בס"ד. שיחת ש"פ עקב, מבה"ח אלול, כ"ג מנחם-אב, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. שבת מברכים חודש אלול הוא כמו כל שבת מברכים החודש, שענינו הכנה ונתינת כח על החודש הבא, ע"י המשכת הברכה בכל ששת הענינים שאומרים בנוסח ברכת החודש, ומסיימים "ונאמר אמן", כדי לפעול המשכת הברכה למטה.
ונוסף על הנתינת כח הכללית שבכל שבת מברכים החודש, הנה בשבת מברכים של כל חודש יש גם נתינת כח מיוחדת בנוגע ובשייכות לענינו המיוחד של חודש זה.
ובנוגע לחודש המתברך בשבת מברכים זה, חודש אלול – חודש הרחמים1, ע"ש שבו מאירים י"ג מדות הרחמים2, לעורר על עבודת התשובה3 – הנתינת כח משבת מברכים היא בנוגע לעבודת התשובה, שתהי' כדבעי ובשלימות.
ב. ובפרטיות יותר:
חודש אלול קשור עם ענין התשובה – שהרי בר"ח אלול מתחילים הארבעים יום שסיומם ביוהכ"פ, שאז פעל משה רבינו הענין ד"סלחתי כדברך"4 (כמובא בפירוש רש"י בפרשתנו5 ).
וכדאיתא בטור1: "תניא בפרקי ר"א6 בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה7, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה .. לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר8 אם יתקע שופר בעיר וגו'", וכידוע מ"ש הרמב"ם9 בנוגע לתקיעת שופר: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם ("אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן כו'") וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה כו'".
וכדי שעבודת התשובה בחודש אלול תהי' כדבעי, הנה הנתינת כח על זה היא ע"י י"ג מדה"ר שמאירים בחודש אלול.
ג. ויש להוסיף, שגם הנתינת כח לעבודת התשובה ע"י הארת י"ג מדה"ר, קשורה עם עבודת האדם:
ובהקדמה – שאע"פ שהארת י"ג מדה"ר בחודש אלול הו"ע שבא בדרך אתערותא דלעילא, ללא ההכנה של אתערותא דלתתא, וכפי שמבאר רבינו הזקן2 ענין זה "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה .. והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם .. וכך .. בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה .. שהו"ע הארת י"ג מדות כו'" – הרי ידוע10 שגם בנוגע לענין שבא באתעדל"ע יש צורך בהכנה מסויימת ע"י אתעדל"ת שהיא מעין האתעדל"ע (ובפרט לאחרי מ"ת, שאז נפעל שכל דבר צ"ל ע"י הכנת המטה דוקא), אף שלאמיתו של דבר האתעדל"ת היא שלא בערך כלל לגבי האתעדל"ע.
ומזה מובן גם בנוגע להארת י"ג מדה"ר בחודש אלול, שאע"פ שזהו"ע שבא מלמעלה בדרך אתעדל"ע, הרי זה קשור גם עם אתעדל"ת.
ואף שלפי מנהגנו אין הוספה באמירת י"ג מדה"ר בחודש אלול – הרי ישנה ההוספה באמירת המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בכל ימי חודש אלול11 [משא"כ בחודש תשרי הרי זה רק בחלקו12 ], וע"פ הידוע שמזמור זה קשור עם י"ג מדה"ר13, נמצא, שאמירת מזמור זה היא בבחי' אתעדל"ת לגבי האתעדל"ע דהארת י"ג מדה"ר.
ד. ויש לקשר כל האמור לעיל עם פרשת השבוע שקורין בשבת מברכים חודש אלול בשנה זו – פרשת עקב:
בפרשת עקב נאמר14 : "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'". ואיתא במדרש15 "אין ועתה אלא תשובה".
וגם ענין המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" קשור עם הפסוק הנ"ל, כי: במזמור "לדוד ה' אורי וישעי" אומר דוד – בשם כל ישראל – "אחת שאלתי מאת ה' וגו'"16, ואיתא במדרש17 "אמר הקב"ה לדוד, בתחלה אתה אומר אחת שאלתי שבתי בבית ה', ואח"כ אתה שואל כמה שאלות, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וגו'16, והשיבו דוד, ממך למדתי, בתחלה לא באת עלי אלא באחת, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה, שנאמר14 ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וגו'".
ה. וההכנה לזה – במילואה ובתכליתה – היא בשבת מברכים חודש אלול, שבו נמשכת נתינת כח על עבודת התשובה דחודש אלול שתהי' כדבעי למהוי, ע"י המשכת הברכה בנוגע לששה ענינים שאומרים בנוסח של ברכת החודש, ובאופן שהברכה אינה נשארת למעלה, אלא נמשכת למטה, כפי שפועלים ע"י "ונאמר אמן", כידוע בענין "גדול העונה אמן יותר מן המברך"18, שעי"ז נעשית הוודאות בנוגע לגמר הענין – ההמשכה למטה.
וע"י עבודת התשובה כדבעי, זוכים להמשכת הברכה מלמעלה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"19, ובאופן שנמשכת למטה מעשרה טפחים, ולשנה טובה תכתבו ותחתמו, שבזה נכללים כבר כל הברכות.
* * *
ו. המשך הביאור בשיטת הרמב"ם במצות התשובה – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א ס"ז20.
