פורים, ה'תשכ"ט

בס"ד. שיחת חג הפורים, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

א. כאשר חושבים כיצד להתחיל התוועדות הקשורה עם פורים,

ובפרט סעודת פורים, שאז בא לידי ביטוי קיום המצוה שבה מסיימים את הפורים: "חייב אינש לבסומי בפוריא (כפי שמפרש רש"י הפירוש הפשוט: "לבסומי ביין") עד דלא ידע"1,

– ומזה גופא מובן, ששאר עניני המצוות דפורים הקשורים עם ידיעה, צריך לקיים לפנ"ז, שכן, בהיותו במעמד ומצב ד"לא ידע", לא יוכל לקיים "מקרא מגילה", אמירת "ועל הנסים", "משלוח מנות ומתנות לאביונים", שבכל ענינים אלו – כבכל עניני מצוות – "המעשה הוא העיקר"2, ונוסף לזה צ"ל גם כוונה ומחשבה והתבוננות כו', ובהכרח שכל זה יהי' קודם שמגיע למצב ד"דלא ידע", ורק לאח"ז ישנו החיוב "לבסומי", שקיומו מתחיל בסעודת פורים.

ולכן עיקר המנהג לערוך סעודת פורים לאחרי מנחה [ורק "מי שרוצה לעשותה .. בשחרית הרשות בידו"]3 – לאחרי קיום החיוב לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום4, ולאחרי "משלוח מנות ומתנות לאביונים", וכיון שזהו לאחרי תפלת מנחה, היתה כבר אמירת "ועל הנסים" אפילו בתפלת מנחה, ובמכ"ש בתפלות שלפנ"ז, וכן קריאת התורה דפורים בתפלת שחרית –

יכולים לחסוך את ההתבוננות והשקו"ט בזה, שכן, הדבר הכי טוב הוא – להתחיל בענין שבו היא ההתחלה דפורים בתורה, דהיינו, ההתחלה של מגילת אסתר: "ויהי בימי אחשורוש".

ב. ובהקדמה:

מובן ופשוט הדבר, שהתורה אינה ספר של סיפורי מעשיות5 – גם אם הם סיפורים יפים וטובים, עם מוסר-השכל וכו', אלא כיון ש"תורת אמת" קוראת אותם בשם "תורה" (ובפרט כל עשרים וארבעה כתבי קודש, שבתורה גופא נקראים ונכללים ב"תורה שבכתב"), הרי פירוש תיבת "תורה" בלשון קודש הוא – מלשון הוראה6 ולימוד;

אלא שיש ענינים שההוראה שבהם מפורשת בגלוי – לעשות כך וכך, לקיים מצוה פלונית, ועד"ז להזהר מענין פלוני, בהתאם לב' הסוגים במצוות: מצוות עשה ומצוות לא-תעשה; ויש ענינים שנאמרו בתורה באופן של סיפור דברים, שממנו מובנת גם ההוראה, והיינו, שכאשר לימוד הסיפור שבתורה הוא כפי הוראת התורה כיצד ללמדה, אזי מפיקים מזה הוראה ולימוד בעניני האדם, כיצד עליו להתנהג – אם בקו של עשה או בקו של לא-תעשה.

ומזה מובן גם בנוגע למגילת אסתר – שענין ה"תורה" הוא לא רק בסוף המגילה, בפסוקים שבהם נאמר שצריך לקיים המצוה של "משלוח מנות גו' ומתנות לאביונים"7, ו"לקיים את אגרת הפורים הזאת"8 (מקרא מגילה) וכו', אלא גם בכל המגילה כולה, שכן, כשרותה של המגילה (כולל גם הכשרות של הפסוקים שבהם מדובר אודות "משלוח מנות גו' ומתנות לאביונים") תלוי' בכתיבת כל המגילה בשלימותה, החל מ"ויהי בימי אחשורוש".

ואדרבה: רוב פסוקי המגילה הוא בסגנון של סיפור דברים, סיפור מאורעות שאירעו בימי המלך אחשורוש, ויש רק פסוקים אחדים בסופה שבהם באה הוראת התורה בלשון גלוי. ועכצ"ל, שגם בסיפור הדברים – שזהו רוב המגילה, שנכללת כולה בכ"ד כתבי קודש9 – יש בודאי הוראה ולימוד לכל אחד ואחת מישראל (שהרי החיוב בעניני מגילת אסתר הוא הן באנשים והן בנשים, "שאף הן היו באותו הנס"10, שלכן, גם להדעות שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא אפילו מדרבנן11, שאני חנוכה ופורים, שחיוב הנשים שוה לחיוב האנשים).

ג. מהי ההוראה שלמדים מההקדמה הארוכה של כל סיפור הדברים שמופיע במגילה – לפני הציווי של "משלוח מנות ומתנות לאביונים"?

ובכן: הביאור הפשוט הוא – שהקדמה זו היא בכדי להבין גודל הנס, ונס שאירע לכל בנ"י.

לכל לראש – מספרים אודות "תקפו וגבורתו"12 של המלך אחשורוש, שהי' "המולך מהודו ועד כוש"13, כך, שלא הי' מקום שאליו היו יכולים לברוח ממנו14.

ומדגישים יותר את התקיפות שלו – שלא הי' מלך בן מלך, שאז לא מוכח שהוא מלך תקיף, כיון שחלק מגדלותו ותקפו בא בירושה מהמלך שלפניו, אביו או זקנו, אלא "המולך", "שמלך מעצמו"15, ואילו לפנ"ז הי' לו תפקיד בזוי אצל המלך שלפניו (היפך ענין המלוכה), כדברי חז"ל16 שהי' "בר אהוריירי'" (שומרי הסוסים) – והרי זה מורה על תוקף גדול יותר – ששינה את מצבו מן הקצה אל הקצה, שתמורת היותו תחילה בשפל המצב אפילו לגבי סתם אנשים, נעשה אח"כ "המולך מהודו ועד כוש".

וממשיכים לספר את כל השתלשלות הדברים – "בשנת שלש למלכו"17, כאשר לפי כל החשבונות ישב בתוקף "על כסא מלכותו"18, וכולם היו נתונים למרותו, הנה אז היו כל פרטי המאורעות עד להגזירה כו', שהיתה ברצונו המלא של אחשורוש – שהרי לא הכריחוהו לגוזרה, אלא אדרבה, כדברי חז"ל19 שהי' חפץ בכך לא פחות מאשר המן.

ובכן: כאשר יודעים של מי היתה גזירה זו, וכיצד נתפשטה "מהודו ועד כוש" – אזי נחקק בעומק יותר גודל הנס ותוקף הנס, שלאחרי כל זה, ביטלו את הגזירה לגמרי, ובאופן ד"ונהפוך הוא"20, שנתהפך המצב מן הקצה אל הקצה, ש"נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן"21, "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי"22.

ו"כיתרון האור מן החושך"23 : כאשר רוצים ששמחת פורים תהי' שמחה גדולה ביותר – הרי זה ע"י הקדמת הסיפור שתחילה הי' חושך גדול ביותר, ועד שלא ראו בדרך הטבע כיצד ינצלו מזה; וכאשר מתוך החושך הגדול נעשה "יתרון האור" – הרי זה מביא לידי שמחה גדולה ביותר.

עד כאן הוא הביאור בפשטות בצורך כל אריכות סיפור המגילה, לפני הציווי ש"ימי הפורים האלה לא יעברו גו' וזכרם לא יסוף גו'"24, אלא יהי' יום-טוב תמידי, שיבוא לידי ביטוי בענין של מצוות, ועד ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"25 (ולכן הציווי הוא26 : "כן תהי' לנו" בימי הפורים) – כדי שיהי' ניתן להסביר באופן שיונח בשכל האדם, שכל האנושי, שצריך לעמוד בתנועה של שמחה גדולה ביותר.

ד. אמנם, עפ"ז נמצא, שמכל פסוקי המגילה (עד להציווי שצריכה להיות שמחה גדולה ביותר) אין לימוד בפני עצמו; זהו רק סיפור דברים שמהוה הקדמה והכנה לקיום המצוה דפורים בשלימותה.

ובכן: אילו הי' מדובר אודות מעשה ידי אדם – הנה כיון שהאדם הוא מוגבל, אין לו דרך אחרת; כאשר רוצה לפעול על פלוני לבוא לידי מצב נפש מסויים, עליו להתחשב עם תכונת הנפש של פלוני, ולכן, כדי לפעול עליו שיעמוד בתנועה של שמחה גדולה ביותר (כבנדו"ד, בנוגע לימי פורים), צריך להרגיל אותו למצב זה לאט לאט – להתחיל לספר לו פרטי הדברים כו', ואם אין ברירה אחרת – צריך לספר לו פרטי הדברים באריכות גדולה ביותר, כי, לולי זאת, לא יוכל לפעול עליו זאת, כך שיכול אפילו להיות מצב שה"הקדמה" תהי' בכמות גדולה הרבה יותר מאשר עצם המטרה שאלי' רוצים להגיע – כבנדו"ד, שפסוקי המגילה שלפי פירוש הפשוט אינם אלא הקדמה והכנה (כדי שיהודי יוכל לעמוד במעמד ומצב של "אורה ושמחה וששון ויקר", ובאופן המובן בשכלו כו'), הם בכמות גדולה הרבה יותר מאשר כמות הפסוקים שמבטאים את המטרה והציווי עצמו;

אבל כאשר מדובר אודות הקב"ה, שהוא יוצר לב האדם27, ומכיר את נפשו, ויודע כיצד יכולים לפעול ולהשפיע על נשמה ונפש – הרי זה ענין שיכול להעשות בשעתא חדא וברגעא חדא, וכפי שרואים בפועל שבשעתא חדא וברגעא חדא יכול האדם להשתנות מן הקצה אל הקצה (בנוגע לתנועה של שמחה, או בנוגע לתנועה הפכית רח"ל) – אם רק נוגעים בענין שאכן נוגע אליו.

וכל זה – אפילו בענין שאינו קשור עם נסים; ועאכו"כ כאשר מדובר אודות ענין של נס למעלה מדרך הטבע, הנה כאשר הקב"ה צריך לפעול על יהודי, שביום חול רגיל (כמו כל יום שלישי בשבוע) יוכל להשתנות ולעמוד בשמחה גדולה ביותר, "עד דלא ידע" – הרי בודאי שהקב"ה אינו מוגבל בכך שיצטרך להכין את האדם ע"י הקדמת אריכות הסיפור, אלא יש ביכלתו לעשות זאת ע"י הקדמה קצרה בכמות, או אפילו ללא צורך בהקדמה כלל: לגשת מיד לעצם הענין.

וכמו בנוגע לציווי "ושמחת בחגיך"28 – שאין אריכות הביאור מדוע צריכים להיות בשמחה בחג השבועות. וגם אריכות הביאור בנוגע לחג הפסח – אינה באריכות כ"כ כמו במגילה. וכן הביאור בנוגע לשמחה בחג הסוכות, "באספך מגרנך ומיקבך"29 – הרי זה רק פסוק אחד או שנים, ולא מצינו הקדמה ואריכות הביאור כמו במגילה.

ונוסף לכך שאין צורך באריכות ההקדמה מצד הקב"ה – הרי כן הוא גם מצד המקבל:

הציוויים של פורים ניתנו לבנ"י, והרי הגישה של יהודי היא באופן שהתחלת היום היא באמירת "מודה אני לפניך", בין אם הוא מבין ובין אם לאו; זה עתה ניעור משנתו, ועדיין לא הי' שייך שיוכל לחשוב אודות "מלך חי וקיים", וכבר ברגע זה – לא זו בלבד שיש לו שייכות עם "מלך חי וקיים", אלא השייכות היא באופן שפועלת עליו הענין ד"מודה אני לפניך". וה"ביאור" בזה – בתיבות אחדות: "שהחזרת בי נשמתי", ודי בכך לפעול על יהודי להיות במעמד ומצב ד"מודה אני לפניך מלך חי וקיים".

ולכאורה יש גם במגילה הענין ד"החזרת בי נשמתי" – שהרי היתה גזירה על היפך החיים, היפך הענין ד"החזרת בי נשמתי"!

ואם די בכך לפעול שברגע הראשון שיהודי ניעור משנתו יכול להיות כבר במעמד ומצב ד"מודה אני" – הרי אפילו אם נאמר שענין השמחה דורש הכנה יותר מאשר ענין ההודאה, בודאי אין צורך באריכות הביאור של כו"כ פסוקים, כדי לפעול שמחה גדולה מצד ביטול הגזירה "להשמיד גו' מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד"30, באופן ד"ונהפוך הוא"!

ה. וכיון שכן, הרי בהכרח לומר, שנוסף לכך שאריכות הסיפור במגילה החל מ"ויהי בימי אחשורוש" היא הכנה לפעול שלאח"ז תהי' שמחה גדולה ביותר – יש גם ענין של "תורה" והוראה בכל פסוק ובכל ענין שבמגילה.

וכמו בכל המצוות, ש"מצוה גוררת מצוה"31, והיינו, שנוסף על קיום מצוה זו שעוסק עתה בעשייתה, הרי היא גם "גוררת מצוה", שמושכת ומביאה אותו לקיום מצוה נוספת (בנקל יותר ובאופן טוב יותר), כך, שמצוה זו נעשית גם "הקדמה" ו"הכנה" לקיום עוד מצוה, נוסף על היותה מצוה בפני עצמה.

וכן הוא גם בכל הענינים שבתורה – שכל פסוק וכל תיבה בפ"ע הוא חלק מ"תורה" שענינה הוראה, וביחד עם זה, יש בו גם ענין של "הכנה", שעל ידו יוכלו להבין טוב יותר את הענינים (סיפורים וציוויים) שנאמרו לאח"ז.

ו. וכן הוא בנוגע להתחלת המגילה – "ויהי בימי אחשורוש":

לכאורה אינו מובן: מהו הצורך בהקדמה "ויהי בימי אחשורוש" – כשם שהסיפור אודות יציאת מצרים אינו מתחיל בהקדמה "ויהי בימי פרעה מלך מצרים", אלא מסופר מיד שבנ"י באו למצרים, ושם הי' המלך פרעה שאמר "הבה נתחכמה לו"32, וגזר גזירה וכו', ועד שבסופו של דבר היתה יצי"מ – כך גם בנוגע לגאולת פורים ("מסמך גאולה לגאולה"33 ) הי' יכול להיות הסיפור בסגנון כזה, ש"איש יהודי הי' בשושן הבירה"34, ושם הי' המלך אחשורוש, וכל המשך סיפור הענינים. ומהו הצורך בהקדמה "ויהי בימי אחשורוש"?!

ועל זה איתא בגמרא35 : "כל מקום שנאמר .. ויהי בימי, אינו אלא לשון צער .. ויהי בימי אחשורוש וכו'".

זוהי איפוא ההוראה הראשונה מהמגילה – שיהודי צריך לדעת שכאשר נמצאים "בימי אחשורוש", הרי זה ענין של צער:

אחשורוש יכול להיות המלך הטוב ביותר, שבתחילת מלכותו הי' "מרדכי יושב בשער המלך"36, והי' אחד השרים הראשונים במלכות, וכאשר אחשורוש עשה משתה גדול לכל המדינות, הי' מרדכי אחד משני האנשים שהיו ממונים על הנהגת המשתה (כדברי הגמרא37 בפירוש הכתוב38 "לעשות כרצון איש ואיש"), ועד שמרדכי הי' המשנה למלך (ולא כמו המן, "ממוכן", שהי' "קופץ בראש"16, היינו, שהוצרך לענין של עזות כדי להעמיד את עצמו בראש, משא"כ מרדכי, שמעצמו העמידוהו למשרה זו במלכות אחשורוש), כך, שלכאורה, הרי זה המעמד ומצב הטוב ביותר שיהודי יכול להתברך בו בהיותו בגלות – שהמשנה (השני) למלך, שמושל בכיפה מהודו ועד כוש39, הוא "איש יהודי", שיושב בסנהדרין, וכל שאר המעלות שהיו למרדכי, ובמילא הרי זו תקופה הכי מאושרת שיכולה להיות אצל בנ"י בימי הגלות.

– האפשרות שיהודי יהי' (לא רק השני, אלא) הראשון, שייכת רק לאחרי ביטול הגלות; אבל כל זמן שנמצאים בגלות, הרי המעמד ומצב הטוב ביותר הוא, ש"בשושן הבירה" ישנו "איש יהודי" שהוא ה"משנה (השני) למלך", שזהו המעמד ומצב שהי' בימי אחשורוש. –

אך על זה נאמר מיד בשתי התיבות הראשונות של התחלת המגילה: "ויהי בימי" – "לשון צער"!

עוד לפני שנכנסים לענין של ביאור והסבר, אומרים ליהודי מיד בהתחלת המגילה, שעצם העובדה שהנך נמצא "בימי אחשורוש" – אפילו אם הוא המלך הטוב ביותר, וזהו המעמד ומצב הטוב ביותר, שהמשנה למלך הוא איש יהודי – הרי זה ענין של צער, כיון שזוהי עת צרה.

ומהי הצרה? – עצם המציאות ד"ויהי בימי אחשורוש", ולא בימי מלכות דוד!...

לכאורה יכול יהודי לטעון: כיון שמניחים לו ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואדרבה: אחשורוש מתייעץ עם ראש הסנהדרין ("כרצון איש38 .. כרצון מרדכי"37) – למה לו לברוח מהגלות?! – טוב לו בגלות, לא חסר לו מאומה!

ולא זו בלבד שלא חסר לו בענינים גשמיים, אלא לכאורה לא חסר לו גם בענינים רוחניים, שהרי יכול לישב ב"שושן הבירה", ולהיות אחד מהסנהדרין, ובמילא מובן שמתנהג שם באופן הראוי לחבר הסנהדרין.

– בנוגע לאסתר נאמר40 "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה", אבל בנוגע למרדכי, הנה בהיותו בשושן הבירה ידעו מיד ש"איש יהודי הי' בשושן הבירה"; עוד לפני שידעו ש"שמו מרדכי"34 – לפני ששאלו מה שמו, ומאיזה שבט הוא – הנה מיד כשראוהו מרחוק ידעו וראו שהולך כאן יהודי; "איש יהודי הי'".

אך על זה אומרים ליהודי: "ויהי בימי אחשורוש" – הרי זה עבורך הצרה הכי גדולה!

אמנם לא חסר לו מאומה, כאמור, לא בגשמיות ולא ברוחניות, אבל, הצרה הכי גדולה היא – שעדיין לא בא משיח, ועדיין אין זו מלכות בית דוד.

ז. והענין בזה41 :

כיון ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו"42, הרי עצם העובדה שנמצאים "בימי אחשורוש", מוכיחה, שעדיין לא נפטרנו מ"חטאינו".

– מדובר אמנם אודות גופו של יהודי, שכן, בנוגע לנשמה, ידוע מאמר רבינו נשיאנו (בשם אביו)43 שהנשמה לא היתה מעולם בגלות, שהרי נשמת איש ישראל היא "חלק אלוקה ממעל ממש"44, ניצוץ של הקב"ה, ולכן לא שייך לומר שתהי' שליטה על זה לאינו-יהודי; אבל, אפילו בנוגע לגופו של יהודי – אם הוא נמצא במעמד ומצב ש"גלינו מארצנו", הנה הסיבה הראשונה, סיבת הסיבות, היא: "מפני חטאינו".

אך עדיין טוען הוא: לפי מה שנראה בעיניו – וכך אומרים גם כולם מסביבו – הרי הוא במעמד ומצב של "איש יהודי הי' בשושן הבירה", והיינו, שהנהגתו היא באופן המתאים ל"איש יהודי", ועד לראש הסנהדרין45, והכל אצלו בשלימות, וא"כ, מהי הראי' שהוא צריך לשוב בתשובה – אין לו על מה לשוב בתשובה!...

ועל זה אומרים לו: אין צורך בראיות נוספות; ישנו כלל שכאשר ישראל "עושין תשובה" אזי "מיד הן נגאלין"46. וכדאיתא בתיקוני זהר (והובא במאמרי רבינו הזקן)47 "שאפי' אם הי' צדיק א' ("צדיק יסוד עולם"48 ) חוזר בתשובה שלימה בדורו הי' בא משיח". וא"כ, אילו הי' שב בתשובה כדבעי, הי' בא משיח, ואז לא הי' מעמד ומצב ד"בימי אחשורוש", אלא היתה כבר מלכות בית דוד – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם"49.

ומזה מובן לאידך גיסא, שכל זמן שנמצאים "בימי אחשורוש", הרי זו הוכחה שעדיין לא שב בתשובה, אלא שהוא מרמה את עצמו באמרו שאינו יודע על מה עליו לשוב בתשובה!

והגע עצמך50 :

חולי הנפש הוא כמו חולי הגוף (כמ"ש הרמב"ם51 ). ובחולי הגוף, רח"ל, רואים, שכל זמן שהחולה יודע שהוא לא בריא, אזי הסכנה אינה גדולה ביותר, אבל כאשר אינו יודע כלל שהוא חולה, הרי זו סכנה הכי גדולה! ועד"ז בנדו"ד: כאשר אינו יודע על מה עליו לשוב בתשובה, או שאינו יודע כלל שעליו לשוב בתשובה – אין לך סכנה גדולה מזו!

והרי ענין התשובה אינו דבר צדדי; תשובה פירושה – לשוב אל הקב"ה, ובפרט כאשר מתבונן שחטא כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה! וכל זמן שלא שב בתשובה, לא יכולה להיות (אתחלתא דגאולה, ועאכו"כ) הגאולה.

וזהו "כל מקום שנאמר .. ויהי בימי, אינו אלא לשון צער", שזהו ענין של צרה – לא צרה מצד בשר-ודם,

– שהרי יהודי אינו מתפעל ואין לו מה להתפעל מפני בשר-ודם, וכנ"ל מדברי רבינו נשיאנו, שהנשמה לא הלכה מעולם בגלות, וגם בנוגע לגוף שנמצא בגלות, הרי ה"מפתח" של הגאולה נמצא "אצלו בכיס", כי כאשר "עושין תשובה" אזי "מיד הן נגאלין" –

אלא הצרה היא ממנו בעצמו – שלא נפטר עדיין מהענין ד"חטאינו", שזוהי הסיבה היחידה שממנה באה המסובב ד"גלינו מארצנו", ומזה מובן, שכל זמן שישנו המצב ד"גלינו מארצנו", הרי זה סימן שעדיין נשאר משהו מ"חטאינו", וכל זמן שנשאר משהו מ"חטאינו", אי אפשר לבטל את הענין ד"גלינו מארצנו".

ח. אך עדיין טוען הוא:

אסור להיות כפוי טובה על כך שהקב"ה העמיד אותו במלכות אחשורוש, במעמד ומצב ש"אחות יש לנו בבית המלך"52, ועוד לפנ"ז, שהמשנה למלך הוא מיושבי הסנהדרין, ויש ביכלתו ללמוד תורה ולהתנהג כפי הוראת התורה.

ועל זה אומרים לו:

אמת הדבר שאסור להיות כפוי טובה, וצריכים להודות להקב"ה – ברכת הודאה – על כך שהציל אותנו והעמיד אותנו, בהיותנו בגלות, במעמד ומצב שיכולים להתנהג באופן המתאים ליהודי שיושב בסנהדרין – ללמוד תורה ולקיים מצוות, לעסוק בתורה ועבודה וגמילות חסדים, שבזה נכללים כל הענינים שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ויש אפשרות לעשות זאת בשלימות;

אבל, יש לזכור שעדיין לא נפטרנו מהגזירה והצרה הכי גדולה – שנמצאים עדיין "בימי אחשורוש", תחת מלכות אחשורוש, ולא תחת מלכא משיחא!...

ט. והנה, כיון שהתורה היא "תורת חסד", בודאי אין ענינה להכביד על לבו של יהודי ("מאַכן אַ אידן שווער אויפן האַרצן"), שבשעה שרוצה להיות בשמחה ובטוב לבב, יקלקלו לו את מצב-הרוח ויגרמו לו רגש הפכי משמחה – שהרי זה היפך ענין החסד.

זאת ועוד: כיון שהתורה היא "תורת אמת" – בודאי אינה דורשת מיהודי דבר שאין ביכלתו לפעול, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"53.

ומזה מובן, שהודעת התורה "כל מקום שנאמר .. ויהי בימי אינו אלא לשון צער", אינה כדי להכביד על לבו של יהודי, אלא כדי להראות לו את המעמד ומצב כמו שהוא, כיון שבידו לצאת ממעמד ומצב זה, אבל הוא צריך לדעת שזהו מעמד ומצב שצריך לצאת ממנו.

כלומר: לא להיות כמו אלו "האומרים לחושך אור"54, ולטעון, שזכה לאושר הכי גדול בכך שנמצא "בשושן הבירה", ובשעה שאחשורוש עורך "משתה לכל שריו ועבדיו"17, הרי זה "כרצון איש .. כרצון (וע"פ הוראת) מרדכי", וא"כ, מה יכול להיות יותר טוב מזה – אלא צריך לידע שאין זה המעמד ומצב שמתאים ליהודי; בתור יהודי עליו להיות תחת מלכות דוד!... ואין זה דבר שאינו בידו, אלא ביכלתו לפעול זאת, כאשר לכל לראש ידע ש"כל מקום שנאמר .. ויהי בימי אינו אלא לשון צער".

וכאמור לעיל: בודאי עליך לברך ברכת הודאה להקב"ה שהעמיד אותך במעמד ומצב שיש ביכלתך ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך הרחבה; אבל, עליך לדעת, שלא בזה מתבטאת הגדלות והשלימות שלך, ולא זו היא תכלית בריאתך; זהו רק זמן מעבר, כדי שתוכל לבוא לתכלית ולשלימות שלך – שלאחרי שתכיר בכך שזוהי "עת צרה", תשוב בתשובה על עניני קטנות ("קלייניקייטן") שנותרו עדיין, ובלשון רבינו נשיאנו55 : "לצחצח את הכפתור האחרון של בגדי השרד", ואז, יתבטל המעמד ומצב ד"ויהי בימי אחשורוש", ותמורת זה יהי' "דוד עבדי נשיא להם לעולם", כי כאשר ישראל "עושין תשובה" אזי "מיד הן נגאלין", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

י. ע"פ האמור לעיל – שואל יהודי קושיא (וכטבעו של יהודי שלכל לראש שואל קושיא):

כיון ש"ויהי בימי אחשורוש" הו"ע של "צרה", וצריך לפעול ביאת המשיח – לשם מה צריך לישב ב"שושן הבירה" ולעסוק ב"משתה" שעורך אחשורוש "לכל שריו ועבדיו", שזהו דבר שגוזל ריבוי זמן – מוטב שיעסוק רק בתורה?!

הן אמת שהנהגתו בשושן הבירה היא באופן ש"כל רואיהם יכירום"56, כך, שעוד לפני שיודעים את שמו, שם אביו, והשבט שלו, יודעים כבר שהוא "איש יהודי", אבל אעפ"כ, אין זה מגיע לכל הענינים שהי' יכול לפעול אילו הי' יושב בירושלים (ולא במצב ש"הגלה מירושלים"57 ), בבית-הכנסת ובית-המדרש, ומתפלל ולומד תורה במשך כל היום – במצב כזה הי' יכול לפעול הרבה יותר בענין התשובה, ולבטל את המעמד ומצב ד"ויהי בימי אחשורוש", ולפעול שיהי' "בימי דוד", "דוד עבדי נשיא להם לעולם".

יא. ועל זה באה הוראה נוספת במגילה (כדלקמן), ובהקדם לשון הכתוב58 (שנתבאר כמ"פ ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר59 ) "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ":

יהודי הוא אמנם בעל-בחירה, וכפי שמאריך הרמב"ם60 ש"רשות לכל אדם נתונה כו'" בנוגע להנהגתו בקיום המצוות, וכמ"ש61 "נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב" ואת ההיפך, "ובחרת גו'", בבחירה חפשית שנתונה לגמרי בידו, אבל אעפ"כ, לא בנוגע לכל עניניו ניתנה לו בחירה; הבחירה ניתנה לו בעניני יראת שמים, לימוד התורה וקיום מצוותי', אבל כאשר מדובר אודות "מצעדי גבר .. ודרכו" – המקום שהובא אליו והמעמד שניתן לו – הנה "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ".

ובנוסח המגילה – "עם הגולה אשר הגלתה"57:

מרדכי לא הלך מעצמו לגלות, ובלשון רבינו נשיאנו43: "לא מרצוננו גלינו כו'", אלא "הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה"; כאשר יהודי לא נמצא בירושלים – אם ברוחניות או כפשוטו – אין זה באופן שהוא בעצמו בחר דרך זו, אלא באופן ש"הגלה .. עם הגולה אשר הגלתה", שפירושו בלשון-הקודש, שהדבר נעשה ע"י אחר, ואילו הוא הי' מוכרח לציית. ואע"פ שבגלוי הי' זה באופן ש"הגלה נבוכדנצר מלך בבל"57 – ידע מרדכי את האמת, שנבוכדנצר נקרא "שבט אפי" (כמ"ש בתנ"ך62 ), היינו, שהי' ה"שבט" ביד הקב"ה שעל ידו פעל הקב"ה את הענין של "גלינו מארצנו".

ובמילא, כאשר שואלים "למה עשה ה' ככה", בה בשעה שרצונו של הקב"ה שבנ"י יעשו תשובה עוד יותר מכמו קודם, ובזה תלוי' גאולת כל אחד מישראל וגאולת כל עם ישראל, וכן גאולת השכינה (שהרי "שכינתא בגלותא"63, כדברי הגמרא במסכת מגילה64 : "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו לעילם, שכינה עמהם וכו'") – אין זה באופן שיהודי יכול לבחור את אופן העבודה כרצונו, אלא "מה' מצעדי גבר כוננו", וכאשר העמידו אותו "עם הגולה אשר הגלתה" – הנה במקום זה שבו הביאו הקב"ה, שם צריך להתנהג כפי רצון התורה (אלא, שאין לו לשכוח שלא זו היא תכלית השלימות שלו, כמדובר לעיל).

ובהיותו שם עליו לעסוק בענין שקבע הקב"ה פרנסתו – כדברי הגמרא65 "אין אדם יודע במה משתכר", אלא ענין זה נקבע מלמעלה, דכשם שקובעים מלמעלה "מצעדי גבר", כך קובעים מלמעלה את "דרכו", דרכו בחיים שבה יבחר לפרנסתו.

וכאשר מעמידים אותו במקום פלוני ובענין פלוני – צריך להיות משאו ומתנו באמונה, כדברי הגמרא במסכת שבת66 : "בשעה שמכניסין אדם לדין (בבואו לעולם האמת) אומרים לו נשאת ונתת באמונה".

ולכן, אם הקב"ה הגלה אותו ל"שושן הבירה", והעמיד אותו "בשער המלך" – הנה העסק שלו "בשער המלך" צריך להעשות "באמונה". ובמילא, כאשר "אחשורוש" – שאליו נשלח לגלות ע"י הקב"ה – ממנה אותו להנהיג את ה"משתה לכל שריו ועבדיו" ("כרצון איש .. כרצון מרדכי"), צריך למלא את תפקידו באמונה.

יב. ולא זו בלבד שאין זה בסתירה לתפקידו העיקרי, ולא יפריע לעיקר שלימותו לשוב בתשובה ולהביא את הגאולה, אלא אדרבה, ענין זה יסייע לו למהר את הגאולה:

הראי' שמביאה הגמרא37 ש"כרצון איש" היינו "כרצון מרדכי" היא – "שנאמר איש יהודי", והיינו, שבהיותו ה"איש" שמינה אחשורוש לנהל את ה"משתה לכל שריו ועבדיו", הי' "איש יהודי".

והרי הפירוש ד"איש יהודי" הוא – כדברי הגמרא67 "אמאי קרי לי' יהודי (הרי "מבנימן קאתי"), על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי".

ונמצא, שבה בשעה שמילא את התפקיד שהטיל עליו אחשורוש (שהי' מולך על גופו), לנהל את ה"משתה לכל שריו ועבדיו", שרובם ככולם היו עובדי עבודה-זרה, הנה בשעת מעשה הכריזה כל מציאותו שהוא "איש יהודי": הוא לא הוצרך לבטא זאת בדיבור, אלא כאשר רק הביטו עליו ראו שהוא "איש יהודי" – ש"כופר בעבודה זרה".

ואז – מספרת המגילה – לא זו בלבד שאין זו מניעה ללימוד התורה וקיום המצוות, אלא אדרבה – עי"ז הי' יכול לבטל גזירות על בנ"י; וכתוצאה מזה נשאר בקיומו ובשלימותו הדור שהשלים את בנין ביהמ"ק, וכך נעשה ביהמ"ק השני, עליו נאמר68 "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", כדברי הגמרא69 שקאי על בית שני שהי' גדול יותר מבית ראשון.

והאפשרות לזה היא – עי"ז שבהיותו ב"שושן הבירה" ידע מרדכי שני הדברים:

מחד גיסא – ידע שנמצא במצב של צער וצרה, כיון שזהו "בימי אחשורוש", וידע שהתכלית שלו היא לפעול ביאת המשיח – בנין ביהמ"ק השני, שאילו זכו הי' נשאר בקיומו, ולכן התנהג "בשער המלך" באופן שכולם ראו שהוא "כופר בעבודה-זרה", וכאשר מתעורר איזו קושי כו', אזי אוסף ילדי ישראל ומתיישב בעצמו ללמוד עמהם תורה (כדלקמן סי"ד);

ולאידך גיסא – באותם שעות שבהם מוטל עליו ה"עסק" וה"פרנסה" (כפי שנקבע "מה' מצעדי גבר כוננו") שצריך להיות "בשער המלך" "בשושן הבירה" – הנהגתו היא באופן ש"נשאת ונתת באמונה", למלא תפקידו בשלימות, וזוהי לא רק טובה עבורו, שלאח"ז יוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות ולהנהיג את בנ"י כדבעי, אלא עוד זאת, שענין זה נותן לו את האפשרות להציל את עם ישראל – אם יש צורך ח"ו בהצלה, או למנוע שלא יבואו לידי גזירה.

יג. ומכאן הוראה נוספת – מענה לשאלתם של יהודים אנשי עסק, אנשי מסחר:

כיון שרצונו של הקב"ה שילמדו תורה ויקיימו מצוות במשך כל היום – הרי יש צורך להחזיק את הישיבות, לשלם לראשי-הישיבות, ולהדפיס ספרים וכו', ובשביל זה יש צורך בבעלי-עסק שיעסקו במסחרם, ובמילא – טוענים הם – צריכים להיות שקועים כל היום כולו אך ורק בענין המסחר.

ועד"ז בנוגע למי שיושב ב"שושן הבירה" שבימינו אלו, ורואה שלעתים קרובות באים לידו הזדמנויות לשמור על בנ"י מפני צרות – שטוען, שאותו הושיבו ב"שושן הבירה", ואין לו עסק עם בית-הכנסת, בית-המדרש וישיבה; ענינו – טוען הוא – רק לאפשר את קיומן של בתי-כנסיות בתי-מדרשות וישיבות, כדי שאחרים יוכלו לשבת וללמוד תורה.

וכאשר שואלים אותו: מהו החינוך שאתה מעניק לילדיך? – משיב, שרצונו שילדיו יהיו כמוהו, ולכן מחנך אותם באופן שיהיו ראויים לשבת בוואַשינגטאָן, ב"שושן הבירה", שבשביל זה צריכים לדעת אנגלית, וצריכים לדעת איך לדבר עם גוי, באופן שלא יהי' ניכר ש"איש יהודי הי'".

אלא מאי, עבור מי נועדו הישיבות? – הרי זה בשביל יהודים זקנים ("אַלטע אידן"), או בשביל הילדים של אותם "אַלטע אידן"; אבל הוא, בהיותו אמריקאי צעיר ("אַ יונגער אַמעריקאַנער"), אין זו דרכו, ולא בשביל זה הועידו הקב"ה.

יד. והמענה לזה – בסיפור המגילה:

כאשר מרדכי ישב "בשער המלך", והי' צורך לבטל את הגזירה – הורה אמנם לאסתר שתדבר עם אחשורוש, אבל מה עשה בעצמו – לבש שק והתענה ("צומו עלי גו'"70 ), ואח"כ הלך וקיבץ ילדי ישראל והתיישב בעצמו ללמוד עמהם71 (ולא באופן ששלח אותם לישיבה, ללמוד עם ראש-הישיבה, ואילו הוא בעצמו נשאר "בשער המלך") – עם ילדים של אחרים, וכ"ש וק"ו עם הילדים שלו.

וממשיכים לספר לו:

הנך יודע מדוע הצליח מרדכי בשושן הבירה? – בגלל שהי' "בן יאיר"34, היינו, שאביו "האיר" את ילדותו; אביו שלח אותו ל"חדר", לימדו תורה, והראה לו כיצד צריך להניח תפילין, וראה אצל אביו שבת ויום-טוב, ראש-השנה ויום-כיפור, חנוכה ופורים, וראה אצל אביו שגם יום חול הוא "יום יהודי" ("אַ אידישער טאָג"); ולכן הי' מרדכי יכול לישב ב"שושן הבירה" ולבטל גזירה על בנ"י.

אבל בשעה שהוא מעמיד את בנו במעמד ומצב שרואה רק את "שושן הבירה", ורואה את הגויים שמסביבו, ורק קרא ב"עיתון" שיש באיזה מקום ישיבה ובית-הכנסת, ויש צורך לבטל גזירה עליהם – לא באופן כזה יגדלו כאלו שיבטלו גזירות על בנ"י, כיון שאין להם "טעם" בזה;

הם לא ראו אצל אבותיהם יום-חול יהודי, ומי יודע אם ראו אצלם יום השבת כדבעי, והוא שומע במה מתפאר אביו – בכך שנפגש עם שר פלוני, ונשא חן בעיני אחשורוש, וא"כ, מדוע יחשוב אודות "מרדכי היהודי", אודות "סנהדרין" ואודות יהודים שגלו "עם הגולה אשר הגלתה" מירושלים – הוא לא רוצה להיות יהודי גלותי ("אַ גלות- איד"); הוא "בן חורין", להיותו ב"שושן הבירה", ועומד לרשת את הכסא השני לאחרי המלך אחשורוש.

אך על זה אומרים לו: "כל מקום שנאמר .. ויהי בימי, אינו אלא לשון צער"!

אמנם מוותרים ונותנים לך כל מה שאתה רוצה, וממנים אותך למושל ומפקד לנהל את עריכת המשתה עבור עובדי עבודה-זרה, אבל, אין פירוש הדבר שאוהבים אותך, שכן, מיד כשבא מישהו ואומר "עשרת אלפים כיכר כסף אשקול וגו'"72, אזי מתברר שאינו צריך כלל לשכנע את אחשורוש, כיון שהוא חפץ בכך "יותר73 מהמן"!...

מרדכי יושב אמנם "בשער המלך", ואחשורוש הורה שהמשתה יהי' "כרצון איש .. כרצון מרדכי", אבל אעפ"כ, כאשר נותנים שפשוף קל מלמעלה, אזי מתגלה מה מונח בפנים!...

כיצד איפוא פועל מרדכי להיות "משנה למלך" אחשורוש – עי"ז שהוא לא רק "בן יאיר", שגדל והתחנך בבית מואר, ולא רק "בן שמעי"34, שגדל והתחנך בבית ש"שמע (הקב"ה) אל תפלתו"16, אלא הוא בעצמו "איש יהודי", "כופר בעבודה זרה", בהיותו בשושן הבירה; ואז הגוי מעריך אותו, ומתחשב בו, וממנה אותו לנהל את ה"משתה" עבור כל מאה עשרים ושבע המדינות (לא רק חמשים ואחת "סטייט'ס"... אלא מאה עשרים ושבע מדינות).

ומזה מובן גם בנדו"ד: אם רצונו שבנו יהי' כמוהו, שישב ב"שושן הבירה" וידאג לטובתם של ישראל – אזי אין לו ברירה אחרת, אלא הוא חייב ללמוד עמו תורה, כפי שמרדכי למד תורה עם ילדי ישראל.

טו. זאת ועוד:

לא די בלימוד התורה בענינים שבין אדם לחבירו, ולא די בלימוד התורה אודות מצוות שקיומן נוגע לילד עתה, אלא צריך להיות גם לימוד התורה כשלעצמו – כפי שלמדים מסיפור חז"ל בגמרא ומדרש74 שמרדכי למד עם ילדי ישראל אודות מנחת העומר שהיו מקריבים בביהמ"ק.

והגע עצמך75 :

מדובר אודות זמן ש"העיר שושן נבוכה"76, בגלל שמרחפת הגזירה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים"; ובזמן כזה, בוחר מרדכי ללמוד עם ילדי ישראל אודות מנחת העומר, שזהו ענין שאינו נוגע לפועל עתה77, שהרי מאורע זה הי' בזמן שהפסיקו את בנין ביהמ"ק (ומי יודע אימתי יבנה...), ואעפ"כ לומד מרדכי עם ילדי ישראל אודות מנחת העומר – שבשעה שיתבטלו כל הגזירות, ויבנה ביהמ"ק, ואז יצטרך הכהן להקריב מנחת העומר, ידע הילד את פרטי ההלכות, וזאת – גם אם הילד אינו כהן (שהרי בודאי היו נוכחים גם ילדי לויים וילדי ישראלים), ובודאי שהכהן לא יהי' זקוק לילד שגדל והתחנך בשושן הבירה לשאול אותו כיצד להקריב קרבן העומר!...

אבל אצל מרדכי אין נפק"מ אם זהו ענין שנוגע לפועל עתה אם לאו; כיון שזוהי "תורת חיים" – הרי "היא חיינו ואורך ימינו"!

מרדכי אוסף את ילדי ישראל ואומר להם: הנכם רואים אמנם ש"אתם המעט מכל העמים"78, והגזירה היא בתקפה, אבל, אין לכם מה להתפעל מגזירות; אין זה שייך לכם! – ישנו דין בתורה שכאשר ביהמ"ק יעמוד על תילו, יצטרך הכהן להקריב מנחה עבור כל בנ"י, ובתור ילדי ישראל, עליכם לדעת גם איך הכהן יעשה זאת.

וכאשר הילד שואל: מהי הנפק"מ עבורי? מוטב לומר קאַפּיטל תהלים, שהרי צריכים לבטל את הגזירה – אומר לו מרדכי: "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד"79 ; צריכים אמנם להתפלל ולצום כו', אבל כשמגיע זמן הלימוד – עליך ללמוד תורה.

אלא מאי, מה יהי' עם הגזירה? – הקב"ה צוה עליך ללמוד תורה בכל יום, וא"כ, גם בזמן גזירה עליך ללמוד תורה. ואדרבה: בזמן הגזירה מודגש יותר הצורך ללמוד תורה, ש"היא חיינו ואורך ימינו", כהמשל הידוע בגמרא במסכת ברכות80 מ"דגים שהיו .. בורחים .. מפני רשתות כו'", "ומה במקום חיותנו אנו מתיראין וכו'", והיינו, שבנ"י הם כמו "דגים שבים"81, שכאשר מתייראים מפני אלו שרוצים לתפסם, עליהם להתחבא במים – "אין מים אלא תורה"82.

ועדיין טוען הילד: הבה נלמד הלכות תעניות – שגם זה חלק בתורה, ונוגע עכשיו, בשעה שצריך להתענות?!

ועל זה אומר לו מרדכי: לא! הנך ילד, אז תלמד מה שראש- הישיבה מצוה לך ללמוד! – יש לך קושיא, שאל ובקש תירוץ, אבל לפועל עליך ללמוד מה שמצווים עליך; עכשיו הסדר הוא שלומדים קדשים – למד קדשים; עכשיו הסדר ללמוד הלכות עומר – למד הלכות עומר, ועי"ז תבטל את הגזירה.

ומסופר בגמרא ובמדרש74 שכאשר המן ראה הנהגה זו – שאין לה מקום בדרך הטבע – אזי ידע שתתבטל גזירתו, ובלשון הכתוב: "אם מזרע היהודים מרדכי ("כי הגידו לו את עם מרדכי"83 ) אשר החילות לנפול לפניו גו' נפול תפול לפניו"84.

טז. ונקודת הדברים:

יש יהודים שהקב"ה בחר שיהיו שייכים לשבט "יששכר", שענינם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ויש יהודים שהקב"ה בחר שיהיו שייכים לשבט "זבולון", שענינם לעסוק בעניני העולם כו'.

וכן הוא גם כאשר בנ"י נמצאים בגלות – באיזה מקום שיהי', גם בירושלים עיר הקודש, שגם שם נמצאים בגלות,

– לא בימי יכני', שכיון שנשאר עדיין צדקיהו, נינו של דוד, הי' יכול להיות ענין הגלות רק באופן "אשר הגלה מירושלים", ואילו כל זמן שבנ"י היו בירושלים, לא היתה ה"גולה אשר הגלתה"; אבל לאחרי צדקיהו, יש גם בירושלים מעמד ומצב של גלות –

יש ביניהם אלו השייכים לסוג של "יששכר", שענינם ללמוד תורה ולקיים מצוות, שזוהי הדרך בחיים – "דרכו יחפץ" – שהקב"ה בחר עבורם; ויש ביניהם אלו שהקב"ה העמיד אותם בסוג של "זבולון", שיהיו בעלי-עסק, לעסוק יותר בעניני העולם, ולכן הם אלו שנותנים כסף עבור החזקת מוסדות תורה, והם אלו שנמצאים ב"שושן הבירה" כדי למנוע או לבטל גזירות.

אמנם, כשם ש"כל האומר אין לו אלא תורה .. אפילו תורה אין לו"85, שלכן, גם אלו השייכים לשבט "יששכר" צריכים לעסוק גם בענין הצדקה ובמצוות שבין אדם לחבירו, כך גם אלו השייכים לשבט "זבולון" חייבים לעסוק גם בלימוד התורה.

וכהוראת המגילה – שכאשר "מרדכי יושב בשער המלך", הנה בבוא הזמן שבו צריכים ללמוד תורה, הנה לא זו בלבד שהילדים שלו למדו תורה, אלא הוא אסף גם ילדים של יהודים נוספים, ולא הסתפק בנתינת כסף להחזיק ראש-ישיבה שילמד עמהם, אלא הוא בעצמו ישב ללמוד תורה עמהם.

בשעה שמרדכי הוצרך להיות ב"שושן הבירה" כדי להורות לאסתר מה עלי' לעשות, לאן ללכת ומה לדבר, הנה בין ענין לענין, במשך השעות שבינתיים, ניצל את הזמן כדי לאסוף ילדי ישראל וללמוד עמהם תורה.

וע"פ סיפור חז"ל – הנה כאשר המן ידע שיש לאסתר שייכות למרדכי, עדיין לא התפעל מזה לחשוב שתתבטל גזירתו; אבל בשעה שראה הנהגת מרדכי, שאינו מסתפק בכך שהוא בעצמו "איש יהודי", ואינו מסתפק בכך שילדיו הם ילדים של "איש יהודי", אלא הוא משתדל שילדי ישראל ילמדו תורה, והוא בעצמו לומד תורה עמהם – אזי הי' אצלו דבר ברור שגזירתו בטלה.

ואז תהי' הצלחה לדיבור של אסתר עם אחשורוש המלך – שהרי יש צורך גם בפעולה בדרך הטבע.

יז. ועד"ז בנוגע לכל פעולותיו של הקב"ה שהם באופן ש"בעל הנס אינו מכיר בניסו"86, שלא יגזרו גזירות מלכתחילה, או שיתבטלו עוד לפני שיודעים שיש קס"ד על גזירה – שצריך לידע, שענין זה נעשה עי"ז שיהודים נותנים כסף כדי שאחרים ילמדו תורה, ואינם מסתפקים בכך, אלא גם הם בעצמם לומדים תורה.

ואלו שטוענים שיש להם הוכחה מסיפור המגילה שצריך ללמוד חכמות חיצוניות, דאל"כ, לא הי' מרדכי היהודי מבין מה שדיברו בגתנא ותרש, ובמילא לא הי' יכול לספר זאת לאסתר, ואסתר לא היתה יכולה לספר לאחשורוש, ובמילא לא הי' מתאפשרת השתלשלות הדברים לביטול הגזירה – הנה ידוע הסיפור שכבר נשאלה שאלה זו, והשיבו להשואל, שאדרבה, זוהי ראי' להיפך87 :

אילו היו בגתנא ותרש יודעים שיהודים דוחפים את עצמם לאוניברסיטאות ("קאַלעדזש'עס") – לא היו מדברים בפני מרדכי היהודי!...

בגתנא ותרש ידעו ש"יהודי" ו"קאַלעדזש" הם שני עולמות נפרדים, ובמילא ידעו שאין לחשוש שיהודי יודע שפות זרות; אלא שלא ידעו שלמרדכי הי' היתר מהסנהדרין לידע שבעים לשון, כפי שמצינו בהלכות סנהדרין שבמסכת סנהדרין88, שחברי הסנהדרין הוצרכו לדעת שבעים לשון כדי שיוכלו לפסוק דין בתורה – דין זה לא ידעו בגתנא ותרש, אבל ידעו שאין להם לחשוש שיהודי יבין את שפתם, כי, יהודי שמתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג, אינו יודע שפות זרות.

ודוקא הנהגה זו הביאה לידי ביטול הגזירה.

וזהו גם הלימוד בנוגע לאופן ההנהגה בדורותינו אלו:

ישנם יחידי סגולה שהקב"ה העמיד אותם להיות "עם הגולה אשר הגלתה", להסתדר ב"שושן הבירה", "בשער המלך", כדי שעל ידם יבוא לידי פועל ענין ביטול הגזירות או שלילתם, ובמילא נגרע מזמנם לצורך העסק בענינים שלכאורה אינם רואים בהם תכלית, ואעפ"כ, כיון שיהודי צריך להתנהג באמונה, "נשאת ונתת באמונה", עליו למלא את התפקיד שהוטל עליו בשלימות.

אבל, עליו לדעת, שההצלחה שלו תלוי' בכך שיהי' אצלו הענין של לימוד התורה בכל יום – נוסף על ענין התפלה, שכן, כדי להצליח בדיבורו עם שרי המלכות ב"שושן הבירה", צריך להתחיל את היום בענין התפלה, ולבקש מהקב"ה שיצליח בזה, ולאחרי כן, כשהולך לדבר עמהם, הרי זה באופן שניכר שהולך "איש יהודי" ש"כופר בעבודה זרה",

ועאכו"כ שצריך להתנהג כן עם הילדים שלו – שילכו בדרכים אלו שהם דרכי החיים.

יח. ואז התוצאה היא – כסיום המגילה – שלא זו בלבד שהנהגה זו פועלת הצלה בימיו, לבטל גזירה שבימיו, אלא באופן ד"ימי הפורים האלו לא יעברו גו' וזכרם לא יסוף"24, ש"בכל דור ודור .. מדינה ומדינה ועיר ועיר"24 מזכירים בנ"י שהי' מעמד ומצב ש"הקב"ה מצילנו מידם"89, ועד לאופן ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"25,

ולא רק "היתה", לשון עבר, אלא כפי שמסיימים26: "כן תהי' לנו", שכך יהי' גם אצלנו, בדור זה, במקום זה ובימים אלו, וכאשר כל בנ"י אומרים זאת – אזי ממלא הקב"ה "רצון יראיו"90, ונעשה בפועל אצל היהודים "אורה ושמחה וששון ויקר",

הן כפירוש חז"ל91 "אורה זו תורה .. שמחה זה יום טוב .. ששון זו מילה .. ויקר אלו תפילין", והן כפשוטו ממש, שאצל היהודים בכל מושבותיהם יש "אורה ושמחה וששון ויקר",

וכל זה – גם כאשר נמצאים במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"92, בעיצומה של הגלות ("טיף אין גלות"), קודם כל עניני גאולה, אפילו "אתחלתא דגאולה" – הנה גם אז נעשית "גאולה" של כו"כ מבנ"י ממעמד ומצב שהיו נתונים במיצר ובשבי', כל אחד בענינו, והקב"ה הצילם והעמידם ברווחה, בהיותם "בימי אחשורוש", ותחת ממשלתו, "אכתי עבדי אחשורוש אנן",

ו"מסמך גאולה לגאולה" – מהגאולה בחודש אדר לגאולה בחודש ניסן, בימי הפסח, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"93, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יט. הסדר אצל יהודי – שאף פעם לא מסתיים הענין בקושיא אחת; כאשר הוא שואל קושיא אחת ומתרצים אותה, הנה מיד יש לו מן המוכן קושיא נוספת...

