בס"ד. שיחת ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנחם-אב, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. מאמר ד"ה נחמו נחמו עמי.
* * *
ב. בהענין המדובר במאמר1 אודות המעלה של חמשה עשר באב על יום הכיפורים – יש עוד הסבר2 :
ידוע מ"ש בתקו"ז3 בפירוש "יום הכיפורים" שהוא "כ.פורים", כמו פורים, והיינו, שיש השוואה ודמיון בין יוהכ"פ לפורים, אלא שפורים הוא נעלה יותר, ועד שיוהכ"פ הוא רק "כ.פורים", בכ"ף הדמיון.
ההשוואה והדמיון בין יוהכ"פ לפורים היא: (א) בענין הגורל: ביוהכ"פ – "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות"4, "טרף בקלפי"5, ובפורים – "הפיל פור הוא הגורל"6. (ב) בענין התשובה – כפי שמאריך רבינו הזקן7 בהלכות יוהכ"פ (על יסוד דברי הרמב"ם8 ) בענין מצות התשובה ביוהכ"פ, וכן בנוגע לפורים, כמבואר בתו"א9 שנס פורים בא ע"י התשובה.
אבל אעפ"כ, יש מעלה בפורים לגבי יוהכ"פ, ועד שיוהכ"פ הוא רק "כ.פורים", בכ"ף הדמיון – כי, התשובה דיוהכ"פ קשורה עם חמשה עינויים, העדר האכילה והשתי' וכו', ודוקא ע"י העינוי וההבדלה מהענינים הגשמיים באים לענין התשובה; ואילו בפורים, "חייב איניש לבסומי כו'"10 (ולא רק שמותר באכילה ושתי'), ודוקא המעמד ומצב ד"לבסומי" בענינים הגשמיים מביא לענין התשובה11.
ועפ"ז יש לבאר גם בנוגע לחמשה עשר באב ויוהכ"פ, שיש השוואה ודמיון ביניהם, כמובן מדברי הגמרא12 "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים" – שחמשה עשר באב הוא נעלה יותר מיוהכ"פ, כי: יוהכ"פ – לא זו בלבד שאינו מהימים שבהם אין אומרים תחנון, אלא אדרבה, אמירת תחנון ווידוי הו"ע עיקרי ביוהכ"פ יותר מבשאר הימים, ודוקא עי"ז נעשה העילוי דיוהכ"פ; ואילו חמשה עשר באב הוא יום שאין אומרים בו תחנון ווידוי13, ודוקא עי"ז באים להעילוי דחמשה עשר באב. ונמצא, שמעלת חמשה עשר באב לגבי יוהכ"פ היא ע"ד מעלת פורים לגבי יוהכ"פ.
ג. גודל העילוי דחמשה עשר באב יכולים ללמוד מענין נוסף:
ידוע14 החילוק בין ניסוך היין, שנתפרש בתושב"כ, לניסוך המים שלמדים בתושבע"פ (אבל לא נתפרש בתושב"כ, ועד שלפי מסקנת הגמרא15 אי אפשר ללמוד זאת מתושב"כ, אלא זוהי הלכה למשה מסיני), והקפות, שלא נזכר אפילו בתושבע"פ, והוא רק מנהג; ואעפ"כ, השמחה בניסוך המים היא גדולה יותר מהשמחה בניסוך היין, דאף ש"אין שמחה אלא ביין"16, ועל יין נאמר17 "המשמח אלקים ואנשים", מ"מ, אין זה מגיע לשמחה דניסוך המים, כמארז"ל18 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ואילו השמחה דהקפות היא גדולה יותר משמחת בית השואבה, שרק "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וכו' הם שהיו מרקדין כו', אבל כל העם .. באין לראות ולשמוע"19, ואילו בהקפות, כל ישראל, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים, שמחים ורוקדים.
ולכאורה אינו מובן: איך יתכן שבניסוך המים שנזכר רק בתושבע"פ תהי' שמחה גדולה יותר מאשר בניסוך היין שנתפרש בתושב"כ; וכמו"כ איך יתכן שבמנהג דהקפות תהי' שמחה גדולה יותר מאשר בניסוך היין וניסוך המים שבתושב"כ ובתושבע"פ?!
