כי חלק הוי' עמו, ש"פ האזינו, י"ג תשרי, ה'תשל"ב

בס"ד. ש"פ האזינו, י"ג תשרי, ה'תשל"ב

(הנחה בלתי מוגה)

כי1 חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו2, וצריך להבין כפל הלשון דחלק הוי' עמו ויעקב חבל נחלתו, ועוד זאת, שתחלה נאמר עמו ואח"כ יעקב, וגם, שגבי עמו נאמר חלק הוי', וגבי יעקב נאמר חבל נחלתו. וממשיך בכתוב3 ימצאהו בארץ מדבר וגו' כנשר יעיר קנו וגו', ומבואר בלקו"ת4, דקאי אדלעיל כי חלק הוי' עמו, שנש"י הם חלק אלוקה ממעל (ממש)5, והחלק ההוא ימצאהו בארץ מדבר, כי הנה החלק הוא מבחי' הוי' כו', וכשנמשך אחר הגוף כו', הרי שנמצא בארץ מדבר ושממה, ההיפך מבחי' הוי', ולכן כנשר יעיר קנו, שהוא מדת הרחמנות (כמובא בפירוש רש"י ממדרשי חז"ל6 ). אך צריך להבין, מהו אומרו ימצאהו בארץ מדבר, ימצאהו דייקא, לשון מציאה, שענין המציאה שייך לומר על דבר יקר הערך שבא בהיסח הדעת7, דלכאורה, כיון שהנשמה מצד עצמה היא חלק הוי', חלק אלקה ממעל ממש (כנ"ל), וכמ"ש8 נשמה שנתת בי טהורה היא (ואח"כ אתה בראתה כו' ואתה משמרה בקרבי), איך יתכן שיתוסף אצלה העילוי דימצאהו, ענין המציאה, דוקא ע"י הירידה למטה בארץ מדבר, ובפרט ע"פ מ"ש בזהר9 (ונתבאר באוה"ת10 ) בפירוש מ"ש11 מדבר גו' נחש שרף ועקרב גו', שזהו מקום משכן ג' קליפות הטמאות לגמרי כו'12.

ב) ונקודת הביאור בזה, ששורש המדבר הוא מעולם התהו, אלא שע"י שבה"כ נתהוה המדבר שלמטה כו'10, ושם נפלו הניצוצים מעולם התהו. ועז"נ ימצאהו בארץ מדבר ובתהו גו'13, שע"י ירידת הנשמה למטה בארץ מדבר לברר הניצוצות כו' (שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, וירידתה למטה אינה אלא כדי לברר הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, שזהו כללות הענין דבירור הניצוצות דתהו כו'14 ), נעשה העילוי דימצאהו גו', ענין המציאה כו'.

ג) ויובן זה בהקדם משנת"ל15 בענין מעלת האורות דתהו, שהם בחי' מ"ה בעצם. דהנה16, עולם התיקון נקרא אדם, שהוא רק בגימטריא מ"ה17, ואילו עולם התהו נקרא בשם בהמה (רבה), אותיות ב"ה מ"ה, היינו, שבה יש בחי' מ"ה בעצם. וכידוע בענין מ"ש18 אדם ובהמה תושיע ה', שאף שהאדם הוא למעלה הרבה מן הבהמה, מ"מ, שורש הבהמה הוא למעלה משורש האדם, להיותה מבחי' התהו, שהוא בחי' מ"ה בעצם, שהו"ע הביטול, ולכן רואים שיש בבהמה ענין הביטול יותר מאשר באדם, שהיא בטלה לאדם המנהיגה, אפילו אם הוא קטן. ואע"פ שזהו מפני שהבהמה היא למטה מן הדעת, והאדם יש לו דעת, מ"מ, הנה ידוע שהשורש דלמטה מן הדעת נמשך מלמעלה מן הדעת, אלא שבחי' זו אינה יכולה להתלבש בדעת, ולכן היא למטה מן הדעת. וענין זה מרומז בשמותיהם (כמבואר בשער היחוד והאמונה19 ששמו אשר יקראו לו בלשון הקודש מורה על מהות הדבר כו'), שבשם בהמה האותיות מ"ה הם בגלוי, ואילו השם אדם, עם היותו ע"ש אדמה לעליון20, הרי השם אדם הוא אותיות א' דם21, א' הוא מלשון אלוף כו', ודם מורה על ההתפעלות והתלהבות (קאָך), שאין זה ענין של ביטול, אלא ענין של מציאות כו', היפך הביטול. והיינו, ששם אדם עצמו הוא אותיות אחרים משם מ"ה, והענין דמ"ה הוא אצלו רק באופן של גימטריא ומספר (אדם בגימטריא מ"ה), שהגימטריא הוא בחי' הלבוש שמלביש לבחי' מ"ה (וכמבואר בשער היחוד והאמונה22 שהחשבון מורה על מיעוט האור והחיות כו'). ודוגמתו בעולם התיקון שנקרא אדם, בגימטריא מ"ה, שמורה שהאור נתיישב בבחי' כלי, ולא כמו שהוא מ"ה בעצם, בלא כלי כלל, כמו בעולם התהו.

