בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
א. בנוגע לשבת שלפני ר"ה, שהוא גם ר"ח, כמ"ש1 "מלבד עולת החודש גו'", ידוע פתגם רבינו הזקן (ששמע מהמגיד) בשם הבעש"ט2 [בעלי יום ההולדת דח"י אלול, שכל עניניהם מתעלים ביום הש"ק זה] בביאור הטעם שאין מברכים את החודש כמו בכל שאר חדשי השנה,
– דלכאורה היו צריכים לברכו כמו שמברכים כל חודש, ואדרבה: להיותו "חודש השביעי"3, מלשון שובע, כדאיתא במדרש4 ש"משובע בכל" (בכל עניני טוב וברכה), היו צריכים לברכו ביתר שאת וביתר עוז משאר החדשים,
ועוד יותר אפילו מחודש ניסן, כי, אע"פ שחודש ניסן הוא "חודש הראשון"5 [לא רק ראשון בזמן, אלא גם במעלה, ואדרבה: להיותו ראשון במעלה, לכן הוא גם ראשון בזמן], "ראשון" לכל חדשי השנה, כולל גם חודש תשרי, שהוא "חודש השביעי" – הרי חודש ניסן הוא בבחי' העלם לגבי הגילוי שבחודש תשרי, כמובן מזה שדוקא בחודש תשרי ישנו ענין השובע ("משובע בכל"), ששייך רק ביחס לענינים שהם בגלוי ובפועל [וכמו בברכת המזון, שלא די בכך שמונח על השולחן מאכל שיש בו כדי שיעור שביעה, אלא צ"ל "ואכלת ושבעת"6, ורק אז ישנו החיוב דברכת המזון מן התורה], ולא בהעלם [ולא כמו ענין השמחה, "שיכול להיות על הטוב", "להיותו יודע שישנם בשלימות בודאי", ו"אע"פ שמכוסה ונעלם הוא מעיניו עתה, ישמח לבו מאד", כמבואר בתו"א ס"פ בראשית],
וכיון שכן, הרי בודאי שהיו צריכים לברכו כמו כל חודש: "מי שעשה נסים וכו'", "יחדשהו .. לחיים ולשלום, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה", ובאופן ד"ונאמר אמן", שכן יקום,
ובפועל, הנה לא זו בלבד שלא מברכים חודש תשרי ביתר שאת וביתר עוז משאר החדשים, אלא שאין מברכים אותו כלל –
לפי ש"החודש השביעי .. הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול".
כלומר: כיון שחודש תשרי "משובע בכל", לכן ברכתו גדולה יותר מברכת שאר החדשים – ע"י הקב"ה בעצמו.
אמנם, כיון שזוהי ברכה נעלית ביותר שבאה ע"י הקב"ה בעצמו, יכולים לחשוב שזהו ענין שנשאר ברוחניות, ולא נמשך בגשמיות – הנה על זה ממשיך:
"ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה"; וכיון שבכל החדשים ברור הדבר שהמשכת הברכה היא בענינים גשמיים, "לחיים ולשלום וכו'", עכצ"ל שגם ברכת חודש תשרי – שבכחה היא הברכה דכל שאר החדשים – נמשכת גם בענינים גשמיים, כמשל הלוקח, שלא יתכן שיהי' אצלו יותר ממה שקיבל מהמוכר.
איתא בספרים8 שברכת החודש בשבת מברכים היא זכר לקידוש החודש בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי', שאז היו ב"ד מכריזים בר"ח "מקודש מקודש"9, ולכן, בזמן הזה שחרב ביהמ"ק ובטלה סנהדרין, ובטל קידוש החודש – מברכים את החודש (לא בר"ח עצמו, מצד טירחא דציבורא, אלא) בשבת שלפניו (שבלאה"כ מתאספים כולם לבית-הכנסת10 ), בתור זכר לזמן שהיו מקדשים את החודש, וגם כדי לחבר זמן ההוא עם הזמן דלעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, שבו יחזרו לקדש את החודש.
