בס"ד. שיחת יום ד' פ' נצבים-וילך, כ"ף אלול, ה'תשכ"ט

– לעסקניות של ישיבת "תומכי תמימים" ו"בית רבקה" תחיינה –

בלתי מוגה

א. עומדים אנו עתה בימי חודש אלול – החודש האחרון של השנה, שבו נדרש לערוך חשבון לעצמו מכל השנה שעברה, בנוגע למעשים, דיבורים ואפילו מחשבות.

ואע"פ שכשיוצאים לרחוב לא תמיד מבחינים החילוק אם זה חודש אלול או אחד משאר חדשי השנה – הרי יהודים יודעים שאינם צריכים להסתכל וללמוד ממה שמייצג הרחוב, אלא אדרבה: הם צריכים להאיר את הרחוב ולהורות איך צריך הרחוב להתנהג – ע"פ ההוראות שלוקחים מתורתנו, שנקראת "תורת חיים", שפירושה, תורה והוראה1 איך להתנהג בחיים, כולל גם חיי היום-יום, בכל מקום ובכל זמן שבו נמצא וחי יהודי.

ב. בכדי להבהיר במה מתבטא החילוק בין חודש אלול לשאר חדשי השנה – מבאר זאת רבינו הזקן2 "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".

כלומר: ישנו זמן שהקיסר יוצא מהיכלו, מהארמון והעיר, ובא לשדה, ושם יכולים כולם – כל מי שרוצה – להפגש עמו, ויתירה מזה: לא סתם להפגש, אלא לקבל פניו ולהפגש עמו; כל אחד יכול לגשת אל הקיסר מתוך וודאות שהקיסר יראה לו סבר פנים יפות ושוחקות. וזוהי גם הזדמנות להגיש לקיסר בקשה בנוגע לכל הענינים שרוצים לפעול אצל הקיסר, מתוך תקוה שבודאי ימלא זאת.

וכדי להדגיש יותר את החילוק שבזה – ממשיך רבינו הזקן בהמשל: "ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה".

ג. והלימוד מזה – שהרי זה משל שנאמר ע"י רבינו הזקן, כך, שכל פרטי המשל הם מכוונים באופן שיכולים ללמוד מהם:

גם כשיהודי מרגיש שהוא נמצא בשדה, היינו, שלא זו בלבד שאינו נמצא בארמון הקיסר, וגם לא בעיר הבירה, אלא אפילו לא בעיר סתם (ששם צריך להתנהג לפי סדרים קבועים), כי אם בשדה; ובהיותו שם עסוק הוא בעבודת השדה, חרישה וזריעה וקצירת התבואה, שאז לא יכולים לעמוד מוכנים ומצוחצחים באופן מדוד ומחושב בכמה ענינים –

נותן הקב"ה אפשרות מיוחדת פעם אחת בשנה, במשך חודש אלול, שבמעמד ומצב שבו עומדים ("ווי מ'שטייט און גייט"), שברגע הקודם היו עסוקים בעבודת השדה – הנה ברגע שלאח"ז יכולים לפנות להקב"ה עם בקשות פנימיות ונשמתיות, בנוגע לעצמו ולכל הקרוב ויקר לו,

ומבלי הבט על האופן שבו לבושים, ובמה עסקו ברגע שלפנ"ז – מקבל הקב"ה את הבקשות בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות.

ומזה מובן, שגם אלו שעד עתה לא היו חדורים בהכרה שנמצאים בחודש אלול, עליהם לדעת, שבשעה אחת, "שעה" גם מלשון הפנה3, "מיט איין קער", יכולים הם לעמוד פנים אל פנים עם הקב"ה, מתוך ידיעה שזוהי ההזדמנות היחידה במשך השנה להפגש עם הקב"ה ללא הכנות מוקדמות, מתוך וודאות שהקב"ה יראה להם פנים מאירות ושמחות, פנים שמבטיחות את כל הברכות.

ובטוחים שכאשר מגישים להקב"ה בקשה לשנה טובה בכל הפרטים, אזי מקבלה בפנים שוחקות, ואז הולכים אחריו לעיר הבירה ולהיכל מלכותו, מתוך וודאות שהקב"ה ימלא את הבקשה ויתן כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

*

ד. כיון שכל אחת מכן זכתה במשך השנה החולפת לפעול ב"עסקיו" של הקב"ה – להפיץ יהדות, ולתמוך במוסדות שמתעסקים בחינוך ילדי ישראל בדרכי הקב"ה, שיהיו ילדים טובים שיעניקו נחת אמיתי להוריהם, ובמשך הזמן יבנו בעצמם בתים יהודיים מאושרים,

יתן הקב"ה לכל אחת מכן, ולכולכן יחד, בתוככי כלל ישראל בכל מקום שהם – כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה,

ויהי' מצב של שלוה בכל מקום שנמצאים בנ"י, ובפרט בנוגע לבנ"י שנמצאים בארצנו הקדושה – יגן עליהם הקב"ה ב"ידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"4, וכמ"ש5 "ונתתי שלום בארץ".

ובקרוב ממש נזכה לקיום הבטחתו של הקב"ה ש"אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר6 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" (כמובא בפירוש רש"י7 ), והיינו, שהקב"ה מתעסק עם כל אחד מישראל בפני עצמו, ומוציא את כולם מהגלות הפנימי ומהגלות החיצוני, ומביא אותם אל הגאולה האמיתית והשלימה – כשמשיח צדקנו יוציא את כל אחד מישראל וכל בנ"י מהגלות, ויביא את כולם לארץ הקודש, מתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב, לשנה טובה ומתוקה בכל הפרטים.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו.