להבין הענין שנקרא שבת הגדול, ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשל"א

בס"ד. ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

להבין הענין שנקרא שבת הגדול, דאף שכמה טעמים נאמרו על זה במדרשי חז"ל1 (ומובא גם בשו"ע אדה"ז2 ), עדיין אינו מובן (כפי שהקשה בדרישה3 ), דכיון שהוא לשון חכמים, ולא לשון תורה, הי' צריך להיקרות שבת רבא, כמו קידושא רבא4, צומא רבא5, וכמו שיום ה' דחוה"מ סוכות6 נקרא הושענא רבה, ולמה נקרא שבת הגדול, שהוא לשון תורה.

ב) ויובן בהקדים מ"ש בהגדה, מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ וכו', ומבואר בזה ע"י הנשיאים לדורותם עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר7, דצריך להבין לשון זה שמשמעותו שאילו הי' מספיק להחמיץ היו אוכלים חמץ, והלא כבר נצטוו בעשור לחדש הזה ויקחו וגו'8, על מצות ומרורים יאכלוהו9. וגם לדורות נצטוו שבעת ימים שאור לא ימצא וגו' בכל מושבותיכם תאכלו מצות10. ויש להוסיף בביאור השאלה, שהטעם שלא הספיק להחמיץ והציווי דאכילת מצה הם שני ענינים שונים, דכאשר אכילת מצה היא מצד הציווי, הרי זה ענין שנעשה ע"י עבודת האדם, והיינו, שהבצק מצד עצמו יכול לבוא לידי חימוץ, וע"י עבודתו שמשמר אותו שלא יבוא לידי חימוץ וכו', מקיים מצות אכילת מצה. אבל מצד הטעם שלא הספיק בצקת וכו', אין זה ענין ששייך לעבודת האדם, אלא הוא רק מצד הגילוי מלמעלה, דכיון שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה כו', לכן לא הספיק להחמיץ (כדלקמן ס"ג). וכיון שענין העבודה הוא יסוד בכל המצוות כולם, וכמ"ש הרמב"ם11 רשות לכל אדם נתונה וכו', ולכן אנו מברכים בכל המצוות אשר קדשנו במצוותיו וצונו, אינו מובן, למה אומר כאן מצה זו שאנו אוכלים הוא ע"ש שלא הספיק וכו'.

ג) וידוע הביאור בזה7, שיש ב' בחי' מצה. הא', מ"ש12 בערב תאכלו מצת, חסר וא"ו, שהיא מצה דקודם חצות. והב' מ"ש13 ויאפו גו' מצות, מלא בוא"ו, והוא המצה שאחר חצות, דהיינו אחר שנגלה עליהם כו', כי הוי"ו זהו ההמשכה שנגלה עליהם כו'. והענין בזה, שבחי' מצה הא' נעשה ע"י עבודת האדם דוקא, לשמור מן החיצונים שלא לבוא לידי חימוץ, וזהו שנק' מצת בלא וא"ו, מלשון מצה ומריבה14, שעומד במלחמה עם היצה"ר, שהוא בחי' החמץ15, והיינו ע"י כללות העבודה בבחי' אתכפיא, שעז"נ16 כי ברח העם וכו'. ולאח"ז באים לבחי' מצה הב' שלאחר חצות, לאחרי שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו, והו"ע מצות מלא וא"ו, שוא"ו מורה על ההמשכה, ובפרטיות יותר הו"ע המשכת קו האמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה17, שממשיך מבחי' נעלית יותר ממה שנמשך ע"י קו הימין והשמאל, שהם ממשיכים רק מחיצוניות הכתר, והקו האמצעי ממשיך מפנימיות הכתר18, ולכן ה"ז מבריח מן הקצה אל הקצה, דכיון שבחי' פנימיות הכתר היא למעלה מב' הקצוות, ולמעלה מכל ענין הקצוות, לכן נמשך משם עד קצה התחתון בשוה כו'. ועוד זאת, שהוא"ו מורה על ענין של צוותא וחיבור, שהו"ע ההתקשרות עם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו כו'. ובדרגא זו אין צורך בעבודה לשמור שלא יבוא לידי חימוץ, כיון שכבר נעשה הענין דאתהפכא כו', שלא שייך שיבוא לידי חימוץ, והיינו לפי שמצד בחי' זו אינו שייך שום תפיסת מקום למציאות, שהרי אין עוד מלבדו19, ועאכו"כ שאינו שייך מציאות הפכית, שהו"ע החמץ.

ד) והנה הענין דנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו שהי' ביצי"מ דוקא, שהוא למעלה מהגילוי שנתגלה להאבות, כמ"ש20 וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם, ולמעלה גם מבחי' אני הוי' שנתגלה למשה קודם יצי"מ, נקרא בשם מורא גדול, כמאמר21 במורא גדול זה גילוי שכינה.

ויובן ע"פ ביאור החילוק בין גדולה לחסד, כידוע22 שהמקובלים הראשונים השתמשו בלשון גדולה גבורה תפארת כו', ובכתבי האריז"ל הלשון הוא חסד גבורה תפארת23, כי, המקובלים הראשונים דיברו במדות שאינם מצד מוחין, שהם בחי' המדות שלמעלה מהשתלשלות, מדות דתהו (אלא שזהו תהו דקדושה), ובבחי' זו נקראת המדה בשם גדולה. אבל האריז"ל דיבר במדות כפי שהם מצד המוחין, מדות דתיקון, שהם אורות בכלים (שנמשכים בפרטי פרטיות באופן של השגה בחב"ד כו'), ובבחי' זו נקראת המדה בשם חסד, שבזה מודגש שההשפעה היא באופן שהזולת יוכל לקבל, ולא כמו ענין הגדולה שיכול להיות באופן שהשפעת עליהם טובה אינן יכולים לעמוד24. וזהו גם מה שגילוי שכינה שהי' ביצי"מ (נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו) נקרא מורא גדול, להיותו למעלה מכל סדר השתלשלות כו'.

