בס"ד. שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
א. הסדר בהתוועדות זו (בקשר ליאָרצייט-הילולא) – שמתחילים ב"סיום"1.
ובהקדמה – שיש לקשר זאת גם עם פרשת השבוע, שנחלקת לשבעה חלקים, כנגד שבעת ימי השבוע, ולכן ישנה גם התקנה הידועה, שנוסף על שיעורי לימוד שונים שצריכים להיות וישנם אצל כל אחד, כל חד וחד לפום שיעורא דילי', ישנו גם השיעור ללמוד בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י בחלק הפרשה ששייך ליום זה: ביום ראשון בשבוע – מהתחלת הסדרה עד שני, ועד"ז ביום שני – משני עד שלישי, וכן בשאר ימי השבוע, כך, שבמשך השבוע מסיימים את כל הסדרה.
ובזה נכלל גם ביאור ההוראה בחיים – כפתגם רבינו הזקן2, בעל התניא (פוסק בפנימיות התורה) והשולחן-ערוך (פוסק בנגלה דתורה), שמפרשת היום יכולים ללמוד הוראה בנוגע לחיי היום וכל המאורעות הקשורים עם יום זה.
ו"לא דבר ריק הוא"3, "ואם הוא ריק, מכם הוא"4, כך, שאם רק ילמד ויתעמק בפרשת היום, בודאי ימצא מה שביכלתו ללמוד מחלק זה בחומש לגבי חייו ביום זה, ואם עדיין לא מצא, הרי זה סימן שלא למד מתוך העמקה ויגיעה ("יגעת"5 ), ולכן לא מצא ("מצאת"5) עדיין את הלימוד וההוראה שיש בחלק זה שבתורה בנוגע לחייו ביום זה.
ובכן: בחלק פרשת השבוע השייך ליום זה, משני עד שלישי, ישנם כמה פרטים שכללות ענינם קשור עם בית-המקדש:
בהמשך למ"ש בחלק הפרשה שלומדים ביום ראשון (עד שני) שישנו "המקום אשר יבחר ה' .. לשום את שמו שם"6,
– והיינו, שבו יהי' נראה אלקות בגלוי, כי, בנוגע לעצם המציאות דאלקות, שלא בגלוי, הרי "את השמים ואת הארץ אני מלא"7, "לית אתר פנוי מיני'"8, "אפילו סנה" (כפי שלמדו חז"ל במדרש9 ), והחידוש שבביהמ"ק שהי' זה בגלוי, ועד להמסופר במשנה10 שבכל יום ויום היו בביהמ"ק נסים גלויים שכל אחד הי' יכול לראותם –
ממשיך בשיעור דיום שני (משני עד שלישי)11 : "והי' המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם", ומונה פרטי הדברים: "עולותיכם וזבחיכם (קרבנות) מעשרותיכם ותרומת ידכם (אלו הביכורים12 ) וגו'", וממשיך13 : "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום גו' כי אם במקום אשר יבחר גו'" – שזהו בית-המקדש.
ובענין זה היו כמה דרגות בהשתלשלות הזמן – כמסופר בסיום מסכת זבחים14 [שכללותה הו"ע הקדשים (שזהו הפירוש ד"זבחים": הקרבנות שהיו זובחים ומביאים מהם קרבן לה'), והיא גם המסכת הראשונה של כל סדר קדשים] אודות הסדר בהקרבת הקרבנות, כפי שלמדים מהפסוקים שבפרשתנו:
"עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות15, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל (כשעברו את הירדן והוקבע אוהל מועד שם שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו), הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה, נאסרו הבמות, ולא הי' שם תקרה, אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה (במקום שרואין משם את שילה). באו לנוב וגבעון (כשחרבה שילה ונלקח הארון), הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל (דהא בכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריבו). באו לירושלים16, נאסרו הבמות, ולא הי' להן היתר, והיא היתה נחלה וכו'".
והסיום הוא בנוגע לדיני במה גופא: "ומה בין במת יחיד לבמת ציבור (גלגל נוב וגבעון) וכו'", ומונה פרטי הדינים שיש ב"במת ציבור" ולא ב"במת יחיד", ויש גם מה ש"שוין בזה ובזה" – הן במשנה, והן בגמרא באריכות השקו"ט.
ב. הביאור בסיום מסכת זבחים – דלכאורה, "מאי דהוה הוה"17, ולמאי נפק"מ פרטי הדינים ד"במה" בזמן הזה.
ודוחק לומר שכל אריכות הדברים בגמרא היא רק בנוגע למציאות רחוקה שצריך "לאורינהו" לאוה"ע (להורותם וללמדם איך להקריב עולות לשם בכל מקום שירצו18 ) איך להקריב בבמה שלהם (ולא בנוגע לבנ"י עצמם, שכיון שמצווין על שחוטי חוץ19, "אסור לסייען", ורק "לאורינהו שרי, כי הא דאיפרא הורמיז .. שדרה קורבנא כו'"20 ). ובפרט שכמה מדיני במה נלמדים מכתובים שבהם נאמר "דבר אל בני ישראל", ומסתבר לומר שגם פרטי דינים אלו נוהגים רק בבמת ישראל21.
ויש לומר, שנפק"מ גם בנוגע לקרבן של ישראל – ע"פ ציווי נביא [ולדעת הרמב"ם, שמבאר כו"כ פרטים22 בנוגע לנבואה23, ולא הזכיר כלל הגבלות של זמן – נבואה בזמן הזה לא רק אפשרית, אלא "תחזור הנבואה לישראל כו'"24 קודם ביאת המשיח25 ] להקריב בבמה בתור הוראת שעה.
[ובהקדם דבר תמוה לכאורה בנוגע להמובא בכ"מ (הן בגמרא, ועד לפסק הלכה ברמב"ם) אודות התוקף של נביא – שיש מה שבתקפו לפעול, ומה שאינו שייך לענין הנבואה, ובלשון הגמרא במסכת ב"ב26 : "חכם עדיף מנביא", היינו, שיש ענינים שיכול לפעול "חכם", להיותו "למדן" בתורה, אבל לא "נביא" בכח הנבואה, כיון שלא על זה ניתנה נבואה.
וכללות הענין בזה – שהתורה "לא תהא מוחלפת"27, וכל פרטי דיני התורה נצחיים הם, על כל המדינות ועל כל הזמנים – אא"כ התורה עצמה פוסקת שדין זה קשור עם ביהמ"ק או עם א"י בלבד, או שקשור עם זמן מיוחד בלבד, כמו דיני שבת ויו"ט וכיו"ב, שהתורה עצמה אומרת שדינים אלו אינם שייכים בימות החול; אבל כשיש דין בתורה ללא תנאים שקשור עם זמן מיוחד או מקום מיוחד – הרי זה כלל בתורה שאף אחד אינו יכול להחליף ולשנות זאת.
וכפסק הרמב"ם28 ש"האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה כו' כופר בתורה" – לא רק בדין זה, אלא בכל התורה כולה, כיון שהתורה היא ענין אחד שלם, ואי אפשר להסיר ממנה חלק מסויים, שקשור עם התורה כולה.
[וכמדובר כמ"פ29, שיש חילוק עיקרי בין מי שיודע שחטא לבין מי שמצדיק את הנהגתו, באמרו, שבעבר היו צריכים לקיים את התורה בשלימותה, אבל מגיע זמן שצריך לעשות שינויים בתורה, כיון שנשתנו העתים והזמנים, או שנשתנה המקום, כהלשון הידוע30 : "אַמעריקא איז אַנדערש"!...
הוא יודע שהתורה אומרת כך וכך, אלא ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"31, ומאיזה סיבה לא הי' יכול לעמוד נגד יצרו, ונכשל ולא קיים מצוה, או עבר עבירה, וכיון ש"לא ידח ממנו נדח"32, בודאי שלאח"ז ישוב בתשובה; אבל אין רצונו לפגוע בתורה ח"ו ולומר שנעשה בה שינוי.
וזהו גם המדובר כמ"פ33 אודות דיוק הלשון "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"34 : אהבת ישראל מהוה יסוד באמונת ישראל, שצריך לאהוב כל אחד מישראל, אפילו מי שנמצא בריחוק ביותר ממנו, גם במובן הרוחני; אבל באיזה אופן צריכה להיות האהבה? – באופן ש"מקרבן לתורה": לקרב את פלוני לתורה, ולא להוציא את התורה ממקומה, כדי לשנות ולהתאים אותה לרצון (וליתר דיוק: לתאוה) של אדם פלוני או מקום פלוני].
ובענין זה מתבטא התוקף של נביא:
כללות הענין של פסקי דינים – אינו שייך לנבואה. כדי לפסוק דינים צריך ללמוד מתוך יגיעה, כדברי הגמרא5: "לא יגעת ומצאת אל תאמין". – צריכים אמנם לבקש סיוע מהקב"ה להצליח ולכוין אל האמת, אבל לאח"ז צריך ללמוד בעצמו ולהתייגע עד שיבוא להפס"ד, ו"לא בשמים היא"35, שאין זה בא ע"י נבואה.
ועד כדי כך, ש"אם יעמוד איש .. ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה .. או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו", הרי זו הוכחה שאינו נביא אמת, וענשו היפך החיים (כפס"ד הרמב"ם36, ע"פ דברי הגמרא37 ).
אמנם, במה דברים אמורים – "אם אמרו שהדבר נעקר לעולם"; אבל אם הנביא אומר שדין התורה נשאר כמו שהוא, אלא שישנה "הוראת שעה", הוראה מיוחדת מהקב"ה שנאמרה לו בנבואה, שבמאורע חד-פעמי זה צריכים לעשות דבר שע"פ תורה אסור לעשותו (והיינו, שגם בשעת מעשה נשאר דין התורה כמו שהוא), אזי "מצוה לשמוע לו"38.
ועל זה הובאה הדוגמא מאליהו בהר הכרמל:
הר הכרמל – לא הי' בירושלים, ועאכו"כ לא בביהמ"ק. ואעפ"כ בנה שם אליהו מזבח, והקריב קרבן, ועי"ז החזיר את בנ"י בתשובה, עד שזעקו "הוי' הוא האלקים הוי' הוא האלקים", כמסופר בתנ"ך39.
ועל זה אומר הרמב"ם38: "אילו שאלו את אליהו ואמרו לו, היאך נעקור מ"ש בתורה13 פן תעלה עולותיך בכל מקום [וכנ"ל ש"באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא הי' להן היתר"], הי' אומר, לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת .. אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל", והיינו, שאליהו עצמו אומר שהאיסור דשחוטי חוץ בתקפו עומד גם עתה, אלא שישנה "הוראת שעה" שנאמרה בנבואה, שכדי להציל את בנ"י מנביאי הבעל, שהתאספו בהר הכרמל, צריך לבנות שם מזבח ולהקריב קרבן.
וכיון שזוהי נבואה שנאמרה בתור הוראת שעה – אין זה פוגע בשלימות התורה, כיון שהתורה עצמה אמרה "אליו תשמעון"40, "אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה .. לפי שעה .. מפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו, וגם בזה נאמר אליו תשמעון" (ובלבד שאין זה קשור עם עבודה זרה)38].
וחידוש גדול יותר ע"פ מ"ש הרגצ'ובי41 בביאור דברי הירושלמי42 שאליהו הנביא אמר "ובדברך עשיתי"43, "בדיבורך עשיתי", "דזהו דין דעפ"י נביא יכולין להקריב בבמה בשעת מקדש, ואין עליו שם שחוטי חוץ כלל", ולא שע"פ הוראת שעה עוברים על ציווי התורה (ונפק"מ לדינא – "דיכול להקריב אח"כ בביהמ"ק")44.
