בס"ד. שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, יו"ד ניסן, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין, ולאחר שניגנו ניגון, צוה לנגן הניגון "ממצרים גאלתנו".
א. בקביעות שנה זו יש מעלה מיוחדת – ששבת הגדול חל בעשירי בניסן, כמו בשנת יצי"מ, שעשור לחודש (שבו קיימו הציווי1 "משכו וקחו לכם גו'") שבת הי'.
ובהקדם המדובר בהתוועדות שלפנ"ז2, שימי השבוע וימי החודש קשורים זב"ז – הן בנוגע לימים טובים שנקבעים ע"פ ימי החודש, שכאשר הקביעות היא באותו יום בשבוע כבפעם הראשונה, אזי ניתוסף עילוי מצד הענין דימי השבוע; וכן לאידך גיסא, בנוגע לענין שנקבע ע"פ היום בשבוע, שכאשר הקביעות היא באותו יום בחודש כבפעם הראשונה, אזי ניתוסף עילוי מצד הענין דימי החודש.
וכן הוא בנוגע ל"שבת שלפני הפסח (ש)קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול", שאע"פ ש"קבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת", ו"לא קבעוהו בעשירי לחודש סתם .. כדרך שנקבעו כל המועדים"3, מ"מ, כאשר הקביעות דשבת הגדול היא בעשירי לחודש, כבפעם הראשונה, יש בזה עילוי גדול יותר.
ב. הביאור בדיוק לשון4 רבינו הזקן בשו"ע3 בביאור הטעם ש"לא קבעוהו בעשירי לחודש סתם .. כדרך שנקבעו כל המועדים, לפי שבעשרה בניסן מתה מרים, וקבעו בו תענית כשחל בחול5, כמ"ש בסי' תק"פ ע"ש" (אע"פ שמיתת מרים היתה לאחרי הנס, בסוף הארבעים שנה שהיו בנ"י במדבר6 ) – שכוונתו במ"ש "עיין שם"7 להדגיש החומר שבתעניות אלו שנזכרו במגילת תענית, כמ"ש בהתחלת הסימן ש"אע"פ שמקצתם בר"ח, יש מי שאומר שיתענו בו", ורק "טוב שלא להשלים בר"ח"8, ולכן, התענית שנקבעה ביום מיתת מרים, בכחה לדחות את קביעות זכרון הנס ליום השבת9 ; וזהו גם הדיוק ש"קבעו בו תענית כשחל בחול", כי, אילו הי' נקבע מלכתחילה לעשירי בניסן סתם, לא הי' נדחה מפני השבת – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ב ע' 34 הערה 10.
וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:
וכשם שבשבת הגדול בפעם הראשונה הי' ה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם"10, עי"ז שאצל בנ"י הי' הענין ד"משכו וקחו גו'", "משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה"11 – הנה גם עתה נעשה הענין ד"וסכסכתי מצרים במצרים"12, וכיון שמריבים זה עם זה, אזי אין להם פנאי לחשוב אודות בנ"י... ועד לקיום היעוד13 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בביאת משיח צדקנו, והרי "בניסן עתידין להגאל"14, בעגלא דידן ממש.
* * *
ג. בהמשך להאמור לעיל (ס"ב) שמיתת מרים היתה בסוף הארבעים שנה שהיו בנ"י במדבר – יש להבהיר, שלא יטעו שהכוונה לסוף שנת הארבעים (השנה האחרונה שהיו בנ"י במדבר, לפני כניסתם לארץ), שהרי לאחרי מיתת מרים (בעשירי בניסן) היתה מיתת אהרן בר"ח אב15, ולאח"ז היתה מיתת משה בז' אדר16, ורק בניסן שלאח"ז נכנסו בנ"י לארץ, ונמצא, שמיתת מרים היתה (יותר מ)שנה לפני הכניסה לארץ; אלא הכוונה היא שמאורע זה הי' בסוף התקופה של ארבעים שנה.
ד. ויש להוסיף ולבאר גם דיוק לשון רבינו הזקן17 ש"בשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים"18 :
כיון שהנס ד"שבת הגדול" קשור עם "פסח מצרים (ש)הי' מקחו מבעשור לחודש", נמצא, שנס זה הי' בכל ד' הימים מלקיחת הפסח בי' ניסן עד שחיטתו בי"ד ניסן*, וא"כ, היו צריכים לקבוע זכרון הנס בכל ד' הימים19 ?
*) וגם לדעת אדה"ז שהנס הוא (לא "שהיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר", אלא) "שעשו הבכורות עמהם מלחמה כו'" – ע"פ סברא, כשהכו הבכורים במצרים ביו"ד ניסן ובכ"ז לא. שלח פרעה את בנ"י מארצו, בודאי המשיכו להכות בי"א ניסן וכו', ואדרבה: ככל שקרב זמן מכת בכורות צ"ל הכאתם יותר. וק"ל.
