בס"ד. שיחת ש"פ ראה, אדר"ח אלול, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר בלקוטי דיבורים1 אודות סדר ההנהגה וכללות האווירה של חודש אלול בליובאַוויטש, החל משבת מברכים חודש אלול,
וכפי שמזכיר גם בנוגע למאמרי החסידות, שבדרך כלל היו מתחילים באחד משלשת הפסוקים הידועים: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה גו'"2, "אני לדודי ודודי לי"3, או "השמים כסאי גו'"4 (ומזה מובן שמדובר גם אודות שבת ר"ח אלול, שהרי הפסוק "השמים כסאי" הוא התחלת הפטרת שבת ר"ח, ששייכת לר"ח אלול כשחל ביום השבת, כקביעות שנה זו).
וכיון שענין זה נכתב וגם נדפס ע"י נשיא בישראל, הרי מובן, שזהו ענין ששייך לדורות5, כך, שזוהי הוראה גם לזמננו זה.
ב. ובהקדמה:
לכאורה אין דמיון בין המעמד ומצב שהי' בליובאַוויטש בכלל, ובפרט בחודש אלול, למעמד ומצב כאן או בשאר המקומות, שכן, הכל מודים שבליובאַוויטש היו כל עניני התומ"צ ועניני העבודה בריבוי יותר בכמות ובאופן נעלה יותר באיכות, וזה הי' העיקר, ואילו הענינים הגשמיים, כמו פרנסה כפשוטה כו', היו רק בדרך טפל – עזר וסיוע לקדושה ועד לתשמישי קדושה, כך, שגם הענינים הגשמיים והחומריים נמשכו מעניני התומ"צ. ועד כדי כך, שענין זה הי' ניכר אפילו אצל אינם-יהודים, שגם הם ידעו ואמרו שהסיבה לכך שבאים למקום זה בשביל פרנסתם, היא, בגלל היותו מקום של תומ"צ כו'.
וא"כ, לכאורה אין זה "בנין אב" בנוגע לשאר המקומות, כמו מדינה זו, שהתחלתה לא היתה קשורה עם עניני תומ"צ ויהדות השייכים לבנ"י, אלא רק לאחרי משך זמן הגיעו לכאן יהודים, בכדי לפעול ע"י עבודתם בתומ"צ בירור וזיכוך והעלאת ניצוצי הקדושה דעולם התוהו שנפלו שם כו'.
ואעפ"כ, המעמד ומצב שהי' בליובאַוויטש, מהוה נתינת כח בנוגע לכל המקומות, שגם בהם יוכלו לפעול ההרגש שהעיקר הוא ענין התומ"צ, ואילו כל שאר הענינים הם טפלים ונמשכים מעניני התומ"צ, ועד שענין זה יורגש גם בחומריות העולם, ועאכו"כ בגשמיות העולם.
והדוגמא לזה – מכללות עבודת האדם בנוגע לעצמו (נוסף על עבודתו בחלקו בעולם):
נשמת האדם המלובשת בגופו, ירדה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"6, בור עמוק ("אַ טיפן גרוב"), תחתון שאין תחתון למטה ממנו7, עולם הקליפות, והרשעים גוברים בו8, כך, שלכאורה צריכה להיות ההנהגה באופן ש"אחרי רבים להטות"9, כרצון היצה"ר ש"אקדמי' טעניתא"10.
ואעפ"כ, כיון שהנשמה באה ממקום נעלה ביותר, "איגרא רמה", יש בכחה לפעול שגם בירידתה למטה תהי' הנהגת האדם (ובמילא גם הנהגת העולם, שהרי "את העולם נתן בלבם"11 ) באופן המתאים למעמדה ומצבה של הנשמה למעלה – שיורגש אצלו שהעיקר הוא הרוחניות, ואילו הגשמיות נמשכת ובאה מן הרוחניות, ואינה אלא בדרך טפל; וזוהי הנתינת כח שגם למטה תוכל להיות העבודה במילואה ובשלימותה.
ג. וענין זה מודגש גם בכללות העבודה של חודש אלול:
ידוע ביאור רבינו הזקן12 בנוגע לענינו של חודש אלול – "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם וכו'".
והענין בזה – ש"שדה" אינה "עיר מושב", מקום מושב אדם – "אתם קרויין אדם"13, ע"ש "אדמה לעליון"14 – דקאי על נפש האלקית, אלא זהו מקום שבו נמצאים בהמות כו', כולל גם הבהמה שבאדם – נפש הבהמית.
