שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ח

בס"ד. שיחת יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. ישנו כלל ש"פותחין בדבר מלכות"1, אבל, יש כמה פעמים שבשביל ה"פתיחה" דרושה גם "הקדמה".

כלומר: אע"פ שאין זו אלא – כלשונה – פתיחה בלבד, הרי מזה גופא שקוראים זאת בשם "פתיחה", מובן, שענין זה פותח דלת ודרך כדי שיוכלו להגיע להענין הבא לאחרי זה, בדוגמת פתיחת דלת שמאפשרת להכנס לבית, או פתיחת וילון שמאפשרת להכנס לקודש, ועד לקדש הקדשים, ולכן, הא גופא שיהי' בכח להגיע לפתיחת דלת להענין הבא לאחריו, דורש לפעמים – ולפעמים קרובות – הקדמה.

ובנוגע לעניננו:

אע"פ שמצד הכלל ש"פותחין בברכה"2, ו"פותחין בדבר מלכות" – "מאן מלכי רבנן"3, הנה בנוגע להתוועדות של בנ"י הקשורה עם צדיק ונשיא בישראל, נשיא דורנו, בעל הגאולה והשמחה, יש לפתוח בפתגם של בעל הגאולה והשמחה – דרושה לזה "הקדמה", שעל ידה תהי' הפתיחה (להכנס בעומק יותר) בנקל יותר.

ב. וההקדמה היא – שיש צורך בהסברה בנוגע לכללות ענין הזכרון אצל בנ"י (כבנדו"ד, שמתאספים יחדיו כדי להזכר על ימים שעברו), דלכאורה אינו מובן:

ישנו כלל בתורה ש"המעשה הוא העיקר"4.

ועד שגם בענינים שבהם ישנם מעשה דיבור ומחשבה, כמו בכל עניני המצוות, שישנו מעשה המצוה, ברכת המצוה וכוונת המצוה, שזהו הענין דמחשבה דיבור ומעשה שבכל מצוה5 – יש כמה מצוות שאחד או אפילו שנים מג' ענינים אלו הם בהעלם, או שאינם עיקר המעכב אפילו בדיעבד; הכלל בהלכה הוא, שבמצוה שיש בה הן מעשה, הן דיבור והן מחשבה, הנה המעשה – מעכב בדיעבד, משא"כ דיבור ומחשבה – יש בזה חילוקים ממצוה למצוה.

ומתאים גם עם הכלל "המעשה הוא העיקר" – שלשון זה גופא משמעותו שיש עוד ענין מלבד המעשה, שלכן יש צורך להבהיר שישנו העיקר וישנו מה שבא לאחרי העיקר, והעיקר הוא – המעשה.

ג. ענין זה קשור גם עם המדובר בשבתות האחרונות6 אודות המחלוקת של המרגלים על שיטת משה רבינו – אפילו בהתחלת שילוח המרגלים, ש"באותה שעה כשרים היו", שלכן נקראו בשם "אנשים", "לשון חשיבות" (כפי שמביא רש"י7 מדרש חז"ל8 ), ואעפ"כ היתה מחלוקת מן הקצה אל הקצה – כיון שיש שתי שיטות בקדושה בנוגע לכללות ענין התורה ומצוותי':

שיטת המרגלים היתה – שמוטב להיות במדבר, אע"פ ששם יחסר העיקר בחלק המעשה, כיון שבגלל זה יוכלו להגיע לשלימות גדולה יותר בחלק הכוונה והמחשבה בנקל יותר מאשר בארץ ישראל, כי, במדבר היו להם כל צרכי האדם ללא טירדות: מן, "לחם מן השמים"9 ; בארה של מרים; וגם בנוגע ללבושים, היו ענני הכבוד מגהצים אותם, והיו גדלים עמהם10.

ועד שאיתא במכילתא9 "לא ניתנה תורה כו' אלא לאוכלי המן", והיינו, ששלימות נתינת התורה ולימודה היא בשעה שיהודי נמצא במעמד ומצב שאכילתו (שכוללת כל צרכי האדם11 ) היא כמו אצל "אוכלי המן", שהכל מזומן לו מן השמים.

וא"כ, מה יהי' הריוח – טענו המרגלים – ע"י הכניסה לארץ, שבה יתחיל הסדר של "החורש והזורע", וכל ל"ט המלאכות12, אבות המלאכות ותולדותיהן?! – מוטב שלא יהיו כל הטירדות וכל המלחמות כו', הן מבחוץ – עם ל"א המלכים13, והן מבפנים – שלא להתמסר יותר מדי לחלק ה"רשות", ולהתעסק עם אכילה שיש בה פסולת, מבלי להכשל בבירור האוכל מתוך הפסולת; הרי עדיף להשאר במדבר.

ועל זה בא המענה: "טובה הארץ מאד מאד"14 – ב"פ מאד, כהכלל ב"קדשים" ש"שנה עליו הכתוב לעכב"15, והיינו, שהשלימות של עם קדוש בהכניסה לארץ הקודש היא דוקא ב"הארץ", כשנכנסים ל"ארץ נושבת", ששם צריך להיות "החורש והזורע", שזוהי עבודת האדם בענין המעשה, אפילו אם ענין זה הוא על חשבון החסרון בהשלימות שהיתה אצל דור המדבר, "דור דעה"16, בגלל שהיו במעמד ומצב ד"אוכלי המן", ללא בלבולים מעניני העולם.

וזהו גם הטעם לכך שכללות ענין התורה לא ניתן למעלה, בשמים, למלאכים, ואפילו לא לנשמות כפי שהם קודם ירידתם למטה, אלא דוקא במעמד ומצב שיש יצה"ר וצריך להלחם עמו כו' – כמסופר בארוכה בגמרא במסכת שבת17 חילוק השיטה בין המלאכים עם משה רבינו, ש"אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה", "אמר להן .. יצה"ר יש ביניכם", ו"מיד הודו לו .. שנאמר18 ה' אדוננו מה אדיר שמך וגו', ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב", ועד ש"כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר19 עלית למרום .. לקחת מתנות".

ד. ועפ"ז מתעוררת תמיהה גדולה:

ענין הזכרון הקשור עם כמה מצוות – נחלק לשני סוגים כלליים20 : "זכר למעשה בראשית" – שזהו ענין הקשור עם טבע, ו"זכר ליציאת מצרים" – שזהו ענין הקשור עם נסים והנהגה שלמעלה מן הטבע.

ועד שישנו סוג שלם במצוות שנקרא בשם "עדות" (כשם שישנם במצוות הסוגים ד"חוקים" ו"משפטים")21, שחלק גדול מזה הם המצוות הקשורים עם זכרון.

ויתירה מזה: כללות ענין התורה ומצוותי' קשור עם "זכר ליציאת מצרים", שלכן, התחלת עשרת הדברות (שכוללים כל תרי"ג המצוות, כמבואר באזהרות לרס"ג22 ) היא: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"23.

ולכאורה נשאלת השאלה: מהו הענין ב"זכרון" – שהוא: (א) ענין הקשור עם העבר, ומה שעבר עבר, כך, שלכאורה אין זה בבעלותו של נברא, (ב) ענין שבמחשבה וכוונה בלבד – בה בשעה שבתומ"צ "המעשה הוא העיקר"?!

ה. ובכן, ישנה ההסברה בזה – שענין הזכרון אינו באופן שנשארים עם זכרון בלבד, אלא עי"ז נעשה תוספת חיות במעשה שלאח"ז24.

וכמו בענין "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – שהזכרון דיצי"מ פועל תוספת חיות בקיום הציווי "אנכי ה' אלקיך". כלומר: הציווי "אנכי ה' אלקיך" צריכים לקיים גם אילו לא הי' הענין ד"הוצאתיך מארץ מצרים"; אבל ניתוסף חיות בקיום המצוה, כשנזכרים שהקב"ה הוציאנו משעבוד לגאולה וכו' (ככל פרטי הדברים שנימנו בשבחים שנימנו בקשר ליצי"מ).

אבל אין זה מספיק עדיין, כי, ע"פ האמור, ענין הזכרון הוא רק תוספת חיות בהעיקר, וכמו בענין הנ"ל, שהעיקר הוא הציווי "אנכי ה' אלקיך", אלא שיש בזה תוספת חיות ע"י הזכרון ש"הוצאתיך מארץ מצרים"; ואילו במצוות שעיקרם הו"ע הזכרון – עושים מה"זכרון" ענין עיקרי, ואילו המעשה שבא מזה הוא רק דבר הטפל, בה בשעה שצריך להיות להיפך?!

ועכצ"ל, שיש בכח ענין הזכרון לא רק להוסיף חיות בענין העשי' שיבוא לאח"ז, בדוגמת האמור בענין "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שזהו תוספת הסברה וחיות בהציווי ד"אנכי ה' אלקיך", אלא כמו בהמצוות שכל ענינם הו"ע הזכרון – שהזכרון הוא העיקר, וכל מציאות המעשה היא רק כאשר ישנו ענין הזכרון;

וכיון שהזכרון הוא הסיבה שמביאה את המעשה שהוא המסובב, הרי הסיבה צריכה להיות חזקה יותר מהמסובב25, ובלאו הכי, לא היתה יכולה לפעול ענין שאינו בכחה, ולא יתכן שבמסובב יהי' יותר ממה שיש בהסיבה.

ונמצא, שבמצוות שהם בסוג של זכרון, הנה אע"פ שהזכרון הוא על העבר, ורק במחשבה – יש בו יותר מאשר ענין המעשה.

ו. אך לכאורה, כיצד יתכן שב"עולם" (ובענין) המצוות, יהי' בענין של עבר ומחשבה (זכרון) יותר מאשר בענין המעשה?

והענין הוא – שבגלל שהתורה שהיא למעלה מזמן ומקום (שלכן מצות תלמוד תורה אינה תלוי' בזמן ומקום26 ), יש בכחה לגלות במצוות כח של בעלות על העבר, ועד לאופן של שינוי העבר, אשר, הכח על זה יכול ליתן רק ענין שהוא למעלה הן מעתיד הן מהוה והן מעבר.

וכמדובר כמ"פ27 שכל הענינים צריכים להתבטא בהלכה בפועל, ועד"ז בנוגע לכח התורה לעקור ולשנות את העבר:

"המקדש את האשה על מנת שאין עלי' נדרים, ונמצאו עלי' נדרים", ו"הלכה (אחר קידושין) אצל חכם והתירה (מן הנדרים), מקודשת", כיון ש"חכם עוקר את הנדר מעיקרו"28 – שמזה מוכח שיש בעלות וממשלה גמורה על העבר, עד שהמציאות שהיתה בעבר (הנדרים) מתבטלת לגמרי כאילו לא היתה מלכתחילה, שלכן חלים הקידושין, אע"פ שנתינת הפרוטה או שוה פרוטה לקידושין היתה קודם שהלכה אצל חכם, ובשעה שהלכה לחכם כבר נאכלה הפרוטה או השוה פרוטה.

ועד"ז מצינו בנוגע לכמה ענינים נוספים – בנוגע לשאלה בתרומות ומעשרות29 וכו' וכו'.

וכיון שהענין דעקירת ושינוי העבר הוא קו כללי בתורה, צריך הדבר להתבטא בקו כללי בענין המצוות – מצות התשובה30 :

איתא בגמרא במסכת יומא31, שכאשר התשובה היא מאהבה, אזי "זדונות נעשו לו כזכיות", ואין זה באופן ש"שב ורפא לו"32, כמ"ש33 "ארפא משובתם", "משמע מכאן ואילך, כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו", אלא באופן ש"נעקר עונו מתחלתו"34, שלכן, כשם שהמקדש את האשה על מנת שאין עלי' נדרים והלכה אצל חכם והתירה ה"ה מקודשת, כך גם המקדש את האשה על מנת שאין עליו חטא, הנה התשובה שעוקרת את החטא מתחלתו, מועילה לחלות הקידושין שנעשו לפנ"ז (כמבואר באחרונים35 ).

ומזה רואים את הכח שמעניקה התורה לענין הכוונה והמחשבה,

– הן בענין התשובה, ש"עיקר התשובה בלב"36, והן בענין התרת הנדרים, שאין זה ענין של מעשה, אלא בדיבור, ובפרט ע"פ המבואר בכמה אחרונים37 שלא נוגע כאן ענין הדיבור, כי אם שהשואל צריך לידע שהחכם התיר לו הנדר, אבל מה שנוגע הרי זה המחשבה והכוונה של החכם המתיר, כך, שבעיקרו הרי זה ענין של מחשבה וכוונה –

שעל ידה נפעל ענין של מעשה בפועל – שמשתנה המעשה בפועל שהי' בעבר, כמו השינוי ממצב שיש עליו נדרים למצב שאין עליו נדרים, ועד שהמציאות שהיתה בעבר מתהפכת מן הקצה אל הקצה, כמו הפיכת הזדונות לזכיות.

ז. ומזה מובן גם בנוגע לענין הזכרון של גאולה שהיתה כמה שנים לפנ"ז,

– וכפי שכותב בעל הגאולה במכתביו38, שזוהי שמחתו ושמחת כלל ישראל וכו', ורצונו שיתאספו ויתוועדו ויקבלו החלטות טובות וכו', ומקשר זאת עם זכרון מה שאירע בעבר –

שהכוונה בזה היא – שהזכרון יחדור ליהודי שנזכר עליו, באופן שישנה את מציאותו לא רק מכאן ולהבא, אלא הדבר ישפיע עליו גם בנוגע לעבר (כאמור לעיל, שיהודי הוא בעה"ב גם על העבר שלו), שאז נעשה מענין הזכרון – מעשה בפועל, ואדרבה – שפועל ענין של אתהפכא, שתמורת המעשה שהי' באופן מסויים, יהי' מעשה באופן מתוקן כו'.

וזו היא אחת הכוונות של בעל הגאולה והשמחה, שרצה שיהי' ענין הזכרון וקבלת החלטות טובות – שאף שבפשטות הרי זה ענין ששייך מכאן ולהבא, הרי זה כולל גם שינוי מציאותו הקודמת, שעי"ז תהי' עבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות מכאן ולהבא באופן חדש ביותר, אשר, לולי הזכרון לא הי' מגיע לזה, כיון שבכח הזכרון לפעול מציאות חדשה.

וע"פ הודעת חכמינו ז"ל ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"39 – הרי כיון שניתן הכח על זה, ברור הדבר שביכולת כל אחד ואחד מאלו שהגיעה אליהם הידיעה בזה (שגם זה בהשגחה פרטית), שהזכרון יעמיד אותו במצב חדש לגמרי, בהנוגע לכל הענינים שבגללם הי' המאסר, ולאחריו נצחון הגאולה, ועד שזה נותן לו כח לשוב על העבר, להתבונן ולבחון מה צריכים להוסיף בו ולחזק את בדקו, ועד שהעבר יהי' נעקר לגמרי ממצבו (אם הי' מצב בלתי-רצוי), ויהי' עבר טוב ומתוקן, ועאכו"כ הוה ועתיד טוב ומתוקן.

ו"אין טוב אלא תורה"40 – בנוגע לקביעת עתים ללימוד התורה, הנגלה והפנימית, וכאשר לימוד התורה הוא באופן טוב, הרי זה לימוד המביא לידי מעשה – קיום המצוות בהידור, ומתוך שמחה והרחבה וטוב לבב.

* * *

ח. ע"פ האמור יובן עוד ענין שהוא בסתירה לכאורה להכלל ש"המעשה הוא העיקר" – ובהקדמה:

מצד מעלת המעשה – נוגע בעיקר הכמות, ואילו האיכות אינה נוגעת לכאורה כמו הכמות, שהרי מצד האיכות – גדלה מעלת המחשבה (ואפילו הדיבור) יותר מן המעשה.

וכמדובר לעיל (ס"ג) בנוגע לטענת האנשים ש"באותה שעה כשרים היו", שישנה עבודה נעלית יותר מאשר ענין המעשה, ובלשון חז"ל41 : "רחמנא לבא בעי", וכיון שיש לו לב יהודי, לא נוגע כ"כ מעמדו ומצבו בנוגע לקיום מצוות מעשיות וכו'.

ומיחס זה בנוגע למצוות שבין אדם למקום – נעשה אותו יחס בנוגע למצוות שבין אדם לחבירו:

כאשר צריך ליתן צדקה לעני – טוען הוא: מה נוגע כ"כ הנתינה בפועל – העיקר הוא ש"מפייסו בדברים", שאז "מתברך בי"א ברכות", יותר מ"הנותן פרוטה לעני" שרק "מתברך בשש ברכות"42, וא"כ, מה נוגע כ"כ שיתן לו צדקה בפועל במעשה; הוא יצטער ויבכה עמו על מעמדו ומצבו בתור "נצרך" (וכמו"כ ישמח בשמחתו), אבל בנוגע לפועל ממש, ליתן לו מעות לצדקה בשביל להחיות נפשו ונפשות בני ביתו, הרי זה אצלו לאו דוקא, ואפילו אם הוא כבר נותן – הרי זה בבחי' קרבן עני, באופן של צמצום מן הצמצום, שכבר אינו יכול להתחמק מזה!...

אבל האמת היא – שנוגע ענין הכמות, ועד ש"אחרי רבים להטות"43, והמיעוט נעשה בטל ברוב. ועאכו"כ בענין שנוגע לפיקוח נפשות כפשוטו, כמו בנתינת הצדקה.

– בנוגע ל"עולם הבא", נוגע בעיקר לכאורה הענין ד"סבר פנים יפות", ועד שמצינו בגמרא44 ש"יש מאכיל לאביו פסיוני (עוף חשוב ושמן) וטורדו מן העולם (שנענש עליו, שמראה לו צרות עין על סעודתו), ויש מטחינו בריחים (שהיא מלאכה קשה) ומביאו לחיי העולם הבא" (שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים, והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו); אבל, במה דברים אמורים – כאשר אין הדבר ביכלתו, שאז אין זה שייך למעשה שלו, אבל כאשר ביכלתו ליתן יותר צדקה, ורוצה לצאת י"ח בסכום קטן, ולהחליף זאת בכוונה טובה ודיבור טוב – הרי זה היפך התורה והיפך השכל דקדושה.

