בס"ד. שיחת יום ב' פ' פינחס, י"ט תמוז*, ה'תשכ"ח.

– לפני תפלת מנחה –

בלתי מוגה

א. מבואר ברשימה שנדפסה זה עתה1 בסוף המאמר ד"ה תפילין דמארי עלמא (תרנ"ג), שסיום המאמר הי' ביום השביעי של "שבעת ימי המשתה" (כפי שנקראים ברשימה) – יום ב' י"ט תמוז, דכיון שביום א' הי' התענית (נדחה), לכן הוסיפו (לימי המשתה) את יום ב' י"ט תמוז, והתחלתו היתה בפסוק2 "וחזקת והיית לאיש", שזהו חלק ההמשך שהתחלתו "והנה בשל"ה פ' ויחי .. איתא כו'"3, עד סיום ההמשך כפי שבא בדפוס.

ובענין זה יש הדגשה מיוחדת עתה – במלאות שבעים וחמש שנים למאורע זה4.

ב. ובהקדם ביאור הענין המיוחד דשבעים וחמש שנים:

ידוע המבואר בתורה אור5 (ובתוספת ביאור בהדרושים שלאחריו) על הפסוק6 "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", וז"ל: "כי ממוחין למדות צריך לילך דרך הגרון, ואחר שירד ממדרגת מוחין ועדיין לא נעשו מדות קודם שיבואו להלב, נק' אז חרן, וכשהי' אברם בן ע"ה, היינו, ז"פ עשר בחי' חיצוני' וה' חסדים בחינת פנימי', יצא מחרן, שבא הארה והתגלות מחכמה למדות".

והענין בזה:

ענינו של אברם הוא – כמבואר בתו"א לפנ"ז7 – א"ב ר"ם, שהו"ע שכל הנעלם מכל רעיון, דהיינו, בחי' החכמה, אלא שזוהי הדרגא העליונה שבחכמה.

וענין זה נמשך ע"י שבעים שנה וחמש שנים: שבעים שנה – קאי על שבעת המדות כפי שהם בשלימותם, שלכן כל אחת כלולה מעשר, ואז מספרם שבעים. אלא שזהו עדיין חיצוניות המדות; וחמש שנים (שהזכיר קודם לע' שנה) – קאי על חמשה חסדים המגדילים, שעל ידם נמשכים גם פנימיות המדות.

וזהו "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" – שאז נעשה אצלו היציאה וההמשכה ממוחין למדות, כי, כדי שיומשך ממוחין למדות, הרי להיותם מהותים שונים, ועד למהותים הפכיים (כמדובר גם לעיל8 ), צריך להיות ביניהם הפסק וצמצום דמיצר הגרון, ועד שנמשכים גם מוחין דאבא, ואז נעשים המדות באופן דחמש שנים ושבעים שנה.

[ולהעיר, שאע"פ שלפי ביאור הנ"ל, הרי ה"חמש שנים" אינם ענין בפני עצמו ביחס ל"שבעים שנה", אלא ענינם הוא המשכת הפנימיות בהחיצוניות דהשבעים שנה שלפנ"ז, הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"9, שלאחרי השבעים שנה היו חמש שנים נוספות.

וע"ד שמצינו בדרושי סוכות שבסידור10, בפירוש מאמר הזהר11 על הכתוב12 "בחמשה עשר יום לחודש גו'", שמחלק את ה"חמשה" ואת ה"עשר" לדרגות שונות, ואעפ"כ, בנוגע לכמות הזמן, הרי זה באופן שמצרפים אותם ביחד, ועי"ז נעשה "חמשה עשר יום". וכן הוא גם בנוגע לחמש שנים ושבעים שנה].

וענין זה קשור גם עם כללות ענין התפילין – שהרי ענין התפילין הוא המשכת מוחין למדות, כהפי'13 במארז"ל14 "הקב"ה מניח תפילין", שקוב"ה קאי על בחי' ז"א, שזהו"ע המדות, ומניח תפילין הו"ע המשכת המוחין בכלל, ועד למוחין דאריך אנפין בפרט – שזהו כללות ענין המשכת המוחין במדות.

[אך עדיין אין להסתפק בהמשכת המוחין במדות, אלא יש צורך שיומשך עד למטה בעולמות בי"ע (עד למטה מטה בעולם העשי' הגשמי) – שהם ב' הענינים דתפילין של ראש ותפילין של יד, כמבואר בסיום ההמשך15, וכפי שיתבאר לקמן16 ].

ג. ומזה מובן גם בהנוגע לפועל – כמדובר כמ"פ17 שבכל ענין צ"ל הוראה ו"בכן":

כאשר עוברים שבעים שנה וחמש שנים מאותו זמן, אזי ישנה תוספת כח מיוחד מלמעלה,

– ובפרט ע"י התעוררות רחמים רבים של רבותינו נשיאינו: בעל המאמר ד"ה תפילין דמארי עלמא, ועאכו"כ כ"ק מו"ח אדמו"ר שאמירת ההמשך דמאמר זה התחילה ביום הבר-מצוה שלו –

שיוכלו לפעול את כל הענינים, ויומשכו כל ההמשכות מלמעלה מעלה עד אין קץ עד למטה מטה עד אין תכלית, היינו, שבעשי' הגשמית כפשוטה יפעלו וימשיכו את כל ההמשכות מלמעלה מעלה, עד להאופן היותר נעלה המבואר בההמשך18 בפי' "הקב"ה מניח תפילין".

ובאופן שיומשך במעשה בפועל – לעשות לו ית' דירה בתחתונים, מתוך שמחה וטוב לבב,

– שבאופן כזה צ"ל קיום המצוות בכלל, ובפרט קיום מצות תפילין, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"19 –

וכמבואר בסיום המשך המאמר20 בנוגע לספירת היסוד (ששייכת לצדקה21 לפי שממנה נמשך למלכות), ש"נק' היסוד ששון, דהמל' נק' שושנה, ויסוד ששון, וידוע דששון הוא בסוף השמחה, ויש בזה תענוג יותר מבעצם השמחה" (וכפי שמבאר שם "המשל בזה" מענינים גשמיים).

ועי"ז יקויים מ"ש22 "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", ש"נפל פחד היהודים עליהם" ולכן "רבים מעמי הארץ מתיהדים"23, ועד שיקויים היעוד24 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ד. אע"פ שנמצאים עתה בימי בין המצרים, הנה, לכל לראש, הרי קביעות השנה היא באופן ששבעה עשר בתמוז (התחלת בין המצרים) נדחה (כנ"ל מהרשימה שגם אז נדחה התענית), ואז, הנה גם ע"פ דין הנגלה יש ענינים שבהם נעשה שינוי לקולא25, ועאכו"כ ע"פ המדובר26 אודות הנוסח הידוע: "כיון דאידחי אדחי"27.

והעיקר, שזהו המשך לענין של שמחה שהתחיל לפני בין המצרים – בי"ב תמוז, ועכשיו נמצאים בסוף השמחה, וע"פ המבואר בסיום ההמשך, הנה "בסוף השמחה .. יש .. תענוג יותר מבעצם השמחה" (כנ"ל ס"ג) – תענוג הכי גדול, תכלית ושלימות התענוג, כמובא שם הדוגמא בענינים גשמיים, ועאכו"כ בענינים רוחניים.

וענין זה קשור במיוחד עם בעל הגאולה והשמחה, שאז היתה הבר-מצוה שלו – שלכן מדובר בסיום המאמר (שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחלתן28 ) אודות מעלתו של יוסף (שמו הראשון של בעל הבר-מצוה), ומבאר20 ש"יוסף הוא בחי' יסוד", ו"נק' היסוד ששון (וממנו נמשך לבחי' המלכות שנק' שושנה) .. וידוע דששון הוא בסוף השמחה, ויש בזה בחי' תענוג יותר מבעצם השמחה".

ה. וישנו עוד ענין של שמחה, הקשור עם נגלה דתורה (כמדובר כמ"פ29 שמקשרים נגלה עם חסידות ביחד):

בימים אלו4 נסתיימה הדפסת השולחן ערוך של רבינו הזקן30 (פעם נוספת) בחצי כדור התחתון (כידוע שבו נפעל הענין דמ"ת מתוך קשיים, כמבואר במכתבו של בעל הבר-מצוה ובעל השמחה והגאולה31 ), ויש בו גם הוספות, ועד להוספה מהענינים של רבינו הזקן בעל התניא והשו"ע בעצמו, ובקרוב – בימי בין המצרים – יהי' זה באופן שיוכלו להמשיך זאת ב"חוצה".

והרי זה ענין ד"גמרה של תורה", שבו מחוייבים ע"פ דין בעשיית שמחה32, בהוספה על כל הענינים האמורים לעיל.

* * *

ו. איתא ברשימה הנ"ל1 בנוגע ל"המשך" תפילין דמארי עלמא, שבכתב לא נרשם התחלת וסיום כל מאמר בפ"ע, אלא רק ההמשך עצמו כמו שנדפס (ועכשיו אין גם מי שזוכר איך היתה אמירתם בע"פ). ועל זה מספר בהרשימה, שחלק המאמר שנאמר ביום ב' י"ט תמוז, התחיל בפסוק2 "וחזקת והיית לאיש".

ומובנת שייכות הציווי "וחזקת והיית לאיש" לענין הבר-מצוה33 – ע"פ המבואר במחזור ויטרי על המשנה במסכת אבות34 : "בן שלש עשרה למצוות", וכן הוא בפירוש רש"י במסכת נזיר35, שהרמז בתורה על השיעור ד"בן שלש עשרה למצוות" נלמד ממ"ש36 "ויקחו .. שמעון ולוי .. איש חרבו גו'", ו"וגמירי .. בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו", וכיון שאז נקראו בתורה בשם "איש", למדים מזה ש"איש הוי מבן י"ג שנה".

ואע"פ שיש כאלו שמגיעים למעלה זו עוד לפנ"ז, הרי התורה על הרוב תדבר37, כפי שהענין הוא מצד הנתינת-כח מלמעלה וההמשכה מלמעלה למטה (ככל הפרטים שבדבר), שבהיותו בן י"ג שנה נעשה "איש" ע"פ תורה בנוגע לכל הענינים בעולם למטה, כמבואר בהלכה.

ונוסף על המעלה ד"איש" שבאה מלמעלה כשנעשה בן י"ג שנה, ישנו גם הציווי "וחזקת והיית" – ע"י העבודה דלמטה.

וזוהי השייכות של התחלת המאמר, "וחזקת והיית לאיש", לענין הבר-מצוה – נוסף על השייכות של כללות התחלת ההמשך, "תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו, ומי כעמך ישראל גו'"14, וכמבואר בהמשך המאמר38 ש"תפילין נק' פאר .. וכתיב39 ישראל אשר בך אתפאר, והוא, שהפאר דתפילין הוא ע"י ישראל דוקא", והיינו, שהענין ד"הקב"ה מניח תפילין"14 נעשה ע"י הנחת תפילין דלמטה.

ונוסף על השייכות דכהנ"ל לכללות הענין דבר-מצוה, ישנה גם שייכות בפרטיות ובמיוחד לבר-מצוה זה, ששמו (הראשון: יוסף) מורה עליו – כי בהמשך המאמר40 מדובר אודות מעלת יוסף.

ולאחרי ההתחלה "וחזקת והיית לאיש" – בא חלק המאמר שהוא סיום ההמשך.

ז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וחזקת והיית לאיש (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ח. נתבאר לעיל (במאמר41 ) בנוגע לענינו של יוסף, שפועל שעניני עולם האצילות יומשכו לעולמות בי"ע.

ויש להוסיף בזה, שע"י ההמשכה לעולמות בי"ע ניתוסף ענין חדש לגמרי – הענין דאתהפכא, שאינו שייך בעולם האצילות, כי אם בעולמות בי"ע דוקא. וע"ד המבואר42 בנוגע למעלת התשובה, שהיא רק בעוה"ז הגשמי, ששם יכול להיות הענין דאתהפכא, משא"כ בעולמות העליונים (כולל גם עולם האצילות) שעליהם נאמר43 "עולם ברור ראית".

וכמדובר כמ"פ הנה גם החידוש של משיח הוא לא רק בענינים שלמעלה, אלא גם בענינים שלמטה:

החידוש בביאת המשיח הוא – לא רק שמתגלית נשמה שמדריגתה היא בחי' היחידה, שזהו למעלה גם ממשה רבינו ע"ה (כפי שהי' בגילוי "גואל ראשון"44 ) שנשמתו היא מדריגת חי'45 (ועאכו"כ ע"פ המבואר46 שחי' היא מדרגתו של אדה"ר, ומדריגת משה היא בחי' נשמה), ואילו מדריגת משיח (שעליו נאמר47 "אני היום ילידתיך") היא בחי' יחידה46, אלא עוד זאת, שזהו גילוי שנמשך גם למטה באופן שפועל הענין דאתהפכא (כמדובר לעיל48 ) – כפי שמצינו בפשטות הכתובים49, שגם בעלי-חיים שנמצאים בעוה"ז הגשמי והחומרי, שקודם ביאת המשיח הם חיות טורפות, כמו נחש ("צפעוני", וכלשון הכתוב50 : "נחשים צפעונים אשר אין להם לחש"), וכן זאב, דוב וארי' – יפעל בהם משיח צדקנו ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", ועד ש"נער קטן נוהג בם".

[וכמבואר בכ"מ ומדובר בארוכה כמ"פ51, שהכוונה בכל ענינים אלו היא לפשוטם של כתובים, והיינו, שאין זה רק משל, והנמשל הוא בענינים רוחניים שלמעלה או בנוגע לאומות העולם, אלא הכוונה היא גם בנוגע לענינים כפשוטם. וזהו החידוש של קבלה וחסידות, ולכן מבאר גם רבינו הזקן בדרושים52 שבהם מדובר אודות פסוקים אלו, שהכוונה היא לפשוטם של ענינים, שהם לא רק למטה מעולם האצילות, אלא בעולמות בי"ע עצמם הרי הם בעולם העשי' הגשמי והחומרי, שגם שם יהי' הענין ד"לא ירעו ולא ישחיתו"].

ט. וכן הוא גם בנוגע למ"ש בסיום הענין – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים":

ובהקדם – המוזכר בהמכתב53 בקיצור שהרמב"ם מביא את הענין ד"מלאה הארץ דעה את הוי'" בד' מקומות54, ורק בב' מקומות55 מוסיף גם את סיום הכתוב "כמים לים מכסים".

והחילוק בזה – שבב' המקומות שבהם מוסיף הרמב"ם גם את סיום הכתוב "כמים לים מכסים", מבאר תחילה הענין דידיעת דעת ה', כמו בהלכות מלכים: "ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את הוי' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים כו' וישיגו דעת בוראם כו'", ועד"ז במורה נבוכים.

והענין בזה:

הפירוש ד"כמים לים מכסים" הוא – כמבואר במפרשי הכתובים בפשטות56 – ש"מקום המים קרוי ים, והמים ממלאים אותו המקום עד שלא יראה הקרקע, ואמר כמו שכל הים מכוסה במים, כן יהיו כולם מכוסים וממולאים בדעה".

ומובן, שאין זה רק ענין של אתכפיא (שזהו באופן שרואים את הענין, ורק פעולתו היא באופן אחר), אלא זהו ענין של אתהפכא – שהרי לולי כיסוי המים הרי זה מקום הראוי לזריעה או להליכה וכו', וכמ"ש57 "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", והיינו, שיכולים לילך בקרקעית הים, אבל כאשר "מים לים מכסים", אין זה מקום הראוי להליכה, ואדרבה: זוהי סתירה להליכה.

ובפנימיות הענינים – שקרקעית הים (ארץ) מורה על עלמא דאתגלייא, ואילו "כמים לים מכסים", שהמים מכסים את קרקעית הים באופן שלא רואים אלא את המים, מורה על עלמא דאתכסייא, עלמין סתימין, שאינם עלמין דאתגליין, כמבואר במ"א58 כל פרטי החילוקים בזה.