ובסיום הענין, בנוגע להמשכת ענין התשובה כפי שהיא למעלה ממצוות פרטיות ולמעלה מגדר מצוה (למעלה ממדידה והגבלה) – במצוות פרטיות (וע"ד המשכת המקיף בפנימי), אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:
ולהעיר, שעד"ז מצינו גם בנוגע לר"ה – שאז ישנו הענין ד"אתם נצבים היום כולכם גו'"21, "לאחדים כאחד"22, באופן שלמעלה מהתחלקות; וביחד עם זה, ישנה גם ההמשכה בכל פרטי המדריגות, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"21.
ועד"ז בנוגע לחודש אלול שבו אומרים המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" – שישנו הענין ד"אחת שאלתי", ואח"כ נמשך בכל פרטי עניני המצוות (כנ"ל ס"ד).
וכאשר עבודת האדם היא באופן האמור, הרי זה פועל שכך תהי' גם המשכת הברכה מלמעלה – שהברכה היא ממקור הברכות ש"סמוי מן העין"23, ולמעלה ממדידה והגבלה, "עד בלי די"24, ונמשכת אל המתברך בהיותו למטה במדידה והגבלה,
ולדוגמא: הברכה "ואכלת ושבעת", "שתהא ברכה מצוי' בפת בתוך המעים"25, והיינו, שגם כאשר המאכל נמצא בתוך המעים (לאחרי הטחינה ע"י ל"ב השינים כו'), שזוהי תכלית ההגבלה, נמשכת בו הברכה מלמעלה; ועד"ז בנוגע לשאר צרכי האדם, שנכללים בענין האכילה26 – שתומשך בהם ברכה והצלחה, שיהיו בהרחבה וכו'.
ובנוסח הידוע – ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.
* * *
ז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך וגו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
ח. על הפסוק27 "לדבר בם" שנאמר בפרשה שני' דק"ש (בהמשך למ"ש בפרשה ראשונה28 "ושננתם לבניך ודברת בם"), מפרש רש"י: "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה29, שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה. ואם לא עשה כן, הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר27 ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם30, אם עשיתם כן, ירבו, ואם לאו, לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן ומכלל הן לאו".
ובכן, כאשר מעיינים בפירוש רש"י זה – רואים שכולו מוקשה:
א) מניין לו לרש"י שהכוונה במ"ש "ולמדתם אותם גו' לדבר בם" היא לפסוק "תורה צוה לנו משה"? – ואף שכן הוא בגמרא31 וספרי27, הרי ענינו של רש"י הוא לפרש פשוטו של מקרא (כמדובר כמ"פ), וא"כ, מהו ההכרח בפשוטו של מקרא ש"לדבר בם" קאי על הפסוק "תורה צוה לנו משה"?
ב) למה מוסיף רש"י "אביו מסיח עמו בלשון הקודש": (א) מה נוגע כאן באיזה לשון צריך האב לדבר עם בנו – הרי אין ענינו של רש"י להביא פסקי הלכות? (ב) לכאורה אין הכרח ע"פ תורה לדבר בלשון הקודש דוקא, כפי שרואים מזה שהגמרא נכתבה בלשון ארמית. וגם בן חמש למקרא שלא למד עדיין גמרא, רואה שלפעמים מפרש רש"י תיבה בלשון הקודש ע"י תרגומה בשפה הצרפתית – "בלע"ז"?!
ג) למה מוסיף רש"י "ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו" – מה נוגע כאן ענין העונש?!
ד) כיון שהראי' היא "שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם גו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם" – הי' רש"י צריך לפרש זאת (גם) בנוגע למצות מזוזה, שהרי הפסוק "למען ירבו ימיכם גו'" (ש"נדרש מכלל הן לאו") נאמר לאחרי "וכתבתם על מזוזות גו'"32, ואם קאי על הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" שלפני פניו, עאכו"כ שקאי על הפסוק "וכתבתם על מזוזות גו'" שלפניו, ולא מסתבר שקאי רק אלפני פניו, ולא אלפניו?
ה) ונוסף לזה, צריך להבין השינוי בין פרשתנו לפ' ואתחנן, שבפ' ואתחנן מפרש רש"י: "ושננתם לבניך", "אלו התלמידים"*, ואילו בפרשתנו מפרש "משעה שהבן יודע לדבר כו'", בנים כפשוטו33.
*) אע"פ שגם "ושננתם", "לשון חדוד .. שיהיו מחודדים .. שאם ישאלך כו'", שייך לא רק לתלמיד שכבר למד וצריך ללמדו עד שיהיו מחודדים כו', אלא גם לבן (ובודאי בן גדול יותר) שצריך ללמדו מתחילה ועד שיהיו מחודדים כו' (וכמו בפרש"י ר"פ משפטים).
וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
ט. בנוגע למנהג ללמוד פרקי אבות בשבתות הקיץ – הנה כיון שבקביעות שנה זו חל תשעה באב בשבת, ולא למדו פרקי אבות, אזי הפרק שלומדים ביום הש"ק זה הוא פרק רביעי (כפי שצויין גם בלוחות)34.
ובכן: בפרק זה ישנם כמה מימרות בנוגע ללימוד התורה, וביניהם גם מאמרו של רבי מאיר35 – בהמשך להמדובר לעיל (במאמר36 ) אודות מאמרו של ר"מ37 "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר14 ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך" (קרי בי' מאה) – "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה הרבה, יש שכר הרבה ליתן לך".