וי"ל שיש יתרון בהקרבה בבמה ע"פ נביא לגבי ההקרבה בשעת היתר הבמות – שפעולת ההקרבה היא גם בהאדם, ע"ד מעלת ההקרבה בביהמ"ק לגבי ההקרבה בבמה45, שפעולת ההקרבה46 היא גם בהמקום47.
וזהו הקשר להתחלת המסכת, "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" – שהחסרון בקרבן שנזבח שלא לשמו, שאין בכחו לפעול על האדם, מודגש במיוחד בסיום המסכת, שאפילו ההקרבה בבמה (ע"פ נביא) פועלת גם על האדם המקריב, ועאכו"כ בביהמ"ק.
וההוראה מזה, שלכאורה טוב לעשות כל דבר שבקדושה וכו' בביהכ"נ וביהמ"ד ("מקדש מעט"48 ) מלעשותו במקום אחר –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס49 בלקו"ש חי"ד ע' 70 ואילך.
ג. ויה"ר שע"י לימוד הלכות קדשים יהי' תחילה הענין ד"ונשלמה פרים שפתינו"50, ועי"ז יתקרב קיום היעוד דהקרבת הקרבנות בביהמ"ק, במהרה בימינו ובעגלא דידן, בביאת משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו,
ובלשון הרמב"ם51 : "ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל" – לאחרי פרטי הענינים שלפנ"ז שהם הסימן לידע שנסתיימה הגלות ובאה "אתחלתא דגאולה": "ואם יעמוד מלך מבית דוד .. וילחם מלחמות ה' וינצח", שזהו כשנמצאים עדיין בגלות (קודם קיבוץ גלויות), ורק לאח"ז "בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל", היינו, שעל ידו מתחיל ומסתיים קיבוץ גלויות, ואז, "הרי זה משיח בודאי", וגאולה ודאית.
ולא כדעת הכותבים ואומרים ודורשים וכו'52 – היפך פסק-דין ברור בדברי הרמב"ם, בחשבם, שכיון שעי"ז תהי' הרגשה טובה ליהודי ("עס וועט אים ווערן גוט אויפן האַרצן"), מותר לעקם הלכה ופסק-דין ברור בתורה!
וע"ד המסופר בתנ"ך בנוגע לזמן הגלות (שאז אסור לומר שזהו מצב של שלום), שאותם נביאים שאמרו "שלום יהי' לכם"53 – פעלו היפך בנין וקיום ביהמ"ק!
ועד"ז כאשר חולקים רח"ל על הרמב"ם, ש"רוח ה' דיבר בו"54, והסכימו עליו הראב"ד, הרדב"ז והבית-יוסף (שגם הוא ממפרשי הרמב"ם), שלא העירו מאומה על הלכה זו (כידוע בכללי הרמב"ם והראב"ד55, שכאשר הראב"ד אינו מעיר ומגי' בדברי הרמב"ם, הרי זה סימן שמסכים עמו), והרי הם עמודי ההוראה הפוסקים בישראל, ואין פוסק אחד שיאמר באופן אחר.
וכאשר מנהיגים יהודים בדרך האמת של תורת-אמת, ע"פ פסק-דין ברור בדברי הרמב"ם – הנה אע"פ שאין כאן "תנחומין" שאינם של אמת (שנמצאים כבר ב"אתחלתא דגאולה", בה בשעה שהאמת היא שנמצאים עדיין בגלות וחושך כפול ומכופל), הרי עי"ז שיודעים שזוהי גלות, ולא מתנחמים בכל עניני ניסים וגדולות ונפלאות שאירעו במשך הגלות, אלא תובעים מהקב"ה שהוא מחוייב לקיים את יעודו להוציא את כל אחד מישראל, "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"56, מעומק הגלות – הרי זה מקרב וממהר וממשיך למטה מעשרה טפחים את הגאולה, בביאת וגילוי משיח צדקנו, "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה'", ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל.
וע"פ המבואר בספרים57, הנה העסק והלימוד בהלכות קדשים הוא מהסגולות למהר זאת עוד יותר, שבמהרה בימינו ממש יומשך למטה מעשרה טפחים, ובאופן של טוב הנראה והנגלה,
– כמבואר בחסידות58, ש"חבלי משיח" יצאנו כבר י"ח לכל הדעות, ע"י הגזירות שהיו כבר, ומכאן ואילך צריכים להיות כל הענינים בטוב הנראה והנגלה –
"בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"59, ועם כל הנכסים, כמ"ש60 "ונצלתם את מצרים", והרי "כל המלכיות נקראו על שם מצרים"61, וכב' הפירושים: "כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים"62, הן בעלמא דאתגליא והן בעלמא דאתכסיא (כפי שאאמו"ר פירש וביאר פעם בארוכה63 ),
ו"שמחת עולם על ראשם"64, "והוי' בראשם"65.
* * *
ד. נוסף על כללות המעלה שבהתוועדות ואסיפת כו"כ מישראל ביחד,
– ובלשון הגמרא66 : "אכל בי עשרה שכינתא שריא", וכדברי רבינו הזקן67 : "אף שאינם מדברים בדברי תורה", והיינו, שעצם העובדה שעשרה (או יותר) מישראל מתאספים ונמצאים ביחד, גורמת תענוג להקב"ה, עד כדי כך ש"שכינתא שריא" (אם רק אין זה ענין שהוא היפך השו"ע, ומזה מובן, שהעובדה ש"אינם מדברים בדברי תורה" היא באופן של היתר, מאיזו סיבה שתהי'),
ועאכו"כ באסיפה והתוועדות הקשורה עם התעוררות בתורה ומצוות או ביראת-שמים – שאז ניתוסף בזה עד לאופן שבאין-ערוך; וע"פ דברי רבינו הזקן בתו"א68 בנוגע למי ש"מתפעל מתפלת אדם צדיק המתפלל בדו"ר ומס"נ, שעי"ז מתפעל גם הוא" שתהי' תפלתו טובה יותר, בעומק וברגש יותר ("אַ בעסערע און אַ טיפערע און אַ האַרציקערע"), מובן, שהשראת השכינה פועלת על כל אלו שנמצאים באותו חדר, בסמיכות ל"בי עשרה", בנוגע לתפלתם וכו' –
הנה כאשר ההתוועדות קשורה עם ענין של יאָרצייט-הילולא – יש בזה לימוד נוסף והתחזקות נוספת באחד מעיקרי התורה ועיקרי האמונה, כדלקמן.
ה. ובהקדים:
בשעה שהנשמה נפרדת מן הגוף (לאחרי מאה ועשרים שנה או כשמסתיימים ה"ימים יוצרו ולו אחד בהם"69 ) – עולה הנשמה לעולם העליון, עולם האמת, ככל העילויים שבעליית נשמת צדיק בכל פרטי הדרגות שנימנו בגן-עדן.
וכדאיתא בספרים, שע"פ דברי הגמרא70 "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", מובן71, שגם בכל יום, עולה הנשמה בעלי' אחר עלי', אבל העלי' שבכל יום היא עלי' שבערך – הן לגבי היום שלפניו (למעלה הימנה) והן לגבי היום שלאחריו (למטה הימנה), ואילו העלי' שנעשית במלאות שנה או שנתיים, ועד לעשרים וחמש שנים, היא עלי' שלא בערך.
ובדוגמת יום הולדת (כמ"ש72 "טוב גו' ויום גו' מיום הולדו"), שאע"פ שבכל יום צריך יהודי ללכת "מחיל אל חיל"73, הנה ביום ההולדת מתחילה שנה חדשה, תקופה חדשה וחידוש בסדר החיים – הנה גם בחיים האמיתיים, חיי גן עדן ועולם האמת, איתא בספרים, שביום השנה, יאָרצייט, עולה הנשמה עלי' שלא בערך.
ולכאורה אינו מובן: מהו הקשר של המעמד ומצב שלאחרי עליית הנשמה עם ענין הזמן בכלל, ועם פעולות הקשורות עם זמן כפי שהם למטה, בעוה"ז התחתון, הגשמי והחומרי, שלכן, כשעוברת שנה, נעשה שינוי לא רק למטה, אלא גם בהנשמה שעלתה למעלה?!
ונקודת הענין – שכיון שהנשמה ירדה למטה, נשמה בגוף, בזמן ומקום, ושם מילאה את שליחותה כדבעי, הנה גם לאח"ז, כשהנשמה עולה למעלה והולכת "מחיל אל חיל", קשורות העליות שלה עם ענין הזמן.
ולכאורה הרי זה חידוש נפלא שנתחדש ע"י דת ישראל, אמונת ישראל, ומזה באים כל הדינים הקשורים עם יאָרצייט – שנוסף על הטעמים שבזה מצד הענינים כפי שהם למטה, שאז חוזרים ובוחנים מה נעשה עם הקרובים שבעלמא דין כו', הנה גם עליית הנשמה למעלה קשורה עם ענין הזמן.
ו. ובאמת, כד דייקת שפיר, הרי החידוש הוא לא רק בנוגע לנשמה לאחרי שיצאה מן הגוף, אלא גם בנוגע לכללות ענין התורה ומצוות:
התורה – היא "נעלמה מעיני כל חי"74, "שעשועים גו' לפניו"75. ואעפ"כ, "לא בשמים היא"35, אלא דוקא בארץ.
ועי"ז שיהודי לומד תורה ומקיים מצוות למטה, באופן הקשור עם זמן ומקום [לא מבעי קיום המצוות, אלא אפילו לימוד התורה76 – שהרי גם בנוגע ללימוד התורה מצינו שביום הוא לימוד המקרא ובלילה לימוד המשנה וכו' (תושבע"פ)77 (כמדובר כמ"פ אודות חילוק שיעורי הלימוד ביום או בלילה)78 ] – הרי זה פועל בכל המקומות (דרגות) שבהם נמצאת התורה, ועד להדרגא ד"דוד הוה (מחבר) מקשר אורייתא בקוב"ה"79, שזהו"ע חיבור התורה עם עצמות א"ס – שגם ענין זה נעשה ע"י לימוד התורה של דוד בזמן ומקום מסויים ומפורט.
ז. ועוד ענין בזה:
בנוגע לכללות ענין היאָרצייט-הילולא של צדיק, ידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע80, שהצדיקים אינם זקוקים אלינו לעריכת ה"יאָרצייט" שלהם, אלא זהו הצורך שלנו.
אמנם, הא גופא שהמשתתף בעריכת ה"יאָרצייט" (כולל גם ההשתתפות בהתוועדות) עושה דבר טוב, הרי זה גורם נחת-רוח לנשמת בעל ההילולא, ועי"ז נעשית אצלו עלי', כי, ענין הנחת-רוח שנעשה ע"י מי שהוא, מוסיף בו ענין מסויים, וכל הוספה אצל הנשמה היא עלי' ברוחניות, כיון שכל ענין הנשמה לאחרי צאתה מן הגוף מתבטא רק בענינים רוחניים.
ולהעיר: מחד גיסא – בודקים ודנים את אלו השייכים לבעל היאָרצייט, אם גם אצלם נעשה שינוי ועלי' בערך העלי' של בעל היאָרצייט; אבל, ביחד עם זה, כיון שיודעים שיש עסק עם בשר ודם, נשמה בגוף, מתחשבים בכך ומוותרים ומוחלים וכו', ובלבד שעושים "משהו" ("עפּעס-וואָס"), כידוע הדוגמא מהושטת "אצבע קטנה" תחת אבן גדולה81. ועי"ז פועלים גם עלי' בנשמת בעל היאָרצייט וההילולא.
ח. ומכאן מענה לכמה השואלים: מה הם יכולים לעשות עבור נשמת זקנם או אבי זקנם וכיו"ב?
ובכן:
לכל לראש צריך לדעת, שע"פ אמונת ישראל ותורת ישראל, אין הפסק ומחיצה בין הנשמה לעולם דלמטה, אלא יש קשר ביניהם, ואדרבה, הקשר הוא חזק יותר כו'82. וכל ענין שנעשה למטה ע"י קרובי הנפטר, ועאכו"כ הקרובים ביותר, פועל עילוי בנשמת הנפטר.
ואדרבה: כיון שאין באפשרותו של הנפטר לפעול בענינים גשמיים, שהרי נשמתו אינה מלובשת בגוף – צריכים קרוביו להשלים זאת, והיינו, שנוסף על מה שצריך לעשות מצד חובתו הוא, צריך לעשות גם את ה"מעשים טובים" שהי' עושה הנפטר אילו נשמתו היתה בגופו.
ט. וזוהי הוראה כללית בנוגע לעריכת "הספד", "גילוי מצבה" וכיו"ב, לא עלינו ("מ'זאָל ניט דאַרפן אָנקומען דערצו"), כמנהג המדינה לומר "דרשות" על פסוקים וכיו"ב – שעיקר הנקודה בזה היא, להסביר לאלו שעורכים את ה"יאָרצייט" וכיו"ב, שעכשיו מוטל עליהם חוב כפול:
נוסף לכך שצריכים לעשות מעשים טובים בגלל החיוב שלהם בתור אדם ובתור יהודי שנתן לו הקב"ה את היכולת לעשות דבר טוב – הרי כיון שבודאי רוצה לגרום נחת-רוח לקרובו, כמו בחייו, ועאכו"כ כאשר קרובו נמצא במעמד ומצב שאינו יכול לעשות זאת מצד עצמו, עליו לעשות את כל המעשים טובים שהי' עושה קרובו, ועכשיו אינו יכול לעשותם, בגלל שנשמתו היא למעלה, וכאשר הוא עושה אותם בתור שלוחו ובתור בא-כוחו, אזי "ברא מזכי אבא"83.
וע"ד שמצינו בנוסחאות ה"מי שברך" באמירת "יזכור" באחרון של פסח, ביו"ט שני של שבועות, ביום-כיפור ובשמיני-עצרת, שמנדבים צדקה לעילוי הנשמה.
– את ה"מי שברך" עורכים אמנם בזמנים וימים קבועים, אבל בנוגע למעשים טובים, צריך לתאר לעצמו את כל המעשים טובים שהי' הנפטר ממשיך לעשות אילו הי' בחיים חיותו בעלמא דין, ולעשותם במקומו (נוסף על מה שעושה מצד עצמו).
ועי"ז מתקשר יותר עם נשמת הנפטר, וגורם לה נחת-רוח, וגם גורם נחת-רוח להקב"ה, אלקי כל בשר ואלקי כל הרוחות84.
ו"מצוה גוררת מצוה"85 – שהקב"ה נותן לו יותר אפשרויות, ויותר כח וחשק לפעול באופן דהולך ומוסיף ואור, להאיר מסביבו, ולעשות את כל המעשים טובים במאורעות של שמחה וטוב לבב, כיון שזוכה לברכתו של הקב"ה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"86.
* * *
י. סופר כבר כמ"פ87 אודות בעל היאָרצייט ובעל ההילולא, שבגלל התעסקותו בחיזוק והפצת היהדות בכל מקום שידו מגעת, נשלח לארץ גזירה – מקום שלא היו בו יהודים, ועאכו"כ שלא היתה אפשרות להשיג ספרים וכו', ועד שגם לא היתה אפשרות להשיג דיו או נייר וכיו"ב, והי' צורך להתחכם ולעשות כמה עצות ותחבולות – כפי שעשתה אמי מורתי, שייצרה בעצמה דיו וכו'.
ולכן, גם בנוגע לכתיבת חידושי תורה, הנה כיון שלא הי' לו נייר לכתיבה, הוצרך לכתוב על גליונות הספרים שהיו ברשותו, ולכן הוכרח לכתוב בצמצום – עד כמה שיכול הגליון להכיל, ובפרט שהי' רק מעט דיו שייצרה אמי מורתי, או רק שיריים ממה שיכלו להשיג ממקום אחר; וגם בנוגע לציון מראה-מקומות לספרים אחרים, הוצרך לסמוך על הזכרון, ללא אפשרות לעיין במ"ש בספר על אתר.
– לא היתה שם האפשרות שישנה כאן, להכנס ל"ספרי'" ולעיין בספר עצמו, או לעיין בספרים שנמצאים אצלו, כיון שלא היו לו אלא ספרים אחדים בלבד, שאמי מורתי היתה יכולה לקחת עמה כשנסעה לשם.
כששלחוהו למאסר ("געשיקט מיטן עטאַפּ"), הי' יכול ליטול עמו רק דברים הכרחים ביותר, אבל לא ספרים; אלו שאסרוהו, לא הונח בדעתם ש"ספרים" הם דבר שצריך להתיר לו לקחת עמו...
הגמרא במסכת מכות88 אומרת אמנם "הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו", היינו, שכאשר מגלין את הרב, צריכים לשלוח עמו לגלות את כל עניניו כדי שיוכל שם ללמוד תורה כפי שהורגל, אבל, הגלות שם לא היתה כמו גלות של "ערי מקלט", אלא "גלות בתוך גלות", כך, שלא היתה שם הנהגה הנ"ל.
ולכן הוצרכה להיות כתיבת החידושי תורה בצמצום, תוך כדי הסתמכות על הזכרון, כנ"ל. –
ובכן: חלק מהספרים שהיו בגלות ביחד עמו, הגיעו סוכ"ס לכאן, באופן שלמעלה מדרך הטבע, וא' מהם הוא ספר הזהר, ובכמה מקומות נרשמו בו על הגליון כמה ענינים.
יא. בהתחלת ספר הזהר89 (שלהיותו על החומש, התחלתו בפרשת בראשית) מדובר אודות מ"ש גבי משה "איש מצרי"90 :
כאשר משה רבינו הוצרך לברוח ממצרים למדין (שגם זה הי' בגלל גזירת המלכות עד לסכנת נפשות), הנה התחלת פעולתו היתה בשבתו על הבאר בשעה שבנות יתרו באו להשקות צאנם, להושיען מן הרועים שעשו להם עוולה, כפי שסיפרו ליתרו אביהן (במענה לשאלתו "מדוע מהרתן בוא היום"91 ): "איש מצרי הצילנו גו'"90 (ולכן אמר יתרו "קראן לו ויאכל לחם" ("שמא ישא אחת מכן")92, וכתוצאה מזה – "ויתן את ציפורה בתו למשה"93 ).
ועל זה נאמר בזהר89: "תמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עלאה", והיינו, ששם (במצרים) נולד, ושם גדל (כמ"ש94 "ויגדל הילד"), ושם עלה לגדולה כו'.
והכוונה בזה – בפשטות – דלכאורה אינו מובן:
הן אמת שבנות יתרו אמרו "איש מצרי הצילנו", כיון שלא הכירו את האיש, לא ידעו מי הוא, מה שמו וכו', מלבד עובדת היותו "איש מצרי"; אבל למאי נפק"מ הסיפור בתורה שבנות יתרו אמרו "איש מצרי הצילנו" – הרי אין זה פרט עיקרי בהסיפור,
– ואדרבה: בנוגע למשה, התואר "איש מצרי" אינו ענין של מעלה, אלא היפך המעלה; היותו בן עמרם, ומוצאו מאברהם יצחק ויעקב, וכן מהות עצמו בעת ההיא, מהווים מעלה גדולה הרבה יותר –
וא"כ, למה הוצרכה התורה להעתיק את כל הלשון שאמרו בנות יתרו: "איש מצרי הצילנו" (שזהו תואר שלכאורה אינו מורה על מעלתו, ואדרבה, זהו אצלו ענין של חסרון), ולא הסתפקה בהעתקת חלק המענה המוכרח: "איש הצילנו"?!
ומזה מובן, שגם הענין ד"איש מצרי" נוגע לכל סיפור המעשה ותוכן הענין.
ועל זה מבאר בזהר: "תמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עלאה", שם נולד, שם גדל, ושם הגיע לתכלית הגדולה, היינו, שכל ענינים אלו היו שם, במצרים, שלכן מדייק וכופל תיבת "תמן" ג"פ!
כלומר: כאשר התורה רוצה לספר אודות ענינו וגדלותו של משה, מדגישה התורה שלידתו וגידולו ועלייתו לגדולה קשורים עם מצרים דוקא.
יב. וכאן רשם אאמו"ר על הגליון:
"ג' לשונות אתיליד אתרבי אסתליק, י"ל, לנגד הג' בחי' מוחין דעיבור דיניקה דגדלות, שכולם היו במשה .. כשנולד הי' לו מוחין דעיבור .. זהו אתיליד, ואח"כ אתרבי הוא שהי' לו מוחין דיניקה .. ואח"כ אסתליק לנהורא עלאה, הוא מוחין דגדלות".
וממשיך לבאר ש"נרמזים כל ג' בחי' הללו בתיבת מצרי, והיינו מה שמשה נקרא איש מצרי, הוא, כי משה נולד כשהיו ישראל במצרים ק"ל שנה, שיוכבד (שנולדה בין החומות) היתה אז בת ק"ל שנה, זהו מ"צ דמצרי, גי' ק"ל, והוציא את ישראל ממצרים כשהיו שמה ר"י שנה, זהו ר"י דמצרי וכו'" – כפי שמביא פרטי הגימטריאות בזה בעניני השמות, ובלי-נדר יודפסו הדברים95, ויוכלו לראות בפרטיות.
יג. ויש לבאר ג' הבחי' דמוחין, עיבור יניקה וגדלות (כלשון הקבלה)96 – באותיות פשוטות97 :
ישנם ג' שלבים ותקופות בחיי האדם: (א) עיבור – בצאתו ממעי אמו לאויר העולם, שאז נמצא באותו מעמד ומצב כפי שהי' בעת העיבור (מלבד העובדה שיצא לאויר העולם), ועדיין לא ניתוסף אצלו מאומה. (ב) יניקה – גידולו ע"י היניקה מחלב אמו, כפי שרואים בפועל שבימי היניקה גדל התינוק במשך זמן קצר שלא בערך לגבי גידולו לאחר זמן, לא רק בנוגע לגידול הגוף, אלא גם בנוגע לכל עניניו, שנעשה בהם שינוי גדול. (ג) מוחין – לאחרי שכבר עומד על רגליו, והולך מחיל אל חיל, עד שמגיע לתכלית השלימות.
ובתור מאמר המוסגר – יש לבאר גם שייכותם לענין הגלות והגאולה:
ידוע שענין הגלות נמשל ל"עיבור", וענין הגאולה נמשל ל"לידה", כמבואר בארוכה בתורה אור, תורת חיים ואור התורה, בדרושי פרשת וארא98.
ומפורש בקרא – בנבואת יחזקאל99 : "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך", והיינו, שבליל הפסח, שאז היתה הגאולה, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם"100 – הי' אז רגע ה"לידה" של בנ"י.
ובכן: ברגע הלידה – רגע הגאולה – נעשו כל ג' הענינים הנ"ל: ענין ה"עיבור", היינו, שניתוסף רק ענין הלידה לגבי המצב דעיבור; ותיכף ומיד הי' גם ענין ה"יניקה" – מוחין דיניקה, מוחין דקטנות; ותיכף ומיד הי' גם ענין ה"גדלות" – מוחין דגדלות (כמבואר בסידור האריז"ל101 בענין ד' הקושיות ע"ד הקבלה, שתוכן הקושיא היא כיצד באים "מוחין דגדלות" לפני "מוחין דקטנות", כמבואר בכ"מ פרטי הענינים שבזה).
ובאותיות פשוטות:
עד ליל פסח, ליל חמשה עשר בניסן, היו בנ"י עבדים במצרים; ובחצות הלילה, שאז היתה מכת בכורות, התחיל פרעה לגרשם ממצרים (כמסופר בחומש102 ), והיינו, שיצאו מהגלות עוד בהיותם במצרים (במצב של עיבור), שהרי פרעה עצמו מגרש אותם.
ואז הי' אצלם גם הענין דקרבן פסח – לא רק הקרבת הפסח, אלא גם אכילתו, ובאופן ד"מתניכם חגורים גו'"103, מוכנים ללכת, כך, שכבר היתה איזו פעולה מצד עצמם (מוחין דקטנות); הם היו אמנם במעמד ומצב של "ערום וערי'"104, אבל אעפ"כ ישנו כבר הענין ד"בדמייך חיי בדמייך חיי"99, דם מילה ודם פסח105.
ובהמשך לזה הי' גם הענין דגילוי שכינה – "במורא גדול זה גילוי שכינה"100 – באופן היותר נעלה, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו", ובלשון הכתוב בפרשת ואתחנן106 : "הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' באותות ובמופתים", ככל הפלאים שראו בליל חמשה עשר בניסן, שראו אז ענינים של נבואה נעלית ביותר (כמבואר בכ"מ), שזוהי תכלית השלימות – "מוחין דגדלות".
ונמצא, שהיו אז כל ג' הענינים: "עיבור", "יניקה", "מוחין" – שלא כסדר הרגיל בלידת האדם, שהם ג' שלבים שבאים בסדר והדרגה כו'.
וכיון שהגאולה היתה ע"י משה, עליו נאמר107 "ומשה הי' רועה", כדאיתא במדרש108 "כל מי שכתוב בו הי', מתוקן לכך .. מתחלת ברייתם נתקנו לכך", היינו, שמתחלת ברייתו נולד על מנת להיות "רועה" ו"גואל", הנה מיד כשנולד התחילה אצלו העבודה הקשורה עם גאולתם של ישראל, שהסדר שלה הוא באופן ד"עיבור", "יניקה" ו"מוחין".
וזהו מ"ש אאמו"ר על גליון הזהר ש"תמן אתיליד" היינו ש"כשנולד הי' לו מוחין דעיבור", דכיון שזה עתה נולד, הרי הוא עדיין באותו מעמד ומצב כפי שהי' בשעת העיבור, מלבד העובדה שיצא לאור עולם; "תמן אתרבי", שהו"ע הגידול, "הוא שהי' לו מוחין דיניקה", ו"תמן אסתליק לנהורא" "הוא מוחין דגדלות".
יד. וביאור הענין ד"תמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עלאה" בעבודה – יובן בהקדם ביאור כללות ענין הלידה:
איתא בגמרא109 : "הולד .. במעי אמו .. אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה .. ונר דלוק לו על ראשו .. ומלמדין אותו כל התורה כולה", כך, שאין לו דאגות, קשיים ובלבולים כלל, ויש לו הכל מן המוכן, הן בגשמיות והן ברוחניות.
ולכאורה: מהו גודל הענין של יום הולדת – שעושים מזה עסק שלם ("אַ גאַנצן פּאַראַד") ומכריזים מזל טוב וכו' – בה בשעה שלפנ"ז הי' לו טוב, ללא חסרון כלל, הן בגשמיות והן ברוחניות; ואילו בצאתו לאויר העולם – הנה לכל לראש מתחיל לצעוק ולבכות?!...
אך הענין הוא – שאע"פ שבהיותו במעי אמו יש לו הכל, אוכל ושותה, ומלמדין אותו כו', הרי אינו מציאות לעצמו; כל מה שיש לו אינו אלא מה שנותנים לו מן המוכן, אבל הוא בעצמו אינו פועל מאומה, ובודאי אין אצלו הענין ד"יגעת" שעי"ז מגיעים ל"מצאת"5.
וכיון שכן, אין זו תכלית בריאתו! יהודי נברא כדי לפעול ולמלא תפקידו ושליחותו בעולם, שעי"ז נעשה "שותף להקב"ה במעשה בראשית"110, וכמאמר רז"ל111 "מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם (יעקב) בורא עולמות", היינו שנוטל חלק בבריאת העולם מחדש, בהתאם לרצונו של הקב"ה שהעולם יהי' מואר ב"נר מצוה ותורה אור"112.
וענין זה נעשה דוקא כאשר "אתיליד", וה"אתיליד" הוא "תמן", בעוה"ז הגשמי, ושם מתחיל לנענע ידיו ורגליו, וממשיך להתנהג כמו בר-שכל, למלא תפקידו ושליחותו בעולם, מבלי להתפעל מהעולם.
ומזה מובן, שהמעמד ומצב שהתינוק נמצא במעי אמו אינו אלא מעמד ומצב זמני, שצריך לעבור אותו כדי שיוכל אח"כ למלא תפקידו ושליחותו שזוהי תכלית בריאתו, ורק כשמרגיש שאכן ממלא תכלית בריאתו, אזי יכול להיות במעמד ומצב של שמחה ואושר אמיתיים.
טו. וזהו גם הביאור בהדגשת דברי הזהר "תמן אתיליד כו'", היינו, שהמקום שבו היתה יכולה להיות לידת משה, גידולו ועלייתו לאור, קשור עם מצרים דוקא – דלכאורה אינו מובן: הרי מצרים הו"ע של עריכת מלחמה נגד לידת משה, שלכן גזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"113, בהתכוונו למשה דוקא, ועאכו"כ שמצרים היא בהתנגדות לגידולו של משה ועלייתו לאור (נהורא עלאה)?!
אך הענין יובן ע"פ המבואר בתניא114, שכאשר יהודי עומד ומתפלל, ו"נופלים לו מחשבות זרות .. אל ישית לב אליהן .. (ו)אל יפול לבו בקרבו .. אלא אדרבה, יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה כו'".
ונמצא, שאילו לא נפלה לו מחשבה המבלבלת, הי' מתפלל ע"ד הרגיל; ודוקא כשרואה שהלעו"ז עומד לנגדו, הנה כדי להתגבר עליו צריך לעורר בעצמו כחות גדולים וחזקים יותר, ולהתפלל ביתר התלהבות.
וההסברה בזה – כמשל הידוע, שחיזוק שרירי הגוף נעשה (לא עי"ז שנותנים להם מנוחה תמידית, שהרי אדרבה: אם יניח את ידו או רגלו ללא תנועה, הרי זה היפך חוזק השרירים וחוזק היד והרגל, אלא) עי"ז שמאמן את ידו ורגלו, ועד"ז כל אברי הגוף, להשתמש בהם ולעבוד עמהם. ואע"פ שלכאורה מתעייפים היד והרגל ע"י העבודה עמהם – הנה אדרבה: דוקא עי"ז נעשה בהם חיזוק, כפי שרואים בפועל.
ובפרט כפי שאכן רואים בזמן האחרון, שאפילו בעניני רפואה הגיעו סוכ"ס אל האמת – שנאמרה כבר בגמרא115 לפני מאות שנים – שיש יתרון מעלה בחיזוק בריאות הגוף דוקא כשמעמידים אותו במעמד ומצב של תנועה ופעולה, ומרגילים אותו למלא את תפקידו כו'.
ומזה מובן גם בנוגע ללידת משה רבינו, "גואלן של ישראל", עד שמביא אותם לתכלית השלימות – ש"תמן אתיליד", בארץ מצרים דוקא, מקום שאינו לפי הרצון של בנ"י בהתאם לתפקידם ושליחותם, ואעפ"כ, אינם מתייראים מזה, ומתחילים לפעול שם ולעשות דירה לו יתברך בתחתונים דוקא, ואז נעשית הלידה שלהם בתור מציאות בפ"ע (ולא באופן שמקבל הכל מן המוכן כו'); ולאח"ז נעשה גם הגידול שלו ("תמן אתרבי"), ועד שמגיע לתכלית השלימות – לא רק מוחין דעיבור ודיניקה, אלא גם מוחין דגדלות (בלשון הקבלה).
טז. וזהו גם המענה לכו"כ על שאלתם116 : כיון שרצונו של הקב"ה שבנ"י ילמדו תורה ויקיימו מצוות – למה שולח אותם ל"מצרים" ("כל המלכיות נקראו על שם מצרים"61), להיות במעמד ומצב שיש קשיים ומניעות מאינם-יהודים (ולפעמים אפילו מיהודים) שנמצאים מסביבם; הקב"ה הי' צריך להכניס אותם ל"גן עדן", ששם יהי' להם עסק רק עם "מלאכים"; ליתן להם מן, בארה של מרים, וענני הכבוד שיכבסו ויגהצו את הלבושים117, כך, שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב!
ולאידך גיסא, טוענים אלו שנמצאים בארצות הרווחה: כיון שהקב"ה העמיד אותם במקום כזה ומדינה כזו שיש שם ריבוי גשמיות, עליהם להתנהג באופן ד"חטוף ואכול חטוף ואשתי"118, וליהנות מכל הענינים שרואים מסביבם!
אך על זה מבואר בזהר, שהסיבה לכך שיהודי נמצא במצרים היא – כדי ש"תמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עלאה", היינו, כדי שיוולד בתור יהודי ויגדל בתור יהודי ועד שיגיע למוחין דגדלות, עי"ז שנעשה בעה"ב על מקום זה (ולא באופן שמתאים את עצמו לתכונות המקום), ויהפוך אותו להיות באופן המתאים ליהודי.
וענין זה ממשיך משה לכאו"א מישראל – להיותו "משבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל"119 – שיוכל לפעול ב"מצרים" שלו:
כאשר מביט מסביבו ורואה שכאן ישנו דבר שאינו כדבעי, וכאן ישנו דבר הפכי, היפך הצדק, היפך היושר, היפך התורה והיפך המצוות – אזי העצה אינה לברוח למדינה אחרת; תפקידו הוא – "תמן אתיליד", היינו, לקחת על עצמו את האתגר ("טשאַלענדזש" כפי שאומרים כאן) להתמודד עם הענינים שפוגש בהם, ולפעול שהם יהיו כרצון התורה, "תורת אמת", שנקראת גם "תורת חיים".
ועד שנעשה באופן המבואר בפרשת השבוע שנקראת "ראה" – שכאשר יסתכלו עליו, על ביתו, על העסק והמסחר שלו, על האנשים שנפגש עמהם וכל הסביבה כולה, אזי יראו ("ראה") ש"אנכי נותן לפניכם היום ברכה"120, היינו, שהקב"ה ברכו עד לאופן שרואים בעיני בשר שמצליח בעבודתו הרוחנית, וזוכה גם לברכתו של הקב"ה בנוגע לכל הענינים הגשמיים כפשוטם, ועובד את הקב"ה מתוך שמחה וטוב לבב ובבריאות הנכונה, ומפיץ "נר מצוה ותורה אור" בכל מקום שידו מגעת, ועד למ"ש בחלק הפרשה דיום שני – שזוכה לבוא לארץ הקודש, "המקום אשר יבחר ה' .. לשכן שמו שם", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
* * *
יז. בתור הקדמה למש"נ "והי' המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו גו' עולותיכם וזבחיכם וגו' מעשר דגנך ותירושך ויצהרך וגו'", ככל פרטי הענינים שנימנו בפרשה (כנ"ל ס"א) – מקדים הכתוב121 : "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום גו'", היינו, שכאשר נכנסים לארץ ישראל, צריכה להיות ההנהגה באופן אחר מההנהגה שהיתה במדבר, אלא צריך להקריב את הקרבנות במקום אשר יבחר ה'.
ונמצא, שכללות תוכן הפרשה הוא בנוגע להכניסה לארץ ישראל ("כי אתם עוברים את הירדן"122 ) – החילוק בין חוץ לארץ לארץ ישראל.
ועפ"ז מובן גם שאע"פ ש"המקום אשר יבחר ה' .. לשכן שמו שם" הוא בית המקדש שבו הקריבו את הקרבנות – הי' זה באופן שתחילה נכנסו לארץ ישראל בכללותה, ולאח"ז כבשו את ירושלים, ולאח"ז בנו שם את ביהמ"ק, שבו נעשה הענין ד"לשכן שמו שם".
ועד"ז גם בנוגע לשילה – כפירוש רש"י (מספרי): "לשכנו תדרשו"6, "זה משכן שילה" – שתחילה נכנסו לארץ ישראל ("באו לגלגל"), ורק לאח"ז נבחרה שילה להעמיד שם המשכן.
וענין זה מתאים גם עם מ"ש במכילתא בתחילתה: "עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלים יצאת ארץ ישראל", וע"ד ש"עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות".
ובכללות הרי זה תוכן דברי המשנה במסכת כלים123 : "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות .. עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה .. לפנים מן החומה מקודש מהם כו'", והולך ומונה כל ה"עשר קדושות".
יח. והנה, בנוגע לקדושת ירושלים יש חקירה אם היא קדושה בפני עצמה, או שקדושתה היא בגלל שלאח"ז יבנה שם ביהמ"ק.
– בנוגע לארץ ישראל, הרי מצד עצמה היא "ארץ טובה ורחבה"124, ולאח"ז ניתוסף בה עוד מעלה, שיהי' בה גם הענין דירושלים והמקדש; אבל בנוגע לירושלים וביהמ"ק עצמם, יש חקירה אם גם ירושלים יש לה ענין בפני עצמו, או שכל מעלתה היא בגלל היותה העיר שבה נבנה ביהמ"ק, ומצד זה נעשית גם הקדושה של ירושלים (לפנים מן החומה) – המקום שבו אוכלים קדשים קלים שנשחטו בביהמ"ק.
ולכאורה: מפורש בתוס' במסכת זבחים דף ס' ע"ב, ש"ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית", ולא יתכן ש"קדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימא".
ועפ"ז נמצא שקודם שנבנה ביהמ"ק לא היתה מעלה בירושלים לגבי שאר ערים מוקפות חומה.
ולכאורה הרי זה בסתירה לדברי המכילתא הנ"ל "עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות, עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלים יצאת ארץ ישראל", ורק לאח"ז מוסיף "משנבחר בית עולמים יצאת ירושלים", שמזה מובן, שבירושלים יש ענין וקדושה בפ"ע.
[ולהעיר, שיש מי שרצה להגי' ולתקן את לשון המכילתא בגלל הסברא שקודם הבחירה בביהמ"ק היתה ירושלים ככל שאר המקומות שבארץ ישראל125. אך ע"פ האמור שגם בירושלים יש קדושה בפ"ע, אין צורך להגי' ולתקן את הלשון שמופיע בכל הדפוסים, החל מדפוס ראשון: "משנבחרה ירושלים .. משנבחר בית עולמים"].
יט. ויובן בהקדם השאלה בנוגע לגבולי ארץ ישראל (ויש בזה גם נפק"מ בנוגע לכמה דינים) – כמדובר כמ"פ126 שמצינו בזה חילוקים בין מ"ש בברית בין הבתרים127 ובין מ"ש בנוגע לעתיד לבוא: "ואם ירחיב הוי' אלקיך את גבולך"128.
ובכל אופן – הדינים שבהם מחולקת ארץ ישראל משאר הארצות, חלים על שטח רחב וגדול הרבה יותר ממה שנזכר במשנה במסכת כלים, שבה נימנו ה"עשר קדושות" החל מ"ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", ובארץ ישראל גופא "עיירות המוקפות חומה מקודשות הימנה כו', לפנים מן החומה וכו'", עד "לקדש הקדשים"; ואילו במדרש במדב"ר129 (שמביא הצ"צ130 ) שגם שם נימנו ה"עשר קדושות", הנה לאחרי שאומר "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", מוסיף ש"ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן".
ומזה מובן, שכאשר אומרים ש"ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", הרי זה כולל הן ארץ כנען והן עבר הירדן, שהרי גם עבר הירדן בחר הקב"ה ליתן לעמו ישראל, ולכן נקראת גם היא בשם "ארץ ישראל", להיותה הארץ שנתן הקב"ה לעם ישראל, כפי שמביא רש"י131 המאמר של רבי יצחק132 : "כל הארץ של הקב"ה היא .. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
כ. ועפ"ז יש לתרץ מה שמצינו שלדעת כמה תנאים מביאים עומר וביכורים ושתי הלחם גם מעבר הירדן133, אף ש"קדושתה" של ארץ ישראל היא "שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם"134 – כי, ע"פ המד"ר הנ"ל כוללת "ארץ ישראל" הן ארץ כנען והן עבר הירדן.
ובזה יובן גם בנוגע לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה שביקשו וקיבלו נחלתם בעבר הירדן – דלכאורה כיון שעליהם נאמר135 "והחלוץ הולך לפניהם", והם אלו שכבשו את ארץ ישראל, איך יתכן שביקשו נחלה בחוץ לארץ? – כיון שגם עבר הירדן נכללת ב"ארץ ישראל" ש"מקודשת מכל הארצות".
ועפ"ז מתרץ הרמב"ן136 הטעם ש"הזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר137 רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו .. כי, סיחון ועוג מלכי האמורי הם, וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים .. ואמרו רבותינו138 קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא הי' משלהם, ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם, ולכך נהג האיסור בכליהם כו'" – שמזה מובן שעבר הירדן (ארץ סיחון ועוג) היא חלק מארץ ישראל139.
כא. ועד"ז יובן בנוגע לירושלים שמובדלת מכל שאר ארץ ישראל, אפילו מערים המוקפות חומה שמקודשות מכל ארץ ישראל:
בנוגע לערים המוקפות חומה – הנה ה"חומה" אינה רק סימן שכאן מסתיימת העיר, אלא ה"חומה" פועלת את קדושת העיר, והיינו, שהסיבה לקדושת העיר (כמו בנוגע למת, ש"יצא אין מחזירין אותו"123, וכיו"ב) היא בגלל היותה מוקפת חומה, שפועלת את הקדושה.
אמנם, בנוגע לירושלים אי אפשר לומר שהחומה פועלת את קדושת העיר* – שהרי רש"י140 מבאר בטעם אכילת קדשים קלים לפנים מן החומה שירושלים כולה "היא במקום מחנה ישראל שבמדבר" שבכולו אכלו קדשים קלים, והרי מחנה ישראל לא היו לו מחיצות (חומה) מסביב.
*) שקו"ט בזה גם ב"כרם ציון השלם" ח"ב (ירושלים תשכ"ח) ע' קיב ואילך, אלא שבכמה ענינים יש להקשות וכו', ואינם נ"ל.
בנוגע למחנה שכינה, כותב הרמב"ם141 "אלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית .. ועושים מחיצה אחרת סביב להיכל .. כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד (שבה היו הקודש וקדש הקדשים) הוא הנקרא עזרה"; אבל מחנה ישראל – לא היו לו מחיצות.
ועד"ז בנוגע לאכילת קדשים קלים בשילה (מטעם הנ"ל) – שגם שם לא היתה מחיצה (חומה), שלכן נאכלים "בכל הרואה", "במקום שרואין משם את שילה"142.
ועכצ"ל, שקדושת ירושלים אינה נעשית ע"י החומה, אלא החומה היא רק סימן שכאן מסתיים המקום שהוא כנגד מחנה ישראל שהי' במדבר, ולכן עד כאן אוכלים קדשים קלים.
[ואע"פ שבשביל להוסיף על ירושלים יש צורך בחומה (ככל פרטי הדינים שבזה שנתבארו בגמרא במסכת שבועות143 ), מ"מ, בנוגע לירושלים כפי שהוא קודם ההוספה שנעשית ע"י בית דין ומלך ונביא וכו', ענין החומה אינו אלא סימן].
כב. והנפק"מ ביניהם:
אם חומת ירושלים פועלת את הקדושה – הרי כיון שהחומה קשורה עם מעשה בני אדם, אזי יכול לבוא מעשה נוסף של בני אדם ולבטל זאת;
אבל אם חומת ירושלים אינה אלא סימן שכאן מסתיימת ירושלים, אזי הקדושה של ירושלים אינה מצד מעשה בני אדם, אלא מצד בחירתו של הקב"ה [הסימן נעשה אמנם ע"י בני אדם, אבל הקדושה עצמה (שעלי' מורה הסימן) נפעלה ע"י הקב"ה], כלשון המדרש: "נבחרה ירושלים כו'",
[וגם "משנבחר בית עולמים (שאז) יצאת ירושלים", הרי זה רק בנוגע להקרבת קרבנות, אבל נשארה ירושלים בקדושתה בנוגע לאכילת קדשים קלים וכיו"ב],
וכיון שזהו"ע שנעשה ע"י הקב"ה – אי אפשר לבטל זאת.
כג. ועפ"ז יובן מ"ש הרמב"ם144 "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה":
קדושת ירושלים היא כמו קדושת המקדש,
– וזוהי גם ההסברה בדברי הרמב"ם145 בנוגע ל"מקדש" ו"מדינה": "מקדש תקרא ירושלים כולה, ומדינה שאר העיירות שבכל ארץ ישראל", והיינו, שהרמב"ם אינו אומר שהעיירות שבכל ארץ ישראל נקראים "מדינה" חוץ מירושלים, אלא מדייק לומר ש"מקדש תקרא ירושלים כולה" –
שקדושתו היא "מפני השכינה" [היינו, שזהו "המקום אשר יבחר ה'", אלא שלאח"ז בנו במקום זה את הבנין, ועי"ז נשלם הענין כו', אבל הוראת המקום וקדושתו נעשו מלמעלה], והרי "שכינה אינה בטלה", ולכן "מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי"146.
ומזה מובן גם בנוגע לירושלים כולה – שאפילו כאשר לא רואים את החומה, או שחסר חלק מהחומה, ויותר מעשר אמות וכו' וכו', נשארת הקדושה של ירושלים, ולכן "אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות"146 – לא בגלל "שהיתה מוקפת חומה .. אע"פ שאינה מוקפת עתה", כמו בערים מוקפות חומה147, אלא מצד הקדושה המיוחדת של ירושלים בהוספה על קדושת הערים המוקפות חומה (שאינה קשורה עם החומה, שהיא רק סימן עלי') – "מפני השכינה", ו"שכינה אינה בטלה".
כד. וע"פ האמור לעיל ניתוסף תוקף בכללות הענין של ירושלים גם בנוגע לימינו אלו148 :
שלא כדעת הטועים שצריכים להביא ראיות וכו', אלא כשם שהכל מודים ששכינה אינה בטלה לעולם, כך גם המקדש וירושלים הם מקומות של קדושה וקודש שאינם בטלים לעולם.
אין זה ענין ששייך להתווכח ולחלוק עליו; וגם לא שייך לומר שחלק שייך לפלוני וחלק נוסף למישהו אחר, או ששייך לשלשה שותפים ויד כולם שוה.
כשם ש"אנכי ה' אלקיך .. לא יהי' לך אלקים אחרים על פני"149, כפירוש רש"י "בכל מקום אשר אני שם .. כל זמן שאני קיים" – כך גם קדושת המקדש וירושלים (שהיא "מפני השכינה") אינה בטלה לעולם.
וכמדובר כמ"פ שכאשר עומדים על זה בתוקף, ובאופן שרואים שאכן מתכוונים לכך באמת – הרי ידוע הלשון שבפני האמת מתבטלים, ואז "דידן נצח"150, בדרכי נועם ובדרכי שלום,
ומתקיים היעוד151 "מציון תצא תורה (התורה האמיתית המסורה ונתונה מסיני) ודבר ה' מירושלים", ש"אוה (הקב"ה) למושב לו"152, וכמ"ש153 "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתי'", ובאופן שיומשך בשמחה ובטוב לבב, בימינו אלו.
* * *
כה. הביאור בדברי המשנה במסכת תענית154 בנוגע לקרבן העצים155 : "בעשרים בו (באב) בני פחת מואב בן יהודה, בעשרים באלול בני עדין בן יהודה", וב' הדעות שבגמרא156 אם הם בני דוד או בני יואב157,
– שאותה משפחה נקראת בשתי הנדבות בשמות שונים158, לפי שנדבת העצים של עשרים באב שייכת לשם "פחת מואב", ושל עשרים באלול שייכת לשם "עדין", כי:
נדבת עצים למזבח כדי שיהודי נוסף יוכל להקריב קרבן159 – יכולה להיות בב' אופנים: (א) המנדב מסתכל על היהודי שצריך להביא קרבן – מלמעלה למטה, שהרי פלוני נכשל בחטא, ואילו הוא נמצא בתכלית השלימות, עד שיש לו עצים גם עבור הזולת, (ב) המנדב מתבונן שאף שמעמדו ומצבו בגלוי הוא בתכלית השלימות, הרי160 אי אפשר לדעת מה נעשה עם עצם הנפש, ולכן משתדל בטובת הזולת, כיון שנרגש אצלו שפלוני במדריגה נעלית יותר ממנו161.
וזהו החילוק בין עשרים באב לעשרים באלול: בחודש אלול, חודש הרחמים162, שבו מאיר גילוי אלקות, נרגש היותו בן "עדין", שמעדן עצמו בדברי תורה, ואעפ"כ יורד ממדריגתו לסייע להזולת; ובחודש אב, חודש הדינים163, נרגש היותו מבני "פחת מואב"164, מרות המואבי' שנתגיירה165 בחסדי ה', ולכן מסתכל על כל אחד מישראל שהוא למעלה ממנו –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס166 בלקו"ש ח"ט ע' 86 ואילך.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
וכדי שהעזר והסיוע להזולת יהי' בתכלית השלימות, צ"ל הסדר בזה באופן שמתחיל לסייע לו מתוך הרגש שהוא פחות ממנו כו', ולאח"ז מוסיף לסייע לו ע"י נתינת עצים ששייכים (לא לגר, אלא) ליהודי שהוא בתכלית השלימות – "עדינו העצני", שמורה על התענוג בתורה, והיינו, שמסייע לו לא רק ע"י כחותיו הפחותים או הבינונים, אלא גם ע"י הכחות היותר נעלים.
וע"י כללות העזר להזולת – בשני האופנים האמורים – עוזר הקב"ה גם לו, כדרשת רז"ל167 על הפסוק168 "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'", והיינו, שהקב"ה עוזר לעשיר עי"ז שהוא (העשיר) עוזר לעני.
ואז מתקבל הקרבן שלו והקרבן של חבירו ברצון ובשלימות, ונמשך בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, כן תהי' לנו בתוככי כלל ישראל.
* * *
כו. רגיל תמיד בהתוועדות של כ"ף אב להזכיר אודות "קרן לוי יצחק", שממנה מסייעים לאלו שזקוקים לעזר בנוגע להתעסקות בשטח חינוך הכשר על טהרת הקודש, כמדובר כמ"פ פרטי הדבר169.
וכל הרוצה – יכול להשתתף בזה.
– הטעם שאינני אומר "כל החפץ", כי, "חפץ" שהוא פנימיות הרצון170 (ענין התענוג – "עדינו"), ישנו בודאי אצל כל אחד; אך מי שאצלו נמשך מפנימיות הרצון גם ב(חיצוניות ה)רצון, ישתתף בזה בפועל.
וברכת ה' עליו תבוא, עבור השתתפותו בענין של מצוה, ובפרט שזהו ענין שהזמן גרמא – ביום הקשור עם עליית נשמה זו.
כז. ויש להוסיף בקשר להמוזכר ע"ד ענין החינוך:
ענין החינוך בכלל – מעמיד את היסוד לכללות הנהגת האדם במשך ימי חייו, וכאשר החינוך קשור עם התורה, הרי זה חינוך אמיתי, על יסודי התורה, שעי"ז נעשה ה"בית" "בנין עדי עד"171, כיון ש"ה' .. יבנה בית" (שהרי לולי זאת, "שוא עמלו בוניו בו")172. ולהעיר שגם התורה נקראת בשם "בית", כמבואר במדרשי חז"ל173.
וזהו גם מ"ש174 "זאת התורה אדם" – שכדי שחיי האדם יהיו באופן קבוע ובנוי כדבעי למהוי, יש צורך בענין התורה, שהיא "תורה אור"112, שמאירה את הבית בכל פרטיו, ועד לשתי פרשיות התורה שכותבים במזוזה ("וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך"175 ), ששומרת את כל הבית, עי"ז שמעידה שזהו בית שבו ניכר הענין ד"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"176, "ואהבת .. בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"177, "בכל ממונך"178, שנותן את כל הנכסים באהבתו להקב"ה, ואז נעשה זה בית מיוסד ומבונה.
כח. וענין זה קשור גם עם המדובר לעיל (ס"א) אודות דברי המשנה בנוגע לשילה וירושלים, בשייכות למ"ש בפרשת השבוע ע"ד "המקום אשר יבחר ה'":
על הפסוק179 "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (שנאמר בשיעור דיום ראשון, בתור הקדמה ל"והי' המקום אשר יבחר הוי' אלקיכם בו לשכן שמו שם"11) דרשו חז"ל180 : "מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים .. דברי ר' יהודה. ר"ש אומר, מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה .. תני דבי רבי ישמעאל, זו וזו שילה. רבי שמעון בן יוחי אומר, זו וזו ירושלים"181.
והענין בזה:
"מנוחה" – מורה שיש ענין שצריכים לנוח ממנו, ובלשון הכתוב182 : "והניח לכם מכל אויביכם", והיינו, שתחילה הי' מעמד ומצב של מלחמות או טלטולים ונדודים ממקום למקום, ולאח"ז נעשה מעמד ומצב של מנוחה; ואילו "נחלה" – היא כמו "ירושה" ש"אין לה הפסק" (כדברי הגמרא183 ), היינו, שנשארת נחלת עולמים.
וזהו מהטעמים של המ"ד "מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים" – כי, בירושלים נשאר ביהמ"ק לתמיד, כדברי המשנה14: "באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא הי' להן היתר, והיא היתה נחלה".
כט. וכן הוא גם בנוגע לחיי האדם:
חיי האדם הם לאחרי ירידת הנשמה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"184, לעוה"ז הגשמי והחומרי, שמצד עצמו נקרא בשם "עולם", מלשון העלם185 (והסתר), ועד שבריאת האדם בעולם היא באופן שיש מקום לטעות שזהו"ע של "נעשה" לשון רבים186, עלמא דפרודא; ולאח"ז צריך האדם לפעול בעולם הענין ד"נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו"187, כמ"ש בפרקי דר"א188 בנוגע לאדה"ר שהמליך את הקב"ה על כל העולם כולו, שלכן שירו של יום הששי, יום בריאת אדה"ר, הוא: "ה'189 מלך גאות לבש"190, וכן הוא אצל כל אחד מבנ"י, "אתם קרויין אדם"191.
ובסגנון האמור לעיל (סי"א ואילך): "תמן אתיליד" – שהלידה היא בעולם שנקרא בשם "מצרים", מלשון מיצרים וגבולים192, כך, שהאדם הוא מדוד ומוגבל בכל הענינים, ובעולם זה צריך להמשיך עצמות ומהות א"ס ב"ה, עליו נאמר193 "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", שלכן "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"194, ולפעול שהעולם יהי' דירה לו ית'.
אך לכאורה הרי זו סתירה: אם העולם ישאר עולם – אינו יכול להיות דירה לו ית'; ואם הוא דירה לו ית' – מתבטלים כל המדידות וההגבלות ומתבטלת מציאות העולם ("אויס וועלט")?!
וזוהי גם הטענה של כו"כ שעושים חלוקה ואומרים שבהכרח שיהי' אחד מן השנים:
ישנם יהודים שענינם להיות עם הקב"ה – להתפלל, ללמוד תורה ולקיים מצוות ולהיות למעלה מכל עניני העולם, ובכל אופן, ללא שייכות עם כל עניני העולם; אבל הענין שלו – טוען הוא – להיות רק בעולם, ולכל היותר, יתרום כסף כדי שיהודי אחר יוכל להיות קשור עם הקב"ה, אבל, כיון שהוא עצמו אינו חי עם ובענין זה, הרי מובן שגם נתינת הכסף תהי' במדידה והגבלה, שהרי אין זה העצם והחיות והלהט שלו.
וממשיך לטעון: כיון ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" ובמכ"ש וק"ו "אף כי הבית הזה"193 – הנה בשביל התורה ומצוות, יושיב "עשרה בטלנים" בבית-הכנסת ובית-המדרש, ויפרנס אותם בכל הכבוד, והם יתעסקו עם הקב"ה, ואילו הוא יתעסק עם העולם.
ובכן: עז"נ "נעשה אדם" לשון רבים – שהרי הוא אומר שיש שני סוגי אדם (לשון רבים): יש סוג ששייך לצד זה, ויש סוג ששייך לצד השני!... אמנם אין מלחמה ביניהם, והם אפילו מסייעים זל"ז, אבל הם שני סוגים שונים; הוא מצד עצמו – אינו שייך ללימוד התורה וקיום המצוות, אלא הוא רק מחזיק ומסייע ליהודי נוסף שהלה יוכל להתעסק עם אלקות.
ועל זה באה הוראת התורה – שאיפכא מסתברא: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה"121; התכלית אינה להשאר במדבר, "ארץ גו' לא ישב אדם שם"195, "ארץ צי' ועיף"196, ושם יהי' "מן", "בארה של מרים" ו"ענני הכבוד", כך, שיכולים רק ללמוד, ולא לעסוק בחרישה וזריעה וכו'; התכלית היא – לבוא ל"ארץ טובה ורחבה", "ארץ זבת חלב ודבש"124, ש"לא תחסר כל בה"197, ובארץ זו צריכים לפעול ששם יהי' "המקום אשר יבחר הוי' אלקיכם בו לשכן שמו שם".
כלומר: הוא מוציא את הקב"ה מהמדבר, כך, שהקב"ה נוסע ועובר ומתיישב ב"ארץ טובה ורחבה", "ארץ זבת חלב ודבש", ולשם מביא היהודי את הביכורים שלו. – הוא לא שולח זאת ע"י הדואר, ע"י שליח וכו', אלא הוא בעצמו מביא את הביכורים – המובחר שלו – אל הכהן, שענינו "לשרת גו' את ה'"198 (שמזה מובן שהוא מתגורר בביהמ"ק199 ), ושם נותן שבח והודי' על "האדמה אשר נתתה לי"200 ; אלא שלפי שעה הולך לעסוק בחרישה וזריעה, "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך"201, כדי שיוכל לאח"ז להביא ביכורים12, ו"מעשר דגנך ותירושך ויצהרך", ככל הפרטים שנימנו בפרשה11.
ודוקא באופן כזה נעשה אמיתת ענין ה"מנוחה" – כי, כל זמן שיש שתי מחנות, הנה אפילו כשאין מלחמה ביניהם, הרי סוכ"ס בהכרח שבאיזה מקום יהי' סתירה וניגוד ביניהם, להיותם שני ענינים הפכיים: מחד גיסא – "השמים שמים לה'"202, ומאידך גיסא – "הארץ .. לבני אדם"198, והאדם אינו מכניס את הקב"ה אליו, ולכל היותר שולח את ה"נדבה" או ה"צדקה" שלו (אפילו נדבה גדולה) כדי שיהודי אחר ילמד תורה ויקיים מצוות.
ועל זה נאמר הענין ד"ה' אחד"176 – לא "יחיד", אלא "אחד", היינו, שדוקא בז' רקיעים והארץ (ח.') ובד.' רוחות העולם, יש להמשיך את "אלופו של עולם" (א.')203.
– התחלת הנהגתו של יהודי ("אשר אנחנו עושים פה") היא אמנם באופן של "מדבר", ששייך רק לתורה שניתנה במדבר: הוא הולך ל"חדר", ואח"כ ל"ישיבה", וממשיך לעסוק בתורה ב' או ג' שנים לאחרי הנישואין (כפי שפוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה204 ); אבל לאח"ז, ישנו הסוג ששייך ל"זבולון", אך אין זה באופן שאין לו שייכות ח"ו עם הקב"ה או עם לימוד התורה – זוהי החיות שלו, אלא שענין זה נעשה אצלו באופן שכובש את ארץ ישראל, החל מכיבוש עבר הירדן, ועד ש"חלוצים תעברו לפני אחיכם"205, "ונכבשה הארץ לפניכם"206 – "ארץ" כזו שבה נמצא ה"מקום אשר יבחר הוי' אלקיכם בו לשכן שמו שם", ולא במדבר.
ואז ישנה הברכה ש"תשנה לשנה הבאה" (כהסיום בפרשת ביכורים)207, ואדרבה: ביתר שאת וביתר עוז, ע"פ הציווי – שהוא גם נתינת-כח – "מעלין בקודש"208.
ל. וזוהי גם הוראה כללית – שצ"ל "מנוחה" ו"נחלה" אצל כל אחד מישראל,
– שהרי "ירושלים לא נתחלקה לשבטים"209, והמקדש, אפילו כפי שהי' בשילה, שעז"נ "לשכנו תדרשו", "זה שילה" (כפירוש הספרי שהובא ברש"י, כנ"ל סי"ז), צ"ל "מכל שבטיכם"6, שהרי כללות המשכן הוצרך להיות ענין שנבנה ע"י כל בנ"י יחד, ועד"ז גם בנוגע להמקדש ועניניו (כמבואר בהלכה210 ), ודוקא אז פועל המקדש ומשכן גם בעניני קרבנות יחיד, לאחרי שנעשה תחילה ע"י כל ישראל (ועד שאפילו בקרבן יחיד צ"ל גם השתתפות כהן לוי וישראל שלשתם יחד211 ) –
"מנוחה" – "מכל אויביכם מסביב"182, מנוחה אמיתית, באופן שגם האויב מתהפך להיות אוהב ומסייע, החל מהיצה"ר, שגם הוא לומד תורה כו', "כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה, וכמאמר רז"ל212 אפי' פרק אחד שחרית כו'"213, ועד"ז בנוגע לכל הענינים הגשמיים, כפי שמפרש רבינו הזקן214 מ"ש215 "גוי אחד בארץ", "גם בעניני ארץ כו'",
ואז נעשה מה"מנוחה" גם ענין של "נחלה" – שיש לזה קיום לעד ולעולמי עולמים.
ועד שהקב"ה אומר "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתי'"153 – בית-הכנסת ובית-המדרש, "מקדש מעט"216 זה, ועד "ושכנתי בתוכם"217, בביתו של כל אחד מישראל218, שנעשה מואר ב"נר מצוה ותורה אור", וקול התורה נשמע בו ביום ובלילה, כמבואר בהלכות תלמוד תורה219, והרי ע"י לימוד התורה "אותי אתם לוקחים"220, את "נותן התורה",
ואז – "לא יגורך רע"221, ואדרבה: הקב"ה הוא מקור הברכות, וממשיך ברכותיו בבני חיי ומזוני רויחי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"86, למטה מעשרה טפחים.
* * *
לא. כמדובר לעיל – הנה כל ענין בריאת העולם הוא "לשכן שמו שם", לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ולכן, כשם שכל אחד מישראל צריך לקבוע מזוזה בביתו הפרטי, שבה נכתב "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "בכל ממונך" – כמו"כ צריך לפעול על העולם כולו (בידעו ש"בשבילי נברא העולם"222 ) שיהי' "בית" לו ית', עי"ז שקובע בו "מזוזה", היינו, שבכל דבר שבעולם שבא עמו במגע, יהי' ניכר ששייך להקב"ה.
וכיון שתובעים זאת מכל אחד מישראל, הרי זה סימן שמלכתחילה ניתנו לו כחות שיוכל למלא שליחות זו, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"223, ו"אינו מבקש כו' אלא לפי כחן"224.
וכדי לשאוב כח על זה, ולראות שיכולים ליישם זאת בפועל – הנה על זה הי' ענינו של ביהמ"ק, שהרי ביהמ"ק הוצרך להיות במקום גשמי, ונבנה מאבנים, זהב וכסף ונחושת (ככל הפרטים שנימנו בזה), שכולם הם עניני העולם, אלא שפעלו בהם שיהיו כלי שרת, כלי קודש ובנין קדוש, ועד שלמרות ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", הנה "הבית הזה" – יכיל את הקב"ה225.
לב. ובפרטיות יותר – ע"פ הידוע שבענין השראת השכינה בביהמ"ק ישנם ב' דעות, דעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן, כמבואר בארוכה באור התורה פ' ויצא226.
ובהקדמה:
יש שני ענינים שא' מהם גדול יותר מחבירו, אבל שניהם באותו סוג. ולדוגמא: "פילא .. בקופא דמחטא"227 – שניהם תופסים מקום גשמי, אלא שאחד מהם גדול הרבה יותר מחבירו, ולכן, מופרך לגמרי שהפיל יוכל לעבור דרך הנקב שבמחט, עד כדי כך, שאפילו בחלום, שאז אין השכל מושל ושולט, אי אפשר לדמיין זאת. אבל אעפ"כ, יש לכל הפחות שייכות ביניהם, אף שאחד מהם גדול הרבה יותר מחבירו. וכידוע הלשון שאפילו טיפה אחת יש לה ערך לים אוקינוס228.
אמנם, הענין ד"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" – אינו בגלל שזוהי כמות גדולה יותר, אלא זוהי איכות אחרת לגמרי, וכשם שבנוגע לחכמה לא שייך "למששה בידים"229, כמו"כ – ובמכ"ש – לא שייך ש"השמים ושמי השמים" "יכלכלוך", כיון שזוהי איכות אחרת לגמרי.
וא"כ – שואלים חוקרי ישראל – איך יכול להיות קישור בין אלקות עם גשמיות, כמו ב"המקום אשר יבחר הוי' אלקיכם בו לשכן שמו שם", בה בשעה שמחד גיסא מדובר אודות אלקות שהוא למעלה מרוחניות, ומאידך גיסא מדובר אודות גשמיות כפשוטה?!
ובכן, בענין זה יש ב' דעות:
דעת הרמב"ם230 – שהן אמת שאלקות מצד עצמו אינו שייך למקום וזמן, שנוכל לומר שנמצא במקום זה או במקום אחר כו', מ"מ, בנוגע לנברא שנמצא במקום וזמן, ומקבל את כל הענינים רק באמצעות מקום וזמן, הנה גם גילוי אלקות נמשך אליו ע"י ענינים של מקום וזמן, אבל, אין פירוש הדברים שהמקום יש לו איזו שייכות לענין האלקות, כי אם שהאלקות רק עובר על ידו. וענין זה גופא שהאלקות עובר על ידו – הרי זה עצמו מספיק כדי להמשיך קדושה, כך, שנעשה מקום של קודש וקדושה, ועד לקודש קדשים.
והמשל על זה – מכתיבת דבר חכמה על נייר או קלף ע"י אצבעות היד, שעי"ז נמשכת רוחניות החכמה והשכל באופן שגם הזולת יכול לקרוא ולידע זאת, אבל אעפ"כ, אצבעות היד אין להם שייכות כלל אל החכמה והשכל. – אצבעות היד כותבים אותיות אל"ף ובי"ת וכו', אבל לא נשאר בהם שום רושם מענין השכל; נשאר רק רושם שעל ידם נשלם רצון המוח, אבל לא נשאר שום רושם מהחכמה עצמה, שהרי לגבי אצבעות היד אין נפק"מ כלל אם זוהי חכמה עמוקה או חכמה שאינו עמוקה, חכמה זו או חכמה אחרת. אצבעות היד אינם אלא אמצעי שעל ידם עובר ונמשך השכל. ובאופן כזה היא השראת השכינה במקום – בדרך מעבר בלבד.
אך ישנה גם שיטת הרמב"ן231, שטוען, שכיון שנאמר בפסוק "המקום אשר יבחר הוי' אלקיכם בו לשכן שמו שם", אי אפשר לומר שזהו רק בדרך מעבר בעלמא. אלא מאי, איזו שייכות יש בין רוחניות ואלקות עם מקום גשמי – הרי זה בדוגמת המוח שבראש, שגם הוא דבר גשמי, שיש לו משקל, ותופס מקום גשמי, ויש בו חילוקים של קטנות וגדלות, וכמו בתינוק הגדל, שמתגדל גם המוח שבראש בגשמיות, ואעפ"כ, יש נפק"מ במוח הגשמי אם הוא חושב חכמה עמוקה, שאז מתעייף, או שחושב חכמה שטחית, שאז אינו מתעייף, וכן אם חושב זמן ארוך אזי מתעייף, ובקוצר זמן אינו מתעייף.
[ענין העייפות שייך גם בכתיבת השכל ע"י אצבעות ביד, אבל זהו רק מצד ענין התנועה, ולא מצד החכמה, שהרי בנוגע לאצבעות היד אין חילוק בין כתיבת חכמה עמוקה לחכמה שטחית; אבל בנוגע למוח – ניכר החילוק ביניהם, שחכמה עמוקה דורשת יגיעה, שמעייפת את המוח].
ובלשון החסידות232 – הרי זה כללות החילוק בין דרך מעבר לדרך התלבשות.
וכאשר השראת השכינה היא בדרך התלבשות – אין זה רק ענין של קדושה בגלל שנפעלה על ידו שליחות של הקב"ה, אלא באופן שהמקום עצמו התאחד עם הענין שנתלבש בו.
ועפ"ז ניתוסף גם הסברה בענין "מקום ארון אינו מן המדה"233, אף שהארון עצמו הי' במדה ("אמתים וחצי גו' ואמה וחצי גו'"234 ) – דלכאורה איך יתכן "מדה" ו"אינו מן המדה" ביחד? – כיון שאין זה רק בדרך מעבר, שיכול להיות באופן שנמשך ענין של קדושה בדרך מקיף, אבל אינו פועל בו שינוי, כי אם בדרך התלבשות, באופן פנימי, שלכן פועל בו שינוי המהות בתכלית, שיהי' באופן של "מדה" ו"אינו מן המדה" ביחד.
לג. וב' ענינים אלו נדרשים גם מכל אחד מישראל:
מחד גיסא – יודע הוא שענין האלקות הוא באופן ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה" (בתמי');
אבל לאידך גיסא – צריך לידע, שכיון ש"בנים אתם לה' אלקיכם"235, ונפש האלקית שבו היא "חלק אלקה ממעל ממש"236, הרי אם רק יפעל ש"חלק" זה יהי' מושל ושולט על כל אשר לו, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", הנה לא זו בלבד שישלוט עליו ענין של קדושה בדרך מקיף, אלא שישתנה להיות מציאות אחרת לגמרי (עי"ז שמתבטל תחילה ממציאותו) – מציאות של אלקות,
ועד שמצינו בזהר237 (ועד"ז בירושלמי238 ): "מאן פני האדון הוי' דא ר' שמעון בן יוחאי", והיינו, לפי שנתבטל ממציאותו לגמרי, וכל מציאותו אינה אלא מציאות האלקות, וכמו משה שאומר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"239, כיון שמצד עצמו הוא בתכלית הביטול, "ונחנו מה"240, כך, שדיבורו הוא דיבור הקב"ה – שכינה מדברת מתוך גרונו241 [ועד"ז בנוגע להחידוש ד"משנה תורה" ("אלה הדברים אשר דבר משה"242 ) לגבי ד' ספרים הראשונים, שאמרו משה "מפי עצמו"243, כמובן מהמבואר בלקו"ת244 ].
לד. ומזה באה גם ההוראה בפועל:
כאשר שואלים יהודי: מהו הכח שבו יוצא נגד העולם כולו, בה בשעה שתורת אמת אומרת לו "לא מרובכם מכל העמים חשק הוי' בכם גו' כי אתם המעט מכל העמים"245 – משיב יהודי, שמצד עצמו ה"ה אמנם "אתם המעט מכל העמים", אבל לאחרי ש"ממעט עצמו" (כפירוש הגמרא במסכת חולין246 : "אתם ממעטין עצמכם לפני"), אזי "בי מלכים ימלוכו"247 – "מאן מלכי רבנן"248, וכל מה שאומר, נעשה בפועל, כיון ש"צדיק ("עמך כולם צדיקים"249 ) גוזר והקב"ה מקיים"250, והיינו, שפועלים בעולם כל מה שצריכים לפעול בו כדי שיהי' דירה לו ית'.
וכדרכו של מלך, ש"ביפיו תחזינה עיניך"251 – נעשה זה ללא ענינים של העדר השמחה וכיו"ב ח"ו, אלא באופן של יופי, שמחה וטוב לבב, בגלוי, למטה מעשרה טפחים, בכל עניניו, כיון שפעל בהם הענין ד"בכל דרכיך דעהו"252, שנעשו דירה לו ית' בתחתונים.
ובלשון פרשת השבוע: "ראה אנכי נותן לפניכם היום גו' את הברכה", כיון שבביתו ובחלקו בעולם נעשה הענין ד"לשכן שמו שם", שנעשו משכן ודירה לו ית', בשמחה ובטוב לבב.
* * *
לה. דובר כבר כמ"פ253 אודות מ"ש בספרי קבלה254, שכ"ף אב הוא ארבעים יום קודם ראש השנה – "ארבעים יום קודם יצירת הולד"255 בנוגע לבריאת האדם בר"ה, ולכן מצינו במנהגי כמה מקובלים254 שהיו מתחילים מכ"ף אב כמה ענינים השייכים לר"ה.
ובכל אופן, כיון שהגיעה אלינו הידיעה אודות חשבון זה, הרי זה סימן שזהו זמן שיכולים ובמילא צריכים להתעורר בנוגע לענינים הקשורים עם ר"ה, ועי"ז תומשך גם הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.
לו. ויש להוסיף בזה, שבריאת האדם בר"ה (שההכנה לזה מתחילה בעשרים באב) שייכת גם לכללות הבריאה, כי, אע"פ שכל העולם כולו נברא בכ"ה באלול, הרי תכלית הבריאה היא האדם שנברא ביום הששי למעשה בראשית, ראש השנה, ועז"נ256 "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", אע"פ שזהו יום הששי למעשה ימי בראשית (כמובא בכ"מ מדברי הר"ן257 ).
ולהעיר גם מהמבואר בלקו"ת258 (כמוזכר בהתוועדות דיום השבת259 ) מ"ש260 "ואמרתם כה261 לחי", שהענין דר"ה הוא "לקשרא כה לחי"262 (ש"חי" הו"ע "זה", "זה היום תחלת מעשיך"), כי בר"ה נברא האדם שביכלתו להמשיך היחוד ד"כה לחי", וענין זה מתחיל בכ"ה ("כה") באלול, שזהו"ע "ואמרתם כה.", דקאי על ספירת המלכות, שקשורה עם בריאת כללות העולם, שתכליתה היתה ביום השישי, יום ברוא אדה"ר, ראש השנה.
[ומזה באים אח"כ לענין ד"סלחתי כדברך"263 שביוהכ"פ, "יום חתונתו264, זה מתן תורה"265, "יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות"266, ובהמשך לזה "יום שמחת לבו264, זה בנין ביהמ"ק"265,
– ששייך גם ליוהכ"פ, שהרי יוהכ"פ הי' בתוך שבעת ימי חנוכת המזבח וביהמ"ק ע"י שלמה, ובו ניכר עיקר הענין דחנוכת ביהמ"ק, שלכן לא התענו אז ביוהכ"פ, כמבואר אריכות הסיפור בזה במדרשי חז"ל267 –
והרי זהו כללות ענין שבע דנחמתא לאחרי תשעה באב – לפעול בנין ביהמ"ק השלישי, שעי"ז נעשה הענין ד"נחמו נחמו"268 בתכלית השלימות, ועד ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב"265].
לז. וענין זה – "ואמרתם כה לחי", שב"כה" יומשך "זה" – הוא כללות עבודת האדם:
בריאת העולם היתה באופן ד"כה" – שהו"ע של העלם והסתר, שהרי "כה" אינו באופן ש"מורה באצבע ואומר זה"269, אלא רק "כה", שלכן צריך לערוך חשבון ולהתבונן כו', ורק אז יכיר שיש מנהיג לבירה זו,
– כמסופר במדרש270 אודות אברהם אבינו, שהתבונן מה שנעשה מסביבו כו', והיו אצלו כמה סברות מי ברא זאת, השמש או הירח (אש או מים271 ), עד שהכיר בהקב"ה שאמר והי' העולם,
וכן הוא אצל כל אחד, שכאשר רואה "מה רבו מעשיך"272 בעוה"ז התחתון, אזי מכיר גדלות הבורא, וכמ"ש273 "שאו מרום עיניכם (ועי"ז) וראו מי ברא אלה", כמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה274 (ובכ"מ בספרי החוקרים275 ), שע"י ההתבוננות ב"הליכות עולם"276 באים להכרה שיש מנהיג לבירה זו, בעה"ב על כל העולם –
והסיבה לכך שיש צורך בהתבוננות היא – בגלל שלא רואים זאת בגלוי, שזהו הענין ד"כה".
אך ע"י עבודתינו ומעשינו במשך זמן הגלות באופן של "כה." – זוכים ובאים לאופן של "זה", ש"מראה באצבע ואומר זה", שזהו ע"ד העילוי של משה רבינו לגבי כל שאר הנביאים, ש"כל הנביאים נתנבאו בכה, ומשה נתנבא בזה"277, ועד"ז נעשה אצל כל אחד מישראל, עי"ז שמתגלה אצלו בחי' משה שבו119, ובאופן שנעשה מושל ושולט על כל אשר לו.
ואז, הנה מפעם אחת "זה" באים לשתי פעמים "זה", כפי שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו, כמ"ש278 "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו", כדברי הגמרא בסיום מסכת תענית (סיום ענין התעניות וכו').
לח. ובלשון פרשיות השבוע – שלאחרי ההקדמה ד"ואתחנן", "מתנת חנם"279, ישנה העבודה ד"והי' עקב תשמעון"280, מתוך שמיעה, והיינו, שאינו רואה, כיון שאין זה בגילוי, אלא רק באופן ד"כה", וצריך להתבונן וכו', ורק לאח"ז מגיע לענין של "ראה", שיכול להראות באצבע ולומר "זה".
וכן הוא בכללות שבעת המדות, שבעת ימי הבנין, שכללותם הם שלשה מדות הראשונות שכוללים את כל שבעת המדות:
המדה הראשונה היא מדת החסד, שענינה השפעה בלי הגבלה כלל – שזהו"ע ד"ואתחנן", "מתנת חנם".
ולאח"ז באה מדת הגבורה – "והי' עקב תשמעון וגו'", שזהו"ע של מדידה וצמצום, שדוקא "עקב תשמעון .. ושמרתם ועשיתם", אזי "ושמר וגו'"280. ומה גם שכללות ענין השמיעה ("תשמעון") הוא בקו השמאל281.
ולאח"ז נמשך ענין הברכה, ועד לברכה בלי מיצרים – "אנכי נותן לפניכם היום ברכה"120, "אנכי" דייקא, ד"לא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל כו'"282, שבחי' זו היא בקו האמצעי, שעולה בפנימיות הכתר283.
ובכללות – הם ג' המדות חסד דין רחמים, וכמאמר קדושי עליון284, שסדר הספירות הוא שלאחרי שישנו ענין של דין, העלם והסתר וגבורה, אזי נמשך (לא רק חסד, אלא) "נחלת יעקב"285, "נחלה בלי מצרים"286, שנמשכת באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"287, ולכן באה עד למטה מטה ביותר, בעוה"ז התחתון, למטה מעשרה טפחים, ושם היא באופן של ברכה גלוי', ועד שאומרים על זה: "ראה".
וכל זה נמשך עוד בסוף זמן הגלות, ולאח"ז נעשית "אתחלתא דגאולה" וגאולה שלימה, באופן של שמחה וטוב לבב,
והולכים לקבל פני משיח צדקנו, ביחד עם הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.
[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ופרצת", ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].
הוסיפו תגובה