ויש לומר, ששאלה זו מבהיר רבינו הזקן בדיוק הלשון ש"בשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים" – שקביעת זכרון הנס היא על התחלתו, בעשור לחודש, משא"כ לאח"ז – "כיון דדש דש"19.
ה. ויש להוסיף גם בנוגע להמוזכר לעיל20 אודות לשון הכותרת בשו"ע אדה"ז: "מנהג שבת הגדול"18, "מנהג" ולא "דין" – שאין הכוונה להקטין את הענין, אלא אדרבה, להגדיל את הענין, שהרי "מנהג ישראל תורה היא"21, ועד שמצינו בנוגע ל"הקפות", "מנהג ותיקין" (כמ"ש בסידור), שיש בזה עילוי אפילו לגבי ההלכה למשה מסיני דניסוך המים בחג הסוכות, שהיא למעלה מניסוך היין שבכל יו"ט שנתפרש בתושב"כ, שזהו מצד גודל המעלה דמנהג ישראל דוקא22.
ולהעיר גם ממה שמצינו בנוגע להאריז"ל23, שלאחרי שערך הקפות, "כשהי' הולך לבה"כ אחרת שהיו מתאחרין שם .. הי' מסבב עמהן ומרקד ומרנן בשמחה גדולה" – שלא מצינו זאת בשאר ענינים, וכמו בנוגע לברכת כהנים, ש"משנשאו כפיהם וברכו פעם אחת ביום יצאו ידי חובתן"24, ולא מצינו שיעשו זאת פעם נוספת, ועד"ז בשאר מצוות, משא"כ בנוגע להקפות – שזהו מצד גודל הענין דמנהג ישראל.
ובפרט שמנהג זה בא במחשבה דיבור ומעשה – לא רק במחשבה, אלא גם בדיבור, שלומדים בדיבור את ההלכות השייכות לשבת הגדול, וכן "המנהג לומר עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו"25, והרי עקימת שפתיו הוי מעשה26, ועד שנמשך למעשה בפועל דפעולת הכפרה – שזהו הדיוק ב"המנהג לומר עבדים היינו עד. לכפר על כל עוונותינו", שהאמירה נמשכת עד לפעולת הכפרה.
*
ו. ישנו ענין נוסף הקשור עם מ"ש בפרשת השבוע בהתחלת המפטיר – "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מילואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם"27.
ובהקדמה – שיש אמנם דינים בשו"ע יו"ד28 בנוגע לניחוש, שלא ליתן סימנים שאם יהי' כך אזי יש לעשות כך כו', אבל אעפ"כ, כבר נהגו כו"כ מבנ"י שכאשר יש אצלם ספק השקול, ולא יודעים מה לעשות, אזי פותחים חומש, ומתנהגים ע"פ משמעות הפסוק שנפתח להם29.
ובנוגע לעניננו:
ישנם התלמידים שהגיעו לכאן מארץ הקודש, ובודאי היתה יציאתם מאה"ק ע"פ דין (כפי שנוהגים יהודים שומרי תומ"צ) – שההיתר לצאת מאה"ק הוא כדי ללמוד תורה30, כך, שכל נסיעתם היא בכדי ללמוד תורה, שזהו ענינם של תלמידי-ישיבה, שכל מעיינם הוא לימוד התורה.
ואע"פ שגם בהיותם בא"י למדו תורה – הרי בלימוד התורה יש חילוקי דרגות, כך, שלימודם עתה הוא בדרגא נעלית יותר לגבי דרגת לימודם לפנ"ז, ועד שיכול להיות שלימודם הקודם נחשב ל"ביטול תורה" לגבי לימודם עתה, כמדובר פעם31 שמי שיכול ללמוד בעמקות יותר, ואינו עושה כן, נחשב לימודו ל"ביטול תורה", כדמוכח מדברי הגמרא32 "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" – דלכאורה, הרי גם המגילה היא חלק בתורה, ולמה נחשב מקרא מגילה ל"ביטול תורה"33 – דכיון שיש ביכלתו ללמוד ע"ד הפשט, רמז, דרוש וסוד וכו', הנה בשעת מקרא מגילה, שצריך לאחוז עם הבעל-קורא, ויכול רק לשמוע פירוש המילות ותו לא, הרי זה נחשב ל"ביטול תורה", כיון שלפי ערכו אין זה לימוד התורה.
ולכן מגיע להם "יישר כח"34 – הן מצד עצמם, שכתתו רגליהם כדי להוסיף בלימוד התורה, ומה גם שבשביל זה הוצרכו ללוות כסף עבור הוצאות הנסיעה, והרי "עבד לוה לאיש מלוה"35, ואעפ"כ עשו זאת בשביל לימוד התורה; והן מצד פעולתם על אחרים, שכן, כשרואים שפלוני כתת רגליו וכו' עבור לימוד התורה, הרי זה פועל גם על אלו שאינם צריכים לכתת רגליהם ואינם צריכים ללוות כסף כו', כי אם למסור את הרצון ללימוד התורה – שגם אצלם יתוסף בלימוד התורה.