וכשם שהדברים אמורים במצוות שבין אדם לחבירו – כן הוא במצוות שבין אדם למקום:

אע"פ שיש טוענים: מה נוגע להקב"ה הקיום של מצוה מעשית בפועל – העיקר אצלו הוא הלב היהודי, "לבא בעי", ושיאמר בדיבור שהוא שייך לעם ישראל וכו' וכו', ואילו הבפועל ממש, קיום המצוה במעשה, הרי זה דבר טפל, שתופס מקום רק בין אדם לחבירו, אבל לא בין אדם למקום, שהוא עיקר הרוחניות, ואמיתת המציאות (כלשון הרמב"ם בהתחלת כל הלכות יסודי התורה והתחלת כל ספרו "משנה תורה") – אומרת התורה ש"המעשה הוא העיקר", ולכן יש צורך בקיום מצוות מעשיות בפועל, ואדרבה, קיום הענין ד"לבא בעי" הוא רק כאשר מקשרים זאת עם מעשה בפועל45.

וזוהי גם הסיבה לכלל שהמיעוט בטל ברוב (מצד מעלת הכמות) – החל מענינים גשמיים ביותר, בנוגע לאיסורי אכילה, ועד לענינים רוחניים ביותר, כמו הדין ד"אחרי רבים להטות" אצל הסנהדרין, כשצריכים לחדש ענין בתורה, שזהו תכלית הרוחניות.

ט. אמנם, ביחד עם זה, יש ענינים היוצאים מן הכלל, שבהם אין הכמות תופסת מקום כלל (צריך אמנם להיות ענין המעשה, אבל הכמות אינה נוגעת כלל) – שזהו הדין ש"קבוע לא בטיל"46, והיינו, שגם כאשר ישנו אחד נגד אלפי אלפים וריבוא רבבות, אינו בטל, בגלל שהוא "קבוע".

וגם ענין זה הוא הן בנוגע לענינים גשמיים ביותר, עד לאיסורי אכילה, והן בנוגע לבני אדם שנבראו בצלם אלקים47, ועד שבנוגע לבני אדם נתפרש הלימוד מדאורייתא – "מדאורייתא מנא לן, אמר קרא כו'"48.

י. וזהו גם המענה על הטענה:

כיצד יכולים בנ"י לקוות שיצליחו ליישם את דרך התורה והמצוה בחיי יום-יום, בה בשעה שהתורה עצמה אומרת ש"אתם49 המעט מכל העמים"?!

וכפי שרואים את המציאות בפועל בחיי האדם – שרוב היום אינו מוקדש ללימוד התורה וקיום המצוות, אלא לעניני הרשות.

ואפילו כאשר הנהגתו היא באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"50 – הרי אין זה ענין של מצוה, אלא הכנה בלבד – "לשם שמים". ואפילו באופן העבודה היותר נעלה, "בכל דרכיך דעהו"51 – הרי זה ג"כ רק הכנה ל"דע את אלקי אביך"52, שזהו העיקר.

ונמצא, שרוב כמות הזמן מנוצל עבור אכילה ושתי' ושינה ושאר צרכי האדם, ורק לאח"ז באים למיעוט כמות הזמן שמנצלים עבור תורה ומצוותי'.

ועד שמצינו בדברי הרמב"ם – מורה הנבוכים לדורו ולכל הדורות הבאים אחריו – שמאריך בפירוש המשנה53 בביאור מארז"ל54 "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", שרואים שבשביל חכם אחד קיימת מציאותם של כו"כ אנשים, כדי שעל ידם יוכל החכם להיות מונח בחכמתו מתוך מנוחה ולהגיע לידי שלימות כו', והיינו, שהכמות של כו"כ אנשים היא בשביל חכם אחד, אשר, על ידו תהי' מוצדקת המציאות שלהם!

יא. והענין בזה – בדוגמת האמור לעיל (ס"ו) בנוגע לכח התורה, שניתנה לכל אחד מישראל, שע"י כוונתו, וע"י התעקשותו שמוכרח להיות כך ולא אחרת, יש ביכלתו לשנות את הזמן – לשנות את העבר, ולשנות גם את הכמות, שהכמות הקטנה לא תתבטל בפני ריבוי הכמות שכנגדה.

ועד שכדי "לצוות לזה" "נברא כל העולם כולו" – שאדם אחד ויחיד יכול להצדיק מציאות של עולם שלם שמסביבו, אם הוא רק ראוי לשם "אדם", כדברי השל"ה55 ש"אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון"56, עי"ז שמשווה את עצמו ומתנהג כמו הקב"ה, כדרשת חז"ל57 על הפסוק58 "ולדבקה בו", "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", ככל פרטי הענינים שנימנו בגמרא, והובאו בדברי הרמב"ם59 לפסק הלכה.

וגם ענין זה מתבטא בפס"ד בפועל – שזוהי ההלכה שהובאה בדברי הרמב"ם60 שע"י מעשה אחד ("מצוה אחת") "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".

יב. אך כדי לפעול זאת, שכמות קטנה תכריע כמות של כל העולם כולו – יש צורך להיות במעמד ומצב ד"אדמה לעליון" (כנ"ל), והיינו, שאינו מציאות בפני עצמו, אלא כל מציאותו אינה אלא "מה הוא כו' אף אתה כו'"; זוהי מציאות שעל ידה מפעיל הקב"ה את מדותיו בעוה"ז התחתון.

וענין זה נקרא בשם "מסירות נפש":

רבינו הזקן מבאר בארוכה במאמריו61, ונתבאר בתוספת ביאור במאמרי בעל הגאולה והשמחה62, שענין המס"נ מתחיל ממסירת הרצון, שהרי "נפש" הוא גם מלשון רצון, כמ"ש63 "אין נפשי גו'", ופירושו, אין רצוני.

כלומר: כיצד באה מס"נ בפועל בנוגע לגוף – עי"ז שישנה תחילה מסירת הרצון, והיינו, שאין לו רצון בפני עצמו, אלא הוא רק "כלי" שעל ידו מתקיים רצונו של הקב"ה, אדונו של עולם; ואז מעמיד אותו הקב"ה במעמד ומצב של הרווחה, כך, שיוצא י"ח במסירת רצונו.

– יש לפעמים שהקב"ה "צדיק יבחן"64, ע"י גזירות כו', רחמנא ליצלן, שאז באים ממסירת הרצון למסירת נפש בפועל כפשוטו; אבל לא זו היא הכוונה במס"נ, אלא העיקר הוא – שתהי' מסירת הרצון.

וכאשר יהודי מוסר רצונו להקב"ה, הרי זה פועל גם על כל כחות הגוף, שהרי הרצון מנהיג את כולם, החל מכח השכל שבראש, שלכן אמרו65 "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ", כיון שאז יצליח בהלימוד בהבנה והשגה כו'.

ועד שהרצון פועל אפילו על כח התענוג – כידוע66 הראי' מזה שמותר להתענות בשבת תענית חלום, אם יש לו תענוג מהתענית67, ולכאורה איך יתכן שיהי' תענוג מתענית שע"ד הרגיל נקרא בשם "עינוי"? – ומבואר בזה, שכיון שזהו רצונו (ולולי זאת יצטער על שנעשה היפך רצונו), הנה מצד הרצון נעשה אצלו תענוג בפועל – "וקראת לשבת עונג"68.

ועאכו"כ שהרצון פועל על הכחות הנמוכים, כפי שרואים בפועל, שאם רק רוצה באמת, הנה אפילו כח העשי' של האדם שבידיו וההליכה שברגליו הם באופן אחר, מתוך חיות כו', כמובא בפירוש רש"י על הפסוק69 "וישא יעקב רגליו", "משנתבשר בשורה טובה .. נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת".

יג. ומכאן באים לזכרונות הקשורים עם י"ב תמוז, שנחלקים לג' ענינים: (א) הסיבות שבגללם הי' המאסר, (ב) המאסר, (ג) הגאולה.

הסיבה שהביאה להמאסר (עד למשפט של גזר דין מות בדיני עכו"ם), היא – לא בגלל המחשבה שחשב רבינו נשיאנו שיהודים צריכים ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואפילו לא על הדיבור בזה, אלא בגלל ענין העשי' – שראו את המעשה בפועל של ייסוד חדרים ותלמודי-תורה, מקוואות עבור טהרת המשפחה, ופרנסה הקשורה עם שמירת שבת וכו' וכו'.

[ו"מאויבי תחכמני"70 גודל מעלת ענין המעשה (כנ"ל ס"ח) – כפי שרואים מהם, שאינם בעלי בחירה, שהרגישו, שכל זמן שהענין נשאר במחשבה ודיבור, אין זה מעמיד עדיין בסכנה את הקיום שלהם, אבל בראותם את המעשה בפועל – אזי החליטו שמוכרחים לנהל מלחמה בכל האמצעים העומדים לרשותם].

אמנם, באיזה אופן היתה העשי' – ורק באופן כזה היתה יכולה להיות מציאות העשי' באותה תקופה – מתוך מסירות נפש בפועל.

ולכן, כשמדברים אודות זכרון הימים ההם, הנה הזכרון מהענין הראשון – הסיבה שהביאה למאסר – הוא: ענין העבודה מתוך מס"נ.

יד. וענין זה נדרש מכאו"א מישראל, אפילו כשנמצאים במעמד ומצב של הרחבה והרווחה:

ידועה השאלה והקושיא: כאשר חיים במדינה כזו שהנהגת המלוכה – בחסדי ה', אשר, "לב מלכים ושרים ביד ה'"71 – לא מפריעה ללימוד התורה וקיום המצוות, ואדרבה, בכמה ענינים מסייעים בזה – מהו הצורך בעבודה של מס"נ?!

למה צריכים לבלבל ילד מקטנותו שעליו להתרגל לענין המס"נ, ובאמרו "שמע ישראל"72 פעמיים בכל יום, עליו לכוין על ענין המס"נ בכח73 – בהיותו במעמד ומצב שלא גוזרים גזירות ולא לוחצים כו', וביכלתו ללמוד תורה ולקיים מצוות מבלי להזקק למס"נ; ואעפ"כ, לא זו בלבד שצריכים להרגיל אותו לענין המס"נ, אלא עוד זאת, שענין המס"נ צריך להיות אצלו בכל יום, ולא עוד אלא פעמיים בכל יום, הן ביום והן בלילה!

אך הענין הוא – כפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בתניא (בפרק כ"ה ובפרק מ"א), שכדי שיהי' הקיום ללימוד התורה וקיום המצוות, יש לזכור שיהודי צריך למסור נפשו-רצונו להקב"ה.

וכאשר ישלה את עצמו שדי בכך שיבין בשכלו, ואינו צריך להרגיל את עצמו לחשוב שאינו מציאות בפני עצמו, אלא רק שלוחו של הקב"ה, ואעפ"כ יוכל להיות לומד תורה ומקיים מצוותי' כל ימי חייו – הרי זה ע"ד שאמרו רז"ל74 "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות (אע"פ) שלא לשמה", אבל הסיום הוא, שסוכ"ס הנה "מתוך שלא לשמה בא לשמה"!

כדי להביא אותו ללימוד התורה וקיום המצוות – הנה לכל לראש צריכים להביא אותו למעמד ומצב שירצה להיות לומד תורה ומקיים מצוות, אבל, אין לשכוח, ואין לרמות אותו ולומר לו שזוהי תכלית השלימות, ואינו צריך להתעלות יותר; עליו לדעת מיד בתחילה שתכלית השלימות שלו היא – למסור לגמרי את נפשו ורצונו להקב"ה!

וכאשר רוצה זאת באמת – הנה "בא ליטהר מסייעין אותו", ו"אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה"75, כך, שהקב"ה נותן לו כח שיוכל לעמוד נגד טענות השכל: מהו הצורך במס"נ?! – התורה היא חכמה גדולה, ויכול ללמדה בגלל שרוצה ללמוד; והמצוות, רובן ככולן הם ענינים שמתקבלים בשכל אנושי של בשר ודם פשוט, ואין צורך שמישהו – אפילו הקב"ה – יכריח אותו לקיימם, כיון ששכלו מחייב לקיים רובן ככולן של המצוות, אלא מאי, ישנם מצוות אחדות שהן "חוקים" – יש לו שתי אפשרויות: או שיקיים אותן בדרך קבלת עול (כיון שזהו דבר נדיר ביותר), או שיוותר עליהן!...

ונקודת הדברים – שענין המס"נ זהו התנאי, המצב והמחשבה שבהם מתחיל יהודי את יומו באמירת "שמע ישראל", ועוד לפנ"ז – אמירת "מודה אני לפניך", היינו, שמוסר את עצמו להקב"ה שהחזיר את נשמתו, שלכן שייכת הנשמה להקב"ה, ועלי' לקיים את רצונו, ואז יכול להיות אצלו יום של יהדות ("אַ אידישער טאָג"), ויום טוב, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו.

וכמדובר כמ"פ76, שראו בפועל בדורנו זה, שאלו שרצו לבנות על ענין השכל, ואכן בנו ע"פ שכל האדם שיטות שלימות (לא רק בחקירה ופילוסופי', אלא) גם במוסר, הנה בסופו של דבר עברו לא רק על ענינים השייכים לחצי הראשון של עשרת הדברות, אלא גם על החצי השני – ענינים שבין אדם לחבירו.

טו. ולהעיר:

אע"פ שבין שלשת הענינים הקשורים עם הזכרון של יום זה, הנה לכאורה רק ענין הגאולה הוא באופן של "פעולה נמשכת" (בלשון הרוגצ'ובי77 ), שנמשך מיום הגאולה עד זמן הזה, אבל ענין המאסר והסיבות שקדמו לו, כבר עברו, לכאורה, ואין זה נוגע עתה – הנה כאשר הזכרון הוא אליבא דנפשי', אזי ישנה "פעולה נמשכת" גם מהמאסר (כפי שיתבאר לקמן78 ), ועאכו"כ מאופן העבודה שגרמה למאסר – שעבודתו של יהודי מוכרחת להיות מיוסדת על הנחה כללית שהוא מוסר את רצונו להקב"ה.

ואז יכולים להיות בטוחים שימלא את תפקידו ושליחותו בעולם כדבעי – לעשות את העולם קצת יותר נקי ומזוכך, יותר רוחני ויותר קדוש.

וכאשר כל אחד יפעל בחלקו בעולם התלוי בו, אזי יתקבצו ויצטרפו כולם, ובאופן ד"ברכנו אבינו" בגלל ש"כולנו כאחד"79, להיחיד בעולמו, וימשיכו את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

טז. בהמשך להמדובר לעיל אודות הסיבות שהביאו לענין המאסר, שעיקרם, שהעבודה היתה באופן של מס"נ, הנה כך צריכה להיות הגישה לקיים שליחותו של הקב"ה – כדאיתא בתנחומא80 "כבדו את המצוות שהן שלוחי", ובשביל זה צריך יהודי להיות במעמד ומצב של שליחות – עי"ז שמוסר לו את רצונו.

והענין בזה:

אמיתית ענין השליחות הוא – לא רק לקיים את דברי המשלח (בגלל שכך מתקבל בשכלו), שכן, אף שבכמה ענינים הנה גם באופן כזה נעשה קיום השליחות, כיון ש"שלוחו של אדם כמותו"81, מ"מ, אין זו השלימות בענין השליחות, כי, אף שעושה אמנם את המעשה כרצון המשלח, הרי זה רק בנוגע לכח המעשה, שמתייחס למשלח, אבל כח המחשבה והכוונה נשארים שלו ("אייגענע"), ולא של המשלח, והרי "אין דיעותיהם שוות"82, אע"פ שבנוגע למעשה יכולה להיות תוצאה שוה.

בנוגע למעשה המצוה – הרי זה בשוה לכל אחד ואחד, וכמו בהנחת תפילין שיש בהם ד' פרשיות וכו' – שוה משה רבינו עם פשוט שבפשוטים בכל הדורות; אבל בנוגע לכוונה ("דיעותיהם") שבהנחת תפילין, ועד"ז בשאר המצוות – יש חילוקים ממעלה מעלה עד מטה מטה.

ולכן, הן אמת שברובם ככולם של המצוות מספיק הענין ד"שלוחו של אדם כמותו" באופן שהמעשה הוא כרצון המשלח, ללא נפק"מ בנוגע למחשבה ואפילו בנוגע לדיבור, הרי כשבאים לענין נעלה יותר בעבודה (אע"פ שגם הוא קשור עם ענין המעשה), אזי נוגע גם המחשבה, ועאכו"כ הדיבור. וכפי שמצינו בנוגע לעבודת הקודש – בענין הקרבנות וקדשים – שנוגע גם המחשבה של השליח (אע"פ שהמעשה הי' כפי רצון המשלח), כדברי המשנה83 : "לשם ששה דברים הזבח נזבח" (כמבואר בארוכה בגמרא ובפוסקים עד לאחרונים).

וכן הוא בנוגע לכללות הענין ד"אדם כי יקריב מכם"84, שזוהי התחלת העבודה – שכיון ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"85, הרי מובן, שכאשר חסר בשימושו לקונו, אזי חסר בבריאתו, וא"כ, כשמשמש את קונו בענין העשי' בלבד, אזי "נברא" רק חלק המעשה שבו, ואילו בריאת חלק הדיבור והמחשבה אינה כדבעי, כיון שבהם אינו משמש את קונו; וכמו"כ כשמשמש את קונו בגלל שכך מחייב שכלו, אבל לא באופן שמוסר לקונו את כל מציאותו בשלימות.

אימתי ישנה בריאת האדם בשלימות – כאשר שימושו לקונו הוא בשלימות, היינו, שמשמש את קונו הן במעשה הן בדיבור והן במחשבה, בכל כחות נפשו, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"86, וכך מוצדקת בריאתו לא רק בנוגע לכח המעשה, אלא בנוגע לכל כחות נפשו.

ולכן, ההנחה וההקדמה הכללית לעבודת האדם – מתחילה במסירת הנפש והרצון, שאז נמסרים בדרך ממילא כל כחות נפשו וכל לבושי נפשו, עד לענין המעשה, שהוא הלבוש הכי תחתון וחיצוני.

וזוהי גם הגישה לענין השליחות – שהשלימות בזה היא, שלא רק המעשה הוא של המשלח, אלא כל המציאות של השליח נעשית המציאות של המשלח, ובדרך ממילא נעשה אח"כ גם המעשה של המשלח (כמבואר באחרונים87 אריכות הביאור בזה, והחילוקים למעשה וכו', כמדובר במק"א בארוכה88 ).

וזוהי כללות ההנחה שלמדים מהסיבות שגרמו למאסר – שהעבודה צריכה להיות מתוך מסירות נפש, כך, שישנה "פעולה נמשכת" לא רק מענין הגאולה, אלא גם מהסיבות שהביאו להמאסר.

אלא, שלאחרי שבעל הגאולה "פתח"89 ועבד עבודתו מתוך מס"נ בפועל – זכינו אנו לברכתו של הקב"ה שיכולים לצאת י"ח במס"נ בכח, מסירת הרצון והכחות, היינו, שמתבטל ממציאותו ומוסר נפשו וכל עניניו לה', ואז ממלא את שליחותו לעשות לו ית' דירה בתחתונים90 בשלימות, להיותו שליח לא רק בכח המעשה, אלא באופן שבכל מציאותו נעשה מציאות המשלח.

יז. וכמו"כ ישנו ה"פעולה נמשכת" מענין המאסר עצמו:

אע"פ שבחסדי ה' נמצאים במעמד ומצב שאין רודף כו', ואדרבה, מסייעים בלימוד התורה וקיום המצוות (כנ"ל סי"ד) – הרי ישנו ה"מאסר" של הנפש האלקית בהגוף ונפש הבהמית (כפי שמביא בעל הגאולה במאמרי ימי הגאולה91 ).

[וזהו גם א' הביאורים לתקנת הבעש"ט92, שבערב שבת לאחר חצות, קודם תפלת מנחה, יאמרו קאַפּיטל ק"ז בתהלים, שיש בו התוכן דברכת הגומל גם על היציאה מבית האסורים:

כיון שבששת ימי החול צריך לעסוק במלאכה, כמ"ש93 "ששת ימים תעבוד", וכדאיתא במכילתא94 : "זו מצות עשה" – הרי הוא מחוייב ע"פ תורה להיות במאסר הגוף ונה"ב, שדוקא על ידם יכול לעשות מעשים ומלאכות גשמיים, ובלשון רבינו הזקן בתניא95 : "כי אי אפשר לנפש האלקית כו' כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף", שדוקא אז יכולה נה"א לפעול שתהי' החרישה והזריעה כו' ע"פ תורה.

ולכן, כשמסתיימים ששת ימי החול, שבהם עוסקים בעניני העולם, עובדין דחול, ונכנסים ליום שנקרא "שבת לה'"96 – יום ששייך (לא לעולם, אלא) לה', ובו מתעלית מציאות העולם באופן שנעשית דירה לו ית' בתחתונים בגלוי, שלכן אסורים אז כל עובדין דחול, ובאופן שנוגע לכל מציאותו, שלכן העונש על זה הוא היפך החיים, כיון שמציאותו של יהודי היא באופן ד"שבת לה'" – תיקן הבעש"ט לברך ברכת הגומל (שזהו תוכן קאַפּיטל תהלים הנ"ל) על כך ש"יצא מבית האסורים" בשלום, ועומד להתפלל מנחה בתור הכנה ליום השבת, שבו יעמוד במעמד ומצב של חירות, "כאילו כל מלאכתך עשוי'"97 (שזוהי ההכנה לשבת, כמבואר בפוסקים98 )].

ובענין זה ישנה ה"פעולה נמשכת" מהמאסר, כפי שישנו עתה בחיי יום-יום של כל אחד ואחת מישראל – בנוגע לזמנים שע"פ שו"ע, בכשרות, מקדיש הוא לאכילתו ושתייתו וטיולו וכו' (כל הפרטים שמונה הרמב"ם בהלכות דעות99 ) – שצריך לזכור כיצד התנהג בעל הגאולה בעת מאסרו, שעמד בתוקף כו', ולדוגמא, שבעמדו בתפלה, לא התפעל מזה שנכנס "בעל בית האסורים" ואמר שביכלתו להכותו, וגם הכה אותו בפועל... וזה לא בלבל אותו, אלא המשיך בעבודתו בתפלה, וגם כאשר בא בפעם השני', המשיך להתנהג באופן כזה100.

יח. וזהו הלימוד לכל אחד ואחד מאתנו בעבודה שלפי ערכנו:

כאשר בא "בעל בית האסורים" של הגוף ונה"ב, ואומר לו לקצר בתפלתו, או לקצר בלימודו בתורה, או לקצר בהידור בקיום המצוות, ועד לקצר בקיום המצוות עצמם, כיון שנמצא ב"מאסר" של הגוף ונה"ב, שנמצאים בעולם גדול שיש בו רוב גוים, שע"פ תורה פטורים הם מתומ"צ, ואילו הוא אינו אלא מיעוטא דמיעוטא, שלזה לא חיישינן אפילו כאשר חוששים למיעוטא101 –

אזי אומרים לו: כיון שיהודי הוא "קבוע" עם הקב"ה שהוא "יסוד עולם", אזי לא שייך שיתבטל, מבלי הבט על מספרם של כל אלו שעומדים נגדו.

ואדרבה: הנהגה זו פועלת שסוכ"ס מצליח לפעול ש"בעל בית האסורים" יעשה כפי רצונו הוא, ועד שבבוא הזמן, יאמר לו – בחסד וברחמים – שבטלה מציאותו, ועליו למסור לו את הפקודה שקיבל מ"גבוה על גבוה .. וגבוהים עליהם"102, שצריך לשחרר אותו – כידוע הסיפור שהי' במאסר, שלאחרי הנהגתו בתוקף כו', הנה סוכ"ס הוצרכו לבשר לו הבשורה טובה – באופן ש"מלאך רע יענה אמן בעל כרחו"103 – שהוא משוחרר מבית האסורים100.

וכאשר מנסים ברגעים האחרונים של הישיבה בבית האסורים לשבור יהודי, את הנפש האלקית – עומדת נפש האלקית בתוקף, ואז הנה "לב נשבר ונדכה .. לא תבזה"104, ועד שפועלת גם על הגוף ונה"ב, ולא בעל כרחו, אלא כמ"ש86 "בכל לבבך", "בשני יצריך"105, שגם היצה"ר רוצה לעזור ליצ"ט בעבודתו, להאיר את הגוף ונה"ב, כך, שמילוי השליחות יהי' בשלימות גם מצד הגוף ונה"ב.

ועד שנעשה הענין ד"ושכנתי בתוכם"106 – כמו שהי' במשכן ומקדש, שנעשו מ"זהב וכסף ונחושת" כפשוטם, כך גם "בתוך כל אחד ואחד"107 – לא רק בנפש אלקית, אלא (על ידה) גם בגוף ונה"ב, וכמבואר בתניא108 ש"יד המחלקת צדקה לעניים" נעשית מרכבה למדת החסד שלמעלה, וכן כל רמ"ח אבריו נעשים רמ"ח אברים דמלכא109 – דא מלך מלכי המלכים הקב"ה, כיון שאינו מציאות לעצמו, כי, במסירת הנפש והרצון מסר גם את גופו ונפשו הבהמית, עד שפעל אצלם שעושים זאת בשמחה ובטוב לבב.

וענין זה פורץ גדרו של עולם – החל מהגאולה הפרטית שלו באופן ש"את רוח הטומאה אעביר"110, כיון שגם היצה"ר נעשה "עובד אלקים" ("בכל לבבך, בשני יצריך"), וזוהי ההכנה שגם פועלת את הגאולה הכללית, שאז יקויים היעוד110 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" כפשוטו, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

* * *

יט. ועד"ז ישנה ה"פעולה נמשכת" בנוגע לענין השלישי – ענין הגאולה:

הגאולה עצמה היתה גם באופן מיוחד – שבמשך זמן לא ארוך, נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה, ולא זו בלבד ששיחררו אותו, ובאופן של אתהפכא, שמתחילת הגזירה דהיפך החיים נשתנה המצב לחיים, ומגזירת המאסר נעשה מצב של חירות באותה המדינה, אלא נעשית חירות למעלה ממדידה והגבלה של המדינה ההיא, וגם של כל המדינות וכללות מנהג העולם:

מנהג העולם הוא – שכאשר עוברים בגבול שבין מדינה ומדינה, צריכה להיות בחינה ובדיקה.

ואילו כאן – הרי ידוע הסיפור בזה, שרבינו נשיאנו, בעל הגאולה, הודיע שאינו מוכן לנסוע אא"כ יתנו לו להוציא כל מה שרוצה ליקח עמו (לאחרי שניסו לעכב ולא ליתן להוציא דבר-מה, בטענה זו או אחרת), וכאשר מסרו את הדברים בעיר-הבירה, הגיעה פקודה – "חוקה חקקתי" – מ"גבוה על גבוה", שלא יבדקו ולא יבחנו כלום, אלא יניחו על הארגזים הסגורים את חותם הממשלה המאשר להוציא אותם, מבלי להסתכל מה נמצא שם111.

הנהגה כזו – היא היפך החוק בהחלט, לא רק במדינה ההיא ובזמנים ההם, אלא בכל מדינה שבעולם לא קיימת מציאות שיניחו לצאת ולהוציא ממדינה למדינה ללא בחינה ובדיקה; ואם הדברים אמורים בנוגע לכל אדם, הרי עאכו"כ בנוגע לאדם שהתנהל נגדו משפט וכו', ושוחרר רק לאחרי התערבות והשתדלות דרגא אחר דרגא כו', כך, שלכאורה הי' מספיק שיצא בעצמו לחירות, גם ללא ה"רכוש גדול" – כדברי חז"ל112 בנוגע להבטחה113 "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", שבנ"י טענו: מה נוגע לנו ה"רכוש גדול" – "ולואי שנצא בעצמנו".

אך על זה ישנה ההוראה מיציאת מצרים – שגאולה אמיתית היא באופן ד"בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"114, "לא תשאר פרסה"115, ועד ש"גם אתה תתן בידינו"116, והיינו, שאף שהי' מאסר עם עבודת פרך, אסור לצאת משם ולהניח שם אפילו ילד קטן, ואסור לצאת משם ולהניח שם ניצוץ של קדושה שנמצא בכלי כסף וכלי זהב, או אפילו בכלי חרס – שעליהם איתא במשנה וגמרא117 ש"התורה חסה על ממונן של ישראל", שהרי "אם תאמר כלי .. מתכותיו, מטבילן והן טהורין", ובהכרח לומר ש"על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו".

ובאופן כזה היתה הנהגת בעל הגאולה – על יסוד ההוראה מיצי"מ – שלא מספיק ש"יצאו", אלא "יצאו ברכוש גדול", כיון שזהו דבר ששייך אליו – ניצוצות שהוא צריך לברר אותם, או שכבר בירר אותם.

וזוהי ההוראה של נשיא דורנו לכאו"א מאתנו – שכאשר "נלכה באורחותיו", צריכה להיות הגישה שאין לוותר על ניצוצות הקדושה שנמצאים בכלים ונכסים שלו, כיון שכל ענינים אלו שייכים אליו בשליחותו של הקב"ה, ומכל ענינים אלו צריך לעשות כלי לאלקות (כלשון החסידות).

כ. ובודאי שאין לוותר על בנינו ובנותינו, ולהסתפק בכך שמציל את עצמו ומעמיד את עצמו במעמד ומצב של טוב, אור וקדושה, אלא "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו":

ישנם הטוענים118 : מי שרוצה להאריך בתפלה, לקבוע עתים לתורה ולהדר בקיום המצוות – די בכך שיעשה זאת בעצמו, בנוגע לאשתו, ובנוגע להסמוכים על שולחנו, אבל לא כשמדובר אודות בן או בת שכבר עומדים על רגליהם; נמצאים אנו בעולם שבו לא צריך ואסור לומר להם דעה...

ומלבישים זאת באיצטלא של יראת שמים (ובלשון הידוע119 : "אַ זיידענע זופּיצע") – שישנו דין שאסור להכות (לא רק הכאה כפשוטה, אלא גם הכאה בדברים) את בנו הגדול120, משום "לפני עור לא תתן מכשול"121, וכדברי הגמרא122 – שהובאו כפס"ד בשו"ע123 – "אדידך על צוארי דבריך .. מתמני סרי עד עשרים וארבעה", שעד אז צריך לומר לו מוסר, אבל לא לאחרי כן, כך, שיש לו גיבוי מהשולחן ערוך, שאין לו להתערב ב"עסקים" ("ביזנעס") של בנו!...

ועל זה אומרים לו: לא נכנסים כאן לשקו"ט ע"פ שו"ע; נמצאים אנו בזמן שכתלי הגלות בוערים (כדברי רבינו נשיאנו124 ), ועומדים לפני הגאולה מהגלות באופן שאף יהודי לא נשאר בגלות, ועאכו"כ שלא יכול להשאר בגלות דוקא בנו גדול, שכבר נעשה בר-מצוה.

צריכים להשתדל בנוגע לכל יהודי שיכולים להגיע אליו, לקרבו לאביו שבשמים, לתורתו ולמצוותיו, אבל "עניי עירך קודמין"125 : לכל לראש צריך להשתדל בנוגע לבנו ובתו ונכדיו.

ובנוגע לטענה שהם כבר מבוגרים, ומי יודע אם ירצו לשמוע אליו וכו' וכו' – הנה טענה זו יש לה מקום רק כשהולך בכח עצמו, שלכן, כשם שהוא מבוגר ובעל שכל, הרי גם בנו הוא מבוגר ובעל שכל, וא"כ, או שישמע אליו, או שיאמר שהוא בעל שכל גדול יותר, ו"מאי חזית דדמא דידך סומק טפי"126 ; אבל כאשר מוסר רצונו להקב"ה, והולך בשליחותו – הרי לא מדובר כאן אודות שכלו ביחס לשכל בנו, אלא אודות ציווי הקב"ה ביחס לשכל בנו!

וכאשר הבן או הבת והנכדים ירגישו בו שדבריו נאמרים (לא בגלל שכך מתקבל בשכלו, או בגלל שיטפחו על שכמו ויאמרו לו "יישר כח", אלא) באופן שמתכוין לכך באמת, בגלל שזוהי האמת של "ה' אלקים אמת"127, שהוא האמת האמיתי – אזי יקבלו את דבריו, להיותם דברים היוצאים מן הלב, דברים לבביים שיוצאים מלב יהודי.

כא. וכאשר מתנהגים באופן כזה, אזי זוכים לגאולה כפי שהיתה בי"ב-י"ג תמוז בפעם הראשונה, לפני מ"א שנה – שמתבטלים כל המניעות והעיכובים, ואדרבה, האויבים ומתנקמים, לא זו בלבד ש"בעל כרחם יענו אמן", אלא שיהיו מסייעים בידו לצאת "ברכוש גדול", ובלשון הכתוב: "יגרשם מארצו"128, "בשלח פרעה"129, שפרעה בעצמו דוחק אותם ומסייע להם לצאת ממצרים.

וכל זה נעשה ע"י הגישה של מסירת נפשו ורצונו, שאז הולך בשליחותו של מקום, ומוסר את דברי הקב"ה, ופועל אצל בניו ובנותיו נכדיו ונכדותיו, "עניי עירך" ועניי המדינה, ובכל מקום שידו מגעת – שכל אחד מהם יהי' "אדם", "אדמה לעליון"56, כיון שעושה זאת ע"פ ציוויו ושליחותו של ה"עליון" – הקב"ה.

וכל זה נעשה מתוך הרחבה, ומתוך שמחה וטוב לבב, ועד שיקויים היעוד130 "שמחת עולם על ראשם", בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

* * *

כב. בהמשך להאמור לעיל אודות ג' הענינים שבזכרון די"ב תמוז, הסיבות שגרמו להמאסר, המאסר עצמו, והגאולה, הנה:

גם בקונטרס מאמרי הגאולה131 – שבהם מדובר אודות העבודה בפועל – החל מד"ה גפן ממצרים תסיע, וד"ה הוי' לי בעוזרי, ישנם מאמרים שבהם מדובר אודות הסיבות שגרמו להמאסר, ואופן העבודה בזה;

ישנם מאמרים הקשורים עם המאסר, והיינו, שנוסף לכך שנכתבו שם132, הנה גם תוכן המאמרים הוא בנוגע לקושי העבודה, והביאור בענין הירידה, ככל הפרטים שבזה;

ולאח"ז – גם ענין הגאולה, ובפרט במאמרים שהתחלתם ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב,

ככל פרטי הענינים המבוארים לכל אחד שלומד את המאמרים בדיוק.

כג. ונוסף לזה, ישנם גם המכתבים שבעל השמחה כתב לפני ארבעים שנה, בקשר עם החגיגה הראשונה של י"ב-י"ג תמוז בשנת תרפ"ח – המכתב שבו השיב על השאלה בנוגע לתוכנה של ההתוועדות, ומכתב נוסף שכתב לאחרי י"ב-י"ג תמוז –שיש ביניהם חילוק עיקרי:

במכתב הראשון – שכתב בשלהי סיון133 – כותב: "על דבר שאלתם במה תהי' ההתעוררות של אנ"ש שי' בימי החג הזה, הנה התעוררות אנ"ש שי' בעצמה (עצם הענין שמתוועדים ביחד) הוא דבר גדול, ומביא בעזרתו ית' תועלת רבה וכו'"134.

ובמכתב השני – שכתב לאחרי י"ב-י"ג תמוז135 – כותב: "לבבי בטוחה אשר התוועדותם הטובה הביאה .. התחזקות גדולה .. בקביעות עתים לתורה ברבים .. בטח יואילו .. להודיעני מכל החלטותיהם הטובות וכו'".

ולכאורה הרי זו סתירה: כיון שעצם ההתוועדות הוא דבר גדול, הרי די בכך, ומהו הדיוק שיודיעו פרטי ההחלטות בנוגע לקביעות עתים לתורה בכלל, ותורה דרבים בפרט, דלכאורה, הרי זה רק ענין של העדפה והוספה.

כד. ויובן ע"פ האמור לעיל בנוגע לענין המס"נ וענין המעשה בפועל:

ההתחלה היא בענין המס"נ – מסירת נפשו ורצונו, ועד להשלימות בענין השליחות, שכל מציאותו נעשית המציאות של המשלח; זוהי מציאותו של הקב"ה שעל ידה ממלא את רצונו שתהי' לו דירה בתחתונים, ומלבד זה אין לו מאומה בעולמו, וכאמור לעיל – "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

ולהעיר מדיוק הלשון "נבראתי" (ולא "נוצרתי" וכיו"ב, כבשאר מקומות) – שענין ה"בריאה" מורה על התהוות היש מאין, כדברי הרמב"ן136 "אין אצלנו בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא", ומזה מובן, שלא מדובר כאן אודות הוספה במציאותו, ואפילו לא אודות נתינת "צורה" ל"חומר", או "חומר" ל"צורה", אלא המדובר הוא אודות עצם מציאותו בתור יש.

ועל זה אומרים, שכל ענין בריאתו – עצם מציאותו – הוא "לשמש את קוני",

והדיוק בזה – "אני לא. נבראתי אלא לשמש את קוני", כדברי הגמרא במנחות137 בנוגע למנחת העומר, שדיוק הלשון "לא כו' אלא כו'" בא לעכב גם בדיעבד,

ובלאו הכי – הרי הוא אין ואפס כמו קודם הבריאה, והיינו, שאין זה רק חסרון בשלימותו, או שחסר איזה פרט במציאותו, או שחסרה לו "צורה" או "חומר", אלא חסרה כל מציאותו, שאינו מציאות של יש, אלא אין.

אמנם, לאחרי ההתחלה בענין המס"נ – הנה "המעשה הוא העיקר"; מסירות-נפש מוכרחת להתבטא ולבוא בפועל ממש.

כשאומרים "שמע ישראל .. ה' אחד"72, שאז צריך לכוין ענין המס"נ73 – ממשיכים מיד לאח"ז שצריך להיות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"86, שבזה נכללים כל פרטי עניני האדם, עד "בכל ממונך"105.

הן אמת שנקודת העבודה ענינה מסירת הנפש והרצון, אבל לאח"ז, צריכה להיות מציאות של נשמה מלובשת בנפש הבהמית ובגוף בעל רמ"ח אברים ושס"ה גידים. – רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הם אמנם כנגד רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה138, אבל יש צורך ברמ"ח אברים ושס"ה גידים.

כה. ומזה מובן גם בנוגע לשני המכתבים הנ"ל:

במכתב הראשון מודגשת המעלה שבעצם התוועדות כולם יחד (כמארז"ל139 "אכל בי' עשרה שכינתא שריא") – שנעשים מציאות אחת לעבודתו ית'.

ובענין זה לא נוגעים הפרטים; בשעה שיהודי מוסר נפשו – אינו יכול להיות מונח בפרטים, לחשוב שימסור נפשו על ענין אחד, ענין שני וענין שלישי – שהרי אין זה מסירת הרצון, אלא מסירת רצון פרטי, או פרט מהרצון, ואילו מסירת נפשו ורצונו פירושה שהוא מוסר את כל רצונו, וממילא אינו יכול ליכנס בפרטי הדבר; הוא רק מתוועד ומתאסף עם עוד יהודים, כדי שביחד תהי' מסירת נפש אחת גדולה ("איין גרויסע מס"נ")!...

אמנם, ענין המס"נ מוכרח לבוא לידי פועל, שלכן צריכה ההתוועדות להביא לידי החלטות טובות, ולכל לראש – בנוגע ללימוד התורה, שהרי "לא עם הארץ חסיד"140, וכיון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"141, הרי זה בודאי יומשך גם בנוגע למעשה בפועל. ולכן, במכתב השני מבקש בעל הגאולה שיודיעו אודות ההחלטות הטובות, החל מקביעות עתים לתורה, ובפרט לימוד תורה ברבים.

כו. וזהו גם ה"דבר מלכות" שבו "פותחין":

קודם ההתוועדות אומרים שצריכה להיות התוועדות – שיתאספו כולם לתכלית אחד.

כלומר: אף ש"אין דיעותיהם שוות" ו"אין פרצופיהן שוים"82, וכמו"כ אין רצונו של זה כמו רצונו של זה [יכולות להיות נקודות משותפות, אבל לא יכול להיות שיהי' אותו הרצון ממש; דבר כזה אינו במציאות, שהרי "אין דיעותיהם שוות", ואילו הי' אותו רצון, אזי היו כל הענינים בשוה] – מתאחדים כולם (לא בענין פרטי, אלא) בנקודה עיקרית וכללית של הרצון להתמסר להקב"ה, שהוא אחדות הפשוטה, וביחד עם זה, ה"ה כולל את כל המציאות כולה, ועד שכולם נסקרים במחשבה אחת142.

ולאחרי שישנה ההתוועדות על מנת להיות "כולנו כאחד" ליחידו של עולם – הנה בדרך ממילא ישנם גם החלטות טובות,

ועל הסדר: לכל לראש – לימוד התורה, ואח"כ – קיום מצוותי', "ללמוד וללמד (ואח"כ נמשך) לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי כו'"143, כל הענינים שבתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, ועד "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"144.

ואז יהי' ה"דבר מלכות" – "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב",

ו"שאו ידיכם קודש וברכו את הוי'"145, וכמבואר במאמרים146 שבכחם של ישראל להוסיף כח, כביכול, בפמליא של מעלה – לברך את הוי', ע"י "שאו ידיכם קודש", ועושים זאת מתוך שמחה וטוב לבב.

וכן תהי' לנו – במשך כל השנה, עד ימי הגאולה הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה,

ובינתיים – תהי' ביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים.

* * *

כז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי מראש צורים אראנו וגו'.

* * *

כח. בנוגע להמדובר אודות הענינים שיכולים ללמוד מהסיבות שגרמו למאסר, מהמאסר ומהגאולה – הרי כיון שהיו בזה כו"כ פרטים, קשה לפעמים לברר וללבן מהו פרט עיקרי, מהו פרט טפל ומהו פרט טפל דטפל; אבל ישנם "רשימות המאסר" מבעל הגאולה עצמו, ששם רואים איזה פרטים בחר להדגיש וליתן להם חשיבות מיוחדת. ומזה מובן גם בנוגע אלינו – שמהם ישנו לימוד מיוחד ועיקרי לכל אחד ואחד, ועד ל"כל אשר בשם ישראל יכונה"38.

ברשימות, שכבר נדפסו, מספר בעל הגאולה147, שע"פ השגחה פרטית הוליכו אותו לא בפרוזדור שבו מוליכים את האסירים ע"ד הרגיל – וממילא התעכב הדבר כו"כ שעות, ובסופו של דבר התברר שהיתה זו טובה גדולה בנוגע להנהגה עמו – היתה לו הזדמנות לישב בפרוזדור משך זמן, עד שהגיעו לחפש אותו, והכניסוהו לחדר הלשכה שבו אלו שתפקידם הי' לכתוב את התשובות על השאלות כו'.

ברשימה זו מציין בעל הגאולה, שבתחילה, בהביטו מסביבו היכן הוא נמצא... נתעוררו אצלו מחשבות שהם היפך מרוממות הרוח, ומיד "תפס את עצמו" שאסור להמשיך ולהרהר במחשבות מסוג זה, אלא אדרבה: יש לעמוד בתוקף וחוזק כו'.

והמשיך להתבונן בכך שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, כדי שבמקום זה יבוא לידי פועל ענין של תומ"צ, כך, שהעובדה שנמצא בפרוזדור זה – שבדרך כלל עוברים שם כאלו שאינם שייכים לתומ"צ, ואפילו כאלו שאינם שייכים לשבע מצוות בני-נח, כיון שעוברים עליהם כו' – היא בגלל שמקום זה ממתין במשך כל הזמן שיבוא לשם יהודי ויאמר בו פסוקי תורה, פסוקי תהלים, ומחשבות הקשורות עם תורה וקדושה; ומחשבה זו גופא נתנה לו חוזק כו'.

ובהמשך לזה נתעורר אצלו זכרון על מאורע שאירע עשרות שנים לפנ"ז148, הקשור גם עם מקום שממתין כו"כ שנים שיבוא יהודי ויאמר שם דבר תורה, אמירת ברכה וכו':

בהיותו נער, בן חמש או שש, נסע עם אביו ואמו ליאַלטע, בין הרי קרים, ובעמדם בדרך, פנה אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, להתפלל מנחה, וכיון שאין מתפללים בבקתא, במקום פרוץ149, נכנס בבקעה קטנה בין שני סלעים, והתפלל תפלת המנחה.

ואח"כ הראה לו אביו על מקום אחד בגובה ההר, שמרחוק נראה כעין חור גדול בסלע העומד בראש ההר, וסיפר, שבשנת תרמ"ד, בעת נסיעתו עם אחיו, עמדו לנוח במקום זה, וילכו להתפלל תפלת שחרית בגובה ההר, ובבואם לשם, ראו, שאין זה רק חור, אלא מערה ארוכה היא וחלולה, ושם מונחים סלעים קטנים, מקום טוב לשבת, כך, שיכלו להתפלל תפלת שחרית כדינה – לא במקום פרוץ, אלא במערה.

ומסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר: "אז ביאר לי (כ"ק אדנ"ע), כי השי"ת ברא את העולם באופן כזה אשר כל יהודי יכול לקיים את מצות ד', והי' אם יסע אדם בדרך ויגיע זמן תפלה, ואסור להתפלל על פני השדה במקום פתוח149, לזאת ברא הקב"ה סלעים חלולים כאלו, אשר הם כמו בתים, למען שיוכלו להתפלל שם".

כלומר: אע"פ שמעת בריאת העולם עברו ה' אלפים תרמ"ד שנה, הנה במשך כל הזמן המתינה מערה חלולה זו עד שיעברו כ"ק אדנ"ע ואחיו ויתפללו שם!

וזכרון מאורע זה חיזק אצלו את הרעיון בנוגע להמתנתו בפרוזדור זה, שיתכן שזוהי תכלית השלימות של בנין זה – שיביאו אותו לשם, והוא יחשוב או יאמר שם דברי תורה, פסוקי תהלים וכו'150.

כט. וגם כאן רואים שאין להתחשב עם ענין הכמות:

לכאורה, איזה מקום יש בשכל לומר, שישנו ענין שנברא בעת בריאת העולם, ולא בא לתכליתו במשך ה' אלפים תרמ"ד שנים, ורק לאח"ז, כשהגיעו שני יהודים והתפללו שם, אזי נשלמה הכוונה העליונה והתכלית של בריאת מערה זו?!

ואעפ"כ אומרים בפשיטות שכן הוא הענין ("אַזוי אַזוי איז דער ענין"151 )!...

ועד"ז בנוגע לכל אחד ואחד בעניניו – שלא יתיירא ויפחד לחשוב בנוגע לענין גדול וחשוב, שכל הכוונה בזה היא כדי שיברך ברכת המצוות, ברכת הנהנין או ברכת הודאה, ועי"ז יביא את העולם לשלימותו ולמילואו, כי, כך רצה הקב"ה שבאופן כזה תהי' בריאת העולם.

ובדוגמת מאמר הבעש"ט152 שנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף במשך שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי.

ל. וכל זה – גם כשמדובר אודות ענין שצריכים לחפש בו פירושים, ועאכו"כ כאשר פירוש הדבר בולט ורואים בבירור משמעות הדברים.

וכאן רואים את ההעלם וההסתר של העולם – שגם כאשר הדבר בולט, כמו במאורע שאירע בשבועות הכי אחרונים (כדלקמן), יכול להיות מעמד ומצב שלא שמים לב לעיקר הענין; מתעסקים אמנם בענינים חשובים, אבל לא בענין העיקרי – על יסוד הדין ש"עניי עירך קודמין"125, שלכן, הנה קודם שדואגים לעניים של מדינה אחרת, צריכים לחשוב תחילה אודות "עניי עירך".

לא. ובהקדמה:

דובר כמ"פ153 שכאשר יהודים מתאספים ביחד, ועאכו"כ בקשר למאורע נדיר – הנה לכל לראש יש לנצל זאת בנוגע ל"המעשה הוא העיקר", להשתדל אם אפשר לפעול אצל יהודים אלו שיתוסף אצלם בתורה ומצוותי'; ולאחרי שמבטיחים זאת, ועדיין נשאר זמן פנוי ומרץ פנוי – אזי צריכים לחשוב מה לעשות הלאה.

זוהי הנחה פשוטה ע"פ שולחן-ערוך – שהנהגת האדם צריכה להיות באופן ש"בכל דרכיך דעהו"51, שלכן, בכל מאורע שקורה אצלו צריך להשתדל שעי"ז יתוסף אצלו שלימות בהענין ד"דע את אלקי אביך", ששלימותו מתבטאת ב"עבדהו בלב שלם"52.

ובמיוחד בנוגע ל"כלל גדול בתורה": "ואהבת לרעך כמוך"154 – לעזור ליהודי שנמצא בד' אמותיו, ואח"כ – בחצירו, ואח"כ בעירו, ואח"כ במדינתו, ואח"כ – לאלו שנמצאים בריחוק מקום.

וכיון שכן, הרי ישנה הוראה ברורה, פשוטה ועיקרית – שכאשר מגיע יהודי מעבר לים155, עם בן-לוי' שלו, ובגלל זה מתקבצים כו"כ מישראל ביחד, הנה החוב הראשון המוטל על המתאספים, או אלו שהיו שם וקולם נשמע, הוא – להביט על הקהל שנמצא באסיפה, ולראות, אולי אפשר לעורר אותם להוסיף בלימוד התורה, בקיום המצוות, ביראת שמים וכו' וכו'.

ולפועל – התקיימה אסיפה אחת, אסיפה שני', שלישית ורביעית, ולא עלה בדעתו של אף אחד לעשות זאת!

על מה כן חשבו? – כיון שישנם שלשה מליון יהודים, והרי זה דבר פשוט שצריך לעזור להם (ואכן זה דבר פשוט), אזי "יחפשו עצות" כיצד לעזור לאותם שלשה מליון יהודים!

וזאת – בה בשעה שישנו דין ש"עניי עירך קודמין", כך, שלכל לראש יש לעזור לאותם מאה יהודים שנמצאים כאן באסיפה, שביניהם ישנם כאלו שצריכים ללמדם אל"ף-בי"ת של יהדות, וכאלו שצריכים ללמדם "אורח חיים", "יורה דעה", "אבן העזר" או "חושן משפט" וכו'.

ולא עולה בדעתו של אף אחד, שיתכן שהסיבה לכך שהתאספו יחד, ובשביל זה הביאו יהודי פלוני מעבר לים, היא – כדי שכל המתאספים ישמעו שצריך לשמור שבת, לאכול כשר, להניח תפילין, לשמור טהרת המשפחה, ולקבל עול מלכות שמים בכל יום ויום!

העזר והסיוע לאותם שלשה מליון יהודים ע"י כל האסיפות הנ"ל – מוטל בספק, ואכן מידי ספק לא יצא, ובפרט כשמדובר אודות ענין של פיקוח נפשות, שצריך לעשות את הכל אפילו על ספק וספק ספיקא, מאה או אלף ספיקות; אבל ישנו דבר ודאי: אילו היו מדברים שם אודות טהרת המשפחה, אודות כשרות, אודות חינוך, אודות שמירת שבת – הי' מתעורר יהודי אחד, שני יהודים, משפחה אחת ושתי משפחות, וכתוצאה מזה – עוד עשרות משפחות (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) שהרי גם על יהודים צריך ללמד זכות!...

לב. ויש להוסיף בזה:

ידועה תורת הבעש"ט156 על מאמר המשנה157 "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" – דלכאורה אינו מובן: הרי רואים במציאות שהענין ד"נפרעין מן האדם" הוא בפירוש שלא מדעתו, שהרי הוא צועק ככרוכיא שאינו רוצה את העונש, וא"כ, מהו הפירוש ש"נפרעין כו' מדעתו"; היכן מצינו שיהודי מסכים שיענישו אותו?! – ומפרש הבעש"ט, שכיון שרצונו של הקב"ה להבטיח שיהי' דין-צדק מכל הצדדים, לכן מזמינים לאדם מקרה דומה, אלא שזהו מקרה שאירע אצל הזולת, ומסבבים את הדברים באופן שמישהו יעורר וישאל אותו: מה מגיע – לפי דעתך – לפלוני בן פלוני שעשה כך וכך, והוא משיב, שלפי דעתו, צריך להיות דינו כך וכך; ולאחרי כן, כאשר קורה אצלו מאורע כזה, אפילו לאחרי כמה שנים, אזי "נפרעין ממנו" באותו אופן כפי שהוא בעצמו פסק בנוגע למאורע כזה – "מדעתו", אע"פ שעכשיו הרי זה "שלא מדעתו", שצועק ככרוכיא שאין רצונו בעונש זה.

ובנוגע לעניננו:

השי"ת עזר, ובאחת האסיפות נעמד אחד הנאספים ואמר: הן אמת שצריכים לחשוב אודות כל הענינים הטובים – אודות שלום בוויעטנאַם, אודות שלום בעולם וכו' וכו', אבל לא צריכים לשכוח שצריכים גם לעשות משהו עבור בנ"י!...

וכל זה למה? – הרי צריכים להבטיח שיהי' שלום בעולם, כהוראת התורה שיהודי צריך להשתדל "בשלומה של מלכות"158, ובשלום העולם, שלא יהיו מלחמות בעולם [ומה גם שזהו ענין ששייך גם לבנ"י, בנוגע לפרנסה, ובנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות]? – אלא מאי, החילוק הוא בנוגע לקדימה ואיחור: ישנו אמנם הענין ש"מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל"159, אבל לפנ"ז צ"ל הענין ד"מפרנסים עניי ישראל", שזוהי מצות הצדקה, ששקולה "כנגד כל המצוות"160.

ובכן: הזמינו לו לפסוק בעצמו את הדין – שכאשר מתאספים ביחד, הנה לכל לראש צריכים לחשוב אודות בנ"י, ורק לאח"ז צריכים לחשוב אודות תיקון העולם.

ואז – "נפרעין ממנו מדעתו": כיון שאתה בעצמך אמרת זאת – הי' עליך להמשיך צעד נוסף – שבנוגע לבנ"י גופא הנה "עניי עירך קודמין", שהם אותם יהודים שנמצאים עכשיו כאן בחדר, שהם ישמעו ויקלטו ("הערן און אויך דערהערן") את הדברים ובודאי יפעלו עליהם (אם בשלימות, או למחצה לשליש ולרביע – אבל בודאי יפעלו הדברים).

ואעפ"כ, גם זה לא עזר, ולא עלה בדעתו של אף אחד לעורר על זה!

לג. זאת ועוד:

עזר הקב"ה, ואותו יהודי שלכבודו ערכו את האסיפה, נעמד והראה תמונה מהנעשה שם – דלת של ישיבה ודלת של מקוה. ועל זה שאלו אותו: אבל מה נעשה מעבר השני של הדלת?!...

