בונה ירושלים הוי', ש"פ ואתחנן, שבת-נחמו, י"א מנחם-אב, ה'תשכ"ט

בס"ד. ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנחם-אב, ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

בונה ירושלים הוי' נדחי ישראל יכנס, הרופא לשבורי לב וגו'1. ואיתא במאמר ד"ה זה דשנת תרכ"ט2 (לפני מאה שנה), דצריך להבין מהו שייכות ענין הרופא לשבורי לב לבונה ירושלים הוי'. וממשיך בהמאמר, דאיתא בילקוט ירמי'3 עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל, עלה ארי' זה נבוכדנאצר, דכתיב4 עלה ארי' מסובכו, במזל ארי', שנאמר5 עד גלות ירושלים בחודש החמישי, והחריב אריאל, הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד6 (דקאי על המזבח7, שנקרא אריאל8 ע"ש אש של מעלה שהיתה רובצת כארי ע"ג המזבח9, ארי' דאכיל קורבנין10 ), על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל, יבוא ארי' זה הקב"ה דכתיב בי'11 ארי' שאג מי לא ירא, במזל ארי', והפכתי אבלם לששון12, ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס.

ויש לומר, שמביא בהמאמר דברי הילקוט, כדי להוכיח שהענין דבונה ירושלים הוי' הוא עיקר ענין הגאולה (שהרי כתוב זה נאמר על הגאולה העתידה), היינו, שעיקר הגאולה הוא בנין ירושלים. וביאור הענין, דהנה, כללות ענין החורבן והגלות, מפני חטאינו גלינו מארצנו13, הוא מצד החסרון בעבודה בענין היראה דוקא. והיינו, דעם היות שהי' חסרון גם בעבודה בענין האהבה, מ"מ, העונש דהחורבן והגלות הוא לא בגלל החסרון בענין האהבה, אלא בגלל החסרון בענין היראה דוקא14. ומזה מובן שענין הגאולה (שנעשה ע"י תיקון סיבת החורבן והגלות) הוא ע"י שלימות העבודה בענין היראה. וזהו שעיקר הגאולה הו"ע בנין ירושלים, כי, ירושלים הוא ע"ש יראה וע"ש שלם15, שהו"ע שלימות היראה16.

ב) וממשיך בהמאמר, שהענין דבונה ירושלים הוי' (דקאי גם על ביהמ"ק, כדברי הילקוט: ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה'), יובן בהקדם מ"ש17 גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דשרש ענין בית ראשון ובית שני הו"ע ב' ההי"ן דשם הוי', בית ראשון הוא בחי' ה' עילאה, בחי' בינה, ובית שני הוא בחי' ה' תתאה, בחי' מלכות, וא"כ, הגילוי אלקות שהי' בבית ראשון הי' מבחי' יחוד י"ה, ובבית שני הוא מבחי' יחוד ו"ה18 (כמשנ"ת במאמר שלפנ"ז19 ). וענינם בעבודה הם ב' האופנים שבכללות העבודה, העבודה שמצד המוחין, בחי' י"ה, והעבודה בעסק התומ"צ בקול ודיבור ומעשה, בחי' ו"ה20. וכנגדם יש ב' אופנים בענין השכר, גן עדן העליון וגן עדן התחתון, שהם בחי' בינה ומלכות, ה' עילאה וה' תתאה21. וזהו שע"י החסרון בב' אופני עבודה הנ"ל, נעשה גם החסרון דבית ראשון ובית שני.

והנה אף שבית שני חסרו בו חמשה דברים22, מ"מ, יש בו מעלה על בית ראשון, וכדאיתא בגמרא23 דמ"ש גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, קאי על בית שני שהי' גדול מבית ראשון בבנין ובשנים. וההסברה בזה היא ע"ד שאמרו רז"ל24 אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו, דאף שאין זה אלא קב אחד, מ"מ, להיותו קב שלו, רוצה בו יותר מתשעה קבין של חבירו, ואין זה ענין שאין בו טעם, אלא הטעם הוא מצד מעלת העבודה בכח עצמו דוקא. ועד"ז מובן גם בנוגע להבתי מקדשות, שבית ראשון הי' בזמן שלמה, עליו נאמר25 וישב שלמה על כסא הוי', שאז הי' מעמד ומצב של גאולה שלימה (והחסרון הי' רק בכך שלא היתה זו גאולה שאין אחרי' גלות26 ), והי' גילוי אלקות ביותר, ואז היתה עיקר עבודת בנ"י באופן של עבודת הצדיקים. משא"כ בזמן בית שני, שבא לאחרי וע"י התיקון דחורבן בית ראשון, היתה עבודת בנ"י באופן של עבודת בעלי תשובה27 [שכללותה היא עבודת הבינונים, שהרע הוא בתקפו28, וצריך להלחם בו בכל יום, ויודע שגם למחרתו יצטרך להלחם בו, ועד שיהי' כל ימיו במלחמה זו לאכפיא לס"א תמיד29 ], והרי העילוי שבעבודת בעלי תשובה הוא מצד מעלת העבודה בכח עצמו30 [וע"ד המבואר בתניא31 בענין זדונות נעשו לו כזכיות32, שזהו לפי שע"י הזדונות נעשה אצלו גודל ותוקף הצמאון לה' כו', ומשום זה נעשית העבודה בחילא יתיר33 ]. ומזה מובן גם בהנוגע להחסרון דבית ראשון ובית שני, מצד החסרון בב' אופני העבודה די"ה (עבודת המוחין) ו"ה (העבודה דעסק התומ"צ בקול ודיבור ומעשה), שהעיקר בזה הוא החסרון דבית שני, שזהו מש"נ34 ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני35, שענין היבשות הוא יותר הרבה מענין החרבות36, שיבש לגמרי ואינו מאיר כלל כו'. וזהו גם מה שאמרו רז"ל37 נשבע ה' שלא יכנוס בירושלים של מעלה (שהו"ע ההמשכה והגילוי בה' עילאה, בית ראשון) עד שיכנוס בירושלים של מטה (ההמשכה והגילוי בה' תתאה, בית שני), היינו, שהעיקר הוא ירושלים של מטה דוקא.

ויש לקשר זה עם משנת"ל שעיקר ענין הגלות והגאולה הוא מצד החסרון והתיקון בעבודה בענין היראה דוקא. דהנה, בכללות הענין דבית ראשון ובית שני שענינם הוא יחוד י"ה ויחוד ו"ה, העיקר הוא אות ה', הן ה' עילאה, שבה נמשך הגילוי דאות י' (יחוד י"ה, בבית ראשון), והן ה' תתאה, שבה נמשך הגילוי דאות ו' (יחוד ו"ה, בבית שני). והחילוק ביניהם בענין העבודה הוא, שהעבודה שמצד ה' עילאה, בינה, היא באופן של תענוג (שלכן מצינו שהתפילין שהם ענין המוחין נקראים קישוטין38, שקשור עם ענין התענוג), והעבודה שמצד ה' תתאה, מעשה בפועל, היא באופן של קבלת עול. והרי החילוק שבין תענוג לקבלת עול הוא ע"ד החילוק שבין אהבה (תענוג) ליראה (קבלת עול). וזהו שהעיקר הוא ירושלים של מטה, ה' תתאה, קבלת עול, ענין היראה דוקא.

ג) ומוסיף בהמאמר39, שאף שפירוש הפשוט בגמרא הוא שגדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון קאי על בית שני, מ"מ, יש מפרשים שקאי על ביהמ"ק דלעתיד לבוא. וזהו שנאמר עליו גדול יהי', דלעת"ל כתיב40 ביום ההוא יהי', ב"פ י"ה, היינו, שו"ה יהי' שוה כמו י"ה41, ונמצא, שיהי' הגילוי יותר מכמו שהי' הגילוי בבית שני, שאז קיבלה ה' תתאה ע"י וא"ו, ולעת"ל תקבל מהיו"ד עצמו. אך לשון גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, משמע, שגם מבית ראשון יהי' גדול (וכמו שהוא לפי הפירוש הפשוט). והענין הוא, דבכדי שתקבל ה' תתאה מן היו"ד עצמו, בהכרח שיהי' נמשך שורש ההמשכה ממקום גבוה יותר נעלה, וזהו שגדול יהי' גם מן הראשון. ומוסיף בסיום המאמר42, שלעת"ל יתגלה בחי' שם הוי' שלמעלה מהשתלשלות [כידוע בפי' הכתוב43 ויקרא הוי' הוי', שיש שני שמות הוי', שם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא44 ], ויהי' בנין ביהמ"ק מבחי' שם הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות, ולכן גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, כי בונה ירושלים הוי' הוא בחי' שם הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות.

והענין בזה, דהנה כתיב45 וארא אל אברהם גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו' לכן אמור לבנ"י אני הוי', היינו, שאצל האבות לא הי' גילוי שם הוי', ורק במתן תורה נתגלה שם הוי'46. אמנם, גם שם הוי' שנתגלה במ"ת הוא רק שם הוי' דלתתא, ולעת"ל יתגלה שם הוי' דלעילא47. וזהו גם שלעת"ל כתיב48 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו גו', ב"פ זה, דהנה, תיבת זה מורה על הגילוי, וזהו שאמרז"ל49 כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, שנבואתו היתה בבחי' אספקלריא המאירה50, והו"ע גילוי שם הוי'. ומ"ש לעת"ל ב"פ זה, הו"ע גילוי שם הוי' דלעילא51. ועד"ז בנוגע לביהמ"ק, דאף שנאמר בו52 מקדש אדנ"י כוננו ידיך, מ"מ, הרי זה היכל וכלי לגילוי שם הוי'53, אמנם, בבית ראשון ובית שני הי' הגילוי דשם הוי' דלתתא. ובפרטיות יותר, הנה בבית ראשון הי' הגילוי די"ה שבשם הוי', ובבית שני הי' הגילוי דו"ה שבשם הוי' וזהו שבית שני חסרו בו ה' דברים, שהו"ע ה' עילאה54. ובביהמ"ק השלישי יהי' גילוי שם הוי' דלעילא. וזהו גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דאף שיש מעלה בבית ראשון שענינו הוא עבודת הצדיקים (בחי' י"ה), ויש מעלה בבית שני שענינו הוא עבודת הבעלי תשובה (בחי' ו"ה), מ"מ, יהי' ביהמ"ק דלע"ל גדול יותר משניהם, כיון שעליו נאמר בונה ירושלים הוי', הוי' דלעילא.

ד) וממשיך בכתוב: הרופא לשבורי לב גו'. והענין בזה, כפי שמבאר בהמאמר42 ששבורי לב היינו אותם שהם בבחי' לב נשבר ונדכה (צובראָכנקייט) ע"י הרצוא והתשוקה והכוסף והצמאון ליכלל וליבטל בבחי' אוא"ס [שלכן העבודה דכל יום היא באופן שצריך להיות גם הענין דשוב, שזהו"ע פרשה שני' דק"ש, שבה נאמר55 ואספת דגנך וגו'56 ]. אמנם, עי"ז שבונה ירושלים הוי', שמאיר ומתגלה בחי' שם הוי' דלעילא למטה, עי"ז הוא רופא לשבורי לב הנ"ל, כיון שיהי' נמשך אלקותו ית' למטה כמו למעלה.

ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון הרופא (לשבורי לב), שמורה על ענין החולי, ע"פ מ"ש האריז"ל57 על הפסוק58 כל חולי וגו', שחולה בגימטריא מ"ט, שהו"ע מ"ט שערי בינה, והיינו, שגם כאשר משיג מ"ט שערי בינה, וחסר לו רק שער הנו"ן, כפי שמצינו במשה, כמארז"ל59 חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר60 ותחסרהו מעט מאלקים, אזי נעשה חולה מצד הרצוא והצמאון שיהי' אצלו גם גילוי שער הנו"ן. ועפ"ז מובן שהענין דהרופא לשבורי לב, הרופא דייקא, שמרפא את החולה, הו"ע גילוי שער הנו"ן. וכפי שמצינו במשה, שבגמר עבודתו, בשעת פטירתו, זכה גם לשער הנו"ן, כמ"ש61 ויעל משה גו' אל הר נבו, נו"ן בו62, שזהו שאמרו רז"ל63 בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים. וכמו"כ יהי' לעת"ל גילוי שער הנו"ן, שזהו מש"נ64 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, נו"ן פלאות, שהו"ע גילוי שער הנו"ן65. וזהו בונה ירושלים הוי' גו' הרופא לשבורי לב, שע"י בונה ירושלים הוי', שהו"ע גילוי שער הנו"ן, נעשה הרופא לשבורי לב, שהו"ע רפואת החולי שמצד הרצוא והצמאון לגילוי שער הנו"ן.

ה) ויש לקשר זה עם מ"ש בהפטרה נחמו נחמו עמי גו'66, שזוהי ההתחלה דשבע דנחמתא67, וכמ"ש באבודרהם68 בשם המדרש בביאור סדר ההפטרות, שבתחילה אומר הקב"ה לנביאים נחמו נחמו עמי, ועל זה משיבה כנסת ישראל (בהפטרה דשבת שלאח"ז) ותאמר ציון עזבני ה'69, כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים, וחוזרים הנביאים ואומרים לפני הקב"ה עני' סוערה לא נוחמה70, היינו, שכנס"י לא נתפייסה בתנחומין שלנו. ועל זה חוזר הקב"ה ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם71. והענין בזה, דהנה ידוע72 שהשגת הנביאים היא מהארת האצילות המתלבשת בבחי' נה"י דבי"ע. ובזה גופא יש חילוקי מדריגות, שנבואת ישעי' היא ע"י ההתלבשות בנו"ה דבריאה, נבואת יחזקאל היא ע"י ההתלבשות בנו"ה דיצירה, ונבואת זכרי' היא ע"י התלבשות בנו"ה דעשי'. ורק נבואת משה רבינו [שגדלה מעלתו על כל שאר הנביאים, שכל הנביאים נתנבאו בכה, בחי' אספקלריא שאינה מאירה, ומשה נתנבא בזה, בחי' אספקלריא המאירה (כנ"ל ס"ג)], היתה מבחי' נה"י דאצילות, כפי שנמשכים דרך מעביר (שאינו בבחי' התלבשות גמורה) בבריאה. אמנם, גם נבואת משה אינה אלא מבחי' הוי' דלתתא. וזוהי טענת כנס"י שאינה מתפייסת מנחמת הנביאים, כיון שרצונה וחפצה שיהי' הגילוי דשם הוי' דלעילא. וכנ"ל שהקב"ה מקבל טענה זו, ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם, והיינו, שנוסף על נחמת הנביאים שהקב"ה אומר להם נחמו נחמו עמי, נחמה בכפליים73, ע"י עבודת התשובה שהיא באופן דכפליים לתושי'74, הנה עוד זאת, שישנה גם הנחמה ע"י הקב"ה בעצמו שאומר אנכי אנכי הוא מנחמכם, שהו"ע גילוי שם הוי' דלעילא75. וזהו גם מ"ש76 ואתחנן אל הוי' וגו', ואתחנן דייקא, היינו, שע"י עבודת התשובה באים לדרגא נעלית שהיא בבחי' מתנת חנם77, שהו"ע גילוי שם הוי' דלעילא78.

וכן תהי' לנו, שכבר בתחלת השבע דנחמתא תהי' היציאה ממיצר הגלות אל המרחב דהגאולה, ובאופן כזה נמשכים כל השבע דנחמתא, עד שנכנסים מהשבע דנחמתא לשנה הבאה, וזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל המצטרך, בבני חיי ומזונא רויחא, למטה מעשרה טפחים.