ועד שהפעולה היא לא רק על תלמידי הישיבה, אלא גם על אלו שכבר יצאו מהישיבה:
אע"פ שמדמים לעצמם ("זיי האָבן זיך איינגערעדט") שהם כבר למעלה מזה... ולא זקוקים לזה – הרי גם הם מודים שצריכים לקבוע עתים לתורה, לכל הפחות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"36, וכמדובר פעם37 שב"פרק אחד שחרית כו'" ישנו כבר הענין ד"לא ימוש ספר התורה הזה גו' והגית בו יומם ולילה"38, כיון שה"פרק אחד" מתפשט על כל היום.
ובכן: גם עליהם פועלים תלמידי הישיבה הנ"ל, שלימודם יהי' באופן נעלה יותר, ביתר הבנה ("מיט מער קאָפּ") וביתר תענוג – כמבואר במאמרי אדמו"ר מהר"ש משנת תרכ"ט (שהשנה היא שנת המאה לאמירתם) שלימוד התורה צריך להיות באופן שמשקיע חלבו ודמו כו'39.
וכשם שהם עצמם "זכו וזיכו את הרבים"40, כמו"כ פעולתם על אחרים היא באופן שלא יסתפקו בלימוד שלהם, אלא גם הם ישפיעו על אחרים בנוגע ללימוד התורה.
ובכן: התחלת נתינת ה"יישר כח" קשורה עם הפסוק הנ"ל – "ומפתח אוהל מועד גו'", שהרי ענינו של "אוהל מועד" בפשטות הוא לימוד התורה, ועז"נ שלימוד התורה צריך להיות באופן ש"מפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים", היינו, לא רק ביום השבת, בימות החול שהם ימי הקריאה, או ביום ראשון שהוא מחרתו של שבת, אלא במשך כל ימי השבוע – "שבעת ימים"!
ואע"פ שיש זמנים שהם מחוץ לסדרי הישיבה – לא נוגע לו מאומה; הוא צריך אמנם לשמור את סדרי הישיבה, אבל גם לאחרי כן הנה כל ענינו הוא לימוד התורה באופן ש"לא תצאו שבעת ימים".
ז. ועדיין יכול לטעון: איך יתכן לומר ש"מפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים" – הרי צריך גם לאכול ולישון, וע"פ תורה אי אפשר בלאה"כ, וכדאיתא בגמרא41 "שבועה שלא אישן ג' ימים כו'", היינו, שהתורה אומרת שהקב"ה קבע את טבע העולם שאי אפשר להיות באופן אחר?
אך הענין הוא – שלא נאמר "ומאוהל מועד לא תצאו", אלא "ומפתח אוהל מועד לא תצאו":
אהרן הכהן לא הי' תמיד בתוך אוהל מועד, שהרי לא הי' שם אלא בשעת העבודה; אלא הי' תמיד בסביבות אוהל מועד – שזהו ענינו של ה"פתח" בפשטות, שמשמש לכניסה ויציאה, כך, שהי' מוכן תמיד להכנס לאוהל מועד בעת הצורך; ומובן, שבאופן כזה הנה גם הכניסה לאוהל מועד גופא היא באופן אחר לגמרי.
ועד"ז בנדו"ד: גם בעת האכילה והשינה נמצאים תלמידי הישיבה "פתח אוהל מועד" – כיון שהאכילה והשינה הם "לשם שמים"42, ובאופן ש"בכל דרכיך דעהו"43.
ח. אך עדיין יכול לטעון, שאינו זקוק ל"שבעת ימים", אלא ביכלתו למלא ולהשלים עבודתו בזמן קצר יותר; ובידעו שאינו יכול לסמוך על עצמו, כיון ש"אדם קרוב אצל עצמו"44, שואל את העומד על גביו, ראש-הישיבה, המשגיח או המשפיע, וגם הם אומרים לו שהוא כבר מוכן... ולאח"ז יכול ללכת לטייל!...
ובפרט שיש לו ממי ללמוד – בראותו כו"כ בעלי תורה שהולכים לטייל!... בהיותו ברוסיא, עמד בתנועה של מס"נ בפועל, אבל כאן, טוען הוא שאמריקא בכל זאת שונה... וכאן קשה לו להיות במעמד ומצב ש"דתיהם שונות מכל עם"45 וכו', ועד"ז כו"כ תירוצים כיו"ב, שאין רצוני לפרטם, כיון שלא באמת יסודם, והרי אפילו עם הארץ46 אינו משקר בשבת...
