בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח*, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
א. איתא בסידור האריז"ל1 שההתחלה צריכה להיות בקול רם ובשמחה. ולכן יש להתחיל בניגון שמח.
הביאורים שהיו רבותינו נשיאינו אומרים על ההגדה, התחילו מהפיסקא "הא לחמא עניא", אע"פ שגם על הענינים שלפנ"ז, קדש ורחץ כרפס ויחץ, יש ביאורים ע"פ נגלה וע"פ חסידות וקבלה.
וטעם הדבר – לפי שביאורים אלו היו מצד הענין דסיפור יצי"מ, ש"אפילו כולנו חכמים .. מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה .. הרי זה משובח"3, ולכן היו מתחילים הביאורים מהסימן "מגיד" (שמורה שמכאן מתחיל הסיפור ביצי"מ), שמתחיל בפיסקא "הא לחמא עניא".
ואע"פ שהסיפור ביצי"מ מתחיל לכאורה מ"מה נשתנה" [ובעצם הרי זה מתחיל מ"עבדים היינו", אלא כיון שהסיפור ביצי"מ צריך להיות בדרך שאלה ותשובה4, כדי לקיים "והגדת לבנך גו'"5, יש צורך בהקדמת השאלה "מה נשתנה"], ואילו הפיסקא "הא לחמא עניא" אינה שייכת לכאורה לסיפור ביצי"מ, מ"מ, כיון שהסימן "מגיד" הוא לפני הפיסקא "הא לחמא עניא", הרי מובן שמכאן מתחיל הסיפור ביצי"מ.
ג. וצריך להבין:
בפיסקא זו אומרים "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח". ולכאורה הרי זה ענין של צדקה, שמזמין את כל הנצרכים כו', ואינו שייך לסיפור ביצי"מ, וגם לא לחג הפסח בכלל, וכפי שמצינו בגמרא6 ש"רב הונא .. כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבבי' ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול"?
וכן סיום הפיסקא, אודות השכר על הזמנת "כל דכפין" ו"כל דצריך" – "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין" – אין לו שייכות לכאורה לסיפור ביצי"מ?
ד. והביאור בזה:
יצי"מ היתה בדרך אתערותא דלעילא – כפי שאומרים בהמשך ההגדה7 : "ואת ערום וערי'"8, היינו, שלא הי' אצל בנ"י איזה ענין של עבודה כו', והגאולה היתה רק באופן ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה (בכבודו ובעצמו) וגאלם"9, בדרך גילוי מלמעלה מבחי' נעלית ביותר (כפי שיתבאר לקמן10 ), והיינו, שהי' גילוי מבחי' גבוה גבוה ביותר ("מלך מלכי המלכים הקב"ה") שנמשך למטה מטה ביותר ("ואת ערום וערי'").
אך כיצד נעשה גילוי כזה?! – הנה על זה אומרים "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח", שזהו ענין הצדקה:
אמיתית ענין הצדקה הוא באופן שאין לזה שייכות ונגיעה אפילו במקצת לקבלת שכר, אלא הנתינה היא בדרך צדקה בלבד, והיינו, שאם יש רק מישהו שהוא במעמד ומצב ד"דכפין" ו"דצריך", גם אם אין לו שייכות אליו, ומכ"ש שאינו יכול לתבוע ממנו, הרי הוא מוכן ליתן לו – שזהו מעין ודוגמא ורמז ליצי"מ, שהיתה באופן של צדקה, בדרך אתערותא דלעילא, כנ"ל.
ולכן מתחילים הסיפור ביצי"מ מפיסקא זו – כיון שעי"ז מעוררים את הענין דיצי"מ.
ה. עפ"ז יש לבאר גם את השייכות של הפיסקא "כל דכפין כו'" לפיסקאות שלפני' ושלאחרי'11 – דלכאורה אינו מובן:
בנוגע לפיסקא שלפני' – "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – מהי שייכותה להזמנת "כל דכפין כו'", שזהו ענין הצדקה, שלכאורה הוא ענין בפני עצמו?
וכן אינו מובן מהי השייכות ד"כל דכפין כו'" לפיסקא שלאחרי' – "השתא כו' לשנה הבאה כו'" – שאף שיש מפרשים12 שזהו ענין של שכר (שבזכות הזמנת "כל דכפין כו'", הנה "לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין"), הרי סגנון הלשון אינו משמע שזהו ענין של שכר, אלא זהו ענין בפני עצמו?
ולכאורה יש כאן ג' ענינים שונים: (א) הודעה ש"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". (ב) הכרזה "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח", (ג) תפלה ובקשה ש"השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין". ומהו הקישור בין ג' ענינים אלו, שכיון שבאים באותה פיסקא, בהכרח לומר שיש שייכות ביניהם בתוכנם ובפנימיותם.
ו. והביאור בזה – ע"פ הנ"ל:
כיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הרי העובדה שבהיותם במצרים אכלו בנ"י "לחמא עניא", מהוה הוכחה שאופן הגלות הי' במצב ירוד ביותר, וכמבואר בקבלה וחסידות13 הדרגא ד"לחמא עניא" ושייכותה לגלות מצרים. וכיון שכללות ענין הגלות הי' (לא מצד התוקף של "הגוי אשר יעבודו"14, אלא) מצד הגזירה העליונה ש"גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם"15, הרי מובן שגם ירידת הגלות באופן ד"לחמא עניא" היתה מצד הגזירה העליונה.
ולכאורה: כיון שהי' מעמד ומצב ד"לחמא עניא", והוצרך להיות מצב כזה מצד גזירה מלמעלה – איך יצאו לפתע ממצב ירוד ביותר אל הגאולה?!
ועל זה אומרים "כל דכפין וכו'":
הסיבה לכך שאנו אומרים היום "כל דכפין וכו'", היא, בגלל שאנו הבנים של "אבהתנא" שאכלו "לחמא עניא" ב"ארעא דמצרים", והנהגתם היתה באופן ש"יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו' לעשות צדקה"16, ועד לאמיתית הצדקה, ליתן לכל, ל"כל דכפין" ו"כל דצריך". ובגלל זה באה גם הצדקה מלמעלה – בחי' אתערותא דלעילא – להוציאם ממצרים.
וכן יהי' גם אצלנו – שע"י ענין הצדקה שבאמירת "כל דכפין כו'", יהי' אצלנו ענין הגאולה, והיינו, שאע"פ שעכשיו נמצאים אנו בגלות, והרי אין זה באופן ש"לית דין ולית דיין"17 ח"ו, אלא "השופט כל הארץ יעשה משפט"18, מ"מ, מצד הצדקה שלמטה תתעורר הצדקה שלמעלה, ותבוא הגאולה.
ולהעיר: לאמיתו של דבר צריכה להיות הגאולה גם מצד ההנהגה ד"מדה כנגד מדה"19, דכשם שאנו עושים צדקה, צריך גם הקב"ה לעשות עמנו צדקה, כיון ש"במדה שאדם מודד בה מודדין לו"20 ; אבל אין אנו זקוקים אפילו לענין של "מדה כנגד מדה", כי גם בלאה"כ באה הגאולה מצד ענין הצדקה שלמעלה.
וזהו סיום הפיסקא: אע"פ ש"השתא הכא .. עבדין", הנה "לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין".
אך אין צורך להמתין עד לשנה הבאה, אלא כפירוש רבותינו נשיאינו, ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר21, שענין זה יכול להיות מיד ברגע שלאחרי האמירה, ובדרך ממילא נהי' "לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין".
וכן תהי' לנו – בקרוב ממש, וכדאיתא במכילתא22 בנוגע ליצ"מ, "כיון שהגיע הקץ לא עיכבן כהרף עין", וכך יהי' גם בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש, בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה.
* * *
ז. "כל דצריך ייתי ויפסח":
הפירוש הפשוט ב"יפסח" – שיתנו להנצרכים מקרבן פסח. וידועה הקושיא (שהובאה בראשונים ואחרונים23 ): הרי קרבן פסח "אינו נאכל אלא למנוייו"24, וא"כ, לאחרי שהקרבן פסח כבר נשחט ונצלה ומונח על השולחן מוכן לאכילה, אי אפשר ליתן ממנו ל"כל דצריך"?!
יש מתרצים (כדאיתא באבודרהם25 – מהספרים שהובאו בתורת החסידות26 ) ש"ויפסח" פירושו ש"יבוא ויעשה סדר הפסח היינו מצה של מצוה ד' כוסות וכו'".
אבל תירוץ זה אינו מובן כלל – שהרי צרכי הפסח נכללים כבר ב"ייתי וייכול", ואילו "ויפסח" הוא ענין בפני עצמו.
ליתר ביאור:
אילו נאמר "יפסח .. וייכול", הי' אפשר לומר ש"יפסח" קאי על צרכי הפסח, ג' מצות וד' כוסות וכו', ו"ייכול" קאי על שאר ענינים; אבל כיון שנאמר "ייכול .. ויפסח", נכללים כבר צרכי הפסח ב"ייכול", כיון שהם מוכרחים יותר משאר עניני אכילה.
ובפרט לפי הפירוש המרווח יותר בענין אכילה, שכולל כל צרכי האדם27, לא רק מאכל ומשקה, אלא גם לבוש ובית, וע"פ דברי הגמרא28 ש"די מחסורו אשר יחסר לו"29 כולל גם "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" אם הי' רגיל בכך, נכלל גם זה ב"מאכל" – הרי בודאי שצרכי הפסח נכללים ב"ייכול".
ועכצ"ל ש"ויפסח" – שבא לאחרי ובהוספה ל"וייכול" – קאי על קרבן פסח, והדרא קושיא לדוכתא: הרי קרבן פסח "אינו נאכל אלא למנויו"?
יש מתרצים30, שבזמנים שעברו היו מכריזים "כל דצריך ייתי ויפסח" כמה שעות לפני הסדר, כשהיו יכולים עדיין להימנות על הפסח, שכל הרוצה יבוא ויתמנה על הפסח.
