התוועדויות תשכ"ח

קרבנות – עיקר ענינם אכילה (אף שמצד ההתכללות בקדושה יש בהם גם ריח); וקטורת – עיקר ענינה ריח. ולכן בכח הקטורת דוקא להפך הלעו"ז לקדושה, כיון שהריח מגיע בעצם הנפש.

כשם שבגשמיות בכח הריח דוקא לעורר מהשינה, כן הוא ברוחניות, שבכדי לעורר מהשינה (שהו"ע הגלות) הוא ע"י הריח דוקא. וזהו הביאור במאמר כנסת ישראל "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה", דקאי על בגדי כהונה, דכיון שאין עתה ריח הקרבנות והקטורת איך תוכל להתעורר (ואף שתפלות הם כנגד הקרבנות והקטורת, הרי ההמשכה שע"י תפלה היא רק בפנימיות העולמות, וצ"ל המשכה גם בחיצוניות העולמות).

ולזה ממשיך "דודי שלח ידו מן החור", דקאי על האהבה העצמית דהקב"ה לנשמות ישראל, שמצד אהבה זו נעשה "פתחי לי גו'", בד' המדריגות ד"אחותי רעיתי יונתי תמתי". וזהו "ליהודים היתה אורה גו'", שע"י ענין המס"נ ("כל הכופר בע"ז נקרא יהודי") נמשכים כל הד' מדריגות ד"אורה ושמחה וששון ויקר".

א. ש"ק ט"ז אדר: כו"כ טעמים לענין השמחה
נוסף לשמחה בעבודת ה' בכלל – זהו חודש אדר; יום השבת (ששמחתו שווה (ולכן דוחה) שמחת פורים); ה"ויכולו" דפורים (שסעודתו נמשכה לליל ערב שבת); ט"ז אדר – שקס"ד בגמ' לקרוא בו מגילה (נוסף לכך שבו בטל כתב השטנה מזמן אחשורוש), ועושים בו שמחת פורים כששושן פורים חל בשבת (א-ג)

ב. המשך הביאור בענין המקור לקריאת פורים בשם "יו"ט" (ד)
(סיום) ע"י התשובה בזמן פורים נעשה היום ל"טוב ומאיר" ("אורה זו תורה").

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא (מוגה)

ג. 1) המשך הביאור בתניא פ"ח – "מי שלא נהנה מעוה"ז .  . כרבינו הקדוש", ובענין תשובת נינוה (ו)
(סיום) בתניא פ"ל מדייק "דאר"ש לאביו רבינו הקדוש" – ללמדנו (א) זהירות מלה"ר אפילו כדי לנקות את עצמו בפני אביו, ו(ב) שענין זה שייך לכאו"א, להיותו "רבינו". ובפכ"ט מדייק "כמאמר הלל לתלמידיו" – שהמדובר שם שייך רק למדריגת תלמידי הלל (ז-ט)

2) פורים ויוהכ"פ: שמחת פורים באופן ד"לא נהנה מעוה"ז"
ההשוואה דפורים ליוהכ"פ (שאסור באכו"ש) – כי ביחד עם סעודה והרחבה בגשמיות אינו נהנה מעוה"ז אלא נעשה "לבסומי" מיינה של תורה [ע"ד מתי מדבר] (י)

ד-ז.  פירושי רש"י עה"פ (משפטים כג, יט; פרשתנו לד, כו) "לא תבשל גדי" (הוגה) (יא)
הדגשת ענין הרחמנות ("לא תבשל גדי") בפורים – שמצוה להרבות במתנות לאביונים (יב)

כללות ענין פרה אדומה הוא בירור הלעו"ז, ובעבודת האדם הו"ע התשובה (ולכן קורין פרשת פרה קודם פרשת החודש, לפי שע"י שלימות התשובה באים לשלימות הגאולה). וזוהי השייכות דפרה אדומה לענין הגלות (כדמצינו שד' הדברים שהיתה פרה צריכה הם כנגד ד' המלכיות), שסיבתה היא ענין החטא.

וכיון שענין התשובה צריך להיות "באותו פרק באותו מקום", לכן נרמזה בה השייכות ללעו"ז – בהפרה עצמה (שהיא מקבלת מקו השמאל), באדמומית שבה (שאדמומית שייך ללעו"ז), בענין השערות (שמהם היא יניקת החיצונים), ובעשייתה בחוץ.

וכיון שענין פרה אדומה הוא תשובה על כללות התומ"צ, לכן יש בה ב' הענינים דאש ומים, שרומזים לאהבה ויראה שישנם בכללות התומ"צ.

וזוהי השייכות לקרבנו של נשיא ישכר (שניתוסף בו "הקרב" כנגד פרה אדומה שעשו באותו היום), כי בני ישכר היו "יודעי בינה לעתים", שהמשיכו בחי' הבינה בכ"ח עתים, י"ד לטובה וי"ד להיפך, שהם ב' הקוין דחסד וגבורה (אש ומים).

א. מעלת היום – מצד השבוע, החודש והשנה
זהו יום השבת (שמברך את ר"ח ניסן, וענינו שמחה); בחודש אדר (מרבין בשמחה, כולל (ועוד יותר) בחצי החודש שלאחרי הנס, ונפק"מ לקביעת נישואין בו); ויום התחלת ההכנה להקמת המשכן בר"ח ניסן (ראש לחדשים); ובנוגע אלינו – להתכונן להקמת המשכן דלע"ל (א-ה)

ב. פרשת פרה
(הקדמה) פ' פרה – קורין היום לכו"ע, ואילו פרשת השבוע תלוי' בחילוקי מנהגים (ו)

ביאור מרז"ל "לך אני מגלה טעם פרה" (הוגה) (ז)

(סיום) פרה הו"ע התשובה (טהרת המיתה, חטא), ומיד הן נגאלין – פ' החודש (ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ביום השני הקריב

ג. פרש"י (ויקהל לה, ב) ד"ה ששת ימים (הוגה) (י)

ד. במרז"ל "רבי נטע נטיעה (של שמחה) בפורים"
לא היתה זו שמחה מעוה"ז, שהרי רבי לא נהנה מעוה"ז, אלא שמחה של מצוה, שצריכה לפעול גם בגוף (אף שמצוות לאו ליהנות ניתנו) (יא)

כיון שפורים מסוגל לנטיעה ובנין – יאמרו העוסקים בבנין "מקדש מעט" לחיים (יב)

ה. פרש"י (שם, ג) ד"ה לא תבערו אש
רש"י מבהיר למה נקט הכתוב הבערה דוקא – או ש"ללאו יצאת" (שלא "יומת", כמ"ש בפסוק הקודם), או "לחלק יצאת" (לחייב חטאת כמנין המלאכות). הדוחק בפי' הא' – מה נשתנתה הבערה; ובפי' הב' – למה נקט הבערה דוקא; וצ"ב – אמאי לא פירש רש"י בפשטות, שנקט הבערה לפי ש"דיבר הכתוב בהוה"? (יג-ד)

ו. פשש"מ: כפל כמה ציוויים בפ' משפטים ופ' תשא
כפל הציווי על שבת וג' רגלים – בפ' משפטים כבר פרש"י שהוא בנוגע לשנה השביעית, ומעצמו מובן שבפ' תשא בא הכתוב להזהיר על שמירתם בשנים רגילות; כפל איסור שחיטת פסח על החמץ והלנת הפסח – זהו אכן הכרחו של רש"י שבפ' תשא (לד, כה) כוונת הכתוב לחדש עוד גדרים בזה; הכפל ע"ד איסור עשיית ע"ז – מרש"י בפסוק הקודם (שם, יז) מובן שבא רק כסיום ביאור חומר הענין שלפניו (אכילת זבחי עכו"ם) ולא כציווי בפ"ע (טו-יז)

שילוב תיבות מהפסוק בגוף פרש"י (לד, כו; לה, ד) (הוגה) (יח)

המשך הביאור בענין "דיבר הכתוב בהוה" – בפנימיות הענינים (הוגה) (יט)

אין להתפעל מהעולם, כיון שכל מציאות ה"הוה" נלקחת מהתורה (כ)

חודש תשרי – ענינו הנהגת העולם ע"פ טבע ("משבחר הקב"ה בעולמו"), בחי' שם אלקים; וחודש ניסן – ענינו הנהגה נסית שלמעלה מהטבע ("משבחר ביעקב ובניו"), בחי' שם הוי'.

ובחודש ניסן (הנהגה נסית) גופא – שני אופנים: הנסים דיציאת מצרים ("בניסן נגאלו") – המשכה בדרך אתערותא דלעילא, הוי' דלתתא; והנסים שבגאולה העתידה ("בניסן עתידין ליגאל") – המשכה ע"י עבודתם של ישראל בכח עצמם, הוי' דלעילא.

"ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – רומז ליציאת מצרים (שנאמר בה פעם אחת "זה", כמנין חדשי השנה), הוי' דלתתא; "החודש הזה לכם ראש חדשים" – רומז בעיקר לגאולה העתידה, הוי' דלעילא.

והטעם שלאחרי "החודש הזה לכם ראש חדשים" (הגילוי דלעתיד) מוסיף "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (הגילוי דיציאת מצרים) – כי גם לעתיד תורגש מעלת עבודתם של ישראל בכח עצמם, שהכח לזה ניתן ביצי"מ, ודוקא עי"ז באה הגאולה העתידה (ע"ד מעלת הירח על השמש, ובעבודה – מעלת עבודת התשובה על עבודת הצדיקים).

א. מעלת היום – מצד השבוע, החודש והשנה
זהו יום השבת (ויכולו דכ"ט אדר, שיא ה"מרבין בשמחה"), ר"ח, ו"ראשון לחדשי השנה" (א' מהעטרות דיום הקמת המשכן) (א-ג)

ב. מעלת ניסן, תשרי, ופורים שבאמצע
תשרי – ראש להנהגת הטבע (העלם), ניסן – ראש להנהגה ניסית שלמעלה מהטבע (גילוי). פורים – נס מוסתר (אסתר) בטבע – הממוצע ביניהם, וא"כ למעלה משניהם (שכל המועדים עתידים להתבטל חוץ מפורים), אך מעלה זו עצמה מתגלה ע"י פסח (ד-ו)

בחודש ניסן צריך להתחיל סדר הנהגה של יציאה מהגבלות הטבע דכאו"א (ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש

ג-ז.  פרש"י ד"ה ואת כל החלב וגו' (ג, ג); ד"ה אשר נשיא יחטא (ד, כב)
(הקדמה) בשל "ראש השנה למלכים" נלמד גם רש"י נוסף – אודות נשיא (ט)

צ"ב: במה קמיפלגי ר"י ור"ע אם הכוונה לחלב הקיבה או הדקין; למה מזכיר שמם; החילוקים מפירושו בפ' תצוה "החלב – חלב הדקים או הקיבה" (י-יא)

מזה שמקדים "חלב הדקים" בפירושו ל"החלב" בפ' תצוה, כבר מובן שהוא קרוב ל"חלב המכסה את הקרב" (שבהמשך הכתוב שם) יותר מחלב הקיבה; וא"כ, כאן שכתוב "(החלב המכסה גו') ואת כל החלב וגו'" – לר"י מכריע ה"כל" להביא אף חלב הקיבה (וכ"ש חלב הדקין), ולרע"ק – מכריע ו' ד"ואת" (שנמשך ל"חלב המכסה") להביא רק חלב הדקין. אך בפ' תצוה ש"החלב" נאמר לפני ובפ"ע מ"החלב המכסה גו'", שם הוא "חלב הדקים או הקיבה" (הרחוק מהקרב), וזהו דין מיוחד באיל המילואים (יב)

כאן מזכיר שמו של ר"י – שהי' "מסייע כהני" ומוסיף בכהונתם (שירותם) להקטיר גם חלב הקיבה (ואף שבגמ' נק' כן ע"ש שהתיר אכילתו (משום אבותיו, אף שלי' לא ס"ל) – הרי בדרך הפשט בהקטרתו יש יותר סיוע להם כ"כהנים"), משא"כ בפ' תצוה – ה"ז "או הקיבה", ולא בכהנים אלא במשה (יג-טו)

ביאור בפרש"י ד"ה אשר נשיא יחטא (הוגה) (טז)

המשך הביאורים בפרש"י: פ' ויקהל ד"ה ששת ימים, ופ' תשא גבי עשיית ע"ז (יז)

גלות מצרים – שהמוחין דאו"א מאירים בז"א ע"י מיצר הגרון; יציאת מצרים – יציאת המוחין דאו"א ממיצר הגרון להאיר בז"א ללא צמצום. ומ"מ, גם לאחר התגלות המוחין ביציאת מצרים, אין זה אלא בבחי' ידיעת המציאות בלבד, ולא בבחי' השגת המהות.