ובנוגע לעניננו:

הן אמת – טוען הוא – שהקב"ה, שברא דברים הפכיים, הן לבנים והן שחורים, הן טובים והן לא טובים וכו', ברא הן כאלו ששייכים (מטבעם או שבוחרים בפועל להשתייך) לשבט "יששכר" והן לשבט "זבולון",

– וליתר דיוק: הם חושבים שבחרו בכך, אבל האמת היא, כאמור לעיל, ש"מה' גו' דרכו יחפץ"58, היינו, שהקב"ה בחר זאת עבורם –

כלומר, כאלו שעיקר עסקם יהי' בלימוד התורה וקיום המצוות, וכאלו שעיקר עסקם יהי' במסחר, אם מסחר כפשוטו, או עסקנות ציבורית, שגם היא ענין של "מסחר", שעוסקים לכאורה בעניני העולם, ובהם פועלים שיהיו כדבעי,

וכאמור לעיל, שהקב"ה – שרצונו שיהי' יחוד ההפכים – דורש גם מאלו שמצד טבעם ומצד ההוראה "מה' .. (ש)דרכו יחפץ" שייכים לשבט "יששכר", שמבלי הבט על כך שעיקר עסקם בענינים שבין אדם למקום, לימוד התורה וקיום המצוות, יהי' אצלם גם הענין של גמילות חסדים וצדקה, לעשות טובה לזולת כו', כדברי הגמרא85: "כל האומר אין לו אלא תורה .. אפילו תורה אין לו", כיון שצריך לעסוק הן בענינים שבין אדם למקום והן בענינים שבין אדם לחבירו,

ועד"ז בנוגע לאלו שעיקר עסקם במסחר ועסקנות ציבורית – שגם אצלם צריכה להיות קביעות עתים לתורה בכל יום, ועאכו"כ בשבתות וימים טובים, ועאכו"כ שצריך לדאוג שילדיו ילמדו תורה, שהרי הם נמצאים ברשותו, ועדיין אינם "עסקנים" לעצמם, ובמילא אין להם טירדות העולם, ולכן צריכים להיות קשורים עם אביהם שבשמים, כשם שקשורים עם אביהם כפשוטו, אב בשרי –

אבל עדיין שואל: למה מוטל עליו לדאוג (לא רק לעצמו, אלא) גם עבור אחרים?!

הן אמת שגם בהיותו "עסקן" צריך ללמוד תורה, אבל, די בכך שיהי' לו שיעור בתורה לעצמו, ועד"ז בנוגע לבעל-תורה, שדי בכך שיתן חלקו לצדקה, בכל יום ויום, או בזמנים קבועים, ועד לנתינת "מחצית השקל" קודם פורים94 ; אבל מהו החיוב שאסור לבעל-תורה להסתפק בכך שיתן צדקה בעצמו, אלא עליו להשפיע על יהודי נוסף שגם הוא יתן צדקה, ועד"ז בנוגע לעסקן ציבורי, שנוסף לכך שצריך שיהי' לו שיעור בתורה בכל יום, צריך להשפיע על יהודי נוסף (לא רק שיהי' עסקן טוב, אלא) שתהי' לו קביעות עתים בתורה?!

כיון שהקב"ה בחר עבורו את הקו של "יששכר" או את הקו של "זבולון", ואילו הקו השני אינו עיקר עסקו ו"דרכו יחפץ" – הנה כדי לצאת ידי חובת העסק בקו השני, די בכך שיעסוק בזה בתור יחיד, אבל אין חיוב שיעסוק גם בקו השני בתור מפיץ ומשפיע בסביבתו על יהודים נוספים; השפעתו על יהודים נוספים תהי' בנוגע לעיקר ענינו: אם עיקר ענינו לימוד התורה – ישפיע על אחרים שילמדו תורה, ואם עיקר ענינו משא ומתן או עסקנות – ישפיע על אחרים שגם הם יהיו סוחרים ועסקנים נאמנים, אבל הוא לא מחוייב להתעסק בהשפעה על יהודים נוספים בנוגע לקו שאינו עיקר ענינו?!

כ. ועל זה באה ההוראה בסיפור המגילה:

כאשר מרדכי הי' "יושב בשער המלך" – כיון שהקב"ה הראה לו את "דרכו", בהעמידו אותו "בשושן הבירה" עם שרי המלכות אצל אחשורוש [וכנ"ל (סי"א) בדיוק לשון הכתוב "הגולה אשר הגלתה", לשון נפעל, היינו, שגורש לשם, ולא שבחר בעצמו דרך זו] – ולכן השתדל שגם אחרים יתנהגו בעסקנותם ב"שושן הבירה" כפי שיהודים צריכים להתנהג, הנה נוסף לכך שגם למד תורה לעצמו, וקיים גם מצות "ושננתם לבניך"95, שמוטלת על כאו"א מישראל, השתדל גם בנוגע לשאר ילדי ישראל, שגם הם ילמדו תורה, וגם טרח בגופו לילך ולישב בעצמו ללמדם תורה.

וזוהי הוראת המגילה לכל אחד ואחד:

כאשר נראה לו (ויתכן שכן הוא באמת) שכשילמד תורה לעצמו יצליח להיות גאון גדול, בקי גדול ופלפלן גדול וכו' (ככל פרטי התוארים שנימנו במסכת הוריות96 ובכ"מ), וא"כ, מהו החיוב שצריך להשתדל שיהודים אחרים יעסקו בנאמנות לטובת הכלל (לא רק לטובת היחיד); ועד"ז להיפך, כאשר הקב"ה נותן לו הצלחה בעסקנותו, ומשתדל שיהיו עסקנים נוספים שימשיכו או יעזרו לו בעסקנות באמונה – מהי ההוכחה שנוסף על "ושננתם לבניך" צריך להשתדל שיהודים אחרים ילמדו תורה?

הנה על זה הוא הלימוד מהמגילה – שאע"פ שמרדכי הועמד "עם הגולה אשר הגלתה", "בשער המלך", בשושן הבירה, מ"מ, דאג גם לכ"ב אלף ילדי ישראל שילמדו תורה, וכאשר לא היו אחרים שיעשו זאת, או שמלכתחילה רצה לעשות זאת בעצמו – ישב בעצמו ולמד עמהם תורה, וזאת, בה בשעה שמצד "דרכו יחפץ" הוצרך להיות "בשער המלך", ולהתנהג שם באופן ד"איש יהודי הי'".

וזוהי ההוראה לכל אחד – אפילו בהיותו בתחילת דרכו בחיים, ומתחיל לנסות את עצמו ומשער שיכול להצליח בקו מסויים, ועאכו"כ אלו שעומדים כבר באמצע עבודתם, וראו בזמנים שונים ומצבים שונים שהקב"ה נתן להם הצלחה שביכלתם להשפיע על יהודי שני ושלישי ועל חוג שלם, והראי', שבחרו בו ברצון הטוב שימשיך עבודתו, כך, שאין זו רק השערה שאם יעסוק בקו זה אולי יצליח, אלא הוא רואה שהצליח בפועל באותם ענינים שרצה שיעזרו לו לעסוק בהם ולהשפיע גם לאחרים, ונוכח לדעת שאכן יש לו כח השפעה להשפיע על הזולת, וגם על חוג שלם – אזי מוטל עליו החיוב לנצל את השפעתו גם בקו השני.

כא. ונקודת הענין:

התורה היא "תורה אחת"; היא מורכבת אמנם מתרי"ג מצוות, אבל היא נקראת "תורה אחת" ומצוה אחת, ואי אפשר "לנענע" ("אַ שאָקל-טאָן") מצוה אחת מבלי שיתנענעו שאר תרי"ב המצוות;

אם הוא "אוחז" ממצוה אחת, מוכרח לאחוז מכל תרי"ג המצוות. וגם אם אין ביכלתו לפעול זאת על עצמו היום, הרי זה יקח יום, יומיים או שלשה.

ובהיותו אדם אמיתי, שאינו רוצה לרמות את עצמו, יודע מיד את האמת – שלמרות שנראה לו שזהו דבר קשה עבורו, ויתכן שזה באמת דבר קשה עבורו, הרי הקב"ה אינו תובע מאדם דבר שאינו לפי כחו.

וכיון שהעמידו אותו ב"מקום" כזה שנשמעים אליו כו"כ מבנ"י, יחידים ומשפחות, שמסתכלים עליו, וממנו יראו וכן יעשו, כך, שהנהגתו נעשית דוגמא ולימוד שבאופן כזה צריכים גם הם להתנהג, ולהשתדל לחנך את ילדיהם שגם הם יתנהגו כן – הרי אפילו אם קשה לו לפעול על עצמו דבר מסויים, עליו לעשות חשבון:

לא מדובר כאן אודות השתדלות ויגיעה הקשורה עם פעולה על אדם אחד, שהרי כאשר יתייגע ויפעל על עצמו לעסוק בזה, אזי יתוסף אצל כל אלו שנתונים להשפעתו, וא"כ, במה נחשבת היגיעה שלו להתייגע ולהתגבר על עצמו כו' בכל הקשור להליכה בדרך הישר ולקיום המצוות בהידור, בידעו, שע"י יגיעה של אדם אחד יתוסף אצל חוג שלם של יהודים, שכל אחד מהם יעמיד מחדש את ביתו – היום מעט, ומחר ומחרתיים עוד מעט, ו"מצוה גוררת מצוה"31, באופן של הליכה "מחיל אל חיל"97.

כאשר יהודי עושה חשבון שעי"ז שידליק נר קטן בנשמתו, "נר ה' נשמת אדם"98, הנה מנר אחד זה ידלקו מאות נרות של נשמות ישראל השייכים לחוג שלו, ויאירו את החושך שישנו מסביבם ובעולם, וכולם יחד יוכלו להמשיך ולגלות אור הוי' לעולם – הרי רואים בטבע כל אדם שיש בו כל-שהוא ממדת הצדק היושר, שבידעו שע"י יגיעתו יוכל להציל מאות אנשים ולהביא אותם לעשיית טוב, צדק ויושר, בודאי לא יתחשב כלל ביגיעה שלו, מעט או הרבה, או בוויתור על הנאה שלו, קטנה או גדולה, או נוחיות וכיו"ב, בידעו שעי"ז יתוסף אור, טהרה וקדושה, אצל חוג שלם מבנ"י שנמצא תחת השפעתו.

כב. ואם הדברים אמורים בנוגע לפעולה עם אנשים מבוגרים – עאכו"כ בנוגע לפעולה עם ילדים:

אדם מבוגר – לא כ"כ קל לשנותו, וגם כאשר מצליחים לפעול על אדם בשנות החמישים, הרי זו פעולה בנוגע לאדם זה בלבד;

אבל מי שמתעסק עם ילדים, ע"י מוסדות שמתעסקים בחינוך ילדים – הרי: (א) הילדים הם בגיל כזה שמקבלים באמונה תמימה כל מה שאומר להם המורה או מנהל המוסד, ובפרט אם הוא גם מראה להם "דוגמא חי'", הרי בודאי מתקבל אצלם שזוהי הדרך שצריך לילך בה; (ב) ונוסף לכך שעי"ז מעמידים את הילד ב"קרן אורה", הרי כיון שבחינוך שמקבל הילד בהיותו נער, תלוי' גם הנהגת המשפחה שיעמיד בבוא הזמן לבנות בית בישראל, נמצא, שע"י ההשפעה על הילד, משפיע גם על כל המשפחה שעתיד ילד זה להעמיד בישראל.

כג. ועוד נקודה בזה – שהעובדה שיש לו אפשרות לעסוק בחינוך, מוכיחה את גודל האימון שיש להקב"ה בו:

כאשר הקב"ה נותן כשרונות ואפשרויות כו', הרי הכוונה בזה היא כדי שינצלו אותם במלוא המדה (דאל"כ, הרי זה "לבטלה" ח"ו), אלא שרצונו של הקב"ה שיהי' זה באופן ד"ובחרת בחיים"61, שהאדם יבחר בזה ברצון הטוב, ולכן נותן לו הקב"ה את האפשרות להתבונן בדבר ולבחור בעצמו לילך בדרך זה.

וכיון שניתנה לו האפשרות – שלא ניתנה למישהו אחר – להיות במעמד ומצב כזה שמאות יהודים מתחשבים בדבריו או בהראותו דוגמא חי', וכמו ע"י השפעה בבית-ספר, באמצעות המורים, על התלמידים והתלמידות – הרי זה מורה שיש להקב"ה אימון בו, שלכן נתן לו אפשרות זו.

ואין הדבר תלוי אלא ברצונו – להראות להקב"ה שצדק בכך שנתן לו "רכוש" זה, כיון שממלא רצונו של הקב"ה ("אמרתי ונעשה רצוני"99 ) במלוא המדה, לכוין את הילדים שמתחנכים במוסדות חינוך, ואת כל האנשים שנמצאים תחת השפעתו, לצד ימין, לכיוון הנכון.

כד. ואז מקבל שכרו בזה ובבא – שהקב"ה מברכו שיקויים אצלו הענין ד"מצוה גוררת מצוה", שלמחר יוכל לקבל אפשרות גדולה יותר להשפיע על מספר גדול יותר של אנשים, ויתוספו אצלו ידיעות וכשרונות גדולים יותר, וכל מה שדרוש כדי להשפיע ולהפיץ יהדות בכל מקום שידו מגעת.

וכבר הודיע הקב"ה ש"עבד מלך מלך"100, והיינו, שכאשר יהודי מקבל על עצמו להיות עבד אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה, אזי נעשה בעצמו "מלך" על כל הסביבה, שמושל ושולט על כל הנמצאים מסביבו, כך, ש"דבריו נשמעין" (כיון "שיש בו יראת שמים")101, ולא זו בלבד שאומרים לו "יישר כח", אלא אכן מרגישים כלפיו רגש של "יישר כח", ומתוך מעמד ומצב ש"רוח הבריות נוחה הימנו" ו"רוח המקום נוחה הימנו"102 יכול להמשיך לאורך ימים ושנים טובות בהפצת "נר מצוה ותורה אור"103 בכל מקום שידו מגעת, ובאופן שהולך ומוסיף ואור.

ועי"ז נמשכת ברכת הקב"ה שתהי' "אורה ושמחה וששון ויקר" לו ולבני ביתו, שיהי' בית מואר ושמח, מואר בתורה ("אורה זו תורה"), ושמח בימים-טובים ("שמחה זה יום טוב"),

ובאופן ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"104 (כדרשת חז"ל105 בנוגע למצות תפילין – "ויקר אלו תפילין"), שאפילו האינם-יהודים שמסביבו מכירים שהולך "איש יהודי" ב"שושן הבירה", וממנים אותו בתור "משנה למלך אחשורוש"106, כל זמן שנמצאים עדיין בגלות,

ובקרוב ממש הולך הוא ביחד עם כל היהודים שקירב לאבינו שבשמים – לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

כה. דובר כמ"פ (ומובא גם בפירוש רש"י בחומש) שנוסף על חלק הפשט שבתורה, יש עוד אופנים בלימוד התורה, ובלשון רש"י107 : "הדרשה תדרש", שבזה נכללים (מלבד חלק הדרש) גם רמז וסוד שבתורה.

וכן הוא גם בנוגע למגילה – שאע"פ ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"108, שמדובר אודות אחשורוש שהי' "המולך מהודו ועד כוש", במלכות מדי ופרס, ככל הפרטים שבדבר, הרי זה רומז גם על ענינים שלמעלה.

כו. ובהקדמה:

בנוגע לכל הענינים שמתרחשים למטה, אמרו רז"ל109 "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה", והיינו, שכל המאורעות שבעולם באים בתור השתלשלות ומסובב מהענינים כפי שהם למעלה.

ועד שכל הענין של "מלכותא דארעא", שלמטה יש ענין של מלך ושרים, מלוכה והנהגת המלוכה – הרי זה בגלל שלמעלה ישנו הענין ד"מלכותא דרקיעא", וישנם מלאכים ושרים שפועלים שליחויות שונות, כמו "מיכאל שר של שלג" ו"גבריאל שר של אש" (ככל פרטי הענינים שנזכרו במדרשים110, ובפרטיות יותר בספרי קבלה111 ), ומזה נמשך גם למטה ב"מלכותא דארעא", "כעין מלכותא דרקיעא"112.

ומזה מובן גם בנוגע ללימוד התורה, שכאשר התורה מספרת אודות ענין שאירע בעוה"ז למטה, הרי כיון שזוהי "תורת אמת", בהכרח לספר סיפור זה – באופן של רמז – כפי שהוא מצד אמיתית הענינים, כל סדר ההשתלשלות וסיבת המאורע שאירע למטה, שזהו מצד הענינים כפי שהם למעלה.

וכן הוא בנוגע ל"ויהי בימי אחשורוש":

בדרך הפשט קאי "ויהי בימי אחשורוש" על אחשורוש כפי שהוא למטה, אבל, פסוק זה הוא חלק מתורה שהיא "תורת אמת", ואילו המלך אחשורוש מצד עצמו אינו ענין אמיתי,

– שהרי האמת היא שמציאות העולם לאמיתתה אינה אלא בגלל שנברא ע"י הקב"ה, ש"מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"113, והיינו, שבכל יום אומר הקב"ה "יהי רקיע"114, וזהו החיות והמציאות של הרקיע דלמטה, ולפנ"ז נעשה הרקיע דלמעלה, כמבואר בזהר115 ש"יהי רקיע" קאי על הרקיעים שלמעלה. וכאשר אומרים שיש רק "יהי רקיע" דלמטה, הרי זה רק חצי דבר, חצי אמת – שאין זה אמת. וא"כ, כאשר התורה אומרת "יהי רקיע", הרי זה כולל את כל ההשתלשלות כפי שנמשך מהמאציל והבורא עד שנעשה הרקיע דלמטה, כפי ש"בן חמש למקרא"116 מפרש תיבת "רקיע" בפשוטו של מקרא. ועד"ז בכל עניני התורה.

ועכצ"ל שכאשר תורת אמת אומרת "ויהי בימי אחשורוש", הנה משמעות הדברים הוא שלמעלה הי' הענין ד"בימי אחשורוש", וזהו סודן של דברים – כפי שלומדים את התורה באופן של רמז וסוד; ומזה נמשך אח"כ הענין ד"ויהי בימי אחשורוש" כפי שהוא בפשטות, שקאי על אחשורוש כפשוטו שמלך "מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה" כפשוטו.

וזהו מ"ש במדרש (לא במדרש רבה, אלא כמובא בכמה ספרים117 : "יש באגדה") ש"ויהי בימי אחשורוש" – "זה הקב"ה שאחרית וראשית שלו", והיינו, שמדובר אודות הזמן שבו הי' הקב"ה במעמד ומצב שנקרא בשם "אחשורוש"; ומזה נשתלשל אח"כ למטה הענין ד"אחשורוש" כפשוטו, כיון ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" ונמשכת ממנה.

כז. וזהו גם הביאור בנוגע למ"ש בתורה "יד ה'" ו"עיני ה'" – דלכאורה אינו מובן118 :

החיוב "ושננתם לבניך"95 מתחיל משהקטן יודע לדבר119, וכבר אז צריכים ללמדו פסוקים בחומש, כולל גם הפסוקים שבהם נאמר "אצבע אלקים היא"120, או "היד הגדולה"121 וכיו"ב. והרי בהיותו ילד קטן, אין לו השגה בביאור הענין ד"יד ה'" בפילוסופיא, ולהבדיל – בחסידות וקבלה, כך, שאי אפשר לספר לו אודות עניני הספירות כו'. ואין זה רק בגלל מניעה צדדית, אלא כן הוא ע"פ תורה, שלימוד הסוד בא לאחרי לימוד הפשט, שמתחיל בהיותו "בן חמש שנים למקרא", ולאח"ז "בן עשר שנים למשנה"116, ורק לאחרי כן מגיע ללימוד הגמרא, שבזה נכלל גם לימוד סודות התורה; אבל בהיותו בן חמש שנים, הרי ע"פ תורה אינו שייך ללימוד הסוד.

ואעפ"כ, מצווה "תורת אמת", שה"מלמד" ילמד עם הילד "אצבע אלקים היא", "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים"121, "היד החזקה"122, וכיו"ב – בה בשעה שלאחרי כל מה שיסבירו לו, מדמה הילד לעצמו "יד" כמו היד שלו ושל אביו, אלא כיון שאומרים לו שהקב"ה הוא שלא בערך יותר גדול וחזק וקדוש וכו', אזי מדמה לעצמו שהקב"ה הוא גדול וחזק יותר גם מהגודל והחוזק של אביו, אבל עדיין מדובר אודות ענינים של גשמיות.

ולכאורה זהו היפך האמת – שהרי מעיקרי האמונה ש"אינו123 גוף" ו"אין לו דמות הגוף"?!

והרי הלימוד עם הילד הוא לא רק בתור הכנה שיבין בעתיד את הענין ע"פ סוד, אלא בשעה זו מקיים מצות "ושננתם לבניך", ללמוד עם הילד תורת אמת!

וידוע ההסבר בזה (כמדובר כמ"פ בארוכה124 ), שכאשר הילד לומד אודות ה"יד החזקה" של הקב"ה, ומתאר לעצמו יד חזקה כמו של אביו וזקנו וכו' (כל הגיבורים שראה), אלא שהיא חזקה הרבה יותר, כיון שזוהי ידו של הקב"ה – הנה כן הוא בפנימיות הענינים, כי:

חוזק היד של אביו – אינה מצד הבשר והדם כשלעצמם, או בגלל הפעולות שעשה אביו כדי להיות גיבור; גבורתו של הגיבור (וכן עשרו של העשיר וחכמתו של החכם) אינה אלא בגלל הכחות שנתן לו הקב"ה, או בלשון של הבעש"ט שנתבאר בשער היחוד והאמונה125 : דבר ה' (כמו המאמר "יהי רקיע" שעומד ברקיע השמים להוותו).

הילד רואה אמנם רק את הבשר, אבל הוא יודע ש"בשר" כשלעצמו – ישנו גם ה"בשר" שמונח לפניו על השולחן, ה"סטייק" שאוכל בארוחת צהריים או בארוחת ערב, ואינו רואה בו ענין של כח וגבורה וגדלות כלל; אלא שבשר היד של אביו (או של הגיבור שאוחז ממנו) הוא בשר חי. – עדיין לא לימדוהו במה מתבטא ענין החיות, ומי הוא הנותן חיים; אבל, גם בהיותו קטן ביותר, בן חמש, יודע, שזהו בשר שיש בו חיות, וחיות זו פועלת שידו של אביו תהי' גדולה וחזקה; ועאכו"כ בנוגע ל"יד" שלמעלה.

ונמצא, שאכן לומדים עמו את האמת, אלא שאי אפשר ללמדו את הענין בכל הפרטים, כי אם בכללות – שידו של אביו היא חזקה בגלל החיות שניתן בה ע"י הקב"ה, ואילו ידו של הקב"ה יש בה יותר חיות וכח שלא בערך, שלכן בכחה לעשות נסים, ועד"ז בכל שאר הענינים.

כח. ועפ"ז נשאלת השאלה בנוגע לענין ד"ויהי בימי אחשורוש", שעל זה אמרו "כל מקום שנאמר .. ויהי בימי אינו אלא לשון צער" (ענין של צרה):

כיון שכלל זה נאמר ב"תורת אמת", בהכרח לומר שכן הוא לפי כל האופנים שישנם בפירוש הפסוק "ויהי בימי אחשורוש" – הן לפי הפירוש כפשוטו, והן לפי הפירוש ע"ד הדרוש, ע"ד הרמז וע"ד הסוד. ואין לומר שכוונת התורה היא רק לדרך הפשט, שהרי אין זה האמת; כל המציאות של אחשורוש כפשוטו היא רק בגלל שישנו אחשורוש שלמעלה, ש"אחרית וראשית שלו", והוא "המולך מהודו ועד כוש", כמבואר רמז הדברים ב"תורה אור"126.

ואינו מובן: לפי הפירוש ש"ויהי בימי אחשורוש" קאי על הקב"ה ש"אחרית וראשית שלו" – איך אפשר לומר על זה ש"אינו אלא לשון צער", ענין של צרה ח"ו; כאשר נמצאים במלכותו של מי ש"אחרית וראשית שלו" – הרי זה טוב מאד, והיכן היא ה"צרה"?!

כט. והתירוץ לזה – בקיצור – בהקדם המדובר כמ"פ127 אודות הפתגם הידוע128 של הרה"צ ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב,

– שענינו הי' ללמד זכות על בנ"י129, וכאשר ראה שלאחרי כל הלימוד זכות לא פעל עדיין כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, פתח ב"לימוד זכות" בפשטות ביותר –

באמרו להקב"ה: מה רצונך מבנ"י?!... – אילו ה"גן עדן" ו"עולם הבא", עם ה"לויתן" ו"שור הבר", היו למטה בעוה"ז, באופן הנראה לעיני בשר, ולעומת זאת היו התאוות של עבירות מבוארות בספרים – אזי היתה לך טענה צודקת: כאשר מראים ליהודים "לויתן" ו"שור הבר", גן עדן, עולם הבא, ואעפ"כ אינם יכולים להתאפק ועוברים עבירה – אזי מגיע להם עונש; אבל כאשר אודות ה"לויתן" ו"שור הבר" רק הבטחת בגמרא שיהיו בביאת המשיח, ואודות גן עדן ועולם הבא צריכים לחפש בגמרא בקיצור, ובזהר באריכות, ולעומת זאת, ענין העבירות, כסף וזהב ונחושת וכל עניני עוה"ז, הם באופן הנראה לעיני בשר – הרי אין כאן שוויון, וא"כ, מהי טענתך כלפי בנ"י?!...