ובכן: למרות שבחודש אלול נמצאים במקום (ודרגא) שנקרא בשם "שדה", הנה גם במעמד ומצב זה מקבל המלך את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם!
וכל זה – בגלל שבנ"י הם בעצם "אנשי העיר":
לכאורה אינו מובן מ"ש רבינו הזקן (במשל על חודש אלול) ש"יוצאין אנשי העיר לקראתו" – הרי לא מדובר אודות חודש תשרי, שבו נמצאים בעיר ("הולכים אחריו העירה"), שזוהי דרגת עולם האצילות כו'15, אלא נמצאים עדיין בחודש אלול, בהמשך לכל חדשי השנה, ומה גם שבאים זה עתה מחודש אב, שאז נקראת אפילו ירושלים בשם "שדה", כמ"ש16 "ציון שדה תחרש", וא"כ, מדוע נקראים (במשל) בשם "בני העיר"?
אך הענין בזה – כמדובר פעם בארוכה17, ונקודת הענין בקיצור – שבנ"י הם בעצם במעמד ומצב של "בני העיר", גם במשך כל השנה כולה.
ובלשון הכתוב – בפרשת השבוע18 : "בנים אתם לה' אלקיכם", וכהמשך הכתוב: "לא תתגודדו וגו'", כפירוש רש"י "לפי שאתם בניו של מקום כו'", והיינו, שגם במעמד ומצב שיש צורך בציווי "לא תתגודדו גו' למת", כיון שיש מקום להיפך החיים כו', הנה גם אז נמצאים בנ"י במעמד ומצב ד"בנים אתם לה' אלקיכם".
ולכן, גם כשנמצאים בשדה, ממלאים את העבודה של חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי" – במילואה ובשלימותה, ופועלים את המשכת הברכה – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" – ב"השמים כסאי והארץ הדום רגלי", ובאופן שתומשך כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, למטה מעשרה טפחים.
* * *
ד. נוסף על כללות ענינו של חודש (ור"ח) אלול, יש גם הוראה מקביעותו בימי השבוע, שיכולה להיות בכמה אופנים, ובשנה זו חל ר"ח אלול ביום השבת.
ובהקדים תורת הבעש"ט19 שכל ענין שבעולם שיהודי רואה או שומע הוא בהשגחה פרטית, ויש בו לימוד והוראה בעבודת ה', ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לעניני תומ"צ, כולל גם הקביעות דר"ח (שבו תלוי' קביעות המועדים), שהרי "מצות עשה .. לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחלת כל חודש מחדשי השנה"20.
ה. ובכן:
הקביעות של ר"ח אלול יכולה להיות בימות החול, "קמי שבתא"21, ועד – ביום ששי22, "בי שמשי" (ערב שבת)23, שיש בו מעלה יתירה לגבי שאר ימות השבוע, הן בנוגע לענינים שליליים, כפי שמצינו בהלכה שהרץ בערב שבת והזיק, פטור, לפי שרץ ברשות24, והן בנוגע לענינים חיוביים, שיש בו מעלת העבודה וההכנה ליום השבת, כמבואר בשו"ע הלכות שבת25.
וכמו"כ יש מעלה מיוחדת כאשר ר"ח אלול חל ביום ראשון בשבוע – להיותו היום הראשון שלאחרי יום השבת, ועד שנקרא "יום אחד"26, ע"ש "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו"27.
אמנם, מובן וגם פשוט, שמעלת יום ששי ויום ראשון, מצד הסמיכות ליום השבת (לפני השבת או לאחרי השבת), אינה מגעת למעלת יום השבת עצמו, שבו נעשית העלי' והשלימות – "ויכולו השמים והארץ גו'"28 – של כל הענינים, כך, שגם עניני ה"שדה" הם באופן נעלה יותר ביום השבת, שבו אין ענין של "עמל"29, ואפילו לא עבודה ומלאכה, כיון ש"כל מלאכתך עשוי'"30, וכל ענינו הו"ע התענוג – "וקראת לשבת עונג"31.
ומה גם שכיון שר"ח אלול הוא לעולם ב' ימים (כיון שחודש אב הוא לעולם מלא), הרי כאשר יום א' דר"ח חל בשבת, ישנה גם המעלה ד"מחר חודש" (יום ב' דר"ח ביום ראשון), כמבואר העילוי שבזה במאמרים המדברים אודות עניני ר"ח32.
ו. וכיון שבר"ח אלול מתחיל הענין ד"מלך בשדה", והענין ד"אני לדודי ודודי לי" (לאחרי ההכנה והנתינת כח משבת מברכים החודש), הרי מובן, שכאשר ר"ח אלול חל בשבת, אזי נעשים כל ענינים אלו באופן נעלה יותר – באופן של תענוג.
ובאופן כזה נמשכים הם על כל ימי החודש, שהעבודה בהם נכללת ומתחילה כבר בר"ח, ע"י "מחשבה טובה" ש"הקב"ה מצרפה למעשה"33.
ועי"ז נעשית גם ההמשכה על כל השנה כולה – שתהי' שנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"34, בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.
* * *
ז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה השמים כסאי גו'.
* * *
ח. התחלת פרשת השבוע היא: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", "ראה" דייקא, והיינו, שלא זו בלבד שיהודי שומע שאומרים לו שהקב"ה נותן לו ברכה, אלא המשכת הברכה היא באופן שרואה זאת בגלוי.
והענין בזה:
יכול להיות ענין שנחשב לברכה מצד אמיתית הענין כפי שהוא לגבי הקב"ה, שהוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב35, ו"מפי עליון לא תצא הרעות"36, אבל ההמשכה למטה היא באופן שלא רואים בגלוי שזהו ענין של חסד, כיון שזהו בחי' חסדים המכוסים שלמעלה מחסדים הגלויים (כמבואר בתניא37 ). וכמבואר בלקוטי תורה38 בנוגע לדברי התוכחה שבפ' בחוקותי, ש"אף שלפי הנראה .. הם קללות, אבל לפי האמת אינם רק ברכות", ו"ברכות אלו הוא ע"ד מ"ש בגמרא39.. הנך כולהו ברכתא נינהו כו', והיינו, שהברכה היא מבחי' סתום כו'"; ועז"נ "ראה גו' ברכה", שרואים בגלוי שזהו"ע של ברכה.
וזהו גם מ"ש "ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה" – שגם ענין שהי' תחילה היפך הברכה, מתהפך לברכה40.
וע"ד מ"ש41 "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך", והיינו, שהענין ד"אהבך" הוא מבחי' "אנכי" (שנאמר במ"ת) שלמעלה מהוי' אלקיך, ולכן יש בכחו להפוך את הקללה לברכה,
ולפנ"ז – "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע גו'"41, כמו האב שאינו רוצה לשמוע איזה קטרוג על בנו, מפני אהבתו העצמית אליו, וכפי שמביא הצ"צ באוה"ת42 ש"הי' מעשה בימי הבעש"ט ז"ל שרדפו הב"ד של מעלה לשטן המקטרג לחוב, ולא רצו לשמוע ממנו הקטרוגים כו'".
[ולהעיר, שכיון שענין זה נדפס כבר, הרי זה פס"ד בתורה, שיש בכחו לשנות את המציאות – למעלה, וכ"ש למטה (או להיפך: למטה, וכ"ש למעלה, כיון שלמעלה אין בעלי בחירה, חוץ מהקב"ה לבדו)].
וסדר הכתוב הוא מלמטה למעלה: תחילה ברכה סתם, ואח"כ הפיכת הקללה לברכה, שזוהי ברכה נעלית יותר.
וכמו בנוגע לנשמת איש ישראל43 – שתחילה ישנה מציאות הנשמה כפי שהיא למעלה, שזהו באופן של ברכה מלכתחילה, ולאח"ז נעשית ירידת הנשמה למטה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שזהו לכאורה ענין של היפך הברכה, אבל הכוונה בזה היא – להפוך זאת לענין של ברכה בגלוי, שזוהי ברכה נעלית יותר שנמשכת דוקא ע"י ירידת הנשמה למטה, שעי"ז מתעלה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיתה קודם הירידה.
וזהו גם הביאור בנוגע לשמה של מסכת "מועד קטן", אע"פ שמדובר בה אודות ענינים שהם היפך ענין ה"מועד" – דכיון שסיום המסכת הוא בפסוק44 "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", שזהו"ע ביטול והפיכת ענין בלתי-רצוי, אזי נעשה "מועד" נעלה יותר מאשר "מועד" שאינו קשור עם הפיכת ענין בלתי-רצוי.
ט. וענין זה (הפיכת הקללה לברכה) נעשה ע"י עבודת האדם:
שורש והתחלת המציאות של היפך הברכה – הרי זה הענין של עבודה זרה, שעז"נ "לא יהי' לך אלהים אחרים"45, "לא תעשון אתי אלהי כסף גו'"46, דכיון שיש צורך לצוות על זה, הרי מובן שיש אפשרות שתהי' מציאות כזו ח"ו, ועי"ז נעשית המציאות של היפך הברכה.
אמנם, כאשר יהודי מקיים הציווי "לא יהי' לך גו'", ועד שמבטל את המציאות של ע"ז, אזי בדרך ממילא מתבטלת המציאות של היפך הברכה.
וזהו שבהמשך ל"ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה" (לא רק ברכה מלכתחילה, אלא גם ברכה נעלית יותר הקשורה עם הפיכת הענינים הבלתי-רצויים) – נצטוו בנ"י לאבד כל סוגי הע"ז בכניסתם לארץ ישראל:
ארץ ישראל, ש"זבת חלב ודבש היא וזה פרי'"47 (פירות משובחים) – בהיותה "ארץ כנען", היתה מלאה גילולים, "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן"48, ועד כדי כך, שבחירת המקום לבנות עליו את ביהמ"ק הוצרכה להיות "ע"פ נביא", כיון "שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו"49.
ולכן נאמר לבנ"י: "כי אתם עוברים את הירדן אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו'"50, "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים גו'", "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"51.
וזהו המשך הענינים בפרשה52 – שע"י איבוד ע"ז נעשה הענין ד"ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה", שזוכים לשלימות הברכה הקשורה עם ביטול והפיכת הלעו"ז.
י. ובהמשך לזה, יש לבאר פירוש רש"י על הפסוק53 :
הביאור בפירוש רש"י, "מזבח – של אבנים הרבה. מצבה – של אבן אחת, והוא בימוס ששנינו במשנה54 אבן שחצבה מתחלתה לבימוס. אשרה – אילן הנעבד. ואבדתם את שמם – לכנות להם שם לגנאי, בית גליא, קורין לה בית כריא, עין כל, עין קוץ",
– ש"ונתצתם גו'" אינו הוספה על "אבד תאבדון גו'" בנוגע למזבחות ומצבות כו' שאינם ע"ז גופא, כי אם משמשי ע"ז, אלא זהו ביאור ופירוש ש"אלקיהם" שצריכים לאבדם הם "מזבח מצבה כו'"*, והחילוק ביניהם הוא (לא בענין הע"ז, אלא) רק ש"מזבח – של אבנים הרבה", ו"מצבה – של אבן אחת", "והוא בימוס ששנינו במשנה55 56 ** אבן שחצבה (רק) מתחלתה לבימוס" (מקום מושב לע"ז, אבל לאח"ז "עובדין את הבימוס כע"ז עצמו"57 ), וכן "אשרה" הוא (לא "עץ רענן" שמוסיף חשיבות בע"ז58 ***, אלא) "אילן הנעבד".
ועפ"ז צ"ל ש"ואבדתם את שמם" אינו ציווי לבטל את הזכר של הע"ז (דא"כ צריך לבטל לכל לראש את משמשי'), אלא "לכנות להם שם גנאי", ע"י שינוי שמה של הע"ז גופא לשם של גנאי.
והצורך בב' הדוגמאות: "בית כריא" ו"עין קוץ" – לא בגלל ש"בית כריא" מדגיש את ענין האיבוד ("ואבדתם"), ע"י הגנאי בתכלית (לשון חפירה59 ושפלות), ו"עין קוץ" מדגיש את הגנאי ע"י הדמיון להשם, שדומה בהברתו ל"עין כל", אלא בפשטות60 – כנגד ב' סוגי המקומות שנזכרו בכתוב: "על ההרים הרמים גו'" – "בית גליא", לשון גובה; ו"תחת כל עץ רענן", עושה פרי – "עין כל", שמורה על ההשפעה.
----
*) שהרי פשוטם דמקראות אלו – שלפנ"ז ושלאח"ז – מפורש: "אלקיהם".
----
**) מוכרח לראי' להוציא מפי' מצבה – רק סימן55, או לכל היותר – ליצוק עלי' שמן56.
----
***) או סימן להראות הדרך לע"ז (כפי' הרמב"ן58).
ולכן השמיט רש"י הדוגמא הנוספת שבגמרא61 : "פני מלך, פני כלב", כיון שאינה שייכת לפשטות הכתובים כאן –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 94 ואילך.
*
יא. כאן המקום להוסיף ביאור בהמדובר לעיל62 בנוגע להכרחו של רש"י לפרש "ושננתם לבניך"63, "אלו התלמידים", ממ"ש בפ' ויחי64 "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", ופירש רש"י, "מלמדי תינוקות .. משמעון", שמזה מוכח שאין חיוב על האב ללמד בעצמו את בנו, ובדרך כלל שוכר האב מלמד לבנו – ששאלו על זה כמה שאלות65, ומהם:
ע"פ הנ"ל נמצא שהחיוב ד"ושננתם לבניך, אלו התלמידים" הוא על שבט שמעון דוקא, ולא על כל בנ"י?
אבל באמת מובן בפשטות שאין מקום לשאלה זו: הציווי "ושננתם לבניך, אלו התלמידים" הוא בודאי לכל בנ"י, ובודאי יכולים להיות וישנם "מלמדי תינוקות" לא רק משבט שמעון, אלא גם משאר השבטים; ומ"ש רש"י "מלמדי תינוקות .. משמעון כדי שיהיו נפוצים", היינו66, שמשבט שמעון יהיו ריבוי מלמדים.
ועוד שאלו:
בפירש"י בפ' ויחי יש ב' פירושים: "אחלקם ביעקב", "אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. ד"א אין לך עניים .. מלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים וכו'". ולכאורה, ההוכחה על החיוב ד"ושננתם לבניך אלו התלמידים" היא רק לפי הפירוש הב', משא"כ לפי פירוש הא'?
וגם: כיון שרש"י מזכיר גם "סופרים", א"כ, מהו ההכרח ש"אפיצם בישראל" קאי גם על "מלמדי תינוקות"?
בנוגע לשאלה הראשונה, יש לתרץ ע"ד משנת"ל67 בפירוש רש"י בפ' אמור על הפסוק68 "וינצו במחנה", "על עסקי המחנה", אע"פ שפירוש זה מתאים רק לפי' הג' ב"ויצא בן אשה ישראלית", "מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו כו'", משא"כ לפי פי' הא' והב'. ועד"ז בנדו"ד, שהפירוש "ושננתם לבניך אלו התלמידים" הוא רק לפי פי' הב' ב"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", "אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון".
אבל באמת יש לתרץ תירוץ מרווח יותר, ועי"ז יתורצו ב' השאלות בחדא מחתא, כדלקמן.
יב. ובהקדם הביאור בפרש"י הנ"ל – מהו הצורך בב' הפירושים69 :
בפירוש הא', "אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים" – יש להקשות:
"אחלקם ביעקב" – נאמר על "שמעון ולוי אחים", שכיון ש"כלי חמס מכרותיהם"70, לכן "אחלקם ביעקב", שיהיו חלוקים זמ"ז. ואילו הענין "שלא יהא לוי במנין השבטים" אינו שייך לחלוקה בין לוי לשמעון דוקא, שהרי לוי חלוק מכל השבטים?
ויש לומר, שמקודם לכן הי' לוי חלוק מכל שאר השבטים, מלבד משבט שמעון, שהרי "שמעון ולוי אחים"; ועי"ז ש"לא יהא לוי במנין השבטים", ניתוסף החילוק של לוי גם משמעון.
אבל עדיין יש להקשות:
החלוקה "שלא יהא לוי במנין השבטים" מדגישה את המעלה של שבט לוי, שהוא מקודש מכל שאר השבטים. ולכאורה, כיון ש"אחלקם ביעקב" בא כתוצאה מזה ש"כלי חמס מכרותיהם .. באפם הרגו איש וגו'", שזהו ענין בלתי-רצוי, לא מסתבר לומר שחלוקה זו תתבטא בענין של מעלה, שהרי לא יתכן שיהא חוטא נשכר?!
ולכן מפרש רש"י פירוש נוסף – ש"שבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות (כך שחלוקה זו אינה ענין של מעלה, ובמילא אין זה באופן שיהא חוטא נשכר, אלא ש)נתן לו תפוצתו דרך כבוד".
וכאן מדייק רש"י ומוסיף הלשון "תפוצתו" – בהתאם להוספה בלשון הכתוב "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".
וכיון שבכתוב מדובר גם אודות שמעון ("שמעון ולוי גו'"), הרי מובן, שגם אצל שמעון ישנו הענין ד"אפיצם בישראל" – ש"אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים".
יג. ועפ"ז:
החילוק בין פי' הא' לפי' הב' הוא רק בנוגע ללוי – אם החלוקה שלו מתבטאת בכך שלא יהא במנין השבטים (ועי"ז יפרד גם משמעון), או בכך שעשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות (ואז לא יפרדו שמעון ולוי זמ"ז, אלא יהיו שניהם יחד נפוצים בכל מושבות בנ"י);
אבל בנוגע לתפוצתו של שמעון, ש"אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים" – הרי זה גם לפי פי' הא' באופן החלוקה של לוי69.
וכיון שכן, הרי ההוכחה שהחיוב "ושננתם לבניך" אינו כפשוטו, אלא "לבניך אלו התלמידים", מזה שמשבט שמעון היו מלמדי תינוקות – היא לא רק לפי' הב', אלא גם לפי' הא'.
יד. ועפ"ז יש לבאר גם הכרחו של רש"י לומר שמשמעון היו "סופרים ומלמדי תינוקות" – כי:
כיון שבכתוב נאמרו ב' ענינים: "אחלקם" ו"אפיצם", הנה בהתאם לכך הם ב' הענינים ד"סופרים ומלמדי תינוקות": "אחלקם" – ע"י "סופרים", שהרי בכל מושבות בנ"י יש צורך בסופרים שיכתבו עבורם ספרי-תורה, תפילין ומזוזות; ו"אפיצם" – ע"י "מלמדי תינוקות", שביחס אליהם מתאים הלשון "אפיצם" יותר מאשר ביחס ל"סופרים", כי, סופר, יכול לישב בביתו ויגיעו אליו כל בני העיר לרכוש ממנו סת"ם, משא"כ מלמד תינוקות, שצריך לכתת את רגליו ולילך מבית לבית לאסוף את התינוקות כדי ללמדם71.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים, שיש עוד פרטים הדורשים ביאור, אבל, לאחרי חמש שנים שעוסקים בלימוד פירוש רש"י, הגיע כבר הזמן שלא יצטרכו לפרש ולבאר כל דבר ודבר, אלא יוכלו לעיין ולהבין לבד].
*
טו. המשך הביאור בנוגע לשיטת הרמב"ם בענין התשובה – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א ס"ז72.
* * *
טז. הביאור בפרקי אבות73, "תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, תלמידיו של בלעם הרשע74 עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה" – החידוש שבלעם הוא הלעו"ז דאברהם אבינו75 (אף שבכלל ידוע שהי' הלעו"ז דמשה רבינו76 ); השייכות של ג' מדותיו של בלעם לג' עניני ושמות הע"ז77 : רוח גבוהה – בית גליא, נפש רחבה – עין כל, ועין רעה – פני כלב (ש"כלבים78.. לא ידעו שבעה"79 ); וענין ד"פני הדור כפני הכלב"80 למעליותא, בנוגע ל"רעב .. לדבר ה'"81 באופן ש"לא ידעו שבעה" ע"י הפצת המעיינות חוצה –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש שם ע' 104 ואילך.
אע"פ שבלעם הרשע הי' זה שאמר "לא אוכל לעבור את פי ה'", ולא התפעל מכל הבקשות של בלק מלך מואב, בהבטיחו "מלא ביתו כסף וזהב", וגם לא התפעל כ"שראהו מצחק בו", שזהו לכאורה קיום הוראת השו"ע83 "אל יבוש מפני המלעיגים" – הנה כל זה אינו מספיק, אם יש, ר"ל, עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה.
כאשר מתנהגים כהנהגת בלעם בג' הנ"ל – הנה במשך הזמן נאבד גם הטוב שהי' לפנ"ז, וזה מביא למעמד ומצב ש"יורשין כו'", כסיום המשנה בנוגע לתלמידיו של בלעם הרשע.
אבל בנ"י84 – כולל גרים – הרי אומרים "אברהם אבינו", והנהגתם היא באופן של עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, ואוכלין בעוה"ז ונוחלין העוה"ב.
[בסיום ההתוועדות הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות התחלת הפרשה שקורין במנחה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"85 ].
הוסיפו תגובה