אך עז"נ "שבעת ימים ימלא את ידכם", והרי "יד" מורה על הענינים שהם ברשותו של אדם47, שעם היותם מחוץ להאדם, הרי הם שייכים אליו, ומזה מובן גם בנוגע לתלמידים שלומדים בישיבה של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור, שעליהם להתנהג באופן המתאים לרצונו; וכיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר רצה שלא יעסוק עם עצמו בלבד, "אַ צדיק אין פּעלץ"48, אלא יפעל גם על הזולת ובחלקו בעולם, ע"י הפצת המעיינות חוצה, הרי מובן ששוב אינו יכול לטעון שהוא כבר מוכן, ואפילו ראש-הישיבה כו' אינו יכול לומר שהוא כבר מוכן, כי, "אין חכם כבעל הנסיון"49, וענין זה מתברר רק כאשר רואים את הפעולה בעולם, ומצד הפעולה בעולם הרי בודאי שאף אחד לא יכול לטעון שהוא כבר מוכן!
וזהו גם הדיוק בכתוב "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים גו' כי שבעת ימים ימלא את ידכם" – דכיון שצריך להיות הענין ד"ימלא את ידכם", שזוהי הפעולה בעולם, לכן בהכרח ש"מפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים", שתהי' העבודה במשך כל שבעת ימי השבוע, ללא נתינת מקום לטענה שהוא כבר מוכן.
ט. והנה, נוסף לכך שהכתוב "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים" הוא ציווי – הרי ע"פ הידוע שעניני התורה נאמרו באופן של "שלישי המדבר"50, מובן, שזוהי גם הבטחה שכך יהי' בפועל!
אלא שכיון שצריך להיות ענין הבחירה, כמ"ש51 "ובחרת בחיים", כיון שרצונו של הקב"ה שיהי' זה מצד עבודתו של האדם, ולא באופן של "נהמא דכיסופא"52, לכן הרי זה גם בלשון ציווי; אבל ברור הדבר שתהי' הבחירה בחיים, באופן ש"מפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים", וכפי שמסיים רש"י בפירוש הכתוב53 "ויעש אהרן ובניו", "להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל".
י. ויה"ר שתומשך ברכת ה' בנוגע ללימוד התורה, נגלה וחסידות, וקיום המצוות, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"54,
ובפרט בעמדנו בסמיכות לחג הפסח, שממנו באים לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", ובאופן שמקבלים את התורה בשמחה ובפנימיות,
ועד לגילוי טעמי תורה לעתיד לבוא, כפירוש רש"י על הפסוק55 "ישקני מנשיקות פיהו", ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
* * *
יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה עבדים היינו.
* * *
יב. לפני הביאור בפירוש רש"י, יש צורך להזכיר אודות המאורע שאירע בשבת שלפנ"ז56 – שהוא ע"ד המשל שנאמר לגבי ירידת גשמים בסוכות מ"עבד שבא למזוג כוס לרבו וכו'" (כפי שמסיים שם)57 – שלא אירע דוגמתו בשנים שלפנ"ז (ולא שמעתי שאירע דוגמתו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר ואצל רבותינו נשיאינו שלפניו).
[ואף שבדרך כלל עיקר הדיבור ביום השבת (עליו נאמר58 "וקראת לשבת עונג") הוא בענינים של תענוג, הרי ענין זה קשור עם התרת הספקות שאין תענוג כמותו59 ].
ובהקדמה:
מאורע זה הי' אמנם מצד טעות כו'60, כך, שמי שעשה זאת הי' אנוס, אבל אעפ"כ, הרי איתא בירושלמי61 ש"אונסא כמאן דעביד לא אמרינן", וכיון שבפועל אירע הדבר, ובמקום קדוש, ובמעמד כו"כ עשיריות מישראל, הרי זה בודאי בהשגחה פרטית.
ומזה מובן שאין נתינת מקום לענין של כעס וקפידא כו' – שעל זה אמרו רז"ל62 "כל הכועס כאילו כו'", וכפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק63 טעם הדבר, ש"אילו הי' מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא הי' בכעס כלל", ואף שענין זה נעשה ע"י בן אדם בעל בחירה כו', הרי "על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום",
– ולהעיר, שענין זה נתבאר בארוכה בלקוטי שיחות64 שנדפס בהשגחה פרטית בערב שבת הנ"ל65. –
והרי ענין זה הוא אפילו כאשר המזיק עושה זאת במזיד, ועאכו"כ בנדו"ד, שהדבר נעשה בשוגג, ומתוך כוונה רצוי' כו'66.