ומזה מובן גם בנוגע לנמשל – שכאשר הנברא משיג דעת בוראו, אזי בטלה מציאותו בתור נברא.

ואע"פ שהרמב"ם אזיל לשיטתו שמסיים "וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם"59 – הרי ע"פ ביאור רבינו הזקן בתניא60 שענין ההשגה הוא באופן של "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו'", מובן, שכאשר מתאחד עם "הוא המדע והוא היודע והוא הידוע"61, אזי אינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא המציאות של הקב"ה, כביכול. והרי זהו שלימות הענין דאתהפכא.

ובענין זה יש גם נפק"מ בנגלה דתורה בנוגע לדין והלכה, וכפי שיתבאר לקמן (סי"ב) בקיצור.

והעיקר – שהענין דאתהפכא יומשך בפועל גם למטה, ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", וטעם הדבר, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", היינו, שמציאות הארץ נעשה באופן ש"מלאה .. דעה את הוי'", ועד שהארץ היא במעמד ומצב ד"כמים לים מכסים".

* * *

י. ברשימות הצ"צ לישעי'62 על הפסוק "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", מביא מ"ש הבחיי על הפסוק63 "ולמקוה המים קרא ימים", "אין שם הים נקרא על המים, כי אם על החפירה .. שהיא בית המקוה שהמים נקוים שם, וכן אמר הכתוב כמים לים מכסים, כי המים מכסים את החפירה הנק' ים".

וממשיך לבאר64, ש"החפירה של הים שהוא עמוק עמוק זהו משל לבחי' מוחא סתימאה, והמים שבו הוא החכמה דא"ס ממש".

וממשיך, ש"בחי' מים שבים נק' בגמ'65 מים שאין להם סוף, ופי' בזח"ג66.. ובגין דאיהו מכתר אתקריאו שאין להם סוף, דכתר א"ס אתקרי".

[ומובן, שהכוונה היא לא רק לבחי' הכתר סתם, אלא גם לדרגא הכי עליונה שבכתר (בדוגמת האמור לעיל67 בענין פנימיות אבא פנימיות עתיק), ולמעלה יותר, ככל פרטי הדרגות שנתבארו בהמשך תפילין דמארי עלמא18 (שנדפס זה עתה)].

ומסיים, ש"עז"נ ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים, בחי' גילוי מים שאין להם סוף, שהוא חכמה דא"ס, יומשך בבחי' ארץ כו'".

יא. וזהו גם הקישור עם המבואר באמרי בינה בסוף פתח השער68, בענין "מלאה הארץ דעה את הוי' גו'" כפי שהוא בעבודה:

"ארץ" – הו"ע האמונה. ובענין זה פועל יהודי ע"י עבודתו – ש"מלאה הארץ דעה גו'", היינו, שהענינים שעד עתה היו אצלו באופן של אמונה, יומשכו להיות באופן של ידיעה ("וידעת"69 ), הבנה והשגה,

– וענין זה גופא יהי' באופן ש"מלאה הארץ דעה", ועד לאופן ד"כמים לים מכסים" (ולא כמו בזמן הזה, שיש אמנם דעה בארץ, אבל אין זה באופן ד"מלאה", ועאכו"כ שאין זה באופן ד"מים לים מכסים") –

ואז יהי' ענין האמונה בענינים נעלים יותר, כמבואר בארוכה בלקו"ת70 בהדרושים על הפסוק69 "וידעת היום והשבות אל לבבך".

וזהו כללות ענין גילוי רזין דתורה, ובפרט תורת חב"ד, ועד לאופן הגילוי ע"י בעל השמחה והגאולה, בעל הבר-מצוה – שיומשך בארץ הענין ד"דעה את הוי'", באופן ד"מלאה", ועד לאופן ד"כמים לים מכסים".