וענין מורא גדול בעבודה הוא בחי' יראה עילאה, יראת בושת, וכמבואר בסידור25 בהערה לתיקון חצות, שהוא בבחי' ביטול בתכלית, מצד גודל מעלת הגילוי כו', ע"ד הביטול דכתר עליון דאע"ג דאיהו אור צח וכו' אוכם הוא קדם עה"ע כו'26, שזהו הביטול דמצות בוא"ו שאחר חצות. משא"כ הביטול דמצת חסר וא"ו שקודם חצות (ובכללות בשעה שבנ"י היו עדיין במצרים) הוא רק בחי' יראה תתאה.

ה) והנה בזמן יצי"מ היו ב' מדריגות אלו בשני זמנים, מצת חסר וא"ו קודם חצות, ומצות מלא בוא"ו לאחר חצות. אמנם, מצה זו שאנו אוכלים, יש בה ב' הענינים בבת אחת. והענין בזה27, דהנה, כשהיו ישראל במצרים, קודם שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובפרט קודם מ"ת, במעמד ומצב שלפני ביטול הגזירה דתחתונים לא יעלו לעליונים ועליונים לא ירדו לתחתונים28, הנה מתחלה הי' בחי' המצה שקודם חצות, שעל זה הוצרך להיות ציווי, היינו שזהו ענין שבא ע"י עבודת האדם דוקא, ועי"ז היו יכולים לקבל אח"כ הגילוי שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, שעל ידו נמשך ענין המצה שלאחר חצות שהיא באופן שלא הספיק להחמיץ וכו' [ועד להגילוי דבעצם היום הזה (ביום ט"ו ניסן) יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים29, וכמבואר במאמר ד"ה בעצם היום הזה דשנת תש"א30, שפי' צבא הוא שעומד על המשמר, כמ"ש31 אשר צבאו פתח אהל מועד, דצבא הוא שם התואר לכל העומד על המשמר באיזה ענין, ולכן אנשי החיל נקראים אנשי הצבא, שעומדים תמיד על המשמר להגן על המדינה במסירת נפש, ובזה גדלה מעלת הצבא גם לגבי עבד, שעבד ענינו שעובד עבודת רבו בעבודה ויגיעה בעמל, אבל אין בו ענין המס"נ, ואילו צבא הם עבדים שעובדים ביגיעה רבה ועמל ומסירת נפש. ויש להוסיף בביאור החילוק בין עבד לצבא, דאע"פ שהעבד בטל להאדון, ועד שאינו מציאות לעצמו, וכל מה שקנה עבד קנה רבו32, מ"מ, אינו שייך למס"נ, שהרי אין לו מה למסור, לפי שאינו מציאות לעצמו כלל, משא"כ איש החיל שהולך למלחמה לאחרי שנותנים לו כלי נשק, ועד שמבזבזים בשבילו האוצרות שהם יקר מכל יקר (כמבואר בארוכה בהמשך ההילולא33 ), ה"ה מציאות כו', ולכן שייך אצלו ענין המס"נ כו']. וכל זה הי' בשעת יצי"מ. אבל לאחר שקיבלו ישראל תורה ומצוות בהר סיני, ועי"ז ה"ה בצוותא וחיבור עם הקב"ה בכל השנה כולה, הנה גם במצה זו שאנו אוכלים קודם חצות יכולים אנו להמשיך לקבל בחי' (מורא גדול זה) גילוי שכינה מבחי' שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אחר חצות. ויש לומר, שמצד בחי' גדולה (מורא גדול) שהיא ההמשכה שלמעלה מסדר השתלשלות לגמרי, אפשר להיות ב' הבחינות כאחד, באופן שלמעלה מהתחלקות הזמן דסדר השתלשלות כו'. אך גם גילוי נעלה זה אינו עדיין אמיתית ענין הא"ס, ולכן צריך לעלות ולהגיע למעלה יותר, שזהו כללות הענין דיצי"מ, שבכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים (כמ"ש בתניא34 ), כי, מה שהי' אצלו אתמול בבחי' יציאת מצרים, הנה לגבי מעמדו ומצבו היום הרי זה עדיין מצרים וגבולים, ולכן צ"ל הענין דיצי"מ כו'.

ו) ועפ"ז יובן גם ענין שבת הגדול. דהנה, כשם שנת"ל בנוגע לחג הפסח עצמו, שעכשיו ישנו גם קודם חצות הגילוי מבחי' מורא גדול זה גילוי שכינה, עד"ז הוא גם בשבת שלפני חג הפסח, שמיני' מתברכין כולהו יומין35, שנקרא שבת הגדול, לפי36 שיש בו כבר גילוי השכינה מבחי' מורא גדול (להיותו למעלה מהתחלקות הזמן כנ"ל), שפעל הנס דלמכה מצרים בבכוריהם37, שהו"ע שלמעלה מהטבע כו'38. וגילוי זה נמשך ע"י עבודת ישראל39 בענין דמשכו וקחו לכם40, משכו ידיכם מע"ז כו'41. וכל זה ישנו גם עכשיו, שהרי כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות42, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל43, בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו44, וכספם וזהבם אתם45, ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.