[וכמו"כ אין מקום לכעס וקפידא מתוך כוונה לפעול אצל הזולת ענין של תיקון ותשובה – כיון שבענין זה יש ללמוד הוראה ממשה רבינו,
– ע"פ דברי רבינו הזקן67 ש"אף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג .. ממדרגת .. רעיא מהימנא, מ"מ, הרי אפס קצהו ושמץ מנהו כו'" שייך לכל אחד מישראל –
שבמאורע דבנות צלפחד נאמר68 "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"69 [ולא כמ"ש בפסח שני: "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם"70, כפירוש רש"י: "כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח כו'"] – כיון שלא רצה להתערב בזה,
כי, בנות צלפחד אמרו "אבינו .. לא הי' .. בעדת קרח"71, וכיון שעדת קרח חלקו על משה, שזהו ענין הקשור עם כבודו של משה, אזי נעשה משה "נוגע בדבר"72, ולכן לא רצה להתערב בענין שבו יכולה להתערב אהבת עצמו, שעז"נ73 "על כל פשעים תכסה אהבה"].
יג. ובכל אופן, כיון שבפועל אירע מאורע כזה – יש לחשוב כיצד להתנהג בפועל מכאן ולהבא74.
ובכן: בנוגע לעצם הלימוד דפירוש רש"י – הנה אף שזהו ענין חדש שלא הי' לפנ"ז (ויש מספיק ענינים ישנים שצריכים ללבן לבאר ולחדש כו'), ובפרט שיש כאלו שחושבים שלהיותם לאחרי הגיל ד"בן חמש למקרא"75, הרי זה ענין שאינו נוגע להם כלל (ולכן ישנים בשעת מעשה76 ), אעפ"כ, לא אבטל זאת (ובפרט שאדם חס על מעשה ידיו), אלא אמשיך לדייק ולבאר בפירוש רש"י;
אבל בנוגע להודעה לפני שבת שידובר אודות פירוש רש"י על פסוק פלוני,
– שזוהי הנהגה שלא מצינו דוגמתה אצל רבותינו נשיאינו שיודיעו הענינים שידברו אודותם; הנהגה זו מצינו בישיבות הליטאיות, שקודם ה"דרשה", כמו הדרשה ד"שבת הגדול" וכיו"ב, נותנים מראי- מקומות לענינים שאודותם ידובר בהדרשה, כך, שלכאורה הרי זו הנהגה שאינה שייכת לד' אמות אלו,
[(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) אין הכוונה בנוגע לעצם הענין דלימוד פירוש רש"י ח"ו, שהרי אדרבה כו', וכידוע מאמר רבותינו נשיאינו77 שבפירוש רש"י יש "יינה של תורה"; אלא הכוונה היא בנוגע להכרזת המראה-מקום],
ולאמיתו של דבר, כל סדר ההנהגה להודיע מראש, הגיע ע"י בקשתו של מישהו; לא מזקני אנ"ש "ח"ו"... אלא מאברך שלמד בתומכי תמימים, ויש לו קביעות עתים לתורה, ובאופן שמונח ראשו ורובו בתורה, והוא זה שעורר שכדאי הדבר לתועלת השומעים, שיוכלו לעיין תחילה במפרשי רש"י וכו' –
הרי כיון שאירע מאורע הנ"ל, יש מקום לומר שזהו "סימן" שמלמעלה יש קפידא על הנהגה זו, ולכן אבטל את המנהג להודיע ולהכריז מראש איזה פירוש רש"י יתבאר בהתוועדות.
יד. ואף שהסדר הנ"ל להודיע מראש הפירוש רש"י שידובר אודותיו הי' ענין טוב לתועלת השומעים כו' – האיר ה' עיני ונזכרתי בסיפור במדרשי חז"ל שממנו מובן שבענין זה יש גם חסרון:
מצינו בנוגע להושע בן אלה שביטל פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואעפ"כ בסוף ימיו אירע לו מאורע בלתי רצוי – שהסיבה לכך היתה בגלל ש"העביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים"78, והיינו, שעד אז הי' זה עון של יחיד שבגללו לא עלו ישראל לרגל, ובגללו נעשה זה עון של כל הרבים שהיו יכולים לעלות לרגל ולא עלו.
ובנוגע לעניננו:
כאשר לא מודיעים מראש הפירוש רש"י שידובר אודותיו – אי אפשר להאשים את מי שאינו מונח בזה, כיון שלא ידע במה המדובר כו'. הוא הי' שקוע בענין אחר, ולא שם לב שנשאלה שאלה או שנאמר תירוץ בפירוש רש"י; משא"כ כשמודיעים מראש שידובר אודות פירוש רש"י זה, כך, שיש שהות להתכונן ולעיין כו', הנה כאשר לא מונחים בזה, הרי זו (לא רק פגיעה בכבודו של פב"פ, אלא זוהי) פגיעה כביכול ברש"י עצמו!...
ולכן, לעת-עתה79 יפסיקו להכריז ולהודיע מראש הפירוש רש"י שידובר אודותיו.