וצריך להבין:
א) בפיסקא "עסוק בתורה" – שזוהי הוראה בפני עצמה, מלבד ההוראה ד"הוי ממעט בעסק", כמובן מדיוק הלשון "הוי ממעט בעסק ו.עסוק בתורה" (בוא"ו המוסיף), ולא "בכדי לעסוק בתורה", וכיו"ב, שמזה משמע שהם ב' ענינים בפני עצמם, והיינו, שגם הענין ד"ממעט בעסק" כשלעצמו, ללא העסק בתורה, הוא דבר טוב ורצוי כו', ונוסף לזה ישנו גם הציווי "עסוק בתורה" – מהו חידושו של רבי מאיר, ובפרט במסכת אבות שענינה "מילי דחסידותא"38, לפנים משורת הדין – "עסוק בתורה", בה בשעה שהעסק בתורה הוא חיוב וציווי מפורש?!
ב) בפיסקא "והוי שפל רוח כו'":
(א) ההכרח דשפלות רוח הו"ע המפורש בקרא: "כי תועבת ה' כל גבה לב"39 (וכיו"ב בכמה פסוקים40 ), ומהו החידוש בזה במאמרו של ר"מ "הוי שפל רוח כו'"?
(ב) מהו ההמשך ד"הוי שפל רוח כו'" ל"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" – דכיון שבאים במשנה אחת, ובפרט שנאמרה ע"י אותו תנא, ובוא"ו המחבר ("ו.הוי כו'"), בודאי צריך להיות קישור והמשך ביניהם?
יש מפרשים41, שהחידוש בדברי ר"מ הוא שצ"ל "שפל רוח בפני כל אדם". אבל עדיין אינו מובן מהי השייכות ל"עסוק בתורה", דלכאורה, הענין ד"הוי שפל רוח בפני כל אדם" (ככל פרטי הביאורים שבזה בתניא פרק ל'), שייך גם לבעל-עסק, עם-הארץ או מי שנשבה לבין העכו"ם, ולאו דוקא להעוסק בתורה?
ויש מפרשים42 המשך הענין ד"עסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם", שכאשר יהי' "שפל רוח בפני כל אדם", אזי יוכל לשמוע ולקבל עניני תורה אפילו ממי שהוא קטן ממנו – ע"ד תוכן מאמר בן זומא בהתחלת הפרק: "איזהו חכם הלומד מכל אדם". אבל, אם זוהי כוונת ר"מ, הי' לו לפרש זאת בסגנון ברור (כמו במאמרו של בן זומא), ולא ברמז, בהסתמך על כך שיבינו כוונת דבריו ע"י "חיפוש מחיפוש"43, שהרי יכולים גם לטעות ולפרש באופן אחר – ש"הוי שפל רוח כו'" הוא ענין בפ"ע, כפי ש"הרמב"ם מפרש הכא נמי לענין הגאוה"44 ("זה כולו לברוח מן הגאוה").
ג) בפיסקא "ואם בטלת מן התורה כו' ואם עמלת בתורה כו'":
(א) מהו החידוש של ר"מ ב"מילי דחסידותא" בשלילת הענין דביטול תורה ("בטלת מן התורה"), בה בשעה שיש ציווי מפורש שצריך לעסוק בתורה בכל רגע פנוי – "והגית45 בו יומם ולילה"?
(ב) כיצד מזרז ומזהיר ר"מ שלא לבטל תורה באמרו "אם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך" (שיבטלוהו מן התורה), ותו לא מידי – בה בשעה שנתפרשו בתורה עונשים חמורים יותר, כמו "כי46 דבר ה' בזה וגו'"?
(ג) מהו החידוש בענין השכר על העמל בתורה ("אם עמלת בתורה הרבה, יש לך שכר הרבה ליתן לך"), בה בשעה שמפורש בתורה47 "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"?
ד) מהו הקשר והמשך הענינים ד"אם בטלת מן התורה כו' ואם עמלת בתורה כו'" למ"ש לפנ"ז "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם"?
וכל ענינים אלו – אף שאינם "פשוטו של מקרא" – צריכים להיות מובנים בפשטות, וכפי שיתבאר לקמן.
*
י. כאן המקום להשלים בנוגע להמוזכר לעיל48 מ"ש בפירוש רש"י בפ' שלח על הפסוק49 "ויהיו בני ישראל במדבר", "שלא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה, ובשני' בא זה (ה"מקושש עצים") וחללה"50, וא"כ, הי' זה לפני מ"ת (שהרי מ"ת הי' בשבת השביעית ליצי"מ) – דלכאורה אין זה מתאים עם המבואר בפירוש רש"י בפ' אמור:
בנוגע למ"ש במקלל "ויניחוהו במשמר"51 – מפרש רש"י: "ויניחוהו – לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר52 מחללי' מות יומת, אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר53 כי לא פורש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו".
וכדי לברר באיזה פרק זמן הי' הדבר – יש לעיין בפירוש רש"י לפנ"ז, על הפסוק54 "ויצא בן אשה ישראלית", "מהיכן יצא, רבי לוי אומר, מעולמו יצא. רבי ברכי' אומר, מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו55, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמי'. ומתניתא אמרה, מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו, איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב56, נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחוייב, עמד וגדף" – שמזה מוכח שהמאורע דהמקלל (ובמילא גם המאורע דהמקושש, ש"שניהם היו בפרק אחד") הי' לאחרי מ"ת:
לפי הפירוש שהמקלל לגלג על הציווי שנאמר בלחם הפנים "ביום השבת יערכנו", עכצ"ל, שמאורע זה הי' לאחרי הקמת המשכן, שבו הי' השולחן שעליו ערכו לחם הפנים. והרי הקמת המשכן היתה בר"ח ניסן בשנה השנית57. ואפילו אם נאמר שהציווי על לחם הפנים הי' קודם הקמת המשכן, הרי עדיין בהכרח לומר שהי' זה לאחרי הציווי על עשיית המשכן וכליו, כולל השולחן, והרי הציווי על עשיית המשכן הי' לאחרי נתינת לוחות אחרונות ביוהכ"פ58 – ריבוי זמן לאחרי מ"ת.
[יש מפרשים59, שאף שהציווי על עשיית השולחן הי' לאחרי מ"ת, הנה הציווי על לחם הפנים כשלעצמו – ללא שולחן – הי' לפני מ"ת. אבל, ע"פ פשוטו של מקרא לא מסתבר לומר שהיתה מציאות של לחם הפנים בפ"ע, שלא ע"ג השולחן במשכן, בה בשעה שאין על זה ראי' או רמז בכתוב].
וכן לפי הפירוש שמאורע זה הי' קשור עם ענין הדגלים – הרי כללות ענין הדגלים התחיל לאחרי הקמת המשכן בשנה השנית60, לאחרי מ"ת.
[יש מפרשים59, שענין הדגלים הי' עוד מקודם לכן – כדמוכח מפירוש רש"י בפ' ויחי61 בנוגע לנשיאת מטתו של יעקב ע"י בניו, ש"קבע להם מקום, ג' למזרח, וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן .. וזהו איש על דגלו באותות56, באות שמסר להם אביהם לישא מטתו"; אלא שלאחרי מ"ת ניתוסף בזה ציווי. אבל, ע"פ פשוטו של מקרא, מסר להם יעקב אות וסימן בלבד, ואילו ענין הדגלים בפועל התחיל רק כאשר נצטוו על זה].
וא"כ, ב' פירושי רש"י הנ"ל – פירושו בפ' שלח שהמאורע של המקושש הי' בשבת שני' ליצי"מ, לפני מ"ת, ופירושו בפ' אמור, שהי' זה בפרק אחד עם המאורע דהמקלל, שהי' לאחרי מ"ת – הם בסתירה זל"ז?!
והרי אי אפשר לומר שבמקום א' מפרש רש"י לפי דעה אחת, ובמקום אחר מפרש לפי דעה אחרת – שהרי פירוש רש"י הוא פשוטו של מקרא62.
יא. יש מפרשים63, שהמאורע של המקושש הי' לפני מ"ת, ואילו המאורע של המקלל הי' לאחרי מ"ת, ומ"ש רש"י ש"שניהם היו בפרק אחד", הרי זה בנוגע לזמן שהיו "במשמר", והיינו, שבאותו פרק זמן שהניחו את המקלל במשמר "לפרוש להם" אם חייב מיתה אם לאו, הי' במשמר גם המקושש, ש"יודעים היו שהמחלל שבת במיתה", אבל "לא היו יודעים באיזו מיתה ימות"64.
אבל, ע"פ פשוטו של מקרא לא מסתבר לומר שהמקושש הי' במשמר משך זמן ארוך כ"כ – מהשבת השני' עד המאורע של המקלל שהי' לאחרי מ"ת!
והגע עצמך: בנוגע לחטא העגל הי' משה רבינו יכול לפעול הענין ד"סלחתי כדברך"4, ואילו בנוגע למקושש – שהי' לפני מ"ת – לא הי' יכול לפעול שלא יצטרך להיות במשמר משך זמן ארוך כ"כ?!
ומה גם שעפ"ז נצטרך לומר, שבכל פעם שהיו כל בנ"י ביחד, כמו במ"ת, שכל ששים ריבוא בנ"י יצאו לקבל את התורה, וכן כאשר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"65, וכיו"ב – היו שם כל בנ"י, מלבד המקושש שישב במשמר, ואולי גם אלו שהוצרכו לשמור עליו שלא יברח!...
ובכל אופן, תירוץ כזה אפשר לומר ע"פ דרך הרמז והדרוש, אבל לא ע"פ פשוטו של מקרא.
יב. ויש להוסיף, שגם לולי הקושיא מהמאורע של המקלל שהי' בפרק אחד עם המאורע של המקושש – יש להקשות מדברי רש"י בנוגע למקושש עצמו:
רש"י אומר ש"יודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר מחללי' מות יומת". והרי הציווי "מחללי' מות יומת" נאמר לאחרי מ"ת, ואיך יתאים זה עם דברי רש"י שהמאורע של המקושש הי' בשבת השני' לצאתם ממצרים, לפני מ"ת?!
ולהעיר, שיש אמנם גירסא בפירוש רש"י ש"יודעים היו שהמקושש במיתה", ותו לא (ולא גרסינן "שנאמר מחללי' מות יומת"), ועפ"ז אתי שפיר שהי' זה קודם מ"ת, ו"יודעים היו שהמקושש במיתה", כיון שלפני מ"ת הי' עונש מיתה על כל חטא*.
*) ע"פ פשט – אין גרועים משאר מצות ב"נ, ומפורש בכ"מ בס' בראשית שהן במיתה (שכם וכו')66 .
אבל, ברוב הגירסאות בפירוש רש"י מופיע גם הסיום: "שנאמר מחללי' מות יומת", כמו בתו"כ51, כך, שהקושיא במקומה עומדת.
וכמדובר כמ"פ, שכל הענינים שבפירוש רש"י צריכים להיות מובנים
בפשטות לבן חמש למקרא, וכן הוא בנדו"ד, שאף שהקושיא טוב, הנה התירוץ פשוט67, וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
יג. ועתה נבוא לבאר פירוש רש"י בפרשתנו:
[הטעם שבפרשתנו מדובר אודות "בניך" כפשוטו, ולא כמו בפ' ואתחנן, "ושננתם לבניך, אלו התלמידים"68, כי: (א) תינוק שמתחיל לדבר ("לדבר בם"), נמצא בבית אביו, ולא שייך לחייב מישהו אחר ללמדו, ועאכו"כ שלא שייך להאשימו ש"אם לא עשה כן ה"ה כאילו קוברו", (ב) "למען ירבו גו' על האדמה"30 (שקאי על "ולמדתם גו' לדבר בם") שייך לאב ובן (שיורשו), שהם באותו חלק ד"האדמה", ולא לרב ותלמיד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס69 בלקו"ש ח"ט ע' 33].
ובהקדים – שרש"י לא נעמד על התיבות "ולמדתם אותם את בניכם", אלא על התיבות "לדבר בם", דלכאורה אינו מובן: תכלית הלימוד הוא כדי להבין כו', וא"כ, מהו הפירוש "ולמדתם גו' לדבר בם", דיבור בלבד?!
בשלמא מ"ש בפרשה ראשונה "ודברת בם" – הרי זה בנוגע לעצמו70, שהוא* צריך לדבר בדברי תורה ("שלא יהא עיקר דיבורך אלא בם כו'"71 ); אבל מהו הפירוש במ"ש כאן "ולמדתם אותם את בניכם לדבר** בם", שחיוב הלימוד עם הבנים הוא רק כדי "לדבר בם"?!
*) זה המחוייב ב"וקשרתם" – גדול.
**) שקאי על "בניכם".
ועכצ"ל, שכתוב זה מדבר אודות חיוב נוסף72 (מלבד החיוב "ושננתם לבניך", "אלו התלמידים", ועד"ז בנוגע ל"בניך" כפשוטו ששייכים ללימוד באופן של הבנה והשגה, "ושננתם", לשון חידוד) – בנוגע לבנים שלא שייכים עדיין ללימוד באופן של הבנה, כי אם "לדבר בם", ולכן מפרש רש"י: "משעה שהבן יודע לדבר למדהו כו' שיהא זה למוד דבורו", גם אם אינו מבין מה שמדבר.
אמנם, מה אפשר כבר ללמד לבן שנתיים שרק יודע לדבר – הרי אי אפשר ללמדו מהתחלת התורה עד לפרשת עקב, כיון שעדיין אינו שייך לזה?
הנה על זה אומר רש"י, שצריך ללמדו ענין שכולל כל התורה: "למדהו תורה צוה לנו משה" (ורש"י לא צריך אפילו לסיים את הפסוק, "מורשה קהלת יעקב", כיון שאין זה נוגע כאן).
[ומובן, שרש"י אינו יכול לכתוב רק "למדהו תורה", כי, "תורה" סתם יכול להתפרש ח"ו על כל תורה שבעולם, להבדיל, ולכן מדגיש רש"י "למדהו תורה צוה לנו משה"].
יד. וממשיך רש"י, "מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה" – שיש לפרש זה בב' אופנים:
א) ענין זה מביא בתור ראי' (דכשם שאפשר להביא ראי' מפסוק, כך אפשר להביא ראי' מהמציאות) – שהבן חמש למקרא זוכר איך התנהגו עמו כשהתחיל לדבר, ועל זה אומר לו רש"י, שהמקור לזה הוא מפסוק זה: "מכאן אמרו כו'".
ב) כיון שיש חיוב ש"משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה", הנה "מכאן אמרו" דבר נוסף: "כשהתינוק מתחיל לדבר" – לא רק "בן" ש"יודע לדבר", אלא גם "תינוק" שזה עתה נגמל מהיניקה ורק "מתחיל לדבר" – "אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה", דכיון שאין זה לימוד באופן של הבנה והשגה (שהרי עדיין אינו שייך לזה), אלא רק דיבור בלבד ("לדבר בם"), הרי זה צריך להיות "בלשון הקודש" דוקא, שאז, הנה למרות שלא ידע מאי קאמר, הרי זה נחשב ש"מלמדו תורה", כיון שבאותיות דלשון הקודש עצמם יש קדושה, משא"כ אם ילמדו לומר התוכן ד"תורה צוה לנו משה" בשאר לשונות, אין זה נחשב ש"מלמדו תורה", כיון שמדבר באותיות שאין בהם קדושה כלל.
טו. וממשיך רש"י, "ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם, אם עשיתם כן וכו'":
בפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" – צריך להבין: בשלמא בנוגע ל"ימיכם", מובן, שע"י קיום מצוות אלו אזי "ירבו ימיכם", והיינו, שתמורת "ימי שנותינו .. שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה"73, אזי יהיו "מאה ועשרים שנה"74 ; אבל בנוגע ל"ימי בניכם" – הרי במלאות י"ג שנה חייב הבן עצמו בכל המצוות (ובנדו"ד: בתלמוד תורה – "ולמדתם גו'", תפילין ומזוזה75 – "וקשרתם גו' וכתבתם גו'"), כך, שאריכות ימיו תלוי' באופן הנהגתו. (של הבן) בקיום המצוות, ולא תועיל זכות האב לאריכות ימיו של הבן; ואילו עד י"ג שנה, אין זו אריכות ימים, וא"כ, מהו הפירוש שע"י קיום המצוות "ירבו .. ימי בניכם"?!