כאשר רואים אלקות בגלוי, כמו בזמן שביהמ"ק הי' קיים, כדאיתא במשנה130 "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש", או בעת הליכת בנ"י במדבר, שבכל יום ירד ה"מן", והיו להם "בארה של מרים" ו"ענני הכבוד" (ואוה"ע נמצאו מחוץ לענני הכבוד) – אזי הי' מקום לעונש על עבירה; משא"כ כאשר נמצאים "עם הגולה אשר הגלתה מירושלים" – לא בירושלים, ששם ראו בפועל בעיני בשר את הנס שמעולם "לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים"130, אלא במעמד ומצב ש"אותותינו לא ראינו"131, וצריך לחפש במדרש כדי לידע שאחשורוש "המולך מהודו ועד כוש" קשור עם הקב"ה ש"אחרית וראשית שלו", ו"לב מלכים ושרים ביד ה'"132, ואילו בעיני בשר רואה גוי שיושב ב"שושן הבירה" ו"מולך מהודו ועד כוש"!

ולכן אין זה אלא לשון צער, ענין של צרה:

בזמן שבית המקדש הי' קיים, שבו דלק "נר מערבי" שהי' "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל"133, וראו בעיני בשר את ה"עשרה ניסים" שנעשו בו – לא היו צריכים לחפש את הקב"ה באמצעות "אחשורוש" (שכיון שישנו אחשורוש בפשוטו של מקרא, ויודעים ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", הרי זה "סימן" שישנו בזה גם מי "שאחרית וראשית שלו"), שהרי ראו אלקות בגלוי (ואדרבה: הי' צורך בראי' והוכחה שישנה מציאות העולם134 ) – זהו מעמד ומצב של "רווחה".

אבל כאשר נתצמצם ה"מרחב" שלמעלה, ונעשה מעמד ומצב של "בין המצרים" – תחילה במיצרים וגבולים דקדושה, ועד לירידה למיצר והגבלה דלעומת-זה, עד ל"אחשורוש" כפשוטו (אלא שיודעים שהכח שלו ניתן לו מלמעלה, ע"י הקב"ה "שאחרית וראשית שלו") – הנה כאשר אלקות הוא בהעלם והסתר, הרי זה ענין של צרה.

ל. ובפרטיות יותר – ענין הצרה במ"ש "ויהי בימי אחשורוש", מתבטא בכך ששמו של הקב"ה נזכר רק ברמז:

איתא בספרים135, שבכל המגילה לא נזכר בגלוי שמו של הקב"ה – שלא נקרא במגילה בשם הוי' (כמו "הוי' איש מלחמה"136 ), ואפילו לא בשם אלקים, כי אם ברמז, בראשי-תיבות או בסופי-תיבות וכיו"ב137.

וענין זה מורה שהעולם הי' אז במעמד ומצב ירוד כ"כ שכדי לידע אודות אלקות יש צורך לחפש ב"ראשי-תיבות" או "סופי-תיבות"; יש צורך בראיות ממדרשים, שקו"ט בקושיות ותירוצים כו' – כיון שאלקות אינה נראה בגלוי.

כאשר ילד לומד חומש – רואה שנזכר שם השם: הוי', אלקים וכל שאר שמות הקדושים. וכאשר שואל: מהו הפירוש "ה'" או "אלקים" – אומרים לו שזהו הקב"ה ("דער אויבערשטער"); אבל כשלומד את המגילה – מחפש את שמו של הקב"ה, ובדרך הפשט אינו מוצא אותו!...

ועל זה אומר לו ה"מלמד", שכך רצה הקב"ה, שיוכלו לחיות בקכ"ז מדינות, ולא לראות את הקב"ה – לא שם הוי', לא שם אלקים, ולא אחד משאר שמות הקדושים שאינם נמחקים!

וא"כ, הרי זו צרה הכי גדולה!...

לא. והסיבה לכך – בגלל שהקב"ה רוצה לנסות ולבחון את אופן ההנהגה של יהודי:

כאשר יהודי עומד ב"קודש הקדשים", ביוהכ"פ בעת נעילה, וכן אפילו בעמדו מחוץ לקודש הקדשים, אבל במעמד ומצב שרואה בעיני בשר ש"עשרה ניסים נעשו לאבותינו" – הנה למרות שגם אז צ"ל הענין ד"ובחרת בחיים", באופן של בחירה חפשית, הרי עדיין לא ניכר החידוש והגדלות בעבודתו;

ולכן, רצונו של הקב"ה שיהיו ימי צרה – שגם אז ישנה מציאותו של הקב"ה באופן ש"אחרית וראשית שלו", היינו, שמתחילה ועד הסוף הרי זה הכל רק מציאותו של הקב"ה, אבל זהו באופן שבא ברמז בשמו של "אחשורוש", שרומז על הקב"ה ש"אחרית וראשית שלו", אבל בגלוי נאמר "אחשורוש".

ובנוגע לאחשורוש כפשוטו – יודעים הכל מי הוא; הי' זמן שהי' לו עסק עם סוסים – "בר אהוריירי'" (שומרי הסוסים)16, ואח"כ הי' זמן שהי' "המולך גו'", אם כי "מלך טיפש הי'"37, ובמילא, אי אפשר לומר עליו ש"אחרית וראשית שלו", ולכן צריכים לפרש את השם "אחשורוש" – "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה"39.

ושני הפירושים – "אלו ואלו דברי אלקים חיים"138, שקשורים זב"ז: כאשר הקב"ה נמצא במעמד ומצב שאמנם "אחרית וראשית שלו", אבל אין זה בגלוי לעיני בשר, אלא יש צורך בלימוד והתבוננות ע"פ שכל – אזי נמצא יהודי בימי צרה!

ואז צריך יהודי להראות שאינו מתפעל מהנסיון, אלא הוא מוצא את האמת – "אמת הוי' לעולם"139, אע"פ שזהו רק ברמז, בראשי-תיבות ובסופי-תיבות כו'.

ולכן עומד יהודי במסירות-נפש – שלא להתפעל מהמן הרשע, ואע"פ ש"כל עבדי המלך גו' כורעים ומשתחווים להמן", וטוענים למרדכי שגם הוא צריך לעשות כן, הנה "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"140.

ובאופן כזה מתנהג יהודי בעבודתו – להיות יהודי דתי לא רק ביוהכ"פ, שאז נמצא בבית-הכנסת, ולחשוב על הקב"ה לא רק בשעת התפלה, שאז עומד ומתפלל לה', או לחשוב על "נותן התורה" בשעה שלומד תורה, אלא גם כאשר יוצא לרחוב, ל"וואָל סטריט", ונמצא במעמד ומצב ש"אתם המעט מכל העמים"78, שה"רוב" הם אינם-יהודים, הנה גם שם יזכור שהקב"ה משגיח בהשגחה פרטית, ויחפש על זה ראיות בשכלו, בה בשעה שבינתיים צריך לעסוק במסחר עם אינו-יהודי. – ההנהגה שלו היא באופן ש"איש יהודי הי' בשושן הבירה", ש"כופר בעבודה זרה", למרות שזהו מעמד ומצב ש"ישנו עם אחד" שנמצא בין קכ"ז מדינות, ו"דתיהם שונות מכל עם" (כדברי המן)141, כך, שישנם נגדו קכ"ז הנהגות ותרבויות שונות.

לב. ובהתאם לכך היא גם אופן הנהגת בנ"י בזמן הגזירה:

מסופר במגילה שאסתר ציוותה למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים"70.

לכאורה אינו מובן: אסתר היא המלכה, שיש ביכולתה לפעול אצל אחשורוש, לבקש ממנו כו'. וא"כ, למה הוזקקה למרדכי – ומה גם שהיו כאלו שלא היו מרוצים ממנו91 – שהוא יעשה את הפעולה ד"כנוס את כל היהודים"?!

ומזה מוכח, שאסתר המלכה ידעה שיהודים שומעים בקולו של מרדכי; לא רק יהודי אחד, לא רק יחידי סגולה, ואפילו לא כל בנ"י חוץ מאחד, אלא כפי שאמרה: "לך כנוס את כל היהודים" – מבלי הבט על החילוקים שביניהם, מיימינים או משמאילים ("צי רעכטע צי לינקע"), כולם ביחד!

כאשר מרדכי יוצא בכל התוקף של "מרדכי היהודי" – יש ביכלתו לכנס את כל היהודים שנמצאים בשושן הבירה, ולא רק בשביל להשתתף בסעודה שבה יחלקו כיבודים כו' ("אויף מאַכן אַ "טאָוסט" מיט אַ וועטשערע"), אלא הוא מכנס אותם כדי שיצומו שלשת ימים רצופים (לילה ויום)70 – ללא כיבודים וללא פרסומת, כי אם תענית בלבד, באמרו, שעי"ז יבטלו את הגזירה.

ובזה גופא – לא באופן שע"י הצום תתבטל הגזירה באופן ישיר, אלא "וצומו עלי"70 – עבור אסתר, שלאחרי הצום במשך שלשה ימים רצופים, תלך לאחשורוש לבקש ממנו לבטל את הגזירה, והצום הוא כדי שתצליח, שתמצא חן בעיניו וימלא בקשתה.

ולכאורה – שואל יהודי – כיון שאסתר צריכה ללכת לאחשורוש, הרי ממה-נפשך: אם היא נושאת חן בעיניו – מהו הצורך בתענית שלי; ואם אינה נושאת חן בעיניו – מה תועיל התענית שלי?!

ועל זה אומר מרדכי: יש לך קושיות – לבריאות!... אבל, מבלי הבט על הקושיות – הנה זהו מה שדורשים עתה: "וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום", ומוסיף לומר שבזה תלוי' הצלחתה של אסתר!

ולכאורה, ממה-נפשך: אם הולכים בדרך של נס – מספיקה התענית כשלעצמה, ואין צורך שאסתר תלך אל אחשורוש; ואם הולכים בדרך הטבע, שלכן הולכת אסתר אל אחשורוש – אין צורך בענין התענית?!

אך על זה אומר מרדכי – וגם אסתר יודעת זאת, שהרי היא זו שנתנה את העצה – שזוהי מהותם של בנ"י:

כאשר נמצאים בגלות, ולא רואים את ה"עשרה ניסים שנעשו לאבותינו" כפי שהיו רואים בגלוי בזמן שבית המקדש הי' קיים [ואף שגם עכשיו ישנם ניסים בכל יום ויום, הרי "בעל הנס אינו מכיר בניסו"86], בגלל שרצונו של הקב"ה שתהי' הנהגה הקשורה עם דרך הטבע – צריכה אסתר ללכת אל אחשורוש ולהשתדל אצלו ע"ד ביטול הגזירה; אבל, ביחד עם זה יודעת היא ש"דרך הטבע" אינה שייכת לבנ"י, ורק כאשר לפנ"ז יהי' הענין ד"צומו עלי גו' שלשת ימים", באופן של "כנוס את כל היהודים", אזי יומשך בלבוש של דרך הטבע ביטול הגזירה מעל בנ"י142. – וכך הוה!

לג. וזהו הלימוד מהמגילה:

כאשר יהודי שואל שאלה: ממה-נפשך: אם זה נס – הרי זה נס, ואם זה טבע – הרי זה טבע; וכאשר אומרים לו שע"י אמירת קאַפּיטל תהלים יצליח במסחר, אינו מבין: אם אמירת תהלים יכולה להביא פרנסה – אין לו לבזבז זמן עבור מסחר; ואם צריך להקדיש זמן עבור מסחר, ולידע הליכות המסחר וכו' – מהי התועלת באמירת תהלים?

הנה על זה באה ההוראה מהמגילה – שזה מה שרוצה הקב"ה מבנ"י, שכאשר "וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום", אזי תישא אסתר חן בעיני אחשורוש, ותצליח לפעול עליו למלא את בקשתה, ועד שיהי' "ונהפוך הוא גו'"20.

וענין זה נעשה תורה והוראה לכל אחד ואחת בכל עניניו – שלא זו בלבד שהם שני דברים שונים שאחד מסייע לשני, אלא העיקר הוא לפעול אצל הקב"ה, ואז נעשית גם הפעולה בדרך הטבע בהצלחה.

לד. אמנם, הא גופא שיש צורך בלבוש בדרך הטבע – הרי זה ענין של צרה, כי, במעמד ומצב של הרחבה, לא צריך הקב"ה להעלים את עצמו מבנ"י באופן שיהי' צורך בלבושי הטבע, כמו בנס של אסתר, שהוצרכה ללכת ולבקש מאחשורוש, ואחשורוש צריך לקרוא למרדכי, ולשלוח שלוחים, ולחתום "בטבעת המלך" של אחשורוש, ועי"ז מתבטלת הגזירה (ולא כמו בשעת קריעת ים סוף, שמשה רבינו הרים את מטהו ונבקע הים).

ותוכן ענין ה"צרה" מודגש בדברי הגמרא143 "אסתר מן התורה מנין, ואנכי144 הסתר אסתיר (פני ביום ההוא)":

סדר הנהגה כפי שהי' בזמן של אסתר (שהוצרכו ללבושי הטבע כו') – הרי זה בגלל שהקב"ה אומר שיהי' זמן שהנהגתו תהי' באופן ש"אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", היינו, שישנו אמנם "פני", שפונה לבנ"י עם הפנים והפנימיות, אבל זהו באופן של "הסתר אסתיר", כך, שה"פנים" מכוסות בלבוש הטבע.

וכאמור, שהקב"ה לא נקרא בשם הוי' או בשם אלקים או בשאר השמות, אלא נקרא בשם "אחשורוש", ועד שיכול לבוא מישהו ולטעון שמעולם לא שמע אודות דברי המדרש ש"אחשורוש" קאי על הקב"ה "שאחרית וראשית שלו"!...

והנהגה זו באופן ש"אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – זוהי ההנהגה שהיתה בזמן של אסתר ("אסתר מן התורה"), שישנו הענין ד"פני", אבל "ביום ההוא" לא הי' הענין ד"פני" בגלוי, כמו בביהמ"ק שבו היתה ראיית פני ה' ("יראו פני"145 ) בעיני בשר, אלא באופן ד"הסתר אסתיר פני".

וזהו הפירוש במארז"ל "כל מקום שנאמר .. ויהי בימי אינו אלא לשון צער", גם לפי הפירוש בדרך הרמז והסוד ש"אחשורוש" קאי על הקב"ה ש"אחרית וראשית שלו" – כיון שזהו מעמד ומצב שהקב"ה אינו מראה את עצמו בגלוי, אלא מסתיר את עצמו, ורק מרמז ברמז שישנו מי ש"אחרית וראשית שלו", שזהו הקב"ה, ומזה צריך להבין את כל שאר הענינים, כולל גם שרצונו של הקב"ה לנסות ולבחון יהודי שהוא עומד ביהדותו לא רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, אלא גם בימי צרה, כאשר "אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".

וע"י הנהגה זו פועל יהודי "אורה ושמחה וששון ויקר"25, ועד שנעשה "מסמך גאולה לגאולה" – מגאולת פורים, ש"עבדי אחשורוש אנן", לגאולת חודש ניסן, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"146, ע"י משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

* * *

לה. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ומרדכי יצא מלפני המלך וגו'.

* * *

לו. דובר לעיל (ס"ב-ה) בארוכה, שכיון שמגילת אסתר היא חלק מהתורה, הנה כל הענינים שאודותם מסופר במגילת אסתר הם תורה והוראה לבנ"י.

והיינו לפי ש"התורה היא נצחית"147 – לא רק בתור לימוד בלבד, אלא גם באופן ד"גדול לימוד שהלימוד מביא לידי מעשה"82, ללמוד מזה כיצד להתנהג במעשה בפועל, ומזה מובן, שכאשר לומדים את הענינים שאודותם מסופר במגילת אסתר, אזי מקיימים בכך את הענין של לימוד התורה, ובמילא יש בזה (כמו בכל חלקי התורה) גם הענין ד"גדול לימוד שמביא לידי מעשה", שלכן צריך ללמוד מזה בנוגע להנהגה במעשה בפועל, "בכל גו' מדינה ומדינה ועיר ועיר"24.

לז. והנה, מצינו במגילה ענין שלכאורה אינו מובן כלל:

הטעם לגזירה שהציע המן לאחשורוש לגזור על בנ"י הי' – להיותם "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים גו' ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים", ולכן "למלך אין שווה להניחם"141.

ומזה מובן, שכדי לבטל את הגזירה, היו צריכים לבטל את הטעם, כי, כל זמן שקיים הטעם – טעם שנתקבל אצל אחשורוש, שלכן שלח לקרוא ל"סופרי המלך" ושלח שלוחים וכו' – הרי עדיין יש מקום לגזירה.

ולכאורה: היכן מצינו במגילה מענה על טעם זה, שבגלל זה יונח אצל אחשורוש שיש לבטל את הגזירה?

הן אמת שאסתר "נשאה חן בעיניו"148, ולכן שאל "מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש"149, אבל אעפ"כ, לא מצינו לכאורה בדברי אסתר טעם והסברה להפריך טענת המן, שעי"ז תתבטל הסיבה, ובמילא יתבטל המסובב – הגזירה.

ובפרט שלכאורה הרי זה טעם אמיתי שמתקבל בשכל – שהרי אמת הדבר שזהו "עם אחד", ואמת הדבר שבזמן הגלות הוא "מפוזר ומפורד בין העמים", ואמת הדבר ש"דתיהם שונות מכל עם", וכן אמת הדבר ש"את דתי המלך אינם עושים", כך, שהמסקנא היא ש"למלך אין שווה להניחם", וכמבואר בתושבע"פ בכוונת המן, "דאכלו ושתו ומבזו לי' למלכות .. אם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן, חובטו בקרקע ואינו שותהו"150 – שגם זה אמת!

ואם נאמר שרק בשביל לרצות את אסתר החליט אחשורוש לבטל את הגזירה – לא הי' צורך בכל אריכות דברי אסתר "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו וגו'"151, אלא היתה צריכה רק להביע את רצונה שתיבטל הגזירה.

וכל זה – אפילו בנוגע לפשטות הענינים; וע"פ פנימיות הענינים – מתחזקת הקושיא יותר:

נתבאר לעיל (סכ"ו) – והרי זה יסוד באמונה – שלא יכולה להיות גזירה על בנ"י למטה, אם אין סיבה בבית-דין של מעלה לגזור גזירה על בנ"י. ובלשון חז"ל109: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזים עליו מלמעלה", והרי בודאי לא יכריזו למעלה על גזירה ח"ו אם אין הסברה וסיבה לזה.

וכיון שבתורת אמת נרמזים גם פנימיות הענינים, הרי מובן, שבתיבות "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד גו' ואת דתי המלך אינם עושים", נרמזת גם הטענה לפני ב"ד של מעלה.

ולכאורה: היכן היא הפירכא על טענה זו, שלכן בטלה הגזירה, ועד לאופן ד"ונהפוך הוא"?!

וכאמור לעיל – אילו ביטול הגזירה לא הי' באופן של הלבשה בהסברה והשגה אצל אחשורוש, לא הי' צורך באריכות הדברים; מספיק לומר שאסתר "נשאה חן בעיניו", ולכן, כשאמרה לו להרוג את המן, הסכים להרוג את המן; לבטל את הגזירה, הסכים לבטל את הגזירה. ובפועל מצינו אריכות בדברי אסתר, שלכאורה אין בהם ביאור והסברה שלכן יבטל אחשורוש למטה את הגזירה; ולפי ביאור הטענות בפנימיות הענינים למעלה – אינו מובן כיצד מתבטלים ע"י דברי' של אסתר?!

לח. ויובן בהקדם הביאור בפירוש רש"י שדובר אודותיו בשבתות שלפנ"ז – בשבת פרשת בשלח152 – ששם מביא רש"י ענין ששימש כא' הטענות של ה"המן'ים" שבכל דור ודור כנגד בנ"י, ומעין זה היתה גם טענת המן כפי שנתבארה בתרגום על הפסוקים "ישנו עם אחד וגו'":

המן טען בנוגע ל"דתיהם" של בנ"י – שלא זו בלבד ש"דתיהם שונות מכל עם", דקאי על מצוות התורה, ובאופן ש"את דתי המלך אינם עושים", שבזה נכלל גם האמור לעיל ש"אם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן, חובטו בקרקע ואינו שותהו", הנה עוד זאת, שמנצלים את "דתיהם" בשעה שמתאספים בשבתות וימים טובים כדי להיות "שונים מכל עם", עד שכל עמי הארץ יתבטלו ממציאותם – עי"ז ש"מברכים את המלך" בלשון סגי-נהור, ואומרים דברים של היפך הברכה על אומות העולם153.

וזו היתה גם הטענה של ה"המן'ים" שבכל דור ודור, בוויכוחים עם בנ"י (כמובא בספרים154 ), החל מהוויכוח בימיו של ר' יחיאל מפּאַריז (ועד"ז בדורות שלאחריו, עד ל"משפט בייליס" שאירע בימינו אלו) – היתכן שיש אומות שעליהם נאמר בתורה "לא תחי' כל נשמה"155, ולא עוד אלא שנאמר בתורה שבע"פ (במסכת סופרים156, במכילתא157, במדרש תנחומא158 ובכ"מ) "טוב שבגויים הרוג", או כהגירסא שהובאה גם בפירוש רש"י בפ' בשלח157: "כשר שבמצרים הרוג".

וכאמור, ההתחלה בזה היתה ע"י המן הראשון, "המן בן המדתא האגגי"159, שטען ש"דתיהם שונות מכל עם וגו'", ומנצלים את "דתיהם" ע"י היפך הברכה כו'.

לט. המשך השיחה – שצריך להבין כיצד יתבאר מאמר זה בפירוש רש"י, שאי אפשר להעמיס בו את כל התירוצים שנתבארו על זה בספרים [כמו: ע"פ הגירסא במסכת סופרים156 "בשעת מלחמה"; "כשר שבמצרים" אומר "הרוג", על סמך אומדנא, ללא חקירה ודרישה, וללא לימוד זכות; שזהו רק ע"ד גוזמא, כמו בנוגע להמשך המאמר "הכשירה שבנשים בעלת כשפים"], ולאידך גיסא, אם יש ביאור המובן לבן חמש למקרא, עד שרש"י לא צריך לפרש זאת, למה לא השתמשו גדולי ישראל בביאור זה בוויכוחים עם אוה"ע – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס160 בלקו"ש חט"ז ע' 150 ואילך.

מ. ונחזור לעניננו – בנוגע לדברי המן, שטען טענות שמתקבלות בשכל, ולכאורה לא מצינו שהפריכו את טענותיו, ואעפ"כ בטלה הגזירה – הנה נקודת הביאור בזה בקצרה:

טענת המן היתה שכיון ש"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים גו' ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים", הרי המסקנא היא ש"למלך אין שווה להניחם".

– להמן לא הי' איכפת ש"דתיהם שונות"; הוא הי' מעוניין רק במסקנא ש"למלך אין שווה להניחם", ואח"כ חיפש על זה טעמים... –

ולכן, הוצרכה אסתר רק להביא ראי' שהמסקנא ש"למלך אין שווה להניחם" אינה אמת. כלומר: זהו אמנם "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", ואכן "דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים", אבל אעפ"כ, אתה (אחשורוש) בעצמך רואה ש"אין שווה להניחם" אינו אמת (ואדרבה – מזה מוכח שהשוני של בנ"י הו"ע של מעלה).

ותירוץ זה נכלל בתוכן דברי אסתר לאחשורוש – "נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי"161 :

על טענת המן "למלך אין שווה להניחם" – השיבה אסתר: דע לך, שזהו ה"עם" שממנו באתי אני (אסתר), אשר, בשעה שקיבצו בתולות טובות מראה מכל מדינות מלכותך (הן בפעם הראשונה, והן "בהקבץ בתולות שנית"162 ), היתה אסתר זו ש"ותשא163 חן וחסד לפניו מכל הבתולות .. וימליכה תחת ושתי .. והנחה למדינות עשה וגו'"!

זהו אמנם "עם אחד", "מפוזר ומפורד בין העמים", "דתיהם שונות מכל עם" "ואת דתי המלך אינם עושים" – הכל נכון; אבל זהו "עמי", זהו העם שממנו באתי, בו גדלתי והתחנכתי, ומתנהגת באורחותיו; והרי אתה יודע שאותי בחרת מכל הנשים והבתולות שבכל קכ"ז מדינות מלכותך. וא"כ, יש לך הוכחה שכל הטענה אין לה שום יסוד!

ועל זה נאמר במגילה164 : "ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה", ומפרש רש"י: "ויאמר ויאמר שני פעמים .. למדרש .. כו'", כיון שבינתיים נודע לו מוצאה, ושוב לא הוצרכה להאריך בדברים; היא רק אמרה לו, שידע, שהבקשה שהיא מבקשת ממנו, היא בשביל עמה!...

אחשורוש ידע את מעלותי' של אסתר, וידע שהיא מתנהגת באופן מיוחד – כפי שמביא רש"י על הפסוק165 "ואת שבע הנערות הראויות לתת לה", ש"רבותינו דרשו מה שדרשו"166 (שהתנהגה כפי שבת ישראל צריכה להתנהג בהיותה בבית המלך) – אלא שלא ידע שכך מתנהגים יהודים; וכאשר שמע ממנה שההנהגה שלה היא ההנהגה של עם ישראל, "עמי בבקשתי" – שאל רק דבר אחד: "מי הוא זה וגו'"164 – שיכול להעלות על דעתו לגזור גזירה על עם כזה שמעמיד מתוכו אחת כמו אסתר המלכה?! – אין זה אלא "איש צר ואויב"167, ולכן רצונו לידע מי הוא!...

ועפ"ז מובן שרש"י אינו צריך לבאר כיצד ביטלה אסתר טענות המן – כיון שמובן בפשוטו של מקרא שהי' זה ע"י אמירתה "עמי בבקשתי", כך, שהיא מבקשת על עצמה, להיותה חלק מה"עם אחד" ה"מפוזר ומפורד בין העמים" ש"דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים": כאשר אחשורוש נגע בכוסה היתה שופכתו; ובמילא הופרכו כל הטענות, ללא צורך באריכות הדברים.