ולכאורה: כיון שברכת החודש היא זכר לקידוש החודש, הרי כשם שעכשיו אין אנו מברכים חודש תשרי, כיון שהקב"ה מברכו בעצמו, הנה גם בזמן המקדש לא היו צריכים לקדש חודש תשרי?!
ויש לומר בדרך אפשר שהיא הנותנת: כיון שברכת החודש בזמן הזה היא רק זכר לקידוש החודש, הנה בחודש תשרי אין צורך בכך; משא"כ בנוגע לעצם הענין דקידוש החודש בזמן המקדש, הרי זה צריך להיות גם בחודש תשרי, כדלקמן (ס"ד).
ג. אך יש להקדים ולהעיר, שאף שברכת החודש אינה אלא זכר בלבד, הרי נוסף לכך שבענין ה"זכר" ישנה החשיבות והמעלה ד"מנהג ישראל" ש"תורה הוא"11, יש בו מעלה יתירה, שאין בו ההגבלות שבעצם הענין.
ולדוגמא: "זכר ליצי"מ" – הרי אף שיצי"מ עצמה היתה בזמן מסויים ובמקום מסויים, הנה ה"זכר ליצי"מ" הוא בכל זמן (שהרי זה מ"שש זכירות" שצ"ל בכל יום12 ) ובכל מקום.
ועד"ז בנוגע ל"זכר למעשה בראשית": אע"פ שבששת ימי בראשית נבראה בכל יום בריאה מיוחדת ליום זה, הנה הענין ד"זכר למעשה בראשית" הוא לא רק בנוגע לבריאה הפרטית של יום זה, אלא בנוגע לכללות הבריאה; וכן הענין ד"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – שזהו גם בבחי' "זכר", כיון שאינו בגילוי, כי אם בדיבור ובהבנה והשגה – שקאי על כל הנבראים שנבראו בששת ימי בראשית.
וכמו"כ בנוגע ל"זכר למעשה בראשית" שבענין השבת – שה"זכר" הוא לא רק לענין המנוחה שנתחדש בשבת, כמארז"ל13 "מה הי' העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה", אלא על כל מה שנברא בששת ימי בראשית.
ועד"ז בנוגע לר"ה, "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"14 – זכרון לא רק להבריאה דיום ראשון, אלא לכל מעשה בראשית.
ד. ונחזור לעניננו:
ברכת החודש אינה אלא "זכר" לקידוש החודש, אבל אינה דומה לקידוש החודש עצמו – שהרי ע"י קידוש החודש פעלו ב"ד חלות הר"ח, משא"כ בזמן הזה אין צורך לפעול זאת, כיון שכבר נפעל הדבר ע"י הלל הנשיא (נכדו של הלל הזקן)15, שקבע זאת לפני יותר מאלף שנים.
ולכן:
בנוגע לקידוש החודש שעל ידו נקבע ר"ח, שזהו ענין שנוגע לכמה דינים בתורה, החל מאמירת הלל וכו' – הרי כיון שהתורה "לא בשמים היא"16, והקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני"17, וכפי שמצינו במיוחד בנוגע לקידוש החודש, שהקב"ה אומר למלאכי השרת אני ואתם נלך לב"ד של מטה לידע אימתי קידשו את החודש18, כיון שזהו ענין שתלוי לגמרי בב"ד, וכמ"ש19 "אשר תקראו אותם", אתם כתיב, "אתם אפילו מזידין", וכ"ש שוגגין או אנוסים20 – צריך הדבר להעשות ע"י עבודת בנ"י דוקא;
אבל בזמן הזה, שאין צורך בענין של קידוש החודש בפועל, כי אם ברוחניות הענינים ובתור זכר בלבד, ע"י ברכת החודש – הרי זה יכול להיות גם ע"י הקב"ה בעצמו, ללא עבודת בנ"י, כבחודש תשרי, שרק הקב"ה מברכו בעצמו.
ומובן, שברכת חודש תשרי ע"י הקב"ה בעצמו היתה גם בזמן הבית, אלא שאז הי' צורך גם בקידוש החודש ע"י ב"ד לצורך קביעת הר"ח, משא"כ בזמן הזה שאין צורך בקביעת הר"ח ע"י ב"ד, נשארת רק הברכה שמברך הקב"ה בעצמו.
ה. וע"פ המדובר כמ"פ21 שכל הענינים שבפנימיות התורה ישנם גם בנגלה דתורה (כמובן גם משמותיהם, דכיון שנקרא "פנימיות", הרי מובן שיש גם החלק הנגלה שבזה, וכן לאידך, כיון שנקרא "נגלה", הרי מובן שיש גם החלק הפנימי שבזה) – הנה גם תורת הבעש"ט הנ"ל שחודש תשרי מברכו הקב"ה בעצמו, מרומזת בנגלה דתורה:
המשך הענין – שדוקא בר"ה (ר"ח תשרי) מצינו ענין שאינו תלוי כ"כ בב"ד, שאפילו לאחר המנחה דיום שלושים באלול, כשידעו בודאי שלא יקדשוהו, היו "נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש", ושניהם "קדושה אחת", בגלל ש"מן הדין (מצד למעלה) הי' הוא ראוי להיות יו"ט מן התורה"22 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס23 בלקו"ש ח"ט ע' 188-9.
ו. והנה, כיון שכל הענינים שהיו בזמן המקדש ישנם גם בזמן הזה, לכן, אע"פ שבזמן הזה אין אנו מברכים חודש תשרי, הנה כל שאר הענינים שבשבת מברכים צריכים להיות גם בשבת מברכים תשרי, כמו תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לאמירת תהלים וכו', שיש לעשות זאת גם בשבת שלפני ר"ה24.
ומצד גודל מעלת אמירת תהלים, שהו"ע שירות ותשבחות וכו' (כמבואר בארוכה בקובץ מכתבים אודות גודל ערך אמירת תהלים25 ), הרי מובן, שעי"ז ממשיכים כל ההמשכות עד למטה בגשמיות ממש.
ובפרט כשענין זה נעשה ביום הש"ק שבחודש אלול, ובפרט שבת סליחות (כמבואר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות סדר ההנהגה דשבת סליחות בליובאַוויטש26 ) – הרי עי"ז יומשכו כל ההמשכות בכל הענינים, בבני חיי ומזוני רויחי, לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.
* * *
ז. נוסף על האמור לעיל אודות ענינו המיוחד של השבת שלפני ר"ה, שזהו ענין ששייך לפרשת נצבים, כמ"ש רבינו הזקן בלקוטי תורה27 ש"פרשה זו קורין לעולם לפני ר"ה" (משא"כ פ' וילך שיש שנים שקורין גם אותה קודם ר"ה, כמו בשנה זו, אבל יש שנים שקורין אותה לאחרי ר"ה) – ישנו ענין נוסף שאירע בשבוע זה, אשר, ע"פ פתגם רבינו הזקן28 שצריך לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע, שעמה קשורים כל המאורעות שבמשך השבוע, הרי זה קשור עם פרשת וילך:
בפ' וילך29 נאמר "לקוח את ספר התורה הזה וגו'", שקשור עם מצות כתיבת ספר תורה30, וכמבואר במדרשי רז"ל31 שמשה רבינו כתב בכתב-ידו י"ג ספרי תורה, י"ב ספרי תורה לי"ב השבטים, וספר תורה הי"ג שתהא מונחת בארון (ספר העזרה32 ), וממנה היו מגיהים את כל ספרי התורה (כפי שנדפס בהשיחה33 שיצאה לאור לקראת שבת).
וענין זה קשור עם מאורע שהי' השבוע – שהביאו ספר תורה, והכניסו אותו לארון הקודש בבית-הכנסת של רבינו נשיאנו34.
ח. והענין בזה:
החידוש בכתיבת ספר תורה הוא – שענין התורה נמשך ובא בענין של מעשה, מעשה הכתיבה (לא רק מעשה זוטא, כמו דיבור, שעקימת שפתיו הוי מעשה35 (זוטא), אלא מעשה גמור), ובפרט שזהו מעשה הקשור עם מצוה, שאז, גם כאשר המעשה מצד עצמו אינו באופן של קביעות, אלא באופן של עראי (מאיזו סיבה שתהי'), הנה מצד ענין המצוה, "מצוותי' אחשבי'"36, הרי זה נעשה באופן של קביעות.