ועל זה מפרש רש"י שהענין ד"ירבו .. ימי בניכם" מתבטא בענין השלילי, שהרי "דברי תורה נדרשין .. מכלל הן לאו" – ש"אם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו".
ועתה נשאר רק לבאר הסתירה בין פירוש רש"י בפ' שלח לפירושו בפ' אמור, וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
טז. בנוגע להסתירה בין פירוש רש"י בפ' שלח לפירושו בפ' אמור – הנה כאמור לעיל שהקושיא טוב והתירוץ פשוט, כפי שיובן ע"פ כלל נוסף בפירוש רש"י, שמוכרח מפירוש רש"י הנ"ל בפ' אמור גופא.
ובהקדים הביאור בפירוש רש"י הנ"ל – מהו הצורך בכל ג' הפירושים: (א) "מעולמו יצא", (ב) "מפרשה שלמעלה יצא .. ביום השבת יערכנו וכו'", (ג) "מבית דינו של משה יצא מחוייב וכו'"?
וכמדובר כמ"פ76, שהסיבה לכך שרש"י אינו מסתפק בפירוש אחד אלא מביא פירוש שני, היא, בגלל שיש קושי בפירוש הראשון, וכאשר יש קושי גם בפירוש השני, מוסיף רש"י ומביא פירוש שלישי, ואעפ"כ, יש צורך גם בפירושים שלפנ"ז, דאל"כ הי' לו להביא את הפירוש האחרון בלבד.
וגם צריך להבין מדוע מביא רש"י את שמות בעלי המאמר: ר' לוי, ר' ברכי', ומתניתא. אבל זהו ענין נוסף הדורש ביאור בפני עצמו, ואילו עתה יתבאר – בקיצור עכ"פ – רק הצורך בג' הפירושים.
יז. כיון שבכתוב נאמר הלשון "ויצא", שואל רש"י "מהיכן יצא"?
ומפרש רש"י, "מעולמו יצא", וכמבואר במפרשים77, "דבקרא דלעיל78 מסיים בי' חק עולם, וסמיך לי' ויצא, שיצא מעולמו .. דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, והוא עולמו המיוחד לו, והאי נמי, אע"פ שהי' בן איש מצרי, מ"מ, כיון שאמו ישראלית ("בן אשה ישראלית"), איהו נמי ישראל הוא", אך כאשר חטא וקילל, יצא מעולמו כו'.
ועפ"ז מובן מדוע מעתיק רש"י גם את התיבות "בן אשה ישראלית", אף שמפרש רק תיבת "ויצא" – כי, הפירוש ד"ויצא" מתבאר ומובן ע"י התיבות "בן אשה ישראלית", דכיון שהי' "בן אשה ישראלית" לכן הי' שייך לעולם ("חק עולם") של בנ"י, ואילו ע"י החטא יצא מעולמו.
אבל רש"י אינו מסתפק בפירוש זה – כיון שאין זה הפירוש הפשוט של "ויצא", שמשמעותה יציאה ממקום למקום, ואילו כאן מדובר אודות יציאה במובן הרוחני. ומה גם שיציאה במובן הרוחני שייכת בכל ענין של חטא, חטא עה"ד, חטא העגל וחטא המרגלים, ואעפ"כ, לא נאמר בהם הלשון "ויצא".
ולכן מפרש רש"י פירוש נוסף: "מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר .. דרך המלך לאכול .. פת צוננת של תשעה ימים, בתמי'", ולפי זה, המשמעות של "ויצא" היא – לצאת ולהרעיש בקול רעש ("אַרויסגיין מיט אַ טומל-שטורעם"), "קול ענות"79, ע"ד מ"ש80 "ויעבירו קול במחנה".
אבל, גם פירוש זה אינו מספיק, כי, הלגלוג על לחם הפנים אינו סיבה למריבה עם "איש הישראלי"; אי משום הא, הי' לו לריב עם הכהנים, שהם אלו שמתעסקים עם לחם הפנים.
ולכן צריך רש"י לפרש פירוש נוסף – "מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן וכו'".
ולכאורה הי' רש"י יכול להביא רק פירוש זה, שמתאים עם המפורש בהמשך הכתוב: "וינצו במחנה", כפירוש רש"י: "על עסקי המחנה".
אבל גם פירוש זה אינו מספיק – כי: מלבד ה"בן אשה ישראלית" שלא הניחוהו ליטע אהלו בתוך מחנה דן, הי' ריבוי גדול מאד של "ערב רב"81, "כפלים כיוצאי מצרים"82, שניתוספו על בנ"י בצאתם ממצרים, וגם להם לא הי' מקום ליטע אהלים בתוך מחנה של כל שבט מישראל, וא"כ, מה ראה ה"בן אשה ישראלית" דוקא לבוא בטענה על שאין מניחים לו ליטע אהלו בתוך מחנה דן, בה בשעה שמלבדו ישנו עם רב שלא מניחים להם ליטע אהלים בתוך מחנות שבטי ישראל?!
וכיון שגם פירוש זה אינו מספיק, לכן יש צורך בפירושים שלפנ"ז.
יח. ולאחרי שרש"י מפרש ג' פירושים בתיבת "ויצא", ממשיך רש"י לפרש מ"ש "וינצו במחנה" – "על עסקי המחנה", למרות שפירוש זה מתאים רק לפי' הג', שהמדובר הי' אודות נטיעת אוהל, אבל אין זה שייך לפי' הא' והב', כפשוט. ואעפ"כ, לא נמנע רש"י לפרש פירוש הא' והב', למרות שידע שלא שייך בהם פירושו בהמשך הכתוב.
ומכאן למדים כלל בפירוש רש"י – שגם כשמפרש כמה פירושים בענין אחד, יכול לפרש המשך הכתוב רק לפי פירוש א', כיון שלפי פירוש זה יומתק יותר המשך הכתוב83.
כלומר: לפי ב' הפירושים בתיבת "ויצא", "מעולמו יצא", ו"מפרשה שלמעלה יצא כו'" – אין לרש"י מה להוסיף בפירוש המשך הכתוב "וינצו במחנה", שפירושו בפשטות, שרבו במחנה על איזה ענין שיהי'; אבל בנוגע לפי' הג', מוסיף רש"י, שעפ"ז יומתק יותר המשך הכתוב "וינצו במחנה" – לא סתם על איזה ענין שיהי', אלא "על עסקי המחנה".
יט. וע"פ הכלל האמור לעיל, יש לתרץ גם את הסתירה בין פירוש רש"י בפ' שלח, שהמאורע של המקושש הי' בשבת שני' ליצי"מ, לפני מ"ת, לפירושו בפ' אמור, שהמקושש והמקלל היו "בפרק אחד", אף שלפי' הב' והג' בהכרח לומר שהמאורע של המקלל הי' לאחרי מ"ת – כי, פירוש רש"י ש"שניהם היו בפרק אחד" הוא בהמשך לפי' הא' ב"ויצא", "מעולמו יצא", שלפי פירוש זה אפשר שפיר לומר שגם המאורע של המקלל הי' לפני מ"ת, כמו המאורע של המקושש (אע"פ שאי אפשר לפרש כן לפי פי' הב' והג').
כלומר: כשם שרש"י מוסיף לפרש שלפי פי' הג' ("בא ליטע אהלו כו'") יומתק יותר פירוש הכתוב "וינצו במחנה", "על עסקי המחנה" – כך מוסיף רש"י לפרש שלפי פי' הא' ("מעולמו יצא") יומתק יותר מ"ש "ויניחוהו במשמר לפרוש להם גו'", "שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו"84, כיון שהי' זה לפני מ"ת, כמו המאורע של המקושש, שגם שם הלשון הוא עד"ז – "כי לא פורש מה יעשה לו" (אף ש"יודעים היו שהמקושש במיתה .. אבל לא פורש להם באיזו מיתה", ולכן הניחו המקלל "לבדו, ולא הניחו מקושש עמו"), "ששניהם היו בפרק אחד", לפני מ"ת85.
כ. ויש להוסיף ולבאר הטעם שהניחו אותם במשמר – דלכאורה אינו מובן:
מצינו גבי בנות צלפחד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"86. וכן בנוגע לפסח שני: "ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם"87, וכפי שפירש רש"י88 : "אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהי' רוצה הי' מדבר עם השכינה".
וא"כ, גם בנדו"ד הי' משה יכול לברר מיד אצל הקב"ה מה דינם, ולמה הוצרכו להניחם במשמר?
והביאור בזה – שכאשר מדובר אודות ענין של זכות וטובה, בודאי ימהר משה רבינו לשאול כו', משא"כ בנדו"ד, שמדובר אודות ענין של היפך הטוב, לא רצה משה רבינו למהר כו', ולכן בינתיים הניחום במשמר.
*
כא. הביאור בפרקי אבות89 – בקיצור עכ"פ:
ובהקדים שאלה נוספת בשייכות לבעל המאמר – רבי מאיר: כיון שרבי מאיר "חייש למיעוטא"90, א"כ, מהי התועלת בכך ש"הוי ממעט בעסק", בה בשעה שהמיעוט הוא בקיומו?!
ועכצ"ל, שהוראת רבי מאיר "הוי ממעט בעסק" מתייחסת ליהודי שע"פ תורה אינו חייב לעסוק בתלמוד תורה כל היום, ואדרבה: רוב בנ"י אינם שייכים לקו העבודה של ישכר, ש"תורתו אומנותו", אלא לקו העבודה של זבולון, שעיקר עסקם במשא ומתן כו' (כמבואר בהלכות תלמוד תורה91 פרטי הגדרים שבדבר); ואעפ"כ אומר לו רבי מאיר: הן אמת שע"פ דין עליך לעסוק במשא ומתן, ולנצל את הכסף לעניני קדושה כו', אבל אעפ"כ, מצד אופן ההנהגה לפנים משורת הדין, "מילי דחסידותא" – "הוי ממעט בעסק".
ואח"כ מוסיף ר"מ עוד עצה טובה – "ועסוק בתורה": כאשר הנך "ממעט בעסק", אזי יש לך אפשרות לנצל את הזמן הפנוי לעסוק בא' מג' הקוין תורה עבודה וגמילות חסדים. ובכן – אומר ר"מ – מצד ההנהגה ד"מילי דחסידותא", הנני מייעץ לך: "עסוק בתורה".
כב. וממשיך ר"מ, "והוי שפל רוח בפני כל אדם":
כאשר יהודי הנ"ל מקיים את עצתו של ר"מ להתנהג לפנים משורת הדין, ולמעט בעסק ולעסוק בתורה, יכול לעשות חשבון שיש לו הן את המעלה של "זבולון בצאתך", והן את המעלה של "ישכר באהליך"92, כך, שכאשר פוגש יהודי ששייך ל"זבולון", הרי הוא למעלה ממנו, כיון שיש לו גם את המעלה של ישכר, וכאשר פוגש יהודי ששייך ל"ישכר", הרי הוא למעלה ממנו, כיון שיש לו גם את המעלה של זבולון93, וכאשר פוגש שניהם יחד, יש לו מעלה על שניהם, כיון שהנהגתו היא לפנים משורת הדין ("אַ פרומאַק"...), כך שיכול להרגיש את עצמו בעל מעלה ("האַלטן זיך גרויס").
ועל זה אומר לו ר"מ: אע"פ שהנך מתנהג כעצתי, למעט בעסק ולעסוק בתורה לפנים משורת הדין, אעפ"כ, "הוי שפל רוח בפני כל אדם".
במארז"ל "הוי שפל רוח כו'" כפי שהובא בתניא (פרק ל') – גורס רבינו הזקן "הוי שפל רוח בפני כל ה.אדם", ואילו בפרקי אבות שבסידורו גורס רבינו הזקן "הוי שפל רוח בפני כל אדם" (ולא "ה.אדם"). ולא מסתבר לומר שכיון שיש ב' גירסאות, נקט פעם גירסא א' ופעם גירסא ב', אלא הי' לו לבחור גירסא אחת הן בתניא והן בסידור.
ויש לומר הביאור בזה:
בנוגע לתואר "אדם" – איתא בגמרא במסכת יבמות95 : "אדם אתם96, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם". ומבואר בתוס'97, ש"יש חילוק בין אדם לה.אדם, דעכו"ם בכלל האדם נינהו".
ועפ"ז יש לבאר הטעם שבמסכת אבות גורס רבינו הזקן "הוי שפל רוח בפני כל אדם", בנ"י דוקא, ואילו בתניא גורס "הוי שפל רוח בפני כל האדם", כולל גם גוים:
במסכת אבות בא המאמר "הוי שפל רוח כו'" בהמשך למאמר "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה". ומובן, שכאשר יהודי מתנהג כן – הנהגה שהיא לפנים משורת הדין (כנ"ל) – הרי הוא בבחי' צדיק גמור, ולכן לא שייך שיהי' "שפל רוח" בפני גוים, אלא רק בפני בנ"י – "בפני כל אדם" (ולא "כל ה.אדם"), שכן, בנוגע לבנ"י, ישנו החשבון שמבאר רבינו הזקן98 שמצד הנשמה הנה "מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן .. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה".
אבל בתניא הובא מארז"ל "הוי שפל רוח כו'" בהמשך לעצה לאדם שאינו יכול ללחום עם היצר כו'99, כיון שנתגשם ע"י אכילה ושתי' כו' ועבר את הדרך כו', ולכן צריך להתבונן בשפלותו לגבי "כל ה.אדם", אפילו גוים.
ולהעיר גם מהפתגם המופלא ("אַ געוואַלדיקער וואָרט") של רבינו הזקן (שכבר נדפס100 ) בנוגע למ"ש במשה רבינו שהי' "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"101 – "אפילו מנכרי"!
כד. וממשיך ר"מ, "ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך":
כיון שההוראה "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" היא הנהגה שאין בה חיוב מצד הדין, אלא רק לפנים משורת הדין, הרי מובן, שכאשר אינו מקיים הוראה זו, אי אפשר להזהירו בעונש חמור של ביטול תורה, וכיו"ב.
ואעפ"כ, מחדש ר"מ, שכיון שהי' יכול למעט בעסק ולעסוק בתורה, ואינו עושה זאת, מתנהג עמו הקב"ה באופן של "מדה כנגד מדה"102 – "אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך".
כה. ומוסיף ר"מ, "ואם עמלת בתורה הרבה, יש שכר הרבה ליתן לך"103 :
כאשר יהודי ממעט בעסק ועוסק בתורה, למרות שמצד הדין הי' יכול להרבות בעסק ולנצל את הכסף שירויח בשביל החזקת ת"ח104 – יכול לעשות חשבון שאין הדבר כדאי מצד ענין השכר, כי:
בשלמא כאשר נותן כספו בשביל החזקת ת"ח, הנה אפילו אם הנתינה שלו היתה שלא לשמה, הרי כיון שנתן כספו עבור לימוד התורה לשמה, אזי מגיע לו שכר של לימוד התורה לשמה (וגם אם לימודו של הת"ח הי' שלא לשמה – אין זה נוגע אליו, כי הוא נתן כספו עבור לימוד התורה לשמה, ובמילא יכול לדרוש שכר עבור לימוד התורה לשמה);
ואילו עתה, שממעט בעסק ועוסק בתורה בעצמו – הרי יכול להיות שלימודו יהי' באופן שתתערב אצלו איזו פני' כו', ובמילא לא יהי' לו השכר של לימוד התורה לשמה.
ועל זה אומר לו ר"מ: אל תדאג! גם כאשר תעסוק בתורה בעצמך, "יש שכר הרבה ליתן לך" – שכר של לימוד התורה לשמה105.
הוסיפו תגובה