מא. וזהו גם המענה לטענה של כמה מבנ"י, להבדיל:

הוא אמנם מודה שבנ"י הם "עם אחד"; מוצאו מה"אַלטע שטעטל" (כפי שנקראת כאן), והוא עוד זוכר את הסבא והסבתא,

ויתירה מזה: במשרדו ב"וואָל סטריט" תלוי' על הקיר תמונה של הסבא, בעל זקן ארוך וכיפה גדולה, ותמונתה של הסבתא עם פאה גדולה ("אַ גרויסן פּאַרוק"),

וכאשר מגיע השותף, הסוכן ("בראָקער") או מנהל ("דירעקטאָר") הבנק שלו – מוליכו לחדרו ומתפאר בפניו, באמרו: שמע, מייקל, הנך חושב שהסבא שלי הי' נראה כמו "לבנה",

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:) בליובאַוויטש הי' יהודי שנקרא "יחיאל המשולח"168. ושמעתי פעם שסיפר, שבביקורו אצל רב מסויים, נכנס בנו של הרב, והציגו הרב בפניו באמרו: "אָט דאָס איז מיין זון", והשיב לו – כפי שאהב לומר על כל דבר להיפך – ס'איז ניט אַ "זון", ס'איז אַ "לבנה"... ושאל אותו הרב: מה פתאום "לבנה"? והסביר לו: יהודי – צריך להאיר, או כמו "שמש" ("אַ זון"), או כמו "לבנה". ובכן: אילו הי' "זון" – הי' לו זקן ארוך... וכיון שאין לו זקן ארוך, בהכרח לומר שאינו "זון", וא"כ, הרי זה "לבנה"... –

הסבא שלי הי' (לא "לבנה", אלא) "זון" – הי' לו זקן לבן ארוך, וחבש כיפה גדולה,

וממשיך: אל תחשוב שזוהי בדיחה, ולא האמת – הנה הוא (תמונתו) תולה על הקיר!...

אלא מאי – הוא "תולה אותו" על "עץ גבוה חמישים אמה"169 ; אבל, שתהי' לזה השפעה על חייו – זאת לא!...

זהו אמנם הסבא שלו – יפה מאד! – הוא מכבד אותו, מכניס אותו ל"מושב זקנים" מכובד (אין אַ פיינעם "אָלד איידזש האָם"), ולקראת יום-האב ("פאַטערס דעי") שולח לו מתנה גדולה ("אַ גרויסע טַיי"), וכל הדברים הטובים, ומזמן לזמן בא לבקרו; אבל שהסבא יאמר לו "דעות" איך צריך להתנהג בשבת, בראש-השנה ויום-כיפור, ועאכו"כ בכל ימות השנה – זאת לא! כי, הסבא תלוי אצלו על עץ גבוה חמישים אמה, אבל לקרקע – לאמריקא – אין לזה שייכות! זה נמצא חמישים אמה למעלה מאמריקא – אמנם למעלה, אבל לא באמריקא, לא בארצות-הברית!...

וכאשר שואלים אותו: כיון שאתה מתפאר בסבא וסבתא שלך – למה שלא תחנך את הבן והבת שלך להיות כמו הסבא והסבתא,

– ובפרטיות: בנוגע לבן – שלא יהי' כמו "לבנה", אלא כמו "זון", והיינו, שכאשר יהי' בן תשעים שנה, יהי' מעוטר בזקן לבן ארוך, עי"ז שבהיותו בן עשרים שנה יהי' מעוטר בזקן שחור ארוך, ואז, לא תצטרך להביא ראי' מתמונה שתלוי' על הקיר, אלא תוכל להביא ראי' מאדם חי ("אַ לעבעדיקן זון")!

ועד"ז בנוגע לבת: במקום שתלבש שמלה קצרה ("מִינִי-מִינִי" וכו' וכו') עם כל ה"הידורים" שבדבר – יהי' אורך השמלה כמו אצל הסבתא שהנך מתפאר בה, ולאחרי חתונתה תחבוש פאה גדולה, ועד החתונה תתפלל מתוך סידור עם "קרבן מנחה", ותדליק נרות, ותאמר תחינה (באידיש או באנגלית), מתוך ידיעה שיש לה "קשר ישיר" ("אַ דירעקט ליין") עם הקב"ה, ואינה זקוקה ל"מנהל", או לסבא וסבתא (ולא באופן שכאשר צריכה דבר-מה מהקב"ה, אזי באה במרוצה לסבתא ושואלת: כיצד פונים בבקשה להקב"ה) –

אזי עונה: הן אמת שמוצאו מ"עם אחד" ("דִיס אִיז אַ יוּנִיק פִּיפְּל") שאין דומה לו ("ס'איז גאָר ניטאָ אַזאַ גוטער פאָלק"), אבל, כל זה הי' טוב כשהיו בנ"י במדבר סיני, שהי' להם "מן", בארה של מרים וענני הכבוד, ולא הוצרכו לעסוק בחרישה וזריעה, מסחר וכו'; משא"כ כאשר נמצאים בזמן שבנ"י הם במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים", הנה אם תהי' הנהגתם באופן ש"דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים", אזי יהי' מצב ש"למלך אין שווה להניחם"; המדינה לא תוכל לסבול אותם!

והרי הקב"ה צוה – ממשיך לטעון – "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"170, ובהיותו יהודי דתי רוצה לקיים את ציווי הקב"ה עם כל ההידורים, לשמור שתהי' מציאות קיימת, שתהי' לו פרנסה ויוכל לפרנס את אשתו ובניו ובנותיו, ולתמוך בסבא הזקן עם הזקן הלבן ובסבתא הזקנה עם הפאה הגדולה; ובשביל זה מוכרח להיות במעמד ומצב ש"למלך" יהי' "שווה להניחם".

זוהי הטענה של היצה"ר, שזהו ה"המן" שבפנימיותו של כל אחד ואחד – טענה שמתקבלת אצל אחשורוש, להיותו גוי, שנתון לשליטת דרכי הטבע, ולכן מתקבלת אצלו טענה שיש לה מקום בדרך הטבע.

מב. ועל זה השיבה אסתר – ללא אריכות דברים:

מהו הצורך בפלפולים שקו"ט והסברות, אם ע"י דרך ההנהגה ש"דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים" יהי' "שווה להניחם" או "אין שווה להניחם" – בשעה שהנך רואה שישנה המציאות של "עמי" ו"נפשי" (שעליהם יכולים לגזור גזירה ולהלחם נגדם, או להיפך – להשלים עמהם); יהודי חי ("אַ לעבעדיקער איד"), אשר, במשך שלשה וחצי אלפי שנים171 לאחרי מ"ת על הר סיני ממשיך להתנהג באופן ש"דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים", בה בשעה שכל אלו שקיימו את "דתי המלך", לא נשאר מהם שריד ופליט!...

אלו שהקפידו להתנהג באופן ד"דתיהם שונות מכל עם", שכאשר "המלך נוגע בכוסו של אחד מהן, חובטו בקרקע ואינו שותהו" – הרי הם קיימים בזמן אחשורוש והמן (ועמהם רוצה המן לערוך מלחמה), אף שלכאורה אין לזה מקום בדרך הטבע, שכן, אם האמת היא שההנהגה ד"דתיהם שונות מכל עם" גורמת לכך ש"למלך אין שווה להניחם", הרי טענה זו ישנה בכל דור ודור, וא"כ, איך נשאר "עם ישראל" בקיומו בזמן אחשורוש והמן?!...

וכך חוסכת אסתר את הדיון עם טענותיו של המן, באמרה: מה מקום לטענה לכאן או לכאן, אם "שוה להניחם" או "אינו שוה להניחם" – זוהי עובדה שישנו בפועל "עמי", שמתנהג כמוני, במשך אלפי שנים, למרות היותו במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים",

– שהרי משך הזמן שבנ"י היו על אדמתם, "אל המנוחה ואל הנחלה"172, הי' רק ארבע מאות ועשר שנים של ביהמ"ק הראשון, וארבע מאות ועשרים שנה של ביהמ"ק השני, ומלבד שמונה מאות ושלושים שנה אלו הי' חלק גדול מבנ"י בגלות מחוץ לארץ ישראל, ואפילו בהיותם בארץ ישראל, הנה קודם בנין ביהמ"ק הראשון היו תחת הצידונים, עמונים ומואבים וכו' (ככל פרטי הסיפורים ביהושע ושופטים), מלבד שנים אחדות בימי יהושע ובזמן שאול, ולאח"ז החל מזמנו של דוד המלך –

ואילו כאשר תביט מסביב לראות מה נעשה אצל עמים אחרים – הנה: ממצרים – אין שריד ופליט, מאשור – אין שריד ופליט, מבבל – אין שריד ופליט; וגם אתה שיש לך קכ"ז מדינות – הנה "עלה סנחריב ובלבל את כל האומות"173 ; לא אשור, לא מצרים, לא רומי; אין אף אחד מהם!

מי שנשאר בקיומו הוא "עמי" – שנגדם לוחם המן, באמרו "ישנו עם אחד גו' ודתיהם שונות מכל עם"174.

ומזה גופא מוכח שלא זו בלבד ש"למלך שווה להניחם", אלא עוד זאת, שאין לו ברירה: הם ימשיכו להתקיים גם לאחריו ("זיי וועלן אים איבערלעבן") – לא רק בנוגע להמן, אלא גם בנוגע למלך!...

זהו פשוטו של מקרא, ללא צורך באריכות ההסבר: כיון ש"דתיהם שונות גו' ואת דתי המלך אינם עושים" לא נתחדש בזמן אחשורוש והמן, אלא כך הי' החל ממתן-תורה – נשאלת הקושיא: אם אמנם "למלך אין שווה להניחם" – הי' הדבר צריך להעשות ע"י מלכות בבל, העמונים והמואבים וכו', והנה עברו שבעים שנה במלכות בבל, ובנ"י עדיין קיימים!

וזהו גם המענה בנוגע לימינו אלו:

כאשר בא יהודי וטוען שיש לו "נסיון" בנוגע לחינוך הילדים – האם לחנך את בנו שיגדל להיות כמו הסבא שלו, עם זקן גדול, וכן בנוגע לבתו, שתלבש בגד ארוך, ובבוא הזמן פאה גבוהה, באופן ש"דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים", כך, שכאשר האופנה ("די מאָדע") היא באופן מסויים, אזי עושה להיפך, ומסתפק בדבר אם "למלך שווה להניחם" או לא – הנה המענה הטוב ביותר הוא: עצם עובדת קיומו של "עמי" מהוה הוכחה שזוהי הדרך שעל ידה נשארים בנ"י בתור "עם", וחיים וקיימים בעוה"ז הגשמי והחומרי.

מג. והמגילה ממשיכה לספר – מה פעל על אחשורוש:

אימתי הגיע מרדכי למעמד ומצב שהי' (לא רק "יושב בשער המלך"36, אלא גם) "משנה למלך אחשורוש" (ככל ההפלאות שנאמרו בסוף המגילה) – דוקא לאחרי ששמע ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", אע"פ ש"כל140 עבדי המלך .. כורעים ומשתחווים להמן כי כן צוה לו המלך"!

לא זו בלבד שע"י ההנהגה ד"לא יכרע ולא ישתחוה" לא פחתה מעלת מרדכי אצל אחשורוש, אלא אדרבה: מיד כשסיפרה אסתר לאחשורוש אודות "עמה", "עם מרדכי", ו"הגידה אסתר מה הוא לה"21 – אזי ראה אחשורוש שמרדכי הוא האדם שעליו יכול לסמוך ולהפקיד בידו את עניני המלוכה, להיותו איש נאמן, שעומד על שלו בכל מקום שנמצא, מבלי להתפעל מאף אחד, ולכן יכול למנותו בתור משנה למלך אחשורוש.

וזוהי גם ההוראה לכל בנ"י:

ישנם החושבים שצריך להיות יהודי דתי בשביל לזכות ב"עולם הבא". ובכן: בשביל "עולם הבא" – בודאי; אבל גם בשביל עולם הזה צריכים להיות יהודי דתי!

רצונך לקבל כבוד מ"גוי" [מבלי להתייחס לעצם הענין, אם צריך לרצות בכך או לא, אבל גם אם יש לך "תאוה" כזו] – הרי זה לא עי"ז שתרדוף אחריו; אם תרדוף אחריו – לא יכניס אותך לא דרך הדלת הקדמית וגם לא דרך הדלת האחורית, ואם תזדחל דרך החלון, רח"ל, יזרוק אותך!...

וטעם הדבר – כי, כאשר רודפים אחריו, רואה הגוי שאין לו עם מי להתעסק; זהו אדם שרודף אחרי אנשים אחרים ("אַ נאָכלויפער"); היום – הוא רודף אחריו, וכאשר מישהו אחר יוסיף לו עוד דולר, יותר כבוד וכיו"ב, אזי ירדוף אחרי השני!...

אם רצונו שתהי' לו תפיסת מקום ב"שושן הבירה", או בא' משאר ערי הבירה של קכ"ז מדינות העולם – אין דרך אחרת לפעול זאת מלבד ההנהגה באופן ש"דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים", וזוהי הדרך היחידה שיוכל להיות "משנה למלך" – אם זהו התפקיד שלו, ובאם לאו, חבל על הטירחא שלו; דבר זה רק יבלבל אותו,

– כמבואר בחסידות175, שענינים גשמיים הם כמשל ה"לבוש" [שהרי הפנימיות והעצם של יהודי הו"ע הרוחניות, ורק בגלל שנמצאים בעוה"ז, ישנו "לבוש" שמכסה על הרוחניות, כדי שיוכל להיות ענין הבחירה], שאמנם לא צריך להיות קצר מדי, אבל לאידך גיסא, אם יחשוב שכיון ש"לבוש" הוא דבר טוב, כדאי שיהי' ארוך יותר מכפי המדה, הנה לא זו בלבד שלבוש זה לא יעזור לו, אלא אדרבה: הלבוש הארוך יסתבך ברגליו, והשרוול הארוך יפריע לפעולת הידים, והכובע יגיע עד לאפו... ובודאי לא יוסיף ביפיו... כאשר הלבוש הוא ארוך יותר מהדרוש לפי עניניו, אינו לבוש כתיקונו, ועי"ז נעשה אצלו ענין של קלקול.

וכן הוא בנוגע לכל הענינים הגשמיים של יהודי: כל מה שצריך לו – "יבקש רחמים ממי שהעושר שלו"176, ויתן לו כל צרכיו, באופן המתאים לפי מדתו, אבל לא יותר, שכן, נתינה יתירה יכולה להיות באופן ש"יש עושר שמור לבעליו" באופן של היפך ענין הטובה, כסיום הפסוק177.

מד. וכאמור לעיל (סל"ו) ש"התורה היא נצחית", כך, שזוהי הוראה לכל אחד ואחת,

ובפרט בדורנו זה, שנעשה "מנהג" שצריכים לחקות את ה"אופנה", ולילך אחר הרוב, כיון שלולא זאת יזרקו אותו מה"חברה" [אוי ואבוי ל"חברה" כזו, אם בגלל זה יזרקו אותו ממנה...], ולכן טוען, שבהיותו במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים", תחת שליטת הטבע, עליו להתנהג כפי שמתחייב מצד לבושי הטבע – אזי אומרים לו: אדרבה! אם רצונו לתפוס מקום, ומקום מכובד, רצונו בפרנסה, ושתהי' הפרנסה באופן של כבוד, שיתנו לו ד' אמות משלו ויתייחסו אליו כמו בן-אדם – הרי זה עי"ז שיתנהג באופן ש"דתיהם שונות מכל עם".

כשם שמאינו-יהודי דורשים שלא ישמור שבת (כי אם ז' מצוות בני-נח וכל הסניפים שלהם) – כך דורשים מיהודי להתנהג כפי ש"איש יהודי" צריך להתנהג, ועד שגם הגוי דורש זאת ממנו, ולולא זאת, הרי זה אצלו ענין של היפך החיים – כהסיפור178 שגוי ניסה להכריח יהודי לעשות דבר איסור, ולא עלתה בידו, ואח"כ סיפר לו שכוונתו היתה לנסותו, ואילו הי' מתיירא ממנו ועושה האיסור, אזי הי' הורגו, באמרו: אם אתה יהודי, עליך להתנהג כיהודי!...

וכאשר הגוי רואה שיהודי רודף אחריו, אזי מאבד את כל האימון ורגש הכבוד אליו, ואינו רוצה להתעסק עמו, באמרו, שכשם שהיהודי מרמה את הפנימיות והעצם שלו, שזוהי יהדותו, ומרמה את אביו ואמו, זקנו וזקנתו – כמו כן ירמה גם אותו (את הגוי), את השותף או הפועל; כיצד יכול לתת בו אימון באיזה ענין, בראותו שזהו אדם שאין לו עקרונות שמוכן להלחם עבורם, אלא רצונו רק לרדוף אחר הרוב.

ולכן, הרי זה ענין שנוגע לא רק בעולם הבא, אלא ענין שנוגע גם בעולם הזה, כנ"ל.

ואם הדברים אמורים בכל המדינות – עאכו"כ במדינה זו, שבנוי' ומתפארת בחידושו של כל אחד, המצאה חדשה, סלילת דרך חדשה או שביל חדש, שעי"ז בנה עסק ומסחר שמכניס מליוני דולרים וכו' וכו', כך שמתפארים באלו שהלכו בדרכם המיוחדת – נגד הרוב, ובסגנון הידוע: "נגד הזרם".

והלימוד הראשון בזה – שלמדים מהתורה – הוא מסיפור המגילה, שהמן טען אמנם "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים גו' ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים", ולכן, "למלך אין שווה להניחם", ובתחילה הי' אחשורוש חפץ בכך לא פחות מהמן... אבל כאשר שמע מאסתר "נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי", שזהו עם שמציאותו קיימת כבר במשך ריבוי שנים, ומתנהג באופן כזה במשך כל הזמן – הנה לא זו בלבד שמשאיר את עם ישראל על כנו, אלא אדרבה: "הנה בית המן נתתי לאסתר"179, ואת "טבעת המלך" נתן למרדכי, ומינהו "משנה למלך", ומסר לו כל עניני המלוכה, כמדובר לעיל.

וזוהי גם ההוראה לכל אחד ואחד – שכאשר הולכים בדרך התורה והמצוה, שנקראת "תורת חיים", הרי זו הוראה לחיים, בחיים האמיתיים בעולם הבא, בעולם הנצחי, וגם הוראה בחיים, שיהיו חיים אמיתיים בעולם הזה, אע"פ שנמצאים בו במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים", כיון ש"אתם המעט מכל העמים"78.

וכנ"ל (סט"ו) מדברי הגמרא במסכת ברכות80 שבנ"י הם בדוגמת "דגים" שחיותם היא דוקא כשנמצאים בים, ומובן, שאי אפשר לצאת י"ח בכך שנמצא ב"ים" בר"ה ויוהכ"פ ובשבת, אלא צריך להיות ב"ים" בכל יום ויום ובכל שעה ושעה, ואז נעשה חי בעצמו, ומחי' אחרים, ומקים משפחה חי', בנים ובני בנים (כיון ש)עוסקים בתורה ובמצוות, ומתברכים ממלך מלכי המלכים, "שאחרית וראשית שלו", בכל המצטרך להם בעוה"ז הגשמי, הן בגשמיות והן ברוחניות, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"180.

* * *

מה. דובר לעיל (ס"ב) בנוגע למגילה, שכיון שזהו חלק בתורה, הרי זה חלק ב"הוראה", וכיון שהתורה היא "שולחן ערוך" בנוגע לחיי היום-יום, הרי גם עניני הסיפורים שבמגילה הם הוראה ולימוד בחיי היום-יום.

ומזה מובן גם בנוגע לחלק המגילה שבו מסופר מעשה המן – שהכוונה בזה היא, לספר, שאם יבוא זמן שבו ישמעו אותה טענה, או טענה שבנוי' על יסודות טענה ההיא, אזי ידעו מה לענות על זה, ולא יתפעלו מזה, שכן, כשם שטענת המן בטלה, ובטלה הגזירה, וניצחו את העמדה המנוגדת, כך הוא גם בכל דור ובכל מקום, כיון שהתורה היא נצחית.

וכמדובר לעיל בארוכה כללות הענין – שלמרות שנמצאים בין ריבוי עמים, שבע ועשרים ומאה מדינה, ובמעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים", אין לחשוב שבגלל זה אין אפשרות להתקיים;

אם רק מתנהג היהודי כמו זקנו ואבי זקנו, באופן ש"דתיהם שונות מכל עם", ולכן בהכרח ש"את דתי המלך אינם עושים",

– שהרי אי אפשר לרקוד על שתי חתונות בבת אחת (כהפתגם הידוע); אם רוצים להתנהג באופן ש"דתיהם שונות מכל עם", חייבים לוותר על החבירות במועדון למשחקי גולף ("גאַלף קלאָב"), כיון ששם צריכים לרקוד ולשחק בשבת, או להשתתף ב"באַנקעט" שבו צריכים לאכול דבר בלתי כשר (כמו בסעודתו של אחשורוש181 ) –

הנה לא זו בלבד שהנהגה זו לא תפריע לו לחיות בכבוד חיים טובים גם בגשמיות, אלא אדרבה, הנהגה זו תעניק לו מעמד טוב ותפיסת מקום מכובד בעיני האינו-יהודי – כיון שרואה שיש לו עסק עם אדם בעל עקרונות, שכאשר ישנו ענין שבו נהגו אביו וזקנו, וכך התחנך, אינו מתפעל ממה שאחרים אומרים לו, ואינו מוותר על העקרונות ("פּרינציפּן") שלו כדי לשאת חן בעיני אחרים, כיון שזהו עקרון שבא בירושה במשפחתו במשך עשרות דורות, ועל עקרונות אלו עמדו הוריו והורי הוריו במסירת נפש, ולכן אינו מתפעל מכל הקשיים.

ולכן, אע"פ שנמצא בשושן הבירה, הנה הדבר הראשון שניכר עליו הוא – לא היותו "יושב בשער המלך", ולא מאיזה שבט מוצאו או גודל מעלת יחוסו, אלא הדבר הראשון שניכר כאשר רואים אותו בשושן הבירה בסמיכות לשער המלך הוא – היותו "איש יהודי"!

וכדי להבהיר זאת יותר – שהרי יכולים לרצות לחפש פירושים, ופירושים מסולפים, בנוגע למהות של "איש יהודי", מי הוא יהודי ומה הוא יהודי182 – אומרת הגמרא67 שיהודי הוא "כל הכופר בעבודה זרה":

כאשר ישנו ענין של ע"ז בעולם – אינו מתחיל לברר אם זהו דבר המקובל על דעת הרוב, או על דעת המיעוט בלבד, ואז יתנהג לפי הרוב;

רצונו לדעת רק אם זהו "עבודה זרה", ואז, הנה אפילו אם הוא יהי' אחד ויחידי, בניגוד ל"כל הארץ" שיש להם "שפה אחת ודברים אחדים"183, כפי שהי' אצל אברהם, ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"184 – יודע שזוהי האמת שעלי' נתחנך, ועלי' התקיים ה"עם" שלו במשך שלושים דורות, למרות היותם תמיד במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים", ובאופן ש"דתיהם שונות מכל עם", ואדרבה: אלו שעזבו את ה"דתיהם שונות", ורצו להתערב עם המואבים והעמונים והצידונים (כמסופר בתנ"ך בכ"מ), לא נשאר מהם מאומה, משא"כ אלו שהתנהגו באופן ש"דתיהם שונות", נשארו חיים וקיימים185, "אתם נצבים היום כולכם"186.

וכאשר מתנהג באופן כזה, שכיון ששייך ל"עם אחד", הנה למרות היותו "מפוזר ומפורד בין העמים", מתנהג באופן ש"דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים" – עוזר לו הקב"ה, שלא זו בלבד שלא נגרע "מקומו" בשושן הבירה, אלא אדרבה: הוא ממשיך למלא את תפקידו בשער המלך בשושן הבירה בהצלחה גדולה יותר, וזאת, דוקא בגלל שאחשורוש – שקובע את המדיניות ("פּאַליסי") בשושן הבירה – רואה שהוא אדם שנלחם על העקרונות שלו.

מו. כאשר ישנו מישהו187 שהקב"ה העמיד אותו בשושן הבירה, ויש ביכלתו להתעסק עם ענינים שנוגעים לכל קכ"ז המדינות הקשורות עם שושן הבירה – אין לו לרצות להחליף זאת במקום אחר ששם מראים לו "צעצוע", ומבטיחים לו "הרים וגבעות", ואח"כ לא יוצא מזה מאומה ח"ו;

עליו להמשיך בפעולותיו הטובות שעשה עד עתה בשושן הבירה והצליח בהם, ועי"ז נסללת דרכו שיוכל בנקל יותר לילך בשושן הבירה מחיל אל חיל.

אלא מאי, ישנם כאלו שאומרים לו שישנו מקום אחר, טוב יותר, שבו יוכל לפעול יותר – הנה כאמור לעיל (סי"א) ש"מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"; כאשר הקב"ה מעמיד אדם, ויהודי בפרט, במקום מסויים, ומצליחו שם – אין לו לעזוב מקום זה ולילך למקום אחר.

מז. וההסברה בזה – כפי שכל דבר מלובש בדרך הטבע, שהרי יש צורך להסביר זאת גם לנפש השכלית – בפשטות:

בשושן הבירה – הפסיד כבר המן את שליטתו, וכבר נתקיים "הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו והשבות לו גמולו בראשו"188 ; נמצאים במקום שבו התגברו כבר על כל הקשיים, והצליחו לקבל עמדה וכו'; משא"כ כאשר באים למקום חדש.

וכמסופר בגמרא189 שכאשר "שלחה להם אסתר לחכמים, קבעוני לדורות, שלחו לה, קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות", והיינו, שכאשר רצונה להתחיל סדר חדש, שיכתב בכתבי הקודש כל הסדר החדש כו', עלול הדבר לגרות את אומות העולם, שעד עתה לא ידעו אודות בנ"י כו'.