שאלה זו לא הי' בה אלא לגרום לו עגמת נפש – שהרי הוא בעצמו יודע מה נעשה מעבר השני של הדלת, וגם השואל יודע, ולאידך גיסא, אסור לו להשיב על השאלה, כי, נוסף לכך שאין בזה תועלת, יכול להיות בזה ענין של סכנה. וע"פ דין, אסור לשאול שאלה כזו שהשואל יודע את תשובתה, ויודע שהנשאל אינו יכול להשיב (כשם שאסור להזמין מישהו לסעודה בשעה שיודעים שלא יוכל לבוא161 ) – כיון שאין זה אלא כדי לצער יהודי162.

למה עשה ה' מצב כזה – שישאלו שאלה כזו?!

ובכן: לאמיתתו של דבר, לא נשאלה שאלה זו אודות המקוה שם; השאלה היתה אודות המקוה בניו-יאָרק, אודות המקוה בקאָנעטיקעט, ואודות המקוה במינעאַפּאָליס:

ישנה תמונה יפה של המקוה, ומסתמא יש בה מ' סאה מים כשרים, אבל – שואלים אצל המנהל רוחני – מה נעשה מעבר לדלת?! כמה נשים הולכות לשם מידי שבוע בשבוע?!...

כלומר: השאלה ששאל פלוני אצל היהודי שבא מעבר לים, מה נעשה מאחורי הדלת של המקוה שנמצאת מעבר לים – עליו לשאול את עצמו: יש לך מקוה בעירך? – מה נעשה מהעבר השני של הדלת?!...

האם אתה מתנהג כפי שהסנהדרין צריכים להתנהג – "לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם .. ויחזרו בכל עיירות ישראל .. וילמדו את ישראל כו'"163 ; עליך לבקר בכל העיר, בכל בית, ולשאול: מדוע לא רואים את האשה במקוה?!...

והטענה שאין זה דרך צניעות – שייכת לשנים קדמוניות; עכשיו – מדפיסים אודות ענין זה בעיתונים, ומדברים על זה עם ילדים בני עשר, ומלבישים זאת ב"קדושה" – שחינוך הבנים והבנות מגיל עשר שנים אינו יכול להיות חינוך שלם אא"כ ילמדו עמהם הלכות אישות, אבל באופן של פריצות!... – הילדים יודעים יותר טוב מזה שאמור לדבר עמהם אודות טהרת המשפחה, אלא שהם יודעים זאת ממקור בלתי טהור; אבל אעפ"כ, הוא לא ידבר אודות טהרת המשפחה, מפני הבושה!... – מה אתה מתבייש?! הרי לא תחדש לה שום דבר; היא מדברת על זה בגלוי!

ועד"ז בנוגע לישיבות, שכאשר שואלים על תמונת דלת של ישיבה מה נעשה מאחורי הדלת – מופנית שאלה זו לישיבות כאן:

ישנה אמנם הצלחה גדולה, וניתוספו בישיבות ריבוי ילדים; אבל השאלה היא: כמה ילדים אינם הולכים לישיבה?!...

אלו שהולכים לישיבות – תבוא עליהם ברכה, ויקויים בהם היעוד164 "הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום (ועי"ז) אני ה' בעתה אחישנה", וכל היעודים הטובים; אבל מה קורה עם שאר הילדים?!

כמה ילדים גרים ברחוב שלך שאינם הולכים לישיבה? – דיברת עמהם על זה, דיברת עם האבא, דיברת עם האמא?!...

ומה עם הישיבות שאין ביכלתן להחזיק את ראש הישיבה – אילו היו כולם נותנים "מעשר", היו כל הישיבות יכולות לפתוח את דלתותיהן, ולא היו צריכים לחשוב על גרעונות!...

וכאמור, ש"נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו": כאשר הוא בעצמו שואל מה נעשה מעבר השני של הדלת – הרי גם כאן ישנה דלת שאודותה נשאלת אותה שאלה!...

לד. ולאחרי שכל זה לא הועיל – נעמד אותו יהודי ואמר: יודעים אתם ממה אני מתפעל באמעריקא? – מחינוך הבנות!

נשאלת איפוא השאלה: כמה בנות מקבלות חינוך יהודי מלא אפילו בניו-יאָרק, ועאכו"כ בערים שמחוץ לניו-יאָרק?!...

בעוונותינו הרבים, הרי זה רחוק ביותר ממעמד ומצב ש-99% מבנות ישראל לומדות בבתי-חינוך על טהרת הקודש, מלבד אחוז אחד, כך, שיכולים לטעון שזהו מיעוטא דמיעוטא שאפילו לדעת ר' מאיר101 לא חיישינן...

לה. וכאן רואים עד כמה גדול ההעלם וההסתר בעולם – שלא שמים לב לדבר הכי ברור ופשוט:

מגיע יהודי שנסע אלפיים קילומטר מעבר לים, ומראה תמונה של מקוה ושל ישיבה, בה בשעה שהכל יודעים שאין שום תועלת בכך שמראים תמונות אלו; יהודי הנ"ל אינו טיפש, ויודע שאינו מרמה אף אחד, אלא שאין לו ברירה, להיותו "מצווה ועומד"... והשומעים יודעים שיהודי הנ"ל אינו טועה, ואינו רוצה להטעות אותם, אלא ש"הם165 לא עשו אלא לפנים"...

ובכן: במצב כזה – צריך להעמיד בפניו שאלה הנ"ל: מה נעשה בצדה השני של דלת המקוה או הישיבה?!...

אם השואל חושב ש"נפלה לו המצאה" לשאול שאלה זו בנוגע למעמד ומצב השורר מעבר לים – שלא ישלה את עצמו בדברי חלומות...

שאלה זו אינה המצאה שלו, אלא זהו בבחינת "הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר"166 ; זוהי שאלה ששואלים אותו מלמעלה בנוגע למעמדו ומצבו כאן, כאשר "בתוך עמי אנכי יושבת"167 :

בארצות-הברית ישנם חמישים מדינות, ובכל מדינה ישנם יהודים, וישנו איגוד של רבנים – "אגודת הרבנים", "ועד הרבנים"; עליהם לדאוג אמנם ליהודי שנמצא במרחק של שלשת אלפים קילומטר, שאשתו תלך למקוה, וילדיו ילכו לישיבה, אבל, לכל לראש עליהם לדאוג ל"עניי עירך"...

זהו עולם שבו "הכל מותר לך, הכל מחול לך, הכל שרוי לך", ואדרבה: "חכם יתקרי", "רב יתקרי", וכל שאר התוארים, ומדפיסים תמונתו בעיתון ובטלוויזיא, ע"י עיתונאי גוי שיציג אותו לפני חבירו... וא"כ, מדוע אינך מנצל זאת כדי לדאוג ל"עניי עירך"?!...

כואב לך הלב על המצב מעבר לים – ואכן כך צריך להיות ע"פ תורה, וכפי שכותב בעל הגאולה168, שהלב צריך לכאוב על הזולת באותה מדה כמו שהי' כואב לו באם הי' מדובר אודות ילד שלו, רח"ל, שאינו יכול לקבל חינוך יהודי – אבל אין זה פוטר אותך שלא יכאב לבך עבור ילד שלך, וגם אם אינו שלו בנפש, הרי זה ילד מהקהילה שלו, מד' אמות שלו, מהרחוב שלו, ומהעיר שלו!

ותמורת זה שמיד לאחרי נסיעתו של יהודי הנ"ל, או בתוך כדי דיבור משמיעת דבריו, יגש לפינה ויבכה על הטעות שלו – הרי הוא מרוצה ואומר "שישו בני מעי", שבחסדי ה', המצב כאן אינו כמו שם!...

אבל, נוסף לכך שענין זה אינו מצד עבודתו ויגיעתו,

– ובלשון המדרש169 : "באו האבות וזכו", וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע170 "דקדוק לשון וזכו, דלכאורה הול"ל סתם עד שבאו האבות", "היינו שע"י עבודה דוקא המשיכו האור והגילוי כו'" –

הנה לאחרי כל ההצלחות ("אַלע גליקן"...) הרי כמה שלומדים בישיבות, וכמה שלומדים ב"בית רבקה" ו"בית יעקב", וכמה שלומדים בבתי-ספר הפרטיים ("פּאַראָקיעל סקולס") וכו' וכו', וכמה שהולכים למקוואות בערים הגדולות – הרי זה שלא בערך לגבי מה שהי' צריך להיות!

לו. ומלבד זאת – יש כאן הטפת מוסר חי' ומוחשית ("אַ לעבעדיקער מוסר-זאָגער"):

כאשר מגיע יהודי ממקום כזה שבמשך חמשים שנה יש שם רדיפות על עניני דת, עד לעונש מיתה, ואעפ"כ, רואים איך הוא נראה – היתה צריכה להיות המחשבה הראשונה ללמוד מזה ה"מוסר השכל" הנראה לעין מיד: אם לאחרי חמישים שנה של גזירות, יכול יהודי להיות חי וקיים, לנסוע ולבוא וכו' – הרי עאכו"כ כשנמצאים במקום שאין בו גזירות, ואדרבה כו', בודאי היו צריכים לרצות להיראות כפי שנראה יהודי הנ"ל!

אך בפועל, הנה במדינה זו דוקא ישנם יהודים שאינם מתחשבים עם פסקי השולחן-ערוך; הוא טוען שהוא "קונסרבטיבי", ויש לו "שולחן-ערוך" משלו... ובנוגע לענין שמופיע ב"שולחן ערוך מקוצר", טוען, שהוא "רפורמי". ואם גם זה יותר מדי, טוען, שהוא "אתאיסט"...

פעם טען לי מישהו שנתחדש אצלו ענין: עד עתה חשב – באמרו על עצמו – שהוא עובר עבירה, אבל עתה נודע לו שאינו עובר עבירה, אלא הוא אדם חילוני ("סעקולאַריסט"); חס ושלום לומר שהוא עובר עבירה; יש על זה שם יפה בשפה האנגלית: "סעקולאַריסט"...

ואח"כ באו אלו שטוענים ש"אידישקייט" בנוי' ומיוסדת על לשון אידיש, ולכן, אי אפשר להשתמש בתואר "סעקולאַריסט"; אם אתה אומר על עצמך שהנך "סעקולאַריסט", הרי אתה "מתבולל"... וא"כ – שואל הוא – מה אני?! ומשיב לו: אמור מעתה שהנך "אידישיסט"!... "אַ וועלטליכער איד"...

בא איפוא יהודי מעבר לים, ומדבר רק אודות בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, ישיבות ומוסדות חינוך וכו', ואינו מזכיר מילה אחת לא אודות "תיאטרון" ולא אודות "שפה" וכיו"ב, וממילא לא היו יכולים לדבר עמו אודות ענינים אלו, מצד כיבוד אורחים...

והמסקנא מזה בהשקפה ראשונה היא – שהקיום של יהודים הוא על "אידישקייט", ו"אידישקייט" פירושה תורה ומצוות, ישיבה, ולהבדיל, מקוה, עם בית-כנסת ובית-מדרש, ו"מלמד" עם זקן לבן, שלובש סירטוק ארוך וחובש כובע מקומט ("אַ צולופּעטע שלאַפּע") וכו' וכו'.

ואעפ"כ, בנוגע לכל ענינים אלו – לא חשב אף אחד לדבר אודותם, ואין פוצה פה ומצפצף!

לז. ולהעיר:

איתא בזהר171 שבתורה יש "גליא" ו"סתים". וכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"172, הנה בכל ענין שבעולם יש גליא וסתים. ועד"ז בעניננו – יש ענינים שהיו צריכים לדבר בגלוי, ויש ענינים שהיו צריכים לדבר באופן סתום.

ובפשטות: ענינים הקשורים עם ארצות-הברית וכיו"ב בנוגע למדינה אחרת – יכולים לדבר בגלוי, ובודאי לא יזיק הדבר לאף א', ואדרבה, כאשר ידברו ויחזרו על הדברים וידפיסו אותם כו', הנה סוכ"ס תהי' מזה התעוררות; אבל ענינים הקשורים עם המדינה ההיא – צריכים להזהר בכל מילה ("זיך אויסרעכענען מיט אַ וואָרט"); לדעת מה צריך לומר, היכן לומר, למי לומר, ובאיזה סגנון לומר, ולאחרי כן, בנוגע להדפסת הדברים – אולי מוטב לצאת י"ח בדיבור בעלמא!...

אבל, כאשר "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה"173 – הנה בנוגע לענינים שבגלוי לא דיברו כלל!...

ה"מענה" היחידי שקבלתי מכל אלו שדיברתי עמהם על זה – ש"הרווחתי" ברוגז וכעס מצדם... ומסתכלים עלי מהצד השמאלי: למה אני מבלבל יהודים, ולמה אני מחרף ("וואָס זידל איך זיך")... וזהו מה שאפעל עם הדיבור עתה בענין זה – להסתכסך ("פאַררייסן זיך") עם כל אלו שערכו את האסיפות, שיש ביניהם יהודים טובים, יראי-שמים, ידידים, וכל המעלות הטובות...

לח. ונקודת הדברים – כפי שאמרתי לאחד שהי' בין המשתתפים באסיפה הנ"ל:

ישנו דין ברמב"ם בהלכות תעניות בתחילתן174, עד כמה מושלל לומר "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו .. נקרה נקרית .. הוא שכתוב בתורה175 והלכתם עמי בקרי וכו'", ומגיע על זה עונש הכי גדול כו', והיינו, שכאשר קורה אצל יהודי דבר מסויים, אין זה באקראי; אלא שהרמב"ם אינו נכנס לפרטי הדברים.

אך ישנו הסיפור הנ"ל של בעל הגאולה, שבשעת בריאת העולם ברא הקב"ה הר ובו מערה, כדי שלאחרי ה' אלפים תרמ"ד שנים יהי' מקום ליהודי להתפלל תפלת שחרית.

וכיון שכן, הרי יתכן – ולא מופרך הדבר – שהביאו יהודי (לא דומם, אלא מין המדבר) לכאן מעבר לים, כדי שיתעוררו וישימו לב לענין הנראה בהשקפה ראשונה – כיצד צריך להיראות רב; ובשעה שמראים דלת של מקוה או דלת של ישיבה, צריך לשאול מיד: מה נעשה מעבר לדלת... ולידע שהסיבה היחידה לכך שהחינוך אינו כדבעי יכולה להיות רק באשמתה של "מלכות הרשעה", וממילא, בשעה שאין "מלכות הרשעה", אין גזירות ואין מניעות, הנה על כל צעד ושעל צריך להיות חינוך על טהרת הקודש, ובכל מקום שישנו ילד יהודי שמותר לשלחו ל"חדר" – עליו לשבת ב"חדר"!...

וכאמור לעיל – לא סמכו על כך שיחפשו דברים הנסתרים, אלא הביאו במיוחד יהודי שידבר על זה, אלא, כיון שהוא בעצמו אסור לו לדבר, עוררו את אלו שפגשו אותו, שלאחרי כן ישוחחו על זה ביניהם: מהי הסיבה לכך ששם אין ריבוי ישיבות? – לא בגלל שאין שם יהודים, ולא בגלל שאין שם גמרות, אלא בגלל שיש שם גזירה שקובעת שזהו ענין הקשור עם עונש וקנס, שילוח לארץ גזירה וכו'.

ובכן: כאשר אתה כבר מדבר בענין זה – למה הנך נשאר בהתחלת הענין?! עליך להמשיך ולהגיע למסקנת הדברים – מהו ה"בכן" והפסק-דין,

– ובלשון הרגיל בגמרא בנוגע לכל דין: "מאי בינייהו" ו"למאי נפק"מ", ומדגישים בפירוש שאין זה סדר לומר "הלכתא למשיחא", שכן, כשיבוא משיח, לא יצטרך לשאול אצלנו מה לעשות... אלא צ"ל פס"ד שאנו צריכים לעשותו –

כפי שפסקת בעצמך – כנ"ל ש"נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" – שאילו לא היתה גזירה, אזי היתה שם ישיבה לילדים, ומוסד חינוך לבנות, בשר כשר, וטהרת המשפחה, וכל הענינים שמעכבת הגזירה; וא"כ, כאשר אתה נמצא במקום שבו אין גזירה – מדוע אתה שותק?!...

בשביל זה הביאו לכאן יהודי ממקום שיש בו גזירות במשך חמשים שנה – כדי לומר לך מוסר!

אלא שמחפשים "המצאות": מה צריך לשאול ומה לא צריך לשאול, איך לדבר ומה לא לדבר; לכל לראש יש לדבר אודות האל"ף-בי"ת, שזהו פשוטם של דברים, ולאח"ז יחשבו מה צריך לעשות נוסף על פשוטם של דברים – בדרך הרמז, דרך הסוד או דרך הדרוש, אבל יש להתחיל מפשוטם של דברים.

ואעפ"כ, למרות שכבר עבר כמה זמן מאז שיהודי הנ"ל חזר למקומו, לא עלתה בדעתו של אף אחד סברא זו – ובאמת אין זו "סברא", אלא זהו הפירוש הנראה לעין של הביקור שנערך כאן.

לט. וכמדובר כמ"פ – אין כוונתי לעבור על הציווי "אין צועקין על העבר"176 ; אין זה ענין ששייך ל"עבר", כיון שיכולים מהיום להתחיל לדבר על זה:

יש לצאת ולעמוד על בימת בית הכנסת ולומר: הקשיבו יהודים! ישנו מקום שבמשך חמישים שנה רצופות אסור ללמוד ואסור לעשות כך וכך, וכו' וכו', ככל אריכות הפרטים שבזה, או מוטב להזכיר זאת בקיצור... ולסיים: אשר לכן – יהודים – כיון שהקב"ה עזר והצליח שאתם נמצאים במדינה שבה מותר ללמוד, מותר לחנך ילדים, מותר להדפיס ספרים וללמוד בהם, ומותר לתת צדקה, ולא עוד אלא שיכולים לעשות כל ענינים אלו בריש גלי – עליכם להודות להקב"ה בכל יום על כך שמותר לכם לחנך את ילדיכם על טהרת הקודש, ועשו זאת, כדי שתשרה הברכה: החל ממחר בבוקר תתחילו לשלוח את הילדים – "בנערינו .. בבנינו ובבנותינו"114 – לבתי-ספר שבהם יתחילו ללמדם אל"ף-בי"ת של יהדות!

ועד"ז יש לדבר בנוגע למקוואות, מבלי להתבייש (כנ"ל סל"ג).

מ. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) בענין זה יש הוראה מ"פסוק" ב"טיימס" הקדוש... להבדיל, שלדאבוננו, נעשה "פוסק מקובל" על כל בנ"י...