וזהו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שגם לעתיד לבוא יהי' גילוי המוחין דאו"א שלא ע"י מיצר הגרון, אלא שאז יהי' זה באופן של ראי' והשגת המהות ממש ("אראנו נפלאות").

ונוסף לזה יהי' לעת"ל גילוי בחינה נעלית עוד יותר – המשכת בחי' שלמעלה מהמוחין בהמוחין, שהו"ע בקיעת הנהר (בינה) שלמעלה מקריעת ים סוף (מלכות).

א. ביאור דברי אדה"ז בשולחנו בנוגע לנס ד"שבת הגדול"
טעם נוסף לכך שהנס נקבע בשבת ולא ע"פ ימי החודש – כי הסיבה ל"התחלת הגאולה והנסים" לפני פסח היתה מצד מעלת שבת, שמיני' מתברכין כולהו יומין, וכשם שיצי"מ ענינו גילוי (לידה), כך הברכה היתה בגלוי (שבת הגדול); וזהו שנקט כדעת התוס' שהנס הי' למכה מצרים בבכוריהם, נס גלוי, ולא כדעת הטור שרק לא מיחו בבנ"י (א-ו)

ב. מעלת שבת הגדול עתה; תיווך הפי' ב"כימי צאתך" ל' רבים
עבודתינו בבירור הניצוצות בכל הימים מיצי"מ עד הגאולה העתידה ("כימי" ל' רבים) הם הממוצע בין הבקיעה דים סוף (מלכות), לגילוי "יצי"מ" (שנפעלה אז בהעלם) דכל הספירות שנק' "יומין עילאין" בבקיעת הנהר (בינה) לע"ל. וא"כ, בשבת הגדול עתה יש מעלה לגבי הפעם הראשונה, כיון שקרובים יותר לשלימות דיצי"מ לע"ל (ז-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כימי צאתך

ג. ע"ד מבצע מצה (וכל עניני הפסח) (יב)

ד-ח. פרש"י (ז, יב) ד"ה אם על תודה יקריבנו
(הקדמה) השייכות דקרבן תודה, "על נס שנעשה לו", ושבת הגדול; מעלה בנס דשבת הגדול לגבי יצי"מ – שהי' "בשובה ונחת", כמו הגאולה העתידה (יג)

הביאור בפרש"י – הדוגמאות שמביא לנסים המחייבים קרבן תודה (הוגה) (יד)

(סיום) שבת הגדול – התחלת (יצי"מ ו)גאולה העתידה; הקרבת קרבן תודה לע"ל (טו)

עניני הסדר; ועוד
מזיגת הכוס בעצמו; סדר ההגדה בדרך שאלה ותשובה; ענין הגבהת הכוס; זמן מזיגת כוסו של אלי'; פתיחת הדלת ב"שפוך חמתך"; ביאת אלי' לכל בית (א-ו)

מאמרי הצ"צ והדפסתם; עשיית זכר לסעודת אסתר ביום ב' (ז-ח)

גלות מצרים – מיצר הגרון, המפסיק בין המוח ללב ופועל שההשגה שבמוח לא תומשך במדות שבלב; יציאת מצרים – המשכה מהמוחין למדות שלא ע"י מיצר הגרון, עד שלפעמים המוחין עצמם נמשכים בהמדות.

בהמשכת המוחין גופא – ישנם מוחין דאבא ומוחין דאמא, שהחילוק ביניהם הוא ע"ד החילוק בין ידיעת המציאות (מוחין דאמא) להשגת המהות (מוחין דאבא). ומעלת חג הפסח היא שבו ישנה הן המשכת מוחין דאבא והן המשכת מוחין דאמא.

אלא שההמשכה היא שלא בסדר והדרגה – גדלות ראשון וגדלות שני לפני הקטנות, כי מכיון שישנו ענין מיצר הגרון, לא תהי' תועלת בהמשכת מוחין דקטנות תחלה. וכל זה הוא בליל הפסח, אבל לאח"ז צ"ל סדר והדרגה דוקא, שהו"ע ספירת העומר.

א-ו. 1)  "הא לחמא עניא"
שייכותו ל"מגיד", סיפור יצי"מ – שלכן הרביים התחילו משם בביאור ההגדה ("סיפור ביצי"מ"; ואילו ב"קדש" וכו' עדיין אין יצי"מ בגילוי עד כדי "סיפור" בדיבור) – כי רק כשיוצא מה"מיצרים" שלו יכול להזמין את כולם בלב שלם, ועי"ז באה גם הגאולה הכללית ("לשנה הבאה וכו'") (א-ג)

2)  "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"
הפירוש העיקרי הוא שקאי על המצב שאכלו בליל ט"ו, כשהתעכבו שם רק בגלל רצון ה'; והשייכות לפירוש הנוסף, שקאי על מאכלם בזמן השעבוד – כי גם הוא רק בגלל רצון ה'. ולכן: גם כשהוא במצב של "עניא" ושעבוד – יכול לצאת מהגבלותיו ולספק לאחרים גם "פסח" ("ייתי ויפסח") ש"נאכל על השובע" (רזי תורה) (ד-ה)

3)  "כאן הבן שואל מה נשתנה"
הטעם שמתעסקים עם כל ד' הבנים, ובדרך שאלה דוקא (דלא כזכירת יצי"מ בכל יום) – כי בדרך זו יוצא ה"מקבל" מה"מצרים" שלו, ורק כשכל בנ"י יוצאים מהגלות יכולה להיות הגאולה. וזהו שדוקא בדורנו, קרוב לגאולה, צ"ל הפצת המעיינות לכל בנ"י (ו-ט)

4)  "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו .  . ובזרוע נטוי'"
צ"ב מדוע לא נזכר שהיו ב"בית האסורים" (ומשה שברח למדין – לא הי' עבד) (י)

המשך הביאור בפרש"י פ' צו גבי נסים המחייבים קרבן תודה – התאמת הדוגמאות שמביא רש"י למאורעות שעברו דור המדבר (הוגה) (יא)

הישיבה במצרים לא נחשבה כ"בית האסורים", ועד"ז בגלות זו – יכולים לקבל כל ההשפעות כו'; ובמילא אין חובת קרבן תודה לע"ל על היציאה מ"בית האסורים" (יב)

5)  "כנגד ארבעה בנים דברה תורה .  . שאינו יודע לשאול"
צ"ב למה בפרש"י (ס"פ בא) סדרם שונה: תם, רשע, שאינו יודע לשאול, חכם (יג)

ביאור בפרש"י (שם) "דברה תורה כנגד ד' בנים" (הוגה) (יד)

ז. (הקדמה למאמר:) "יצי"מ" של כתבי חסידות ע"י התלמידים מא"י (טו)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה להבין ענין פסח ומצה

ח-ט. 1) ביאור סדר ד' הבנים בפרש"י (ס"פ בא)
דין קדימה למענה לשואלים; ותם קודם לרשע – שהוא מחוצף. ושאינו יודע לשאול לפני ה"שואל דרך חכמה" – דכיון ש"שואל" (ואינו מחזיק עצמו "חכם") ימשיך ללמוד בינתיים. נפק"מ להלכה – היחס לחוצפן, ושיש לענות לכולם (יז-ח)

2)  "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו"
נקט התואר "בית הבחירה", הוסיף טעם, ודוקא "לכפר כו'" – להדגיש ה"מעלות כו' (ש)עלינו" (ואילו "מקדש" הו"ע מנוחת השכינה), הבחירה החפשית ועצמית בישראל לא בגלל מעלתם – המביאה ל"(בית ה)בחירה" בירושלים של מטה דוקא; ועם זאת צריך לעמוד על המשמר (וגם צדיק צריך להיזהר מישות וחמץ) – "לכפר כו'" (יט-כב)

ה"גילויים" אצל הרביים בשש"פ; המנהג שלא לישון בלילה זה; אחדות ישראל בקרי"ס; עלי' במדריגת משה בשש"פ; הנהגת כ"ק אדנ"ע בסעודות הפסח (א-ה)

הדפסת ספרי הר"א מסטראַשעלע; הדפסת דרושים מבני הצ"צ

ע"ד גלגוליהם של כמה מכתבי רבותינו נשיאינו

"שרוי'" וקולות באחש"פ; סיפורים בלתי מדוייקים וזהירות בהדפסתם (א-ב)

ג' ענינים ומדריגות בביטול האור:

(א) בבחי' האורות המתלבשים בכלים (ובספירות: בינה) – כיון שהמאור הוא בלתי מציאות נמצא, גם האור (שהגילוי שבו הוא ע"י דביקותו במאור) הוא אין;

(ב) בבחי' האורות שלמעלה מהתלבשות בכלים (ובספירות: חכמה) – האור מתבטל גם מענין האור והגילוי שבו, מצד הרגש מקורו;

(ג) בבחי' עצם ופנימיות האור שלמעלה מגדר התלבשות (ובספירות: כתר) – האור מתבטל לגמרי ממציאותו (גם ממציאותו שבבחי' אין) מצד תשוקתו ליכלל במקורו (כתורת הבעש"ט שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא).

ועפ"ז נמצא שהאורות והכלים הם שני הפכים – האורות ענינם ביטול ואין, והכלים ענינם מציאות ומדידה והגבלה. ואעפ"כ ישנו ענין התלבשות האורות בהכלים (עד שמתאחדים ונעשים דבר אחד) ע"י הממוצע שביניהם, הכלול מב' ההפכים שלהם – שהאור מרגיש מעלת הכלי, והכלי מרגיש ענין האור.

ועד"ז הוא בענין ירידת הנשמה בגוף, שהוא לפי ששורש הגוף הוא למעלה משורש הנשמה. ולכן הן עבודת התומ"צ והן תכלית ושלימות השכר הם לנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף, יחד עם ההתעסקות בחלקו בעולם.

וזהו ענין ה"רכוש גדול" שיהי' בגאולה העתידה (כפי שהי' ביציאת מצרים, ואדרבה – באופן נעלה יותר) – בירור כל ניצוצי הקדושה שבגוף ושבחלקו בעולם.

א. סעודת משיח: השייכות דאחש"פ למשיח
שייכות זו היא גם בחלק הפשט שבתורה – שלכן הפטרת היום היא "עוד היום בנוב" (דעכצ"ל שאין זה משום מפלת סנחריב, שהיתה בליל א' דפסח). וכיון שמשיח צ"ל גם בגשמיות – עושים גם סעודה גשמית (א-ג)

ב. קביעות השנה: התאחדות בני חו"ל ובני א"י בענין השמחה
כשאחש"פ חל בשבת, ש"אין עצב בה" – מתאחדים בני חו"ל ובני א"י בענין השמחה (ככלי ל"יאר פניו אתנו (יחד) סלה", שמחה נצחית). וגם מצד אחש"פ – קס"ד במנהגי מהרי"ל שבימים אחרונים של פסח אומרים (גם) "זמן שמחתנו" (ד-ו)

ג. ע"ד התהלוכה: עיקר התאחדות בנ"י – ע"י בחי' רגל
הגבהת כל בנ"י לדרגת "ראש" – עבודה גדולה היא, אבל בענין הרגל (מעשה) משתווים כולם (ולכן "לא המדרש עיקר אלא המעשה"), כהכנה לגאולה הקשורה לבחי' רגל (עשי'). ולכן בג' רגלים ("כל ישראל חברים ברגל") הנהיגו ללכת ברגל לשמח יהודים (ז-יא)

ד. שתיית ד' כוסות בסעודת משיח
מתלמידי תו"ת צריך להתפשט מנהג זה לכל בנ"י; מקור בנגלה – ד' כוסות דלע"ל, וכל הענינים דלע"ל תלויים בעבודתינו עתה – שתייתם בסעודת משיח (יב)

ה. (כוס א' – בן חכם:) בגאולה העתידה – כל בנ"י יגאלו; מבצע תפילין
(הקדמה) מציאותם האמיתית של כל הבנים – "בן חכם" (ולכן הכל באים לסדר) (יג)

ביאור החילוק בין יצי"מ – התקשרות דאב ובן – שלא כולם נגאלו, לגאולה העתידה שלאחר מ"ת – בחירת העצמות – שכל ישראל יגאלו (הוגה) (יד)

(סיום) החכמה ניתנה לחכם כדי לקרב גם את הרשע (גילוי ה"אחד" שבו); להשתדל במיוחד בקירוב רחוקים ל"מבצע תפילין" (טו-טז)

ו. (כוס ב' – מגיד:) המשך לביאור בפרש"י בענין קרבן תודה
(הקדמה) "הוציאנו מעבדות" – מעבודת פרך (שבטלה בר"ה); "ומשעבוד" – שאינו ברשות עצמו (יז)

בהמשך למשנ"ת בפרש"י גבי קרבן תודה, שמצרים לא הוה בית האסורים: ביאור דברי אדה"ז בשולחנו שעושים מצות מצוה מעשרון א' קמח זכר ללחמי תודה (הוגה) (יח)

(סיום) אף שאנו "במיטב הארץ" ולא בבית האסורים, יש לזכור שנמצאים ב"ארץ מצרים", לרצות לצאת משם ולהתכונן לגאולה (יט)

ז. דיוק במכתב הכללי; "פסח מצה ומרור" – בעבודה
ישנם ענינים שהאב זוכה לבן בדרך ממילא – "ילדים מקבלים באופן טבעי תכונות וכו' מהוריהם", ואח"כ ישנם ענינים שההורים משתדלים ומעניקים להם – "וההורים מעבירים זאת לילדים". ועד"ז בנוגע ל"בנים אתם" שנתגלה בכל יהודי ביצי"מ (כ-כא)

יצי"מ בכל יום – תלוי' ב"פסח מצה ומרור": פסח – מותרות – רק כשביהמ"ק הפרטי שלו קיים בשלימות; מצה – צרכים הכרחיים – תמיד מן התורה; מרור – ירקות ללפת בהם הפת (עניני רשות) – תיקנו רבנן שכל יהודי להיותו בן מלך מגיע לו כל טוב, ובלבד שיהי' "מרור", שלא יהנה מהעוה"ז, אלא ירגיש שמקבל זאת מהקב"ה (כב-ג)

ח. ("בין כוס ב' לג'":) "אוכל ושותה כדי צרכו"
עוד לפני "אפיקומן" (ביאת משיח), הנאכל "על השובע", פוסק הקב"ה ומצווה "אוכל ושותה כדי צרכו": צרכי גופו של יהודי צריכים להיות בהרחבה! (כד)

ט. כוס ב' – בן רשע: "מה העבודה הזאת לכם"
הרשע שואל: למה לכם "עבודה" וקבלת-עול, קיימו תומ"צ בחפץ-לב – זמן חרותנו! והרי עכ"פ בא' מג' הקוין ד"העבודה הזאת" – "פסח מצה ומרור" – יש לאדם נטי' טבעית מצ"ע! והמענה – "כפר בעיקר": כל-עיקר התומ"צ הוא קב"ע – קיומם מצד ציווי הקב"ה, וזוהי חירות אמיתית. וזהו שגם צדיק מושבע (קב"ע) "תהי צדיק" ו"הי' בעיניך כרשע" (לזכור שתמיד עלול ליפול), ורק אז יכולה נשמתו לירד ולהתלבש בנה"ב. ובנדו"ד – רק כשיש לו קב"ע יכול לגשת ל"אוכל ושותה כדי צרכו" בלי חשש שיתדרדר (כה-ט)

עד"ז בנוגע לביטול העבדות בארה"ב: חסד חינם רק יזיק; חירות כרוכה בהתחייבויות וקב"ע. ואם בחינוך ילדי ישראל אין להניחם להתפתח "טבעי", אלא "אדם לעמל יולד" – ק"ו אומות העולם שכל מציאותם תלוי' בעבודה ("לא ישבותו") (ל)

כשנוהג לפי תכונות נפשו – "מוציא עצמו מן הכלל", והפכו – "ברכנו . . כאחד" (לא)

י. 1) להמנע מלהיות בירושלים בי"ד אייר
(הקדמה) מהענינים המיוחדים דחג הפסח – השלמתו בפסח שני (לב)

מעלה בפ"ש אף לגבי יוה"כ – שמכפר גם אכרת דמבעט בפסח גופי'. והטעם י"ל – כי פסח הוא לידת ישראל, ובלעדי' תחסר מציאותו. ולכן זיכתה התורה לעשותו גם גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני (וגם: בפ"ש רואים שבעל-תשובה גדול מצדיק – שחוגג שני יו"ט); והנה אם נבנה מקדש בין פ"ר לשני – לדעת ר"י בירושלמי עושים פ"ש אף שלא עשו ציבור את הראשון. וי"ל דא"ש גם לפי הבבלי ש"אין צבור נדחה לשני", דהיינו רק שהתורה אינה דוחה, אבל כשנדחו מסיבה צדדית (שיד האומות תקיפה), אין מניעה מפ"ש עצמו לעשותו בציבור. ועפ"ז, עתה שאין יד האומות תקיפה, יש לחשוש לכרת לדעת כמה ראשונים שגם בזמה"ז חייבים בק"פ – ולהמנע מלהיות בירושלים (גם) בי"ד אייר (מוגה) (לג-ח)

2)  "למה נגרע": קבלת-עול בפסח ראשון (לידת בנ"י)
הטענה "למה נגרע" היתה בגלל (ולא למרות) ש"אנחנו טמאים גו'", כי נצטוו להיטמא. ואע"פ שצדקו, נהגו בקב"ע ולא הקריבו בפסח ראשון (לט)

יא. נשי ישראל: הדגשת ענין חינוך הקטנים באחש"פ
ענין הבנים מודגש בליל הסדר וביצי"מ, וגם באחש"פ מדברת ההפטרה ע"ד הנהגת חיות רעות לע"ל ע"י "נער קטן", ועד ל"יונק" [ומוכח גם מהספרא והזהר שאין זה "משל וחידה"]: חינוך הילדים להנהיג את הסביבה ולא להיפך, ועד לחינוך מעת הלידה (ע"ד שמילה ופסח, הנוגעים לנקודת החיות (כרת), שייכים ללידה) – תלוי בעיקר בעקרת הבית (מ-מג)

מאמר ד"ה כימי צאתך

יב. (כוס ג':) כוס ג' וד' – כנגד גאולה העתידה; ע"ד כפר חב"ד
ב' ימים ראשונים דפסח וכוסות הראשונים – קשורים ליצי"מ, והאחרונים – לגאולה העתידה; אלו שנשלחו לא"י והפצת המעיינות חוצה מתוך חירות – טעימה מקיבוץ גלויות ותורתו של משיח לפני הגאולה; ניגון "וכל קרני גו'" כנגד "שפוך חמתך" (מה-ו)

יג. (כוס ד':) ניגון "ופרצת" שייך למשיח; הקשר ליום השבת ומזמור ס"ז ש"מזמורו כפול"

תועלת השהות כאן: הוספה בלימוד התורה
להוסיף בלימוד התורה באה"ק – ביגיעה וקב"ע ומתוך אהוי"ר; להיות דוגמא חי' של תלמיד תו"ת; שליחות-מצוה במספר ק"א ("יותר מרגילותו").

הכח להענין ד"יחוד שמשא וסיהרא" ("ונפקדת") – ע"י שביטול הלבנה ("יפקד מושבך") מגיע לבחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות, ומשם נמשך בהשמש.

"ויאמר לו יהונתן" – המשכת המלכות כמו שהיא באצילות (ויתירה מזו – גם האורות דהספירות דאצילות כמו שהם בעצמותם) בהמלכות שהיא מקור לבי"ע (ע"ד קריעת ים סוף, "הפך ים ליבשה"). והטעם ש"ויאמר לו יהונתן" הוא התחלת ההפטורה ד"מחר חודש" – כי הענין ד"יפקד מושבך" הוא ע"י המשכה מלמעלה, שהו"ע המשכת האורות דאצילות במלכות.

ג' ענינים אלו הם דוגמת ג' הענינים שבחדשים ניסן אייר וסיון: יציאת מצרים – "ויאמר לו יהונתן"; ספירת העומר – "יפקד מושבך", "ושלשת תרד מאד", עבודת הבירורים; מתן-תורה – "ונפקדת".

ולכן אומרים אחר ספירת העומר את המזמור שבו מדובר ע"ד בירור העמים לעת"ל ("כי תשפוט עמים מישור"), שעי"ז נעשה תוספת בישראל ("אלקים יחננו ויברכנו"), כשם שע"י הבירור דנפש הבהמית בספירת העומר נעשית עלי' בנפש האלקית.

וכמו בענין נשמה וגוף, שעיקר הגילוי שע"י עבודת התומ"צ יהי' בתחיית המתים, כשהנשמה מלובשת בגוף, כי ענין גילוי זה הוא המשכת הענין דבחירת העצמות השייך בעיקר להגוף (ולא רק שהגוף הוא אמצעי לגלות מדריגת עצם הנשמה כמו שמושרשת בהעצמות). וזהו ענין ה"רכוש גדול" שיהי' בגאולה העתידה.

וכן הוא בענין האורות והכלים (שהתהוותם היא באופן ששורש הכלים הוא למעלה משורש האורות, כדי שעי"ז יומשך הענין דנשמה בגוף), שהיתרון שע"י הכלים (וכן ע"י המלאכים ובירור אוה"ע המקבלים מהם) יהי' גם בימות המשיח.