וכיצד פעלה אסתר על החכמים שיקבעוה לדורות – לא עי"ז שהשיבה להם שצריכים לריב וללחום עם אומות העולם, וללבות את תאוות הנצחון של פב"פ וכו', מתוך ידיעה שבכחו של יהודי לנצח; אלא אסתר השיבה: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס", היינו, שאצל אומות העולם הרי זה כבר ידוע ומפורסם, ורצונה לפעול שענין זה יהי' גם בתורה. ומזה גופא מובן – שהרי מכלל הן אתה שומע לאו190 – שאם לא הי' הדבר מבואר, ידוע ומפורסם אצל אוה"ע, הרי גם אסתר מצד עצמה לא היתה רוצה שיעשו מזה ענין חדש.

כאשר רוצים לילך למקום חדש ולפעול ענין חדש, שבו יש מחלוקת גדולה בין קכ"ז מדינות (מחלוקת שהיא שוה בשוה או שאינה שוה בשוה) – הנה כיון שזהו ענין שמטיל קנאה בין אוה"ע לבנ"י, מוטב שייעשה הדבר ע"י אינו-יהודי, שאז התועלת היא כפולה:

לכל לראש – לא יהי' שייך ענין של קנאה מצד הגוי, כיון שגם הוא אינו יהודי, ולא יוכלו לטעון שבחרו בו בגלל היותו יהודי, ורוצים לעורר קנאה בין יהודים לאינם-יהודים, שתהי' ידם של היהודים על העליונה, ובכך מלבים את היצה"ר של פלוני שיתעורר אצלו רגש של נצחון ויצא למלחמה [ואז מתעוררת מלחמה מכל הצדדים, גם מצד אחינו בנ"י, שטוענים: "קנאה אתה מעורר עלינו לבין האומות", לעורר מחדש דבר שכבר נרגע ונשכח כו'], שאז, ככל ענין של מלחמה, גם כאשר בטוחים בנצחון, יש מה להפסיד...

ועוד זאת, שכאשר הדבר נעשה ע"י אינו-יהודי, אזי יוכל לילך ביד חזקה – אם יש צורך בכך, מבלי להתיירא שיאמרו לו שעושה דבר זה בגלל היותו יהודי...

כאשר יהודי צריך לעשות זאת – אזי מתחיל לחשוב שאם ילך בדרך המיצוע ובדרך הטוב, יחשדו בו שעושה זאת בגלל היותו נוגע בדבר, ולכן, כדי למנוע חילול השם, ולמנוע מלחמות וכו', מוכרח לוותר; משא"כ כאשר הדבר נעשה ע"י אינו-יהודי.

אלא שהיהודי שנמצא בשושן הבירה צריך לעמוד מאחורי האינו-יהודי, ולהבטיח שהנהגתו תהי' כדבעי, אבל ענין זה צריך להעשות בחדר לפנים מחדר, ללא רעש ("שטורעם") – לדבר על לבו של פב"פ האינו-יהודי, שיעמוד ביד חזקה, וללא מורא, על דרך ההנהגה ע"פ צדק ויושר, בדרך הטובה עבור כל העולם כולו, ועאכו"כ עבור בנ"י שבשבילם נברא העולם, ולהבטיח לו שתמורת זה יעזרו לו בשאר הענינים בשושן הבירה.

מח. אך ישנו יוצא מן הכלל בזה – כאשר יהודי נמצא כבר במקום פלוני, והצליח שם, שאז נופלת הטענה בנוגע להמשך פעולתו, שהדבר עלול להרגיז ("אויפרייצן די געמיטער") כו' – כאמור לעיל בנוגע למענה של אסתר: "כבר כתובה אני כו'", שזהו כבר דבר מפורסם: יודעים שהוא הי' בשושן הבירה, ויודעים שהוא יהודי – כפי שסיפר בעצמו... ואעפ"כ עזרו לו, והוא הצליח לפעול כמה ענינים, כיון שהמשיך את "דרכו יחפץ" – לילך באותה דרך שבה הלך אתמול, לפני חודש, ולפני שנה ושנתיים.

וכאשר עוזב את מקום ההצלחה, והולך לפעול בענין חדש שאינו תלוי בו – בהכרח שזה יעורר מלחמה מכל הצדדים כו', ואין בזה תועלת לאף אחד, ולכל לראש – למי שמניח את ה"ברי" וסומך על ה"שמא".

אלא מאי, השאלה היא, שישנו פב"פ שהוא ידיד טוב שלו, והוא נותן לו העצה בזה וכו' – הנה בכל המקומות ובכל הזמנים היו בכל ענין וענין כמה דעות, ובגלל זה יש צורך בהוראת התורה.

– בתורה לא נאמר בשום מקום ששתים ועוד שתים הם ארבע; בשביל זה אין צורך בתורה, כיון שרואים זאת בכל מקום ובכל ענין; אבל כאשר יש ענין של ספק, ויש סברות לשני צדדים – אזי מחפשים בתורה, שהיא ענין של הוראה וענין נצחי.

ואכן מוצאים בתורה הוראה – שאע"פ שיש סברות לשני הצדדים, הנה הסדר בזה, שכאשר מרדכי נמצא ב"שושן הבירה" ו"בשער המלך" ומצליח שם, עליו להמשיך שם, ואז יצליח עוד יותר;

ואם רוצים לפעול ענין חדש – יש לפעול באותו מקום, ומבלי לעורר קנאה חדשה בין אומות העולם שאצלם יהי' זה ענין חדש ופנים חדשות,

וזאת – לא בגלל שאין צורך לפעול ענין זה; בודאי צריכים לפעול ענין זה, אבל, יש ענינים שצריכים להיעשות על ידו, ויש ענינים שצריכים להיעשות ע"י שלוחו, וכדי שיצליח יותר – צריך השליח להיות מי שאינו נוגע בדבר: לא מצד זה ולא מהצד השני, ואז יש מקום בדרך הטבע שבו תחול ברכתו של הקב"ה שיצליח אפילו למעלה מדרך הטבע.

ואז שומר הקב"ה על בנ"י מכל ענין בלתי-רצוי, ובאופן ש"ליהודים היתה (אז, וכן תהי' לנו בימינו אלו) אורה ושמחה וששון ויקר"25, "אורה זו תורה, ושמחה זה יום-טוב, וששון זו מילה, ויקר אלו תפילין"91, ועל ידם יומשכו "אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו,

שיהיו לבנ"י חיי מנוחה, חיים מוארים ושמחים, ויוכלו לחנך בניהם ובנותיהם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ולהעמיד דור שעליו נאמר במגילה21: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים האלה לא יעברו מן היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם",

עד שתבוא הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

* * *

מט. רגיל בהתוועדויות בתקופה האחרונה לבאר ענין באגרת התשובה.

ובפרט מצד השייכות לפורים – כפי שמצינו בהתחלת ד"ה ומרדכי יצא מלפני המלך בתורה אור191, ש"פורים הוא בחי' יוה"כ, כי יוה"כ פירושו כמו פורים, ויוה"כ הוא תשובה כו'", וכמ"ש הרמב"ם192 ש"אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם", וכדאיתא בגמרא193 שצ"ל "כל ימיו בתשובה", הרי "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל .. והוא קץ מחילה וסליחה כו'", היינו, שזהו זמן מיוחד לתשובה.

וכאשר מחפשים קישור לפורים באגה"ת עצמה – מוצאים מיד בפרק ראשון בגלוי (לא רק ברמז): "וכמ"ש במגלת אסתר".

וכרגיל בכגו"ד יש כאלה שעוברים על זה במהירות ("מ'לויפט דורך"), כיון שזהו רק מראה-מקום, ומהיכי תיתי;

אבל, הרי מדובר אודות רבינו הזקן וחיבוריו, שבהם דייק בכל פרט ופרט, כפי שמצינו בנוגע לחלק ראשון בתניא194, ומזה מובן גם בנוגע לשאר החלקים, ובפרט בנוגע לאגרת התשובה, שבתחילה כתב רבינו הזקן מהדורא קמא195, ואח"כ כתב מהדורא שני' (המודפסת עתה בספרי התניא), שבה שינה כו"כ ענינים, וא"כ מובן גודל הדיוק שבזה196. ובפרט בנדו"ד, שאין זה רק דיוק במראה-מקום, אלא דיוק בענין שלם, כפי שיתבאר לקמן197.

נ. רבינו הזקן מבאר כאן ש"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד .. ולא .. התענית .. ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה".

וממשיך להבהיר ולשלול מה שיכולים להקשות מהתעניות שמצינו בתנ"ך: "ומ"ש ביואל198 שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי כו', היינו לבטל הגזירה שנגזרה למרק עון הדור ע"י יסורים בארבה".

ומוסיף: "וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הצבור, וכמ"ש במגלת אסתר" (עכ"ל בנוגע לעניננו).

נא. ויש לבאר הדיוק בדברי רבינו הזקן "ומ"ש ביואל"199 – שהרי אין ענינו של רבינו הזקן לציין מראי-מקומות, ועכצ"ל שבכתבו "ומ"ש ביואל" כוונתו להבהיר דבר-מה.

וע"ד משנ"ת200 בנוגע לד' הפסוקים שמביא לעיל מיני' בנוגע ל"עיקר פי' לשון תשובה", שרק בא' מהם כותב "ובפ' נצבים201 כתיב ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך וגו'" – כי, רבינו הזקן אינו יכול להסתפק בהעתקת לשון הפסוק "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו", כיון שלשון זה ישנו גם בפ' ואתחנן202, ולכן צריך להוסיף "ובפ' נצבים כתיב", להדגיש שאין כוונתו לפסוק בפ' ואתחנן, כיון ששם לא מדובר אודות מצות התשובה, אלא רק סיפור דברים.

אבל בנדו"ד, אי אפשר לומר שבכתבו "ומ"ש ביואל" כוונתו לשלול את ענין התעניות שנאמר בישעי', כפי שמביא בסוף הפרק שלאחריו203 : "וכמ"ש בישעי'204 הלזה תקרא צום ויום רצון לה'", ששם מדובר אודות ענין התענית שפועלת התגלות הרצון כו', ואילו כאן מדובר אודות ענין התענית שפועלת ביטול גזירה – שהרי הפסוק "שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי גו'" מופיע רק פעם אחת בכל התנ"ך, ולכן אין צורך להוסיף שפסוק זה נאמר ביואל, כדי להבהיר שאין הכוונה לפסוק אחר.

וכמו"כ נשאלת השאלה בסוף פ"ב: מדוע צריך רבינו הזקן לכתוב "וכמ"ש בישעי' הלזה תקרא צום ויום רצון לה'" – הרי אין מקום אחר בכל התנ"ך שבו נאמר פסוק זה, וא"כ אין צורך לציין לישעי'.

ועד"ז נשאלת השאלה בחלק ראשון בתניא בפמ"ו205 : "וז"ש אסף ברוח הקודש .. ואני בער ולא אדע וגו'" – דלכאורה אין צורך לפרש "וז"ש אסף", כיון שאין שום מקום שבו נאמר לשון זה מלבד ב"מזמור לאסף".

ועכצ"ל, שכאן נוגע לתוכן הענין שענין זה אמר "אסף" דוקא, כמדובר פעם206.

וכמו"כ צ"ל בנוגע למ"ש באגה"ת "ומ"ש ביואל", "וכמ"ש בישעי'", כמו שיתבאר לקמן.

נב. אבל יש קושיא גדולה יותר בענין זה207 :

א) בהתירוץ אודות "מ"ש ביואל שובו עדי גו' בצום" – למאי נפק"מ כל אריכות הדברים "היינו למרק הגזרה שנגזרה לבטל עון הדור ע"י יסורים בארבה", דלכאורה הול"ל רק "היינו לבטל הגזירה", ואילו שאר הפרטים – (א) שמדובר אודות "גזרה שנגזרה למרק עון הדור", היינו, שזהו עון של רבים, ולא של יחיד, (ב) "ע"י יסורים בארבה" דוקא – הם סיפור דברים שלכאורה אינו נוגע לתוכן הענין.

ב) בנוגע ל"כל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הצבור, וכמ"ש במגלת אסתר" – מהי ההדגשה "צרה .. על הצבור" דוקא, שבגלל זה צריך להביא ראי' ממגלת אסתר208 :

לכאורה הי' יכול להביא דין פשוט בשו"ע, ש"מותר להתענות תענית חלום בשבת .. שיפה תענית לחלום לבטל הגזר דין .. והתירו לו חכמים בשביל שיקרע גזר דינו (אע"פ ש"חוזרים ונפרעים ממנו על שביטל עיקר עונג שבת", ולכן יש צורך בתיקון עי"ז ש"יתענה עוד תענית בחול שיתכפר לו")209 – שדין זה הוא בנוגע ליחיד (ולא בנוגע לרבים), כמו כללות הענין המדובר כאן, החל מ"תניא בסוף יומא כו'", שמדובר בפשטות אודות יחיד [לא שוללים את הרבים, אבל לכל לראש מדובר בפשטות אודות יחיד],

– וכמובן גם ממ"ש ב"דף השער" של ספר התניא: "מיוסד על פסוק210 כי קרוב אליך הדבר מאד וכו'", וכיון שרבינו הזקן קבע את אגה"ת בתור חלק שלישי של ספר התניא, יש מקום לומר ש"דף השער" קאי גם על אגרת התשובה, כך, שכל הענינים שנתבארו באגה"ת הם באופן ד"קרוב אליך גו'", לכל אחד ואחד בפרטיות211 –

ועאכו"כ בנוגע לראי' "כדאיתא בגמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ .. לענין עדות", ששם מדובר בודאי אודות יחיד.

ואעפ"כ מאריך רבינו הזקן ומדגיש הענין של גזרה דרבים – הן בנוגע למ"ש ביואל, "לבטל הגזרה שנגזרה למרק עון הדור", והן בנוגע ל"כל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הצבור", שלכן צריך להביא מ"ש במגלת אסתר.

נג. ויש להוסיף ולהעיר בנוגע לדברי רבינו הזקן "וכמ"ש במגלת אסתר":

ראיתי רבים שטועים לחשוב ש"כמ"ש במגלת אסתר" קאי על "ותאמר212 אסתר להשיב אל מרדכי לך כנוס את כל היהודים גו' וצומו עלי גו' שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערותי אצום כן"213, וכך הוה, כמ"ש214 "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר", וכפי שמפליא במדרש215 אודות פעולת התענית – שהקב"ה אמר "מה קול גדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים", ואמרו לו "לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך שהם שרויים בתענית .. שלשה ימים ושלשה לילות .. באותה שעה נטל הקב"ה אותן אגרות שגזר עליהם .. וקרעם כו'".

אבל, תענית זו אינה בנוגע ל"צרה שלא תבוא על הצבור" – שהרי נאמר בפירוש שאסתר אמרה "צומו עלי":

כיון שאסתר היתה צריכה "לבוא אל המלך גו'"216 – הי' צורך לפעול שתשא חן בעיניו, ואז יבוא אל המשתה הראשון, ולאח"ז אל המשתה השני, ואז תבקש ממנו לבטל את הגזירה.

ולכאורה: אם העיקר כאן הוא ביטול הגזירה – הנה במקום לומר "וצומו עלי", היינו, שאסתר תצליח במשימתה, צריך לדבר על העיקר – ביטול הגזירה, ואילו בנוגע לאסתר – אם יהי' הדבר על ידה, מה טוב, ואם לאו, יהי' זה באופן אחר. וא"כ הול"ל "וצומו" סתם, שכולל כל הענינים.

ומזה מובן, שאין כוונת רבינו הזקן לשלשת הימים שעליהם אמרה אסתר "צומו עלי", אלא למ"ש בסיום מגלת אסתר217 : "דברי הצומות וזעקתם" (שזהו מה שנקבע לדורות218 ), שע"פ פשוטו של מקרא מדובר כאן אודות תענית על צרה שלא תבוא על הצבור.

ועפ"ז יובן דיוק הלשון "כמ"ש במגלת אסתר" – כי, אם רבינו הזקן הי' כותב "כבאסתר" או "כבתענית אסתר" וכיו"ב, הי' מקום לפרש שכוונתו לצום ד"שלשת ימים" שאודותיו מסופר במדרש שפעל ביטול הגזירה (כנ"ל); ולכן מדייק רבינו הזקן "כמ"ש במגלת אסתר" – שאין כוונתו למדרש רבה או ילקוט שמעוני, אלא למ"ש במגלת אסתר עצמה, ששם נאמר בפירוש בנוגע ל"שלשת ימים": "וצומו עלי", ואילו בנוגע לביטול הגזירה נאמר "דברי הצומות וזעקתם".

אך עפ"ז יש דיוק נוסף: מדוע מדייק רבינו הזקן להביא ראי' דוקא מ"מגלת אסתר", ולא לכלול גם את הצום ד"שלשת ימים", ע"פ המבואר בתורה שבע"פ?

נד. ויש לומר כללות הביאור בזה – עכ"פ נקודת הביאור בקיצור:

רבינו הזקן בא לבאר ענין התשובה מן הקל אל הכבד: לכל לראש מבהיר ש"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד .. ולא .. התענית"; ולאח"ז מוסיף לבאר שישנו גם ענין התענית, ומבאר כמה ענינים בפעולת התענית, ומן הקל אל הכבד:

לכל לראש – תענית שאינה קשורה כלל עם ענין התשובה, שזהו מן הקצה אל הקצה: תשובה היא "עזיבת החטא בלבד", ואילו ענין התענית אינו שייך לתשובה כלל, וענינו רק "לבטל הגזרה כו'".

ועל זה מביא "מ"ש ביואל שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי גו'":

לכאורה אינו מובן: כיון שרבינו הזקן רוצה לבאר שה"צום" שנזכר ביואל "היינו לבטל הגזרה כו'", הי' צריך לומר רק "ומ"ש ביואל בצום גו' היינו כו'", ולמה הביא גם את התיבות שלפנ"ז "שובו עדי בכל לבבכם"?

והביאור בזה – שכוונת רבינו הזקן להביא ראי' מפסוק זה גופא שה"צום" אינו חלק מהתשובה, שהרי לפנ"ז ישנו כבר ענין התשובה בשלימות – "שובו עדי בכל לבבכם", וא"כ, אי אפשר לומר שה"צום" הוא חלק מהתשובה ובלעדיו אין התשובה בשלימות. ועכצ"ל, שמ"ש לאח"ז "בצום גו'", הרי זה ענין נוסף שבא לאחרי התשובה "בכל לבבכם". ומזה ראי' שהתשובה עצמה – לפני הצום – היא עזיבת החטא בלבד.

וממשיך רבינו הזקן שישנו סוג שלם של תעניות שאינן שייכות לתשובה – "כל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הצבור, וכמ"ש במגלת אסתר".

ולאח"ז מבאר שיש גם ענין של תענית שיש לה איזו שייכות לתשובה:

"מ"ש בספרי המוסר .. הרבה תעניות כו'" – שיש בזה כמה אופנים: (א) "כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה ח"ו" (כמ"ש לעיל מיני' מ"ש219 "ופקדתי בשבט וגו'", "שהקב"ה מביא עליו יסורים") – שזהו ע"ד האמור לעיל ע"ד התעניות שאינן שייכות לתשובה, כי אם "לבטל הגזרה כו'", "על כל צרה כו'"; ונוסף לזה יש גם תעניות שיש להן שייכות לתשובה: (ב) "כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו", (ג) "וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה".

נה. אמנם, התעניות שיש להם שייכות לתשובה – "כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו, וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה" – הם רק בנוגע ליחיד, אבל לא בנוגע לצבור:

בנוגע לצבור – אי אפשר לחשוד שהתשובה היתה שלא כדבעי (שהיתה באופן שעדיין יש צורך לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו, או שהיתה מיראה ולא מאהבה), שהרי בנוגע לצבור איתא בגמרא220 "שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר221 הן א-ל כביר ולא ימאס", כך, שתשובת הרבים בודאי מתקבלת, ואין צורך בתענית בשביל התשובה.

וא"כ, ענין התענית אצל צבור – אינו אלא "כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה ח"ו", שזהו סוג התעניות שענינם "לבטל הגזרה כו'", "על כל צרה כו'".

ולכן מחלק זאת רבינו הזקן לשני סוגים:

תחילה מדבר אודות תעניות שגוזרים על הצבור – לא בשביל שלימות התשובה ("כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו, וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה"), שאין זה שייך בצבור (כנ"ל), כי אם "לבטל הגזרה .. על כל צרה כו'", ומדייק "לבטל הגזרה שנגזרה למרק עון הדור", וכן "על כל צרה שלא תבוא על הצבור", כי, בנוגע לתשובת הצבור יש רק תעניות מסוג זה.

ולאח"ז מדבר אודות תעניות של היחיד, שבהם יש ג' אופנים: אופן הא' – ע"ד סוג התעניות של הצבור שאינן שייכות לתשובה – "כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה ח"ו"; ועוד ב' אופנים ששייכים לתשובה: "כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו", "וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה".

נו. וע"פ האמור שבתחילה מדבר רבינו הזקן אודות סוג התעניות שגוזרין על הצבור – יתבארו הדיוקים דלעיל:

א) הטעם שאינו מביא הענין דתענית חלום – כי, תענית חלום הוא גם אצל יחיד, שעיקרו אמנם לבטל גזר דין (כמו תעניות הצבור), אבל יש בו גם ענין של תשובה, כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע (פס"ד הלכה למעשה) בנוגע להמתענה תענית חלום בשבת, ש"מותר לומר ג"כ .. בקשות על מחילת עונות ויכול ג"כ להתוודות כו'"222.

ב) טעם הדיוק "כמ"ש במגלת אסתר", להדגיש שאין כוונתו להמבואר במדרש אודות הצום ד"שלשת ימים" שפעל למעלה ביטול הגזירה, אלא להמפורש במגלת אסתר אודות "דברי הצומות וזעקתם" – כי, תחלת הצום ד"שלשת ימים" הי' ענין של יחיד, כמ"ש "וצומו עלי", כדי לפעול שתהי' לאסתר סייעתא דשמיא להצליח בעניני'.

ובנוגע ליחיד, אין מקום להדגיש במיוחד את אסתר, כיון שיש עוד כמה אופנים של תעניות, כנ"ל.

נז. וממשיך רבינו הזקן בפרק ב' שיש עוד ענינים בפעולת התענית:

גם לאחרי "שעשה תשובה שלימה", הנה "שיהי' לרצון לפני ה' .. הי' צריך להביא קרבן .. דורון לאחר שעשה תשובה .. וכאדם שסרח במלך ופייסו ע"י פרקליטין ומחל לו, אעפ"כ שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך .. ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה', התענית הוא במקום קרבן, כמ"ש בגמרא223 שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתי לפניך וכו'".

כלומר: הקרבת הקרבן – שזוהי שלימות ענין הקרבן (שהרי בקרבן יש כמה ענינים) – היא כלשון הכתוב224 : "להקריב לי חלב ודם". וזהו גם ענין התענית שבמקום קרבן – "מיעוט חלבי ודמי", שנחשב "כאלו הקרבתי לפניך".

אמנם, ענין מיעוט חלבי ודמי שבתענית מביא רבינו הזקן רק בפ"ב, בנוגע לענין התענית שהוא במקום קרבן, ולא בפ"א, בנוגע לענין התענית כדי לבטל גזירה – כי, פעולת התענית לבטל גזירה היא לא רק בנוגע לגזירה בעניני נפשות, "חלבי ודמי", אלא בנוגע לכל גזירה איזה שתהי', כפי שמצינו כו"כ ענינים שבגללם גוזרים תענית על הציבור (כמבואר בשו"ע הלכות תעניות225 ), וראי' לדבר – ממ"ש ביואל "שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי גו'", והרי צום זה הי' כדי "לבטל הגזרה .. (ד)יסורים בארבה" (כפי שרבינו הזקן מוסיף ומדגיש), והרי "יסורים בארבה" שאוכל את התבואה אינם קשורים עם ענין של נפשות (חלבי ודמי).

נח. ובסוף פ"ב מוסיף רבינו הזקן דבר חידוש בנוגע לענין התענית – "סוד התענית הוא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון":

בנוגע לכל הענינים שנזכרו לעיל אודות פעולת התענית, לא כותב רבינו הזקן הלשון "סוד התענית" – כיון שמדובר אודות ענינים שנתפרשו "ביואל" או "במגילת אסתר" (ביטול גזירה וצרה על הצבור), בחומש או בגמרא (במקום קרבן, שיהי' לרצון לפני ה' – כמ"ש226 "ונרצה לו לכפר עליו", "לפרקליט שנכנס דורון אחריו"227, ודוגמתו בתענית – "שיהא מיעוט חלבי ודמי .. כאלו הקרבתי כו'");

ורק בנוגע ל"התגלות רצון העליון .. יום רצון לה'" כותב רבינו הזקן שזהו "סוד התענית" – כיון שזהו דבר חידוש שלא מצינו בנגלה, בשו"ע וכו'.

והענין בזה – שמ"ש לפנ"ז שפעולת התענית היא "להפיק רצון מה'", הרי זה כמ"ש בענין הקרבן "ונרצה לו לכפר עליו", והיינו, שזהו ענין הרצון שבא בהמשך ושייך לענין הכפרה על חטא,

ובענין העולמות הרי זה רק עד עולם האצילות, כי, ענין החטא שייך רק בעולמות בי"ע, ששם צריכים לתקן ולמלאות את הפגם שנעשה ע"י החטא, עד לאופן ש"נרצה לו לכפר עליו";

אבל ישנו עולם נעלה יותר, שבו צריך לפעול הענין ד"התגלות רצון העליון (כפי שרבינו הזקן מדייק ומוסיף בסוף פ"ב דוקא, משא"כ לפנ"ז כותב "רצון" סתם, ומוסיף גם) ברוך הוא", כיון שזהו רצון נעלה שדורש ברכה והמשכה מיוחדת, להיותו למעלה מכל ענין החטא וכל ענין העולם.

וענין זה קשור עם "סוד התענית": תענית בגלוי – הענין הנגלה של תענית – קשור עם "ונרצה לו לכפר עליו", שזהו אמנם ענין של רצון, אבל רצון שקשור עם מקום ששייכת בו כפרה על חטא; ואילו "סוד התענית" פועל "התגלות רצון העליון ב"ה", ש"רצון העליון" יומשך ("ברוך הוא", מלשון המשכה) עד למטה.