וידוע הביאור בזה20 – שהיא הנותנת – שמצד גודל העילוי דניסוך המים (לגבי ניסוך היין) אינו יכול להיות נמשך בתושב"כ; ומצד גודל העילוי דהקפות אינו יכול להיות נמשך אפילו בתושבע"פ, אלא רק במנהג ישראל.
ועפ"ז מובן גם בנוגע ליוהכ"פ, פורים וחמשה עשר באב: יוהכ"פ – נתפרש בתושב"כ. פורים – דברי קבלה, תושבע"פ. ואילו חמשה עשר באב הוא רק מנהג, כמו הקפות (דאף שהובא ברמ"א21, אין זה אלא מנהג).
ד. ע"פ הנ"ל יובן מ"ש בהמאמר22 "ההפרש .. בין ט' באב לשמחת תורה":
לכאורה, הרי זה לשון מוזר?! – הן אמת שמצד גודל הירידה דתשעה באב מובן גודל העלי', אבל מהו הקשר לשמח"ת דוקא?!
אך הענין הוא – שמצד גודל הירידה דתשעה באב נעשה גודל העילוי דחמשה עשר באב באופן נעלה יותר מיום חמשה עשר שבכל חודש, ש"קיימא סיהרא באשלמותא"23, כולל גם חמשה עשר בתשרי, חג הסוכות, כמשנ"ת במאמר1. וכיון שחמשה עשר באב דומה לשמח"ת (כנ"ל בנוגע לענין ההקפות), הרי מובן, שגם תשעה באב – שממנו באים לעילוי דחמשה עשר באב – דומה לשמח"ת, אלא שבתשעה באב הרי זה בקו הירידה וההעלם, ובחמשה עשר באב הרי זה בקו העלי' והגילוי.
וכשם שהדברים אמורים בנוגע לחמשה עשר באב, כן הוא בנוגע לשבת נחמו, שהרי ביום השבת עולים כל ימי השבוע, ומובן, שהעלי' שביום הש"ק זה שבאה לאחרי גודל הירידה שבתשעה באב היא עלי' גדולה ביותר24.
כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בהענין שיהפכו ימים אלו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים"25.
* * *
ה. דובר לעיל במאמר1 אודות הענין ד"נחמו נחמו"26 ב"פ, שזהו כנגד בית ראשון ובית שני27. והיינו28, שגם לאחרי שישנה כבר הנחמה על בית ראשון, צ"ל גם הנחמה על בית שני, שיש בו הוספה לגבי בית ראשון.
וכן הוא בנוגע ללוחות ראשונות ולוחות שניות – שבלוחות שניות יש הוספה לגבי לוחות ראשונות (כנ"ל במאמר29 ). ועפ"ז נמצא, שבפנימיות הענינים, שבירת לוחות ראשונות אינו ענין של שבירה, שהרי אדרבה: עי"ז ניתוסף עילוי לגבי לוחות ראשונות, כנ"ל.
וענין זה מודגש בעשה"ד כפי שהם בפרשת ואתחנן – שאף שפרשה זו נאמרה לאחרי חטא העגל ושבירת הלוחות, מסופר בה אודות עשה"ד שנאמרו קודם החטא, והיינו, שגם לאחרי החטא נמשך ענינם של עשה"ד שקודם החטא.
וזהו גם הכלל שהתורה היא נצחית ולא תהא מוחלפת ח"ו30, כי, הלוחות השניות אינם ענין אחר (חילוף ח"ו), אלא זהו המשך אחד, כנ"ל.
ו. והנה, כללות הענין דנצחיות התורה קשור גם עם הענין ד"ושננתם לבניך"31, "אלו התלמידים"32, שכן, כאשר יהודי לומד תורה ומלמדה גם לאחרים (לכל אלו שהם בגדר להיות תלמידיו), הנה עי"ז נשארת התורה נצחית (שלא תשתכח ח"ו).
וכיון שקיום הציווי "ושננתם לבניך אלו התלמידים" הוא באופן שלאחרי שלמד ענין מסויים עם התלמידים, אינו צריך לחזור וללמדם כיון שכבר יודעים זאת – הרי זה ה"כלי" לקיום היעוד33 ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי".
ז. התחלת לימוד כל ענין הוא ע"ד הפשט. ולכן, לכל לראש יש לבאר את הפסוק "ושננתם לבניך" ע"פ פירוש רש"י, שהוא ע"ד הפשט, כפי שרש"י בעצמו כותב כמ"פ34 : "אני לא באתי אלא לפשוטו".