וכשם שירידת הנשמה בגוף היא מפני שמרגשת מעלת הגוף מצד שרשו, ועי"ז בכחה להחיות את הגוף – כן הוא בענין עבודת הבירורים דספירת העומר, שהכח לזה הוא ע"י שבהגילוי דיציאת מצרים ("ויאמר לו יהונתן") נרגש בה מעלת הבירורים עצמם ("יפקד"), שבה נכלל גם הגילוי שנעשה לאח"ז ("ונפקדת").

א. כמה ענינים במעלת יום זה
כמה ענינים בבל"ג ב"עבידתי'" דיום זה (אף ש"עבידתי'" ל' יחיד) – מצד החודש והשבת, וכן ענינים פרטיים שמתברכים מהשבת. ולכל לראש – חודש הגאולה, השייך לפ' ויהי ביום השמיני (ר"ח ניסן), שהשנה נקראת ח' פעמים – מספר שרומז למשיח (א-ה)

ב. ע"ד הוספה בלימוד התורה
הגאולה (ניסן) באה ע"י תשובה, ותשו"ע דשבת – לימוד התורה (השייך לכמה מעלות דש"ק זה); זמן הקיץ ושבתותיו מסוגלים ללימוד התורה, הן ביושבי אוהל, ובפרט התלמידים מאה"ק, וגם בעלי עסק, שהוספה בלימודם משפיעה בכל הדרגות דבנ"י (ו-יב)

ג. (הקדמה למאמר:) מאמרי "מחר חודש" (יג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויאמר לו יהונתן (מוגה)

ד-ו.  1) פירושי רש"י (יא, יז-יט) ד"ה השלך; תנשמת; הדוכיפת (הוגה) (טו)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' צו בענין קרבן תודה (הוגה) (טז)

3) ע"ד המלוה-מלכה לטובת ה"מעמד"; התוועדות צא"ח (יז)

ז. פרקי אבות (א, יא): אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם כו'
בגלות של חובה יש חשש לתוצאות שליליות (ולא בהם, רק) בתלמידים שבאו עד שם ללמוד מפיהם, כך שיאלצו להכניסם לביהמ"ד (אף שע"ד הרגיל הי' שומר הפתח) גם אם שתו ממקום מים הרעים (ע"ד "ארץ מגדלת כו'"), וכיון שתשובה לא מועילה לחילול השם שעונשו מיתה, יש לחשוש אפילו לספק ספיקא ("שמא") דפקו"נ (יח-כג)

שמעי', שהי' נשיא – הדגיש במאמרו ע"ד ענין הביטול (הנדרש מנשיא); אבטליון, שהי' אב"ד (הוראה) – הדגיש אופן ההוראה לתלמידים (כד)

ביאור הסיפור אודות הכה"ג שהניחוהו העם וליוו את שמעי' ואבטליון: לכה"ג (שענינו תפלה) נגע כבוד התפלה, שסבר שחשובה מתורה. ולזה קראם "בני עממין", שלכן אין להם מעלת התפלה, התקשרות ל"אלקי אבותינו". וענו לו, שיגיע למעלת אהרן הכהן, שהגם שעסק בקו התפלה (העלאה וקירוב) הי' זה חדור בשלום – תורה (כה-ט)

"שלש שנים יהי' לכם ערלים" – כנגד ג' ראשונות, כתר חכמה בינה, שאין לנו בהם השגה. ומה שלמטה הם בג' קליפות הטמאות – הוא לפי ש"כל הגבוה גבוה יותר נופל למטה מטה ביותר", וע"י הבירור שנעשה בהם ע"י עבודת האדם (בירור בדרך דחי') – מגיעים לשרשם בקדושה.

וזהו "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו", שהו"ע תוספת אור הנמשך מקוצו של יו"ד דשם הוי' (בחי' הכתר, למעלה משכר כל המצוות שהם בד' אותיות שם הוי') ע"י בירור ג' קליפות הטמאות בדרך דחי' (ג' שני ערלה), ולאחרי הקדמת העבודה דתיקון, ד' אותיות שם הוי' (השנה הרביעית).

וההתחלה בזה היא ע"י "כי תבואו אל הארץ" – ירידת הנשמה בגוף, "ונטעתם כל עץ מאכל" – המשכה בפנימיות להיות דם ובשר כבשרו, עבודת בירור עניני העולם (שהיא גם כללות העבודה דספירת העומר).

א. חילוק הציוויים בנוגע למוֹת שני בני אהרן בפ' שמיני ובפרשתנו – בעבודת האדם (הוגה) (א)
ההוראה לכהנים נתפרשה מיד (בפ' שמיני), כי כהונה היא מלמעלמ"ט; וההוראה לכל בנ"י ע"ד תענית יוהכ"פ, עבודה מלמטלמ"ע, נתפרשה לבסוף (בפרשתנו) (ב)

ב. ההוראה החיובית מנדב ואביהוא

עצם הענין ד"בקרבתם לפני ה'" הוא מדריגה הכי נעלית (ואף משה לא עצר בעדם, להיותם "גדולים ממני"), והחסרון הי' – שעשו זאת מבחירתם ולא מצד למעלה [וזהו"ע הציווי "ובחרת בחיים" בצדיקים – לא לבוא מעצמו לכלות הנפש]; הקשר לל"ג בעומר – כלות הנפש דרשב"י מצד למעלה, לעומת מיתת תלמידי רע"ק; וההוראה – שהתחלת כל יום צ"ל בתנועה ד"בקרבתם גו'", אבל בכוונה שאח"כ "יצא בשלום" – לייקר כל רגע שהנשמה בגוף ולנצלו לעבודה בעולם והפצת המעיינות חוצה (ג-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וכי תבואו גו' ונטעתם

ג-ט.  1) פרש"י (קדושים יט, כה) ד"ה להוסיף לכם תבואתו (הוגה) (י)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' שמיני: "השלך" (הוגה) (יא)

י. פרקי אבות (ג, יג-טו) – ג' מאמרי רבי עקיבא: שחוק וקלות ראש כו'; חביב אדם כו'; הכל לפי רוב המעשה
שחוק וקלות ראש כו': צ"ב למה דיבר בענינים פחותים, ולמה לי הטעם ד"מרגילין כו'", תיפוק לי' משום ביטול תורה (יב)

"חביב אדם כו' [שלאחרי מ"ת, רק בנ"י נק' "חביב אדם"] כלי חמדה . . רוב המעשה": מלמעלמ"ט – התורה היא הכי "לקח טוב" שניתן לישראל (נח"ר נברא); מצד עבודת האדם – העיקר הוא רוב המעשה (נח"ר בורא) (יג-ד)

יא. 1) (המשך:) הקשר דג' מאמרי רע"ק
בהמשך למאמר ר"י "הוי קל לראש כו' בשמחה'", מדגיש ר"ע הצורך בסיג מקלות ראש ושמחה (ולכן ממשיך בעוד סיגים). ואח"כ מבהיר מדוע לא די בתורה כסיג – כי ה"כלי חמדה" נמנה ובא רק לבסוף, בעוד שהיצה"ר אקדמי' טעניתא. וממשיך שבכל זאת יש כח לגבור עליו – כי "הכל צפוי", כל הנעשה עמו הוא בהשגח"פ, וכל אחד יכול למלא שליחותו – כי "הכל לפי רוב המעשה" (ואילו בשכל יש חילוקי מדריגות כו') – בירור העולם (טו-יח)

הדגשת מעלת הבירורים במאמר ר"ע (שברש"י דלעיל) "דברה תורה כנגד יצה"ר" – כדי לבררו כו'; וזהו שהרואה ר"ע בחלום יצפה לחסידות – שהדגיש מעלת בירור העולם (יט)

2) מתן האפשרות דפסח שני – ע"ד "דברה תורה כנגד יצר הרע" (כ)

יב. הוי מקבל את פסח שני בשמחה – ניגון "ושמחת בחגך" (כא)

"במאמר אחד יכול להבראות" – ישנו גם בפועל, דהיינו מציאות הבריאה כפי שנכללת במאמר הכללי דבראשית. אלא שבריאה זו היא בבחי' כלל, דהיינו שניכר בה העיקר והעצם שלה, שהוא האלקות שבה (וע"פ קבלה וחסידות – קאי על חכמה או על כתר שלמעלה מחכמה).

אלא שהבריאה במאמר אחד היא מצד בחי' היכולת והמחשבה, שהנבראים המתהווים עי"ז הם בטלים במקורם. ולאח"ז ישנה הבריאה בעשרה מאמרות, שנפרטו ממחשבה לדיבור, ועי"ז נעשית בהם התחלקות פרטים ואין העיקר והעצם שבהם ניכר בהם, ומרגישים עצמם ליש ודבר נפרד.

ולכן לא הי' די בבריאת העולם במאמר אחד, כי אז היו כל הנבראים בטלים בתכלית, ולא הי' מקום לענין הבריאה ושכר ועונש (אלא שענין השכר שייך גם בלא ענין הבחירה, ורק שאין זה אמיתת ענין השכר, "שכר טוב", משא"כ עונש אינו שייך כלל ללא ענין הבחירה, ולכן מקדים במשנה "להפרע מן הרשעים" לפני "ליתן שכר טוב לצדיקים").

והטעם שהוצרך להיות תחילה הבריאה במאמר אחד – כי מזה נמשך הנתינת כח לפעול אח"כ ענין הביטול בעולם גם כפי שנברא בעשרה מאמרות.

ופעולת ביטול זו היא ע"י התומ"צ, עשרת הדברות שכנגד עשרה מאמרות, שזהו כללות הענין דמ"ת, שהכוונה בזה היא לפעול בירור וזיכוך העולם.

א. קריאת פ' בחוקותי (סיום ספר הקרבנות) קודם חגה"ש (תורה)
סיום ספר הקרבנות (שכנגד תפלות תקנום) קודם למתן-תורה – כשם שבכל יום תפלה קודמת לתורה; ולאידך עיקר ענין הקרבנות ניתן לאחרי מ"ת – כיון שמעלת התפלה גופא מתגלה ע"י התורה (א-ד)

ב. הקשר דהתחלת ס' ויקרא (קרבן תמיד) ופ' בחוקותי
קרבן תמיד ענינו – התחלת היום בהתמסרות כל מציאותו "עולה כליל" לה' בתפלה, ועי"ז גם לימוד התורה הוא בביטול, עד שבא ל"עמלים בתורה" באופן ד"חקיקה" (בחוקותי) – שנעשה מציאות אחת עם התורה (ה-ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה בעשרה מאמרות נברא העולם

ג. פרש"י (בחוקותי כו, מב) ד"ה וזכרתי את בריתי יעקוב
צ"ב: מה נוגע ש"בחמשה מקומות" נטל ערבון מאלי'; כיצד ביאת הגאולה תלוי' בו; למה העתיק גם "וזכרתי את בריתי"; למה הקדים ד"ה זה לד"ה וזכרתי הב' (ט)

הביאור בפרש"י ד"ה וזכרתי הב': "למה נמנו אחורנית כו'" (הוגה) (י)

הביאור בפנימיות הענינים שלא מתחילים מיד בזכותו של אברהם – כי גם בגאולה יהיו חילוקי דרגות, ואלו שמס"נ ללא חשבונות לא יזדקקו לזכותו של אברהם דוקא (יא)

בהמשך דברי רש"י "ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו . . נראה לפני צבור ומונח על המזבח" – צ"ב: למה אינו בד"ה בפ"ע; השינוי מלשונו בפ' וירא (כב, יד) "אפרו . . צבור ועומד לכפרה"; ועיקר: הרי בכ"מ נאמרה זכירה ביצחק? (יב)