ולא עוד אלא שענין המעשה גופא נמשך למטה יותר – שבא באופן של התחלקות לי"ב שבטים, שבענין ההתחלקות מודגשת ההמשכה למטה יותר מאשר בענין המעשה סתם.
[ואף שלכאורה לא שייך ענין של התחלקות בנוגע לס"ת, שהרי כל ספרי התורה ענינם אחד, וכדמוכח מזה שמגיהים את כולם מהס"ת שבעזרה – הרי זה ע"ד שמצינו בנוגע לאות ה' דשם הוי', ה' ראשונה וה' אחרונה, שאע"פ ששניהם אות ה', שלכן יש בשם הוי' רק י"ב צירופים37, ולא כמו שם אדנ"י (ד' אותיות שונות) שיש בו כ"ד צירופים, מ"מ, יש בזה ההתחלקות דה' תתאה (קצה התחתון) וה' עילאה (קצה העליון), שלכן מצינו לפעמים שגם בשם הוי' יש כ"ד צירופים38, שזהו מצד ההתחלקות של ב' ההי"ן (שחלוקים גם בתמונתם39 )].
ומובן גודל העילוי שבהמשכת התורה למטה בענין המעשה – שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"40 (כפי שהובא ונתבאר בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן41 ), והיינו, שהגדלות של ענין התלמוד ("גדול תלמוד") באה (לא ע"י ענין ההבנה וההשגה, אלא) ע"י המעשה דוקא.
ט. ועוד זאת – שענין הס"ת קשור עם ענין העשירות וגם עם ענין השמחה:
ובהקדמה – שג' הקוין תורה עבודה (תפלה) וגמ"ח (מצוות), מתחלקים בכללות לב' קוין: תורה ומצוות (כולל גם תפלה), שמצוות קשורות עם עבודת האדם, וכן תפלה, שענינה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"42, ה"ה עבודת המטה; ואילו תורה ענינה המשכה מלמעלה, מבלי להתחשב עם מעמד ומצב המטה, שלכן מותר ללמוד תורה גם במעמד ומצב של היפך הטהרה, כדרשת חז"ל43 על הפסוק44 "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה". ואף שגם בתורה צ"ל יגיעת האדם, כמארז"ל45 "יגעתי ומצאתי תאמין", הרי היגיעה אינה אלא להבין את דבר ה' שישנו מן המוכן.
וכיון שתורה ענינה המשכה מלמעלה (מבלי להתחשב עם מעמד ומצב המטה), לכן יש בה ענין העשירות – לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו"46, אלא "אתה מחוייב לעשרו"47 – כמובן ממה שמצינו בקבלה ש"העשיר (לא ירבה)"48 קאי על ספירת התפארת49, שזהו"ע התורה; וכמובן גם מסיפור המדרש50 שכאשר תלמידי רשב"י ביקשו עשירות, הוציא אותם רשב"י לבקעה, ואמר: בקעה בקעה התמלאי זהב, ונתמלאה הבקעה דנרי זהב, ואמר להם רשב"י, שכל הרוצה יכול ליטול כרצונו – שזהו לפי שאצל רשב"י היתה "תורתו אומנתו"51, וע"י התורה נמשכת עשירות52.
[ואף שגם ע"י התפלה יכולים לפעול השפעות מלמעלה, כפי שמצינו53 אצל חוני המעגל שפעל ירידת גשמים ע"י תפלה54 – הרי55 פעולה זו היתה ע"י יגיעה גדולה, וגם לאח"ז, היתה ההשפעה רק לפי ערך התפלה: בתחילה – "התחילו גשמים מנטפין", ולאח"ז – השפעה באופן של "רוב טובה"; ואילו ע"י התורה נמשכת ההשפעה מלכתחילה באופן הרצוי, וללא יגיעה מיוחדת (מלבד היגיעה להבין את דבר ה', כנ"ל)].
ומצד זה יש בתורה גם ענין השמחה – כמ"ש56 "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", שלכן אסור ללמוד תורה בתשעה באב, והיינו, שלימוד התורה מביא לידי שמחה אפילו כשנמצאים בתשעה באב, שבו ביום חרב ביהמ"ק!
