם בנוגע לרבינו הזקן היו ב' הענינים דגדלות וקטנות – שבגלוי הי' אז במצב של גדלות, ואעפ"כ, צמצם את עצמו באופן של קטנות לענות להצ"צ בהיותו במעמד ומצב של קטנות.
ומכל זה מובן שבסיפור הנ"ל יש הוראה ששייכת לכל אחד מישראל – שהרי הן השאלה והן המענה מובנים לכל אחד, גדול או קטן, ועד לילד פשוט להורים פשוטים, החל מההוראה שגם לגדול צריכה להיות שייכות עם קטן, כפי שלמדים מהנהגת רבינו הזקן, שמבלי הבט על היותו בתכלית המעלה, ענה על שאלתו של הצ"צ בהיותו ילד ב"חדר".
ג. ובכן: הסיפור הוא1, שבהיות הצ"צ ילד ולמד את הכתוב "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", תרגם לו מורו – ע"פ פי' בעה"ט – דיעקב אבינו חי את מבחר שנותיו במצרים. כשבא הביתה מהחדר שאל את זקנו אדמו"ר הזקן: היתכן שיעקב אבינו, בחיר האבות127, יהיו מבחר שנות חייו י"ז שנה שגר בארץ מצרים, "ערות128 הארץ"? ויענהו אדמו"ר הזקן: כתיב129 "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה", ואיתא במדרש130 – הובא בפרש"י – "להתקין לו בית תלמוד וכו'", "להורות לפניו גשנה", כשלומדים תורה מתקרבים131 להקב"ה, ועי"ז נעשה גם במצרים "ויחי".
ולכל לראש יש כאן הוראה – שלפני שיהודי בא ל"מצרים", עליו להבהיר ולהבטיח תחילה שיהי' שם הענין של לימוד התורה:
המשך הביאור – שגם במצרים, מלשון מיצרים וגבולים, ועד ל"ערות הארץ", צריכה להיות עבודתו של יהודי בלי מדידות והגבלות, וענין זה נעשה ע"י התורה, שלהיותה מושרשת בעצמותו ית', הנה גם בהמשכתה למטה היא בבחי' בלי גבול132 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ס"ע 161 ואילך.
ד. וע"י לימוד התורה נעשה הענין ד"ויחי":
כתיב133 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", והיינו, שענין החיות הוא ע"י הדביקות בהקב"ה.
וכיון שהדביקות של בנ"י עם הקב"ה נעשית ע"י התורה, כמאמר ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה134, ועד שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד135, נמצא, שע"י התורה נעשה אצל בנ"י הענין ד"ויחי".
ה. ובפרטיות יותר:
לכאורה יכולים לטעון: בשלמא בשעה שנמצאים במעמד ומצב של מיצר, אזי צריך להיות הענין ד"מן המיצר קראתי י-ה"136, ולכן צריך לעסוק אז בתורה, כדי שיהי' מעמד ומצב ד"ויחי"; אבל כשנמצא במעמד ומצב שבגשמיות לא חסר לו מאומה – מהו ההכרח שכדי שיהי' מעמד ומצב ד"ויחי" צריך לעסוק בתורה דוקא?!
והמענה על זה – "ויחי יעקב בארץ מצרים":
ארץ מצרים היתה אז המעולה בכל הארצות137, כמ"ש138 "כגן ה' כארץ מצרים", והיינו, שכשם שלמעלה ישנו מקום שנקרא "גן עדן", ששם הוא תכלית התענוג, כך הי' בארץ מצרים תכלית המעלה בתענוגי עוה"ז; ובארץ מצרים גופא – הי' יעקב "במיטב הארץ"139.
אבל אעפ"כ, בתענוג גופא יש חילוק אם התענוג קשור עם אלקות או לא, ולכן, גם כשנמצא במקום שיש בו תכלית התענוג שיכול להיות בגשמיות – עדיין אין זה התכלית; התכלית היא – להתקרב לאלקות, ע"י לימוד התורה כו'.