ד. ע"ד כינוס בוגרי התמימים; המשך הביאור בפרש"י
ענין הזכרון ("וזכרתי") שייך בדבר שאינו לפניו, ומאידך הוא בדבר הנוגע בנפש; מטרת כינוס הבוגרים הנ"ל – להזכיר שנשארו תמימים גם עתה (יג-ד)

ביאור הצורך ב"וזכרתי את בריתי" – כי רק מורקו ביסורים, ללא תשובה (הוגה) (טו)

מי א"כ יזכיר זאת לקב"ה? לזה נטל יעקב מאלי' ערבון – שעי"ז יהי' נוגע לו להזכיר, כערבות יהודה לבנימין; והוא - שבה' מקומות נכתב חסר [ולא המספר עיקר, אלא שויונו כאן וכאן], חסרון במצבו, ע"ד "עפרן" חסר שלא עמד בדיבורו (טז-יז)

ה. פרקי אבות (ה, ט): גלות בא לעולם על ע"ז ג"ע ושפ"ד ושמיטת הארץ
ע"פ דברי המג"ע – ג' האבות והארץ שבפסוק "וזכרתי גו' והארץ אזכור" הם תיקון ד' סיבות הגלות; ד' פעמים "ברוגז . . תזכור" – כנגד ג' האבות ודוד (יח)

ו-ז. סיום הביאור בפרש"י
ענין הזכרון שייך גם כשהדבר – אפרו של יצחק – נמצא לפניו אלא שמחזיר פניו הימנו, משא"כ כאן (כותב רש"י) שכבר ישנה זכות האבות – ולכן (מוסיף באותו ד"ה) שאי"צ לזכרון, שהרי ש"נראה לפני". ועוי"ל – שזכרון שייך גבי עצם ה"עקידה", שהיתה פעם אחת, אבל לא ב"אפר", שנשאר לתמיד; כאן השמיט "עומד לכפרה" – כי כבר נתכפרו ביסורים, ובפ' וירא השמיט "עומד על המזבח" – שהרי בו עסקינן ("בהר ה' יראה") (יט-כב)

ביאור פרש"י פ' וירא (שם, יג) "כאילו בני שחוט . . נעשה דשן" (הוגה) (כג)

חומש הפקודים: ההוראה ממנין בנ"י ומצניעות הנשים במצרים
מנין בנ"י מדגיש חשיבותו של כל יחיד ואהבת ה' אליו; וזאת – בשל צניעות הנשים במצרים, ועד שהקב"ה העיד על כך במנין שלפני הכניסה לארץ – בהטילו עליהם את שמו, ודוקא שם י"ה. וההוראה: בכל הנוגע להנהגה יהודית אין הבדל בין אשה פשוטה לחשובה; ובנוגע לצניעות ובפרט בימי הקיץ – אין להתפעל מה"מודה" הנושבת ברחוב: צריך שהקב"ה "יחתום" את שמו על הנהגת כל אשה ובת בישראל – ותיכף נכנסים לארץ ע"י משיח (א-ז)

(סיום) תפקיד נשי חב"ד – לשאת בגאון את מסורת היהדות ולהשפיע על סביבתה (ח)

כל אחד ואחד מישראל נקרא בשם "כלה", על שם הכתוב "כלתה נפשי", לפי ששרשה הוא בספירת המלכות שתשוקתה לדבקה במקורה בכלות הנפש.

ובזה ישנם ב' בחינות: (א) "כלה נאה וחסודה" – שעלי' נאמר "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי'" (בחי' חצר בלבד, שלמטה מבית); (ב) "כלה כמות שהיא" – שבה צריכים לפעול ולגלות את הענין ד"כלה נאה וחסודה", ועלי' נאמר "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" (לבחי' העצמות), כמעלת בעלי-תשובה על צדיקים.

"וארשתיך לי לעולם" – בחי' עתיק שהתגלותו בבינה, ובעבודה – בחי' אהבת עולם (ובעולמות – בריאה); "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים" – עבודת המדות (ובעולמות – יצירה); "וארשתיך לי באמונה" – עבודה ע"י אמונה, שישנה בכאו"א מישראל (ובעולמות – עשי').

וכ"ז הוא בבחי' כלה וארוסה, ולאח"ז צ"ל ענין הנישואין – "וידעת את הוי'", שיתגלה לעתיד (ובעולמות – אצילות). וזהו שמפטירין בפסוק זה בשבת שלפני מתן-תורה, שענין מתן-תורה הוא "וידעת את הוי'".

"חביב אדם שנברא בצלם כו'" – נפש השכלית שבישראל, שהיא מבחי' הצלם, ששרשו מבחי' החשמל שלמעלה, שהוא מבחי' רמ"ח ניצוצות דתהו. והיא בחי' הממוצע, שעל-ידה יש בכח הנפש האלקית להשפיע על הנפש הבהמית, ע"י שמתלבשת בנפש השכלית ופועלת בה להבין ענין אלקי (ועי"ז נעשה יתרון גם בנפש האלקית עצמה, כי ע"י העלאת הנפש הבהמית לשרשה שבתהו נעשית עלי' גם בנפש האלקית).

"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום כו'" – נפש האלקית, שהיא כמשל הבן הנמשך ממוח האב.

"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כו'" – התורה, שהיא הממוצע בין הקב"ה להעולמות, שעל-ידה תהי' התהוות העולמות ("כלי אומנתו של הקב"ה"), ושעל-ידה יוכלו נש"י להעלות את העולמות לאין-סוף ("חמדה", לשון כליון ותענוג). ומה שמשבחים את התורה בענין זה (אף שיש בתורה ענין שלמעלה מהעולמות לגמרי) – כי תהלית הכוונה הוא בהתהוות העולמות התחתונים והעלאתם לאלקות.

וזהו תוכן תשובת משה לתביעתם של מלאכי השרת "תנה הודך על השמים" (שתינתן להם התורה כמו שהיא ברוחניות) – שכל ענין התורה הוא כשניתנה לבשר-ודם דוקא, כדי לברר ולהעלות את עניני העולם לאלקות, שעי"ז נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים.

חג השבועות – בעת הסעודות

ליל א' דחג השבועות
אודות ה"לשם יחוד" שלפני ה"תיקון" (א)

יום א' דחג השבועות
אמירת ההפטרה דחגה"ש מעומד; קושיא בפרש"י פ' נשא; מתי אמרו נעשה ונשמע; מ"ת ופורים; לנגן התנועה של הבעש"ט (ב-ה)

ליל ב' דחג השבועות
אודות התפתחות ליובאַוויטש (ו"בית ליובאַוויטש") באנגליא (ו)

יום ב' דחג השבועות
ענין אמירת ה"תיקון"; ענין ה"קולות וברקים" וריפוי החולים במ"ת (ז-ט)

וידבר גו' אנכי, יום ב' דחג השבועות

הטעם שהמשכת התהוות העולמות היא בדרך כלל ופרט ("מאמר אחד" ואח"כ "עשרה מאמרות"), הן בההתהוות בפועל והן בהמשכת האור שלצורך ההתהוות – כדי שהאור יהי' לפי ערך הנבראים ויוכל להאיר בהם בפרטיות (כשם שהשפעת שכל מרב לתלמיד היא "בדרך קצרה", הן בההשפעה בפועל והן בהמצאת השכל השייך להתלמיד בהרב עצמו, כדי שהשכל יהי' לפי ערך התלמיד).

אלא שטעם זה שייך רק לאחר שהוקבע שבתחלה יהי' האור שלמעלה משייכות לעולמות (שממנו יומשכו אח"כ העולמות בדרך כלל ופרט).

והטעם שהוקבע כן – כדי שתהי' הכשרה להביטול שיפעלו הנבראים על-ידי עבודתם, עי"ז שבהאור השייך לעולמות יהי' בהעלם גם מהאור שלמעלה משייכות לעולמות שבו הוא אמיתית הביטול (וע"ד העשרה מאמרות, שנמשכו מהכלל ד"מאמר אחד" כדי שיהי' בהם ענין זה בהעלם, ואח"כ יתגלה ע"י עבודת האדם).

ויתרה מזו, שע"י העבודה בהפרטים מגיעים לבחי' עצם האור שלמעלה גם מהאור שלמעלה מעולמות (שהוא בחי' התפשטות האור), כיון ששורש הפרט הוא למעלה מהכלל.

ועד"ז בההמשכה דתורה, שע"י שנמשכה בבחי' כלל ופרט, גם הפרטים הם פרטים הנובעים מהכלל, ועי"ז ישנו הכח לגלות גם בהפרטים את הכלל ולמעלה מזה.

יום ב' דחג השבועות

א. בענין החיוב "לאכול ולשמוח" בחג השבועות; ע"ד שתיית משקה
השמחה על ש"בנו בחרת" צריכה להיות גם נוחה, ולכן דוקא חגה"ש אסור בתענית חלום (ובמילא צ"ל גם בשר ויין), ולא עוד אלא שצריך "להראות שנוח ומקובל (אכילה ושמחה) לישראל", היינו שמחה גלוי' שתפעל גם על אומות העולם (שמהם נבחרו בנ"י במ"ת). אבל לא ע"י שתיית משקה (שנק' "דבר מאוס"), שמחה שכזו אינה חידוש אצל הגוי... ובנוגע לכל התירוצים כו' – צריך לידע שענין המשקה הוא אבן הבוחן להתקשרות! (א-ו)

ב. אודות ה"תהלוכה": הלימוד משיעור תהלים היומי "כי אעבור בסך וגו'"
החיד"א מבאר שמכל פסיעה של עולי רגלים נברא מלאך ומתבררים ניצוצות ("המון חוגג"). ועד"ז בנוגע לריצה לדבר מצוה, וענין התהלוכה, שיש כוונה ותכלית גם בדרך שבינתיים, שמחכה מששת ימי בראשית להתברר כו' (ז-ט)

ג. השייכות ד"עלי' לרגל" למתן-תורה
נקודת כל הביאורים בטעם נתינת התורה למטה (ולא ברוחניות למלאכים) – שעי"ז יהי' ענין ההילוך, עלי' באין ערוך. אלא שעלי' זו היא "לרגל" – קבלת-עול (ענינו של דוד, שמת בעצרת), "נעשה ונשמע", ועי"ז נעשה עילוי באין ערוך בכל מציאותו (י-טו)

ד. התחזקות בשיעורי חת"ת – התקשרות למשה דוד והבעש"ט
משה דוד והבעש"ט הגיעו לתכלית העילוי בחגה"ש (משה – שמע כל א' מעשרת הדברות מהקב"ה, ודוד והבעש"ט – נסתלקו בחגה"ש), וביד כאו"א להיות ב"צוותא וחיבור" עמהם ע"י התחזקות בעניניהם – חומש (משה) תהלים (דוד) ותניא (הבעש"ט) (טז-יח)

ה. השייכות דהסתלקות דוד המלך ליום ב' דחה"ש (הוגה) (יט)

ו. הלימוד ממשה דוד והבעש"ט לענין חינוך ילדי ישראל
משה דוד והבעש"ט – שלשתם דאגו תחילה לצאן או לילדים, ולכן אח"כ נעשו לנשיאים השייכים לכל בנ"י: משה הוא "רבינו" גם של ילדים, תהלים גם אנשים פשוטים אומרים ברגש, ותורת החסידות נועדה גם ל"חוצה"; וההוראה – חשיבות ההתעסקות בהכנסת ילדי ישראל תחת כנפי השכינה, ואמירת תהלים בדמעות של שמחה (כ-כא)