וכאשר מתייגעים לדייק ולעיין בלשונו של רש"י, רואים שע"י פירוש רש"י נופלים כו"כ קושיות שרש"י מבהירם בדרך ממילא ע"י דיוק לשונו.
וזהו החילוק בין דרכו של רש"י לדרכו של תוספות – שפירוש התוס' הוא בדרך של "ואם תאמר" "ויש לומר", ואילו פירוש רש"י מבהיר ושולל את הקושיות מלכתחילה, בפשטות35.
אלא שמצד זה גופא שרש"י כתב פירושו בסגנון כזה, ללא קושיות ותירוצים, יש נתינת מקום לטעות שאין מה להתייגע בזה, אלא יכולים להבין פירוש רש"י ע"י הבטה בעלמא. אבל האמת היא, שיש צורך בריבוי יגיעה להבין פירוש רש"י, בהתאם לכלל בכל חלקי התורה: "יגעתי ומצאתי"36, שזהו כלל לכל אחד מישראל, אפילו "בן עשר למשנה", ואפילו "בן חמש למקרא"37, שחייבים להתייגע בתורה (ללמוד מתוך קבלת עול, היפך טבעו), ודוקא כאשר "יגעת", אזי "ומצאת", שרואים שע"י פירוש רש"י נופלים בדרך ממילא כו"כ קושיות.
ח. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק31 "ושננתם לבניך, אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר38 בנים אתם לה' אלקיכם, ואומר39 בני הנביאים אשר בבית אל, וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל קראם בנים, שנאמר40 בני עתה אל תשלו. וכשם שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם, כך הרב קרוי אב, שנאמר41 אבי אבי רכב ישראל וגו'"42 *,
– שהכרחו של רש"י ש"ושננתם לבניך" "אלו התלמידים"43, ולא "בניך" כפשוטו44 הוא (לא רק מ"סדר המשנה"45, שבני אהרן והזקנים
----
*) הטעם שבנוגע ל"אב" לא הזכיר רש"י שהקב"ה קרוי אב (כמ"ש42 "הוא אביך") – כי הכוונה בזה להוכיח שהרב צריך להטריח עצמו וכו' ("ושננתם"), ופשוט שראי' מוכחת היא מרב בשר ודם, ולא מהשי"ת.
למדו עם כל בנ"י עד שהי' "ביד הכל ארבעה"46, אלא) ממ"ש47 "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"48, "מלמדי תינוקות .. משמעון"49, וכן מזה ש"אפרים הי' רגיל לפני יעקב בתלמודו"50, ו"בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף", ש"גדלן בין ברכיו"51.
ומש"נ "לבניך", ולא "לתלמידך" – כי, "מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים", ולכן מביא ראי' מג' פסוקים (ונתבאר בארוכה הטעם שמביא ג' פסוקים אלו דוקא, והצורך בכולם, ולא פסוקים אחרים).
וטעם החיוב ללמוד עם התלמידים באופן ד"ושננתם", "לשון חידוד כו'"52 – כי "הרב קרוי אב", ותואר זה אינו ענין של כבוד בלבד, אלא מטיל התחייבות של אב, כמו התחייבות התלמידים לרבם ("כשם שהתלמידים קרויים בנים כך כו'"). ומביא ראי' ממ"ש "אבי אבי רכב ישראל וגו'", שקאי על הנתינת כח לבנ"י לנצח במלחמה, ומזה מובן שהרב צריך ליתן כח לתלמידים לנצח במלחמתה של תורה, "שיהיו מחודדין כו'". ומוסיף "וגו'", שרומז ל"ופרשיו"53 *, כי לפעמים צריך הרב להיות גם "פרש" שמנהיג את ה"רכב", להורות לתלמיד את הגישה והדרך הנכונה להשתמש בכללי הלימוד כו' –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס54 בלקו"ש ח"ט ע' 33 ואילך.
*
----
*) ולכן בפירושו על הפסוק "שאל אביך"53 לא מוסיף רש"י "(אבי אבי רכב ישראל) וגו'" – כי, "ופרשיו" (פעולה) אינו נוגע ל"שאל אביך".