ימים אחדים לאחרי נסיעתו של האורח הנ"ל, סיבב הקב"ה בהשגחה פרטית שנדפסה כתבה ב"טיימס" אודות חמש נשים שלא התביישו וסיפרו שישנה מצוה של טבילה במקוה, והסבירו במה מתבטאת מצוה זו, וה"טיימס" לא התבייש, והדפיס את הדברים בשם אומרם!

ותבוא עליהם ברכה – שהרי "מצוה לפרסם עושי מצוה"177.

ענין זה יצא כבר מהגדר של דבר שיש להתבייש בו – זהו שלא בערך לגבי דברי ניבול פה שנדפסו בעמוד השני של העיתון...

ומזה יש ללמוד "בנין אב" בנוגע למעשה בפועל – שרואים בגלוי שכל אחד ואחד יכול לדבר עם כל אב וכל אם וכו'. ואעפ"כ, אין פוצה פה ומצפצף.

מא. וכאמור לעיל – אין זה ענין של עבר; זהו עתיד והוה!

ואין זה באופן שאם לא יעשה זאת מיד, הנה "עוד היום גדול"178, באמרו, שמתכונן להמשיך ולהיות "מנהיג רוחני" עוד עשר שנים, כך, שיכול לעשות זאת מחר, בעוד חודש, בעוד שנה – שהרי מצינו בגמרא179 ש"לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפרי' ורבי'"!

והגע עצמך: מדובר אודות יהושע שהי' "מקבל" השני של התורה, מיד לאחרי משה רבינו, ובמעמד ומצב ש"היו עסוקים במלחמה ביום" ו"לא הי' להן עת לעסוק בתורה אלא בלילה"180, שאז "הלך בעומקה של הלכה", כך, שהי' עסוק במצוה גדולה ונעלית. ואעפ"כ, "בשביל שביטל את ישראל לילה אחת כו'", הנה עד היום הזה אי אפשר לפרוע זאת ("מ'קען זיך ניט אויסצאָלן"), ונדפס הדבר בכל הגמרות, וכל הילדים יודעים זאת – שכאשר מקבל התורה ביטל לילה אחת כו', הי' זה ענין חמור ("אַ געוואַלדיקער ענין")!

ומזה מובן גם בנדו"ד, שזהו ענין שאי אפשר לדחותו.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע לטהרת המשפחה – כן הוא בנוגע ללימוד התורה וקיום מצוה, חינוך וכשרות וכיו"ב.

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) בין כל המכתבים השונים שהנני מקבל עם כל מיני המצאות מכל מיני בעלי-המצאה, כותב לי יהודי, שאדע, שישנו ראשי-תיבות למנין השנה – תשכ"ח181 : תורה שבת כ.שרות ח.ינוך! ומוסיף להודיעני שתיכף באה שנת תשכ"ט, שהראשי-תיבות שלה: תורה שבת כ.שרות ט.הרה!... וממילא – מסיים – יש לדעת מה שצריכים לעשות, שכן, השנה עצמה מכריזה ואומרת מה שצריכים לעשות!...

ובכל אופן – ללא נפק"מ עם ראשי-תיבות או בלי ראשי-תיבות, לשמה או שלא לשמה, שיקרא שמו עליו וכו' – העיקר הוא שיבוא הדבר לידי פועל!

מב. אילו היו מדברים אודות ענינים אלו באסיפות הנ"ל – הי' בריא יותר הן עבור האורח והן עבור המארחים, והעיקר – שהי' זה לטובת הבעלי-בתים, בניהם ובני בניהם, ובזה לא הי' מקום לספק אם כיוונו או לא, שהרי אין ספק בדבר שזוהי התכלית הראשונה.

אלא מאי, הקושיא היא: כיצד יתכן לומר שהקב"ה יניח שתהי' גזירה במשך חמשים שנה, ולאחרי כן יסבב סיבות (ע"י הפגנות או ללא הפגנות, ע"י ארגון זה או ע"י ארגון אחר, ציונים או לא ציונים) ויביא לכאן יהודי הנ"ל, כדי שעי"ז תהי' התעוררות בנוגע לעניני תומ"צ, בה בשעה שכולם צועקים שלא זו היתה כוונתם?!

הנה המענה לזה – ע"פ הסיפור הנ"ל של בעל הגאולה:

ישנו מקום ברוסיא הנקרא בשם "קרים", שהוא מחוץ ל"תחום המושב", אשר, ע"פ גזירת הצאר אסור ליהודים לדור בו, ואפילו כדי לעבור בו ממקום למקום, היו צריכים להשיג רשיון מיוחד (ע"י אישור מרופא וכיו"ב), כמו בנסיעה הנ"ל ליאַלטע.

כלומר: מדובר כאן אודות מקום שרק עוברים בו בנסיעה ממקום למקום, ולכאורה, ע"פ דין נוגע רק המקום שממנו נוסעים – "ויסעו מ...", והמקום שנוסעים אליו – "ויחנו ב...", ולא נוגע מה נעשה במקומות שבינתיים.

אבל האמת היא – שנוגע גם המקום שבינתיים, וכמשנ"ת בהתוועדות קודמת182 דוגמא לזה בנגלה דתורה, מדברי הרגצ'ובי183 בנוגע להולכת הדם כדי לזרקו ע"ג המזבח184, שההולכה עצמה נחשבת לעבודה, אע"פ שכאשר שוחטים בצד המזבח אין צורך בהולכה.

וכן הוא בסיפור של בעל הגאולה בנוגע להמקום שבאמצע הדרך – שהי' כדאי לברוא במקום זה דבר מסויים, ולהמתין ה' אלפים תרמ"ד שנים, עד שתושלם התכלית שבשבילה נברא דבר זה!

ובאמת אין זה ענין שבשבילו צריך להמתין עד שתודפס רשימת המאסר, אלא הדבר מובן מהמוזכר לעיל (ס"י) אודות דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות בביאור מארז"ל "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה" – שישנו בעולם ריבוי גדול של אנשים, ולדוגמא: חייטים שתופרים בגדים, סנדלרים וכו', אנשים שחורשים וזורעים כו' ואופים וכו', שכל מציאותם היא בשביל אדם אחד ויחיד שיושב ועוסק בדברי חכמה, כדי לספק את צרכיו! ומלבד זאת, הנה כדי שלא יהי' "שומם" (עצוב), נבראו עוד כו"כ אנשים כדי שתהי' לו חברה... שיוכל לטייל עמהם, או לומר להם "בוקר טוב" וכיו"ב!

ובנוגע לעניננו:

אם יתכן שנבראו אלף אנשים כדי שיהודי אחד ילמד סעיף בשולחן-ערוך או פסוק בחומש – הרי בודאי יתכן שיביאו לכאן יהודי עם זקן שלם ו"סירטוק" ארוך, כדי שיביטו עליו ויאמרו: הנה לפנינו הטפת מוסר חי' ומוחשית ("אַ לעבעדיקער מוסר-זאָגער"), שבאופן כזה צריך להיראות "רב" אפילו שם (במדינה ההיא), ועאכו"כ כאן, ואפילו שם, הנה הענין שבו צריך "רב" להתפאר הוא – לא כמות הכסף שיש לו, העובדה שיש לו "חוזה לכל החיים", או מספר חברי הקהילה, אלא שביכלתו להראות דלת של מקוה!...

אלא, שלדאבונו, אינו יכול להראות יותר מזה;

אבל אתה – יש ביכלתך להראות יותר, שהרי אין עליך שום איסור; ומה אתה מספר – שאתה יודע לשאת דרשה יפה באנגלית!...

לדבר אנגלית – יודע הגוי יותר טוב ממך, ולומר דרשה – יודע גם ה"גלח", להבדיל, יותר טוב ממך...

וכיון שביכלתו לפעול יותר – הרי הוא מאבד את זמנו לא על הדבר העיקרי שצריך לעשותו.

והרי הקב"ה לא נותן כחות מיותרים, כמ"ש185 "ימים יוצרו ולו (ולא) אחד בהם", והיינו, שכאשר הקב"ה נותן ליהודי שליחות מסויימת, נותן לו את כמות הכחות, הזמן והמרץ, הדרושים בשביל למלא את שליחותו בשלימותה, לא חסר ולא יתיר; וממילא, כאשר היהודי נוטל יום אחד, יומיים או שלשה ימים, וכך וכך מרץ והשתדלות, עבור ענין שאותו צריך לעשות (לא ה"בשם", אלא) ה"בורסקי", אזי חסר אצלו בעבודת הבשמים!...

ומה יענה ליום הדין?! – הרי סוכ"ס צריך ליתן לעצמו "דין וחשבון"!...

לא מדובר כאן אודות הדין וחשבון ב"יום הדין" לאחר מאה ועשרים שנה – שהרי עד אז ישוב בתשובה, ויהי' "הכל מחול לך, הכל שרוי לך"; אבל סוכ"ס יתפוס מה שקרה, וישאל את עצמו: מה עשיתי?!... השתתפתי באסיפה, ברכתי לשלום וטפחתי על השכם, ומה דיברתי? – הלה שאל אצלי מה נעשה במקוה שלי ובישיבה שלי מאחורי הדלת, ואילו אני, יצאתי מהדלת השני' ואמרתי: רחמנות על יהודי שאינו יכול לומר את האמת... ואילו בנוגע לשאלה העיקרית – לא נגע ולא פגע!...

מג. וכאמור לעיל – זהו ענין ש"מדעתו ושלא מדעתו"; אין צורך לשמוע את דברי, אלא לבחון בעצמו:

אותם דברים שהוא בעצמו תבע מפלוני בדרשתו (או שהתדבר עם חבירו שצריכים לתבוע, אלא שהי' זה באופן ש"ליבא לפומא לא גליא"186, כיון שאסור לומר זאת בדיבור) – למה אינך תובע זאת מעצמך, מדוע אינך תובע זאת מחברך, ומדוע אינך תובע זאת מהארגון שהנך נמנה בין חבריו?!...

וגם אם אתה "בעל הבית" – הרי יש לך דעה בבית-הכנסת, וא"כ, דפוק על הבימה, ודרוש זאת מהגבאי או מהרב של ביהכנ"ס!...

ועדיין נמשכת השקו"ט והפלפול בנוגע לאסיפה הנ"ל – מה עשו יותר מדי ומה לא עשו מספיק, ואיך צריכה או לא צריכה להיות ההנהגה מכאן ולהבא – אבל כל זה אינו אלא בנוגע לענינים כאלו שספק גדול אם יכולים לפעול משהו עם חיפוש ה"עצות", אלא, כיון שמידי ספק לא יצא, יש להמשיך ולפלפל בזה; אבל כיצד פוטרים את עצמם מהתעסקות בענין שנמצא בד' אמות שלהם?!

ואין זה מעמד ומצב שיש צורך למדוד – "ומדדו גו' והי' העיר הקרובה גו'"187 ; לא שייך כאן ענין של מדידה, שהרי צועק שהוא בעה"ב בבית-הכנסת, והוא ה"מנהיג-רוחני" (ולא יניח למישהו אחר...), וכאשר מדפיסים משהו בעיתון חייבים להזכיר אותו, כיון שהוא זה שעשה את הכל; ואעפ"כ, כאשר באים ואומרים לו: אם כנים הדברים, רוצים אנו לראות מה נעשה מעבר השני של דלת ה"מוסד חינוך", ה"ישיבה" או ה"מקוה" וכו' וכו' – אזי עונה שהוא "עסוק" ("ביזי")!...

במה הוא "עסוק"? – עליו להכין שלש דרשות לכל שבת, ולפעמים הוא צריך שבע דרשות, כיון שיש לו בכל יום שמחה אחרת, או רח"ל ענין של היפך השמחה.

ונוסף לכך, עליו לנסוע לוואַשינגטאָן לתת עצה כיצד צריך ה"פּרעזידענט" להתנהג בוויעטנאַם...

וכמו"כ בנוגע לארץ ישראל – שיש בה שנים וחצי מליון יהודים, כן ירבו – מוכרח הוא להביע דעתו בנוגע לעריכת ה"בחירות", אם לעשות זאת בעוד שנה או בעוד שנתיים וחצי... שהרי אי אפשר להסתדר בלעדיו...

ובפרט כאשר שר אחד מסתכסך עם שר שני – הנה לכל לראש צריך הוא לומר להם "מוסר", שיהודים לא צריכים לריב... ואח"כ צריך להוכיח להם ששניהם טועים; אף אחד מהם לא צודק, אלא שניהם טועים; ואילו הדעה האמיתית היא הדעה שלו, שהרי הוא גר בברוקלין...

וממילא – איך ישאר לו זמן כדי להשתדל בנוגע לבעלי-בתים שלו, שיתוספו אצלם ידיעה בתורה, והידור בקיום מצוה, והעיקר – בנוגע לענין חינוך הבנים והבנות?!...

מד. וכאמור לעיל (סל"ד) בנוגע להכרזתו של האורח ממה הוא התפעל: הוא לא התפעל מהחליפות הקצרות של הרבנים, ולא התפעל מהאנגלית שבפיהם, ואפילו לא התפעל מהעובדה שיש להם דעה בבית המלכות (אם אכן יש להם דעה...); הדבר היחידי שממנו התפעל הוא – מחינוך הבנות!

ובגלל זה טפחו על שכמו: כאן הוא אמר מה שהוא חושב, וכאן רואים וכו' וכו', ותבוא עליו ברכה.

מה אתה מתפעל מההתפעלות שלו?! – תתפעל בעצמך!... ותשתדל בנוגע לחינוך הבנות, שלא תישאר ילדה אחת שלא תקבל חינוך על טהרת הקודש, ושהמוסדות יוכלו להתנהל באופן שלא תחסר להם פרוטה או יותר מפרוטה... ויוכלו להחזיק מורים טובים ומורות טובות, הנהלה טובה ובנין טוב וכו' וכו'.

אלא, שכל זה – טוען הוא – אינו שייך אליו:

הוא למד חמש שנים בישיבה, ועוד חמש שנים למד לעצמו, ואח"כ קיבל "סמיכה", ואח"כ קיבל כל מיני תוארים: "בּי-איי" (B.A.), "עם-איי" (M.A.), או "פּי-אייטש-די" (PhD) – כל הלשונות שיש בזה, לא עליכם... לאחרי שעבד על זה במיטב שנותיו, ואח"כ השתמש בכל הקשרים שלו כדי שימנוהו ל"רב" בבית-כנסת גדול, וישלמו לו שלושים אלף דולר לשנה.

וכיון שכן, כיצד יתכן – טוען הוא – שהקב"ה [שהרי הוא מאמין שכל זה נעשה ע"י הקב"ה] יטריח את עצמו בטירחא גדולה כזו, כדי שהוא יפעל על אם יהודי' שתשלח את בת החמש שלה ללמוד אל"ף-בי"ת, במקום לשלוח אותה ל"פּאָבליק-סקול"?!

כיצד יתכן שהקב"ה יתייגע במשך שלושים שנה, שלושים וחמש שנה, בשביל לדאוג עבור ילדה קטנה?! – הרי יש להקב"ה דרך יותר קצרה: לגשת בעצמו אל האם ולפעול עלי'!...

ואילו הוא – נתחנך לגדולות ונצורות... עליו להציל שנים וחצי מליון יהודים בארץ ישראל, ושלשה מליון יהודים במדינה ההיא, ולהציל את דזשאַנסאָן188 מפני טעות בוויעטנאַם, ולהציל את השלום בעולם וכו' וכו'.

אבל עניני קטנות ("קלייניקייטן") כאלו, שהשכנים שלו ישלחו ילד ל"חדר" וילדה ל"בית רבקה", "בית יעקב" או "בית רחל" – לא יתכן שבשביל זה התייגע הקב"ה במשך שלושים שנה להעמיד אותו ל"מנהיג בישראל"!...

ובכן: הרמב"ם53 אומר שיכול להיות שהקב"ה יברא אלף בני-אדם כדי שהחכם יוכל לישב וללמוד תורה, ותהי' לו חברת בני-אדם שיוכל לטייל עמהם כו', שלא יהי' שומם!

ויתירה מזה – כאמור לעיל שלפני ה' אלפים תרמ"ד שנים ברא הקב"ה חור בהר, כדי שיהי' מקום לשני יהודים להתפלל תפלת שחרית, ובכך סיים ההר את תפקידו; מסתמא הוא עומד בקיומו עד היום, אבל הוא מילא כבר את תפקידו!

דבר זה לא מתקבל בשכל?! – אין הקב"ה מתפעל, כביכול, מהשכל שלנו; זוהי המציאות!

מה. וכאמור לעיל (סמ"א) שאין זה ענין השייך לעבר, אלא זהו ההוה והעתיד;

ואין זה ענין שנוגע רק ל"יושב-ראש" של חמש מאות רבנים, אלא זה נוגע לכל רב ורב, לכל מנהיג רוחני ולכל מנהיג גשמי,

– כי, מנהיג גשמי בארצות-הברית יש לו דעה, ומסתכלים עליו מלמטה למעלה, ומסתכלים איך הוא מתנהג ביום השבת, ביום ראשון ויום שני כו', וזאת, אע"פ שתפקידו לנהל חשבונות או לחתום על הצ'קים, כיון שזהו טבע האדם, שכאשר יש לו איזה מעמד ומצב בחברה, אזי למדים מדרכיו. וממילא, כאשר הוא ישתדל, ידבר ויצעק אודות ענינים אלו, הרי זה יפעל – מיד, מחר או מחרתיים; אבל לא לדבר, בודאי לא יפעל מאומה –

ועאכו"כ שזה נוגע לכל ראש משפחה, לכל גבאי בקהילה, לכל "פּרעזידענט" בקהילה, ולכל שמש בבית-כנסת, ולכל אשר בשם ישראל יכונה,

כי, הכלל שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם189, נאמר על כל מי שיש לו לב יהודי, ללא נפק"מ איזה כותפת-דרגות ("עפּאָלעטן") הוא עונד, ואיזה "תואר כבוד" יש לו, וכמה כסף יש לו בבנק.

מו. (כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בבת-שחוק:)

ולאחרי שכתוצאה מהדיבור בכהנ"ל רכשתי כמה "ידידים טובים", שזהו ענין בפני עצמו – הנה יהי רצון שארכוש לכל-הפחות כמה "לקוחות" (ובלשון המדינה: "קאָסטומערס"), שלא יסמכו ח"ו עלי, אלא בבואם לבתיהם יתיישבו לעשר דקות כדי לחשוב אולי ישנו קס"ד שזו היתה הכוונה בכל הביקור הנ"ל,

ולאחרי כן, הנה כולי האי ואולי יערה עליו רוח ממרום, ויבוא לידי מסקנא טובה והחלטה טובה, ועי"ז טוב יהי' לו ולבניו ולדורותיו אחריו.