מאמר ד"ה וידבר אלקים אכה"ד (מוגה)

ז. חידוש הבעש"ט בענין השגחה פרטית
שיטת הבעש"ט (והרגצ'ובי), בניגוד לדעת הרמב"ם שיש פרטים שמתהווים ממילא ואין בהם כוונה (כמו תולעים מריקבון הפירות) – שבכל פרט יש כוונה, ולכן גם השגחה (ומתאים להנ"ל אודות "שכר פסיעות"). וההוראה: בכל פרט בחיים, גם בעסק המשא ומתן וכיו"ב, יש כוונה והשגחה מיוחדת, וצריך לזכור ש"הנה ה' נצב עליו" – "בכל דרכיך דעהו", ועד ל"כמים לים מכסים" – כמו דגים שתמיד נמצאים בתוך המים (כג-ה)

ח. ניצול תופעת מרד הנוער בארה"ב
ע"פ תורת הבעש"ט שמכל דבר יש ללמוד הוראה, יש לנצל את העובדה שילדים יצאו ממרות הוריהם – לדבר ישירות עם הילדים אודות תומ"צ, וכך למלא את החיוב (המתחדש כל שנה ושנה) להעמיד "ערבים" לקבלת התורה (כו-ט)

ט. גדר חיוב קטן במצות חינוך, קרבן פסח ושפחה חרופה (הוגה) (ל)
הטעם שהענין ד"כל המלמד את בן חבירו תורה .. כאילו ילדו" נלמד מהכתוב "ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני" (אף שגם קודם מ"ת למדו תורה) – כי רק במ"ת נתחדשה הפעולה ד"כאילו ילדו", שע"י התורה נעשה מציאות חדשה; ומזה מובן מעלת ההתעסקות בענין החינוך (לא-ב)

י. ניצול ענין ה"פרסום" שבארה"ב לענינים שהזמן גרמא
כל ענין בעולם מקורו בתורה ונמצא בה בהעלם (וע"י לימודה כדבעי רואים כל עניני העולם, כיון שהאור שבו רואים מסוף העולם ועד סופו נגנז בתורה), והבחירה ביד האדם לנצל עניני העולם לקדושה; ועד"ז בענין ה"פרסום" וחלוקת כבוד שמדינה זו לוקה בו – הנה לאחרונה ערכו קבלת פנים רבת משתתפים לרב חשוב, ואפילו לא עלה בדעתם לנצל את ההזדמנות לעורר את המשתתפים על מצוות מעשיות וענינים שהזמ"ג – תקופת תמוז – מחנות קיץ כשרים, צניעות ב"קאָנטרי", נישואי תערובת, טהרת המשפחה! (לג-ח)

הלימוד מ"יום טבוח": קבלת התורה מתבטאת בכך שלמחרת לא הולכים לנוח... במקום "להתאקלם באמריקה" – יוצאים "לחטוף" תומ"צ ולהקריב קרבן לה' (לט)

יא. 1) חיזוק צניעות האשה ע"י צניעות האיש (מ)

2) אודות שיעורי חת"ת; יהודי רוסיא וכפר חב"ד (מא)

זאת חנוכת המזבח, ש"פ נשא, י"ב סיון

אופן ההמשכה בכללות ההשתלשלות הוא בבחי' כלל ופרט; וטעם הדבר – לפי שהעולמות אינם בערך לגבי אוא"ס, ולכן צ"ל תחלה ההמשכה בבחי' כלל, שעי"ז נתעלם האור ובא בהגבלה, ועי"ז נעשים גם הפרטים בערך להתלבש בכלים.

אמנם, אף שבכלל מאיר ריבוי האור יותר מאשר בפרט, מ"מ, שורש הפרט הוא למעלה מהכלל, ולכן ע"י ההמשכה בפרט ניתוסף ריבוי אור בכלל.

וזהו ביאור מארז"ל "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק", שהחילוק ביניהם הוא ע"ד החילוק בין נקודת ההשכלה (הכלל קודם שנתפרט לפרטים) ובין נקודת התמצית (הנקודה הכללית כפי שהיא לאחרי ההשגה בריבוי הפרטים, שיש בה הן מעלת הכלל והן מעלת הפרט).

וזהו ענין ב' הכתובים בענין חנוכת המזבח: "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו" – הכלל שממנו נמשכים הפרטים; "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו" – הכלל שלאחרי הפרטים ושלמעלה משייכות לפרטים.

ועד"ז מצינו בתורה, שהיא באופן של כלל ופרט, ומ"מ יש מעלה בהפרטים דתושבע"פ, שעל-ידם מגיעים למעלה מבחי' הכלל דתושב"כ.

ש"פ נשא, י"ב סיון

א. השלמת המדובר בענין חלות חיוב חינוך על הקטן
בסיום ימי התשלומין דזמן מתן תורה [שישנם גם בזמן הגלות (דתורה היא למעלה מזמן ומקום); וכמו בכמה ענינים, בהסיום יש עילוי מיוחד] – יש להשלים המדובר אז אודות חלות חיוב החינוך דהאב על הקטן (ד"בנינו עורבים אותנו", והרי כח הערב גדול מהלוה): גם להסברא שחינוך הוא חיוב כללי, מקום לומר שחיובו הכללי דהאב ממשיך על הקטן חיוב פרטי על כל מצוה בפ"ע; והעיקר – להוסיף בהתעסקות בחינוך (א-ה)

ב. השלמת המדובר בענין אסיפות ובענין תקנת המשקה
בהמדובר אודות אסיפות (שהחמיצו הזדמנות לעורר אודות עניני תומ"צ) ואודות תקנת המשקה – היו מי שניצלו את המדובר כדי להראות את "חכמתם" ולגלות למי כוונו הדברים וכו', במקום להבין שהדברים היו מכוונים אליהם; ויה"ר שיעשו תשובה (ו-ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת חנוכת המזבח

ג. בירור מתניא פרק ל"ד בענין זמן נדבת המשכן
מהלשון "מעין זה זכו ישראל במעמד הר סיני רק שלא יכלו לסבול .. לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן כו'" מוכח (דלא כהשיטות שאפילו הציווי למשה או עכ"פ הציווי לבנ"י הי' לאחרי חטא העגל, אלא) כשיטת הזהר – שגם הציווי לבנ"י ונדבתם הי' קודם החטא (וזהו שעבור מעשה העגל נשארו להם רק התכשיטים שלגופם) (י-יא)

ד. 1) בירור מתניא פ"א בענין המקדש ע"מ שאני צדיק גמור
מהלשון "ואם אח"כ עשה תשובה נקרא צדיק גמור" – שמקורו בדין הגמרא "על מנת שאני צדיק (סתם) מקודשת" – מוכח דהיינו גם אם קידש "ע"מ שאני צדיק גמור" (יב)

2) פרש"י (סוף פרשתנו) עה"פ ובבוא משה
צ"ב: סדר הד"ה כאן, השינויים מפירושו בפ' תרומה ופ' ויקרא בענין תיווך הכתובים, והשינויים מפ' ויקרא בענין הקול (יג-ד)

ה-ו. הביאור בפרש"י
נקודת הביאור – שבפ' תרומה ובפרשתנו מדובר בשייכות למשה עצמו, ובפ' ויקרא (קריאה ל' חיבה, לא רק למשה) ה"ז שייך גם לבנ"י. ביחס לאלה מתוכם ששמעו קול הקריאה מבחוץ – המשכן בכללותו נק' אוהל מועד ואין הכתובים מכחישים אלא מפרשים זא"ז, משא"כ ביחס למשה שנכנס ועומד בתוך אוהל מועד; ולכן, בפ' תרומה בא רש"י לתרץ הכתובים, בפ' ויקרא רק מפרש, וכאן מבאר הצורך בכללות הפסוק (ולכן מקדים ד"ה זה); ולכן כאן – בשייכות למשה – זהו "הקול שנדבר עמו בסיני", ובפ' ויקרא – בשייכות לבנ"י – זהו "קול המפורש בתהלים", קול אחר שיכולים לסובלו, ומעתיק כתובים המוכיחים זאת (טו-כא)

ז. מעלת י"ב סיון; ע"ד ענין החינוך (כב)

בהעלותך את הנרות, ש"פ בהעלותך, י"ט סיון

שבעה נרות המנורה הם ז' מדריגות בעבודת ה', כנגד ז' המדות (ומה שבלקו"ת לא נתבאר אופן העבודה שמצד מדת היסוד – הוא כנראה השמטת המעתיק).

הטעם שבקרבנות הנשיאים החלוקה היא לי"ב אופני עבודה, ואילו בהדלקת הנרות החלוקה היא לז' אופני עבודה: קרבנות הנשיאים – ענינם עליית השבטים ("ששם עלו שבטים") מבריאה לאצילות, ולכן החלוקה היא לי"ב, כנגד השבטים ששרשם בי"ב גבולי אלכסון שבז"א (ע"ד קריעת ים-סוף שהיתה לי"ב גזרים); הדלקת הנרות – ענינה המשכת בחי' החכמה (שמן), ולכן החלוקה היא לז', כנגד ז' תחתונות דעתיק שעל-ידם נמשך הגילוי שבחכמה (ע"ד בקיעת הנהר לעתיד, שהיא לשבעה נחלים).

והענין בעבודת האדם: עבודת הקרבנות ענינה עבודת הבירורים (כלי), והדלקת הנרות ענינה אור. אבל כדי שיוכל להיות ענין הדלקת הנרות צ"ל תחלה ענין הקרבנות, ובעבודה – שתחלה צ"ל עבודת התפלה (קרבנות), ואח"כ לימוד התורה (הדלקת הנרות).

ש"פ בהעלותך, י"ט סיון

א. חינוך: הלימוד מחנוכת המנורה ע"י משה ואהרן
בענין החינוך יש צורך בענינו של משה ("ויקחו אליך") ושל אהרן ("בהעלותך"): המשכה מלמעלמ"ט, תורה (משה) – לימוד הפסוק "תורה צוה גו'", והעלאה מלמטלמ"ע, גילוי הנשמה (אהרן) – המשך החינוך והקליטה בפנימיות (א-ד)

ב. המשך: הלימוד מהדלקת הנרות לענין החינוך
כל יהודי שייך לכל סוגי הנשמות (נרות), ועליו "לעשות עוד יהודי" – להדליק גם את "נר" הזולת, שזהו"ע החינוך, בכח משה (תורה) ואהרן ("יורו משפטיך ליעקב") (ה-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה בהעלותך את הנרות

ג-ו. 1) פרש"י (יא, ה) ד"ה אשר נאכל במצרים חנם; ד"ה את הקישואים
תבן הי' לצורך המצריים עצמם, וק"ו מנתינת מאכל לצורך בנ"י – ולכן מעתיק "אשר נאכל" ולא "הדגה"; ו"חנם מן המצוות" – היינו בניגוד למן שיש מצוות באופן אכילתו (י-יא)

הביאור בפרש"י ד"ה את הקישואים, "אמר ר' שמעון וכו'" (הוגה) (יב)

ההשתדלות בטובת איש פרטי ("מפני שהן קשים למניקות") צ"ל בשמחה (דלא "כמתאוננים"), ועי"ז נמשך כחו של ר' שמעון בעולם להשפיע כל ההמשכות (יג-ד)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' בהעלותך עה"פ ובבוא משה (טו)

ז-ט. פרקי אבות (ב, יג) "ר' שמעון אומר הוי זהיר וכו'" (הוגה) (טז)
(ובהערות: ביאור בתניא פ"א "דהא תנן .. וגם אם יהי' בעיניו כרשע")

כ"ד סיון – למסיימות ומדריכות

הלימוד מטעות המרגלים
המרגלים רצו לקיים תומ"צ לעצמם, בלי מגע עם העולם; אך התכלית היא שבתום תקופת הלימודים, שאז מקבלים הכל מן המוכן (כמו במדבר) – יהפוך האדם לכח אקטיבי וינצל את המשך שגשוגו להשפעה בעולם, ובפרט ע"י הדרכת ילדים (א-ד)

ראשית עריסותיכם, ש"פ שלח, מבה"ח תמוז

"קמח" – הו"ע המלאכה, וברוחניות הו"ע התפלה ("חיי שעה"), שלמטה מהתורה ("חיי עולם"); ולאידך יש מעלה בתפלה לגבי תורה, שהו"ע התמידות והעדר השינוי.

ולכן מי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה, כיון שאצלו ישנה מעלת התמידות גם בלימוד התורה (משא"כ מי שאין תורתו אומנתו, שאינו פטור מן התפלה אפילו כשעוסק בתורה). ודיוק הלשון "תורתו אומנתו" – דקאי על מדריגת התורה שיש לה שייכות לעולם ("כלי אומנתו של הקב"ה"), ולכן העוסק בתורה באופן זה פטור מתפלה (שענינה בקשת צרכי העולם), כיון שהוא פועל ענין זה גופא ע"י התורה.

וזהו ענין מצות חלה (שהיא בעיסה הנעשית מקמח) שנצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ-ישראל (שתוכנה – עשיית דירה לו ית' בתחתונים), שהיא התיקון לטומאת "חלתו של עולם" (אדם הראשון) בחטא עץ-הדעת, ועי"ז מחזירים את העולם למצבו בתחלת הבריאה.

ש"פ שלח, מבה"ח תמוז

א. הלימוד מטעות המרגלים: המעשה הוא העיקר
עוד כשהיו כשרים סמכו המרגלים על שיקול דעתם וסברו שמוטב להישאר בעולם השכל מלפעול בעולם המעשה, ומזה נשתלשל שלבסוף מרדו בה' (היפך השכל) והזיקו לכולם; וההוראה – (א) המעשה הוא "מבחן" הלימוד, ו(ב) הנהגת היחיד נוגעת גם לאחרים (א-ד)

ב. מצות חלה כתיקון לטעות המרגלים
קודם העיסוק במושכלות (אכילה) צ"ל אמונה בה' (חלה) על מנת ששכלו לא יטנו מן הדרך, וגם אם נטה ומרד – תשובה מועילה, "בישר להם שיכנסו לארץ" (ה-ז)

ג. "כי עז העם": הגישה למרד הנוער בארה"ב
בני הענק והפירות הגדולים היו, אדרבא, סימן טוב – שהארץ מגדלת גיבורים כו'. ועד"ז ביחס למצב הנוער היום, שהחוצפה והעזות שלהם מראה שאדרבא – הם רוצים רק את האמת, ולכן נקל יותר לדרוש מהם קבלת עול תומ"צ בשלימות, ועד שיפעלו על אחרים (ח-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ראשית עריסותיכם

ד-ה. 1) קושיות בפרש"י עה"פ (טו, ג) ועשיתם אשה וגו'
צ"ב: האריכות בד"ה הא' והג'; סדר הד"ה; בד"ה הב' (ריח ניחוח) לא כתב "שאמרתי ונעשה רצוני"; למה לא העתיק התיבות "או במועדיכם" בד"ה הג' (יג-טז)

2) המשך הביאור בפרקי אבות דשבוע שעבר (הוגה) (יז)
(ובהערות: ענין שילוח הקן בפנימיות הענינים)

3) המשך הביאור בפרש"י פ' בהעלותך ד"ה את הקישואים (הוגה) (יח)

4) פרקי אבות (ג, ג): ר"ש אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד וכו'
צ"ב: מאי קמ"ל; העונש והשכר כאן; הדיוק "שלשה". והביאור: מחדש שלימוד התורה פועל גם על האכילה, ולזה צ"ל מעלת הקביעות (שלשה) (יט-כא)

בדר"ח תמוז – בעת ביקור הרי"ל לוין, הרב דמוסקבה

1) התפתחות הישיבות וחינוך התלמידות בארה"ב

2) מצב שיעורי הלימוד בבית הכנסת במוסקבה ולנינגרד

3) נוסח התפלה שם; הדפסת סידורים ולוחות; חומשים ברוסית

4) סידורי גיטין וחליצה; המצב בגרוזיא

5) מצב הס"ת וספרי קודש; הספר "קיצור שו"ע"; הדפסת ספרים מכת"י

6) שיפוץ בית הכנסת; ביקורי תיירים והכנסת אורחים

7) ימי הנעורים ביקטרינוסלב; כת"י אחי הרי"ל בענין חידוש הסמיכה

8) אודות "הרב מפולטבה" וחיבוריו

9) בשו"ט ממצב בית הכנסת במוסקבה; ענוה שלא במקומה

10) ברכה לרפואה; הפירוש ד"שלוחי מצוה אינן ניזוקין .. ולא בחזירתן"

11)  "ישיבת כרכים קשה"; סיום הביקור

יהי הוי' אלקינו עמנו, ש"פ קרח, ג' תמוז

רצונו של קרח הי' להפריד את הגבורות מהחסדים, כיון שראה את הגבורות כפי שהם בשרשם, שהם למעלה מהחסדים (שהרי הצמצום קדם לגילוי). אבל טעה טעות גדול, כי קדימת הצמצום אל הגילוי היא רק בנוגע להגילוי בעולמות בפועל, אבל באמיתת הענין קודם הגילוי אל הצמצום, שהרי כוונת הצמצום היא בשביל הגילוי, ועד שסו"ס יוכל להיות גם גילוי אוא"ס שלפני הצמצום.

והענין בעבודת האדם: כדי שיומשך אור המוחין במדות צ"ל תחלה ההעלם שע"י מיצר הגרון, אבל הכוונה בזה היא בשביל שסו"ס יומשך במדות גם אור המוחין כפי שהוא מאיר בהמוחין ממש.

וזהו "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", שהאור כפי שהוא מאיר בבחי' המוחין ("אבותינו") יאיר גם במדות שבלב, שהם עיקר האדם ("עמנו").

ש"פ קרח, ג' תמוז

א. הגאולה דג' תמוז – פתיחת דרך לכל בנ"י
הביטוי "פתח" (שמצינו לאו דוקא בנשיאים) – מורה על פתיחת הדרך להמשכת הענין בעולם, נתינת כח לבנ"י לעשותו, וגם (ברועה ישראל) – לעורר בבנ"י רצון לכך; ובנדו"ד – ג' תמוז הי' פתיחת הדרך לכולם לרצות ואז לצאת מה"מאסר" ברוחניות ובכל הענינים (א-ד)

ב. הלימוד מג' תמוז בנוגע ליוצאי רוסיא
הרצון לצאת ממאסר הנה"ב הו"ע של מס"נ, ומי שכבר הי' אצלו מס"נ – צריך רק לעורר אותו על זה, שיבין שהדברים מכוונים אליו (ה-ז)

ג. המשך הביאור בטעות המרגלים: היחס דתלמוד ומעשה
הענין ד"יהי ה"א עמנו כאשר הי' עם אבותינו" – שההנהגה במדות ובפועל ("עמנו") תהי' ע"פ ההכרה באלקות שבשכל ("אבותינו") – הוא ע"ד הענין דתלמוד ומעשה (ח)

ג' ענינים ביחס דתלמוד ומעשה, וחסרון המרגלים גם בתלמוד (הוגה) (ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה יהי ה"א עמנו

ד. 1) בהמשך למאמר: תיקון חטא קרח ע"י אסף (יא)

2) פרש"י עה"פ (יח, א) ויאמר ה' אל אהרן וגו'
צ"ב: מה הכריחו שאמר למשה שיאמר לאהרן; מה הכריחו ש"בית אביך" היינו בני קהת ולא עמרם; למה מעתיק "אתה ובניך" כשמפרש רק "ובית אביך"; ועוד (יב)

ה. פרקי אבות (ד, יג): ר"ש אומר שלשה כתרים הן כו'; הביאור בפרש"י
צ"ב: ד' כתרים הן; הדיוק "(כש"ט) עולה ע"ג"; השייכות לר"ש; למה הרמב"ם ואדה"ז לא הזכירו כש"ט; ועוד (יג-טו)

הביאור בפרש"י: זהו מענה לטענת בנ"י למשה ("לו גוענו"), ולכן נאמר אליו; ועיקרו (שלכן כתבו רש"י מיד) – לא העונש, שנתפרש בהמשך הכתוב, אלא שהם יזהירו שלא יכנסו; וכיון שגם בני קהת נכנסו (במסעות) – מוכרח שהם "בית אביך", שאבי האב נק' אב, וזה מלמד גם על "אתה ובניך" (שלכן מעתיקו רש"י) שהכוונה גם לבני בניו (טז-יט)

הביאור בפרק"א: ראשון צ"ל "כתר תורה", ואעפ"כ משמיענו ר"ש ש"תורתו אומנתו" מעלת כש"ט; ואינו נמנה עם הג' כתרים – כי בא רק ע"י עבודה (כ-כב)

לכל לראש צ"ל כתר תורה – "הרבצת תורה"; שייכות ד' הכתרים למשיח (כג)

כי מראש צורים אראנו, י"ב תמוז

הענין ד"מראש צורים אראנו" – ישנו בישראל עצמם (שניכר בהם שרשם ומקורם מהאבות), בעבודתם (שהיא מצד האהבה המסותרת שהיא ירושה מהאבות), בנוגע לכללות העולם (כמארז"ל עה"פ שקיום העולם הוא בזכות האבות).

וטעם הדבר – כיון שכן הוא במקור בנ"י למעלה, ששורש הז"א הוא מאור אבא דאצילות (וכמו בנפש האדם, שהמדות נמשכים מהמוחין). ובעומק יותר – שייכות הז"א היא לא רק לבחי' החכמה (הנקראת "הרים"), אלא גם לבחי' פנימיות החכמה (הנקראת "צורים", בדוגמת צור החלמיש שהאש שבו היא בהעלם), ועד לבחי' פנימיות עתיק (שהרי "פנימיות אבא פנימיות עתיק").

והענין בעבודה – שכדי שלא יפול מהמדות דקדושה להמדות דלעו"ז, צריך שיהיו המדות כלולים בבחי' המוחין.

וכן הוא ב"עולם גדול", שכפי שהבריאה היא מצד המדות ("ששת ימים עשה הוי' גו'") יכולה להיות יניקת החיצונים ("לא היו הרשעים מניחים"), ולכן צ"ל עבודת התחתון ("באו האבות וזכו"), שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ע"י אמירת "ויכולו" (כליון ותענוג), עי"ז שממשיכים מבחי' המוחין (עד לבחי' פנימיות עתיק) בעולם שנתהוה מבחי' המדות.

וזהו "משכיל לאיתן האזרחי": "משכיל" הוא פנימיות החכמה, "איתן" הוא התוקף דעצם הנשמה ("ראש צורים"), ו"האזרחי" היינו שמזריח לכל הכחות והחושים.