ט. ישנו פירוש רש"י נוסף בפרשתנו הדורש ביאור (כפי שכבר הותחל לדבר בזה בהתוועדות דש"פ בשלח55, אבל לא נסתיים הענין) – על הפסוקים "כאשר צוך" שנאמרו הן בנוגע לשבת והן בנוגע לכיבוד אב ואם:
על הפסוק56 "שמור את יום השבת גו' כאשר צוך ה' אלקיך", מפרש רש"י: "כאשר צוך – קודם מתן תורה, במרה".
ועל הפסוק57 "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך", מפרש רש"י: "אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה, שנאמר58 שם שם לו חק ומשפט".
וצריך להבין:
מהו הטעם שבנוגע לשבת כותב רש"י בפשיטות "כאשר צוך" "במרה", ואילו בנוגע לכיבוד אב ואם, כותב רש"י בלשון חידוש – "אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה", וגם מביא ראי' לדבר – "שנאמר שם שם לו חק ומשפט"?
ונוסף על הקושי בשינוי הלשון בפרש"י בפרשתנו – הנה כאשר מעיינים בפירוש רש"י בפ' בשלח, על הפסוק "שם שם לו חק ומשפט", מתעוררת סתירה בפירוש רש"י: בפ' בשלח כותב רש"י: "במרה נתן להם .. שבת ופרה אדומה ודינין", וכיון שאינו מזכיר כיבוד אב ואם, משמע, שס"ל שלא נצטוו במרה על כיבוד אב ואם; ואילו בפרשתנו כותב רש"י להדיא: "אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה, שנאמר שם שם לו חק ומשפט"?!
ולהעיר, שמצינו במפרשי רש"י59 בנוגע לסתירות שישנם בפירוש רש"י, שבמקום אחד כותב רש"י לפי דעה אחת, ובמקום אחר כותב רש"י לפי דעה אחרת. ועפ"ז הי' אפשר לתרץ גם בנדו"ד, שבפ' בשלח מפרש רש"י לפי הדעה60 שכיבוד אב ואם נכלל במצוות בני נח, ולכן אינו מזכיר כיבוד אב ואם בין המצוות שנצטוו במרה, ואילו בפרשתנו קאי לפי הדעה60 שכיבוד אב ואם אינו נכלל במצוות בני נח, ולכן מפרש "כאשר צוך" על הציווי במרה.
אבל בפשטות מסתבר לומר שבפירושו על התורה מפרש רש"י בכל מקום לפי אותה שיטה – כפי שמוכרח אצלו מפשטות הכתובים [מלבד כאשר רש"י עצמו מביא שני פירושים, שאז יכול לכתוב לאח"ז פירוש שמתאים רק לפי א' מב' הפירושים הנ"ל, כיון שסומך על מ"ש לפנ"ז שבענין זה יש דעות חלוקות61 ], ולא יתכן שרש"י יסתור דברי עצמו62.
י. והביאור בזה:
דרכו של רש"י בפירושו על התורה לפרש ולבאר כל פסוק כפי שמוכרח ממקומו, וגם כפי שמוכרח מפסוקים ופרשיות שלפניו, אבל לא כפי שמוכרח מפסוקים – ומכ"ש פרשיות, ועאכו"כ ספרים – שלאח"ז.
ולכן: בפרשת בשלח כותב רש"י ש"במרה נתן להם .. שבת ופרה אדומה ודינין", ואינו מזכיר כיבוד אב ואם – כי, ההכרח שגם כיבוד אב ואם ניתן במרה הוא רק בפ' ואתחנן (כדלקמן סי"א), אבל בפ' בשלח יש הכרח רק בנוגע ל"שבת ופרה אדומה ודינין", כמשנת"ל בארוכה55 שההכרח לזה הוא מלשון הכתוב "שם שם לו חק (פרה אדומה) ומשפט (דינין) ושם נסהו" (שבת, שבה נאמר63 "למען אנסנו גו'").
יא. ועפ"ז יובן שינוי לשון רש"י בפירוש הפסוק "כאשר צוך" שנאמר בכיבוד אב ואם לגבי פירוש הפסוק "כאשר צוך" שנאמר בשבת:
בנוגע לשבת – לא צריך רש"י לחדש כאן אודות הציווי במרה, שהרי הבן חמש למקרא יודע זאת כבר מפירוש רש"י בפ' בשלח; ורש"י רק מפרש שמ"ש כאן "כאשר צוך" – קאי על הציווי במרה שכבר יודעים אודותיו.