ועתה יתבאר פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י.
טו. על הפסוק80 "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", ידועה תורת הרב המגיד שאמרה לפני רבינו הזקן עשר פעמים, כדי לחקקה בעשר כחות נפשו – שצריכים להבעיר אש על המזבח והקרבן אשר מכם, ואש זה "לא תכבה", שהיא מכבה את ה"לא", כמובא ב"היום יום"81 ; ובפיסקא שלאח"ז82, שכאשר פועלים ענין זה, הנה שכרו אתו אשר זכותו זה לא תכבה לעד83.
טז. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק80 "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", "אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה84 להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד",
– דכיון ש"תמיד" יכול להתפרש גם "כל לילה ולילה" או "מיום ליום" בלבד, הרי אין זו הוספה לגבי "לא תכבה". ולכן בהכרח לפרש ש"אש תמיד" קאי (לא על אש המזבח [דאף ש"ריבה כאן יקידות הרבה", הרי ש"כולן נדרשו במסכת יומא85, שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם" (כפי שמביא רש"י לפנ"ז86 ), ויש דעה שהפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח" לא קאי על אש המזבח, שהיו בו רק שתים או שלש מערכות87 ], אלא) על אש המנורה שצריך להדליקה מאש המזבח88.
ובנוגע להלכה – הרי זה דין (לא במנורה, אלא) במזבח (שלכן נאמר בפרשת המזבח, ולא בפרשת המנורה), וכאשר אין אש על המזבח, בטל חיוב זה, ויכולים להדליק את המנורה מאש אחרת.
וההוראה בעבודת ה', שכדי שידלק89 אש ואור התורה אצל יושב אוהל בתמידיות, צריך להיות נוגע לו תחילה שתאיר נשמתו של יהודי שנמצא בחוץ –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 50 ואילך.
*
יז. בהמשך להמדובר אודות המאורע בשבת שלפנ"ז – הנה כיון שבפועל הכריזו אודות פירוש רש"י ויקרא ב, ה (אף שאינני יודע מה "נטפלו" לפירוש רש"י זה דוקא...), הרי זה בודאי בהשגחה פרטית, ולכן יש צורך לבאר גם פירוש רש"י זה90 :
על הפסוק "ואם מנחה על המחבת", מפרש רש"י: "שאמר הרי עלי מנחת מחבת, וכלי הוא שהי' במקדש שאופין בו מנחה זו על האור בשמן, והכלי אינו עמוק, אלא צף, ומעשה המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה, האור שורף את השמן, וכולן טעונות ג' מתנות, יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן".
ולכאורה אינו מובן:
א) מדוע צריך רש"י להביא ריבוי דינים במנחת מחבת, שלכאורה אינם נוגעים כלל לפירוש הפסוק בדרך הפשט?
ב) בנוגע לתיבות שמעתיק רש"י מהפסוק (כמדובר כמ"פ שגם ענין זה הוא בדיוק) – צריך להבין למה מעתיק גם את התיבות "ואם מנחה על (המחבת)", דלכאורה הי' צריך להעתיק רק תיבת "המחבת" (וכמו בנוגע למנחת מרחשת שבהמשך הפרשה91, שמעתיק רק תיבת "מרחשת")?
ג) גם צריך להבין מדוע לא מבאר רש"י טעם השינוי בין מחבת למרחשת, שבמנחת מחבת נאמר "מנחה על המחבת", משא"כ במרחשת נאמר91 "מנחת מרחשת". ועד"ז בפרשתנו: "על מחבת"92, "וכל נעשה ב.מרחשת ועל מחבת"93 – כמדובר כמ"פ שכשם שיש להתעכב על המבואר בפירוש רש"י, כמו"כ יש להתעכב על ענין בלתי מובן שרש"י אינו מבארו, שגם זה בדיוק, כיון שלדעת רש"י הרי זה מובן מעצמו, ללא צורך בפירוש וביאור.
וכל ענינים אלו צריכים להיות מובנים ע"ד הפשט, שזהו ענינו של פירוש רש"י. וכפי שיתבאר לקמן.
*
יח. כיון שבעשירי בניסן מתה מרים – הרי כאן המקום לסיים הביאור בפירוש רש"י בפ' ויקהל94 בנוגע ל"חור", ש"בנה של מרים הי'".
וענין זה קשור גם עם הגאולה – כי, "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"95, והרי מרים היא זו שהנהיגה אותן, כמ"ש96 "ותקח מרים גו' ותצאן כל הנשים אחרי' גו'".
המשך הביאור – נכלל בשיחת ש"פ ויק"פ ס"ט97.
* * *
יט. המשך הביאור באגרת התשובה פ"ד (מה ששאלו בנוגע לדוגמא שמביא רבינו הזקן מ"חנני' בן עזור הנביא", ובנוגע לדיוק ד"האריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים") – נכלל בשיחת ש"פ ויק"פ סי"א98.