ודוקא עי"ז נעשה "ויחי יעקב", ולולי זאת, הנה גם אם יש לו כל הענינים הגשמיים, כל הון דעלמא – מה התועלת בזה, בה בשעה שחסר אצלו ענין החיים! וכמובן בשכל הפשוט, שאם אינו חי – הרי גם סוג הצומח כו', ואפילו יתוש, הם נעלים ממנו!
ו. ועדיין יכול מישהו לטעון: כיון שעד עתה לא הי' אצלו ענין החיים לאמיתתו (כיון שלא למד תורה) – איך יוכל להשתנות ולהתחיל להיות דבר חי?!
וממשיך לטעון שזהו פלא גדול יותר מתחיית המתים, ש"אותן שהיו כבר .. חוזרין וחיין"140, עי"ז שנשארת העצם לוז כו'141 ; אבל הוא, שכבר נמצא בעולם 130 שנה... אך מעולם לא הי' "חי" – איך יוכל להתחיל לחיות?!
אך הענין הוא, שהתורה שנמשכת מלמעלה למטה באופן של אתערותא דלעילא, פועלת על כל אחד, יהי' מי שיהי'; אם הוא יהודי (כיון שנולד לאם יהודי', או שנתגייר כהלכה) שיש לו נפש האלקית, והיא חיותו האמיתית – אומר עליו הקב"ה: "אנכי הוי' אלקיך"142, ובודאי שלא ידח ממנו נדח143, וסוכ"ס תפעל בו התורה ענין החיים כו'.
אלא שצריך להיות הרצון לענין ד"ויחי יעקב"144, וכידוע פתגם הבעש"ט145 שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא.
ז. ועוד זאת, שע"י לימוד התורה (באופן שהלימוד מביא לידי מעשה146, "לשמור ולעשות ולקיים"147 ) נעשה הענין ד"ויחי יעקב" באופן נצחי:
השם "ויחי" קאי גם על סיום הפרשה, אף שבה נאמר148 "ויגוע ויאסף אל עמיו", וכפי שמדייק רש"י ש"מיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז"ל149 יעקב אבינו לא מת", שכן, אע"פ שיש מקום לשאלה "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וכו'", הרי האמת היא ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"45, והיינו, שכאשר רואים את המשך פעולותיו ע"י "זרעו", תלמידיו וכו', הרי זה פועל ש"אף הוא בחיים".
וכיון שתורת אמת אומרת ש"יעקב אבינו לא מת", ו"הוא בחיים", וכדאיתא בזהר150 שמ"ש151 "וירא ישראל" קאי על "ישראל סבא" – הרי מובן שאין זה רק באופן ד"מהיכי תיתי", אלא כן הוא האמת; ולא רק ברוחניות, כפי שאפשר לפרש בדברי הגמרא, אלא גם בגשמיות, שהרי ענין זה הובא גם בפירוש רש"י על החומש לבן חמש למקרא152.
ולהעיר, שאף שענין זה נאמר בנוגע ליעקב, הרי זה שייך גם לכל אחד מישראל – כמובן מהדיוק "יעקב אבינו לא מת", וכיון שהבן הוא בדומה להאב, הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לכל אחד מישראל.
וכללות הענין בזה – שכיון שבנ"י הם "נצר מטעי"153, הנה כשם שהקב"ה הוא נצחי, כך גם בנ"י הם נצחיים.
ועי"ז נמשכת גם הברכה בגשמיות – כלשון הכתוב154 : "בך יברך ישראל", כפי שמצינו שכל זמן שיעקב (במכ"ש מ"אחד השבטים") הי' קיים לא הי' ענין של שעבוד אצל בנ"י155, וכן הוא בנוגע ללימוד התורה, שכאשר "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"156, אזי נמשכים כל הברכות157.
* * *
ח. ועדיין צריך להבין בדברי אדמו"ר הזקן שע"י לימוד התורה נעשה גם במצרים "ויחי":
יעקב אבינו עסק בתורה כל ימיו – גם קודם ירידתו למצרים, שהרי "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם"158, ובפרט יעקב, "יושב אהלים", "אהלו של שם ואהלו של עבר"159, שעסק שם בתורה במשך י"ד שנה160, וכן בהיותו בבית לבן161, וכן לאחרי שחזר לארץ ישראל.
ואדרבה: לימוד התורה בארץ ישראל הי' (לא רק בריבוי יותר בכמות, אלא גם) באופן נעלה יותר באיכות – כמובן מדרשת חז"ל162 על הפסוק163 "וזהב הארץ ההיא טוב", "אין תורה כתורת ארץ ישראל".
וכיון שבמשך כל שנות חייו קודם ירידתו למצרים לא הי' חסרון בעבודתו, שבודאי היתה באופן המבואר בזהר164 בפירוש "בא בימים"165 – אינו מובן: איך יתכן לומר שמבחר שנותיו של יעקב היו דוקא במצרים?!
ט. המשך השיחה,
– ביאור הצ"צ166 בגדלותו, שע"י הירידה למצרים זכה יעקב ליתרון האור167 שנמשך מן החושך דוקא, וכמעלת בעלי תשובה168 לגבי צדיקים גמורים.
והטעם שרבינו הזקן לא אמר ביאור זה בפירוש169, כי, הענין דיתרון האור מן החושך הוא רק בדיעבד, לאחרי שכבר נמצאים במצב החושך כו'170, אבל לכתחילה אסור להעמיד את עצמו במקום סכנה (ועאכו"כ שלא לחטוא על מנת לשוב171 ), ועד שמתפללים בכל יום "אל תביאינו לידי נסיון"172, ולכן, אין מקום לבאר לקטן בגיל חינוך את המעלה שע"י ההתעסקות בבירור החושך.
וההוראה מזה: (א) לאלו שכבר נפלו תחת שליטת המיצרים וגבולים דמצרים173, שאין להתייאש, כיון שע"י התשובה נעשה יתרון האור מן החושך, (ב) ולאלו שעבודתם בדרך הישר, שע"י שפועל בהזולת העילוי דתשובה, יש לו חלק ביתרון האור שנעשה אצל חבירו. וע"י התשובה מקרבים ביאת המשיח, ש"אתא174 לאתבא צדיקייא בתיובתא"175 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש שם ע' 160 ואילך.
* * *
י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואני נתתי לך שכם אחד גו'.
* * *
יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק176 "אשר כריתי לי",
– שכוונת רש"י לבאר (לא רק תיבת "כריתי", אלא גם) הצורך בתיבות אלו (דלכאורה מספיק לומר "בקברי אשר בארץ כנען שמה תקברני") כדי להדגיש גודל חשיבות קבר זה, שלכן יסכים גם פרעה לכך, ועל זה מפרש: "כפשוטו, כמו177 כי יכרה איש", היינו, שיעקב בעצמו טרח והשתדל (באופן של "איש") בכרייתו.
אבל פירוש זה אינו מספיק, כי: (א) לא מסתבר שיעקב כרה את קברו לפני ירידתו למצרים – י"ז שנה קודם פטירתו. (ב) מהו הדיוק "אשר כריתי לי".
ולכן מוסיף לפרש: "ומדרשו עוד מתיישב על הלשון, כמו אשר קניתי. אר"ע כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה" – ש"כריתי" מורה על חילוף ושינוי רשות, שיכול להתפרש הן על מכירה והן על קני', ולכן מוסיף כאן "כריתי לי", שפירושו "קניתי", ומצד גודל חשיבותו של הקבר, השתדל לקנותו בקנין חשוב וחזק – "כירה" – כנהוג בכרכי הים שהם ערי מסחר.
וכדי להדגיש יותר את גודל החשיבות שבדבר (שהרי גם דבר שיש בו חשיבות קטנה נקנה בקנין חשוב), מוסיף רש"י: "ועוד מדרשו לשון כרי דגור, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה"178 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 459 ואילך.