וכפי שה"מגידים" בעבר היו נוהגים לסיים: ובא לציון גואל, אמן.

* * *

מז. בין הנסים הקשורים עם פרשת המאסר והגאולה,

– כמדובר כמ"פ190 שהיו נסים גם בפעולות שקדמו למאסר, בנוגע לכללות העבודה שניהל בעל הגאולה במשך כו"כ שנים, שהרי לאחרי כל עניני הזהירות כו', ידעו מזה לא רק בחצר המלוכה, אלא אפילו מחוץ לחצר, ואעפ"כ לא הפריעו, שזהו נס גלוי בפועל, ועאכו"כ בנוגע לכללות ענין הגאולה שהי' נס גלוי בפועל –

ישנו דבר פלא בנוגע למאסר גופא, אשר, מבלי הבט על הפס"ד דהיפך החיים, הנה בכל הענינים, מתחילה ועד סוף, הי' בכל ענין נס גלוי.

מח. ובהקדמה:

בדרך כלל, הנה כאשר ישנו חשד על מישהו ורוצים להושיבו במאסר, מבטיחים לכל לראש שלא יוכל לדבר עם אנשים אחרים, ללא שמירה, כדי שלא יוכל למסור הוראות למי שהוא להחביא דברים, לברוח וכיו"ב. – זהו דבר הפשוט שמבין אפילו ילד קטן, ועאכו"כ אלו שענינם הוא לעסוק בכגון-דא.

וכך הי' צ"ל בנוגע למאסר זה – שכאשר שלחו לערוך חיפוש, לאחרי שהוחלט מלכתחילה שמבלי הבט על מה שימצאו בחיפוש, חייבים להביא אותו ולהושיבו במאסר (כפי שידעו אלו שבאו, ועאכו"כ העומדים בראשם), הרי מעצמו מובן, שלכל לראש היו צריכים להבטיח שלא תהי' אפשרות שיוכל לדבר בחשאי עם מישהו מבני הבית, ללא שמירה.

ומה הי' בפועל? – הנה ללא כל השתדלות, לא זו בלבד שהתירו, אלא הם בעצמם ביקשו מבעל המאסר והגאולה שילך עם אמו לחדרה, ואף אחד לא יפריע להם שם, ויוכל לדבר עמה, ובלשונם: להרגיע את רוחה191.

זהו דבר שאינו מובן כלל: היכן יש לזה מקום בדרך הטבע?!

ולפלא, שרובם של לומדי הרשימות, אינם תופסים מה נרשם כאן!...

זאת ועוד:

נוסף לכך שכללות המצב הי' חמור ביותר – הנה בין אלו שבאו לאסרו הי' מעורב גם יהודי, שהוא בעל-בחירה, ובבואה דבבואה אית לי'192, שלכן קשה יותר להתמודד ("זיך איינקערן") עמו.

וכפי שמצינו193 בנוגע ליוסף הצדיק, שעצם העובדה שהשליכו אותו לבור ש"נחשים ועקרבים יש בו"194, לא הי' חמור כ"כ – למרות דברי הגמרא במסכת יבמות195 (בנוגע לדינא) אודות גודל הסכנה שבנחש ועקרב – כמו ההתמודדות עם בעלי בחירה...

וכן הוא בנדו"ד:

העובדה ש"הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר"166, בנוגע לבלעם – אינה דבר פלא, כיון שמדובר אודות מי שאינו בעל בחירה;

אבל כאן הי' מדובר אודות יהודי, והוא אמר, שמבקש שיכנסו לחדר מיוחד, ללא אף אחד, ושם יוכל לדבר בחפשיות וכו' וכו'.

וכך הוה – שבעל המאסר והגאולה ניצל את ההזדמנות שהיתה אז ליתן כו"כ הוראות וכו', כפי שנדפס ברשימת המאסר, ועוד יותר מזה שלא נדפס196.

מט. ובהנוגע לעניננו:

כאשר כל אחד מתבונן בחייו, רואה שישנם ניסים בכל ענין וענין.

וכדברי הגמרא במסכת נדה197 : "מאי דכתיב198 עושה נפלאות (גדולות) לבדו .. אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו".

אלא, שכאשר מדובר אודות נשיא בישראל, הרי הוא כותב ומדפיס את הדברים, וכך יכול כל אחד לקרוא ולהסביר לשני, שיראה, שזהו נס גלוי שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, למטה מעשרה טפחים; אבל לאו כל אחד ואחד זוכה לנס גלוי, וכאמור, ש"אפי' בעל הנס אינו מכיר בנסו", ואעפ"כ, כאשר יתבונן ויסתכל מסביבו כו', יראה שהוא מסובב בנסים.

והנפק"מ מזה בנוגע לפועל:

כאשר יהודי עושה חשבון בדרך הטבע – להיותו בעל חשבון, וע"פ תורה יש לעשות חשבון – ומגיע למסקנא שאינו צריך להתעסק בהפצת התורה והיהדות באופן של מס"נ, בגלל שע"פ טבע לא יתכן שיצליח באופן כך וכך, ולא יתכן שיצליח בדיבורו עם אנשים מסויימים בתוקף וכו' – אזי אומרים לו, שכל החשבונות אין להם תפיסת מקום ("איז ניט אויסגעהאַלטן") בנוגע לבנ"י, כי, ע"פ חשבון, הרי הן הן גבורותיו הן הן נפלאותיו; כל ההנהגה עם בנ"י אין לה מקום בחשבון בדרך הטבע!

ולא רק ההנהגה עם הכלל, אלא גם עם הפרט – כידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש199, שענין הפרנסה עכשיו הוא בדוגמת ירידת ה"מן" במדבר, כיון שאין לזה מקום בדרך הטבע... ואין זה אלא שהעלם והסתר העולם פועל "כיסוי" כלשהו ("עפּעס אַ צודעק"), כדי שהיצה"ר יוכל "להרעיש" ולומר שזהו בדרך הטבע – "כחי ועוצם ידי"200 ; אבל, בהתבוננות קלה ביותר, תופסים מיד, שזהו "לחם מן השמים"9, כיון שאין לזה מקום בדרך הטבע.

וכיון שכללות ענין החשבון אינו מכוון – הרי בודאי שאין מקום לערוך חשבון "על חשבונו" של הזולת, שלכן לא ידבר עמו אודות ענינים של יהדות, חינוך הבנים והבנות וכיו"ב. – בנוגע לעצמו, מהיכי תיתי; אבל היתכן למנוע ענין שנוגע ליהדות ולהנהגה ע"פ תומ"צ אצל כו"כ מישראל?!

נ. וכמדובר כמ"פ – אין זה ענין ששייך דוקא ליחידי סגולה או מנהיגים בעדתם;

נמצאים אנו בזמן שלכל אחד יש "ברייטקייט" להביע דעה לכל העולם כולו... ונוסף לכך, עזר השי"ת שהעיתונים מדפיסים מכתבי הקוראים, ששם יכול כל הרוצה – אם רק יש לו סבלנות – לכתוב כל העולה על רוחו, ואם יש לו "קשרים" עם ה"בחור-הזעצער" וכיו"ב, אזי מובטח לו שהמכתב שלו יודפס בעיתון, אע"פ שבו מביע חוות-דעת בנוגע להנהגת העולם כולו.

אלא, שבענין זה לא יפעל מאומה, ואין כאן אלא ביטול זמנו, וביטול תלמוד תורה שלו; משא"כ בנוגע לפעולה בד' אמות שלו, עם "עניי עירך", כנ"ל בארוכה.

וכיון ש"ואהבת לרעך כמוך"154 הוא מצוה מן התורה, הרי זה ככל ציוויי התורה שיש בהם ב' פירושים: מלשון ציווי, וגם מלשון הבטחה (כפי שמביא רבינו הזקן בכ"מ201, מדברי הרמ"ע מפאנו202 ), והיינו, שכאשר יקיים את הציווי אזי מובטח לו שיקויים הדבר.

וכפי שרואים בפועל – "מעשה רב"203 – שכל אלו שעשו זאת, ולא התעייפו ועשו זאת פעם שני' ושלישית, הצליחו בזה, אם בשעת מעשה, או תוך כדי דיבור, או באותו היום, או בקירוב זמן.

נא. ויה"ר שכל הלימודים הנ"ל שלמדים מההנהגה עם בעל השמחה והגאולה, יהיו באופן של "זריעה",

– שהרי כל אחד מישראל נקרא בשם "ארץ חפץ"204, שהזריעה בו פועלת צמיחה של פירי פירות כמה פעמים ככה,

וכן הוא בנוגע לכל לימודים אלו, וכן בנוגע לשאר הענינים שאודותם כותב ברשימת המאסר, ובמאמרי הגאולה, ובכל הרשימות הקשורים עם ענינים אלו –

שיפעלו פעולתם בהפצת היהדות, בלימוד התורה, הנגלה והפנימית, ובקיום המצוות, ובהידור, אצל כל אחד ואחת לפי ענינם, ועוד יותר מזה,

ויעשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב, ובאופן דמוסיף והולך ואור, עדי קיום היעוד205 "לילה כיום יאיר", בקרוב ממש.

* * *

נב. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ל ואילך) אודות אלו שהתעסקו בענין מסויים במקום להתעסק בענינים שבהם היו צריכים לעסוק, ישנם כו"כ (מאלה שיכולים לחשוב שדובר אודותם) שאכן התעסקו גם בענינים שבהם צריכים לעסוק, אלא, שעשו זאת ללא פירסום, ואפילו אלו שהתעסקותם בענינים אלו היתה בפירסום, הי' הפירסום שלא בערך לגבי הפירסום של אותם ענינים שהיו צריכים להיות באופן סתום.

ובכל אופן, אע"פ שכוונתם רצוי' (כלשון הכוזרי206 ), הרי עדיין חסר בענין המעשה, בגלל העדר הפירסום באופן הראוי.

והעיקר – כפי שסיפר בעל השמחה207, ששאל פעם אצל מישהו מדוע מתנהג באופן כך וכך, וכאשר הלה השיב שעושה זאת באופן המותר, אמר לו: מי שפוגש אותך ברחוב, אינו יודע שאתה עושה זאת באופן המותר (ומה גם שהוא לא "למדן" לידע שיש בזה אופן המותר), וממילא, בראותו בן-תורה שמתנהג באופן כזה, מתקבל אצלו בפשטות שמותר לעשות כן, ללא הגבלות.

וזהו הטעם שצריך ליזהר בכל הענינים שיש בהם משום מראית עין, ולדוגמא: השותה חלב שקדים בסמיכות לאכילת בשר, צריך להניח שקדים על השולחן, כדי שידעו שזהו חלב שקדים208. כלומר: לא די בכך שהשותה עצמו יודע שזהו חלב שקדים, ולא די בכך שכל הרואים יודעים שהוא בחזקת כשרות, ומראהו כיהודי ירא-שמים בכל הפרטים – כל זה אינו מספיק, אלא יש צורך שיהיו השקדים מונחים על השולחן לעין כל.

ועל זה באה הוספה – ש"כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור"209, והיינו, שגם בנוגע לעצמו צריכה להיות ההבהרה שיהיו שקדים מונחים על השולחן.

ועאכו"כ במדינה זו שהיא לקוי' בענינים של פרסומת (כדלקמן), הרי בודאי שכל עניני טוב וקדושה צריכים להיות באופן של פירסום.

נג. ובהקדמה:

כשדיברתי פעם עם מישהו ע"ד הצורך בפירסום עניני קדושה, ורגז עלי – אמרתי לו: אינך צריך להחזיק את עצמך גדול יותר מאברהם אבינו...

מסופר בפרשת לך לך210 : "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". שואלים כל המפרשים: מה פירוש "הנה נא ידעתי" – מאורע זה הי' בהיות אברהם בן שבעים-שמונים שנה, עשרות שנים אחרי חתונתם, ולפתע נזכר: "הנה נא ידעתי"?!...

ומה גם שישנו דין ש"אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה"211, ובודאי קיים אברהם אבינו דין זה, שהרי קיים את כל התורה כולה212, אפילו עירובי תבשילין213.

והתירוץ על זה – ש"לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם"214 :

בודאי קיים אברהם אבינו את הדין ש"אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה", וידע שהיא אשה יפת מראה, אבל, מצד הצדקות שלו ומעלת עבודתו, כדאיתא במדרש215 ש"האבות הן הן המרכבה" (ועד"ז בנוגע לשרה), לא הי' בראי' זו אלא כדי להסיר את האיסור לקדש אשה קודם שיראנה, ומלבד זה לא הי' ענין נוסף בראי' זו; אבל שראי' זו תפעל משהו בנוגע לידיעה – "הנה נא ידעתי" – לא עלה הדבר על דעתו; דבר זה לא הי' בעולמו! וממילא לא עלה על דעתו שענין זה יכול לעורר אצל מישהו תאוה וחשק כו'.

[וע"ד המבואר במפרשים216 בנוגע למעמד ומצב ד"לא יתבוששו"217 שהי' קודם החטא, שאז הי' ענין המשגל רק מצד המצוה, כמו הנחת תפילין, כך, שכשם שלא שייך להתבייש בהנחת תפילין, כך לא היתה בושה בענין זה; ורק כאשר "ותפקחנה עיני שניהם"218, אזי נעשה ענין התאוה שבדבר].

אך עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא: כיון שהענין ד"אשה יפת מראה את" לא הי' אצל אברהם באופן של "ידעתי" – מה קרה לפתע ש"הנה נא ידעתי"?!

ומבואר בזה בספרי מוסר219 :

מצינו220 ש"יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים" (כמובא גם בפירוש רש"י בפ' שלח221 ), ויש שמגדלת שטופים בזמה, כמו "וישב ישראל בשטים"222, ועד"ז בנוגע למצרים223 – כמפורש בחומש224 שהיתה "ערות הארץ".

וכיון שהי' זה טבע המדינה, הנה כל מי שרק התקרב להיכנס לגבולה של ארץ מצרים, לד' אמות של מדינה זו, הרי זה פעל עליו איזה רושם.

ושינוי זה פעל אפילו אצל צדיק כמו אברהם – שכאשר הקריב לבוא מצרימה, נעשה אצלו הענין ד"אשה יפת מראה את" באופן של "ידעתי", ולכן הוצרך לחפש עצות כו'.

ובנוגע לעניננו:

הענין המיוחד שבו לקוי' מדינה זו הוא: ענין הפרסומת225. – כיון שישנה תשובת הרשב"א177 ש"מצוה לפרסם עושי מצוה", חייבים לקיים זאת בהידור, בתופים ובמחולות, ועד – בשבע חופות (כדברי הגמרא במסכת ב"ב226 ), כדי שהפירסום יהי' בתכלית ההידור.

– אמרתי פעם227 : גם כאשר מישהו מתענה במשך יום שלם, הרי זה יכול להיות באופן ד"שלא לשמה", אבל זהו חשש רחוק; אבל כאשר מישהו שותה יין ישן ואוכל בשר שמן בשבת, הרי זה אמנם פס"ד ברמב"ם228, אבל אעפ"כ, החשש שזהו "שלא לשמה" הוא הרבה יותר מאשר בנוגע למי שמתענה בשבעה עשר בתמוז מן הבוקר עד הערב!

וכמו"כ בנוגע למנהגי המדינה בענינים כאלו שבהם יש מקום לחשש אם זהו לשמה או שלא לשמה – שיש (ונקל יותר) לדון לזכות ולומר שזהו "לשמה",

ובכל אופן, ענין הפרסומת שבמדינה זו הוא דבר המדבק ("שטעקט-אָן") ופועל אפילו על מי שמצד עצמו לא הי' זקוק לכך, ע"ד האמור לעיל ממ"ש בספרי מוסר אודות אברהם בשעה שהתקרב לגבול מצרים.

נד. ולכן:

בשעה שיש פירסומת הכי גדולה מהפעולות והאסיפות הנ"ל, שענינם לא הי' לעורר את הנאספים על ענין של תורה ומצוותי', אלא דיבורים אודות ענינים השייכים ל"תיקון כלל ישראל"...

– שזהו אמנם דבר גדול ביותר ודבר חשוב ביותר, אבל זהו דבר שרחוק יותר ממעשה בפועל, ורחוק יותר מהחובה שלו, "מצוה שבגופו", בתור יהודי שיש לו השפעה, בד' אמותיו, בביתו ובמשפחתו, או בעירו ובמדינתו –

ואילו שאר הפעולות שעשה, בשמחה ובטוב לבב, שהשתדל חיזק ועודד וכו' בנוגע לחינוך הבנים והבנות וכיו"ב, נעשו (אמנם מתוך פירסום, אבל) בפירסום קטן, וממילא, לא גרמו לכך ש"ממנו יראו וכן יעשו" בכל ה"שטורעם" כמו בנוגע לענין הנ"ל – הרי המסקנא מזה היא:

כיון שהאפשרות ש"ממנו יראו וכן יעשו" קיימת גם עתה בתוקף ובשלימות, ואדרבה, ניתוסף יותר ביכולת ההשפעה שלו ע"י הפירסומת שהיתה בזמן האחרון – הרי ע"י פעולותיו מכאן ולהבא יש ביכלתו לשנות גם את העבר, שיהי' כולו על הצד הטוב – עי"ז שינצל את השפעתו במילואה עבור הענין של הפצת היהדות, התורה ומצוותי' כפשוטם, למטה מעשרה טפחים, החל מהענינים העיקריים ואח"כ גם שאר הענינים,

וכאמור לעיל (סמ"א): טהרת המשפחה, כשרות, חינוך הבנים והבנות על טהרת הקודש, שמירת שבת וכו', ככל הראשי-תיבות הנ"ל, ובתוספת עוד ראשי-תיבות שישנם בכמה ספרים,

ועד שמצינו, שבתיבה הראשונה שבתורה – "בראשית" – מרומזים בראשי-תיבות כל תרי"ג המצוות וגם שבע המצוות שמדרבנן (כפי שנדפס ספר שלם על ענין זה229 ).