וכפי שמצינו שדוד המלך הי' משמח את עצמו בענין התורה, באמרו "זמירות היו לי חוקיך"57, והיינו, שאע"פ שהי' אצלו גם ענין התפלה, כעומד לפני המלך58, מ"מ, הי' משמח את עצמו (לא ע"י ענין התפלה, אלא) ע"י התורה דוקא.
[ולהעיר גם מהחילוק בין שמח"ת ליוהכ"פ, שישנם ענינים שבשמח"ת יכולים לאמרם, ובלשון הידוע59 : "שמח"ת שׁאַדט ניט", משא"כ ביוהכ"פ, אף שבו עומדים בתכלית העילוי בענין התפלה – שזהו מצד מעלת התורה דוקא, שהיא באופן של המשכה מלמעלה, מבלי הבט על מעמד ומצב המטה].
וזהו גם מה שרואים במנהג ישראל, שבשעה שמסיימים ספר תורה (וכן בשעה שמתחילים לכתבו, על מנת לסיימו), ובשעת הכנסת ספר תורה, ישנו ענין השמחה, וכמובא גם במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הידוע60 בנוגע לסדר ההנהגה בהכנסת ספר תורה (ומה שלא נהגו כן – הרי זה ענין בפני עצמו, ובכל אופן הרי זה דבר מוזר ("אַ מאָדנע זאַך"), וכנראה גם באשמת הציבור שלא איכפת לו כו').
י. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ויה"ר שכל העוסקים בהפצת התורה והמצוות, הפצת המעיינות והפצת היהדות בכלל, יצליחו בכל עניניהם הכלליים והפרטיים, והתורה תפעל להסיר מהם את כל הענינים המבלבלים והמפחידים, כדי שיוכלו להפיץ יהדות, תורה ומצוות, ומעיינות החסידות באין מפריע, באופן ש"נפל פחד היהודים עליהם"61, ועד שיזכו לקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש.
* * *
יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אתם נצבים היום גו'.
* * *
יב. כ"ק אדמו"ר שליט"א הכריז שהביאור בפרש"י יהי' על הפסוק62 "מחוטב עציך".
הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "מחוטב עציך", "מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים63 ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים",
– שהלשון "מ.חוטב עציך עד. שואב מימיך" מתייחס ל"גרך אשר בקרב מחניך", אלא שזהו סוג מיוחד של גרים שנתחדש באותו זמן, דכיון שעמדו בנ"י ליכנס לארץ כנען, לכן "באו כנענים להתגייר" ולהיות מכלל ישראל64 (כדמוכח מהמשך הכתוב "לעברך בברית גו'", דקאי על כל הסוגים שנימנו לפנ"ז), "כדרך (מאותו טעם) שבאו גבעונים בימי יהושע", כשעמדו בנ"י לכבוש את ארץ כנען, כמ"ש "ויעשו גם המה". ומוסיף "בערמה"65, לתרץ הקושיא למה התלוננו כל העדה על הנשיאים בימי יהושע, הרי גם משה עשה כן, כי, בימי יהושע באו "בערמה", ואילו בימי משה באו בכוונה גלוי'.
וההוראה בעבודה (יינה של תורה), שגם כאשר עוסקים בעניני העולם, שזהו"ע ד"כנענים", שפירושו סוחר, צ"ל העבודה באופן ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך", לחטוב ולהסיר את העצות ד"רבות66 מחשבות בלב איש"67, ולשאוב את המים שמצמיחים כל מיני תענוג68 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 114 ואילך.
* * *
יג. לאחרי השיחה הכריז כ"ק אדמו"ר שליט"א שבאגרת התשובה אוחזים כעת בפ"ה, בנוגע לענין "אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'".
הביאור באגה"ת פ"ה, בענין "ויפח באפיו נשמת חיים"69, ששולל האפשרות ש"יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון", כי "באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית', כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא70, ומלא כל הארץ כבודו71, ולית אתר פנוי מיני'72, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד73, ואיהו ממלא כל עלמין74 וכו'" – שאף שכבר נתבאר לעיל שהקב"ה נמצא בכל מקום, יש צורך להוסיף חידוש ש"אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'", ועל זה יש צורך בכמה ראיות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס75 בלקו"ש חל"ט ע' 73 ואילך.