אבל תירוץ זה אינו מובן כלל, כי:
אמירת "כל דכפין כו' כל דצריך כו'" עתה היא מצד הענין ד"ונשלמה פרים שפתינו"31, וכיון שאנו אומרים זאת בלילה, לאחרי הכוס של קידוש, הרי מובן שזהו ענין ששייך לזמן הלילה.
זאת ועוד: כשמכריזים "כל דצריך ייתי ויפסח" בשעה שיכולים עדיין להימנות על הפסח – הרי זה נכלל כבר ב"כל דכפין ייתי וייכול", כיון שיש לו חיוב להימנות על הפסח?!
ח. ויובן ע"פ פירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר32 ב"כל דצריך ייתי ויפסח", ש"יפסח" הוא מלשון דילוג, והיינו, שמי שזקוק וצריך לעבודה באופן של דילוג, ולא די לו בעבודה מסודרת, אזי נותנים לו גם ענין זה.
וע"פ הידוע33 שכל ענין בקבלה צריך להתבטא גם בנגלה דתורה, ברמז עכ"פ, ולפעמים גם יותר מאשר רמז, וכ"ש בנוגע לענין בתורת החסידות, שענינה לקשר קבלה עם נגלה – הנה כן הוא גם בעניננו:
ובהקדים – שהעבודה באופן של דילוג הו"ע התשובה, וכידוע שתשובה היא למעלה ממדידה והגבלה, שהרי אמיתית ענין התשובה היא תשובה עילאה, שעל ידה "זדונות נעשו לו כזכיות"34.
ולכאורה: כיצד יתכן הדבר?! – בשלמא בנוגע לפעולה שלא יהי' ענין של עונש, מובן, כיון שזהו דבר שנוגע לעתיד, ויהודי הוא בעה"ב על ההוה והעתיד; אבל איך יתכן שהזדונות שכבר היו בעבר, יהפכו לזכויות?! ובפרט ע"פ המבואר בקבלה וחסידות35 בפירוש "זדונות נעשו לו כזכיות", שגם הניצוצות שנפלו בג' קליפות הטמאות, מתעלים לקדושה. ולכאורה, איך יתכן דבר כזה?!
אך הענין הוא – כמדובר בהתוועדויות שלפנ"ז36 שע"י תשו"ע נעמדים למעלה מהזמן, כך, שעבר הוה ועתיד הם בשוה, ולכן, כשם שיש בעלות על ההוה והעתיד, כך יש גם בעלות על העבר, וכנ"ל שיש כמה ענינים בתומ"צ, ובפרט ענין התשובה, שפועלים לשנות גם את העבר.
ובנוגע לעניננו: כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב של דילוג, "יפסח", שזהו"ע עבודת התשובה – הרי כיון שע"י התשובה נעשה בעה"ב על העבר, אזי יכולים ליתן לו מקרבן פסח, אע"פ שבעבר לא נתמנה עליו.
ונוסף על הביאור בפנימיות וברוחניות הענינים – מצינו זאת גם בנגלה33:
ישנו דין שמי שאחזו בולמוס, מותר לו לאכול מכל דבר, כיון שזהו ענין של פיקוח נפש37, וכפי שמצינו בדוד המלך שאכל מלחם הפנים וכו'38. ועד"ז בנדו"ד, שבמצב של פיקוח נפש יכולים ליתן מקרבן פסח גם למי שלא נתמנה עליו.
אלא שבשביל זה יש צורך במעמד ומצב ד"כל דצריך ייתי ויפסח", היינו, שהוא צריך וזקוק (בזיקה אמיתית) לקרבן פסח, כיון שזה אצלו דבר שנוגע בנפשו, ואז – "ייתי ויפסח".
ועפ"ז יובן מ"ש "כל דכפין ייתי וייכול (ואח"כ) כל דצריך ייתי ויפסח" – כי, "דכפין" פירושו רעב, אבל גם בהיותו רעב, יכול עדיין לסבול ("איבערטראָגן") את הרעבון; ואילו גבי "ויפסח" נאמר הלשון "דצריך", שהוא צריך לדבר באופן שנוגע לו בנפש, והיינו, שלא מסתפק בכך שיש אצלו הענין ד"ייכול", עבודה מסודרת, אלא יש לו צורך גם בענין הדילוג ("יפסח") באופן שנוגע בנפשו. ואז – "ייתי ויפסח", שנותנים לו גם את ענין הדילוג.
ועי"ז באים למעמד ומצב ש"לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין", בקרוב ממש – "בעתה" או באופן ד"אחישנה"39, ובלבד שיוצאים מהגלות רגע אחד קודם, כולל גם בשבת ויו"ט, כיון שנעמדים למעלה מהגבלת הזמן, ובחסד וברחמים, ובסבר פנים יפות, בקרוב ממש.
* * *
ט. "מה נשתנה":
בנוסח ההגדה שלפנינו יש ארבע קושיות, וכמנהגנו אשר השואל מקדים לאמירתו מה נשתנה: "טאַטע איך וועל באַ דיר פרעגן פיר קשיות"40 ; אבל במשנה41 וברמב"ם42 נזכרה קושיא חמישית שהיו שואלים בזמן שביהמ"ק הי' קיים: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי" (כיון שקרבן פסח הוצרך להיות "צלי אש"43 ).
ובכן: ע"פ נגלה מובן מדוע אין אנו שואלים קושיא זו, כיון שבזמן הזה אין קרבן פסח, ואדרבה: משתדלים לעשות הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח (כאוכל קדשים בחוץ44 ), שלכן נוהגין לקחת ל"זרוע" חלק מצואר עוף, וכידוע שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מסיר כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע"45 (ואין זה רק מנהג הרביים, אלא גם הוראה לרבים);
אבל עדיין צריך להבין בפנימיות הענינים: ידוע שד' הקושיות הם כנגד ד' עולמות אבי"ע46. ולכאורה: אותו סדר השתלשלות הי' גם בזמן הבית, וא"כ, למה היו אז חמש קושיות?!
י. והביאור בזה:
ידוע שנוסף על "ארבע הידות יהי' לכם", ישנו גם הענין ד"חמישית לפרעה"47, והיינו, שהחלוקה לארבע היא בנוגע לעולמות, שכולם נכללים במספר ארבע, החל מעולם האצילות שהוא העליון ביותר, וכדאיתא בפרדס48 שאצילות הוא מלשון אצלו וסמוך, והיינו, שכל מה שהוא אצלו וסמוך, נכלל באצילות, ואילו כל הענינים שלמטה מזה נכללים בעולמות בי"ע, עד לעולם העשי', שהוא העולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו; אבל יש גם דרגא חמישית שהיא באין ערוך ולמעלה לגמרי מהגדרים של ד' הדרגות שלפנ"ז – "חמישית לפרעה", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"49, דקאי על עצמותו ומהותו ית'.
ובפרטיות יותר:
למרות גודל מעלת עולם האצילות, שלא זו בלבד ש"איהו וחיוהי חד", אלא גם "איהו וגרמוהי חד"50, ועד שנקרא "עולם האחדות"51, והיינו, שאפילו עניני ה"עולם" שבאצילות הם בבחי' אחדות – הרי גם אצילות הוא "עולם", מלשון העלם (והסתר)52 ; ואילו דרגא החמישית היא שלא בערך כלל, ובאמיתית הענין דאין ערוך, שהרי אין ערוך בין נברא לבורא ובין נאצל למאציל, ובאמת אין זה בגדר מספר, אף שנקרא בשם "חמישית".
ודרגא זו היא למעלה אפילו מעולמות הא"ס שלמעלה מאצילות, שעם היותם למעלה מהאצילות, יש להם שייכות לאצילות, וכמבואר בכ"מ53 שנכללים בבחי' כתר דאצילות, והרי גם בחי' הכתר דאצילות שייך לאצילות, וגם הם נקראים בשם עולמות (הא"ס); ואילו דרגא החמישית היא למעלה מזה.
יא. ובנוגע לדרגא החמישית – יש חילוק בין זמן הבית לזמן הגלות:
החילוק שבין זמן הבית לזמן הגלות הוא בדוגמת החילוק שבין יום ללילה, היינו, שזמן הבית הוא בדוגמת היום שבו מאיר אור השמש – "שמש (ומגן) הוי' (אלקים)"54, ואילו זמן הגלות הוא בדוגמת הלילה שבו לא מאיר אור השמש. ואף שגם בלילה יש אור הלבנה שמקבלת מהשמש, הרי זה רק בהעלם. וכן מה שהשמש מאיר מתחת לארץ לששים ריבוא כוכבים (כמובא באגה"ק55 ), הרי זה בהעלם.
ועפ"ז מובן שבזמן הבית האירה גם דרגא החמישית, ולכן היו שואלים אז גם קושיא החמישית שכנגד דרגא זו; משא"כ בזמן הגלות לא מאירה דרגא החמישית, ולכן לא שואלים את הקושיא החמישית שכנגד דרגא זו.
כלומר: דרגא החמישית נמצאת בפועל גם בזמן הגלות, ולכן יכולים ללמוד אודותה בתורה – במשנה וברמב"ם (כנ"ל); אבל כיון שאינה מאירה בגילוי, לכן אין זה נמשך במעשה בפועל, כולל גם בדיבור ש"עקימת שפתיו הוי מעשה"56, באופן של שאלה גלוי' בדיבור.
ורק בזמן הבית, שאז האירה בגלוי בחי' החמישית, היו שואלים גם שאלה החמישית בנוגע להצלי דקרבן פסח, ועאכו"כ לעתיד לבוא, שאז תהי' הקרבת הפסח בפועל ובגלוי, יחד עם כל שאר הקרבנות, בתכלית השלימות, כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בארוכה (בהמשך וככה57 ) מ"ש58 "ושם נעשה לפניך .. כמצות רצונך".
* * *
יב. בהמשך להמדובר לעיל אודות ד' הקושיות וקושיא החמישית – ישנו גם הענין דד' כוסות, שהם כנגד ד' לשונות של גאולה59 : "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי"60, ונוסף לזה ישנו גם הענין של כוס חמישי61 (כפי שמצינו בגמרא62 ), שהוא כנגד לשון חמישי: "והבאתי אתכם אל הארץ גו'"63.
וע"פ משנת"ל שדרגא החמישית היא בעילוי שבאין ערוך לגבי ד' הדרגות שלפנ"ז, כן הוא גם בנוגע ללשון החמישי וכוס החמישי:
לשון החמישי הוא באין ערוך לגבי ד' הלשונות שלפניו – שכולם מדברים אודות היציאה מהגלות, ואילו לשון החמישי הוא לאחרי היציאה מן הגלות – "והבאתי אתכם אל הארץ", "ארץ טובה ורחבה"64, שמורה על הרחבה אמיתית, בלי גבול (ע"ד המבואר בלקו"ת65 בפירוש מ"ש66 "טובה הארץ מאד מאד", ב"פ מאד).
וכן בנוגע לכוס חמישי – שיש בזה ב' דעות67, אם הוא רשות, או מצוה מן המובחר, אבל לא נוהגים כך בפועל [ובנוגע ל"כוס של אליהו" – הרי זה ענין שלא נזכר בגמרא וראשונים, ואפילו באחרונים הרי זה רק מנהג, ולא דין68 ], כיון שענין זה שייך לדרגא החמישית, שמצד גודל מעלתה הרי היא עכשיו רק בהעלם (כנ"ל סי"א).
יג. ויש להוסיף ולבאר בנוגע לקושיא החמישית – דלכאורה אינו מובן: ידוע מ"ש ברע"מ69 (כמובא באגה"ק70 ) שכל קושיא היא מסטרא של היפך הקדושה. וא"כ, איך שייך הענין של קושיא חמישית, בה בשעה שהדרגא החמישית היא למעלה מסדר השתלשלות?!
ויובן ע"פ מ"ש בע"ח71 שיש כמה ספיקות בעתיקא קדישא, והיינו, שגם בדרגא דעתיקא קדישא ישנו ענין של ספיקות, שזהו"ע הקושיות.
ולהעיר, שאף שנתבאר לעיל (ס"י) שדרגא החמישית היא למעלה גם מבחי' הכתר ששייכת לאצילות (וא"כ לכאורה אין מקום להביא ראי' על דרגא החמישית מבחי' עתיקא קדישא, שהיא א' הבחי' שבכתר) – הרי זה רק בנוגע לבחי' אריך, אבל בחי' עתיק היא באופן של העתקה והבדלה לגמרי, כמו דרגא החמישית שלמעלה מהשתלשלות לגמרי. ואעפ"כ יש בה ספיקות כו'.
יד. וגם בענין זה מצינו דוגמא מנגלה דתורה33:
מצינו בגמרא כמה ענינים שעליהם נאמר הלשון "קשה" לגבי הקב"ה – "קשה לזווגן כקריעת ים סוף"72, וכיו"ב.
כלומר: לא מדובר כאן אודות ענין שהוא "קשה" לגבי נברא – שהרי לגבי נברא קשה לא רק ענין של נס, אלא גם ענין של טבע, ובמכ"ש ממ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה73 שגם כח הפועל שבנפעל יש עליו כמה מדידות והגבלות, ועאכו"כ בנוגע לנברא; אלא הכוונה היא שזהו "קשה" לגבי הקב"ה.
וקושי זה אינו מצד הפלא שבקרי"ס – שהרי אדרבה: מבואר בשער היחוד והאמונה74 ש"מעשה שמים וארץ .. הוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף כו'", אלא שיש ענינים שעליהם נאמר הלשון "קשה" לגבי הקב"ה, ועד גם לגבי בחי' עתיק – שהרי בנוגע לקרי"ס נאמר75 "ויולך ה' את הים ברוח קדים גו'", "מבחי' קדמונו של עולם"76, ואעפ"כ נאמר על קרי"ס הלשון "קשה".
וכללות הענין בזה – שכיון שהקב"ה הוא כל יכול, וכולל כל ההפכים, הרי הוא כולל גם את הענין ד"קשה", אלא ששם הרי זה באופן של אחדות הפשוטה כו'.
טו. והנה, אע"פ שנתבאר לעיל שדרגא החמישית היא עתה בהעלם,
וכמו בנוגע לקושיא החמישית, שבזמן הזה לא שואלים שאלה זו בגלל שאין מקריבים קרבן פסח, ואדרבה, יש צורך בכל ההרחקות כנ"ל,
– ובזה מודגש האין ערוך שבין זמן הבית לזמן הגלות, שבזמן הבית הקריבו בפועל קרבן פסח (שגדלה מעלתו ביותר, שהוא גם קרבן יחיד, וגם דומה לקרבן ציבור, שדוחה את הטומאה וכו'77 ), ואילו בזמן הזה, לא זו בלבד שאין מקריבין קרבן פסח, אלא צריכים לעשות הרחקות כו' –
מ"מ, ברוחניות הענינים ישנם ענינים אלו גם עתה, וכמו בנוגע לכללות ענין הקרבנות, ש"תפלות במקום קרבנות תקנום"78.
והעבודה הרוחנית בבחי' החמישית היא הכלי שמעורר בחי' זו שתומשך גם בגשמיות, ואז יקויים גם היעוד "והבאתי אתכם אל הארץ", "ארץ טובה ורחבה", בקרוב ממש.
* * *
טז. "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' .. שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית":
מהלשון "עד שבאו תלמידיהם", משמע, שתחילה היו נמצאים במקום אחר, ומשם באו. ולכאורה היו התלמידים צריכים להיות יחד עם רבותיהם, שכן, להיותם תלמידים אמיתיים, הרי ענינו של תלמיד הוא ש"לא ימיש מתוך האוהל"79, כך, שבמסיבה והתוועדות שבה יושב הרב, צריכים גם התלמידים לישב יחד עם רבותיהם?!
יש מתרצים80, שכיון שראש מסיבה זו הי' רבי אליעזר, ש"הי' .. אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב81 ושמחת אתה וביתך"82, לכן התחשבו התלמידים בשיטתו, ונשארו בבתיהם לקיים מצות סיפור ביצי"מ כל הלילה, וכשבאו למסיבה של רבותיהם, כבר הגיע זמן ק"ש של שחרית.
אבל, תירוץ זה אינו מספיק, שהרי בודאי היו בין התלמידים לא רק תלמידים נשואים, אלא גם תלמידים קודם הנישואין, ולמה הוצרכו גם הם לבוא ממקום אחר, כמשמעות לשון ההגדה "עד שבאו תלמידיהם כו'", שכל התלמידים באו ממקום אחר?!
יז. אך הענין הוא – כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר83 בנוגע להנהגת אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ומזה מובן שכך היתה גם ההנהגה שלו, שבליל הפסח לא הי' אף א' נוכח בה"סדר", מלבד המוזמנים.
ובמשך כמה שנים הי' הדבר קשה בעיני – שהרי "טוב עין הוא יבורך"84 (ובפרט בנוגע למי ששמו יוסף, שעליו נאמר85 "טוב עין הוא יבורך"), ולמה לא יניח לאחרים ליהנות מתורתו ועבודתו, ובפרט בליל הפסח ש"תרעין86 פתיחין"?! ואעפ"כ, כך היתה ההנהגה בפועל, שבכל שאר הזמנים – בשמח"ת, י"ט כסלו, אחרון של פסח, ליל ב' דחג השבועות וכו' – הניחו לכולם להכנס, ודוקא בלילות הפסח, שאז "תרעין פתיחין", לא הניחו לכולם להכנס?!
עד שתפסתי שזהו סיפור מפורש בהגדה – שהתלמידים באו ממקום אחר, ולא היו אצל רבותיהם בעת עריכת הסדר. איך שיהי' הביאור בזה, הרי כך הי' בפועל! וגם כאן רואים שכל ההנהגות של רבותינו נשיאינו יש להם מקור גם בתושבע"פ.
וזהו87 גם פיוס עבור אלו שלא היו נוכחים בסדר השני – שהרי רואים שיש מסיבות שתלמידים לא צריכים להיות שם.
והגע עצמך:
מדובר אודות מסיבה שבה היו נוכחים רבי אליעזר ורבי עקיבא וכו', שבודאי היו להם ריבוי תלמידים, לא רק נשואים, אלא גם קודם הנישואין, והיו בקירוב מקום אליהם – לא ב"מדבר", אלא ב"בני ברק", מקום שבו היו ריבוי ישיבות, כדאיתא במסכת סנהדרין: "אחר רבי עקיבא לבני ברק"88, ו"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק"89, ועאכו"כ מבני אברהם יצחק ויעקב; ואעפ"כ לא היו התלמידים נוכחים שם, אלא באו ממקום אחר.
ועד"ז בנדו"ד:
תובעים מתלמיד להיות בישיבה במשך כל המעת-לעת, כך, שאפילו אכילתו ושינתו וכו' צריכים להיות בישיבה – בד' אמות של הישיבה, או בסמיכות לישיבה, ועכ"פ באווירה של הישיבה. ובפרט תלמידי תומכי תמימים, שמהם תובעים להיות "תמימים", ולהתנהג כפי רצון מייסדי הישיבה – הרי בודאי שהם צריכים להיות בישיבה במשך כל הזמן. ואעפ"כ, יש זמנים שבהם לא צריכים התלמידים להיות יחד עם רבותיהם.
יח. וזהו הלימוד מפיסקא זו,
– נוסף על כל הביאורים שבזה, וא' מהם90, ש"רבותינו" הם בדרגת עולם האצילות, ו"תלמידיהם" הם בדרגת עולם הבריאה, שזהו הענין דקריאת שמע שהיא בעולם הבריאה91, וזהו ש"באו תלמידיהם (מעולם הבריאה) ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע" –
שלפעמים לא צריכים התלמידים להיות נוכחים יחד עם רבותיהם,
ודוקא עי"ז נעשה קישור ויחס פנימי יותר בין הרב לתלמיד, ועד שהתלמיד פועל עילוי בהרב, כמארז"ל92 "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב", ו"מאיר עיני שניהם הוי'"93 – "שניהם" בתיבה אחת.
וכל זה – נוסף לכך שהתלמידים צריכים להיות רק בבחי' מקבלים, ואז מגיעים אח"כ להיות משפיעים, וכידוע שיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בתורת שלום94 (בקיצור), שכדי לבוא לאור המשפיע, צ"ל תחילה אור המקבל (וכמבואר הענין במ"א באריכות).
והנהגה זו פועלת שהרב ישפיע לתלמיד את כל הענינים, ובאופן של הרחבה, ואעפ"כ אין זה פועל הרגש של ישות וגסות אצל התלמיד, ואדרבה: הוא מקבל את כל ההשפעות של הרב.
*
יט. "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה":
הענין ד"ארבעה בנים" הוא גם כנגד ד' העולמות46, כמו שאר הענינים שב"סדר" הקשורים עם מספר ארבע, כנ"ל.
וכן הוא בנוגע להאמור לעיל שיש גם דרגא חמישית – שהרי מזה גופא ש"כנגד ארבעה בנים (ולא אנשים וכיו"ב) דיברה תורה", מובן, שישנו גם ה"אב" שהוא למעלה באין ערוך מה"בנים", ועד שאינו נמנה יחד עמהם בתור חמישי.
וע"ד האמור לעיל שנוסף על ד' לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ישנו גם לשון חמישי – "והבאתי".
כ. הביאור95 במ"ש רבינו הזקן בשו"ע96 "שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפרשת וארא60, והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי" (בסדר שונה ממ"ש בפרשת וארא),
– ע"פ המבואר באוה"ת97 שד' כוסות הם כנגד ד' בחי' בתשובה98, שנרמזו בכתוב99 "סור מרע ועשה טוב (ב' מדריגות בתשו"ת) בקש שלום" (תשו"ע ע"י התורה, וכולל ב' בחי', כנגד נגלה דתורה ופנימיות התורה): והוצאתי – סור מרע, והצלתי – מלשון צל, מקיף, אור הסובב שנמשך ע"י מצוות – עשה טוב, וגאלתי ולקחתי – ב' המדריגות דנגלה ופנימיות שבתורה100.
וכיון שעבודת התשובה היא מלמטה למעלה, לכן גם סדר ד' הלשונות של גאולה הוא מלמטה למעלה. וסדר זה תלוי בחשיבות דתלמוד או מעשה101 : בתושב"כ שבה מודגשת מעלת התלמוד102, בא ענין התורה ("וגאלתי ולקחתי") בסוף (מלמטה למעלה), ובשו"ע (אדה"ז), חלק ההלכה והפס"ד והמעשה, מודגשת מעלת המעשה103, ולכן בא ענין המצוות ("והצלתי") בסוף104.
וגם: בהשייכות דד' הכוסות שכנגד ד' לשונות של גאולה לד' הבנים, שייך "והצלתי" ל"רשע" (ובד' העולמות – עשי'), שנסמך לחכם (אצילות), כדי שיפעל עליו כו' (וכן אצילות נסמך לעשי' שצריכה אור גדול); אבל בשו"ע נימנו לפי מעלתם, הרשע האחרון, ולכן גם "והצלתי" בא בסוף –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 21 ואילך.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
וכאן רואים עד כמה מדוייקים כל הענינים, ואפילו ענין שחושבים שיכולים לדלג עליו מבלי לדייק כו', גם הוא מדוייק105. ובזה מודגשת המתיקות של התורה, ובלשון הצ"צ בדרך מצוותיך106 : "מה נעימים חוקיו ומשפטיו ב"ה".
ובנוגע לעניננו: באיזה אופן שנקבע הסדר של הלשון והכוס הרביעי – העיקר הוא שיומשך הענין הקשור עם כוס הרביעי,
– ע"ד הפתגם הידוע107 בנוגע ל"זכר", בסגול או בצירי, שהעיקר הוא שתהי' מחיית כל עניני עמלק –
שזוהי הגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו.
* * *
כא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויוציאנו ה' אלקינו גו'.
* * *
כב. ביאורי רבותינו נשיאינו על ההגדה היו מסתיימים בפיסקא "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת כו'", עד "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו"108 (אבל לא היו מפסיקים באמירת הי"ד (ט"ו)109 דיינו, אפילו כדי לספר ביצי"מ).
וצריך להבין: מדוע רק בנוגע ל"בנה לנו את בית הבחירה", נאמר גם תכלית הדבר – "לכפר על כל עוונותינו", ולא כמו ב"מעלות" שנימנו לפנ"ז, כמו "ונתן לנו את השבת", שלא נאמר שהתכלית בזה הו"ע המנוחה, וכן "ונתן לנו את התורה", שלא נאמר שהתכלית היא קיום המצוות ("גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"), וכן "והכניסנו לארץ ישראל", מבלי לפרש תכלית הדבר, ורק גבי "ובנה לנו את בית הבחירה" מוסיף "לכפר על כל עוונותינו"?
ובפרט שנקט כאן השם "בית הבחירה" (ולא השם הכללי "בית המקדש"), ששם זה כשלעצמו מדגיש את מעלתו – שזהו המקום שבחר ה' לשכן שמו שם110, ולכן, אף ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" הנה "אף כי הבית הזה"111 (בניחותא112 ), כך, שהשם עצמו מורה על תכלית המקדש, ואין צורך להוסיף הטעם ד"לכפר על כל עוונותינו".