אבל בפסוק "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך", מחדש רש"י דבר שלא ידענו אודותיו עד עתה: "אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה"64 *.
----
*) ואף שכבר נזכר בפרש"י בפ' משפטים64 "ואת כל המשפטים", "ז' מצות שנצטוו בני נח, ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה" – הרי (א) רש"י כותב זאת שם רק דרך אגב, (ב) כי כן הוא האמת שנכלל ב"כל המשפטים", אבל אינו מוכרח כלל בכתוב (משא"כ בנוגע לשבת שניתן קודם מ"ת – הרי זה מוכרח בפ' בשלח בכתוב).
והכרחו של רש"י לחידוש זה – ממש"נ "כאשר צוך ה' אלקיך", היינו, שזהו ציווי שנצטוו בנ"י, וא"כ, אי אפשר לומר שהכוונה היא למצוות בני נח (גם אם נאמר שכיבוד אב ואם נכלל במצוות בני נח); וכיון שהמקום היחידי שבו ניתנו מצוות לבנ"י (בתור בנ"י) לפני מ"ת הוא במרה, עכצ"ל ש"אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה".
וזהו שמסיים רש"י "שנאמר שם שם לו חוק ומשפט":
אין כוונת רש"י לומר שמהפסוק "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" מוכח שנצטוו על כיבוד אב ואם (שהרי בפסוק זה נכללים רק שבת פרה אדומה ודינין, כנ"ל), אלא רק שבמרה ניתנו לבנ"י מצוות; וכיון שמצינו ששם ניתנו לבנ"י מצוות, הנה כאשר נאמר בכיבוד אב ואם "כאשר צוך", הרי מובן, שגם כיבוד אב ואם ניתן במרה.
ולכן לא מסתפק רש"י בהבאת התיבות "שם שם לו" (מבלי לפרש מה. ניתן להם), אלא מוכרח להביא גם את התיבות "חוק ומשפט", שבהם נתפרש שניתנו לבנ"י מצוות. ואינו מסתפק בתיבת "חוק" בלבד, כי, חוק הוא ענין שאינו ע"פ שכל, ובמילא אין זה שייך לכיבוד אב ואם; ולכן מביא רש"י גם תיבת "משפט", שמזה מוכח שבמרה ניתנו לבנ"י מצוות שמובנים בשכל, ולכן אפשר שפיר לומר שבמרה ניתנה להם גם מצות כיבוד אב ואם.
יב. אך עדיין ישנו ענין הדורש ביאור בפסוק "כאשר צוך ה' אלקיך":
כיון שכבר נצטוו בנ"י על ענין זה, וכמפורש בקרא "כאשר צוך ה' אלקיך" – א"כ מדוע הי' צורך בציווי נוסף על זה בעשרת הדברות?!
בשלמא בנוגע לשבת, אפשר לומר, שבמרה לא נצטוו על שמירת שבת, אלא רק "נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם" (כלשון רש"י58) ללמדם, וכדמוכח ממ"ש בפרשת המן "ויגידו למשה גו'"65, ופירש רש"י, "שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם והי'66 ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת, אמר להם, הוא67 אשר דבר ה', שנצטויתי לומר לכם" (וכמשנת"ל בארוכה55), ולכן הוצרך לצוות על זה בעשה"ד; משא"כ בנוגע לכיבוד אב ואם, (א) כיון שאין הכרח שלא נצטוו (כמו בנוגע לשבת), מסתבר שבמרה הי' על זה ציווי ממש, (ב) ובפרט שאפילו בני נח קיימו זה60, וא"כ, למה הוצרך לחזור ולצוות על זה בעשה"ד?
וע"פ המדובר כמ"פ68 שכל השאלות בלימוד החומש ע"ד הפשט מבהיר רש"י בפירושו על אתר, או בפירושו בפסוקים שלפנ"ז, וכל שאר הענינים שרש"י אינו מבהיר בפירושו, הרי זה לפי שהתירוץ על זה הוא פשוט כ"כ שהבן חמש למקרא יכול להבין זאת מעצמו, ואינו זקוק לפירוש רש"י – עכצ"ל, שגם התירוץ לשאלה הנ"ל מובן בפשטות:
המצוות שניתנו לפני מ"ת אינם דומים כלל להמצוות שניתנו במ"ת, כמובן (לא רק בדרך ההלכה69, אלא) גם בדרך הפשט – שהרי המצוות שניתנו במרה שמעו בנ"י רק ממשה רבינו, ואילו עשה"ד שמעו בנ"י מהקב"ה בעצמו, והי' אז גילוי אלקות באופן נעלה ביותר, עד כדי כך, שבנ"י נתייראו וביקשו שמשה רבינו ימסור להם את דברי ה', כמסופר בארוכה בפרשתנו70 ובפרשת יתרו71, ובמילא מובן, שהמצוות שניתנו במ"ת הם באופן נעלה יותר מאשר המצוות שניתנו קודם מ"ת.