י"ב תמוז

א. הקדמה: השפעת ענין של "זכרון" במעשה בהוה
אף שהמעשה הוא העיקר (דלא כשיטת המרגלים כו'), מצינו בתורה עניני זכרון ולא רק כדי להוסיף חיות במעשה שלאח"ז, אלא גם בתור ענין עיקרי, שיוצר מעשה – כי בכח התורה יכול ענין של מחשבה וכוונה להשפיע במעשה ואף לשנות את העבר (כמו בנוגע לתשובה ולנדרים); ובעניננו – הזכרון די"ב תמוז בכחו לתקן את העבר ולהשפיע במעשה בפועל (א-ז)

ב. הלימוד ("פעולה נמשכת") מהפעולות במס"נ שקודם המאסר
אף שמצד ענין המעשה הולכים אחרי הכמות והרוב, יש ענינים שהמיעוט ("קבוע") מכריע – כי בכח התורה אם יהודי מתעקש ומוסר את נפשו-רצונו, מכריע כל העולם; וזוהי ההוראה מהזמן שקודם המאסר: הפעולות אז התאפשרו רק במס"נ, ועד"ז בכל הזמנים – עבודת ה' יש לה קיום רק כשמיוסדת על מס"נ (ח-טו)

ג. ה"פעולה נמשכת" מההנהגה בתוקף בזמן המאסר גופא
כיון שכל בריאת האדם אינה אלא לשמש את קונו, הרי בריאתו היא בשלימות רק כשמוסר נפשו-רצונו ונעשה שלוחו של אדם העליון בכל מציאותו: גם בזמן שנה"א נמצאת ב"מאסר" הנה"ב, בזמני האכילה ושתי' וכו', צ"ל עמידה בתוקף כו' ("קבוע"), וכן כש"בעל בית האסורים" אומר לו לקצר בתפלתו או בלימודו וכיו"ב (טז-יח)

ד. ה"פעולה נמשכת" מההנהגה בלי הגבלות לאחרי הגאולה
בצאתו משם לא וויתר על ה"רכוש גדול", ומילאו רצונו; והלימוד מזה: כשהולכים בשליחותו של הקב"ה – אין מוותרים על הרכוש (הניצוצות) השייך לו, ובודאי לא על הבנים והנכדים, גם הגדולים, ואזי יכנסו דבריו ללבם ויתקרבו לתומ"צ (יט-כא)

ה. ביאור במכתבי הגאולה משנת תרפ"ח
במכתב הא' כותב שעצם ההתוועדות דבר גדול הוא, ואילו בשני מבקש לידע ההחלטות טובות שנתקבלו: התוועדות כולם לתכלית אחד הוא ע"ד ענין המס"נ שלמעלה מפרטים, אך בדרך ממילא ה"ז מתבטא במעשה בפועל (החלטות טובות) (כב-ו)

מאמר ד"ה כי מראש צורים אראנו

ו. הוראה מרשימת המאסר בנוגע לביקור הרב דמוסקבה
ההוראה מדברי אדנ"ע שההר נברא והמתין ה'תרמ"ד שנה שיהודים יתפללו בו (ומקורו ברמב"ם): הסיבה שהגיע רב ממוסקבה לארה"ב וכו' היתה בהשגח"פ – כדי שבעת האסיפות שערכו לכבודו יוכלו לעורר את המשתתפים אודות תומ"צ כאן בארה"ב! כשהראה תמונות מדלת של ישיבה ומקוה שם ושאלוהו מה נעשה מעבר לדלת – נשאלים הם בעצמם מלמעלה (בבחי' "נפרעין .. שלא מדעתו"): מה קורה מעבר לדלת בישיבות ובמקוואות כאן בארה"ב, וכן במוסדות החינוך לבנות (כפי שדיבר על כך בעצמו)! על כל בעל השפעה לנצל את המצב שם כדי לעורר כאן אודות חינוך, מקוה וכו' (ובימינו אין מה להתבייש לדבר על טהרת המשפחה, ובהשגח"פ נדפס על כך ב"טיימס" מיד לאחר הביקור הנ"ל) (כח-מו)

ז. הוראה מרשימת המאסר בנוגע להפצת היהדות
כשבאו לאוסרו הניחו לו לשוחח בפרטיות וליתן הוראות – נס גלוי! וההוראה: עם כל יהודי ההנהגה היא למעלה מדרך הטבע, ולכן כל החשבונות שלא יצליח לפעול על הזולת בהפצת היהדות – אינם נכונים (מז-נא)

ח. ניצול ענין הפירסומת שבארה"ב להפצת היהדות
כל מדינה לקוי' בחסרון מסוים, שהוא דבר "מדבק" (וכפי שמצינו אפילו באברהם כשהתקרב לגבול מצרים), ומדינה זו – בענין הפירסומת; והתיקון לפירסומת שעשו בביקור הנ"ל – ע"י פירסומת באותה עוצמה של יסודי היהדות (נב-ה)

ט. "מגבית" י"ב תמוז (נו)

י. ברכה ליהודי רוסיא (נז)

יא. ברכה להעולים לאה"ק (נח)

יב. נשי ישראל: הכרח פעולתן בענין חינוך הבנות (נט)

יג. "לחיים" לילדים: "נערים פני זקנים ילבינו" – למעליותא (ס)

יד. אודות הנוסעים בשליחות ה"מרכז לעניני חינוך" (סא)

טו. המשך: "מבצע תפילין" ע"י הנוסעים בשליחות ה"מל"ח"
השייכות דתפילין לבר-מצוה (שנעשה גדול) – כי בתפילין דמרי עלמא כתיב "מי גוי גדול"; כשנוסעים לעשות יהודי ל"גדול" ברוחניות – ה"ז ע"י תפילין (סב-ג)

טז. (יובל ה-75 לבר-מצוה דבעל הגאולה:) עריכת התוועדות נוספת (סד)

כי מראש צורים אראנו, ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה)

תוכנו של פסוק זה הוא סיפור שבח מעלת ז"א (שורש נשמות ישראל), ששרשו נעלה מאד. ובזה שתי מדריגות: "צורים" – חכמה, שבה נמצאות המדות בהעלם שאינו במציאות, בדוגמת העובר בטיפת האב; "גבעות" – בינה, שבה נמצאות המדות בהעלם שישנו במציאות, בדוגמת העובר בבטן האם.

ואף ש"מראש צורים אראנו" הוא נעלית יותר – מ"מ נזכר בכתוב גם "מגבעות אשורנו", כיון שיש בו מעלה לגבי "מראש צורים אראנו", כי כדי שתהי' ההמשכה למטה צ"ל תחלה ההתכללות בבחי' העלם שישנו במציאות (וזהו הדיוק "אשורנו", מלשון פסיעת הרגלים, שהו"ע היציאה מחוץ לעצמותו).

וזהו ביאור מאמר הזהר "במתיבתא עילאה גבעת חסר ו' .. ובמתיבתא דרקיעא גבעות באות ו'", כלומר שאין די בבחי' "גבעת חסר ו'" (הבינה עצמה קודם שנמשך בה העיבור דז"א), אלא צ"ל "גבעות באת ו'" (הבינה כפי שכוללת את המדות בבחי' עיבור) דוקא. ועי"ז נעשה גם העיבור בבטן אימא תתאה – העיבור דנשמת מלכא משיחא בבטן בחי' המלכות.

ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה)

א. "הואיל ונדחה ידחה" – ע"י עבודת התשובה
שבת זו (ה"ויכולו" דיום ההולדת, הבר-מצוה והגאולה דאדמו"ר מהוריי"צ), ענינה דחיית הצום והפיכתו לששון – ע"י האתהפכא שבענין התשובה, ענינו דמשיח שבא "לאתבא .. בתיובתא", החל מניצוץ משיח שבכאו"א (א-ג)

ב. המשך הביאור ברשימת המאסר
הביאור בדברי אדנ"ע לאחרי מנחה שההר נברא כדי שיתפללו שם שחרית – שהעבודה דתפלת מנחה, באמצע העסקים כו', נותנת כח לבוא להכרה הנ"ל בשחרית; ולפלא, שענין כזה, ששמע בתור נער מאדנ"ע – פעל בו (במאסר) ועי"ז על כל בנ"י! וי"ל שלכן פירט מחשבותיו כילד אודות העגלון והסוסים כו' – להדגיש שגם מי ששייך לסוסים יכול להתגבר כו' (ד-יא)

ג. המשך הביאור בחשיבות ענין הזכרון; המצב בהתוועדויות
המבואר שזכרון העבר נותן חיות במעשה – מקורו בתוס': "לאלופי דורות משעה", ועד לזכרון שמתקן העבר, כדמצינו לגבי תשובה ונדרים; וההוראה: תיקון מצב ההקשבה בהתוועדויות, התוועדות מלשון דעת, ע"י ש"יתקע מחשבתו בחוזק" כו' (יב-טז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי מראש צורים אראנו

ד-ה. פלוגתת רש"י והרמב"ם בפירוש נבואת בלעם אודות משיח
דיוק הרמב"ם "אף בפרשת בלעם כו'" – הבירור והאתהפכא דבחי' "אף" (קליפה) ב"פרשת בלעם" (אך בלעם עצמו לא נתברר); הדיוק "פרשת (ולא נבואת) בלעם" מדגיש חשיבות האמונה במשיח – כי משה חזר וכתב פרשה זו לאחרי שכתב כל התורה (יח-כא)

פרש"י (כד, יט) ד"ה וירד מיעקב, והחילוק מפירוש הרמב"ם בזה (הוגה) (כב)

לפרש"י צ"ל עוד לפני ביאת משיח "וישראל עושה חיל", ובכל הענינים (כג)

ו. פרקי אבות (ו, ח): ר"ש בן יהודה כו' אלו שבע מדות כו'
צ"ב: מנינא למה לי; ישנם ח' מדות; הדיוק "מדות"; למאי נפק"מ ש"נתקיימו ברבי ובניו"; השייכות לבעל המאמר, ועוד (כד)

ז-ט. ביאור הכלל "סתם ר"ש הוא רשב"י"; הביאור בפרקי אבות
הטעם שבהזדמנות קודמת נזכר הכלל "סתם ר"ש כו'" לגבי מאמרו דר"ש בן נתנאל (דגם הצורך להטעות התלמידים כדי לחדדם שיקשיבו כו' צ"ל מתאים לאמיתת הענין): קריאת תנא בשם "ר' שמעון" (הבנה והשגה, בחי' שמיעה) סתם, ללא שם (ותכונה שקיבל מ)אביו – מורה ש"תורתו אומנתו", שזהו עיקר ענינו דרשב"י (כה-ט)

במשנתנו ג' תנאים ששמם ר"ש, ושם אביהם מורה על אופן פעולת התורה בעולם ("תורתו אומנתו" מלשון "כלי אומנות"): ר"ש בן יהודה (קב"ע), ששייך לעולם, אמר מאמר "הנוי כו' נאה לעולם" – "משום" (ולא ישירות מפי) ר"ש בן יוחאי (ל' חיים), שלמעלה מעולם; ור"ש בן מנסיא (נס והרמה) פועל רוממות בעולם כך ששבע מדות הפכיים (להוציא "בנים", שאינם "מדות") שכנו יחד "ברבי ובניו", ועל ידם – שייך זה בכאו"א (ל-לב)

ניצול דחיית התענית להפיכתה לששון ולשמחה, כמרז"ל "נפל תורא חדד סכינא"; השייכות לפ' פינחס – זה אליהו, מבשר הגאולה (לג)