יב. וכאמור לעיל (ס"ט) – יש בענין זה גם נפק"מ בנוגע לנגלה דתורה:

הענין ד"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" קשור גם עם מ"ש71 "והשבתי חי' רעה מן הארץ", שבזה יש פלוגתא בתו"כ בין ר' יהודה לר' שמעון: "ר"י אומר מעבירם מן העולם (ביטול מציאותם לגמרי), ר"ש אומר משביתן שלא יזוקו", היינו, שנשארת מציאותם של המזיקין, אלא שאינם מזיקים.

ומבאר הרגצ'ובי72, שר"י אזיל לשיטתי' בדין ביעור חמץ – "ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים"73 :

לדעת ר"י – יכול להיות ענין הביעור רק באופן שמבטלים את כל המציאות לגמרי, לא רק ביטול האיכות, אלא גם ביטול הכמות, ולכן יש צורך בשריפה דוקא; ולדעת חכמים – אין הכרח בשריפה דוקא, אלא אפשר לבער גם באופן ד"מפרר וזורה לרוח או מטיל לים", שאז נשארת מציאות החמץ, אלא שאין זו מציאות של חמץ בגלוי – ביטול האיכות.

וכן הוא בנוגע להשבתת המזיקין לדעת ר"ש – שצ"ל רק ביטול האיכות, היינו, שנשארת מציאותם אלא שאינם מזיקים, וכמו "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", שישנה מציאותם של נחש ("צפעוני"), זאב, דוב וארי', אלא שהם במעמד ומצב ש"לא ירעו ולא ישחיתו", ו"נער קטן נוהג בם".

וזהו גם כללות הענין ד"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – שגם בים יש מציאות של נבראים, כמארז"ל74 "כל שיש ביבשה יש בים", אלא שהם באופן של עלמא דאתכסייא, וכן בנוגע לארץ, ש"ידגו לרוב בקרב הארץ"75, אלא שזהו באופן ש"מלאה הארץ דעה את הוי'".

יג. וכיון שכל הענינים של ימות המשיח תלויים ב"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"76, הנה גם העבודה עתה צריכה להיות באופן כזה:

ההתחלה היא אמנם בענין האמונה, "ארץ", אבל לאח"ז צ"ל גם ענין הידיעה, "דעה את הוי'", כמ"ש77 "דע את אלקי אביך ועבדהו", ועד "בלב שלם" – "מלאה הארץ דעה את הוי'".

וכידוע שהתחלת העבודה היא באופן של יחודא תתאה, שהתחלתה הו"ע האמונה, ועד שבאים להתכלית – ביטול היש, ולאח"ז באים לעבודה דיחודא עילאה.

וכן הוא גם בהנחת תפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"19, שהכוונה בזה היא לענין המצוות78 ) – שתחילה צ"ל הנחת תפילין של יד, שקשור עם יד כהה79, שמורה על התחלת העבודה, ולאח"ז באים לתפילין של ראש, וכמבואר לעיל (במאמר16) שעי"ז פועלים הענין ד"אלה תולדות יעקב יוסף"80 (יעקב – תש"ר – המשכה באצילות, ויוסף – תש"י – המשכה בבי"ע), שיומשך בהענין ד"ואתה מחי' את כולם"81, כפי שנעשה מצד עבודת בנ"י למטה.

וכללות הענין בזה – שישראל ע"י עבודתם, "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", ממשיכים הענין דימות המשיח, גילוי משיח ותכלית השלימות דימות המשיח ועיקר השכר82, ועד לה"מאור" עצמו, ועד למעלה מעלה – שכל זה נעשה ונפעל במשך הגלות.

וענין זה נמשך לאח"ז באופן ד"והפכתי אבלם לששון"83, ובלשון הכתוב84 : "השיגוה בין המצרים", היינו, שמ"בין המצרים" באים להשגות נעלות ביותר85, כי, דוקא "מן המיצר" נעשה לאח"ז "ענני במרחב י"ה"86, מרחב העצמי87.

ויומשך כאן למטה מעשרה טפחים בגלוי, שכל אחד מישראל וכל בנ"י יהיו במעמד ומצב ד"מרחב" כפשוטו ו"מרחב" בכל הפירושים88, וילמדו תורה ויקיימו מצוות מתוך הרחבה, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].