*
כ. המשך הביאור בפירוש רש"י פ' תשא, על הפסוק99 "וימהר משה", "כשראה משה שכינה עוברת כו'" – נכלל בשיחת ש"פ תשא סי"ג100.
* * *
כא. בנוגע לתורת המגיד הנ"ל (סט"ו) על הפסוק "לא תכבה", שצריך לכבות את ה"לא" – יש בזה כמה פירושים זה לפנים מזה: הפירוש הפשוט הוא, שיתבטלו כל המנגדים שאומרים "לא", וגם הם יאמרו "הן"; והפירוש הפנימי בזה הו"ע הפיכת ה"זדונות" ("לא") ל"זכיות"101 ("הן").
וענין זה יהי' לעתיד לבוא, שאז יהי' שלימות ענין התשובה (תשובה עילאה), כמאמר102 "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", ואז יהי' גם הענין ד"זדונות נעשו לו כזכיות"101.
אמנם, כיון שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"103, צריך להיות גם עכשיו מעין זה.
כב. והענין בזה:
ידוע שענינם של מצוות עשה הוא בירור באופן של קירוב והמשכה, וענין זה יכול להיות בדברים המותרים ("מן המותר בפיך"104 ), שהם מקליפת נוגה, אבל לא בדברים אסורים שהם מג' קליפות הטמאות לגמרי, שאינם יכולים להתברר (באופן של קירוב), כי אם באופן של דחי'.
אמנם, ישנו גם הענין של ז' מצוות דרבנן, שאף שהם ענין של עשה, "הן", הרי מבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש105, שיש בהם המעלה דלא תעשה (כי גם "מצוות" (עשה) דרבנן הם דוגמת ה"גדרים וסייגים" שלא יבואו לעבור על עבירות מן התורה), כך, שזהו"ע של שלילת ה"לא"106.
וזהו שגם עתה ישנו הענין שעושים מ"לא" – "הן".
וכיון ש"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא"107 – מצינו דוגמתו גם בתורה:
בנוגע ל"כרת" – שענינו "שנכרת ונפסק חבל ההמשכה כו'" (כמבואר באגה"ת108 ), שזהו ענין של דחי' באופן היותר חמור (לא רק בנוגע לנימא אחת מתרי"ג נימין, אלא גם בנוגע לכללות החבל) – הנה כל הכריתות הם על מצוות לא תעשה, מלבד ב' ענינים של מצוות עשה: פסח ומילה109.
ובנוגע לפסח ומילה – אף שהם מצוות עשה, הרי ענינם הוא הסרת הרע, שכן, ענין המילה110 הוא הסרת הערלה [ומודגש בדברי המדרש111 ששאלו אצל תנא "אם הוא (הקב"ה) חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו" (כפי שאכן מצינו באדה"ר שנולד מהול112, וכן נח112 ש"איש צדיק תמים הי'"113 ) – כיון שהסרת הערלה הו"ע עיקרי (אלא שלאחרי מ"ת, גם מי שנולד מהול צריך הטפת דם ברית114, וכבר שקו"ט האחרונים בביאור התוכן והפעולה שבזה115 )], שהיא מג' קליפות הטמאות לגמרי.
ונמצא, שבענין הפסח ומילה נעשה מ"לא" – ענין של עשה, "הן".
וכאמור, שענין זה יהי' בעיקר לעתיד לבוא, אלא שגם עכשיו ישנו מעין זה.
כג. ולהעיר, שבנוגע למילה מצינו בכתוב116 ש"כל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו .. אותם מל יהושע", ואיתא בגמרא117 : "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון118, בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא".
אמנם, בגמרא נתפרש רק ש"בעשרה לא מהילי", אבל לא נתפרש אימתי נימולו, ויתכן שנימולו כמה ימים לאח"ז (שלשה ימים – שעד אז אין דעת האדם מיושבת עליו מפני טורח הדרך119 ).
אבל, מפורש בסדר עולם120 – וכן הוא בפירוש רש"י121 – שנימולו בי"א בניסן122.
*
כד. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ואם מנחה על המחבת":
כיון שבפסוקים שלפנ"ז123 נאמר "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (סתם), הנה בפסוק "ואם מנחה על המחבת" מוכרח רש"י לפרש שזהו רק כ"שאמר הרי עלי מנחת מחבת" (וכפי שפירש רש"י בפסוק124 "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור", "שאמר הרי עלי מנחה מאפה תנור"), אבל אם לא פירש כן, תהי' זו מנחת סולת (סתם) שנזכרה שלפנ"ז125.