וכאשר ינצל את השפעתו בכל התוקף ובמילואה עבור הפצת היהדות – הרי, כמדובר לעיל (ס"ו), יש בכחו של החכם לשנות את העבר, לעקור את הדבר מעיקרו ולעשותו דבר טוב,

ועד"ז בענין התשובה, שיש בכחו של כל אחד מישראל לשנות את העבר שלו, באופן ש"נעשו לו כ.זכיות"31, ועד ש"נעשו לו זכיות" (ללא כ"ף הדמיון) ממש,

ובודאי יעשה זאת מתוך שמחה וטוב לבב.

נה. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כיון שאיתא בשו"ע230 שהפוגע בחבירו צריך לבקש ממנו מחילה – הנני מבקש מחילה מכל אחד מהנ"ל, הן אם לא היתה לי כוונה, הן אם היתה לי כוונה, והן אם מישהו אחר חשב שהיתה לי כוונה...

וכיון שישנו דין נוסף בשו"ע231, שכאשר חבירו אינו מוחל, צריך לבקש ממנו ג' פעמים – הנני מבקש מחילה פעם שני' ופעם שלישית, וכיון שצריך להיות הידור מצוה – הנני מבקש מחילה פעם רביעית.

ו"שלום על ישראל" (כפי שטען האורח הנ"ל), למטה מעשרה טפחים.

* * *

נו. נהוג מידי שנה בשנה232 שבימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז עורכים מגבית עבור בתי-ספר ובתי-חינוך הנקראים על שמו של בעל הגאולה, שנמצאים בכו"כ מדינות, החל מארץ הקודש, ובכל קצוי תבל.

וכנהוג בענינים כגון אלו – בודאי יתן כל אחד כנדבת לבו הטהור,

וגם, אלו שרוצים, יציין כל אחד שמו ושם אמו (באותו פיתקא או בפיתקא בפני עצמה), כדי להזכירם על הציון של בעל ההילולא, בעל השמחה והגאולה, שבודאי גם מכאן ולהבא עומד במרום ומשמש ("מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש"233 ), ומעורר רחמים על צאן מרעיתו, "כל אשר בשם ישראל יכונה"38, להמשיך להם ברכת ה', בבני חיי ומזוני רויחי,

שאז יוכלו בנ"י ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך שמחה וטוב לבב, ובאופן דמוסיף והולך ואור.

* * *

נז. בהמשך להאמור לעיל (סנ"ג) ש"יש ארץ מגדלת וכו'" – ישנה בכל "ארץ" מציאותם של בנ"י שעל ידם נעשה קיום המציאות של הארץ (כמו שהוא בכללות העולם שמציאותו היא "בשביל ישראל"234 ), שע"י תורתם ועבודתם וכל עניניהם נמשכים גם שאר הענינים הדרושים למקום זה, כמבואר בכ"מ בארוכה235.

ומזה מובן, שאותם יהודים שנמצאים במקום שבו היתה התחלת הגאולה, שבגללה נערכים חגיגות והתוועדויות י"ב-י"ג תמוז בכל העולם כולו – הרי הם נוטלים חלק בראש, בנוגע לכל מקום שבו צריכה להיות פתיחת "שערי אורה", "שערי ברכה" ו"שערי גאולה"236 לכל אחד ואחת בכל עניניו, הן הגשמיים והן הרוחניים – שיומשך "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"237, בכל המצטרך להם, בני חיי ומזוני רוויחי, בטוב הנראה והנגלה,

ולכל לראש – בנוגע לגידול ילדיהם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ע"י חינוך על טהרת הקודש, ומתוך הרחבה.

ובקרוב ממש יוציאם השי"ת "מן המיצר אל המרחב" כפשוטו, ו"מן המיצר אל המרחב" עם כל הפירושים, בכל העולמות, כפירוש רבינו הזקן בזה238, כמשנ"ת בארוכה239,

למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה, ובעגלא דידן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

* * *

נח. דובר כבר כמ"פ240 אודות היהודים הנ"ל, ש"הנצנים נראו בארץ"241 – באי-כחם, שנשלחו בתור שלוחים "לתור את הארץ"242,

– אבל לא כמו אותם תיירים (שאודותם מדובר בכתוב) ח"ו, אלא כמבואר במדרשי חז"ל243 ש"ויתורו"244 הוא מלשון יתרון, כמ"ש245 "יתרון ארץ בכל היא", שזו היתה כוונת משה רבינו שהם יוסיפו יתרון בארץ –

וכבר התחילו לעשות זאת, וממשיכים בזה, ומסתמא ימשיכו גם הלאה כהנה וכהנה,

ויה"ר שיעלה הדבר בידם בנקל יותר ובהצלחה רבה יותר,

ומתוך שמחה וטוב לבב יפתחו את פתחי ארץ הקדושה לרווחה ולרחבה לכל עניני קדושה וטהרה,

ולכל לראש – שיקויים מ"ש246 "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים", והיינו, שכל אלו שהם במעמד ומצב ד"גוי צדיק שומר אמונים" להקב"ה, וכדאיתא בזהר ובמדרש247 : "אני ישנה בגלותא", אבל "לבי ער לקוב"ה", ע"י שמירת האמונה, שהיא אצלם בשלימותה ובתקפה וכו' – יקויים אצלם הענין ד"פתחו שערים" של המדינה ההיא, שיצאו משם "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"114, "לא תשאר פרסה"115, וכן "פתחו שערים" שצריכים לקלוט אותם,

וכל זה – באופן של טוב וחסד הנגלה והנראה, טוב וחסד ורחמים, בקרוב ממש, ובשמחה ובטוב לבב.

* * *

נט. נהוג בכל פעם ופעם להדגיש במיוחד את מעלת נשי ישראל, ע"ד שמצינו במתן-תורה: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים", "ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים"248, היינו, שמדגישים תחילה ובמיוחד את נשי ישראל.

וישנה כבר אריכות הדברים בזה בהאמור לעיל (סל"ד), שאפילו האורח שהגיע מעבר לים הדגיש לכל לראש את ענין חינוך הבנות.

וכמדובר לעיל, שכל מה שנעשה בענין זה הוא "כלא", שלא בערך, לגבי מה שהיו צריכים לפעול.

ואע"פ שאסור להקטין את הערך של כל פעולה שיהודי פועל בענין של תורה ומצוותי', וכדברי רבינו הזקן249 : "יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד", והיינו, שכל פעולה איזו שתהי', עאכו"כ בענין החינוך אפילו של ילד יהודי אחד, שיש מזה פירות ופירי-פירות עד סוף כל העולם, כיון שהחינוך שלו משפיע אח"כ על חיי המשפחה שלו ועל חינוך הבנים ובנות שלו, וכן הלאה, עד סוף כל הדורות, עד סוף כל העולם, ועאכו"כ כשמדובר אודות חינוך של כו"כ מבנות ישראל – הרי אסור שזה יחליש את המרץ הנדרש להצלת נפש אחת מישראל, מאלו שעדיין לא ניצלו והגיעו לד' אמות של חינוך על טהרת הקודש, ועאכו"כ כשמדובר לא רק אודות נפש אחת, אלא אודות כו"כ נפשות.

זאת ועוד:

כמדובר כמ"פ250, הנה בדורנו זה, ובפרט במדינה זו, ישנם ריבוי תפקידים וענינים ש"בבית הישן" (כפי שאומרים כאן: "אין דער אַלטער היים") היו נתונים בידי הבעל והאב, ואילו כאן נעשים הם ע"י האשה והאם (כמו "ליידיס-אָקזילעריס"), כך, שזהו ענין שניתן למלכות הנשים.

וכיון שכן, הרי האחריות שלהן גדולה פי כמה, וגם הזכות גדולה פי כמה, והעיקר – שהסיוע שנותנים להן מלמעלה הוא שלא בערך מכמו שהי' בעבר.

ולכן, הנה גם הענין של חינוך הבנות והנשים יש לו חשיבות מיוחדת בפרט בדורנו זה ובמדינה זו.

וכיון שיש לו חשיבות מיוחדת – ישנה גם נתינת-כח מלמעלה במיוחד, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"251, ו"איני מבקש כו' אלא לפי כחן"252.

ולכן, כאשר רק ירצו – יעסקו בכך, ויראו פירות שלא בערך, ועד כלשון הידוע253 : "יגעת ומצאת" – לא רק לפי אופן היגיעה, אלא גם באופן של "מציאה" ש"באה בהיסח הדעת"254, שלא לפי ערך היגיעה שהשקיעו בזה.

ויה"ר שכל אחת מהן תהי' גם "טופח על מנת להטפיח"255 – להשפיע על כל הנשים שנמצאות תחת השפעתה, שממנה תראינה וכן תעשינה, ובאופן דמוסיף והולך ואור, ובודאי יהי' זה בהצלחה רבה.

* * *

ס. על יסוד המדובר כבר בהתוועדות קודמת256, כאשר רואים עכשיו, בדור הזה, שבין כל הסימנים של "עקבתא דמשיחא" נתקיים גם הענין ד"נערים פני זקנים ילבינו", "בת קמה באמה כלה בחמותה"257 – צריכים לנצל זאת בצד הקדושה.

וכאמור לעיל: אלו שיש להם הורים דתיים – יהיו הילדים דתיים יותר מהוריהם, ואלו שאצל הוריהם צריך עדיין להתוסף בעניני לימוד התורה וקיום מצוותי' – יפעלו זאת הילדים עליהם, ולכל לראש ע"י הוראת "דוגמא חי'" כיצד צריך יהודי להתנהג בחיי יום-יום, בלימוד התורה בשופי וקיום המצוות בהידור.

וכאשר יעשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב – הרי זה יפרוץ258 את כל המדידות והגבלות שחלק מההורים רוצים להטיל על ילדיהם בענין היהדות ותורה ומצוותי', באופן של כבוד, ובדרכי נועם ובדרכי שלום, וסוכ"ס תנצח האמת – שלא זו בלבד שההורים יהיו מרוצים, אלא הם יודו לילדים על זה שהראו להם את הדרך ועזרו להם לילך "מחיל אל חיל"259 בתורה ומצוותי'.

ובהתאם לזה, יש ענין בכך שכל הילדים הנמצאים כאן – וכל אשר בשם "ילד" יכונה, מגיל שלש שנים עד גיל תשעים ושלש שנים – יאמרו "לחיים", ויוליכו את כלל ישראל – מתוך הנהגה ע"פ תורה ומצוותי' – לקראת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן בעצמו ניגון ה"הקפות" לאביו ר' לוי"צ ז"ל, והמשיך לעודד את השירה בידיו הק' בשמחה רבה.

ואח"כ צוה לנגן ניגון הכנה לניגון אדמו"ר הזקן].

* * *

סא. לפני סיום ההתוועדות יש להזכיר ענין נוסף – בנוגע להשלוחים:

ישנם אלו שנוסעים בשליחות ה"מרכז לעניני חינוך", כפי שהנהיג רבינו בעל ההילולא260 [וכן אלו שנוסעים מטעם מוסדות אחרים, או אלו שנוסעים ישירות בשליחותו של הקב"ה], להפיץ היהדות, תורה ומצוותי', בכל המקומות שיבקרו בהם, ולעשות זאת מתוך מרץ המתאים, ומתוך שמחה וטוב לבב – הנה יה"ר שיהי' בהצלחה רבה ומופלגה.

וכיון שבנוגע לכל ענין של ברכה הנה ה"כוס" לקבל את הברכה, להמשיך ולהוסיף בברכה, הו"ע התורה261 – בודאי יהיו לכל אחד מהם עניני תורה, הן בנגלה והן בחסידות, שיוכל לדבר בהם בכל מקומות ביקורו (וגם "בלכתך בדרך"262 – בזמן הנסיעה רצוא ושוב) – לדבר לפני כולם, ברבים, או בציבור (כידוע פרטי החילוקים בין "ציבור" ו"רבים", כמבואר באחרונים263 ), וכן לדבר עם יחידים, ועאכו"כ יחידים שהם בעלי השפעה, בבחי' "יחיד שרבים צריכין לו"264, להיותו במקומו מנהיג רוחני, מלמד, שוחט, רב או שמש וכיו"ב [ובזה נכלל גם אבי המשפחה, הגדול במשפחה, או האח הגדול כפשוטו ("ואת – לרבות אחיך הגדול"265 )], שעל ידו יגיעו הדברים גם למושפעים שלו.

וידברו בענינים אלו בחיות ובשמחה – שעי"ז יתוסף חיות ושמחה בשומעים, וגם במדברים.

ועי"ז יתוסף בהצלחת שליחותם – כיון שהתורה היא ה"כלי" שממשיך וגם "מחזיק" ברכתו של הקב"ה והצלחתו בכלל, ובפרט במילוי השליחות להפיץ היהדות בכל מושבות בנ"י, עד ש"לכל בני ישראל הי' אור במושבותם"266.

ובכל מקום שיבקרו בנסיעתם – יביאו ידיעות טובות, ויביאו מנסיעותיהם ידיעות טובות, ו"אין טוב אלא תורה"267 ומצוותי'.

ועי"ז יתוסף כמה פעמים ככה בהצלחה שלהם בלימוד התורה וקיום המצוות, ועד לאופן ש"נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה" (כדברי רבינו הזקן268 ), והוספה זו תהי' ביכולת שיקבלו, ותהי' להם גם ברכה מיוחדה מהקב"ה שינצלו את היכולת במילואה, ואז יהי' להם "אלף פעמים ככה" בפועל – במקרא ובמשנה ובגמרא ובהלכה למעשה, הן בנגלה והן בחסידות.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – פ"א), ואח"כ צוה לנגן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

סב. המצוה הראשונה שקטן שנתגדל מתחייב לקיימה היא: מצות קריאת שמע269. – הוא אמנם מתחייב מיד בשש המצוות שבמחשבה (כפי שנימנו בחינוך בהקדמת ספרו), אבל, בנוגע לענין בפועל, בדיבור, באופן גלוי – הרי זה הענין של קריאת שמע.

וכמבואר במפרשים270 הטעם להתחלת הש"ס "מאימתי קורין את שמע בערבין" – כי, "ראשית חכמה יראת ה'"271, ובפרט בזמן, הנה קטן כשנתגדל, מתחייב מיד בק"ש של ערבית, ולכן, התחלת תורה שבעל-פה היא: "מאימתי קורין את שמע בערבין".

אבל אעפ"כ, רואים בפועל מנהג ישראל, שמקשרים את הענין שיהודי נעשה "גדול" עם מצות תפילין.

וכמה ביאורים נאמרו בטעם הדבר, ובכל אופן, כן הוא בפועל ממש, ובלשון הגמרא בכ"מ272 (גם בנוגע לענין של הלכה, ועד להלכה שבפועל): "פוק חזי מאי עמא דבר" – שכל שאר הענינים, לאו דוקא קשורים עם בר-מצוה; הענין שמקשרים בכל המדינות עם בר-מצוה הוא – מצות תפילין.

וענין זה מתאים עם דברי הגמרא במסכת ברכות273 : "הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו .. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ274.. בשאר בתי .. כי מי גוי גדול275 ומי276 גוי גדול וגו'", היינו, שבתפילין של הקב"ה נאמר גם שבנ"י הם "גדול", ולכן, כאשר בן ישראל, בתור יחיד, נעשה "גדול", אזי מניח התפילין למטה שהם מעוררים (אתערותא דלתתא שמעוררת אתערותא דלעילא) את ה"תפילין דמארי עלמא", "טוטפות כלילו גדלי" (כמובא בתוס' שם277 ).

סג. ובהתאם לכך, הנה כאן המקום להזכיר, שכאשר נוסעים בשליחות של הפצת היהדות,

– שהנקודה בזה היא לפעול שיהודי יהי' "גדול" בחכמה, גדול בהבנה וגדול בהשגה וידיעה שהוא בנו של הקב"ה, ולכן צריך ללמוד תורתו ולקיים מצוותיו, וזהו כבודו וזהו שבחו וכו' –

הרי זה קשור גם עם ענין התפילין – לפעול ולהפיץ ענין קיום מצוה זו במיוחד, וכמשנ"ת בארוכה בזמנים שבהם דובר אודות מצות הנחת תפילין278.

ובפרט לאור העובדה שראינו במיוחד שענין זה נתקבל ונתפשט בכל תפוצות ישראל – והרי ישנו כלל בהלכה, כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות ממרים279 בנוגע לגזירות וסייגים ותקנות דרבנן, שאם נתקבל הדבר בתפוצות ישראל, חל על זה הגדר דמצות עשה ומצות לא תעשה מן התורה: "על פי התורה אשר יורוך280 – זו מצות עשה", וכן "לא תעשה, שנאמר280 לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך",

ולא עוד אלא שנתקבל הדבר בשמחה ובטוב לבב – שעי"ז מתקנים את הענין שבתחילה היתה מצות תפילין באופן ש"לא מסרו ישראל עצמן עלי' כו'" (כדאיתא בגמרא במסכת שבת281 ),

שזוהי הוכחה נוספת – "כיהודא ועוד לקרא"282 – שצריך להשתדל שכל יהודי שבא לכלל גדלות יקיים מצות תפילין כתיקונה.

ואז יהדר הקב"ה במ"ש ב"תפילין דמארי עלמא": "גוי אחד בארץ", "כי מי גוי גדול", "ומי גוי גדול", ובאופן שהענין ד"כתיב בהו" (ב"תפילין דמארי עלמא") – יומשך למטה בגלוי, עי"ז ש"ראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"283,

ובאֵין מונע ומפריע ימשיכו בנ"י ויגלו אחדות הוי' בכל הארץ, בכל הארצות ובכל קצוי תבל, מתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

סד. כיון שימי הגאולה הם י"ב וי"ג תמוז – הרי זה גם מחר (י"ג תמוז).

ונוסף לזה, הרי ישנה גם הרשימה הידועה284 (שחזרה ונדפסה עתה285 ), שנמשכו ההתוועדויות286 במשך כל השבוע, וגם ביום הש"ק י"ז בתמוז "נדחה", ועד – ע"פ רשימה אחת287 – גם ביום שני שלאחרי השבת, ועאכו"כ בשבוע זה.

ובודאי יערכו התוועדות נוספת288, והעיקר – התוועדויות שיביאו לידי קביעות עתים בתורה בכלל, ותורה ברבים בפרט, כמבואר במכתב דשנת תרפ"ח289, לפני ארבעים שנה,

ויהיו בהצלחה רבה, ובאופן שימשיכו זאת על כל השנה כולה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות והמים ("סודה") להממונים על סידור התוועדויות הנ"ל.

כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן בעצמו את כל הבבא האחרונה של הניגון "עסן עסט זיך" (בלי התיבות), והמשיך לנגן בלחש עם הציבור.

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].