ועפ"ז מובן בפשטות הטעם שבמ"ת חזרו ונאמרו גם הציוויים שכבר ניתנו במרה – כי עי"ז שחזרו ונאמרו במ"ת, ניתוסף במצוות אלו עילוי גדול יותר.
*
יג. נהוג בהתוועדויות של שבתות הקיץ לבאר משנה בפרקי אבות שלומדים ביום הש"ק זה. וכיון שבשבת שלפנ"ז חל תשעה באב, ולכן לא למדו פרקי אבות72, לומדים ביום הש"ק זה פרק שלישי.
במשנה ב' יש שתי בבות: (א) "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". (ב) "רבי חנינא בן תרדיון אומר, שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים .. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרוי' ביניהם .. מנין אפילו אחד .. שנאמר73 ישב בדד וידום כי נטל עליו".
ולכאורה, ב' מימרות אלו הם ענינים שונים שאינם שייכים זל"ז:
הן מצד העבודה עצמה שהתנא דורש מהאדם לעסוק בה – שבבבא הא' הציווי הוא "הוי מתפלל כו'", עבודת התפלה, ואילו בבבא הב' הציווי הוא על לימוד התורה, והרי תורה ותפלה הם ענינים שונים, וכמארז"ל74 "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד";
והן מצד הענין שנפעל ע"י העבודה – שבבבא הא' מדובר אודות שלילת הענין ד"איש את רעהו חיים בלעו", שזהו ענין שנוגע לכללות העולם, לא רק בנוגע לבנ"י, אלא גם בנוגע לאומות העולם, להבדיל, ואילו בבבא הב' מדובר אודות השראת השכינה, שזהו ענין ששייך לבנ"י בלבד, שהרי גוי, להבדיל, שלומד תורה, אינו פועל השראת השכינה, ואדרבה: עכו"ם שלמד תורה חייב מיתה75.
וא"כ, מהו הקשר והשייכות של ב' המימרות הנ"ל?
ולהעיר, שגם אם מימרות אלו היו בב' משניות בפני עצמם, הי' צורך בביאור מדוע סמך התנא המימרא ד"שנים שיושבין .. דברי תורה כו'" להמימרא ד"הוי מתפלל בשלומה של מלכות", דלכאורה הי' מתאים יותר לסמכה למימרא שלאח"ז76 : "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' ביניהם .. ומנין אפילו חמשה .. אפילו שלשה .. אפילו שנים .. אפילו אחד כו'", ובהמשך לזה מתאים ביותר לסמוך המימרא "שנים שיושבין .. דברי תורה .. מנין אפילו אחד כו'";
ועאכו"כ כאשר ב' המימרות – "הוי מתפלל כו'" ו"שנים שיושבין כו'" – הם באותה משנה [לפי גירסת רבינו הזקן בסידורו77, וכמדובר פעם78 שגם אופן חלוקת המשניות נוגע להלכה], הרי בודאי צריך להיות קשר ושייכות ביניהם.
בהתחלת הבבא הב' – "שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים .. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרוי' ביניהם" – צריך להבין:
בין העדר השראת השכינה ל"מושב לצים" רח"ל – יש מהלך רב, ואיך אפשר לומר שכאשר אין ביניהם דברי תורה, ובמילא אין שכינה שרוי' ביניהם, הרי זה כבר "מושב לצים"; כאשר אין ביניהם דברי תורה, אין אצלם מעלת השראת השכינה שנעשית ע"י לימוד התורה, אבל מדוע יחשב זה לענין שהוא היפך השראת השכינה – "מושב לצים" רח"ל?!