יד. ויש להוסיף76 בביאור ה' הראיות וסדרם,
– שאינו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה: הראי' הא' היא מפסוק בתנ"ך; הראי' הב' היא גם מפסוק בתנ"ך; הראי' הג' ("לית אתר פנוי מיני'") היא מתיקוני זהר (כפי שרבינו הזקן מציין לפנ"ז בשער היחוד והאמונה77 ); לאח"ז מביא ראי' מפסוק בפ' ואתחנן; ולאח"ז מביא ראי' ("איהו ממלא כל עלמין") ממ"ש בזהר. ולכאורה, הי' צריך להביא הראי' הא' מפסוק בחומש, לאח"ז מנביאים וכתובים, לאח"ז מזהר ולאח"ז מתקו"ז (כידוע שבדרך כלל בא זהר לפני תקו"ז) –
שהם כנגד ה' הדרגות שבשם הוי', ד' אותיות וקוצו של יו"ד, שכולם נמשכים למטה בנפש האדם78, ללא דבר החוצץ ביניהם.
ובהקדמה – שיכול להיות דבר שאינו חוצץ לגבי גילוי נעלה יותר, אבל לגבי גילוי שלמטה ממנו ה"ז חוצץ, או להיפך, שאינו חוצץ לגבי גילוי תחתון במדריגה, אבל לגבי גילוי נעלה יותר ה"ז חוצץ (וכמדובר לעיל79 אודות ענין המילה, שלגבי הגילויים שלפני מ"ת, הי' מספיק ענין המילה, הסרת הערלה הגסה, אבל לגבי הגילויים שלאחרי מ"ת, יש צורך גם בענין הפריעה, הסרת הערלה הדקה, שגם היא מפסיקה לגבי הגילוי היותר נעלה שלאחרי מ"ת). ולכן, הראי' שאין דבר חוצץ כו', צריכה להיות בנוגע לכל פרטי המדריגות.
וכיון שהענין ד"ויפח גו'" הוא מלמעלה למטה, הנה גם סדר הראיות הוא מלמעלה למטה:
א) "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" – כמבואר בחסידות80 שפסוק זה קאי על בחי' סוכ"ע, "אני" דייקא, שלגבי בחי' זו הנה ב' הענינים "שמים" ו"ארץ" הם בשוה, שלכן, "את השמים ואת הארץ (בהשוואה) אני מלא". ודוגמתו בשם הוי' הוא בחי' קוצו של יו"ד, שנמשך גם בנשמת האדם.
[וכאן לא הביא רבינו הזקן סיום הכתוב: "נאום ה'", שהביאו לעיל בפמ"ח81 – כי:
"נאום ה'", שהו"ע הדיבור, מורה על המשכת בחי' הסוכ"ע ("אני") למטה עד לבחי' ה' תתאה.
ולכן: בפמ"ח, שבו מבאר הענין דסוכ"ע, ש"אין הפי' סובב ומקיף מלמעלה בבחי' מקום ח"ו", אלא "שאין השפעת אור א"ס מתלבש ומתגלה בהם בבחי' גילוי, רק מעט מזעיר הארה מועטת מצומצמת מאד מאד .. אבל עיקר האור .. נק' מקיף וסובב, מאחר שאין השפעתו מתגלית .. אף שהוא בתוכה ממש" – מביא בפסוק "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" גם את הסיום "נאום ה'", כיון שההדגשה היא שבחי' הסוכ"ע נמצא גם בעוה"ז, ע"י המשכתו בבחי' הדיבור;
משא"כ כאן ההדגשה היא שבנשמת האדם מתגלה גם הבחי' היותר נעלית דקוצו של יו"ד שקשורה עם בחי' סוכ"ע, לכן אינו מביא את הסיום "נאום ה'", שמורה על ההמשכה בבחי' ה' תתאה].
