בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה
א. ענין של יאָרצייט – קשור עם הקביעות בימי החודש, ולא בימי השבוע. אבל דובר כבר כמ"פ, שגם הקביעות (דר"ח, ובמילא גם היום בחודש שבו חל היאָרצייט) בימי השבוע היא בהשגחה פרטית, ולכן יש ללמוד הוראה גם מענין זה, במכ"ש מלימוד הוראה מכל ענין בעולם1, ועאכו"כ בנוגע לקביעות השנה, שזהו ענין ע"פ תורה.
ובנדו"ד – הקביעות של היאָרצייט בימי השבוע היא ביום השבת. ונוסף לזה, השנה כולה היא שנה של שבת – שנת השמיטה, "שבת לה'"2, והיינו, שנוסף על העילוי דיום השבת לגבי ששת ימי השבוע, יש עילוי נוסף מצד ענין השבת שבכללות השנה.
[ואע"פ שענין השמיטה הוא בעיקר בארץ ישראל – הרי זה רק בנוגע לקיום המצוה בגשמיות, אבל בנוגע לרוחניות הענין, ששם לא תופס המקום הגשמי, ישנו ענין זה גם בחוץ לארץ. ובפרט שגם בחו"ל ישנו ענין השמיטה גם בפועל – כמ"ש רבינו הזקן3 ששמיטת כספים נוהגת גם בחו"ל].
ומצד זה ניתוסף גם בענין עליית הנשמה שביום היאָרצייט – שנעשית עלי' גדולה יותר מאשר העלי' ביאָרצייט שבכל שנה.
ב. ויש לבאר תחילה ענין העלי' שנעשה ביאָרצייט בכל שנה:
אע"פ ש"צדיקים4 אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר5 ילכו מחיל אל חיל"6, והיינו, שענין ההליכה (עלי' מדרגא לדרגא) הוא הסדר בכל יום, הן בעוה"ז, בנוגע להליכה מבית הכנסת לבית המדרש6 וכו', והן בעוה"ב, ששם העלי' היא באופן נעלה יותר – הנה עליית הנשמה ביום היאָרצייט היא למעלה מהעליות שבכל השנה.
וי"ל בדא"פ שכללות החילוק הוא – שהעליות שבכל השנה הם עליות שבערך זה לזה, ואילו העלי' שביום היאָרצייט היא עלי' שבאין ערוך.
ויובן ע"פ דברי רבינו הזקן באגה"ק7 אודות העלי' שביום ההסתלקות – "העלאת מ"נ מכל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", "כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו כו'", שיש בהם כל סוגי הימים: ימי חול, שבתות וימים טובים ועד ליום הקדוש, ומובן, שבצירוף כולם יחד ניתוסף גם "אור העולה על כולנה"8.
[וע"ד שמצינו בנוגע לעשרה מישראל – "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה"9 – שאין זה רק צירוף של עשרה יחידים, אלא יש בזה "אור העולה על כולנה", שעל ידו נעשית מציאות חדשה של "עדה"10, שעז"נ11 "ונקדשתי בתוך בני ישראל"].
וכפי שמצינו בהדגשה אצל רשב"י – שאע"פ שבמשך כל ימי חייו היו אצלו כל העילויים ד"בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה כו' נשמתי בי' אחידא בי' להיטא כו'"12, הנה ביום הסתלקותו ניתוסף עילוי גדול יותר, עד שיום זה נקרא "יום שמחתו"13.
וענין זה חוזר ונשנה בכל שנה ביום היאָרצייט (שלכן יש מנהגים מיוחדים שנעשים ביום היאָרצייט דוקא, ולא בשאר ימות השנה), כמו כל הענינים שבתורה, שבכל שנה חוזר וניעור אותו ענין שהי' בפעם הראשונה, כמו חג הפסח, שבט"ו בניסן בכל שנה חוזרים ונמשכים כל ההשפעות שהיו בפעם הראשונה, ויתירה מזה, שבכל שנה נמשך אור נעלה יותר14.
וגם ענין זה מודגש אצל רשב"י – כמובא הסיפור15 אודות תלמיד של האריז"ל שהי' נוהג לומר "נחם" בכל יום, בגלל שהרגיש צער החורבן וכו', שכשאמר "נחם" ביום ל"ג בעומר, יום שמחתו של רשב"י, הקפיד עליו הרשב"י כו', אע"פ שהי' זה מאות שנים לאחרי הסתלקותו.
ובכל זה ניתוסף עילוי מיוחד מצד הקביעות דיום היאָרצייט ביום השבת – כי, ענינו של יום השבת הוא כמ"ש16 "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", והיינו, שבמשך ששת ימי השבוע ישנה הירידה וההמשכה מלמעלה למטה, ואילו ביום השבת מתעלים כל הענינים למעלה17, ועד שגם בנוגע לענינים הגשמיים הנה "פרש שבתכם לא קאמר"18, שלכן גם האכילה דיום השבת היא באופן שאינה מגשמת כלל, להיותה באופן ש"צדיק אוכל לשובע נפשו"19 (כפי שמבאר הצ"צ בספר המצוות שלו20 ).
ג. ועלי' זו נפעלת אצל כל אלו שיש להם שייכות לבעל היאָרצייט, ובלשון רבינו הזקן באגה"ק21 : "כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", ובפרט ע"י לימוד תורתו.
והענין בזה – שיש עילוי מיוחד בהתקשרות שע"י לימוד תורתו, כיון שהתורה היא למעלה מהגבלות של זמן ומקום, כידוע החילוק שבין מצוות לתורה22, שדוקא במצוות יש הגבלות של זמן ומקום, משא"כ תורה היא למעלה מההגבלות של זמן ומקום.
וענין זה רואים בגלוי בנוגע לארון – שקשור עם ענין התורה:
ובהקדמה – שגם המנורה קשורה עם ענין התורה, כמובן ממארז"ל23 "הרוצה שיחכים ידרים כו', וסימנך כו' מנורה בדרום", אבל, כשמסתכלים על המנורה לא רואים בגלוי את השייכות לענין התורה, ואילו בנוגע לארון רואים בגלוי את השייכות לענין התורה, להיותו המקום שבו נמצאים הלוחות, שכוללים את כל התורה כולה – כל תרי"ג המצוות וכל התושבע"פ24.
ובכן: בנוגע לארון מצינו ש"מקום ארון אינו מן המדה"25, שזהו ענין של נמנע הנמנעות26, וענין זה נעשה מצד העדר המדידה וההגבלה שבענין התורה27.
[והטעם שהענין ד"אינו מן המדה" מודגש בנוגע לארון, ולא בנוגע ללוחות שהם נעלים יותר מהארון – יש לומר, שבנוגע ללוחות ש"מעשה אלקים המה"28, אין צורך לחדש שאינם מן המדה, כי, אע"פ שהיו במדה של ששה טפחים29, הרי מדידה זו היא מצד כח הגבול שבעצמות, ולכן, העובדה שאינם מן המדה, אינה חידוש ("קונץ") לגבי הבלי גבול שבעצמות; משא"כ בנוגע לארון, שהוא רק כלי, וענינו המשכה למטה, חוץ מן העצם, הרי זה חידוש שעם היותו במדה, "אמתים וחצי וגו'"30, מ"מ, מצד מעלת התורה הי' באופן ש"אינו מן המדה"].
ומצד מעלת התורה, נעשית העלי' שע"י לימוד תורתו באופן שלמעלה מסדר השתלשלות, שאז היא עלי' אמיתית, באופן שבאין ערוך (שזהו אופן העלי' שביום היאָרצייט, כנ"ל ס"ב), ולא כמו העליות שבסדר השתלשלות שהם בערך זל"ז, כמשל הטבעות שקשורות זו בזו31, באופן שהחלק העליון של כל טבעת קשור עם החלק התחתון של הטבעת שלמעלה ממנה, וכן הלאה, שלכן, הנה ככל שירבה מספר הטבעות, יש ערך בין הטבעת הכי עליונה עם הטבעת הכי תחתונה, והחילוק ביניהם הוא רק בכמות כו'.
ומובן, שהעלי' שנעשית ע"י לימוד תורתו של בעל ההילולא פועלת עילוי בנוגע לכל עניניו של הלומד, הן בנוגע לקיום המצוות בהידור, והן בנוגע לעבודה ד"בכל דרכיך דעהו"32, ועוד לפנ"ז, "כל מעשיך יהיו לשם שמים"33, שיהיו כולם ביתר שאת וביתר עוז34.
* * *
ד. האמור לעיל בנוגע ליאָרצייט, שעם היותו תלוי בימי החודש, הרי כיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, נוגע גם אופן הקביעות בימי השבוע – שייך גם בנוגע לפרשת השבוע, פרשת עקב, ומזה מובן, שענין היאָרצייט קשור גם עם פרשת עקב.
וענין זה מודגש מיד בשם הפרשה – "עקב":
ענינו של "עקב" הוא – סוף, כפי שמתבטא בכמה ענינים, ולדוגמא: בנוגע לגוף האדם – ה"עקב" הוא בסוף הגוף. ובנוגע לכללות הזמן – קאי "עקב" על אחרית הימים.
וכן הוא בפירוש הכתוב בפשטות: "והי' עקב תשמעון וגו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית וגו'", היינו, שבגלל קיום המצוות יתן הקב"ה שכר כו', והרי ענין השכר הוא בסוף הזמן – "שכרו בעקב אני נותן לכם"35, וע"ד מ"ש בסוף הפרשה הקודמת: "אשר אנכי מצוך היום לעשותם", ודרשו רז"ל36 "היום לעשותם ולמחר (לעולם הבא) לקבל שכרם".
ה. ולהעיר, שהענין ד"עקב" בנוגע לשכר – לא מוכרח להיות "מחר" דוקא, לאחר זמן, אלא יכול להיות גם תיכף ומיד, אבל בהכרח שיהי' לאחרי (בסוף) העבודה37,
– וע"ד מ"ש הרמב"ם38 בנוגע ל"עולם הבא": "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה .. אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש, וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה" –
והיינו, שמיד לאחרי כל ענין של עבודה, ישנו שכר על ענין פרטי זה – אף שנמצא עדיין באמצע כללות העבודה.
וכמרומז גם בדברי המשנה (כמו כל ענין המבואר בקבלה וחסידות, שמרומז גם בחלק הנגלה שבתורה39 ) – "מצוה גוררת מצוה"40 :
הפירוש ד"מצוה גוררת מצוה" הוא – שהמצוה הנגררת באה לאחרי המצוה הראשונה, וכמו השכר שבא לאחרי העבודה.
אבל ביחד עם זה, אין הכוונה שצריך להמתין עד "אחרית הימים", אלא כיון שמצוה הראשונה "גוררת" את המצוה הנוספת שבאה בדרך ממילא לאחרי', הרי מובן שהיא באה בסמיכות אלי', והיינו, שבהמשך לחיות ולהט ("קאָך") שבקיום המצוה, באה מיד המצוה שלאחרי'; ועד"ז בנוגע לשכר המצוה, שיכול לבוא מיד לאחרי קיום המצוה.
[וע"ד מ"ש הרמב"ם41 אודות היעודים הגשמיים שנאמרו בתורה בתור שכר על קיום המצוות, ש"הבטיחנו .. שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה .. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה .. כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה וכו'", והיינו, שענין השכר מתבטא בכך שיוכלו לקיים עוד מצוות42 ].
ועד שגם כללות ענין השכר יכול להיות בעוה"ז – באופן ש"עולמך תראה בחייך"43.
אלא החילוק הוא, שכאשר השכר הוא בעוה"ז, הרי זה קשור עם המדידות וההגבלות של העולם – כדיוק הלשון "עולמך תראה",
– ועוד זאת, שענין זה יכול להיות באופן של העלם והסתר (עולם מלשון העלם44 ), כמו אדם שיש לו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות, אלא שאינו רואה אותם, כי הם סגורים בתיבה45. ואף שיש בידו גם מפתחות התיבה, הרי בפועל הם בהעלם להיותם סגורים בתיבה. ולכן יש צורך להדגיש את הענין ד"עולמך תראה בחייך" –
משא"כ כאשר השכר הוא בג"ע, הרי זה באופן נעלה יותר באין ערוך – למעלה מהמדידות וההגבלות של העולם.
[וע"ד שמצינו בנוגע לענין השבת – שישנו ענין השבת כפי שהוא בימות החול, שגם בהם יכולים לעשות דברים מסויימים לכבוד שבת, וכמ"ש הרמב"ן שעי"ז מקיימים הציווי "זכור את יום השבת לקדשו"46, וכמו"כ ישנו ענין התפלה שהו"ע השבת שבכל יום47, אבל אעפ"כ, אין זה מגיע לעילוי דיום השבת עצמו, שאז ענין השבת הוא באופן נעלה יותר. ועד"ז בעניננו, שהשכר ד"עולמך תראה בחייך" אינו מגיע למעלת השכר כפי שהוא בגן עדן כו'].
ו. ועפ"ז מובנת גם השייכות של הענין ד"עקב" ליאָרצייט:
יאָרצייט הו"ע שבא לאחרי גמר העבודה, כולל גם לאחרי שישנו הענין ד"אל עפר תשוב"48 (נוסף על הענין ד"נפשי כעפר לכל תהי'"49 ),
– שיש בזה עילוי אפילו לגבי עלי' בסערה השמימה, כסיפור רבותינו נשיאינו50 אודות הבעש"ט, שהיתה לו ברירה לעלות בסערה השמימה כמו אליהו הנביא51, אלא שרצה שיהי' אצלו הענין ד"אל עפר תשוב", שיש בו עילוי לגבי העלי' למעלה יחד עם הגוף –
שאז נמצאים במעמד ומצב שלמעלה לגמרי מהגבלות הגוף, כך, שגם השכר הוא בתכלית העילוי, למעלה ממדידה והגבלה – בדוגמת מעלת העלי' שביאָרצייט לגבי העליות שבכל השנה שהיא באופן שבאין ערוך (כנ"ל ס"ב).
וענין זה מודגש ביותר אצל בעל ההילולא – דכיון שבעת ההסתלקות הי' בגלות כו', הרי מובן שעוד לפני ההסתלקות הי' אצלו הענין ד"נפשי כעפר לכל תהי'" ביותר, וכיון שכן, הרי העילוי שנעשה ע"י הענין ד"אל עפר תשוב" הוא באופן נעלה עוד יותר.
וכאמור לעיל (ס"ג) שכל העילויים שנעשים אצל בעל ההילולא ביום היאָרצייט, נמשכים גם לכל ההולכים באורחותיו, ובפרט ההולכים באורחותיו בענין המס"נ שהי' אצל בעל ההילולא בהתמסרות מיוחדת כו'34.
* * *
ז. ידוע שבכל ענין בתורה יש ריבוי פירושים – ששים ריבוא פירושים, ועד לששים ריבוא פירושים בכל א' מד' החלקים דפשט רמז דרוש וסוד שבתורה, כמבואר בכתבי האריז"ל52.
וטעם הדבר – לפי שהתורה ניתנה לששים ריבוא נש"י, וכידוע בענין "וזאת לפנים בישראל"53, ש"זאת" היא התורה שהיא בבחי' פנימיות בכל אחד מישראל, וכיון שלכל אחד יש אופן לימוד משלו (מצד נשמתו, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"54 ), וע"י הפירוש שלו בתורה הוא מתקשר עם הקב"ה, עכצ"ל, שיש בכל ענין (בכל ד' אופני פרד"ס התורה) ששים ריבוא פירושים אמיתיים.
אך אין הכוונה ששייכותו של כל אחד מישראל היא רק לפירוש אחד מס"ר הפירושים – שהרי עשה"ד שכוללים כל התורה כולה24 עם כל ס"ר הפירושים שבה נאמרו בלשון יחיד55, כך, שכולם שייכים לכל אחד מישראל, אלא הכוונה היא שלכל אחד יש פירוש אחד ששייך אליו במיוחד, והוא ה"שער" לכל שאר הפירושים כו' – ע"ד המבואר56 בענין "אבוך במאי הוה זהיר טפי"57, שאף שכל אחד חייב לקיים את כל המצוות, יש מצוה מיוחדת שבה צ"ל "זהיר טפי", כיון שמצוה זו שייכת במיוחד לנשמתו כו'.
וכן הוא בנדו"ד – הענין ד"עקב" – שיש בו ס"ר פירושים, ולכל לראש הרי זה תלוי בנושא הענין – אם מדובר אודות כללות הזמן, שאז יתפרש "עקב" על "אחרית הימים" (כנ"ל ס"ד), או שמדובר אודות כללות ישראל, שאז יתפרש "עקב" על המדריגות התחתונות שבישראל שנקראים בשם "רגל" (ע"ד המבואר58 במ"ש59 "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו") ועד לעקב שברגל, וכיו"ב בשאר הענינים.
ח. ובנוגע לענין ה"עקב" כפי שהוא אצל איש פרטי, הנה נוסף על ענין העקב כפשוטו שהוא החלק היותר תחתון שבגוף (לא רק הירך או השוק, או כללות הרגל, אלא העקב שבתחתית הרגל), ישנו גם ענין העקב כפי שמתפרש בנוגע לכללות המשפחה.
ובהקדם המבואר בנוגע למצוה הראשונה שבתורה, "פרו ורבו"60, שקיומה בשלימות היא ע"י לידת בן ובת61, שאז ישנו שם הוי' בשלימותו: אב ואם – בדוגמת י"ה שבשם (חכמה ובינה), ובן ובת – בדוגמת ו"ה שבשם62.
ועפ"ז מובן, שענין ה"עקב" בנוגע לכללות המשפחה הם – הילדים, ובזה גופא – הילדים הקטנים, ובקטנים גופא – קטני קטנים.
ט. ומזה מובן גם ההוראה המיוחדת שלמדים מפרשת עקב – בנוגע להתעסקות בחינוך הילדים:
לכאורה יכולים לטעון: מהו הצורך להתמסר כ"כ לחינוך הילדים, החל מהקטנים ביותר, בהיותם עדיין "עוללים ויונקים"63 – מוטב להמתין עד שיגדלו ויהיו שייכים להבנה והשגה, ורק אז יתעסקו בחינוכם.
אך על זה באה ההוראה מפרשת עקב – עד כמה דרושה הזהירות בנוגע לענינים שהם בבחי' עקב, ובלשון רש"י: "מצוות קלות שאדם דש בעקביו", ואדרבה: דוקא העקב נוגע ביותר לראש64, ולכן, דוקא ע"י ההתעסקות עם ה"עקב", ובנדו"ד, חינוך הקטנים, נעשה אצלו הענין ד"תשמעון", שהו"ע ההבנה וההשגה בתומ"צ כו'.
ולהעיר, שכל ענין החינוך נלמד מפרשת עקב, שבה נאמר65 "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ובפירוש רש"י: "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו66 כשהתינוק מתחיל לדבר אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה".
י. ובהמשך לזה, הנה כאן המקום לעורר עוד הפעם מה שמדגישים לאחרונה67 אודות הצורך לפעול בענין החינוך.
וכמדובר כמ"פ68 שסדר ההתעסקות בענין החינוך מצינו אצל כל אלו שיש להם שייכות לתורת החסידות, שהרבו להדגיש את הצורך להתעסק בענין החינוך:
בנוגע לתורת החסידות הכללית – כפי שמצינו שהבעש"ט התעסק בחינוך ילדי ישראל, בהיותו עוזר ("באַהעלפער") למלמד תינוקות, ולימדם לומר "אמן יהא שמי' רבא"69.
וכן בנוגע לתורת חסידות חב"ד – כידוע הסיפור70 אודות רבינו הזקן שאמר שגם כשעסוקים בענין עמוק בפנימיות התורה צריך לשמוע "קול ילד בוכה".
ועד"ז רואים אצל בעל ההילולא שהתעסק במיוחד עם ילדים קטנים68.
יא. וע"פ האמור שהענין ד"עקב" נוגע ביותר ל"ראש" – הנה ההתעסקות בחינוך הילדים (שזהו"ע ד"עקב") תפעל עילוי גם ב"ראש" להיות באופן ד"שאו את ראש"71, ועד לנשיאת ראש שתהי' בגאולה, שאז תהי' גם הכניסה לארץ ישראל (אודותה מדובר בפרשת עקב72 : "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה .. הארץ הטובה אשר נתן לך") בתכלית השלימות.
ולהעיר גם ממה שמצינו ביצי"מ ש"כשנגלה הקב"ה על הים, הם (הילדים) הכירוהו תחלה, שנאמר73 זה א-לי ואנוהו"74, ועד ש"אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה"75, כיון שהשייכות לענין התורה מתחילה כבר בהיותו עובר במעי אמו76.
וכך יהי' גם בגאולה העתידה לבוא, כמ"ש ביעודי הגאולה "הנני מביא אותם וגו' הרה ויולדת יחדיו"77, ו"שמחת עולם על ראשם"78.
* * *
יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלקיך.
* * *
יג. בנוגע לפירוש רש"י בפרשת השבוע – הנה כרגיל לאחרונה נתעכב על ענין שרש"י אינו מבאר79 :
בנוגע למ"ש (בקאַפּיטל יו"ד פסוק יו"ד) אודות לוחות האחרונות, "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה" – מתעוררת קושיא עצומה ("אַ שטורעם'דיקע"):
למה הוצרך משה לשהות בהר ארבעים יום נוספים – הרי את כל הענינים שהוצרך לפעול שם בנוגע ללימוד כל התורה, פעל כבר בארבעים יום הראשונים, וכל עלייתו להר בפעם השלישית היתה רק בגלל ציווי הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה .. ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים"80, ומלאכה כזו – כתיבת עשרת הדברות שכוללים תר"ך אותיות – הנה אפילו אצל בשר ודם דורשת ה"ה שעות ספורות בלבד, וא"כ, למה בעלי' זו הוצרך משה לשהות בהר ארבעים יום וארבעים לילה?!
ואכן פשטני המקרא מתעכבים על שאלה זו – כמ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל: "ואנא הוית קאי בטוורא בעי ומצלי כו'", והיינו, שבמשך כל הארבעים יום התפלל משה עד שתפלתו נתקבלה. ועפ"ז מובן גם המשך הכתוב: "וישמע ה' אלי גו'", כפי שמפרש בתיב"ע (וכן הוא בתרגום אונקלוס): "וקביל ה' צלותי".
אבל רש"י, לא זו בלבד שלא מצינו שמתעכב על קושיא הנ"ל, אלא עוד זאת, ששולל את הביאור הנ"ל – כיון שרש"י מפרש "ואנכי עמדתי בהר", "לקבל הלוחות האחרונות", והיינו, שעמידתו בהר היתה רק כדי לקבל הלוחות האחרונות, ולא כדי להתפלל, וא"כ, מהו הטעם שכדי לקבל הלוחות האחרונות הוצרך משה לשהות בהר משך זמן ארוך כ"כ – ארבעים יום וארבעים לילה, בה בשעה שכבר למד את כל עניני התורה בארבעים יום הראשונים?!
ואין לומר שניתוספו עוד ענינים שהוצרך הקב"ה ללמדם למשה – שהרי בינתיים עברו רק ארבעים יום, ולא מצינו שיתוספו אז עוד ענינים, ובודאי לא ריבוי ענינים שיהי' צורך בארבעים יום כדי ללמדם!
זאת ועוד: לפי הפירוש "ואנכי עמדתי בהר, לקבל הלוחות האחרונות", ולא כדי להתפלל – אינו מובן המשך הכתוב "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא", בה בשעה שלא התפלל בארבעים יום האחרונים?
וכמדובר כמ"פ שכיון שמדובר אודות פירוש רש"י, הרי זה צריך להיות באופן המובן בפשטות בפשוטו של מקרא, וכפי שיתבאר לקמן.
יד. בהמשך להמדובר אודות לוחות ראשונות ולוחות שניות – ישנו גם מאמר המדרש81 שאמר הקב"ה למשה "אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד (ועד"ז בגמרא82 : "אלמלא (לא) חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"), ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד83 ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי'".
והענין בזה84 :
הפירוש ד"כפלים" הוא לא רק שחוזרים ולומדים אותו ענין ב"פ, או שלומדים ב"פ ככה, שזוהי רק הוספה בכמות, אלא יתירה מזה, שהלימוד הוא באופן נעלה יותר, וכנראה במוחש. וזהו גם הפירוש בדברי רבינו הזקן באגה"ת85 : "וז"ש בתנא דבי אליהו (ולפנינו הוא בויק"ר86 ) .. אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים" – שלימוד ב' הפרקים הוא לא רק ב"פ ככה, אלא שכללות הלימוד (גם של הפרק הראשון) הוא באופן נעלה יותר (אלא שבכמות מתבטא הדבר בלימוד ב' פרקים).
ועד שהענין דכפלים מורה על ריבוי באופן של בלי גבול – כמובן מזה שהענין ד"כפלים לתושי'" שייך לבעל תשובה, והרי מעלת בע"ת היא בכך שעבודתו היא למעלה מסדר (לא כמו עבודת הצדיקים שהיא באופן מסודר, "תמידים כסדרם"), ועד לאופן של פריצת כל הגדרים, שלכן "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"87, כיון שענינו פריצת כל הגדרים, כמ"ש88 "עלה הפורץ לפניהם".
ומזה מובן גם בנוגע לעילוי דלוחות שניות ש"אני נותן לך שיהא בהם .. כפלים לתושי'", שזהו ריבוי לא רק בכמות, אלא גם באיכות, ועד לריבוי באופן של בלי גבול.
טו. וענין זה קשור עם לימוד התורה באופן שהי' אצל רשב"י – "תורתו אומנותו"89 :
מעלתו של "אומן" היא – הן בכמות, שאותו דבר שמישהו אחר עושה במשך זמן ארוך, עושה האומן במהירות גדולה יותר, והן באיכות, שבעשי' שלו יש יופי מיוחד שאין בעשי' של מישהו אחר.
ועד"ז בנוגע ללימוד התורה באופן ש"תורתו אומנותו" – שהמעלה בזה היא הן בכמות והן באיכות, והיינו, שנוסף לכך שלומד במשך ריבוי שעות, הרי זה באופן שבזמן קצר ביותר מצליח ללמוד הרבה יותר מאדם רגיל שזקוק למשך זמן ארוך יותר, הן בנוגע לכמות הלימוד והן בנוגע לאיכות הלימוד, העיון והשקו"ט כו'.
וע"ד שהי' אצל רשב"י, שנוסף לכך שבדרך כלל היתה "תורתו אומנותו", הרי מצינו90 שישב במערה במשך י"ב-י"ג שנה ועסק בתורה במשך כל הזמן, וכיון שכן, הרי בהכרח לומר שלמד ריבוי עצום בכמות, ובאופן מופלא גם בעיון ופלפול ושקו"ט כו'91, הן בפנימיות התורה והן בנגלה דתורה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק92 ש"עיקר עסקיהם במערה הי' תורת המשניות ת"ר סדרי .. דאילו ספר הזהר והתיקונים הי' יכול לגמור בב' וג' חדשים כו'".
טז. וזוהי המטרה של ה"כולל" – שיהיו אברכים שגם לאחרי החתונה תהי' "תורתם אומנותם", שיעסקו בלימוד התורה בהתמדה ושקידה ומתוך חיות כו' – "קאָכן זיך אין לערנען".
אך דא עקא, שלאחרונה יש בכולל אברכים (עכ"פ יחידים) שלא מנצלים את הזמן כראוי ללימוד התורה ("מ'צורייבט די צייט").
– בודאי עוסקים הם בענינים שמותרים ע"פ שו"ע, אבל אם הם לא מוכנים להשקיע את עצמם בלימוד התורה בהתמדה ושקידה, אין להם מה לעשות ב"כולל"; לא הולכים ל"כולל" בגלל שכך נקבע הסדר, ובגלל שפלוני הולך ל"כולל" צריך גם הוא ללכת ל"כולל"; אברך שלא אוחז בלימוד ("האַלט ניט ביים לערנען"), אין מקומו ב"כולל". אם הוא לא רוצה לעסוק ב"ודברת בם"93 – שיעסוק ב"ואספת דגנך"94. ומה גם שאין זה הוגן להטיל את עול הפרנסה על האשה, ואילו הוא יבזבז את הזמן!...
ובאמת לא מובן כלל כיצד יתכן הנהגה כזו, שאין לה מקום ע"פ טבע:
בשעה שנוטלים ממנו את דאגת הפרנסה, הרי אין טעם וסיבה כלל שלא לעסוק בתורה בהתמדה ושקידה, וא"כ מדוע אינו עושה זאת?!
תובעים ממנו דבר אחד: להקיץ משנתו, ולכוף את עצמו ("בייגן זיך") כו', וגם דבר זה אי אפשר לפעול אצלו!
כנראה שאשמים בכך ראשי הישיבות והמשפיעים, ועד"ז רבני וזקני אנ"ש, שגם הם אינם כופים את עצמם להשתדל בטובתם של האברכים, לעורר אותם ולעזור להם וכו', ולכן, כשמגיע בפועל, אזי במקום לשבת וללמוד בהתמדה ושקידה, הנה מלבד אצל יחידי סגולה, נעשה מעמד ומצב של "תוהו ובוהו"!...
יז. ונוסף לכך שמערבים אותי בכל הענינים – הנה בענין זה הנני מעורב במיוחד:
כל ענין ה"כולל" – למרות שעברו מאה ושמונים שנה שליובאוויטש התקיימה ללא "כולל" – הי' ביזמתי, כיון שחשקה נפשי שאברכים יעסקו בלהט ("זאָלן זיך קאָכן") בלימוד התורה. (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) אינני מלביש זאת באיצטלא של יראת שמים כו', אלא זוהי פשוט "תאוה"... יש לי "תאוה" שאברכים יעסקו בלהט בלימוד התורה!
ולכן, כאשר רואים שיש אברכים שאינם מנצלים את הזמן כדבעי, יש מקום לסברא "שהפה שאסר הוא הפה שהתיר"95 : כשם שנסיתי לייסד את ה"כולל" – יכולני לסגור אותו, כיון שאין רצוני שאברך יבזבז את הזמן על חשבוני! אלא מאי, מה יהי' עם "כולל" – הנה כשם שליובאוויטש התקיימה מאה ושמונים שנה בלי "כולל", כך תמשיך להתקיים הלאה! ובמילא, יכול כל אחד לילך לדרכו לשלום, ולא אבוא בטענות לאף אחד!
אבל בפועל, אינני סוגר את ה"כולל", בגלל שיש לי "תאוה" שאברכים יעסקו בלהט בלימוד התורה; היתכן שמחוץ לד' אמות אלו יכולה להיות מציאות של אברכים שעוסקים בלהט בלימוד התורה, ואילו כאן אינני יכול לפעול זאת?!...
והגע עצמך:
אותו אברך שאי אפשר לפעול עליו ללמוד תורה בהתמדה ושקידה – כש"נוקף אצבעו", אזי רץ מיד לכתוב לי "פתקא"... ואם המענה מתעכב ימים ספורים, אזי מתחיל ללמוד פירושים – אולי אין לו זכות כו', או שיש קפידא כו'. ואם הענין לא מסתדר, אזי יש לו טענה שזהו באשמתי... כיון שביכלתי לעזור לו, להתפלל עליו וכו'.
ולכאורה – ממה-נפשך: אם אתה מאמין בי – למה אינך מוכן למלא ("נאָכגעבן") תאוותי שאברך יעסוק בלהט ("זיך קאָכן") בלימוד התורה?!...
יח. ובכן, בעמדנו ביום ההילולא, שבקשר לזה נוסדה "קרן לוי יצחק"96 – עלה בדעתי לנסות עצה כיצד לבנות את ה"כולל":
מבין כל האברכים שלמדו בישיבות ששייכים אלי, הן כאן והן בשאר המקומות בעולם – יבחרו חמשה אברכים שמצטיינים בחריפות וחמשה אברכים שמצטיינים בבקיאות בנגלה דתורה, ועד"ז בנוגע לתורת החסידות – חמשה בחריפות וחמשה בבקיאות, ובסך-הכל – שני מנינים, ואברכים הנ"ל יבואו עם בני ביתם לדור כאן, על מנת לעסוק בלהט בלימוד התורה, ובאופן שלא יצטרכו לסמוך על אף אחד, כמ"ש97 "אל תבטחו בנדיבים גו'", כיון שיקבלו מה"קרן" הנ"ל – ג' פעמים ככה ממה שנותנים לאברכי הכולל עכשיו.
ויש לקוות שע"י אברכים הנ"ל יוכלו לבנות את ה"כולל" באופן המתאים (משא"כ לפי המצב עתה, לא יוכלו לבנות את הכולל, אא"כ יהי' שינוי מן הקצה אל הקצה).
אך יש להבטיח שיבחרו את האברכים הראויים ומוכשרים לכך – ע"י אנשים שמכירים ויכולים להעריך היטב את מעמדם ומצבם של האברכים, ומה טוב שהבחירה תהי' לא ע"י אחד, אלא ע"י שנים, כך, שיהיו שני עדים נאמנים שיעידו שאברך פלוני ראוי ומוכשר לכך (ולא באופן שיעשו טובה ויתנו פתק לכל הרוצה...).
וכל האברכים שרוצים להשתתף בזה – ירשמו מיד, כדי שיוכלו להתחיל להתעסק בסידור הענין.
ובנוגע לאברכים שנמצאים ב"כולל" עתה – אין רצוני לסגור את ה"כולל" ולשלוח אותם מיד לחפש פרנסה... כדי שלא לעורר מהומה גדולה... ולכן, כיון שנקבע הסדר שלומדים ב"כולל" שנתיים, הנני לוקח על עצמי את החזקת ה"כולל" במשך שנתיים, ובינתיים יתחילו להתעסק בתכנית החדשה הנ"ל34.
* * *
יט. בנוגע לפירוש רש"י – כבר הבהיר רש"י את הדברים בפ' תשא:
על הפסוק98 "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו", מפרש רש"י: "ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא הי' יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה".
ולאחרי כן, על הפסוק99 "לך רד" (שנאמר למשה לאחרי חטא העגל), מפרש רש"י: "רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם", וכיון שחטאו ישראל, נטל הקב"ה ממשה את הגדולה שנתן לו בשבילם.
ובפשטות, ה"גדולה" שאודותה מדובר כאן היא – ה"תורה שנמסרה לו במתנה", שכן, תכלית הגדולה שיכולה להיות אצל משה רבינו היא שהקב"ה נתן לו את התורה במתנה.
ועפ"ז, כיון שלאחרי חטא העגל ניטלה ממנו התורה שנמסרה לו במתנה, לכן, כשעלה להר לקבל לוחות האחרונות הוצרך לחזור וללמוד את כל התורה, ובגלל זה הוצרך להיות שם ארבעים יום וארבעים לילה, כבפעם הראשונה, כדי לחזור ולקבל כל מה שניטל ממנו.
כ. אמנם, ביאור זה אינו מספיק, כי:
מלבד הפירוש "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן" – מפרש רש"י עוד פירוש: "ד"א וכו'". וכמדובר כמ"פ שהסיבה לכך שרש"י מביא פירוש נוסף היא (לא סתם אופן נוסף בפירוש הפסוק, אלא) בגלל שיש קושי בפירוש הראשון.
ובנדו"ד, הפירוש "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן" – אינו מובן100, דממה-נפשך: אם די בארבעים יום ללמוד כל התורה כולה – לא צריך למסרה במתנה; ואם לא די בארבעים יום כדי ללמוד כולה, ולכן יש צורך למסרה במתנה – הנה במקום ללמדה במשך ארבעים יום, ואז להגיע למסקנא שאי אפשר ללמדה בזמן מועט כזה, ויש צורך ליתנה במתנה, הי' לו להקב"ה למסרה במתנה מיד ביום הראשון, ולא להמתין ארבעים יום, ורק בסופן למסרה במתנה?!
ובגלל קושיא זו, מפרש רש"י פירוש אחר במ"ש "ככלתו" חסר, מלשון כלה: "מה כלה מתקשטת בכ"ד קישוטין .. אף ת"ח צריך להיות בקי בכ"ד ספרים".
וכיון שלפירוש זה לא נמסרה למשה תורה במתנה, ובמילא אי אפשר לומר שזוהי הגדולה שניטלה ממנו לאחרי חטא העגל, ולכן הוצרך לחזור וללמדה במשך ארבעים יום – הדרא קושיא לדוכתא: מדוע הוצרך משה לשהות בהר עוד ארבעים יום?
כא. ויובן בהקדים פירוש רש"י בהמשך הפסוק – "כימים הראשונים", "של לוחות הראשונות, מה הם ברצון, אף אלו (ארבעים יום האחרונים) ברצון":
בפשטות ההוכחה ש"אף אלו ברצון" היא – מזה שביוהכ"פ "נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה (ובלב שלם) ואמר לו למשה סלחתי101 כדברך"102. ולכאורה, יוהכ"פ הוא הסיום של ארבעים יום האחרונים, ומהי ההוכחה שכל הארבעים יום היו ברצון?
ועכצ"ל, שההוכחה היא מהכתוב "כימים הראשונים" עצמו, שמזה מובן, שבנתינת לוחות האחרונות בימים האחרונים התנהג הקב"ה עם משה בדיוק כמו בנתינת לוחות הראשונות בימים הראשונים, ולכן בהכרח לומר ש"מה הם ברצון, אף אלו ברצון".
ועפ"ז יובן גם בנוגע לעמידת משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה:
מובן וגם פשוט, שככל שניתוסף במשך זמן עמידת משה בהר עם הקב"ה ("עלה אלי ההרה"), במעמד ומצב ש"לחם לא אכלתי וגו'"103, וניתוסף במעלת הקדושה כו'.
ולכן, אע"פ שבפעם השני' לא הוצרך משה להתעכב בהר משך זמן ארוך כ"כ, כיון שלא הוצרך ללמוד את כל התורה כולה, שכבר למדה כולה בפעם הראשונה, מ"מ, אילו לא הי' שוהה בהר אותו משך זמן ששהה בפעם הראשונה, הי' חסר בענין הקדושה, שלא היתה כבפעם הראשונה, ואז לא היתה נתינת לוחות אחרונות בדיוק כמו נתינת לוחות הראשונות; ובגלל זה הנה גם בקבלת לוחות האחרונות הוצרך משה לשהות בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כמו בקבלת לוחות הראשונות.
כב. והטעם שרש"י אינו מפרש כשאר פשטני המקרא שבמשך כל הארבעים יום התפלל משה להקב"ה, מבהיר רש"י בעצמו בהמשך פירושו – "אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם, היו בכעס":
מדברי רש"י מובן שענין התפלה קשור עם מעמד ומצב של כעס, והיינו, שכשיש מעמד ומצב של כעס, אזי יש צורך בהשתדלות מיוחדת בענין התפלה, אבל כשאין מעמד ומצב של כעס, אין צורך בכך.
ולכן: בימים האמצעיים, שהי' מעמד ומצב של כעס, הוצרך משה לעמוד ולהתפלל; משא"כ בימים האחרונים, כיון שהיו ברצון (כימים הראשונים), לא הי' צורך בכך.
ועפ"ז יש לבאר המשך הכתוב "וישמע ה' אלי וגו'" – שהכוונה בזה לבאר הטעם שארבעים ימים האחרונים היו "כימים הראשונים" (מה הם ברצון אף אלו ברצון), שזהו לפי שבינתיים היו ארבעים יום האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם, "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך" (דקאי על ארבעים יום האמצעיים, כמפורש בקרא104 : "ואתנפל גו' ארבעים יום וארבעים לילה גו' על כל חטאתכם גו'", "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך"), ובמילא היו הימים שלאח"ז ברצון.
כג. אמנם, עפ"ז נמצא שענין הרצון נפעל כבר בסוף ארבעים יום האמצעיים, וא"כ, מה נתחדש ביוהכ"פ?
והביאור בזה – ע"פ דיוק לשון רש"י102 שביוהכ"פ "נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה (ובלב שלם) ואמר לו למשה סלחתי כדברך", והיינו, שהחידוש שביוהכ"פ הוא (לא בענין הרצון, שנפעל כבר בסוף ארבעים ימים האמצעיים, אלא) שהי' זה בשמחה ובלב שלם (וגם ענין הרצון הי' "ברצון שלם").
ובזה מתבטאת מעלת ארבעים יום האחרונים לגבי הראשונים:
בנוגע לענין הרצון – הנה "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"; אבל ענין השמחה – נפעל דוקא ביוהכ"פ (בסוף ארבעים יום האחרונים).
וטעם הדבר – לפי שענין השמחה שייך רק כאשר לפנ"ז הי' נתינת מקום למצב הפכי שיוצאים ממנו, ובגלל זה היא השמחה, וכמו שמחת יו"ט, שבאה לאחרי תקופה של ימים שהם ימות החול, אבל לא שייך שסתם ככה באמצע השבוע ירקוד אדם מרוב שמחה... ולכן, דוקא בסוף ארבעים יום האחרונים שהיו לאחרי חטא העגל כו', אזי "נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה"; משא"כ בארבעים יום הראשונים, שלא הי' ענין הפכי שיצאו ממנו, לא הי' ענין השמחה, אלא רק ענין הרצון (ששייך גם ללא הקדמת ענין הפכי).
וענין השמחה פעל משה (לא ע"י התפלה, שהרי לא התפלל בארבעים יום האחרונים, אלא) ע"י עצם ענין קבלת הלוחות (תורה) בתור שליח של כל בנ"י, באופן ש"מסרה ליהושע וכו'"105 עד סוף כל הדורות, שעי"ז פעל אצל הקב"ה שנתרצה לישראל בשמחה ובלב שלם.
ומכאן רואים גודל מעלת לימוד התורה, כפי שמבאר רש"י פשוטו של מקרא לבן חמש למקרא, שפועלת למעלה ענין של שמחה ולב שלם כו'34.
* * *
כד. בהמשך לפסוק "ואנכי עמדתי בהר וגו'" – נאמר106 : "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'", ומפרש רש"י דיוק הלשון "ועתה": "אע"פ שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו, אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו'".
ומכאן יש ללמוד הוראה:
זה עתה עמד משה רבינו בהר אצל הקב"ה (במשך ארבעים יום האחרונים שהיו ברצון כו') ולמד תורה, ואעפ"כ אומר הקב"ה, שכל זה אינו מספיק, אלא צריך להיות גם הענין ד"ליראה וגו'".
ומזה מובן, שיכולה להיות מציאות שמישהו יש לו "סמיכה" לרבנות, אבל אם חסר אצלו הענין ד"ליראה את ה'", אזי לא מועיל מה שלמד תורה כו'.
כה. בהמשך לזה – דובר בארוכה אודות מיהו יהודי, ובין הדברים אמר:
לדאבוננו הולך ונמשך הענין של רישום גויים כיהודים, ולא חושבים לתקן זאת; הוא אמנם מודה ש"הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים וגו'"107, אבל בפועל לא עושה כלום לתיקון המצב, ודוחה זאת לאחרי יום הכיפורים...
וכן בנוגע למיסיון – שנותנים להם לפעול כרצונם, ועוד מסייעים להם,
וכפי שכבר נתפרסם בעיתונים (חוץ מהעיתון של פלוני...) שהדפיסו בחשאי ספר על "אותו האיש" (ימ"ש) כדי להכניסו לתכנית הלימודים108, ואחד שהתנגד לזה – פוטר ממשרתו, ותחתיו נתמנה זה שתחת ידו נדפס הספר – בבחי' "הרצחת109 וגם ירשת"!
וכן בנוגע לחנוכת בית לעבודה זרה (שבו יחנכו "גלחים") – כפסק הרמב"ם110 שנצרות היא ע"ז ממש – שדוקא יהודי צריך ללכת ולגזור את ה"סרט"111 (שמסמל שעד עתה אין רשות ואפשרות לאף אחד להיכנס, ובחנוכת הבית גוזרים אותו, להורות בכך שהכל יכולים להיכנס לבנין). והגע עצמך: סגנו – המוסלמי – אינו רוצה ללכת ולעשות זאת (כשם שנוצרי לא יעשה כך בבנין מוסלמי), ולכן דוקא הוא – היהודי – צריך ללכת ולגזור את הסרט, ובכך לחנוך בית לעבודה זרה!...
כו. וכללות הענין בזה – שהאמת היא שאצל כל אחד מישראל ישנו ענין היראה (כמו כל המדות שבנפש), אלא שצריך לנצלה לקדושה, "ליראה את ה' אלקיך"; אבל אם אינו עושה כן – ה"ה מתגלה ומנוצלת עבור ענינים אחרים, כמו יראה מה"מיניסטר", או מן הגוי, או מן ה"כסא" וכו'.
וכדי לפעול הענין ד"ליראה את ה'", צ"ל תחילה הענין ד"עתה ישראל מה." – שירגיש בגלוי הענין ד"מה" שבו, שהו"ע הביטול112, ואז בודאי ינצל את ענין היראה באופן המתאים; משא"כ בהעדר הביטול – באים כל החסרונות כו' (כולל – שאינו יכול להיות מנהיג ו"מיניסטר" כדבעי, כפי רצון ה', כיון ש"מנהיג" צריך שיהי' לו ביטול113 ).
וסיים, שבודאי לא יניח הקב"ה שהמצב ימשך כך, אלא שמאריך אף114, אבל סוכ"ס "לא ידח ממנו נדח"115.
ויה"ר שיהי' זה בדרכי נועם ודרכי שלום, ובטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.
* * *
כז. בנוגע לעשרים באב – דובר כבר פעם בארוכה116 שהוא ארבעים יום לפני ר"ה, בדוגמת "ארבעים יום קודם יצירת הולד"117, ולכן מצינו שיש מנהגים של מקובלים שמתחילים מיום זה, וגם ביום זה עצמו, בגלל החשבון דארבעים יום לפני ר"ה118.
ולכן, כאן המקום להזכיר עוה"פ119 אודות גודל ענין חינוך הבנים, והיינו, שבהמשך להמדובר עד עתה אודות ההשתדלות שיתרבה מספר הילדים שישהו במחנות-קיץ, יש להוסיף ולהמשיך את הפעילות בנוגע לענין החינוך גם לאחרי סיום מחנות-הקיץ – בנוגע לחינוך בבתי-ספר כו'.
וכיון שעד עתה ניתן חומש עבור ההוצאות של מחנות-הקיץ, הנה מכאן ועד ר"ה יתנו מחצה על מחצה.
והיינו, שנוסף על עבודת כל אחד בנוגע לעצמו, באופן ד"לואי שיתפלל אדם" או ילמד תורה "כל היום כולו"120, צריכה להיות גם הפעולה על הזולת, ובעיקר בנוגע לילדים – להוסיף הן בכמות והן באיכות בקיום החיוב ע"פ תורה ללמדם תורה, החל מהזמן שמתחיל לדבר שאביו מלמדו "תורה צוה לנו משה מורשה"121, ועאכו"כ "כשיכיר"122, שאז יש חיוב מדאורייתא גם על הקטן34.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן חמש קנקני משקה (לחלק בין המסובים): לאלו ששימשו-עזרו את בעל ההילולא בהיותו בגולה – הרה"ח ר' דוד רסקין, הרה"ח ר' משה בנימין קפלן והרה"ח ר' שלום דובער דובראַווסקי; להמתעסק בהדפסת כתבי בעל ההילולא – הרה"ח ר' שניאור זלמן האַדיטשער (לוויטין); ולעורך ה"מפתחות"123 – הרה"ח ר' יהושע מונדשיין (באמרו: יישר-כח גדול). ואח"כ התחיל לנגן ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל.
לאחר תפלת מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].
הוסיפו תגובה