ומפרש רש"י מהי "מנחה על המחבת" – "וכלי הוא שהי' במקדש שאופין בו מנחה זו וכו'":
בנוגע לתנור – לא פירש רש"י שזהו כלי שהי' במקדש, כי, משמעות הכתוב "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור" הוא, שכאשר מביא את המנחה הרי היא כבר אפוי', ואין הכרח כלל שתהי' אפייתה במקדש, וכמבואר בגמרא126 שיש מחלוקת אם הי' תנור במקדש (ועכ"פ – אם הי' מקַדֵש כדין כלי שרת);
משא"כ בפסוק "ואם מנחה על המחבת קרבנך", שמשמעותו, שמתקדשת למנחה רק בהיותה על המחבת – בהכרח לומר ש"כלי הוא שהי' במקדש". וכן "ואם מנחת מרחשת קרבנך"91 – "כלי הוא שהי' במקדש כו'".
כה. ורש"י ממשיך ש"הכלי אינו עמוק אלא צף וכו'":
איתא במשנה127 "מה בין מחבת למרחשת, מרחשת יש לה כיסוי, מחבת אין לה כיסוי, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' חנינא בן גמליאל אומר, מרחשת עמוקה .. מחבת צפה כו'".
אמנם, ע"פ פשוטו של מקרא – כיון שגבי מחבת נאמר "על המחבת", ולא "ב.מחבת", כמו גבי מרחשת שנאמר "ב.מרחשת", הרי מובן, שמחבת הוא כלי שאינו עמוק אלא צף, כך, שהאפי' היא (לא בתוך המחבת, שהרי אין לו תוך, אלא) "על המחבת"; משא"כ מרחשת שהוא כלי עמוק, אזי האפי' היא "ב.(תוך ה)מרחשת"128.
ולכן: (א) הוצרך רש"י להעתיק מהפסוק "על המחבת", (ב) ולא הוצרך לבאר טעם השינוי בין מחבת למרחשת – "על המחבת", ו"ב.מרחשת".
וכיון ש"מתוך שהיא צפה האור שורף את השמן", לכן צ"ל "מתן שמן בכלי קודם לעשייתן":
במנחת מאפה תנור – אין הכרח ליתן שמן קודם האפי', כי סדר האפי' יכול להיות באופן שלאחר היסק התנור מוציאים ממנו את הגחלים, ולאח"ז אופים בו את המנחה (בחום שנשאר מההיסק), וממילא אין המנחה נשרפת, מאחר שאין שם אש והחום אינו גדול כ"כ; משא"כ במנחת מחבת, שנעשית ע"ג האור ממש – אם לא יהי' שמן במחבת, תישרף המנחה מיד מחמת חום האש, ולא תיאפה היטב, ולכן צ"ל לכל לראש "מתן שמן בכלי", ואח"כ מניחים בה את הסולת, ורק לאח"ז מניחים את המחבת ע"ג האור.
כו. ורש"י מעתיק גם תיבת "ואם מנחה על המחבת":
לכאורה הי' אפשר לפרש "מנחה על המחבת" – כמו "עם המחבת", ע"ד מ"ש129 ויבואו האנשים על הנשים", ופירש רש"י "עם הנשים כו'", היינו, שמקדש את המחבת יחד עם המנחה: המנחה – נקרבת ע"ג המזבח, והמחבת – דינה כמו כל הנדבות מ"זהב וכסף ונחושת גו'"130 שהביאו בנ"י.
ולכן מעתיק רש"י התיבות "ואם מנחה" – כי, כבר פירש רש"י על הפסוק131 "ואם מן הצאן", "וי"ו מוסיף על ענין ראשון", ומזה מובן גם בנדו"ד, ש"ואם מנחה על המחבת" מוסיף על ענין ראשון – על המנחות שנזכרו לפנ"ז, ולכן, כשם שבמנחות הנ"ל פשיטא שלא היו צריכים להביא גם הכלי (שהרי לא נאמר בהם "על"), כך גם במנחה זו לא צריך להביא גם את המחבת.
ועכצ"ל, שהפירוש ד"על המחבת" הוא – שהאפי' היא עלי' ולא בתוכה, כיון ש"הכלי אינו עמוק אלא צף", ואין לו תוך, כנ"ל.
כז. ויה"ר שיקויים מ"ש132 "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם גו'" – דקאי על כל הקרבנות שנקראים בשם "מנחה"133 – בביהמ"ק השלישי, ש"בנוי ומשוכלל" וצריך רק ש"יגלה ויבוא מן השמים"134, בביאת משיח צדקנו, בחודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידים להגאל14, בעגלא דידן ממש.
[לאחרי אמירת ברכה אחרונה נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א המשקה והמזונות, כדי לחלק בהתוועדות ד"מלוה מלכה" ובהתוועדות דמחר (י"א ניסן), והתחיל לנגן הניגון "ממצרים גאלתנו"].
הוסיפו תגובה