נט. וממשיך, "וכמ"ש בישעי' הלזה תקרא צום ויום רצון לה', מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון":

ענינו המיוחד של ישעי' – שראה מה שנעשה למעלה, שזהו ה"סוד" של "מעשה מרכבה", כמ"ש228 "ואראה את אדנ-י יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל", ובאופן נעלה יותר מ"מעשה מרכבה" שביחזקאל, כדברי הגמרא229 "למה יחזקאל דומה, לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעי' דומה, לבן כרך שראה את המלך", והיינו, שישעי' ראה את המרכבה כפי שהיא ב"כרך" – "עיר אלקינו"230.

ולכן מדייק רבינו הזקן "וכמ"ש בישעי' כו'" – כי, דוקא ישעי', נביא שגילה בנבואתו מה שנעשה למעלה מסדר השתלשלות, ובפרט ה"סוד" ד"מעשה מרכבה" כפי שרואה "בן כרך", הוא זה שיכול לומר ש"סוד התענית הוא .. התגלות רצון העליון ברוך הוא", ש"רצון העליון" יומשך למטה.

ס. ומכאן נבוא לבאר גם הדיוק של רבינו הזקן ו"מ"ש ביואל" – שלהיותו נביא הי' גם אצלו הענין דמעשה מרכבה:

יואל – הי' בנו של שמואל, כמ"ש בשמואל231 "ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אבי'". ואע"פ ש"לא הלכו בניו בדרכיו"232, הרי "לבסוף עשו תשובה .. ולכך זכו לרוח הקודש, הה"ד233 דבר ה' אשר הי' אל יואל בן פתואל, זה שמואל .. שפיתה להקב"ה בתפלתו"234. ונמצא, שכל מציאותו של יואל היא – תשובה.

וזהו הדיוק "ומ"ש ביואל שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי גו'" – כיון שכל ענינו של יואל הי' תשובה, שלכן עורר על ענין התשובה, באמרו "שובו עדי בכל לבבכם" (וזהו ביאור נוסף235 מדוע מעתיק רבינו הזקן גם התיבות "שובו עדי בכל לבבכם" – להדגיש שביואל הי' גם ענין התשובה).

אך עפ"ז יש להוכיח לכאורה שענין הצום הוא חלק מהתשובה? – ועל זה מבאר רבינו הזקן שאעפ"כ אין הצום חלק מהתשובה, דכיון שכבר נאמר לפנ"ז "שובו עדי בכל לבבכם" (שלימות התשובה), עכצ"ל שענין ה"צום" שלאח"ז אינו שייך לענין התשובה (כנ"ל סנ"ד), אלא רק "לבטל הגזרה כו'";

וגם ענין זה שייך במיוחד ל"יואל", דכיון שהי' נביא, הי' יכול לומר מה הם הענינים שעל ידם יכולים לבטל הגזירה – "ובצום".

סא. ויש להוסיף ולבאר הטעם שמעתיק רבינו הזקן גם "ובבכי":

לכאורה אינו מובן: כיון שמדובר כאן רק אודות ענין הצום, הי' צריך להעתיק מהפסוק רק עד תיבת "ובצום", שרק ענין זה נוגע לתוכן הענין כאן, ולמה מעתיק מהפסוק גם תיבת "ובבכי"?

ואם משום שאינו רוצה להפסיק באמצע הפסוק – הרי בלאה"כ אינו מעתיק סיום הפסוק ("ובמספד"), שלכן מוסיף "גו'" לאחרי תיבת "ובבכי", וא"כ, לא הי' צריך להעתיק גם תיבת "ובבכי", אלא רק "ובצום גו'"?

ויש לומר הביאור בזה:

לאחרי שמבאר ש"מ"ש ביואל .. בצום" (אינו חלק מענין התשובה, אלא רק) כדי "לבטל הגזרה כו'", מוסיף רבינו הזקן שזהו כמו "כל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הצבור, וכמ"ש במגלת אסתר".

וכיון שבמגלת אסתר נאמר "צום ובכי", לכן גם בנוגע ל"מ"ש ביואל" מעתיק רבינו הזקן התיבות "בצום ובבכי" (ומוסיף "גו'" לרמז על תיבת "ובמספד", כמו במגלת אסתר236 : "צום ובכי ומספד"), שזוהי הוכחה נוספת שענין הצום שביואל הוא כמו ענין הצום שבמגלת אסתר, כיון ששוים בפרטי הדברים דצום ובכי (ומספד).

סב. ועפ"ז הכל מדוייק, וכל הפרטים נוגעים לביאור הענין – שנתבארו כאן שיש בתענית כמה ענינים:

א) תענית בנוגע לצבור – שאינה שייכת לתשובה, אלא ענינה הוא "לבטל הגזרה שנגזרה למרק עון הדור ע"י יסורים בארבה" (לאחרי שכבר היתה שלימות התשובה באופן ד"שובו עדי בכל לבבכם"), כביואל, וכן "בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הצבור", כבמגלת אסתר (ולכן לא הובא כאן הענין דתענית חלום, ששייך גם ביחיד).

ב) תענית בנוגע ליחיד – שיש בה כמה אופנים: "כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה ח"ו" – כמו תענית צבור לבטל הגזירה ד"יסורים בארבה"; וגם באופן ששייך לתשובה – "כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו, וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה", שענין זה שייך רק בנוגע ליחיד, משא"כ בנוגע לצבור, דכיון ש"הן א-ל כביר ולא ימאס", בודאי היתה תשובתם בשלימות ("שובו עדי בכל לבבכם").

ג) ענין נעלה יותר בתענית ששייך לתשובה שישנו אפילו ביחיד – "תענית (ש)הוא במקום קרבן", "שיהי' לרצון לפני ה'", כמ"ש "ונרצה לו לכפר עליו", "דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו .. ע"י פרקליטין".

ד) ענין הכי נעלה – "סוד התענית .. התגלות רצון העליון ב"ה", "יום רצון לה'", והיינו, לא רק בחי' הרצון שקשור עם ענין של כפרה על חטא, שזהו הרצון ששייך כבר לעולמות, ע"ד חיצוניות הכתר ששייך לסדר השתלשלות, אלא למעלה מזה – "רצון העליון", ולכן צריך להוסיף "ברוך הוא", שיש צורך בהשתדלות מענין מיוחד להמשיכו למטה. וענין זה נעשה ע"י "סוד התענית" – להמשיך ולגלות ה"סוד" שלמעלה, "רזין" דלמעלה, שיומשך בגלוי למטה ב"סוד" שבעבודת האדם עד ל"סוד" שבעולם, לפעול "עת רצון" למטה.

וכיון שההמשכה היא באופן כפי שהענין הוא מצד "רצון העליון", שעז"נ "לית שמאלא בהאי עתיקא"237 – אזי נעשה הענין ד"ונהפוך הוא"20, כמבואר בארוכה במגילה, ואז נעשה "אורה ושמחה וששון ויקר"25, עם כל הפירושים91.

* * *

סג. הביאור בפירוש רש"י בפ' בשלח157 "ומהיכן היו הבהמות הללו, א"ת משל מצרים כו', וא"ת משל ישראל כו', משל מי היו, מהירא את דבר ה'238, מכאן הי' רבי שמעון אומר כשר שבמצרים הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" – שהמדובר הוא רק בנוגע למצריים שבאותו דור, שגם הכשרים שבהם נתנו בהמתם לפרעה בגלל אותה שנאת ישראל שגרמה למצריים לשעבד את ישראל (ולא מדובר אודות המצריים שבשאר הדורות), ואילו הלימוד לדורות הוא רק בנוגע לנחשים; הדיוק "רצוץ את מוחו" – "הנחש הי' ערום"239, הדגשת ענין ההתחכמות, "הבה נתחכמה לו"32 (והלימוד להלכה בנוגע להריגת נחש); והדיוק "רבי שמעון אומר", כיון שר"ש "דריש טעמא דקרא"240, ואין זו גזירה ללא טעם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס160 בלקו"ש הנ"ל (סל"ט) ע' 148 ואילך.

סד. מכל הנ"ל יש גם לימוד בנוגע לזמננו זה, כמדובר כמ"פ241 שמכל ענין צריך לבוא "בכן":

לכאורה מהי הנפק"מ מכהנ"ל עתה?

בנוגע ל"טוב שבנחשים" – מהיכי תיתי, אא"כ חיים בעיר שאין בה נחשים כלל; אבל מה יכולים ללמוד מזה ש"כשר שבמצרים הרוג"?

ובכן – יש ללמוד מזה שני ענינים:

בנוגע לטענת המן שיהודים בכלל רוצים להרוג כו' (כנ"ל סל"ח) – הרי האמת היא שזהו היפך הטבע של היהודי, ועד כדי כך, שאפילו לאחרי שבן חמש למקרא לומד אודות העינויים שעינו המצריים את בנ"י, ועד שפרעה הי' רוחץ בדמם של ילדי ישראל242, מבהיר לו רש"י ש"כשר שבמצרים הרוג" רק במעמד ומצב שהוא בדוגמת "טוב שבנחשים", ש"איבה אשית בינך ובין האשה גו'"243, אבל לולי זאת, אין מקום להרגו, למרות כל מה שאירע כו', כיון שיתכן שהתחרט ונשתנה כו' – היפך טענת המן.

אבל לאידך גיסא – כאשר יודעים שישנו מי ש"בא להרגך", אזי "השכם להרגו"244. – לא צריכים להמתין עד שכל הגויים יסכימו לכך, לאחרי שיפסקו באסיפה של מאה ותשעה עשר חברים שגוי פלוני אכן ראוי לקבל מלקות, ואז יעשו אסיפה של יהודים במספר זה, ויחליטו שגם הם מסכימים עם מאה ותשעה עשר הגויים – לא כך הוא סדר ההנהגה עם ה"בא להרגך"; צריך רק לדעת אם הוא "בא להרגך".

סה. וכיצד יודעים זאת? – מהמצריים:

יכול להיות שהוא "הירא את דבר ה'" – גוי דתי, שביום ראשון הולך למקום פלוני ומתפלל שם, ומכריז, שציוו עליו, שכאשר סוטרים לו על הלחי, עליו להגיש את הלחי השני'... אבל, הוא אומר שהכוונה בזה היא בנוגע ליהודי, ולא בנוגע אליו!... ואילו אצלו הרי זה להיפך: כאשר הוא סוטר ליהודי – רח"ל – על לחיו הימנית, צריך היהודי להגיש את לחיו השמאלית!...

וטוען ליהודי: רצונך לערוך "פעולת תגמול", להכות בחזרה – היתכן?! הרי זה נגד הצדק והיושר; איך אתה עושה דבר כזה?! – לכל לראש עליך לפנות ל"בית-דין", לאו"ם ("יו-ען"), ושם יתאספו כל האנשים ה"צדיקים" וה"ישרים" – לאחרי שיתפללו במקום פלוני למי שצוה אותם "ואהבת245 לרעך כמוך"... שכאשר מקבלים סטירה על לחי אחת יש להגיש את הלחי השני', ואח"כ יפסקו מה דינו של מי שירה והפגיז כו', ואילו אתה – תשמע בקולם ותמחול לו!...

אך על זה אומרת התורה: לא כך הוא הסדר!

ולא זו בלבד שאין זה סדר עבור היהודי, אלא זהו גם היפך טובת הגוי:

כאשר הגוי יודע שהוא "בא להרגך", ואילו אתה שולח לו פתק ("אַ פּאַפּירל"): שמע נא, אדוני הקאָזאַק, דע לך, שהעובדה שאתה עומד להכות יהודי היא נגד "תקנון האגודה" ("טשאַרטער"), ובמילא, עליך לערוך תחילה אסיפה ולבקש אצלם רשיון,

– לא מאיש אחד, אלא ממאה ועשרים אנשים (כמספר אנשי כנסת הגדולה, להבדיל), והם מבטיחים שאין זה דבר שיעשו בחפזון ח"ו, אלא הם ימשכו זאת מספר חדשים; אסיפה אחת ועוד אסיפה, ובאסיפות אלו יחליטו שצריכים לערוך עוד אסיפות... –

אלא מאי, כבר הכית אתמול – הרי אתה יכול לשוב בתשובה... וכפי שמצינו שפרעה מלך מצרים נעשה אח"כ מלך בנינוה246, ושב בתשובה ובטלה הגזירה, ומדוע גרוע יותר פרעה דעתה מפרעה ההוא?!...

ומה שבינתיים ממשיכים לירות ולהפגיז וכו' וכו' – הרי יבוא הזמן שישלמו להם, וכיצד ישלמו – ישלחו מכתב: דע לך, אדוני הקאָזאַק, שעשית "עוולה" נגד ה"טשאַרטער"...

הרי מובן, שבמצב כזה ימשיך להכות את היהודי, ולא ימלט, שכאשר יתרגל לכך שמותר להכות יהודי, אזי ימשיך ויכה גם גוי!

כאשר הגוי השקיע שם מאה, מאתיים או שלש מאות מליון דולר – הרי הוא כותב לו "פתק", שמכאן ולהבא הרי זה שייך אליו, ו"מי יאמר לו מה תעשה"... יש לך טענה נגדי – עליך לפנות ל"יו-ען", אבל היתכן שאתה פותח במתקפה נגדי?! יש לך טענה שלקחתי ממך חמש מאות מליון דולר – אולי יש לי טענה כנגד? – בשביל זה הקימו "בית-משפט עליון" בהאַג, בית-משפט בניו-יאָרק, ומזמן לזמן מוסיפים עוד אינו-יהודי, ושני ושלישי כו', וכך יש צדק בעולם!... ובינתיים יכול אני ליטול את הכסף שלך, את האוניות והמכונות שלך, והבא-כח שלך שנמצא אצלי, הנני מכניס אותו ב"תפיסה"!...

אלא מאי, אתה צועק (דו מאַכסט אַ "ויצעקו") – למה לא צעקת כאשר היכו יהודי?!

יש איפוא להביא ראי' מההנהגה שלך: אז – כשהיכו את היהודי – טענת, שצריכים לשלוח תלונה רשמית ("אַ פאָרמאַלע נאָטע") ע"י השר ("מיניסטער") שיש לו שייכות עם עניני חוץ, ולהתחשב ב"פרוטוקול" של ה"יו-ען" בנוגע לזמני האסיפות וזמני המנוחה מה"עבודה הגדולה" שיש להם שם... ואח"כ, בבוא הזמן, ויבררו את כל הענינים העומדים על הסדר, ע"י כל ה"וועדות" – אזי יתברר בנוגע לחמש מאות מליון דולר שתקועים בסכר ("דאַמבע") או במקום אחר, אם לקחתי אותם ביושר או לא, ואולי אתה צריך להוסיף לי עוד חמש מאות!... ואם לא – אפנה ל"קאָזאַק" השני!...

אלא מאי, אין זה צדק ויושר – אם אין זה צדק ויושר, היית צריך למנוע גם את הכאתו של היהודי!...

סו. ובכן, הסדר ע"פ תורה [ללא צורך ב"חוקה חקקתי גזירה גזרתי"247, אלא כשיטת רבי שמעון ש"דריש טעמא דקרא", למצוא טעם בכל דבר] הוא – שכאשר פלוני "בא להרגך", אין לך מה לטעון עמו; לכל לראש – "השכם להרגו"!

והדיוק בזה – לא "השכם והרגהו", אלא "השכם ל.הרגו":

אין הכוונה שצריך להרגו בפועל – לא יהי' צורך להגיע לזה; אם הוא רק יראה שהשכמת לפנות בוקר (לא לכתוב "מכתבים", אלא) על מנת שאם ינסה להרגך אזי הנך מוכן להרגו – אזי מלכתחילה לא יתקרב לפגוע בך!

את תביעתו – ישלח ל"יו-ען", ואז יכולים להיות בטוחים שיעברו י"ב חדשים, ועוד י"ב חדשים, ולאח"ז יהי' "ויקם מלך חדש", "שנתחדשו גזירותיו"248, ובינתיים, "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"249, וישלח בעיות אחרות, כך שישכחו אודות בעי' זו...

סז. אבל ישנם כאלו שטוענים שהן אמת שבדרך כלל צריך להתנהג באופן ש"דתיהם שונות מכל עם", ע"פ הוראת התורה, תורת חיים, "הבא להרגך השכם להרגו", אבל כאשר נמצאים במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים", חייבים להתנהג ע"פ "דתי המלך";

וע"פ "דתי המלך" – בחרו אחד שהוא הבא-כח של כל הבאי-כח, מלך על כל המלכים, שמתחלף מחודש לחודש, כמו "פרנס חודש"... והוא פסק, שלפני שעוברים את כל השלבים ("אינסטאַנצן"), אי אפשר לעשות מאומה. אלא מאי, ישנו מי ש"בא להרגך" – האם בגלל שפלוני הוא גזלן, רוצה גם אתה להיות גזלן, להשכים להרגו?!

פלוני הוא גזלן, ואכן כללו אותו ב"רשימה השחורה", ונותנים לו עוד מאה מליון דולר כדי שלא יהי' גזלן גדול יותר; אבל אתה – האם בגלל זה תתנהג באופן ד"השכם להרגו"?! – אין זה סדר עבור יהודי; יהודי צריך להתנהג בצדק ויושר...

כיון שיהודי הוא "קשה עורף", ויש בו את ה"פרומקייט" שנטע הקב"ה בכל אחד מישראל – הרי הוא מוכרח לנצל זאת באיזה אופן:

ישנם כאלו שמנצלים זאת בדרך הישר – במקום להניח רק זוג אחד של תפילין, הרי הוא מניח גם תפילין דר"ת; במקום ללמוד תורה "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"250 – לומד ב' פרקים שחרית וב' פרקים ערבית; במקום ליתן לצדקה חומש, שלפי תקנת אושא251 הרי זה המקסימום – לומד באגרת התשובה252 ש"אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש .. (ד)לא גרעה מרפואת הגוף", "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"253, ולכן נותן מחצית מנכסיו לצדקה; ותמורת זה שילדי ישראל ילמדו (מלבד תורה, גם) לימודי חול על קצה המזלג – הרי הוא מבטל את לימודי החול, כדי שילמדו רק תורה, שהיא "חיינו ואורך ימינו";

אבל כאשר יצרו הרע אונסו, ומכריחו שלא להניח שני זוגות תפילין, אלא להסתפק בזוג תפילין אחד (ולפעמים לא יודעים מה המצב גם בנוגע לזוג אחד של תפילין...), ועד"ז בנוגע לחומש של צדקה,

– שהרי לא ימלט שההנהגה בנוגע להנחת תפילין לא תשפיע על ההנהגה בנוגע לצדקה:

אלו שרוצים להעמיד "מחיצה", שבענינים שבין אדם למקום אינם אוחזים מתורת משה, אבל בענינים שבין אדם לחבירו הרי אדרבה, הם יותר דתיים מיהודי דתי – אומרת התורה, שאין מציאות כזו! אימתי בטוחים בהקיום של "לא תגנוב", "לא תרצח", "לא תתאוה" ו"לא תחמוד" וכו' – בשעה שההתחלה היא עם "אנכי ה' אלקיך" ו"לא תעשה לך פסל וכל תמונה"254.

אם רצונך לבנות את הקיום ד"לא תרצח" על השכל שלך255 – ראינו את התוצאה מזה בגרמניא!...

הקב"ה ברא את העולם באופן שכדי שיהי' קיום באופן ההנהגה שבין אדם לחבירו, שלא יהי' ההיפך ד"לא תרצח", "לא תגנוב" ו"לא תחמוד" – אין דרך אחרת אא"כ ההתחלה היא עם "אנכי הוי' אלקיך", שאז מוכרח ש"לא תעשה לך פסל". שהרי אי אפשר לעבוד את שניהם ביחד; כאשר "אנכי הוי' אלקיך" – לא יכולה להיות מציאות של "פסל" ו"תמונה". ורק אז תהי' המציאות ד"כבד את אביך", והמציאות ד"לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תחמוד" ו"לא תענה ברעך עד שקר" (גם כאשר מדובר אודות דין-תורה בנוגע לפרוטה) –

הרי כיון שעדיין יש בו "פרומקייט" – מתפרצת ה"פרומקייט" שבו בכך שאינו מניח לעשות עוולה לגוי!...

היתכן – טוען הוא – וכי משום שהגוי הוא בעל-עוולה, צריך גם אני לעשות לו עוולה?!...

אמת הדבר שהגוי הוא גזלן, ואמת הדבר שהוא יורה וכו', אבל, צריך להיות זהיר בכבודו, וכיון שאם אני אירה יפגע הדבר בכבודו, מוטב שאקריב רח"ל יהודי, ובלבד שלא אפגע בכבודו של הגוי!

אמנם איתא בגמרא256 "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" (הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גניבה), אבל אעפ"כ, כאשר הגנב גונב דבר שלו, בראותו שיש לו עסק עם "גבר אלים", כך שאין לו עצה אחרת אלא לתפוס ממנו – מותר לו לתפוס257.

וכל זה – אפילו כשמדובר אודות ממון; ועאכו"כ כשמדובר אודות נפשות, אפילו ספק וספק-ספיקא דנפשות, ובפרט שכבר יצא הדבר מגדר ספק: רואים מה פעלו עם כל ה"מכתבים" שכתבו לכל מאה ותשעה עשר השופטים, כמה זמן נמשך הדבר, ובאיזו מדה קיימו את ההבטחות!...

– מיד כשנתקבל רמז מה"קאָזאַק" שדורש ממנו "הכבד ושב במקומך", שיטול את כל באי-כחו ויחזיר אותם לניו-יאָרק, הנה תוך עשרים וארבע שעות עשה כן, והשאיר "מקום הפקר" שבו יכול ה"קאָזאַק" לעשות כרצונו. וכל זה למה? – בגלל שמלכתחילה הי' בדעתו להמצא שם רק כל זמן שהדבר הוא ברשותו! – איזו בעלות יש לך להפקיר את המקום שה"קאָזאַק" יוכל לירות לאן שירצה – לאחרי שלא עשה זאת כל זמן שהבא-כח שלך הי' שם?! –

אך למרות שברור מהו המצב שבו נמצאים – טוען ה"יהודי הדתי": הוא אמנם לא שייך ל"פרומקייט" בין אדם למקום, להיותו אדם מודרני; אבל ההנהגה בין אדם לחבירו חייבת להיות בשלימות, ו"בשלימות" פירושה – שגם כאשר פלוני "בא להרגך", עליו להתנהג כלפיו באופן אנושי ("מענטשליך") – להניח לו לעשות מה שלבו חפץ!...

אלא מה – דבר אחד הוא יכול לעשות: לומר לו דרשה יפה, לשלוח לו מכתב יפה, חתום בכו"כ חתימות, וכדי שיהי' לזה תוקף יותר, יאשר את המכתב ע"י ה"מזכיר" של ה"יו-ען", ועל ידו ישלח את המכתב לכל מאה ותשעה עשר השופטים!...

וכאשר טוענים אליו: היתכן?! הרי נפלו כבר מאות יהודים, "עד מתי"?! – אזי עונה: אני "קשה עורף". – כך הוא הטבע של יהודי. וכיון שכך מתקבל אצלו – הנה כן יקום!

סח. ועל זה באה ההוראה מדברי רבי שמעון:

רבי שמעון לא התיירא – למרות שידע שגויים יכולים ללמוד גם פירוש רש"י, ומה גם שישנו פירוש רש"י מתורגם, ובפרט שאכן "נתפסו" על מאמר זה – ואמר: "כשר שבמצרים הרוג"!

לא מדובר אודות סתם גוי שלא יודעים מהותו; אבל כאשר יודעים שהוא כמו "נחש", ש"איבה אשית בינך ובין האשה" – אזי "רצוץ את מוחו"; אין לך ברירה אחרת; זהו התיקון שלו!

ובמילא, אם אתה יודע שזהו מצב ש"בא להרגך",

– והרי אתה יודע שכן הוא, והא ראי', שכבר עשה זאת שלש, ארבע וחמש פעמים, ובמשך שנים, ורואים בפועל ש"פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר"258 : הוא חתם על נייר אחד, ונייר שני, והסכים על כל הענינים, והסכים להכניס כל מה שרוצים, אבל הוא סיכם לכתחילה שכאשר יצווה אותם לעזוב, אזי יעזבו, וכך הוה. – הוא כבר ניסה זאת, וראה שמצייתים אליו, וא"כ, למה לו לחזור בתשובה מחר בבוקר?! זהו דבר שאין לו מקום בטבע. הוא בעצמו אומר שאינו מתכונן לחזור בתשובה; הוא בעצמו אומר ש"בא להרגך" –

אזי אומרת תורת חיים: "השכם להרגו"!

וכאמור לעיל, שזהו רק "ל.הרגו", אבל בפועל לא יהי' צורך בכך. ולכן, אם הנך דורש טובתו באמת, שלא יבוא לידי מלחמה, וישאר בחיים – הנה זו היא הדרך שעל ידה יתחשב בך!

לשלוח מכתבים, באי-כח, ולדבר היום ומחר ומחרתיים – כל הדרכים האלו ניסו כבר, וכבר גבו ("שוין אָפּגעקאָסט") ריבוי קרבנות, ולא זו בלבד שזה לא תיקן את המצב, אלא קלקל אותו, כיון שראו שעבר ושנה ושילש וריבע וחימש, והכל עובר;

אבל כאשר "השכם להרגו", "ל.הרגו" דייקא – אזי יצא י"ח בפעולה אחת: הוא רק יצטרך להשכים בבוקר ולעמוד הכן, ותו לא מידי (שהרי בנוגע לפעולה השני' לא נאמר "ו.הרגו"; נאמר רק "השכם ל.הרגו").

וסוכ"ס הרי זו גם טובתו של המצרי, שעליו אומרים "כשר שבמצרים הרוג", וטובתו של זה שאומרים עליו "הבא להרגך השכם להרגו".

סט. וזוהי גם ההוראה בנוגע למלחמה הפרטית של כאו"א מישראל – שהרי "שתי הנפשות, האלקית והחיונית הבהמית .. נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו"259 בנוגע לאופן הנהגתו – שגם שם הוא אותו הסדר:

ישנם הטוענים: מהיכי תיתי, כדאי לוותר ליצה"ר בדבר אחד קטן – לעבור עבירה "קטנה", ואז יניחנו לנפשו, ולא יהי' מבולבל, ויוכל ללמוד תורה עם ראש רגוע.