ולכאורה – אדרבה: כפרת עוונות אינה החידוש של ביהמ"ק, שהרי ענין זה הי' גם במשכן שבמדבר, בשילה, נוב וגבעון, שגם שם הקריבו קרבן חטאת, ועד שענין הכפרה הי' כבר בחטא הראשון – חטא עה"ד, וכן לאחרי חטא העגל הי' ענין הכפרה באופן ד"סלחתי כדברך"113, לאחרי וע"י הקמת המשכן, שזה הי' הסימן "שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם"114. וכיון שכבר הי' הענין דכפרת עוונות – למה אומרים "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו"?
כג. והביאור בזה:
בדרך כלל נזכר הלשון "כפרה" בנוגע לחטאים עוונות ופשעים, ואילו כאן הדיוק הוא "לכפר על כל עוונותינו", כמובן הדיוק בזה ע"פ המבואר בלקו"ת115 על הפסוק116 "אמרו אליו כל תשא עון"87.
והענין בזה – שבחטא העגל (שאז חזרה זוהמתן, לאחרי שפסקה במ"ת117 ), הנה גם לאחרי הכפרה נשאר הענין ד"ביום פקדי ופקדתי"118. וכן בחטא עה"ד, שנשאר ענין המיתה בעולם, גם אצל מי שלא חטא, כדאיתא בגמרא119 "ארבעה מתו בעטיו של נחש".
והחידוש של ביהמ"ק הוא – "לכפר על כל עוונותינו", היינו, שהכפרה היא על כל סוגי העוונות, ובאופן שמתכפר לגמרי.
וענין זה קשור עם "בית הבחירה" דוקא – כי, אמיתית ענין הבחירה, בחירה חפשית, הוא מצד העצמות (כמבואר בדרושי ר"ה120 בפירוש הכתוב121 "יבחר לנו את נחלתנו"), ורק מצד העצמות – שלמעלה מכל האורות והגילויים שהם בגדר של ציור והגבלה כו', ועד לענין של מצרים – נעשה ענין הכפרה "על כל עוונותינו".
וזהו החידוש של ביהמ"ק גם לגבי המשכן – כידוע122 שא' החילוקים בין ביהמ"ק (שנקרא "מנוחה" ו"נחלה"123 ) לגבי המשכן (עליו נאמר124 "ואהי' מתהלך באוהל") הוא, שהמשכן הי' ממין הצומח, ואילו ביהמ"ק הי' ממין הדומם, שהוא התחתון ביותר, ולכן על ידו דוקא נעשה שלימות הבירור, כידוע125 המשל שכדי להגבי' בנין שלם, צריך להתחיל מתחתיתו, משא"כ אם יתחילו מאמצעיתו, לא יוגבה החלק התחתון, וכמבואר גם בלקו"ת126 בענין "ושקל בפלס הרים"127, שהגבוה ביותר קשור עם התחתון ביותר128. ולכן, ענין הכפרה שנעשה ע"י התשובה קשור עם ביהמ"ק דוקא, שהי' ממין הדומם, שהוא התחתון ביותר.
ולהעיר, שכללות הענין דכפרת עוונות שנעשה ע"י התשובה, קשור עם המדובר במשך כל השנה אודות ענין התשובה.
ויש לקשר זה עם התחלת הפיסקא "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת כו'" – כמבואר באגרת התשובה129 שענין התשובה היא "כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל"130.
וזהו גם מה שבפיסקא זו מסתיים הסיפור ביציאת מצרים – כיון שכללות הענין דיצי"מ הו"ע התשובה, שבכללות יש בה ד' מדריגות, שנרמזים בד' הלשונות של גאולה (כנ"ל ס"כ), ועד שבאים לתכלית התשובה – "לכפר על כל עוונותינו".
*
כד. סיום ההגדה הוא בהכרזה "לשנה הבאה בירושלים".
ובהתאם לכך – הרי זה דבר טוב, דבר בעתו, "ודבר בעתו מה טוב"131 – שינגנו עתה הניגון "פרזות תשב ירושלים".
ויה"ר שכל המניעות והעיכובים וכל הקטרוגים שישנם למעלה רח"ל על הענין ד"פרזות תשב ירושלים", שבגללם נעשים כל הבלבולים למטה – יתבטלו כו', באופן ד"וסכסכתי מצרים במצרים"132, ויקויים היעוד "פרזות תשב ירושלים", באופן של הרחבה, ולמעלה מכל מדידה והגבלה.
ועד לגאולה ע"י גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון133, כמ"ש134 "ודוד עבדי נשיא להם לעולם",
שתהי' באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"135, ובלשון רש"י136 : "כאילו הוא (הקב"ה) עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו" (כמשנ"ת פעם בארוכה137 ),
בקרוב ממש, ו"שמחת עולם על ראשם"138.
[ניגנו הניגון "פרזות תשב ירושלים", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].
הוסיפו תגובה