* * *
יב. בהערות אאמו"ר על הזהר דפרשתנו179, מתעכב על מאמר הזהר180 "ר' חזקי' ור' יוסי ור' יהודה הוו אזלי בארחא, אמר ר' יוסי כל חד וחד מינן לימא מלי דאורייתא. פתח ר' יהודה ואמר כו', ר' יוסי פתח ואמר כו', פתח ר' חזקי' ואמר וכו'", ומסופר שם, ש"הי' כך ד' פעמים אמירתם דברי תורה, בהסדר ר' יהודה ואח"כ ר' יוסי ואח"כ ר' חזקי' .. ואח"כ סיים ר' יהודה בד"ת .. א"כ יש כאן בסך הכל י"ג דרשות בדברי תורה, דהיינו ד"פ הדרשות דר' יהודה ור' יוסי ור' חזקי', והפעם הי"ג הוא דרשתו דר' יהודה משמי' דר"ש וכו'".
ומבאר אאמו"ר – באריכות לפי ערך – "הסדר באמירתם מלי דאורייתא .. שר' יוסי אמר בכל פעם באמצע בין ר' יהודה ובין ר' חזקי' .. ר' יהודה מתחלה ור' חזקי' לבסוף, היפך מבהליכה (שהקדים את ר' חזקי') וכו'", וכן מספר הי"ג דרשות – ע"ד הקבלה.
וכמדובר כמ"פ שכיון שאאמו"ר כתב הערותיו על גליון הזהר, הוצרך לכתוב בקיצור, ולסמוך על המעיין שיבין מעצמו כל מה שנשאר לבאר ולא ביאר.
ובנוגע לעניננו: צריך להבין מהו הטעם ש"ר' יוסי .. הציע שיאמרו מלי דאורייתא שהתורה תגין עליהם", אף שלצורך ההליכה בדרך צריך להיות (לא ענין התורה, אלא) ענין התפלה, כדאיתא בגמרא במסכת ברכות181 "כשאתה יוצא לדרך המלך (טול רשות) בקונך וצא .. זו תפלת הדרך"?
והביאור בזה – ע"פ דיוק לשון הזהר "הוו אזלי בארחא", היינו, שכבר היו באמצע הדרך, שאז לא יכול להיות ענין התפלה, כיון שתפלה דורשת ישוב הדעת, ובאמצע הדרך אין ישוב הדעת182, ולכן יכול להיות אז רק ענין התורה; ואילו ענין התפלה – בגלל שעומדים במצב של סכנה, שהרי "כל הדרכים בחזקת סכנה"183 – צ"ל קודם היציאה לדרך.
יג. ויש להוסיף ולהעיר, שכאן הזמין הקב"ה שהזהר שבפרשתנו קשור עם הענין הידוע שצריך להיות באופן ד"אל תשכח"184 :
הדרשה הראשונה שאמרו בהליכתם בדרך היא: "פתח רבי יהודה ואמר, אל תזכר לנו עוונות ראשונים מהר יקדמונו וגו'185, תא חזי, קב"ה ברחימותא דרחים לון לישראל .. לא מסתכל אחרא בדינייהו בר איהו בלחודוי וכו'" (שלא נמסרו ביד שרים כו'186 ), וממשיך, "אלמלא יסגלון ישראל עובדין דכשרן קמי קוב"ה לא הוו קאימו עלייהו עמין בעלמא", ומוסיף במיוחד בנוגע לארץ ישראל, "אלמלא דאמשיכו ישראל בעובדין בישין לסטר אחרא בארעא קדישא .. לא שלטו עמין בארעא קדישא וכו'".
והענין בזה:
גוי מצד עצמו – אין לו שייכות לארץ ישראל, "ארעא קדישא" – לא רק ירושלים, אלא ארץ ישראל כולה, דכיון שא"י היא "פלטרין של מלך"187, יכול להכנס בה רק המלך לבדו, והמלך מכניס לתוכה רק את בנו יחידו, ונותן לו המפתחות ואומר לו שביכלתו להכניס בה את מי שהוא רוצה, שכן, "רק הכסא אגדל ממך"188, אבל בנוגע לשאר הענינים הנך בעה"ב.
וכיון שליהודי יש בחירה (לא כמו גוי שאין לו בחירה), והרי לא נוטלים ממנו את ענין הבחירה – יש ביכלתו להכניס גוי לארץ ישראל, וזוהי הדרך היחידה שתהי' לגוי שייכות לארץ ישראל, ואז סובלים ממנו צרות – שרוצה לשלוט וכו'.
וזוהי ההוראה מדברי הזהר הנ"ל – שצריך לדעת שגוים מצד עצמם אין להם שייכות לארץ ישראל, ורק יהודי יכול לגרום לכך שיכנסו גוים לארץ ישראל וירצו לשלוט כו'.
וכאשר רואים שגוים רוצים לשלוט בארץ ישראל, ולכאורה, כיצד יתכן דבר כזה?! – הרי מובן שהסיבה לכך היא אך ורק בגלל שיהודי הכניס אותם לארץ ישראל, כי, "במדה שאדם מודד בה מודדין לו"189, ולכן, כאשר יהודי מכניס גוים לארץ ישראל, אזי מתנהגים עמו ב"מדה כנגד מדה" – שהגוי נעשה בעה"ב עליו!
אין זה ענין שצריך לברר בבית-משפט; כשם שבנוגע לבשר וחלב יודע כל אחד שבשר הוא בשר וחלב הוא חלב, ללא צורך לברר זאת בבית-משפט, כך גם אין צורך לברר בבית-משפט בנוגע לענין ד"מדה כנגד מדה"; זהו ענין שרואים במוחש, וכמובא בגמרא190 כמה דוגמאות שאירעו בפועל.
ולכן, כשרואים בזמן הזה ענין מסויים, צריך לראות בזה הענין ד"מדה כנגד מדה", כבנדו"ד, שכאשר מכניסים גוים לארץ ישראל, הרי זה גורם שתהי' להם שליטה וכו'.
וזוהי השאלה ששואלים את פלוני: היתכן שמכניס גוי לארץ ישראל, בה בשעה שרק יהודי יכול להכנס לארץ ישראל, עי"ז שנתגייר כהלכה, וא"כ, מדוע אינו מדגיש שהגיור צ"ל "כהלכה" דוקא?
ובפרט שהוא אוחז מ"דת", והראי', שכאשר דובר אודות נערה גוי' שלא ידעו אם היא נוצרי', הורה פלוני שישאלו אצל ה"גלח" אם הזה עלי' מים טמאים, ואם לאו, אינה נוצרי', וצריך למחוק מהתעודה את זהותה כנוצרי', וא"כ, מדוע בנוגע לגוי שאין לו שום ידיעה ביהדות, הנך קובע שהוא יהודי, מבלי לשאול חוות-דעת של רב?! ואפילו כאשר הגוי שואל היתכן שאומרים שאני יהודי בשעה שאני גוי, אומר לו, שיציג את טענותיו בבית-משפט!...
וכאשר שואלים אותו שאלה זו, מפטיר ואומר: הנני חייב לך תשובה!...
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
אך האמת היא – שהענין ד"הליכות עולם" יכול להיות דוקא כאשר מתנהגים ע"פ הלכות התורה, כמשנ"ת191 במארז"ל192 על הפסוק193 "הליכות עולם לו", "אל תקרי הליכות אלא הלכות"194.
וכפי שיהי' בגאולה האמיתית, כאשר "יעמוד מלך מבית דוד .. וילחם מלחמות ה' .. וקבץ נדחי ישראל"195, ואז יקויים היעוד196 "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", בעגלא דידן.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "עוצו עצה ותופר"].
הוסיפו תגובה