ולדוגמא: נסיעה במכונית בשבת (לבית-הכנסת) – שזוהי עבירה קטנה, ומה גם שיש לו "נהג" ("אַ שאָפער") אינו יהודי, כך, שאין זה אלא "שבות", אלא מאי, זהו חילול השם, חילול שבת? – אֶה! בגלל זה תהי' לו אפשרות להתפלל בציבור, ויוכל לשמוע "דרשה טובה", פירוש בפסוק חומש וכו', מתוך מנוחת הנפש; ואילו בלאה"כ, יסתובב לבדו במשך כל יום השבת, ומי יודע אם יעמוד בנסיון שלא לעשות ענינים אסורים, כך, שמוטב לוותר ליצה"ר בדבר קטן.

ואע"פ שהיצה"ר "בא להרגך", שהרי "היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה"260 – והרי ענין זה נוגע אפילו לו, בידעו שאז "אינו ביהדותו"261 – טוען הוא, שמוטב לשלוח לו פתק ("אַ נאָטע"): אולי ננהל משא-ומתן; אני אוותר לך מעט, ובגלל זה תבטיח לי שמכאן ולהבא תתנהג בעדינות ("סטאַטעטשנע"); אני אסע עם המכונית בשבת, אבל בגלל זה תניח לי לשמוע את הדרשה ("סערמאָן") והפירוש בכתוב וכו', ולאחרי כן, כשאחזור לביתי, תניח לי להתנהג כיהודי דתי...

ובכן: רואים בפועל להיכן מובילה דרך זו, ומהי התוצאה משמיעת פירוש הכתובים וההלכות בנוגע למעשה בפועל.

ומה גם שאז בא אליו היצה"ר ביום ראשון ואומר לו: שמע נא! בהיותך יהודי דתי, עליך לקיים את מאמר (והבטחת) המשנה31 "עבירה גוררת עבירה", וכיון שאתמול עברת עבירה, עליך לעבור עכשיו עבירה נוספת, בתור יהודי דתי!...

וכאשר אומר לו: היתכן?! הרי עשינו "הסכם", שאני אוותר לך, ואתה תניח לי?! – עונה לו: אז תקרא לי "יצר-הרע"... ואכן הנני "יצר-הרע"... אבל אתה, בהיותך יהודי טוב, "צייתן" – מוטל עליך "ציווי": עליך לקיים את מאמר המשנה "עבירה גוררת עבירה"!...

וכאשר צועק: היתכן?! הרי כתוב בשולחן-ערוך שאסור לעבור עבירה – משיב לו: נוּ, ולנסוע במכונית בשבת כתוב בשולחן-ערוך שמותר?! – הרי כתוב שאסור, ואעפ"כ נסעת, וא"כ, מה פתאום נהיית ה"צדיק" שמתיירא כ"כ מהשולחן-ערוך?!...

וכמו"כ כשבא רב ואומר שהיום הוא יוותר לבעה"ב, אבל עי"ז יהי' הבעה"ב "בכיס שלו", ומחר יוכל לפעול אצלו כל מה שרוצה – אומר הבעה"ב אל הרב: ממה נפשך; אם אסור לעשות זאת ביום ראשון – אסור הדבר גם ביום שני; כיון שהתרת לי לעשות זאת בשבת זו – מותר לי לעשות זאת גם בשבת הבאה.

ע. וכל זה – אפילו בנוגע למבוגרים; ועאכו"כ כשמדובר אודות ענין של חינוך:

ילדים – אינם מבינים את כל ה"ויכוחים" וה"קונצים"; כאשר באים לילד ואומרים לו: בהיותך בבית-הכנסת, בבית-הספר, עליך ללמוד תורת משה, שבה נאמר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"262, "שמור את יום השבת לקדשו"263, ועליך לקיים זאת, כפי שהמורה מסביר לך את פירוש הדברים; אבל לאחרי כן, בבואך לביתך, אל תתערב ב"ביזנעס" של ההורים, ותכבד אותם, ותסייע להם וסע עמהם אל שפת הים למרות שזהו יום השבת, בגלל שישנו ציווי "כבד את אביך ואת אמך"264 – אומר הילד: אינני מבין את כל הדבר! ממה-נפשך, אם אוחזים מעשרת הדברות – הרי כשם שנאמר שם ציווי לילד: "כבד את אביך ואת אמך", כך נאמר שם ציווי לאב: "שמור את יום השבת", כך, שגם האב לא צריך לנסוע בשבת, ולא רק שאין לו להכריח את הבן! אלא מאי, האב לא רוצה שהבן יקיים את הציווי "שמור את יום השבת" – איך יכול הוא לדרוש ממנו לקיים את הציווי "כבד את אביך ואת אמך"?!

ולאחרי כן, כאשר הילד אינו רוצה לציית, באמרו, שרואה שאביו רימה אותו במשך ימי חייו, בצוותו עליו לעשות דברים שהוא בעצמו עשה היפוכם – כיצד יכולים לבוא בטענות לילדים; יש להפנות את הטענות להורים ולמחנכים!

טבעו של ילד – שלא נכנס עדיין לכל ה"קלחת", לכל ה"משא- ומתן" וה"מסחר" ("מ'דרייט אַריין אַהין, מ'דרייט אַרויס אַהערצו"), שלפעמים מצליח ולפעמים לא; ילד לא יודע מ"קונצים"; תורת אמת היא תורת אמת.

וממה-נפשך: אם זוהי תורה מן השמים – אזי צריך להניח תפילין, לאכול כשר ולשמור שבת, ובמילא אסור לנסוע במכונית בשבת, וצריכים לחנך את הילדים – "ושננתם לבניך"95, ולקיים כל תרי"ג מצוות: חלקם שחיובם במעשה – במעשה, ואלו שחיובם בלימוד – בלימוד;

אבל כאשר מתחילים לעשות פשרה, ואומרים לו, שנשתנו העיתים, חלק זה בתורה לא שייך היום, וחלק זה בתורה כן שייך – אומר הילד: אינני מבין את כל הדבר; הניחו אותי לנפשי ואחפש לבד מה שאני רוצה!...

ומזה באים כל הצרות לאח"ז, עד למעמד ומצב "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה" (כנ"ל סל"א), היינו, שתמורת זה שה"אש" צריכה להיות מתחת לקדירה כדי שיהי' תבשיל טוב – מנוצלת ה"אש" רק להשחיר את "שולי הקדירה", בה בשעה שה"קדירה" עצמה נשארת ריקה!

עא. וכאמור לעיל (ס"ט) שהסיבה לכך שהתורה מספרת זאת היא – לא כדי להכביד על לבו של יהודי,

– ובפרט ע"פ המבואר בחסידות גודל הענין שבעבודת ה' בשמחה דוקא, כמ"ש265 "עבדו את ה' בשמחה", וכיון שעבודת ה' צריכה להיות בכל רגע ורגע, נמצא, שע"פ חסידות ישנו דין בתורה שהיהודי צריך להיות תמיד בשמחה. וכמבואר באגרת התשובה266, שאפילו עבודת התשובה צריכה להיות מתוך שמחה, והיינו, שאע"פ ש"חטאתי נגדי תמיד"267, שהרי אינו צדיק גמור, אעפ"כ "תשמיעני ששון ושמחה"268 –

אלא שבשעה שמראים ליהודי היכן היא הבעי' – הנה סוכ"ס "בל ידח ממנו נדח"269, ויתפוס את האמת, שהרי בנ"י הם סוכ"ס "בני א-ל חי"270, שנתן להם תורת חיים, ומצוותי' עליהם נאמר271 "וחי בהם", שניתנו מאלקים אמת, בתורתו תורת אמת, תורת משה, ובודאי יקיימו מה שכתוב בתורת חיים, וסוכ"ס – מתוך שמחה וטוב לבב.

ואז יקויים מ"ש "ליהודים היתה אורה" – "זו תורה", ועד "ליהודים היתה אורה" כפשוטו – חיים מוארים ב"נר מצוה ותורה אור"103, ע"י "נר הוי' נשמת אדם"98, "אתם קרויין אדם"272.

והולכים "מחיל אל חיל"97 בכל עניני טוב וקדושה, ועד "מחיל אל חיל" בהגאולה מהגלות – "מסמך גאולה לגאולה", מהגאולה באופן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", אבל במעמד ומצב ש"מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן"273, אל הגאולה האמיתית והשלימה, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל"146, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

* * *

עב. הסדר בכל פורים – שעורכים גם "מגבית" עבור הקופה שנקרא שמה (ע"י כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של רבינו נשיאנו) "קופת רבינו"274.

וכאמור כמ"פ – ענין הצדקה הוא באופן ש"כל המרבה הרי זה משובח", ובפרט בפורים, שאז ישנו הדין "כל הפושט יד נותנין לו"275, ומה גם שלפי אופן הנהגת האדם מתנהגים עמו מלמעלה בכל עניניו, כנ"ל276 בפירוש המאמר277 "דע מה למעלה – ממך".

ובודאי יעשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב, ועד לאופן ד"לא ידע" – כך שלא יספור את הכסף... ויתן ביד רחבה.

וע"ד שמצינו בנוגע להאריז"ל278 [וכיון שנדפס ונתפרסם, הרי זה סימן שמזה יכול ללמוד כל מי שהגיעה אליו ידיעה זו], שכאשר הי' בא לידו דבר מצוה שצריך לשלם עבורו, לא הי' מתווכח, אלא הי' משלם מיד כמה שביקשו ממנו, מבלי הבט על כל עניני טעמים והסברות וכו'.

ועד"ז ישנה הנהגה נוספת279 – שכאשר צריך ליתן צדקה, מכניסים את היד ל"כיס", ומוציאים מה שיש שם ונותנים לצדקה, מבלי להסתכל... וסומכים על הקב"ה שידע את החשבון, שהרי "כלפי שמיא גליא".

ולא זו בלבד שלא יחסר לו, אלא אדרבה, שיתוסף אצלו כמ"פ ככה: ד' פעמים – הרי נאמר בפירוש שע"י נתינת "חמישית" (חומש) לה', תהי' הצלחה ב"ארבע הידות"280 שלו, ומזה מובן גם שכאשר מוסיף בנתינת ה"חמישית", הנה עבור כל דולר צריך הקב"ה ליתן לו לכל- הפחות ארבעה; ובפרט שכאשר הקב"ה רואה שאינו מדקדק בצדקה, אזי אין מדקדקין עמו281, ותמורת ארבעה פעמים – נותנים לו חמשה פעמים, וכו"כ פעמים ככה.

וביחד עם השפע טוב שנותנים לו מלמעלה, נותנים לו גם ברכה והצלחה שישתמש בזה עבור דברים בריאים ושמחים – עניני תורה ומצוותי', מתוך שמחה וטוב לבב.

ואלו הרוצים – יציינו שמם בצירוף שם האם, כדי להזכירם על הציון של רבינו נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהמצטרך להם, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "בך בטחו אבותינו"].

* * *

עג. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) כיון שעומדים להודיע על "גזירה"282... הנה כדי שיקבלו את הגזירה בנחת יותר, ידובר תחילה ענין אחר, והוא:

רגיל כמ"פ בהתוועדות, ובפרט בהתוועדויות כלליות, להזכיר גם ענין שנוגע במיוחד לנשי ובנות ישראל.

ובעצם, בנוגע ל"ימי הפורים האלה"24, אין הנשים זקוקות שיזכירו אותן במיוחד; אדרבה: יש צורך שהנשים יזכירו כו' – כמדובר כמ"פ283 בנוגע לשם המגילה: "מגילת אסתר",

– כידוע שע"פ תורה מורה ענין השם על חיות הדבר, כמבואר בשער היחוד והאמונה פרק ראשון, ש"זה שמו אשר יקראו לו בלה"ק הוא כלי לחיות כו'", שעל ידו נמשך לו חיות מלמעלה, וממנו היא חיותו קיומו ומציאותו. ועד"ז גם בנוגע לשמות המסכתות, ועאכו"כ חומשים ו"כתבי קודש" של נביאים וכתובים – ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" הוא החיות והתוכן שלו. וכן הוא בנוגע לשם של המגילה שבה מסופר אודות "ימי הפורים האלה", שנקבע ע"י אנשי כנסת הגדולה, ונכלל בתושבע"פ, ומזה מובן, שזהו שם שניתן למשה מסיני, כדרשת חז"ל במסכת מגילה284 : "מאי דכתיב285 ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר, מלמד שהראהו הקב"ה למשה .. מה שהסופרים עתידין לחדש .. מקרא מגילה" –

דלכאורה אינו מובן: כיון ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה"40, היינו, שכל מה שעשתה אסתר הרי זה בגלל שזהו "מאמר מרדכי" – היתה המגילה צריכה להקרא על שם העיקר, "מאמר מרדכי" – "מגילת מרדכי"?

ואפילו אם רוצים שישאר גם שמה של אסתר – היתה המגילה יכולה להקרא "מגילת מרדכי ואסתר".

ואפילו אם נאמר שכיון שהפעולה בפועל ("המעשה הוא העיקר"2) היתה ע"י אסתר, שמסרה נפשה בפועל לבוא אל המלך, אע"פ ש"כל עבדי המלך .. יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך .. אשר לא יקרא אחת דתו גו' לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וגו'"286, ואעפ"כ, סיכנה את עצמה לא רק בעוה"ז, אלא גם בעוה"ב, כדרשת חז"ל287 על הפסוק70 "כאשר אבדתי אבדתי", לכן רוצים להדגיש בעיקר את שמה של אסתר – היתה המגילה יכולה להקרא "מגילת אסתר ומרדכי".

ואעפ"כ נקראת המגילה על שמה של אסתר בלבד – "מגילת אסתר"; כך קובעת "תורת אמת", שכן, העובדה שבכתבי הקודש נקראת המגילה בשם "מגילת אסתר", היא חלק מתורת אמת.

ובאופן כזה נקבעו ימי הפורים לדורות – כפי ש"שלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות"188, וכמ"ש24 "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" – שהמגילה נקראת בשם "מגילת אסתר".

עד. והענין בזה:

הן אמת שבכדי שאסתר תוכל להיות כפי שצריכה להיות, ולפעול את הענינים שצריכה לפעול, הרי זה ע"י הנהגתה באופן ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה", אבל אעפ"כ, "מאמר מרדכי" רק מגלה מה שיש בה מצד עצמה, אלא שאסתר עצמה אין בכחה לחדור ולהגיע לזה ("דערגרונטעווען זיך") ולהביא זאת בגלוי, ובשביל זה יש צורך ב"מאמר מרדכי", לפעול שיבוא הדבר אצל אסתר בעשי' בפועל, והיינו, שכדי שתהי' "אסתר עושה", בעשי' בפועל, הרי זה רק ע"י "מאמר מרדכי", אבל עשי' זו היתה ע"פ פנימיות ענינה של אסתר, ואילו ענינו של מרדכי הוא – לגלות את פנימיות ענינה של אסתר, שיבוא בעשי' בפועל, "אסתר עושה".

וע"ד המבואר בקבלה ועוד יותר בחסידות288 בנוגע לגוף ונשמה, שבאמת גדלה מעלת הגוף על הנשמה, כידוע בענין "נקבה תסובב גבר"289, ואעפ"כ, גם לעתיד לבוא יהי' הגוף זקוק לנשמה, כיון שהנשמה מגלה את מעלת הגוף ופועלת בהגוף שיתנהג כדבעי.

עה. ובנוגע לפועל:

הענין שע"פ תורה נקראת אשה בישראל בשם "עקרת הבית"290 (ובהיותה בשנות ההכנה לזה, מתכוננת היא להיות "עקרת הבית") – הרי זה כפשוטו, שהיא עיקר הבית.

ואע"פ שאיתא בילקוט291 "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה" – הנה האמת היא שזוהי עשי' של האשה מצד ענינה, והיא זו שפועלת זאת, ו"רצון בעלה" רק מגלה זאת אצלה, ואז ממלאת את תפקידה בחיים במילואו ובשלימות.

וכמו בכל עניני תורה ומצוות שבאים מהקב"ה – רוצה הקב"ה שיעשו זאת בשמחה ובטוב לבב, וכאשר לא מתערבים בבעלותו של הקב"ה, אכן יכולים לעשות זאת בשמחה ובטוב לבב, כיון שהקב"ה מבטל כל הדאגות והענינים המבלבלים, כדי שיוכלו להעמיד בית בישראל על יסוד התורה והמצוה, "זרע ברך הוי'"56, בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוותי', לאחרי ההכנה בשנים שלפנ"ז, כדי שיוכלו למלא תפקיד זה במילואו ובשלימותו.

עו. ואם במשך כל השנה כן הוא – הרי זה מתחדש וביתר תוקף וביתר שאת בימי הפורים, שאז מכריזים לעיני כל, שעומדים לקרוא את "מגילת אסתר", ובלשון המגילה8: "ותכתוב אסתר המלכה (ורק אח"כ נאמר) ומרדכי היהודי", "כתבוני לדורות", "בכל דור ודור .. מדינה ומדינה ועיר ועיר", ע"י "משפחה ומשפחה", שבנוי' על יסודי התורה והמצוה.

ואשרי חלקם – שלא מתפעלים מזה שנמצאים במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים", וזוכרים שבכל מקום שנמצאים שייכים ל"עם אחד", ו"דתיהם שונות מכל עם", במילא אין מה להתיירא אם "את דתי המלך אינם עושים", כולל גם עניני האופנה ("מאָדעס") וכו' וכו', אם אינם בהתאם ל"דתיהם".

ועי"ז פועלים ש"נתן .. לאסתר המלכה את בית המן"21 – שלא רק הילדים שלנו ("די אייגענע קינדער") הם שלמים בריאים ושמחים, אלא פועלים גם על הילדים שהמן – הוא היצה"ר – רוצה שתהי' לו שייכות עמהם, וכן אלו שמאיזו סיבה שתהי' היתה להמן שייכות עמהם – שגם אותם מצילים ומכניסים אותם תחת ממשלת אסתר המלכה, כיון שיודעים שתמסור אותם למרדכי היהודי.

וכך מעמידים את "צבאות הוי'"292, ועמהם ביחד יברך ויצליח הקב"ה אותנו לצאת בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

עז. דובר לעיל (במאמר293 ) בענין "ומרדכי יצא מלפני המלך"273, שקאי על היציאה מהמקום שבו נמצאת ספירת המלכות למעלה, לירד למטה בעולמות בי"ע, ולכן יש צורך בלבוש כו', והתחלת הלבוש היא בתושבע"פ, ששה סדרי משנה, כפי שנימנו בכתוב: "לבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן"273.

אבל נוסף לזה, נותנים ליהודי ענינים אלו ("לבוש מלכות וגו'") גם כפשוטם – כפי שהיו הענינים כפשוטם אצל מרדכי, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"108 – שיהי' אצלו מעמד ומצב של רחבות, ועד לאופן שבכל סביבתו מתחשבים עמו כפי שהתחשבו עם ה"משנה למלך אחשורוש" במקומו, בידעם שניתנה לו טבעת המלך, כך, שאחשורוש ש"מלך טיפש הי'"37 אינו מתעסק בכל הענינים, והנהגת המלוכה היא ע"י מרדכי היהודי.

וכן הוא בפועל – שימי הפורים הם זמן מסוגל להתחלה טובה בזה – שסוכ"ס מתגברים בנ"י על כל הענינים המונעים ומבלבלים, ואדרבה, אותם הענינים שהיו מונעים כו', הרי הם באופן ד"ונהפוך הוא", שמסייעים לבנ"י לצאת מן המיצר אל המרחב בכל הפרטים.

ובפרטיות – בנוגע לאלו שיצאו מן המיצר ושבי' אל המרחב, ונמצאים בארץ הקודש, בכפר חב"ד294,

ועד"ז במקום שניתן לו השם "נחלת הר חב"ד"295 – "כאברהם שכתוב בו הר"296, אשר, "אחד הי' אברהם"297 בעולם, באופן ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"184, להיותו קשור ב"הוי' אחד", ובמילא פעל זאת גם בעולם; וע"י אחיזתם ב"הר" זה, הצליח אותם הקב"ה והביאם "אל המנוחה ואל הנחלה"172, ב"נחלת הר חב"ד",

שתהי' הסתדרותם שם בשמחה ובטוב לבב, ובהרחבה,

וזו תהי' התחלה טובה בנוגע לאחיהם ולאחיותיהם ולקרוביהם ולכל השייך להם, בתוככי כלל ישראל, שכל אחד מהם וכולם ביחד יצאו – בחסד וברחמים ובטוב הנראה והנגלה – למרחב העצמי,

ובאופן שיומשך למטה ב"מרחב" כפשוטו, ללא מניעות ועיכובים, וכאמור – בשמחה ובטוב לבב, ללא עגמת-נפש, ועד שאפילו הענינים שבהם הי' חשד שיכול להיות איזה ענין של היפך נחת-רוח, הנה זו לא בלבד שלא יבלבלו, אלא יקויים בהם "ונהפוך הוא", "לששון ולשמחה וליום טוב", באופן הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, ועינינו תחזינה,

ועד שעינינו תחזינה בגאולת יהודה וירושלים, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

* * *

עח. ועתה – בנוגע להמוזכר לעיל (סע"ג) אודות ענין של "גזירה":

על סמך הדין שבפורים "כל הפושט יד נותנין לו"275,

ומיוסד על מ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה298 בנוגע לאופן ההנהגה של בעל-תשובה,

– והרי ענין התשובה שייך לימי הפורים, כמובן מהמוזכר לעיל (סמ"ט) מ"ש בתיקוני זהר299 (ונתבאר ע"י רבינו הזקן בתורה אור ובדרושים שלאח"ז191) בגודל מעלת ה"פורים" עד כדי כך שיוהכ"פ הוא "כ.פורים" (כמו פורים), בכ"ף הדמיון, כיון שפורים הוא נעלה עוד יותר, והא ראי', שבפורים יכולים לפעול ע"י "אורה ושמחה וששון ויקר" את אותם ענינים שבשביל לפעול אותם ביוהכ"פ יש צורך בחמשה עינויים ותענית בפרט.

וענין זה בא בהמשך להאמור בהתוועדות שלפנ"ז300 בשייכות לסיום מסכתא יומא, שבפרק האחרון, פרק יום הכיפורים, מסיימת הגמרא: "הרואה קרי ביוה"כ .. אם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן העולם הבא .. תדע שכל העולם כולו רעב והוא שבע" (ולא נתענה בזאת, ושלא מדעתו השביעוהו301 ), והיינו, שמראים לו מלמעלה, שאינו זקוק לעינוי זה, כיון שביכלתו לפעול ופועל יותר עי"ז שמשביעים אותו במה שיכולים להשביעו מלמעלה. ועד"ז י"ל בנוגע לפורים ויוהכ"פ, שביוהכ"פ שהוא רק "כ.פורים" פועלים את הענינים ע"י חמשה עינויים, ובפרט תענית מאכילה ושתי', ואילו בפורים פועלים זאת ע"י "לבסומי .. עד דלא ידע", היינו, שמגיעים לדרגא שלמעלה מ"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", כמבואר בארוכה בהדרושים שמדברים בענינים אלו –

וז"ל: "וז"ש בתנא דבי אליהו [לפנינו נמצא מאמר זה בויקרא רבה302, ורבינו הזקן ראה זאת בתנא דבי אליהו303 ] .. אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק אחד ישנה ב' פרקים וכו'",

הנה כיון שישנם כאן כאלו שהתנדבו ל"קופת רבינו" (אם ע"י כתיבה בפועל, או ע"י קבלת החלטה) – יתנו ב' פעמים ככה ("יקרא ב' דפים .. ישנה ב' פרקים"), וכל הרוצה – יתן ד' פעמים ככה, כלשון רבינו הזקן בנוגע ל"קשר" של תשובה, "שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל": "כפול" – ב' פעמים ככה, ו"מכופל" – ד' פעמים ככה304.

ותבוא עליהם ברכה מה' – מקור הברכה וההצלחה – שתומשך ברכת והצלחת ה' בכל המצטרך להם, מנפש ועד בשר, למטה מעשרה טפחים.

אבל, תנאי מפורש: במה דברים אמורים? – כשיעשו זאת בשמחה ובטוב לבב, כלשון הכתוב268: "תשמיעני ששון ושמחה", ואז "תשביעני" – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

[ניגנו "האָפּ קאָזאַק". וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד מאוד את הנגינה, והראה שישרקו, בהניחו שתי אצבעות בפיו הק'.

אח"כ צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פעם אחת), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי". ואח"כ אמר:]

כיון שעומדים כבר בסיום ההתוועדות – יש למצוא לכל-הפחות אחד שיתנדב לקיים "עד דלא ידע"305, וגם זה – בדרך "גזירה". (ותיכף הוסיף בבת שחוק:) ואם יהיו שנים ואפילו שלשה – לא נורא ("מאַכט אויך ניט אויס"), אבל לא כל אחד ואחת.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות והיין, באמרו:] כיון שמחר "שושן-פורים", מסתמא יסדר ה"עולם" התוועדות גדולה, בתור המשך וסיום להתוועדות זו. – הסיום יהי' רק בנוגע להתוועדות, אבל את השמחה ימשיכו על כל השנה כולה.

*

עט. כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכה אחרונה, ואח"כ רמז למזוג לו עוד כוס, ואמר:

כיון שכבר ברכתי ברכה אחרונה, הרי זו שאלה אם מותר לי לשתות עוד. ובמילא, אם יהי' מישהו במצב של "עד דלא ידע" – אפסוק לקולא.

[לאחרי שג' אנשים התחילו לקיים ה"עד דלא ידע", חזר כ"ק אדמו"ר שליט"א וברך בורא פרי הגפן ושתה כוס מלא יין. ואח"כ אמר:] אמירת לחיים זו היא על חשבון ההתוועדות של שושן פורים, כך, שזהו ענין בפני עצמו, אבל בהמשך לפורים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי". אח"כ ברך עוה"פ ברכה אחרונה, וטרם צאתו התחיל לנגן ניגון שמחה].