בס"ד. שיחת ש"פ תבוא, כ"א אלול, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. יש שבתות שנקראים בשמות מיוחדים שמבדילים אותם משאר השבתות. וכן בנוגע ליום הש"ק זה, שנקרא בשם "שבת סליחות" (כמובא גם בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר הידועה1 אודות סדר ההנהגה בליובאַוויטש בחודש אלול, וימי ההכנה לר"ה, שהי' באופן מיוחד ונעלה כו', ושם נזכר גם אודות סדר ההנהגה ב"שבת סליחות").
ובענין זה יש חידוש – שיש בו גם שקו"ט בנוגע להלכה – לגבי שאר השבתות שנקראות בשם מיוחד:
בדרך כלל נקראים ימי השבת ע"ש פרשיות התורה, כמו שבת בראשית, נח וכו'. ויש גם שבתות שנקראים ע"ש ההפטרה, כמו "שבת שובה", שלכמה דעות2 נקראת ע"ש התחלת ההפטרה: "שובה ישראל"3, וכן "שבת חזון" וכו'. והנקודה המשותפת בכל שמות אלו – שהם ענינים השייכים ליום השבת עצמו.
ואילו בנוגע ל"שבת סליחות" יש חידוש בדבר – שיום השבת נקרא ע"ש התחלת אמירת הסליחות (לא ביום הש"ק עצמו, אלא) במוצאי שבת.
ולכאורה יש בזה שאלה ע"פ הלכה – כי, כאשר יום השבת נקרא ע"ש ענין שאינו ביום השבת עצמו, אלא לאחרי השבת, נמצא, שענינו של יום השבת נעשה טפל לגבי ענין שיהי' לאח"ז בימות החול.
ואין זה דומה לשבת מברכים החודש, כי, אף שר"ח הוא לאחרי השבת, בימות החול (או ביום השבת שלאחריו), ולא ביום השבת עצמו, הרי ברכת החודש הוא ענין בפני עצמו שנעשה ביום השבת עצמו. וכידוע4 שכללות הענין דברכת החודש קשור עם קידוש החודש ע"פ הראי' ע"י ב"ד, שלאחרי שנתבטל, תיקנו לברך את החודש ביום השבת שלפניו, "יום הכניסה" (שכולם באים לבית-הכנסת), בתור זכרון לקידוש החודש. ונמצא, שברכת החודש, שהיא כעין קידוש החודש, היא ענין בפני עצמו שנפעל ביום השבת עצמו, ולא בתור הכנה לימות החול; משא"כ "שבת סליחות", שנקרא כן רק בגלל אמירת הסליחות במוצאי שבת, ולכאורה אין זה שייך ליום השבת עצמו.
ועכצ"ל, שאף שאמירת הסליחות היא לאחרי השבת, הרי זה קשור עם יום השבת עצמו, כדלקמן.
ב. ובהקדם הטעם לאמירת הסליחות לכל הפחות במשך ד' ימים,
– שלכן יש שינויים בנוגע לשבת סליחות, שכאשר ר"ה חל ביום חמישי בשבוע (או ביום השבת5 ), אזי שבת סליחות הוא השבת שלפני ר"ה, כיון שיש ד' ימים לאמירת הסליחות; אבל כאשר ר"ה חל בהתחלת השבוע (ביום ב' או ג'), שאז אין ד' ימים בין שבת לר"ה, אזי שבת סליחות היא השבת שלפנ"ז6 –
כדאיתא באחרונים7, שזהו בדוגמת ד' ימי ביקור לפני הקרבת הקרבן.
ואף שענין הקרבנות ישנו בכל ימות השנה – הרי "בכל7 הקרבנות נאמר8 והקרבתם, ובר"ה נאמר9 ועשיתם, שיעשה אדם עצמו קרבן בר"ה [וע"ד פירוש רבינו הזקן10 במ"ש11 "אדם כי יקריב מכם קרבן", דלכאורה "הל"ל מלת מכם קודם כי יקריב, היינו, אדם מכם כי יקריב" – שהקרבן הוא מכם, היינו, שהאדם צריך להקריב את עצמו], ולהכי צריך ד' ימים לביקור מפני המומין", במשך ד' ימי הסליחות.
אך עפ"ז צריך להבין: כיון שענינם של ימי הסליחות הוא ביקור מפני המומין כדי שיוכל אדם לעשות עצמו קרבן בר"ה – כיצד יכול להיות הביקור ע"י האדם עצמו, בה בשעה שהקרבן הוא (לא דבר הזולת, כמו הקרבנות של כל השנה, אלא) האדם עצמו, היפך פסק המשנה12 "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו", והיפך הכלל13 "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"?
ג. והביאור בזה – שענין זה נעשה ע"י "שבת סליחות":
ביום השבת – אין אומרים סליחות ווידוי כו'14, כי, ענינו של יום השבת הוא תענוג, כמ"ש15 "וקראת לשבת עונג", ואילו אמירת סליחות ווידוי הו"ע של צער, כיון שנזכר על עניני חטאים כו'.
אך עדיין צריך להבין:
כאשר יש ענין שתחילתו קשור עם צער, אבל בסופו של דבר מביא לידי תענוג, הרי זה מותר בשבת. וכפי שמצינו ש"מותר להתענות תענית חלום בשבת .. כיון שנפשו עגומה עליו בשביל חלומו אם לא יתענה, ואם יתענה בטוח הוא שיקרע גזר דינו, א"כ הרי התענית הזה תענוג הוא לו"16.
ולכאורה, כן הוא גם בנדו"ד, שכיון שאין לך תענוג גדול יותר מאשר סליחה מחילה וכפרה על החטאים, היו צריכים להתיר אמירת סליחות ווידוי ביום השבת?
והביאור בזה – שהסיבה לכך שאין אומרים וידוי בשבת היא לפי שיום השבת עצמו הו"ע התשובה, "שבת אותיות תשב"17, שפועל בעצמו את ענין הסליחה ומחילה כו'18.
ועד שמצד ענין השבת נעשה גם ענין התשובה באופן נעלה יותר – כפי שמצינו במאמר של רבינו הזקן (שנדפס בהקדמה לסליחות)19 פירוש נפלא ("אַ מורא'דיקער") בענין "לך הוי' הצדקה ולנו בושת הפנים"20, ש"בושת הפנים" ("בושת אותיות שבת"21 ) אינו מצד חטאים ועוונות ח"ו,
– שהרי אצל בנ"י לא שייך ענין של חטא, כי, להיותם "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"22, הנה כשם שאצל הקב"ה נאמר23 "לא יגורך רע", כן הוא גם אצל בנ"י, "חלק אלקה ממעל ממש"24, "בני בכורי ישראל"25, "בנים אתם לה' אלקיכם"26, ו"עמך כולם צדיקים"22, ו"מלאים מצוות כרימון"27 (ועאכו"כ אלו שלמעלה מדרגא זו). וכל ענין היצה"ר כו', כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי28 שזהו כמשל ה"קניגא", השחוק שעושים לפני שרים ומלכים כו', הנה בנ"י הם למעלה מכל זה –
אלא אדרבה – מצד הקירוב, ש"כל הקרוב יותר .. יתבייש יותר מעצמותו כו'", ומתבטל לגמרי.
ד. וכללות הענין בזה – שביום השבת נמצא יהודי במעמד ומצב נעלה יותר, כפי שהוא מצד נשמתו, ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"29.
וכדאיתא בירושלמי30 שאפילו עם-הארץ אינו משקר בשבת, והיינו, שאע"פ שלפני ולאחרי השבת יכול לשקר, ועד שהתורה אינה סומכת עליו בגלל שמשקר, הנה בבוא יום השבת קובעת התורה שאינו משקר, וזאת – לא בגלל שיודע אודות דברי הירושלמי... אלא אדרבה: בירושלמי מסופר שהמציאות היא שעם הארץ אינו משקר בשבת מצד טבעו!
[אלא שאעפ"כ יש אצל יהודי ענין הבחירה (שהיא למעלה מכל הענינים), ומצד הבחירה יש ביכלתו לשקר (אף שמצד טבעו אינו משקר)31. וע"ד שאומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", היינו, שמגרים את היצה"ר לעשות דברים כאלו שמצד עצמו לא הי' רוצה לעשותם32 ].
וזהו גם הטעם שאין דנין בשבת33, לפי שביום השבת אין ענין של דינין כו', כפי שמבאר הצ"צ בספר המצוות שלו34 בענין "לא תבערו אש"35, וכמאמר36 "וכל דינין מתעברין מינה", שזהו מאמר ב"תורת אמת" שניתנה מ"אלקים אמת"37, והרי שם אלקים מורה על ענין הדין והצמצום38, והיינו, שגם שם פועלים שלאמיתתו של דבר אין ענין של דין, כי אם ענין של סליחה מחילה וכפרה.
ה. ועפ"ז יש לבאר גם הענין ד"שבת סליחות" – שענין ה"סליחות" (שהו"ע הביקור ממומין במשך ד' ימים) הוא דוקא מצד המעלה של יום השבת:
לולי מעלת יום השבת – לא הי' יכול להיות ענין הביקור (לא רק מצד נפש הבהמית, אלא) אפילו מצד נפש האלקית, בגלל ש"אין חבוש מתיר עצמו", דקאי גם על הנפש האלקית שהיא במעמד ומצב ד"חבוש", כיון ש"רשע מכתיר את הצדיק"39 (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ד"ה ברוך הגומל לחייבים טובות דחג הגאולה40 בענין "חבוש בבית האסורים"); ורק מצד מעלת יום השבת – יכולה להיות לאח"ז אמירת הסליחות, שהו"ע הביקור כו'.
וזהו גם הטעם שהתחלת אמירת הסליחות היא במוצאי שבת דוקא (דלכאורה, מצד ענין הביקור ד' ימים יכולים להתחיל אמירת הסליחות ד' ימים לפני ר"ה, ולאו דוקא במוצאי שבת), ובזה גופא מדגישים את ענין המנוחה דשבת, כלשון הפיוט: "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה" – כי, דוקא מצד מעלת השבת, שיש בו ענין המנוחה, וכמארז"ל41 "נהר סמבטיון יוכיח", ש"ביום השבת שוקט ונח", מנוחה מן הגיהנם42, ומכל הענינים הבלתי-רצויים, נמשכת הנתינת-כח לאמירת הסליחות.
ועי"ז נעשה שלימות ענין הכפרה כו', וכמבואר בתניא43 שלא זו בלבד ש"נמחל לו לגמרי .. ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין כו'", אלא עוד זאת, שנעשה "מרוצה וחביב לפניו ית' כו'", וכדברי הרמב"ם44 שנעשה "אהוב ונחמד קרוב וידיד", ומוסיף45 לבאר מעלת הבעל תשובה ש"צועק ונענה מיד, שנאמר46 והי' טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר47 כי כבר רצה האלקים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם, שנאמר48 וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" – בביהמ"ק השלישי ש"בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים"49, "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו .. כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך"50, בביאת משיח צדקנו, שיגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן.
* * *
ו. בהמשך להמדובר לעיל אודות שבת סליחות, שלכאורה אינו מובן מה שמקשרים את יום השבת עם ענין השייך לימות החול – הנה לכאורה מצינו עד"ז גם בענין ד"מפקחין על צרכי ציבור בשבת"51, אף שמדובר אודות ענין השייך לימות החול.
וכמו"כ ישנו ענין המשכת הברכה לימות החול מיום השבת, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"52.
ועד"ז מצינו בנוגע לענין ה"מן", שאף שבשבת לא ירד המן, הנה עיקר ענין המשכת המן למעלה הי' בשבת דוקא53, כך, שגם בענין זה מודגשת השייכות לימות החול.
והביאור בזה:
בנוגע לענין דמפקחין על צרכי ציבור בשבת – הנה כיון ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט"54, כך, שבודאי יעמוד בדיבור להביא את הדבר לידי פועל (שהרי ברשיעי לא עסקינן55 ), נמצא, שזהו ענין שנעשה ביום השבת עצמו (ולא באופן שיום השבת מכין לימות החול).
ומה שיש צורך בלימוד מהפסוק15 "ממצוא חפצך ודבר דבר", "חפציך אסורים חפצי שמים מותרין"56, "כגון פוסקים צדקה"57, להתיר זאת בשבת – אין זה מצד הכנה משבת לחול (שהרי זה ענין שנעשה ביום השבת עצמו, כנ"ל), אלא רק ללמדנו שאין זה בגדר דיבור של חול.
ובנוגע לענין ה"מן" שעיקר המשכתו למעלה היא בשבת – הרי קושיא מעיקרא ליתא, כמובן מדברי המדרש58 אודות המענה לשאלת המין, "אם .. הקב"ה מכבד את השבת .. אל יוריד בה גשמים כו'", ש"ברשות אחד אין צריך עירוב להוצאה, כך כל העולם שלו הוא כו'" (כמבואר בלקו"ת59 ).
משא"כ בנוגע לשבת סליחות – הרי אמירת הסליחות הו"ע הקשור רק עם פעולת בנ"י למטה, וזהו ענין שנעשה בימות החול, ולכן יש צורך בהסברה הנ"ל, שענין זה נעשה מצד מעלת השבת, ש"כל דינין מתעברין מינה כו'", כנ"ל בארוכה.
*
ז. ישנו ענין נוסף ביום הש"ק זה:
ביום השבת נעשית העלי' – "ויכולו"60 – של כל עניני השבוע שעבר. וכיון שבשבוע שעבר הי' ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן61, הרי ביום הש"ק זה מתעלים כל עניני ח"י אלול.
ובפרט שהקביעות דח"י אלול היתה ביום הרביעי בשבוע, שנקרא "קמי שבתא"62, ובו מתחילים לומר פסוקי "לכו נרננה" (ובלשון הידוע63 : "לכו נרננה הקטן"), אזי מודגשת יותר שייכותו ליום השבת.
ולהעיר, שבסימנים על יום הולדת שני המאורות הגדולים נזכר גם "קומי אורי כי בא אורך"64 – שזהו פסוק בהפטרת יום הש"ק זה65, ובזה מודגשת עוד יותר השייכות דח"י אלול ליום הש"ק זה.
ח. ומצד זה ניתוסף גם בהענין ד"לך הוי' הצדקה ולנו בושת הפנים"20:
ובהקדים – שא' הענינים העיקריים שנתגלו ונתפרסמו ע"י הבעש"ט ורבינו הזקן (בעלי יום ההולדת דח"י אלול), הוא, ענין ההתהוות מאין ליש שישנו בכל רגע ורגע, כפי שנתבאר בשער היחוד והאמונה66, ע"פ פירוש הבעש"ט ז"ל על הפסוק67 "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", וכידוע68 שהבעש"ט "פירש", גילה והפיץ ענין זה, ובא באופן של הבנה והשגה בחכמה בינה ודעת ע"י רבינו הזקן.
ומצד ענין ההתהוות בכל רגע, ניתוסף יותר בענין ד"בושת הפנים" שמצד הקירוב, כמשנת"ל (ס"ג) ש"כל הקרוב יותר .. יתבייש יותר מעצמותו כו'", ומתבטל ממציאותו, כי, בידעו שזה עתה נתהווה מאין ליש ע"י דבר הוי', הרי זה פועל ביטול תיכף ומיד, ללא צורך בהתבוננות.
– הצורך בהתבוננות הוא רק לאחרי שישנו כבר ענין ההתהוות כו', אבל ברגע ההתהוות, הנה גם "פתי" מתבטל ממציאותו, ללא צורך בהתבוננות, והיינו, שבידעו שזה עתה נתהווה מאין ליש, הנה אף שאינו מבין זאת באופן של הבנה והשגה בחכמה בינה ודעת, אלא רק מאמין בדברי הבעש"ט, אזי מתבטל לגמרי כו'.
ועד כדי כך, שלא שייך לומר שנמצא במעמד ומצב של אימה ויראה כו' – שהרי זוהי תנועה מסויימת, ואילו כאן הרי זה באופן של ביטול במציאות לגמרי.
ובענין זה משתווים כל המדריגות, הן אלו שנמצאים במדריגות היותר נעלות, והן אלו שנמצאים במדריגות היותר תחתונות, שאצל כולם ישנו "בושת הפנים" (לא מצד ענין של חטא, אלא) מצד הקירוב, כפי שבא לידי ביטוי בעצם ענין ההתהוות בכל רגע.
וע"י ביטול זה זוכים להמשכת הצדקה מלמעלה ("לך הוי' הצדקה") – שנמשך משורש כל הגילויים בבחי' העצמות עד למטה בגשמיות דוקא (כמבואר במאמר ד"ה יביאו לבוש מלכות69 ).
והענין בזה – שאף שישנו הענין ד"אבירי לב הרחוקים מצדקה"70, ש"נזונין בזרוע" (בזכות שבידם, ובצדיקים משתעי קרא, וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקב"ה)71, והיינו, שיש ביכלתם של בנ"י לדרוש תשלום שכר מצד קיום המצוות, ועד שיכולים לדרוש תשלום שכר באופן של הוספה (כנהוג גם בגשמיות שתשלום השכר הוא באופן של הוספה) – הרי ההמשכה שבאה מצד העבודה אינה אלא מבחי' שורש הנבראים, ולמעלה מזה הו"ע "לך הוי' הצדקה", שזוהי המשכה באופן של אתערותא דלעילא שלמעלה מהאתעדל"ע שנמשכת ע"י אתערותא דלתתא, ולמעלה גם מענין המתנה שבאה לאחרי ש"עביד נייחא לנפשי'"72.
וענין זה נמשך בר"ה, שאז אומרים "יבחר לנו את נחלתנו"73, שהו"ע הבחירה שלמעלה מכל הענינים.
ומשם נמשכת הברכה לכתיבה וחתימה טובה בנוגע לכל הענינים, הן ברוחניות והן בגשמיות (כמבואר בלקו"ת74 ש"עיקר הדין שבר"ה הוא על הגופות כו'"), בבני חיי ומזוני רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"75,
ועד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים מ"ש בהפטרה: "כולם נקבצו באו לך בניך .. ובנותיך גו'"76, ו"כספם וזהבם אתם"77, ובאופן שהקב"ה "הוא עצמו (לא רק "הוא ובית דינו"78, כמו ביצי"מ) .. אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר79 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"80, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה היום הזה הוי' אלקיך מצוך גו'.
* * *
י. [לאחרי שנערכו כמה "שבע ברכות" לכמה חתנים וכלות זה לאחרי זה, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
אף שיש ענינים שאינם שייכים אלי ואינני מתערב בהם81, מ"מ, כדי שלא יתלו בי הנהגה מסויימת, מוכרחני להבהיר זאת:
כאשר ישנם כו"כ אנשים שאוכלים ביחד, במסיבה אחת ובפרט על שולחן אחד, יש מקום לשקו"ט אם יכולים להתחלק לחבורות חבורות ולברך כל חבורה בפני עצמה, ללא הפסק בינתיים.
– אין עניני להתערב בענין שנוגע לדין בשו"ע חלק אורח חיים, שהרי זה שייך לרבנים, וכיון שנמצאים כאן כו"כ רבנים, יכולים הם לפסוק כרצונם: למצוא היתר להנהגה זו, או לקבוע שיש להתנהג באופן כך וכך דוקא.
ובכל אופן, כדי שלא יהי' צורך להכנס לכל הפלפול והשקו"ט, אין לנהוג כפי שעשו עתה, שמיהרו לברך חבורה אחר חבורה, ללא הפסק בינתיים (אף שיש מקום לומר שאמירת "שבע ברכות" והניגון חשיב הפסק), אלא כפי שהי' המנהג עד עתה – להפסיק בין ברכת המזון של חבורה אחת לחברתה ע"י דברי תורה, כי, דברי תורה קובעין ברכה לעצמן, ולכן הרי זה נחשב למסיבה חדשה ושולחן חדש כו'.
עכשיו, הרי זה כבר לאחרי המעשה, ובודאי לא יהי' שום עגמת-נפש מזה שמיהרו כו',
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) כמארז"ל82 "חטוף ואכול חטוף ואישתי .. כהילולא דמי" (דומה לחופה שהולכת מהר), אם בגלל שחששו שיתאחר הזמן ולא יספיקו לברך, או בגלל החשש שה"מחותן" ישנה דעתו ויכבד מישהו אחר באמירת הברכות... ובכלל, למה לא למהר כדי לזכות בהקדם האפשרי באמירת ברכה להקב"ה וכל המסובים יענו אחריו אמן –
וכל החתנים והכלות והמחותנים וכו' יתברכו בכל הברכות כולם; אבל מכאן ולהבא תהי' ההנהגה באופן האמור.
*
יא. הביאור בפירוש רש"י83 על הפסוק84 "היום הזה (ש"קאי על ר"ה"85 ) ה' אלקיך מצוך", "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם", "ושמרת ועשית אותם", "בת קול מברכתו הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה",
– (א) כיון שנאמר "היום הזה", ולא "היום" סתם (כבפ' ואתחנן86 ועקב87 ), מפרש רש"י שהחידוש הוא (לא רק שבעת קיום התומ"צ צ"ל חדשים, אלא) ש"בכל יום", גם כשאינו עסוק ב"החוקים האלה" (ביכורים), "יהיו בעיניך חדשים"88,
(ב) כיון שפסוק זה בא לאחרי סיום הציוויים אודות ביכורים ווידוי מעשרות, ולאחריו מדובר אודות שבחם של ישראל, לכן, אין לפרש "ושמרת ועשית אותם" בתור ציווי, אלא בתור ברכה – "תשנה (לא "תביא" או "תעשה") לשנה הבאה", שכר שהוא מדה כנגד מדה (אך כיון שברכה זו היא ע"י "בת קול", לכן יכולה להתבטל בסיבת החטאים כו'). והטעם שרש"י מפרש שקאי על ביכורים, שלפני פניו, ולא על מעשרות שלפניו, כי, לא שייך לברך "תשנה" על עיכוב המעשרות עד לזמן הביעור, ועכצ"ל שהברכה היא בנוגע לביכורים. וענין זה שייך לתיבות שלפני הפסוק "היום הזה": "ארץ זבת חלב ודבש"89, ששייך (לא למעשר, אלא) לביכורים דוקא –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 227 ואילך.
* * *
יב. נהוג לבאר גם משנה בפרקי אבות שלומדים ביום הש"ק זה – כפי שמביא רבינו הזקן בסידורו ש"יש נוהגין כך ("לומר פרקי אבות .. בכל שבת") כל שבתות הקיץ" – פרקים ג-ד.
בפרקים אלו יש כמה מאמרים של "אַ בעל-שם'סקער איד" – רבי חנינא בן דוסא90, שהי' מלומד בנסים91, היינו, שענין הנסים לא הי' אצלו כדבר חדש, אלא הי' מורגל בזה.
ותחילת דבריו: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת".
כלומר: "חכמתו" – היינו חכם באמת, וע"פ חסידות – הרי זה משכיל בחכמה אלקית. ואעפ"כ, כדי שתהי' "חכמתו מתקיימת", יש צורך שתהי' "יראת חטאו קודמת לחכמתו", וכפירוש המפרשים92 שיראת חטאו מכריעה ("וועגט איבער") וגדולה וחשובה יותר מחכמתו.
וזהו גם תוכן הפתגם המובא בחסידות93 שמכל ענין של השכלה צריך להיות "בכן" בנוגע לעבודה בפועל, וה"בכן" הוא לא רק ענין בפני עצמו, אלא נוגע גם להשכלה עצמה, כי, לולי זאת, "אין חכמתו מתקיימת".
אך צריך להבין דיוק לשון המשנה "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו":
הלשון "קודמת" יכול להתפרש (גם) ביחס לקדימה במעלה, אבל, בפשטות קאי (גם) על קדימה בזמן. ואדרבה: משמעות הלשון "קדימה" בנגלה דתורה, נוטה יותר לקדימה בזמן, וכמו "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם"94, "מקודש קדים"95, שהכוונה בפשטות היא לקדימה בזמן (אף שיש בזה גם קדימה במעלה).
ובנדו"ד, בנוגע לחכמה ויראת חטא – עיקר קדימת היראה היא במעלה, ולא (כ"כ) בזמן, שהרי אמרו רז"ל96 (ורבינו הזקן מביא זאת להלכה בהלכות ת"ת97 ) "לעולם יעסוק אדם בתורה .. אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", והרי הפירוש ד"לשמה" ע"פ חסידות הוא מתוך יראת שמים (וכן הוא גם בפשטות, שלומד רק בגלל ציווי הקב"ה, ולא בגלל סיבה אחרת), ואעפ"כ, צריך לעסוק בלימוד התורה (חכמה) "אפילו שלא לשמה" (ועד לאופן הכי נמוך ב"שלא לשמה"), היינו, גם כאשר עדיין חסר אצלו ענין היראה, ורק לאח"ז יהי' אצלו גם ענין היראה ("לשמה"), כך, שהחכמה קודמת ליראה.
וא"כ, נשאלת השאלה: למה נקט רבי חנינא בן דוסא הלשון "יראת חטאו קודמת לחכמתו" – שמשמעותו קדימה בזמן, דלכאורה הרי זה היפך ההלכה שצריך לעסוק בתורה אפילו כשחסר אצלו עדיין ענין היראה, ובלבד שסוכ"ס יהיו אצלו שני הענינים, לא רק "חכמה", אלא גם "יראה"?!
ואף שלשון המשנה הוא "דבר קצר"98, מ"מ, לא הי' להתנא להשתמש בלשון "קודמת", שמשתמע לתרי אפי, הן קדימה במעלה והן קדימה בזמן, אלא הי' לו להשתמש בלשון שמשמעותו רק קדימה במעלה, ולדוגמא: כל שיראת חטאו מכרעת את חכמתו, חשובה או גדולה מחכמתו.
יג. ויש לבאר תחילה הענין ד"יראת חטאו":
ובהקדים – שכיון שלימוד המשניות של מסכת אבות שייך (לא ל"בן חמש שנים למקרא", אלא) ל"בן עשר שנים למשנה"99 (ואח"כ לומדים עמו גם את הגמרא שמבארת את דברי המשנה), אזי יכולים ללמוד את דברי המשנה בעומק יותר, ועד לעומק דעומק.
ובנוגע לעניננו – "יראת חטאו" – הנה הפירוש הפשוט דיראת חטא, שירא מפני החטא, הוא כמו יראת העונש, והיינו, שירא מפני העונש שנותנים על חטא זה; אך ישנו גם הפירוש ביראת חטא, שמתיירא מפני החטא עצמו, כידוע100 שחטא הוא מלשון חסרון, כמ"ש101 "והייתי אני ושלמה בני חטאים", שפירושו חסרים.
ויש לבאר הטעם שהראי' שחטא הוא מלשון חסרון היא מהפסוק "והייתי אני ושלמה בני חטאים" דוקא:
"אני" – קאי על ספירת המלכות102. ובפרט ש"אני" בכתוב זה קאי על בת שבע, שענינה הוא ספירת המלכות103. ו"שלמה בני" – קאי על ספירת המלכות כפי שנמשכת למטה בבי"ע.
ומצד ספירת המלכות שייך כללות ענין החסרון – כי, ספירת המלכות נאצלה (בסוד שורש) באופן של נקודה, ואח"כ נשלמת (בסוד תוספת) ע"י שאר הספירות104, ולכן מרגישה ספירת המלכות בעצמה את ענין החסרון (משא"כ בבחי' ז"א, וכ"ש למעלה מזה).
וזהו גם הטעם שספירת המלכות נמשלה ללבנה105, שיש בה ענין של חסרון, ולא כמו השמש ("שמש .. הוי'"106 ), שמאירה תמיד ללא חסרון.
וענין החסרון בספירת המלכות (לבנה) בשרשו הראשון107 – הו"ע צמצום הראשון, שסילק אורו הגדול על הצד, וזהו השורש ומקור לכל החסרונות כו'.
ולכן, כשמדובר אודות ענין של חטא מלשון חסרון, מביאים הפסוק "והייתי אני ושלמה בני חטאים" – שקאי על החסרון בספירת המלכות, ועד לשרשו ומקורו בצמצום הראשון – להורות על גודל החסרון שע"י העדר העבודה, שקשור עם שורש ומקור כללות ענין החסרון שנעשה ע"י צמצום הראשון, ומזה מובן גודל מעלת העבודה, שעל ידה יכולים לתקן את החסרון שע"י צמצום הראשון.
וב' מדריגות הנ"ל ב"יראת חטא" – יראת העונש, ויראה מפני החסרון שבענין החטא – נקראים יראה תתאה ויראה עילאה.
וכיון שב' המדריגות נכללים באותם התיבות ("יראת חטא", שכוללת ב' המדריגות הנ"ל), הרי מובן שיש שייכות ביניהם (כדמוכח מהדין ד"שעטנז", שצ"ל שוע טווי ונוז ביחד108, דכיון שג' ענינים אלו נכללים בתיבה אחת, צ"ל שייכות ביניהם, כמדובר כמ"פ109 ).
והביאור בזה – באותיות פשוטות – כי, גם ביראה תתאה יש נקודת הביטול, ובזה משתווית עם יראה עילאה, כיון שנקודת הביטול היא בשניהם בשוה (ולא כמו באהבה, שפרטי המדריגות שבה מחולקים זמ"ז לגמרי)110.
יד. ועל זה אומר רבי חנינא בן דוסא שיראת חטאו צריכה להיות קודמת לחכמתו.
המשך הביאור – שקדימת יראת חטא לחכמה הוא ע"ד קדימת ביכורים לתרומה, שתרומה הו"ע התורה111, ואילו ענין הביכורים קשור עם עצם הנשמה שקדמה אפילו לתורה (ושייך לעבודה דר"ה בענין הקב"ע שמצד עצם הנשמה), אך112 צריך להמשיך זאת גם בכחות פנימיים113, וזהו שתיקנו תפלות במקום ביכורים114, כי ע"י התפלה נעשה הקישור עם עצם הנשמה – נכלל בשיחה הנ"ל שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (לקו"ש שם ע' 231 ואילך).
וזהו "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת" – דאף שבדיעבד יכולים וצריכים ללמוד תורה מיד, אפילו שלא לשמה, הנה כאשר כבר לומד לשמה, אזי צריך להקדים "יראת חטאו" ל"חכמתו", היינו, להמשיך בלימוד התורה משורש ומקור ועצם הנשמה, שעי"ז דוקא "חכמתו מתקיימת".
וענין זה אומר רבי חנינא בן דוסא דוקא – כי, להיותו מלומד ורגיל בנסים, היינו, שהטבע (רגילות) שלו הוא באופן שההנהגה שלמעלה מהטבע נמשכת בטבע העולם, לכן יכול לדרוש ולתבוע שיש להמשיך בלימוד התורה משורש ומקור הנשמה, שתהי' "יראת חטאו קודמת לחכמתו".
[סיום ההתוועדות בברכת השנה – ובלשון רבותינו נשיאינו: בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, ועד לנקודה הפנימית: ביאת משיח צדקנו עוד לפני ר"ה – נכלל בשיחה המוגהת בסופה (לקו"ש שם ע' 234)].
הוסיפו תגובה