ואין לומר שהענין ד"מושב לצים" הוא בגלל עון ביטול תורה – כי, אם מדובר אודות "שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה" באופן שעוברים על עון ביטול תורה, אזי: (א) התנא הי' צריך לומר כאן ענין הקשור עם עון ביטול תורה, ולא לקרוא זאת "מושב לצים", בה בשעה שענין הליצנות אינו שייך לעון ביטול תורה דוקא. (ב) הענין דעון ביטול תורה אינו שייך למסכת אבות, שבה מדובר אודות "מילי דחסידותא"80.
ועכצ"ל, שמדובר כאן אודות "שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה" בגלל שעוסקים בענינים אחרים שפוטרים אותם מהחיוב דלימוד התורה באותה שעה, ולדוגמא: עבודת התפלה – שעל זה מדובר בבבא הא': "הוי מתפלל כו'". ואעפ"כ, כיון שבפועל "אין ביניהם דברי תורה", הנה לא זו בלבד שחסרה אצלם השראת השכינה, אלא "הרי זה מושב לצים". ולכאורה, הרי זה דבר תמוה ביותר!
טו. ועד"ז צריך להבין בבבא הא' – "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" – הרי בין "מוראה של מלכות" למרידה במלכות (שמתבטאת בכך ש"איש את רעהו חיים בלעו") יש "ממוצע": כאשר אדם עוסק בעניניו, ואינו חושב אודות המלך, שאז אמנם אין אצלו "מוראה של מלכות", אבל הוא לא מורד במלכות?!
אך הענין הוא – שזהו החידוש בדברי המשנה, שאין ענין של ממוצע: כאשר אין "מוראה של מלכות", אזי בהכרח שיהי' מעמד ומצב ש"איש את רעהו חיים בלעו".
ישנם שני דרכים בלבד: "את החיים ואת הטוב"81, וההיפך מחיים וטוב, ואין ענין נוסף בינתיים. וכאשר חסר אצלו הענין ד"ובחרת בחיים"82, אזי בהכרח שיבחר בהיפך החיים, כי, עולם הזה הוא עולם הקליפות וסטרא אחרא, והרשעים גוברים בו83, ו"יצר לב האדם רע מנעוריו"84, כך, שהדרך היחידה להבטיח שלא תהי' הבחירה בהיפך החיים והטוב ח"ו, ושלא יהי' מעמד ומצב ד"איש את רעהו חיים בלעו", היא – "מוראה של מלכות".
וכדי לבוא ל"מוראה של מלכות" (שעי"ז מבטיחים שלא יהי' מעמד ומצב ש"איש את רעהו חיים בלעו") הנה הדרך לזה היא – "הוי מתפלל", עבודת התפלה, שענינה העלאה מלמטה למעלה, שזוהי ההעתקה שמעתיק את עצמו ממציאותו, ומעמיד את עצמו בתנועה של ביטול ומורא ("מוראה של מלכות"), "כעבדא קמי מרי'"74.
טז. ולאחרי שעומד בתנועה של ביטול ומורא, שעי"ז נשלל הענין דהיפך החיות ("חיים בלעו") – אומרת המשנה בבבא הב', שעדיין אין זה מספיק, אלא בהכרח לפעול השראת השכינה בעולם; גם כאשר מבטיח את עצמו ואת העולם כולו מענין של היפך החיים והטוב, עדיין לא נשלמת הכוונה – להיות לו ית' דירה בתחתונים85, היינו, שלא זו בלבד שהעולם לא יהי' היפך מאלקות, אלא שהעולם יהי' דירה לו ית', עי"ז שתהי' השראת השכינה בעולם.
וענין זה נעשה ע"י העסק בתורה דוקא, שענינה המשכה מלמעלה למטה; משא"כ עבודת התפלה, כיון שענינה העלאה מלמטה למעלה, לצאת מן העולם, אינה פועלת המשכת והשראת אלקות בעולם. – עבודת התפלה פועלת רק את ההגדרה והזהירות שלא יהי' ענין הפכי כו', אבל העולם לא נעשה עדיין כלי ודירה להשראת אלקות; ואילו ההמשכה בעולם היא ע"י התורה דוקא.
וכן הוא בענין הספירות – ש"שלומה של מלכות" הו"ע בנין המלכות, אבל ענין זה יכול להשאר בבחי' המלכות למעלה; וההמשכה למטה היא ע"י התורה.