ב) "ומלא כל הארץ כבודו" – כמבואר בחסידות82 הטעם שכאן לא נאמר "שמים", אף ש"כבודו" מלא גם את השמים, כיון שהכוונה היא לבחי' כבוד עילאה, בחי' החכמה, שהיא המקור לבחי' המלכות, "ארץ", כידוע בענין "אבא (חכמה – כבוד עילאה) יסד ברתא"83 (ארץ). ומזה מוכח, שגם בחי' החכמה – אות יו"ד של שם הוי' – נמשכת בנשמת האדם.
ג) "ולית אתר פנוי מיני'" – קאי על ספירת הבינה, ה' עילאה, כמבואר בחסידות84 שהתחלת ענין השטח – "אתר" – הוא בבינה.
[וכאן לא הביא רבינו הזקן המשך המאמר "לא בעילאין ולא בתתאין", שהביאו בשער היחוד והאמונה77 – כי, בשעהיוה"א ההדגשה היא שהקב"ה נמצא בכל מקום, ולכן מביא גם התיבות "לא בעילאין ולא בתתאין", שגם שם "לית אתר פנוי מיני'", משא"כ כאן מדובר אודות ספירת הבינה ("אתר") כפי שהיא למעלה מהתחלקות ד"עילאין" ו"תתאין", והפירוש ד"לית אתר פנוי מיני'" הוא לא בנוגע למציאות של "אתר" (מקום) ממש, שבו נמצא הקב"ה, אלא רק אודות נתינת מקום ל"אתר", דכיון שנרגש בו ש"לית אתר פנוי מיני'", הרי אינו בבחי' מציאות. וע"ד המבואר במ"א85 בנוגע לעולם הבריאה, שזהו רק נתינת מקום (אפשריות) למציאות יש, ולא יש ממש, כיון שנרגש בו מקורו כו'].
ד) "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – קאי על אות וא"ו של שם הוי', בחי' המדות, שזהו"ע ד"בשמים ממעל", שקאי על בחי' ז"א86, מדות [ומ"ש גם "על הארץ מתחת", שקאי על מלכות, אע"פ שכאן מדובר רק אודות בחי' ז"א – הרי זה לפי שלא יכול להיות פעולה וגילוי של בחי' המדות (ז"א) ללא מלכות (כמשנת"ל87 במ"ש בפ"ד בענין "לך ה' הגדולה עד לך ה' הממלכה ולא עד בכלל"), אלא שזהו בחי' המלכות כפי שכלולה בז"א]. ועז"נ "אין עוד", שגם בבחי' ההתחלקות דמדות אין מציאות אחרת מלבדו ית'.
ה) "ואיהו ממלא כל עלמין וכו'" – קאי על ספירת המלכות, ה' תתאה, כפי שהיא בנשמה למטה. ומוסיף "וכו'" – להורות גם על בחי' מלכות דאצילות כפי שנמשכת ויורדת בבי"ע.
[ובעבודה הו"ע "בכל דרכיך דעהו"88, שזוהי העבודה בעניני הרשות, שאי אפשר לקרוא אותם בשם "תורה" או "מצוות", להיותם עניני הרשות, ואעפ"כ הרי הם בכלל הקדושה, וכמו "חולין שנעשו על טהרת הקודש"89, שזהו באופן של "וכו'" לגבי ענין הקדושה].
טו. בסיום ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:
וכאשר מתנהגים באופן האמור, אזי נעשה הענין ד"אתם נצבים היום כולכם וגו"27, "נצבים קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין"2,
וזוכים לשנה מבורכת (פשוט אויף אידיש און זשאַרגאָן: "אַ געבענטשטער יאָר") בבני חיי ומזוני, ועד באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"90, "נחלה בלי מצרים"91,
ומתוך שמחה וריקוד – "שמחת עולם על ראשם"92 – באים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בעגלא דידן.
[ניגנו "ופרצת", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה.
לאחרי אמירת ברכה אחרונה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המשקה והמזונות להרב משה הכהן דובינסקי (עבור ה"מלוה מלכה"), ואח"כ התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו".
לאחרי תפלת מנחה, התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אנא עבדא"].
הוסיפו תגובה