וזהו ענין אורות מרובים דתהו, שמלבד הריבוי (בכמות) הי' האור גבוה יותר (ריבוי באיכות)23, שלא הי' באפשרותו להתלבש בכלי, כי, מצד עוצם בחי' הביטול דמ"ה בעצם לגבי בחי' א"ס המאציל, לא הי' יכול לבוא למטה להיות חיות לכלי. ויובן ממ"ש במשה ונחנו מ"ה24, פי' שמשה בשורש שרשו הי' בחי' מ"ה בעצם (וכענין מה שמו25, שהוא למעלה ממה שם בנו25, שהו"ע בירור היש דב"ן ע"י שם מ"ה26 ). ולכן יש בתיבת משה אותיות מ"ה (לא הגימטריא דמ"ה, כי אם מ"ה בעצם). ולכן הי' כבד פה וכבד לשון27, כבד פה לגבי תושבע"פ וכבד לשון לגבי תושב"כ28, דכיון שהי' בבחי' מ"ה, לא הי' יכול להשפיל את עצמו בבחי' אור בכלי גם בתורה (אע"פ שמשה קיבל תורה מסיני29 ), לא בתושב"כ, ואפילו לא בתושבע"פ כו'. וזהו גם מה שאמר שלח נא ביד תשלח30. וכן הוא באורות דתהו, שמצד עוצם ביטולם לא היו יכולים להתלבש בכלי.

ומצד עוצם ביטולם, הנה כאשר באו להתלבש בכלים (מצד רצון הבורא), היו בבחי' יש דוקא, שזהו ענין המלוכה דתהו, כמ"ש31 וימלוך גו', שזהו בחי' ב"ן, בחי' יש דאנא אמלוך32. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן, הרי ענין הישות דאנא אמלוך הוא היפך עוצם הביטול הנ"ל, אך הענין הוא, שהיא הנותנת, והא בהא תליא, שגם כשבאו להתלבש בכלים היו בתכלית הביטול בא"ס, ולכן היו בבחי' יש, להיותם דבוקים בא"ס, יש האמיתי. אלא שענין זה הי' יכול להיות רק לזמן מועט בלבד (כאשר באו להתלבש בכלים), אבל כיון שהאור לא הי' יכול להיות בכלי באופן של התיישבות, הנה מיד לאחרי הענין דוימלוך, הי' הענין דוימת31, שמצד ריבוי האור נשתברו הכלים כו'. ועוד ענין בזה, דהנה, בתהו היו לא רק אורות מרובים, אלא גם כלים מועטים, וגם מיעוט הכלים הוא סיבה שלא האיר האור דתהו. ויובן ממשל האש, שאי אפשר לאחוז אותו, כי אם כשיש דבר הנאחז (שמן ופתילה), וגם כשיש דבר הנאחז, אינו מתיישב לגמרי, שהרי הוא תמיד מתפשט ומסתלק (כמבואר בתניא33 שאור האש חפץ בטבעו ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה), אך בכדי שיהי' האש בבחי' אור המאיר, יש צורך שיהיו כלים מרובים, וככל שהכלים מרובים אזי מאיר האור למרחוק יותר. וכיון שללא אחיזת האור בכלי אינו יכול להאיר, לכן, כשנשברו הכלים דתהו, נסתלק האור. ולא עוד אלא שגם במשך הזמן המועט שבאו להתלבש בכלים, כיון שלא היו באופן של התלבשות, להיותן דבוקין ביש האמיתי, לא האירו כלום, וכמו אור בלי פתילה שמסתלק לאש היסודי שאינו אור המאיר כו'.

ויש להוסיף בדא"פ, שמיעוט הכלים הוא סיבה (לא רק שלא האיר האור דתהו, אלא) גם לאפשרות שהאור יוכל לבוא להתלבש בכלים (לזמן מועט עכ"פ), כי, מיעוט הכלים הוא לא רק מיעוט בכמות, אלא גם מיעוט באיכות (ע"ד האמור לעיל בנוגע לריבוי האורות), שזהו ענין הביטול, והיינו, שנוסף לעוצם הביטול שבאורות שהיו דבוקים בא"ס, הנה גם הכלים היו בביטול ודביקות (אלא שהדביקות היתה בלתי ניכרת34 ), וביטולם הוא הסיבה לאפשרות שהאור יוכל לבוא להתלבש בהם. אלא שענין זה לא הי' באופן של התיישבות, הן מצד ריבוי האורות והן מצד מיעוט הכלים (כנ"ל), ולכן היתה שבירת הכלים והסתלקות האור. ולכן יש צורך בעבודת האדם בבירור הניצוצות דתהו, שעי"ז יוכל להיות לעתיד לבוא ענין של התיישבות בכלי גם באורות דתהו, שהם בחי' מ"ה בעצם, בביטול ודביקות ביש האמיתי.

ד) ובזה יובן מ"ש כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו. דהנה, חלק הוי' עמו קאי על נפש האלקית שהיא חלק אלקה ממעל ממש. ונוסף לזה ישנו גם הענין דיעקב חבל נחלתו, שקאי על התלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית ובגוף, כמובן מהמבואר באגה"ת35 בפירוש מ"ש יעקב חבל נחלתו, שזהו כמו החבל שראשו א' קשור למעלה וקצהו למטה כו'. וזהו גם מ"ש יעקב חבל נחלתו, יעקב דייקא, מלשון עקב, שמורה על הירידה למטה כו'. ומ"ש נחלתו, שהו"ע של ירושה, מורה על ירושת האורות דתהו36 שנעשית ע"י עבודת נפש האלקית בהתלבשותה בנפש הבהמית ובגוף בבירור הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים דתהו. וזהו גם הטעם שנאמר נחלתו סתם, ולא נזכר שם הוי' (כמו בתחלת הכתוב, כי חלק הוי' עמו), כי, ע"י ירידת הנשמה למטה (שמרומז בענין החבל שקצהו למטה) מגעת הנשמה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, שעז"נ37 חי הוי' אשר עמדתי לפניו, ואילו ע"י הירידה למטה ה"ה מגעת בבחי' שלמעלה משם הוי' (כולל גם קוצו של יו"ד כו')38. וזהו גם מ"ש ימצאהו בארץ מדבר39, שע"י הירידה לארץ מדבר לברר הבירורים דעולם התהו, אזי נעשה עילוי גדול ביותר שהוא כמו מציאה40 שבאה בהיסח הדעת, היינו, היסח הדעת מכל סדר השתלשלות, כולל גם כפי שסדר השתלשלות הוקבע ע"פ ד' אותיות שם הוי', שזהו גם מה שמשיח בא בהיסח הדעת7, כמ"ש41 מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, שזהו"ע שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ובא ע"י בירור המדבר, מדבר העמים, ועד לשלימות הבירור, היינו, לא רק כיבוש ז' עממין (שהם שורש ע' האומות) אלא גם ארץ קיני קניזי וקדמוני42. וזהו גם מ"ש בהמשך הכתוב כנשר יעיר קנו גו', כמבואר בזה43 דיוק הלשון כנשר גו', בכ"ף הדמיון, שזהו בחי' רחמים גדולים שלמעלה מעלה הרבה מהרחמים דבחי' נשר, בחי' פני נשר שבמרכבה.

ומסיים בכתוב44 הוי' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר45, שבדד קאי על בחי' שלמעלה מסדר השתלשלות ועד לע"ס הגנוזות (כמבואר בדרושים על הפסוק איכה ישבה בדד46 ), ולכן אין עמו א-ל נכר, שבזה נכללים גם מלאכים כו', וכדאיתא במדרש47 על הפסוק48 חלקי הוי' אמרה נפשי, משל למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין וכו', חד אמר וכו', הי' פיקח אחד שם אמר אנא נסיב מלכא כו'. וענין זה שייך ליוהכ"פ (דמיני' אזלינן), אחת בשנה49, בחי' היחידה50 (כמו בדד, שהוא לשון יחידות51 ), שממנו באים לזמן שמחתנו, חג הסוכות, עד לשמע"צ ושמח"ת, שאז ישנו הענין דהוי' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר, כי אם ישראל ומלכא בלחודוהי52. וענין זה נמשך אח"כ בעבודת כל השנה כולה באופן דויעקב הלך לדרכו53, שאז פורקים (פּאַקט מען פאַנאַנדער) את הסחורה שרכשו במשך חודש תשרי54, מתוך שמחה וטוב לבב, ועד לקיום היעוד ושמחת עולם על ראשם55, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.