יז. וכשם שבנוגע ל"מוראה של מלכות", הנה "אלמלא מוראה כו'" נעשה בדרך ממילא מעמד ומצב הפכי (וכאמור לעיל שאין מדריגה ממוצעת בינתיים) – כן הוא גם בענין השראת השכינה ע"י העסק בתורה:
"שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה" – אפילו כאשר אין בזה עון ביטול תורה – הנה לא זו בלבד שחסר הענין דהשראת השכינה, אלא עוד זאת, שבדרך ממילא הרי זה היפך השראת השכינה – "מושב לצים"86, דכיון שזהו מקום ריק מתורה87, הרי ידוע המאמר88 "אין אַ פּוסטקע (מקום פנוי וריק) קריכן כו'".
ויתירה מזה: הפירוש "אין ביניהם דברי תורה" הוא גם כאשר עוסקים בעבודת התפלה (כנ"ל סי"ד), שהיא עבודה נעלית, ואעפ"כ, כיון שמדובר אודות "שנים שיושבין", שזה מורה על מעמד ומצב שיש להם שייכות עם העולם, שתכליתו "לשבת יצרה"89, הרי כל זמן ש"אין ביניהם דברי תורה" שעי"ז נעשית השראת השכינה בעולם, אזי נשאר העולם במעמד ומצב ד"מושב לצים".
כאשר מדובר אודות עבודת האדם בעצמו, הנה גם כאשר כל אחד מהשנים עוסק לעצמו בעבודת התפלה, אלא ש"אין ביניהם דברי תורה", אזי כל אחד מהם הוא "לץ" לעצמו (זה "לץ" לעצמו וזה "לץ" לעצמו), וכשיושבין שניהם יחד "הרי זה מושב לצים";
וזהו קישור ב' הבבות: בבבא הא' מדובר אודות הצורך בעבודת התפלה – העתקה והעלאה מלמטה למעלה, שעי"ז פועלים "מוראה של מלכות". אבל זהו רק ענין של "מוראה כו'", ועדיין לא נעשה העולם "כלי" ו"דירה" לאלקות; ולאחרי כן90, בבבא הב', מדובר אודות העסק בתורה, שעי"ז נעשית המשכת אלקות מלמעלה למטה – "שכינה שרוי'".
יח. (בסיום ההתוועדות – בהמשך להביאור בפירוש רש"י – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ומזה באים להתחלת הפרשה שעומדים לקרוא בתפלת מנחה – "והי' עקב תשמעון"91 :
"עקב" – קאי על הזמן דעקבתא דמשיחא92, שאז ישנם מניעות ועיכובים ונסיונות שונים כו', ואעפ"כ, לא מתפעלים מהם, ומתנהגים באופן ד"תשמעון", מתוך מסירת נפש,
– כידוע פירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר93, בעל השמחה והגאולה (די"ב תמוז), על הפסוק94 "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שעיקר ענוותנותו של משה היתה בראותו את המס"נ שתהי' בדרא דעקבתא דמשיחא –
כולל ובמיוחד בנוגע לענין ד"ושננתם לבניך אלו התלמידים", ללמוד תורה עם יהודים נוספים, עם כל אלו שהם בגדר להיות "תלמידים", ועושים זאת לא רק כדי לצאת י"ח, אלא באופן ד"ושננתם", "לשון חידוד כו'".
ואז – הנה "ושמר ה' אלקיך לך את הברית וגו' אשר נשבע לאבותיך גו' והרבך גו'"91, ויתירה מזה: "והרבך מאבותיך"95 – שזהו ענין נעלה יותר מאשר הבקשה "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו"96, היינו, שמשווים זאת ל"אבותינו", ובזה גופא – רק בכ"ף הדמיון, "כאשר הי' עם אבותינו"; ואילו כאן הברכה היא באופן ש"הרבך" יותר מאבותיך. וכל זה – כאמור – מצד ענין המס"נ שישנו בדרא דעקבתא דמשיחא דוקא.
וכאשר עבודה זו נעשית מתוך שמחה, שפורצת גדר97, הרי זה פורץ גדרו של עולם, ופועל ביאת המשיח, שנקרא בשם "פורץ", כמ"ש98 "עלה הפורץ לפניהם", ועליו נאמר99 "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", שיהי' נעלה יותר מאברהם יצחק ויעקב100, ולמעלה גם מאדה"ר101 (כמרומז בתיבת "מאד", אותיות אדם, אבל בצירוף ד"מאד"102 ) – יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה