אני לדודי, ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשל"ג

בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשל"ג

(הנחה בלתי מוגה)

אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים1. ומבאר בלקו"ת (בדרושים שנדפסו בפ' ראה2 ), שאני לדודי ודודי לי ר"ת אלול3, והרועה בשושנים, דשושנה יש בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמי4, קאי על י"ג מדות הרחמים שמתגלים מר"ח אלול עד אחר יוה"כ5, שהם מ' יום (שנרמזים בד' יודי"ן שבס"ת אני לדודי ודודי לי6 ) שעלה משה רבע"ה למרום לקבל לוחות האחרונות, ואז הוא בחי' עת רצון, שהרי עליהם נאמר7 כימים הראשונים, מה ימים הראשונים ברצון כו'8 [ומזה מובן גודל מעלת כל ימי חודש אלול, החל מיום הראשון של הארבעים יום, שכולם מציאות אחת, שאז הוא בחי' עת רצון, שבו מתגלים י"ג מדות הרחמים, שזוהי מעלה גדולה ונפלאה. ומה גם שנוסף על ענין התגלות י"ג מדה"ר, שקשור עם ענין התפלה, ישנו גם ענין התורה, שזהו"ע י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם9 ]. וממשיך בלקו"ת10, ולהבין זה, כי למה הם ימי החול ואינם יו"ט כו' [ויש להוסיף, שהשאלה היא גם בנוגע לשבתות שבחודש אלול, שאינם מצד העילוי דחודש אלול, אלא כיון שבאים לאחר ששת ימי החול, דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת11 ]. ומבאר12, אך הנה יובן ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין [ויכולים13, ומזה מובן שעושים כן בפועל] כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה כו' ואח"כ בבואו להיכל מלכותו כו', וכך הענין עד"מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה.

ב) וצריך להבין בענין המשל למלך בשדה דוקא (דכיון שזהו משל שבתורה, הרי כל הפרטים שבמשל צריכים להיות מדוייקים), דלכאורה, כשם שבקצה הא' דהמשל אומר ובלכתו העירה כו' ואח"כ בבואו בהיכל מלכותו כו', היינו, שאינו מסתפק עם ענין העיר, אלא מוסיף הענין היותר נעלה דהיכל מלכותו, כמו"כ בקצה הב' דהמשל הול"ל למלך (לא רק בשדה, אלא גם) במדבר, שהוא למטה יותר מענין השדה, להיותו מקום אשר לא ישב אדם שם14, שאין לו שייכות כלל להאדם (כפי שמבאר ענין המדבר במאמר זה גופא15 ). והרי מצינו שגם במדבר נמצא המלך, וכמו שלפני בואם אל ארץ נושבת היו בנ"י ארבעים שנה במדבר, המדבר הגדול והנורא גו'16, ואעפ"כ הי' ארון ברית ה' נוסע לפניהם17 [ובפרטיות יותר, הנה נסיעתם במדבר עם הדגלים כו' היתה באופן דכאשר יחנו כן יסעו18, שהענין דויסעו הוא במדבר כפי שהוא מצ"ע, והענין דויחנו הוא באופן שעושים מהמדבר גופא מקום מושב19 ]. וע"פ ביאור הבעש"ט20 שכל אחד מישראל עובר במשך ימי חייו את מ"ב המסעות שבמדבר עד לירדן יריחו21, מובן, שענין זה ישנו גם עתה כו'. ומכ"ז מובן שגם במדבר נמצא המלך, וא"כ, צריך להבין מהו טעם הדיוק במשל למלך בשדה דוקא.

גם צריך להבין מ"ש הרועה בשושנים, שענין הרועה קשור עם מרעה צאן, דלכאורה, כיון שחודש אלול הוא זמן נעלה ביותר, להיותו כימים הראשונים, שהיו כמו קודם חטא עה"ד, שהרי במ"ת פסקה זוהמתן (הזוהמא שהטיל הנחש כשבא על חוה)22, א"כ הול"ל לשון שמורה על השייכות של אב לבנו, שהיא שייכות נעלית יותר מהשייכות של רועה לצאנו, וכדאיתא במדרש23 (ומובא בדרושים24 ) שישראל אומרים להקב"ה הוא לי לאב ואני לו לבן, הוא לי לרועה ואני לו לצאן, והרי הענין דאב ובן הוא נעלה יותר מהענין דרועה וצאן, וכיון שישראל הם בנים למקום, כמ"ש בפרשתנו25 בנים אתם לה' אלקיכם, הול"ל גם כאן לשון השייך לאב ובן, ומדוע נאמר הרועה (בשושנים), ששייך לצאן דוקא.

ג) אך הענין הוא, דהנה, העבודה דחודש אלול היא מלמטה למעלה, שזהו"ע אני לדודי ודודי לי (ולא כמו חודש ניסן, שעליו נאמר26 דודי לי ואני לו, מלמעלה למטה), והעבודה היא לתקן כל הענינים הבלתי רצויים שהיו במשך השנה, שזהו כללות ענין המדבר27, ארץ לא זרועה, שהם המעשים והדיבורים והמחשבות אשר לא לה' המה כו'. ועז"נ28 ובקשתם משם, כי, לשון זה הוא דבר שיכול ממש להראות עליו באצבעו אשר יאמר עליו כי הוא זה29, ואי אפשר לומר כך רק על הקב"ה כו', אבל מקום ומשכן הקליפות נקרא שם, כלומר, עמוק מאד למטה. וזהו אשר לא ישב האדם שם, שאין זה מקומו של אדם העליון, ובמילא אין זה גם מקומו של האדם דלמטה, איש ישראל, כי כל מציאותו היא להיות קשור עם הקב"ה, וכמבואר ברמב"ם30 שאפילו מי שיצרו הרע אנסו לעשות עבירה כו' הנה גם הוא רוצה לעשות כל המצוות כו', וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו31, אלא כיון שיש ענינים שאיבד שם32, ויתירה מזה, שפגם במחשבה דיבור ומעשה, מצד יצרו הרע שאנסו, לכן צריך לילך לשם לחפשם כו', דהיינו שיפשפש במעשיו כו', כדי לתקנם, וע"י שמתקנם נעשים הענינים שלו.

וזהו הדיוק במשל למלך שנמצא בשדה דוקא, ולא במדבר, כי, מדבר אינו מקומו של אדם, אשר לא ישב אדם שם, ועד שאפילו צרכי האדם לא נמצאים שם, משא"כ בשדה, הנה אע"פ שמקומו של האדם הוא בעיר דוקא ולא בשדה, הרי בשדה ישנם עכ"פ צרכי האדם, ששם צומח הלחם שלבב אנוש יסעד33, ובזה נכללים גם ניצוצות קדושה שמלובשים בלחם, שעז"נ34 לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, ולכן, מלך לשדה נעבד35, שגם המלך צריך להשדה. ולכן, עבודתם של ישראל, שכללותה לעשות לו ית' דירה בתחתונים36, עיקרה (לא במדבר, אלא) בשדה דוקא, שזוהי כללות העבודה בעניני הרשות דוקא, אבל לא במדבר [וכמו שלולי חטא עה"ד לא הי' ענין המדבר כלל, ואעפ"כ הי' גם אז חילוק בין הפרי לקליפה, אלא שענין הקליפה הי' באופן ששומר לפרי37 ], ואדרבה, הענינים שנמצאים במדבר צריך להוציאם משם כו', ודוקא בשדה מקבלים את פני המלך38. ומה שמצינו לפעמים שהמלך בא גם למדבר, הרי זה לצורך המלחמה עם המנגדים אליו כו', ומובן, שלא בא אל הנמצאים שם כדי שיקבלו פניו בתור מלך כו', שענין זה שייך רק כשבא לשדה במדינה שלו, ששם מקבלין פניו בתור מלך.

ד) וממשיך בכתוב (אני לדודי ודודי לי) הרועה (בשושנים), שענין המרעה הוא בשדה דוקא (ולא בעיר), ושייך בצאן דוקא, שבהם ישנו ביטול פשוט יותר מאשר אצל בן לאב שיכול להיות באופנים שונים כו'39. דהנה, השייכות דאב ובן היא ע"י ענין האהבה (כפי שרואים גם בפועל), וזהו גם מה שבתיבת אהבה ישנם אותיות אב40. ואף שאהבה הוא מלשון אבה41, שהו"ע הרצון, הרי זהו רצון כפי שהוא בציור של מדת האהבה, אלא שזוהי אהבה עצמית. משא"כ רועה הוא אותיות רעוה, שהו"ע הרצון (רעוא), אלא שזהו כפי שענין הרצון הוא בלשון תרגום42, אך דוקא מצד היותו בלשון תרגום, הרי זה באופן דאת דכא ושפל רוח, שעז"נ43 מרום וקדוש אשכון, והיינו שדוקא ע"י הביטול ה"ה מגיע לעצמות ומהות כו'. וזהו סדר הדברים במדרש, שבתחלה נאמר הוא לי לאב ואני לו לבן, ולאח"ז מוסיף ענין נעלה יותר, הוא לי לרועה ואני לו לצאן, כי, מצד הביטול דצאן מגיעים לבחי' העצמות כפי שהוא מצד עצמו, למעלה מכפי שיש לו שייכות באופן של אב כו'.

ה) ועז"נ הרועה בשושנים, דהנה, בענין המרעה בשדה יש גם ענין של עשב44, אמנם כאן נאמר הרועה בשושנים דוקא, דשושנה יש בה תליסר עלין, כנגד י"ג מכילין דרחמי, שהם המתגלים בר"ח אלול. והענין בזה45, שבי"ג מדה"ר גופא יש ג' אופנים, שהרי גם במשך כל השנה אומרים ויעבור ה' על פניו וגו'46 ומזכירים י"ג מדות הרחמים, אבל זהו רק כפי שהם בבחי' חיצוניות המלכות, ואילו בחודש אלול מאירים י"ג מדות הרחמים כפי שהם בפנימיות המלכות דאצילות. וזהו גם שהמשכת י"ג מדות הרחמים שבכל השנה הם רק הרחמנות על חיי הגוף, אבל י"ג מדות הרחמים המאירים בחודש אלול הם הרחמים על חיי הנפש כו', כי, התגלות י"ג מדה"ר שבכל השנה היא מבחי' חיצוניות המלכות שנקראת גופא, אבל באלול שאז התגלות י"ג מדה"ר לחיי הנשמה, הרי זה מבחי' פנימיות המלכות דאצילות. אמנם כ"ז הוא עדיין בחי' המלכות, שנקראת שדה47. ולמעלה מזה הם י"ג מדה"ר הנמשכים ומתגלים ביוהכ"פ, שזהו כפי שהמלכות עולה עד הכתר48. ועוד ענין בדיוק הרועה בשושנים, דשושנה אינה שייכת לענין האכילה, שעיקרה בשביל הגוף, אלא הו"ע הרפואה, שהוא נעלה יותר מענין האכילה49, ועיקרה לפעול על הנשמה, אבל כיון שבישראל קשור הגוף עם הנשמה, וגם הגוף הוא גוף קדוש50, הרי זה פועל רפואה גם בהגוף. וענין זה שייך לחודש אלול, שבו צ"ל עבודת התשובה51, שהו"ע הרפואה52, כמארז"ל53 גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם.

ו) וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, שזהו ענינו של חודש אלול, שבו מתגלים י"ג מדה"ר, אלא שהגילוי בחודש אלול הוא כמשל המלך בשדה, ולאח"ז באים לשלימות הגילוי די"ג מדה"ר ביוהכ"פ, ועד שבאים לתפלת נעילה שאז נמצאים בנ"י עם המלך באופן דאנא ומלכא בלחודוהי54. ומזה נמשכת אח"כ השמחה בשמע"צ ושמח"ת. וכל זה נמשך אח"כ על כל השנה55.