בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
א. ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות ההנהגה דשבת פרשת ראה (שכבר נדפסה1, וכבר דובר בארוכה אודותה2 ) – שקשורה עם חודש אלול, שבת מברכים חודש אלול, או שבת ר"ח אלול – כולל גם בנוגע להתחלות המאמרים של רבותינו נשיאינו, שבדרך כלל היו מתחילים בפסוק3 "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וגו'" (היפך הברכה) שבהתחלת הפרשה.
[ואע"פ שיש כמה מאמרי רבותינו נשיאינו, החל מלקוטי תורה, שמתחילים בפסוק אחר – הרי המדובר בהשיחה הוא אודות הדור שלו והדור שלפניו].
ולהעיר, שהתחלת הפרשה שייכת לכל הפרשה, כמובן מזה שהפרשה כולה נקראת בשם "ראה", ובכללות יותר קשורה כל הפרשה עם כל הפסוק: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה".
ב. ויש לבאר השייכות של פסוק זה לחודש אלול:
ובהקדים המבואר בלקו"ת ד"ה ראה אנכי גו'4 (אף שענין זה נתבאר שם בתור הקדמה), ש"יש בחינת שם הוי' בכל אחד ואחד", "בבחי' פנים שלהם", בפנימיות נפשו. ומתחיל לבאר ענינה של בחינת יו"ד של שם הוי', שזהו הביטול שלמעלה מטעם ודעת שנמשך מבחי' החכמה, ומבאר, ש"לעתיד לבוא יהי' בחי' חכמה בחי' ביטול הנ"ל בהתגלות בכל אחד ואחד מישראל, משא"כ עכשיו כו'" (שזהו בהעלם).
אמנם, כיון שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"5, בהכרח לומר, שבעבודה, הנה גם עכשיו ישנו ענין זה בגלוי.
והענין בזה:
בד' אותיות שם הוי' – הנה אותיות ו"ה, קאי על תורה ומצוות, שעז"נ6 "והנגלות לנו ולבנינו", ו"ה נגלות7, כיון שזוהי עבודה שבגלוי; ואותיות י"ה7, קאי על "הנסתרות לה' אלקינו"6, "דאינון דחילו ורחימו דבמוחא ולבא דכל חד וחד לפום שיעורא דילי', לפום מה דמשער בליבי'"8, אבל ענין זה פועל עילוי ושלימות בעבודה דתומ"צ.
אך ענין זה יתגלה רק לעתיד לבוא, כי, "אמרו רז"ל9 שבזמן הגלות אין השם שלם כו', והיינו, שאותיות ו"ה הם מפורדים מאותיות י"ה"10, כך, שבגלוי ישנו רק הענין דו"ה, שזוהי העבודה דתומ"צ; ועז"נ11 "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", אפילו בדרא דמשיחא12, ורק כאשר ימחה זרעו של עמלק, אזי יהי' "השם שלם" – שם הוי' בשלימותו, וגם "הכסא שלם", היינו, לא רק "כס", שמורה על ההעלם, אלא "כסא."13.
והנה, הכח לפעול החיבור של כל ד' אותיות שם הוי', ו"ה עם י"ה, הוא – מצד בחי' אנכי שלמעלה מהוי', שמשם נמשך הכח שהעבודה דתומ"צ, ו"ה, תהי' קשורה עם בחי' י"ה.
ג. וזהו גם מ"ש "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה":
ברכה וקללה – הם ב' הקוין ד"עשה טוב" ("ברכה") ו"סור מרע" ("קללה" – כי, ביטול הקללה היא ע"י העבודה ד"סור מרע"), שזהו כללות ענין המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וכן ענין התורה, שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"14, שהרי גם בשביל הענין ד"סור מרע" יש צורך בלימוד התורה כדי לידע להזהר מהדברים האסורים.
ועז"נ "אנכי נותן לפניכם גו' ברכה וקללה" – שכדי שיהי' החיבור של התומ"צ ("ברכה וקללה"), ו"ה, עם בחי' י"ה, שזהו"ע ד"לפניכם", בחי' הפנימיות, הרי זה ע"י בחי' "אנכי" שלמעלה מי"ה וו"ה.
ד. והענין בזה:
"אנכי" כשלעצמו – הוא למעלה מכל מדידה והגבלה, למעלה מכל סדר השתלשלות, ועד ש"לא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל כו'"15 (אפילו לא בקוצו של יו"ד, שרומז על בחי' הכתר, כמבואר באגה"ת16 ). וענינו בעבודה הו"ע התשובה, שהיא למעלה מתומ"צ הקשורים עם שם הוי', ולכן בכחה לתקן את כל הפגמים שנעשו בשם הוי'17.
אמנם, לפעמים מבואר שגם בחי' אנכי שייכת לסדר השתלשלות, וכמ"ש במ"ת – שהי' בסדר השתלשלות בלבד – "אנכי הוי' אלקיך"18 ; ואילו הענין ד"אנכי" כפי שהוא למעלה לגמרי מכל מדידה והגבלה והדרגה כו' – נרמז ב"אנכי אנכי"19 (ב"פ) שנאמר בנוגע לענין התשובה20.
אך הענין הוא – שיש בזה ב' דרגות: (א) הענין ד"אנכי" שלמעלה מהשתלשלות לגמרי, (ב) הענין ד"אנכי" כפי שנמשך בסדר השתלשלות.
ודוגמתו בענין התשובה:
א) ענין התשובה כפי שהיא למעלה לגמרי מתומ"צ, שלכן בכחה לתקן את הפגמים שנעשו בתומ"צ. ועל זה אמרו רז"ל21 "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו".
ב) ענין התשובה כפי שנמשך בענינים פנימיים ופועל על קיום התומ"צ,
– וע"ד שענין המס"נ פועל על קיום התומ"צ, כמבואר בתניא22 הטעם ש"צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש", אף ש"הבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו'", שזהו "משום שקיום התורה ומצותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו, שיהי' קבוע בלבו תמיד .. כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד כו'". ועד"ז בנוגע לפעולת התשובה על קיום התומ"צ, ולדוגמא, שניכר שקיומם הוא ע"י בעל-תשובה –
שזהו גם מה שהתשובה עצמה היא חלק מתומ"צ – מצוה אחת מתרי"ג מצוות (ענין הוידוי, או כללות ענין התשובה – ככל אריכות השקו"ט שדובר בזה23 בנוגע לדברי רבינו הזקן בפרק ראשון של אגה"ת), שלכן הרי זה שייך גם אצל צדיק שמקיים כל תרי"ג המצוות (ונוסף לזה ישנו ענין נעלה יותר – "לאתבא צדיקייא בתיובתא"24, שגם אצל צדיקים יהי' העילוי של עבודת התשובה כפי שהיא למעלה מתומ"צ).
וזהו גם הענין ד"ראה אנכי נותן גו' ברכה וקללה" – בחי' אנכי הקשורה עם ענין התומ"צ, שנחלקים למצוות עשה (עשה טוב) ומצוות לא תעשה (סור מרע), "ברכה וקללה".
ה. וההוראה מזה – כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר25 שמכל ענין צריך להיות "בכן", בנוגע לעבודה בפועל:
אע"פ שבכל השנה כולה צריכה להיות עבודת התשובה, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"26, מ"מ, עיקר העבודה בכל השנה היא בקיום התומ"צ, והתשובה היא רק פרט בקיום התומ"צ; אבל יש זמנים מיוחדים בשנה, כמו חודש אלול, שבהם צריכה להיות עבודת התשובה מצד עצמה, כפי שקשורה עם הענין ד"אנכי" ב"פ, להיותה למעלה מכל סדר השתלשלות ולמעלה מענין התומ"צ, ואז, עבודת התשובה היא העיקר, וקיום התומ"צ הוא רק פרט בעבודת התשובה.
וכיון שענינו של יום השבת ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"27, כל ימי השבוע, וביניהם גם ר"ח אלול, שכולל את כל ימי חודש אלול, שבהם צריכה להיות עבודת התשובה הנ"ל – הרי מובן, שעבודת התשובה של חודש אלול מתחילה כבר משבת מברכים חודש אלול.
ולכן קורין בו "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", שרומז גם על ענין התשובה – כי, הענין ד"אנכי נותן גו' קללה", קאי על ענין התשובה שעל ידה נהפכת הקללה לברכה28, שזוהי ברכה נעלית יותר מאשר ברכה סתם.
[וזהו גם הטעם29 שמ"ת מתחיל באות א' ("א.נכי"), ולא כמו בריאת העולם שהתחלתה באות ב' ("ב.ראשית"), ר"ת ברכה, ולא באל"ף, כיון שיש חשש שהאל"ף יומשך למקום בלתי רצוי כו' – כיון שע"י התורה יכולים להפוך את הקללה לברכה].
וכיון שענין זה הוא באופן ד"ראה", ענין הראי', ובאופן ד"נותן", ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"30, "יותר מדאי"31 – הנה "כמים הפנים לפנים גו'"32, כך, שגם מצד האדם נעשית עבודת התשובה מתוך שמחה, ומתוך בטחון שמחודש אלול באים לחודש תשרי באופן שזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה.
* * *
ו. נוסף על האמור לעיל בנוגע לחודש אלול, שזהו מצד השייכות של יום השבת לימי השבוע שלאח"ז, שמתברכין ממנה, ישנה גם השייכות של יום השבת לימי השבוע שלפנ"ז, שמהם נעשית מציאותו של יום השבת, כדברי הגמרא33 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", וקאי (לא רק על יום ששי, אלא גם) על כל ימי השבוע, כמסופר בגמרא34 אודות הנהגת שמאי הזקן, ש"כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה, אומר זו לשבת וכו'", והיינו, שההכנה לשבת היא במשך כל ימי השבוע.
ולכן, הרי זה הזמן המתאים להמשיך ולהשלים (ועכ"פ להמעיט את החסרון ב)ביאור הענינים שאודותם דובר בהתוועדות שלפנ"ז (כיון ששאלו שאלות על כמה פרטים35, וגם אם אינם ענינים עיקריים, הרי הם דורשים ביאור), ובפרט שכל ענין השבת הוא לפעול שלימות בהחסרון שבימות החול, כמארז"ל36 "מה הי' העולם חסר כו' (כפרטי הדעות בזה) באת שבת כו'", וזהו גם א' הפירושים ב"ויכולו"37, מלשון שלימות38, ובהתאם לכך צריך להשלים גם ביאור ענינים הנ"ל.
ז. דובר בהתוועדות הקודמת39 בנוגע ל"במה",
– שאינה "מנוחה" ו"נחלה"40, שזהו ענינו של ביהמ"ק בלבד, ואפילו לא המשכן, עליו נאמר41 "ואהי' מתהלך באוהל" (ועאכו"כ לא ב"במה", אפילו של ציבור ורבים – "במה גדולה"), אלא שענינו של ביהמ"ק הוא ענין שנעשה מצד למעלה, כמ"ש42 "ושכנתי בתוכם", ואילו עבודת האדם ("אדם לעמל יולד"43 ) בענין זה היא עבודת הקרבנות, וכמ"ש הרמב"ם44 שביהמ"ק הוא "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות".
ולכן מצינו במאמרי ההילולא, ד"ה באתי לגני45, שבהמשך להמדובר אודות הענין ד"ושכנתי בתוכם", ממשיך לבאר ש"אחת העבודות שהי' במקדש הו"ע עבודת הקרבנות" – דלכאורה מהי השייכות של עבודת הקרבנות ל"ושכנתי בתוכם" – כי, מצד למעלה, כל ענינו של ביהמ"ק הוא "ושכנתי בתוכם", ובזה צריכה להיות גם עבודת האדם, שזהו ענין הקרבנות, שענינם הוא קירוב הכחות והחושים46 –
שההקרבה בבמה אינה פועלת שתתפשט הקדושה במקום שבו הוקרב הקרבן, משא"כ במזבח שבמקדש, שהקרבת הקרבן פועלת קדושה גם במקומו.
המשך הביאור – דאף שלכאורה אין קדושת המזבח תלוי' בקרבנות, הרי נוסף לכך שקדושת המזבח מעיקרא נעשית ע"י קרבנות מסויימים, ישנו גם הדין ד"קיץ המזבח"47, שמקריבים קרבנות אך ורק בשביל המזבח עצמו – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א39 שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א48.
וכן הוא בודאי ע"פ פנימיות הענינים – שהרי קדושת ביהמ"ק היא מבחי' ממכ"ע, כי "קדושת המקדש .. מפני השכינה"49, ו"שכינה", ע"ש ששוכנת ומתלבשת כו'50, היא בחי' ממכ"ע, ואילו ע"י הקרבנות, ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס"46, ניתוסף בביהמ"ק המשכת בחי' א"ס.
וכל זה שייך בעבודה גם עתה:
ובהקדם מ"ש הרמב"ם49: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה".
וזהו גם ענינה של ירושלים – ע"ש יראה וע"ש שלם51, שהו"ע שלימות היראה52. וכמובא בתוס'53 בנוגע ליהודי שהי' בא לירושלים, אפילו לצורך אכילת מעשר שני, "לפי שהי' רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, הי' מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה".
וכן הוא בעבודת כל אחד מישראל – שגם מי שנמצא בחוץ- לארץ, והיינו, שבמשך כל היום עסוק בעניני העולם, הנה למשך כמה רגעים ביום צריך לעלות למדריגת ארץ ישראל וירושלים, וליקח עמו את כל עניניו, "מעשר דגנך ותירושך ויצהרך"54, ואם "לא תוכל שאתו גו' ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת וגו'"55, והכוונה בזה – שתהי' פעולה נמשכת (בלשון הנגלה56 ) על כל היום כולו, והיינו, שגם לאחרי שחוזר לחו"ל, לעניני העולם, לוקח ומביא עמו את עניני ירושלים כו'.
ח. המשך הביאור בענין החילוק בקרבן העצים דעשרים באב ועשרים באלול – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א57 שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
וע"י העבודה דחודש אלול, הנה גם תשעת הימים של חודש אב שהיו שייכים ללעו"ז58, יהפכו לששון ולשמחה.
וענין זה קשור גם עם מ"ש "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", שזהו הענין ד"ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך"59, שזהו ענין נעלה יותר מאשר ברכה סתם, ע"ד מעלת בעלי תשובה על צדיקים.
וממשיכים את הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, בכל הענינים דבני חיי ומזוני רויחי.
* * *
ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו גו'.
* * *
י. בהמשך לכך שלאחרונה מרבים לדבר אודות תפילין, חפשתי אם יש בפרשת השבוע פירוש רש"י הקשור עם ענין התפילין. ובכן, עזר השי"ת... שלא זו בלבד שישנו פירוש רש"י הקשור עם ענין התפילין, אלא ענין התפילין מפורש להדיא בפירוש רש"י, ויתירה מזה, כפי שיתבאר לקמן, הנה חידושו של רש"י בפירושו הוא שהכתוב מדבר אודות תפילין, ולולי זאת, מצד הלימוד דבן עשר למשנה ובן חמש עשרה לגמרא, לא מדובר בכלל אודות תפילין; ויש לקוות שיזכור מה שלמד בהיותו בן חמש למקרא – "גירסא דינקותא" – שמדובר אודות תפילין.
על הפסוק60 "לא תוסף עליו", מפרש רש"י: "חמשה טוטפות בתפילין וחמשה מינין בלולב61, ארבע ברכות בברכת כהנים".
ובכן, פירוש רש"י זה מוקשה כולו, הן מצד קושיות על אתר גופא, והן קושיות מצד השוואת פירושו בפרשתנו עם פירושו בפ' ואתחנן.
יא. ולכל לראש – ה"קלאָץ קושיא":
בפסוק נאמר60 "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות" – דקאי על כל תרי"ג מצוות. וא"כ, כאשר נאמר לאח"ז "לא תוסף עליו", אפשר לפרש בפשטות – כפי שמפרשים כמה פשטני המקרא62 – שכוונת הכתוב שאין להוסיף מצוות חדשות נוסף על תרי"ג המצוות.
[ואכן מצינו שקו"ט בהלכה63 בנוגע לז' מצוות דרבנן, שלכאורה הרי זה היפך "לא תוסף עליו", וכפי שמבאר רבינו הזקן64 ש"ז' מצות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן, שהרי כבר נאמר לא תוסף, אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהם במספר תרי"ג כו'"*].
*) עפ"ז מתורץ גם איך יתאים זה (ז' מצות דרבנן) עם מארז"ל65 רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח אברים שס"ה מל"ת כנגד שס"ה גידים.
ומה גם שהפירוש שהאיסור הוא שלא להוסיף מצוות חדשות מובן ומסתבר יותר מאשר הפירוש שהאיסור הוא שלא להוסיף בהמצוה גופא – כי, בשלמא בנוגע למצוה חדשה, יש מקום שמצד "פרומקייט" ירצה אדם להוסיף עוד מצוה, ולכן יש צורך לצוות על זה, משא"כ בנוגע להוספה בהמצוה גופא, הרי כיון שהקב"ה צוה ארבע, למה ירצה להוסיף חמש – סתם כדי "להכעיס"?!... כך, שמלכתחילה אין סברא לעשות זאת, שיהי' צורך לצוות על זה.
[ואין לתרץ שעפ"ז יוקשה מהו הפירוש "ולא תגרע ממנו", שהרי פשיטא שכיון שהקב"ה צוה לעשות מצוות, יש לעשותם כולם, ולא לגרוע מהם, ומאי קמ"ל – כי, בפיסקא שלפנ"ז מפרש רש"י מ"ש "תשמרו לעשות", "ליתן לא תעשה על עשה האמורים בפרשה", וא"כ, אפשר לפרש עד"ז מ"ש "לא תגרע ממנו", שהכוונה היא ליתן לא תעשה על הדבר, אף שמובן מעצמו].
יב. וכן צריך להבין בפירוש רש"י עצמו:
א) מדוע מביא רש"י שלש דוגמאות – לא אחת או שתים, וגם לא ארבע או חמש, אלא שלש דוקא?
יש מפרשים שרש"י מביא שלש דוגמאות בגלל שבתלת זימני הוי חזקה66. אבל: (א) כל המושג של שלש פעמים לא הובא בפירוש רש"י אלא לענין "שור מועד"67, אבל לא בנוגע לענינים של תומ"צ, כך, שלא מסתבר שרש"י יביא שלש דוגמאות בגלל שיש דין "חזקה". (ב) ועיקר: זה עתה למדנו בפירוש רש"י בפ' עקב68 "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות", ורש"י מביא שתי דוגמאות: "הניחו תפילין עשו מזוזות", ולא שלש! וזאת – למרות שבספרי68 הובאה דוגמא נוספת: לימוד התורה, וכמשנת"ל69 הטעם שרש"י אינו מביא זאת. וא"כ, מדוע כאן הוצרך רש"י להביא שלש דוגמאות?
ב) בנוגע לסדר שלש הדוגמאות – מביא רש"י תחילה מצות תפילין, שנאמרה בפרשת ואתחנן70, ואח"כ מביא מצות לולב, שנאמרה בפרשת אמור71, ואח"כ ברכת כהנים, שנאמרה בפרשת נשא72, ולכאורה, אין זה מן המוקדם אל המאוחר, ולא מן המאוחר אל המוקדם, וא"כ, למה הביאם רש"י בסדר זה דוקא?
ואף שיש לתרץ בדוחק שרש"י מביא תחילה מצות תפילין כיון שנאמרה כבר בפ' בא73 – הרי עדיין אינו מובן:
ג) למה הביא רש"י דוגמא ממצוות אלו (תפילין לולב וברכת כהנים) דוקא – הרי גם לפני מצות תפילין שנאמרה בפ' בא, יש עוד מצוות, החל מפרשת "החודש הזה לכם", שבה נאמרה המצוה דקרבן פסח74 [שאף שנאמרה קודם מ"ת, הרי חיובה גם לדורות, כמו מצות תפילין שבפ' בא], והרי גם בה צריך להזהיר "לא תוסף עליו", שלא יקריב ב' פסחים; וכן המצוה דאכילת מצה, "שבעת ימים תאכל מצות"75, ולא שמונה ימים (וכפי שמצינו במפרשים63 שקו"ט בנוגע ליו"ט שני, מדוע אינו בסתירה להציווי "לא תוסף עליו").
ובפרט שבספרי60 הובאו דוגמאות אחרות: "לא תוסף עליו .. מכאן אמרו, הניתנים במתנה אחת שנתערבו בניתנים במתנה אחת, ינתנו במתנה אחת. ד"א לא תוסף עליו .. שאין מוסיפים לא על הלולב ולא על הציצית". ואילו רש"י משמיט זריקת דם ומביא תפילין, ומשמיט ציצית ומביא ברכת כהנים* (שנזכרה בגמרא76 ).
*) בספרי שם: "מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים, שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך, אומר ה' אלקי אבותיכם יוסיף עליכם וגו', ת"ל דבר, אפילו דבר לא תוסף עליו". אבל, זהו רק בסוף הפיסקא, ונלמד מתיבת "דבר", ולא מ"לא תוסף", ודלא כפירוש רש"י.
ד) מדוע כותב רש"י "חמשה טוטפות בתפילין", ולא כהלשון הרגיל (גם בפירוש רש"י77 ) "חמש פרשיות" או "חמשה בתים"?
ובפרט ש"חמשה טוטפות" הרי זה סתירה מיני' ובי', שהרי הפירוש ד"טטפת" הוא ארבע, כפי שפירש רש"י78 "טטפת, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים"!
יג. ויש להוסיף ולדייק בפירוש רש"י – בהשוואה לפירושו בפ' ואתחנן, על הפסוק79 "לא תוסיפו על הדבר", "כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן לא תגרעו":
א) בפ' ואתחנן כותב רש"י "חמש פרשיות בתפילין", ואילו בפרשתנו משנה וכותב "חמשה טוטפות"?
ב) בפ' ואתחנן מביא רש"י "חמש ציציות", ואילו בפרשתנו מביא "ארבע ברכות לברכת כהנים"?
ובפרט שהדוגמא דציצית שהובאה בספרי היא (לא בפ' ואתחנן, אלא) בפרשתנו, ואעפ"כ הביאה רש"י בפ' ואתחנן, והשמיטה בפרשתנו!
ג) בפ' ואתחנן מעתיק רש"י רק את התיבות "לא תוסיפו" (ואינו מעתיק התיבות "על הדבר"), ואילו בפרשתנו מעתיק רש"י לא רק התיבות "לא תוסף", אלא גם תיבת "עליו"?
ד) בפ' ואתחנן כותב רש"י "כגון חמש פרשיות כו'", משא"כ בפרשתנו.
ה) בפ' ואתחנן מסיים רש"י "וכן לא תגרעו", משא"כ בפרשתנו.
[ואין לומר שבפ' ראה מוכרח רש"י לשנות הפירוש מפ' ואתחנן, דכיון שענין זה חוזר ונשנה, עכצ"ל שכוונת הכתוב להוסיף בזה כו' – שהרי כבר פירש רש"י על הפסוק "בכל לבבכם ובכל נפשכם" בפ' עקב80 : "והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך81, אלא אזהרה ליחיד אזהרה לציבור", ועד"ז אפ"ל גם בנדו"ד, ש"לא תוסיפו" היא אזהרה לציבור, ו"לא תוסף" הוא אזהרה ליחיד].
ועכצ"ל שכל פרטי הענינים שבפירוש רש"י, הן בפ' ואתחנן והן בפרשתנו, מוכרחים ע"פ פשטות הכתובים, וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
יד. בנוגע ללימוד ענין באגרת התשובה, נתעכב על מ"ש בסיום פרק ד' (שבו אוחזים עתה) בנוגע לד' אותיות שם הוי' כפי שהם בנשמת האדם (שזהו ענין השייך גם לפרשת השבוע, כיון שענין זה נתבאר גם בלקו"ת ריש פרשתנו) – שלאחרי שמבאר ענינם של אות יו"ד ואות ה"א, ממשיך: "ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה, הן אותיות וא"ו ה"א וכו'".
ויש לבאר דיוק הלשון "עבודה האמיתית" – בהמשך למ"ש בהתחלת הפרק: "התחלת מצות התשובה ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם" – ע"ד מ"ש בחלק ראשון בתניא82 בנוגע לענין האהבה שהיא שרש כל רמ"ח מ"ע והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה, ש"המקיימן באמת הוא האוהב את שם הוי' וכו'", כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (בקונטרס העבודה83 ) שהכוונה בזה היא לקיום המצוות מתוך חיות (כמו "הידור מצוה (ש)הוא ע"י החיות שבהמצוה והיוקר שבה"); ועד"ז יש לפרש מ"ש באגה"ת "עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות" – שאין הכוונה לשלול עבודה שאינה אמיתית (שהרי זה דבר המובן מעצמו), אלא הכוונה היא לעבודה מתוך חיות שבאה ע"י הקדמת אהבה ויראה.
טו. ויש לבאר גם הענין ד"עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה, הן אותיות וא"ו ה"א":
יש שרוצים לפרש שאות ו' קאי על קול ודיבור (כפי שהקול נמשך בדיבור), ואות ה' קאי על מעשה (כמו ה' תתאה למעלה שקאי על ענין הדיבור).
אבל באמת אי אפשר לפרש כן, שהרי לפנ"ז (בנוגע לד' אותיות שם הוי' כפי שהם בספירות) מבאר ש"בחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין נכללת ונרמזת באות ה"א .. ואח"כ כשנמשכת .. יותר למטה לעלמין דאתגליין .. נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה, כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה, וגם המשכה זו היא ע"י מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות .. במספר שש כו'"; ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לנשמת האדם – שאות ו' שייכת לענין המדות, ואילו ענין הדיבור והמעשה שייך לאות ה' (אחרונה).
ועפ"ז צריך להבין מ"ש ש"קול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו ה"א" – דלכאורה (א) אות וא"ו שייכת לענין המדות, (ב) מהו הענין ד"קול"?
גם צריך להבין מ"ש "עסק התורה והמצות" – הרי לא מדובר כאן אודות ענין ההשגה שבתורה או כוונת המצוות, שנכללים בענין ההתבוננות כו', שזהו ענינה של אות ה' ראשונה, אלא מדובר בעיקר אודות ענין הדיבור והמעשה, שזהו ענין המצוה שבלימוד התורה – מצות לימוד התורה, וא"כ מספיק לומר "עבודה האמיתית (בחיות) במצוות", שבזה נכללת גם מצות לימוד התורה, ולמה הוצרך לפרט ענין התורה בפני עצמו, ולא עוד אלא שמוסיף ומדגיש "עסק התורה"?
רבינו הזקן מבאר כאן ענין ה"עבודה האמיתית" בדיבור ומעשה, שהיא מתוך חיות מצד האהבה ויראה (כנ"ל), והיינו, שההמשכה לה' תתאה (דיבור ומעשה) היא באופן שנשאר הקשר והחיבור עם ענין המדות.
ולכן מוסיף כאן ענין ה"קול" – כי, ההמשכה ממדות לדיבור (ומעשה) היא ענין הקול:
מבואר בדרושי חסידות85, שקול הוא "ממוצע" שעל ידו נמשך מהשכל (וגם מהענינים שלמעלה מהשכל עד לעצם הנפש) לאותיות הדיבור, כי, השכל מצד עצמו הוא פשוט ולמעלה מהגבלות האותיות, ולכן צ"ל ממוצע ביניהם, שזהו ענין הקול – קול פשוט, שהוא אמנם למטה מהשכל, אבל הוא למעלה מהאותיות, ולכן על ידו נעשית ההמשכה מהשכל לענין הדיבור.
ומזה מובן גם בנוגע להמשכה מענין המדות לענין הדיבור – שנעשית ע"י הממוצע דענין הקול.
וזהו מ"ש רבינו הזקן "קול ודבור" – שאין הכוונה לקול הדיבור, אלא לקול פשוט שעל ידו נמשך מהמדות לדיבור, והיינו, שגם בענין הדיבור מודגש הקשר והשייכות לענין המדות.
יז. ובענין זה מדגיש רבינו הזקן במיוחד את הענין ד"עסק התורה":
הביאור באגה"ת בענין ד' אותיות שם הוי' מיוסד על "מאמר אליהו" – כפי שמתחיל: "וביאור הענין כנודע ממאמר אליהו86 אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וכו'".
וכיון שבמאמר אליהו איתא "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", לא יכול רבינו הזקן לומר שה' תתאה קאי על ענין המצוות (שבהם נכללת גם מצות תלמוד תורה), שהרי זה בסתירה למ"ש במאמר אליהו שמלכות הו"ע התורה, ולכן כתב "התורה והמצוות".
ומוסיף להדגיש "עסק התורה" – מצד השייכות של ה' תתאה (מלכות) לתורה שבע"פ, שבה הוא עיקר "עסק התורה", "עסק" דייקא, שעל ידו נעשית הוספה כו' – "לאפשא לה"87, משא"כ בתושב"כ שבה אין להוסיף (כמו שאין לגרוע).
אמנם, המדובר כאן הוא אודות עסק התורה כפי ששייך לאות ה' תתאה, היינו, שאין זה הענין דלימוד התורה מצד עצמו, אלא כפי ששייך לענין המעשה – תלמוד שמביא לידי מעשה, כמבואר בלקו"ת שם שיש ב"ה' אחרונה בחי' מחשבה דבור ומעשה שהם כנגד ג' קוין .. (שבציור אות ה') והוא בחי' תורה שבע"פ מלכות קרינן לה וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
*
יח. בהמשך להמדובר לעיל בנוגע לחודש אלול – הנה עיקר הקושי הוא שלא יכולים להתנתק מהחיים הרגילים:
כאשר בא זמן כמו שבת מברכים חודש אלול, שאז צריך לפעול התעוררות בעצמו כו' – אינו יכול לעזוב את חייו הרגילים, שנמצא בעולם, ועסוק עם "ישיבת כרכין", ואינו יכול להתנתק מזה.
ולדוגמא: הוא לא יכול להתאושש מהמאורע שהצליחו להגיע עד ללבנה88.
כבר עבר זמן רב ממאורע זה, והי' מספיק זמן להתבונן בזה, ולהפיק את כל ההוראות שיכולים ללמוד מזה; וא"כ, מדוע אתה ממשיך עדיין לעסוק בזה בלהט ("קאָכן זיך אין דעם")?!...
ובכלל: מהו גודל ההפלאה בכך שהשקיעו מליארדי דולרים כדי להגיע ללבנה – בה בשעה שזהו רק מהלך של כך וכך מייל, ובאותה איכות של טיסה על הארץ, ובמה נחשב הוא לגבי המהלך של נשמתך בירידתה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"89, שזהו מהלך גדול יותר שלא בערך, לא רק בכמות, אלא בעיקר באיכות, שהרי הנשמה היתה חצובה מתחת כסא הכבוד90, למעלה גם "מאיגרא רמה", ומשם ירדה ונתלבשה בגוף בשר ודם בעוה"ז, למטה גם "מבירא עמיקתא". וכל הכחות שהושקעו בירידת הנשמה בגוף – שזהו ענין שאינו אלא בחיק הבורא91 – הם כדי למלא את השליחות במשך הימים שהוקצבו לכך, אשר, "ימים יוצרו ולו אחד בהם"92, וא"כ, למה אינך ממלא את שליחותך?!
ובפרט כשעומדים כבר בשבת מברכים אלול, ומגיע חודש אלול, שבו צריכה להיות העבודה ד"אני לדודי ודודי לי"93, וא"כ, מה נוגע לך מה שהגיעו ללבנה, ולמה אתה צריך לדעת אם מתכוננים להגיע רחוק יותר, לכוכב מאדים (כרצונו של גוי זה, ובניגוד לרצונו של גוי אחר) – אתה צריך להיות עסוק בעבודת חודש אלול!...
אבל הוא טוען שאינו מרגיש חילוק בין חודש אלול לחודש אייר או שבט. – בשלמא בשבת ויו"ט נרגש חילוק לגבי שאר ימי החול, שכן, להיותו יהודי דתי, אינו עוסק בעובדין דחול, ולובש בגדי שבת ואומר "לכו נרננה" וכל שאר תפלות השבת; אבל בימות החול של חודש אלול, אינו מרגיש חילוק לגבי שאר הימים.
הוא קם בבוקר, כמו בכל בוקר, ומסדר את ה"עניבה" – שהרי אי אפשר בלאה"כ, כיון שזהו היפך מנהג המדינה – ואח"כ קורא את העיתון... כיון שמתיירא שאם לא ידע כל מה שכתוב בעיתון, יאמרו עליו שהוא "בטלן"...
[מה איכפת לך להיות "בטלן"?! – אדרבה: ישנו פס"ד מפורש במשנה94 : "אי זו היא עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכאן הרי זה כפר", והיינו, שכל זמן שאין "בטלנין", הרי זה כפר, ורק כשיש "בטלנין", ועד למנין של בטלנין, "עשרה בטלנין", הרי זה נעשה "עיר גדולה"!]
ואח"כ הולך לעסקיו במסחר וכיו"ב, כמו בכל בוקר, ללא חילוק בין לפני שבת מברכים אלול או לאחרי שבת מברכים אלול.
הוא מקיים אמנם את הציווי לומר המזמור "לדוד ה' אורי"95, אבל מלבד אמירתו במשך שתי דקות וחצי, אינו מרגיש שצריכה להיות עבודת התשובה כו'. ומה גם שאף אחד לא יעניק לו "מדלי'" עבור זה!
יט. ומוסיף לטעון, שאודות עבודת התשובה בחודש אלול יודע כבר מלפני זמן רב: בהיותו מעבר לים, נער בן י"ב שנה, ידע, שבבוא חודש אלול צריך לעסוק בעבודת התשובה; אבל עכשיו הוא עסוק (ובלשון המדינה: "ביזי"), שהרי מאז עברו שלושים שנה, וממילא צריך להיות ניכר מה שניתוסף אצלו – שהוא יודע כל מה שנעשה בעולם!
וכאשר אומרים לו: רצונך "לחיות עם הזמן", עשה זאת כדברי רבינו הזקן96, שיש לחיות עם פרשת השבוע, ובנדו"ד: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" – אזי טוען, שזהו דבר ישן, הוא כבר למד זאת לפני כמה שנים, ואילו עכשיו צריך לדעת דברים חדשים – אודות הטיסה עד הלבנה, שלפני חמישים שנה אפילו לא חלמו על זה!
ובכן, האמת היא, שרש"י כבר הבהיר זאת בפירושו על הפסוק97 "אשר אנכי מצוך היום", "לא יהיו בעיניך כדיוטגמא (מצות המלך הבאה במכתב) ישנה .. אלא כחדשה", והיינו, שכל עניני התומ"צ צריכים להיות "כחדשים", וצריך לקיימם מתוך חיות, ולא מצד הרגילות בלבד, באופן ד"מצות אנשים מלומדה"98, כפי שקובל הנביא על זה.
אבל אעפ"כ טוען הוא שזהו דבר ישן; זוהי אמנם "דיוטגמא", "מצות המלך", אבל זהו דבר ישן שניתן לפני שלש ומחצה אלפי שנה, ובלשון הידוע99 : "אלקיכם ישן הוא", שיש בזה ב' פירושים: (א) מלשון שינה, (ב) דבר ישן ("אַלט")100.
– שאלתי פעם את אחד הרבנים, היתכן, שבראותו שקהל מרעיתו נמצא במעמד ומצב של התעוררות, לא דיבר עמהם אודות טהרת המשפחה, והשיב לי, שכבר דיבר על זה לפני עשרים שנה... ושאלתי אותו: ומה בכך?! הרי בינתיים ניתוספו אנשים חדשים שנישאו?! והפטיר: "נוּ", ובזה הסתיים הדבר. –
ולדוגמא: כאשר קורין בתורה "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" – טוען הוא שכבר יודע זאת, כיון שכבר למד זאת בשנה שעברה. אבל, הלימוד הוא ש"ראה" פירושו לראות, ומובן, שכוונת הלימוד אינה רק פירוש המילות ("עיברי טייטש"), אלא שיבוא בפועל. ובכן: האם אתה אמנם רואה ("דו זעסט")?!...
והרי בשביל זה ירדה נשמתך לעולם, וכאמור לעיל, שהמהלך מ"אוצר הנשמות" עד לעוה"ז הוא גדול הרבה יותר מאשר המהלך אל הלבנה, וע"ד שבמהלך אל הלבנה השקיעו מליארדי דולרים לכוין את הזמן והמקום באופן שהכל יהי' לטובה, עד"ז להבדיל אלפי הבדלות אין קץ, כיוונו מלמעלה – ללא יגיעתך – את הזמן והמקום של ירידת נשמתך לעולם באופן שיהי' לך קל יותר למלא את שליחותך.
ואעפ"כ, במקום לעסוק במילוי השליחות – הנך חושב אודות ההילוך אל הלבנה, ומה יהי' עם ההילוך לכוכב מאדים, וחושב כל זה באמצע קריאת התורה...
מה נוגע לך כל זה?! – עליך ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולפעול את ביאת המשיח, והוא יענה כבר על כל שאלותיך, אם אתה מוכרח לדעת זאת...
כ. וכל זה – בגלל ששוכח האמת לאמיתו, ש"ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"101, והיינו, שכל מציאותו ומהותו של יהודי, הכמות והאיכות כו', היא באופן אחר לגמרי, ולא כטעות העולם שיהודי שונה מגוי רק בכך שלומד תורה ומקיים מצוות, אלא יהודי הוא מציאות אחרת לגמרי, וענינו הוא להביא זאת מן הכח אל הפועל.
ובמכ"ש וק"ו ממה שמצינו בנוגע למין החי: כל ענין ה"קדשים" הוא – שיהודי לוקח בהמה ומקדישה בפיו, ועי"ז נעשית "קרבן", שיש לו דינים וגדרים מיוחדים, והיינו, שאף שמדובר אודות בהמה שהיתה רועה ("זיך געפּאַשעט") יחד עם כל שאר הבהמות, מ"מ, בכחו של יהודי לפעול ע"י דיבורו שבהמה זו תהי' מציאות אחרת לגמרי, כך, שמציאות הבשר והעור והקרנים ואפילו הטלפיים היא מציאות אחרת לגמרי!
ומזה מובן במכ"ש וק"ו וכו' וכו' – בנוגע לקדושתו של יהודי, שזוהי מציאות אחרת לגמרי ממציאותו של גוי.
וכיון שכן, הנה בבוא חודש אלול, צריכה להיות אצל יהודי העבודה ד"אני לדודי ודודי לי", שהו"ע האחדות עם הקב"ה, באופן שיהי' ניכר עליו הן ביום ראשון בשבוע, ביום שני בשבוע, יום שלישי בשבוע, יום רביעי בשבוע, יום חמישי בשבוע, יום ששי בשבוע, ועד ליום השבת, שאז בודאי צ"ל ניכרת אצלו העבודה החדשה שפועלת עלי' חדשה באופן שנעשה מציאות אחרת לגמרי, ועד שנמשך אצלו גם בעניניו הגשמיים, שנעשים בדוגמת קרבן, "נחת רוח לפני"102 – נח"ר בורא103.
ובאמת אין צורך להמתין עד ר"ח אלול, שבו מתחילים לתקוע בשופר, כיון ש"בר"ח אלול .. העבירו שופר במחנה משה עלה להר .. והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר104 עלה אלקים בתרועה וגו', לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר105 אם יתקע שופר בעיר וגו'"106, אלא יכולים להתחיל זאת כבר משבת מברכים אלול.
וזוהי כללות השליחות של הנשמה למטה – שבהיותה מלובשת בגוף יתקיים בה מ"ש26 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".
אבל בשביל זה צריך האדם לעשות בעצמו משהו עכ"פ; עליו רק ללבוש בגדים מיוחדים וללחוץ על הכפתור כו'107, ואז, הנה זה שיושב ליד השולחן יסדר כבר את כל הענינים ("ער וועט שוין דרייען דעם רעדל")... ועד"ז בנמשל – שצריך רק להיות "מצויינים במצוות"68, ולדוגמא: להניח תפילין, מתוך שעבוד (ופתיחת) הלב והמוח, כמ"ש רבינו הזקן108 בנוגע לכוונת הנחת תפילין [וכידוע109 שכוונה זו אינה כמו כוונת כל המצוות, אלא היא חלק מהמצוה, וכמו הכוונה דמצות סוכה, "למען110 ידעו דורותיכם גו'"35], ואז יהי' כבר הענין ד"ויראו ממך"111, כך, שגם הגוים יעניקו לו "מדלי'" (אם יש צורך בכך...), וע"ד מ"ש112 "ברוך תהי' מכל העמים".
ולאחרי כן עליו לצרף ולכלול בזה את כל בנ"י – כמרומז בד' המינים שבלולב, כדאיתא במדרשי רז"ל113 שהם כנגד ד' הסוגים שבבנ"י, ועי"ז יומשכו כל ברכותיו של הקב"ה, שזהו תוכן ענין שלש הברכות שבברכת כהנים (וזהו גם ה"יינה של תורה"114 שיש לפרש בפירוש רש"י הנ"ל).
וכל זה נעשה באופן ד"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", והרי ידוע שענין הראי' יהי' ע"י משיח115 – יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
* * *
כא. כדי להבין בנקל יותר את הביאור בפירוש רש"י בפרשתנו, יש להקדים תחילה הביאור בפירוש רש"י בפסוק "לא תוסיפו" שבפ' ואתחנן, כסדר לימוד החומש, שפ' ואתחנן קודמת לפ' ראה:
רש"י אינו יכול לפרש שהכוונה ב"לא תוסיפו" היא שלא להוסיף עוד מצוות – שהרי הבן חמש למקרא יודע שישנן המצוות דחנוכה ופורים שהן מדרבנן116, ועכצ"ל, שע"ד הפשט אין איסור להוסיף מצוות.
ואדרבה: מצינו שיכולים וצריכים להוסיף בעניני המצוות – כפי שפירש רש"י על הפסוק117 "וישמור משמרתי" שנאמר באברהם, "גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת".
ולכן מפרש רש"י שהכוונה היא שלא להוסיף עוד פרטים במצוה עצמה, "כגון חמש פרשיות בתפילין".
אמנם, ממש"נ "לא תוסיפו" בפעם הראשונה (בפ' ואתחנן), למדים רק118 שאסור להוסיף ענין שאינו שייך להמצוה [כי, בדרך הפשט, כולל הפסוק רק את המינימום המוכרח, ולא יותר, ובנדו"ד, האיסור להוסיף על המצוה הוא רק על ענין שאין לו שייכות כלל להמצוה, אבל ענין שיש לו שייכות להמצוה, יש מקום לומר שמותר להוסיף], ולכן מפרש רש"י "חמש פרשיות", כי, פרשה חמישית אינה שייכת לתפילין, שהרי ישנן בתורה רק ד' פרשיות ("קדש", "והי' כי יביאך", "שמע", "והי' אם שמוע") שבהן נאמרה מצות תפילין.
וכן "חמשת מינין בלולב" – שהמין החמישי אינו שייך להמצוה, שהרי התורה אמרה71 "ולקחתם לכם גו' פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם גו'" ["ולא אתנו יודע עד מה"119 מהו הטעם שדוקא ד' מינים אלו קשורים עם ענין השמחה, אבל כך אמרה תורה!], ולכן אסור להוסיף מין חמישי שאינו שייך לענין השמחה.
וכן "חמש ציציות" [דאף שרק בפ' כי תצא120 נתפרש "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך", ולא בפ' שלח (שבה נאמר רק "על כנפי בגדיהם"121 ), מ"מ, יכול רש"י לפרש "לא תוסיפו", "כגון .. חמש ציציות", כדבר הפשוט שיש רק ארבע ציציות, ללא צורך להבהיר שענין זה נתפרש לאח"ז, כפי שמצינו עד"ז בפירש"י בכ"מ122 ] – כי, ציצית חמישית אינה שייכת לעצם הענין, כי (מלבד זאת שעי"ז לא ניתוסף מאומה בענין ד"וראיתם אותו וזכרתם גו'"123, הרי) רק ד' לשונות דגאולה ישנן124, וציצית חמישית אינה באותו הענין דגאולה.
כב. וממשיך רש"י, "וכן לא תגרעו":
יש מפרשים125 שמבארים טעם האיסור ד"לא תוסיפו" – לתרץ הקושי: למה לא יוסיף במצוות, שהרי זו מעלה להוסיף בעבודת ה' – שזהו כדי ש"לא תגרעו", כי, כאשר האדם יכול להוסיף מצוה מדעת עצמו, הרי זה מראה שענין המצוות הוא בבעלותו, ואינו בדיוק כו', וכתוצאה מזה בא היצה"ר וטוען שיכול גם לגרוע כו'.
ועפ"ז, מ"ש "ולא תגרעו", אינו ציווי בפני עצמו, כי אם ביאור והסבר טעם האיסור ד"לא תוסיפו".
אבל, משמעות פשטות הכתובים "לא תוסיפו על הדבר גו' ולא תגרעו ממנו" – שהם ב' ציוויים בפני עצמם, וזהו מ"ש רש"י "וכן לא תגרעו", היינו, שכשם שישנו ציווי שלא להוסיף, "כגון חמש פרשיות בתפילין וכו'", כמו"כ יש ציווי ש"לא תגרעו", כגון שלש פרשיות בתפילין.
ועפ"ז מובן גם מדוע לא מביא רש"י דוגמא מקרבן פסח126, שאסור להקריב שני פסחים (כנ"ל סי"ב) – כי (נוסף על העיקר שמביא דוגמא ממצוות שקיומם גם בזמן הזה), בקרבן פסח לא שייך הציווי ד"לא תגרעו", שהרי אי אפשר להקריב חצי קרבן, וכיון שיחד עם הציווי "לא תוסיפו" נאמר גם "לא תגרעו", לכן מביא רש"י דוגמא מענין ששייכים בו ב' הציוויים: "לא תוסיפו", "וכן לא תגרעו".
כג. ועתה יכולים לגשת לביאור הפסוק "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" בפרשתנו – שבו נשאלת השאלה: הרי ענין זה נאמר כבר בפ' ואתחנן, ולמה חזר ונכפל כאן*?
*) יש מתרצים (הגר"א – הובא בתורה תמימה ואתחנן שם) חדא בחברתה – שבפ' ואתחנן מכוין שלא יוסיפו על תרי"ג מצוות בכלל, ובפ' ראה מכוין שבאותה מצוה גופא לא יוסיפו. אבל אין כן דעת פירוש רש"י, שגם בפ' ואתחנן פי' הוספה במצוה עצמה.
[ואף שבדוחק י"ל שמצינו כמה ציוויים בתורה שנכפלו, הרי מובן, שמוטב לפרש שאין זה כפל סתם, אלא למדים מזה דבר נוסף].
ואין לתרץ שב' הציוויים הם אזהרה ליחיד ואזהרה לציבור – כי:
אזהרה לציבור – אין הכוונה שזהו ציווי ששייך רק לרבים, ולא ליחיד (שהרי הציווי "לאהבה גו' בכל לבבכם ובכל נפשכם" הוא "אזהרה לציבור"80, ובודאי שאין זה ציווי ששייך רק לרבים ולא ליחיד, שהרי "לבבכם" ו"נפשכם" הוא הלב והנפש של כל אחד ואחד מישראל), אלא הפירוש הוא, שנוסף על הציווי על היחיד, יש גם אזהרה על הציבור להבטיח את קיומה של מצוה זו.
ומובן, שענין זה שייך רק כאשר בתחילה נאמר הציווי בלשון יחיד, ולאח"ז נאמר בלשון רבים (כמו "בכל לבבכם ובכל נפשכם", לאחרי "בכל לבבך ובכל נפשך"81); משא"כ כשנאמר בסדר הפוך, תחילה בלשון רבים, ואח"כ בלשון יחיד, כבנדו"ד, שבפ' ואתחנן נאמר "לא תוסיפו גו' ולא תגרעו", בלשון רבים, ובפרשתנו נאמר "לא תוסף גו' ולא תגרע", בלשון יחיד – אזי אין מקום לפרש שתחילה נאמרה אזהרה לרבים ואח"כ נאמרה אזהרה ליחיד.
כד. והביאור בזה – שממש"נ "לא תוסף" בפעם השני' (בפרשתנו) מוסיפים ללמוד שאסור להוסיף אפילו ענין ששייך להמצוה (שענין זה לא יודעים ממש"נ "לא תוסיפו" בפעם הראשונה, שמזה יודעים רק שאסור להוסיף ענין שאינו שייך להמצוה, כנ"ל).
ועל זה מפרש רש"י:
"חמשה טוטפות בתפילין" – חמשה בתים (ולא פרשיות), כי, כבר כתב רש"י76 בפירוש "טוטפות": "ומנחם חברו עם והטף אל דרום127, אל תטיפו128, לשון דיבור .. שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו", ומזה מובן, שכאשר ניתוסף בית חמישי, ניתוסף בהדיבור והזכרון, והיינו, שזוהי הוספה ששייכת להמצוה, ואעפ"כ ישנו הציווי "לא. תוסף עליו".
[ואת"ל שגם בנוגע לפרשיות אפשר להיות חידוש בהאזהרה "לא תוסף" כמו שהיא בפעם השני', ע"י הוספת פרשה חמישית שמדובר בה מענין יצי"מ (ששייך לתפילין שענינם זכר ליצי"מ) – י"ל, שגם זה נכלל בדיוק הלשון "חמשה טוטפות" (ולא בתים) – שכולל גם הפי' פרשיות (ודלא כנ"ל), אשר פרשה החמישית שייכת לתפילין שנקראים טטפת ע"ש הפרשיות129.
ובזה יומתק מה שב"לא תוסיפו" דפ' ואתחנן כותב "חמש פרשיות", וב"לא תוסף עליו" דפ' ראה – "חמשה טוטפת": מה שתפילין נקראים "טוטפת", הוא בין מצד הבתים126 ובין מצד הפרשיות130. ולכן, ב"לא תוסיפו", שהיא אזהרה רק לחמש פרשיות (ולא לחמשה בתים, כי מכיון שהבתים מוסיפים בהזכרון, הרי גם בית החמישי שייך לתפילין, ואין ללמוד מכאן שג"ז אסור, כנ"ל), כותב רש"י "חמש פרשיות"; משא"כ ב"לא תוסף עליו", שהחידוש שבאזהרה זו הוא, בין לחמשה בתים (כנ"ל) בין לחמש פרשיות (כשפרשה החמישית היא מענין יצי"מ) – כותב רש"י "חמשה טוטפת"].
וכן "ה' מינין בלולב" – שהפירוש בזה הוא131 לא רק שאסור להוסיף מין אחר (מלבד ארבעת המינין שנתפרשו בתורה) שאינו שייך לענין השמחה (כבפ' ואתחנן), אלא אסור להוסיף גם מין ששייך לענין השמחה – עוד אתרוג או עוד לולב (או אם תמצא ראי' מהתורה על מין נוסף ששייך לענין השמחה).
וכן "ד' ברכות בברכת כהנים" (ולא "חמש ציציות", כבפ' ואתחנן, שהציצית החמישית אינה שייכת להמצוה, כנ"ל) – שגם ענין של ברכה (שהרי ישנן עוד כמה ברכות שהקב"ה מברך את בנ"י) אסור להוסיף בברכת כהנים. ולכן מדייק רש"י "ד' ברכות", ולא ד' פסוקים – להדגיש שמדובר אודות ענין של ברכה, ואעפ"כ אסור להוסיפו בברכת כהנים.
כה. ועפ"ז יש לבאר הדיוק בפירוש רש"י, שבפ' ואתחנן מעתיק רק את התיבות "לא תוסיפו", ואילו בפרשתנו מעתיק את התיבות "לא תוסף עליו" – כי:
בפ' ואתחנן מדובר אודות הוספת ענין שאינו שייך להמצוה, ולכן מעתיק רש"י רק את התיבות "לא תוסיפו", ואינו מעתיק התיבות "על הדבר", כיון שמדובר אודות הוספה שאינה שייכת לה"דבר"; משא"כ בפרשתנו שמדובר אודות הוספת ענין ששייך להמצוה, מעתיק רש"י "לא תוסף עליו" – גם ענין ששייך אליו.
ויש להוסיף, שזהו גם היסוד לפירוש רש"י שבפרשתנו מדובר אודות הוספה בענין ששייך להמצוה – כי, הלשון "(לא תוסף) עליו" מורה על השייכות לעצם הענין יותר מאשר הלשון "(לא תוסיפו) על הדבר", שיכול להתפרש גם על מה שאינו שייך לעצם הענין, כי אם הוספה בעלמא בלבד.
ועתה נשאר לבאר רק מדוע צריך רש"י להביא שלש דוגמאות, וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
כו. בביאור הטעם שרש"י צריך להביא שלש דוגמאות – יש לומר:
בנוגע ל"דבר אשר אנכי מצוה אתכם" – שעל זה נאמר "לא תוסיפו" ו"לא תוסף" – ישנם ג' אופנים: (א) מצוות שבהם נתפרש רק הציווי של משה לבנ"י, (ב) מצוות שבהם נתפרש הן ציווי הקב"ה למשה והן הציווי של משה לבנ"י, (ג) ומצוות שבהם נתפרש רק ציווי הקב"ה למשה (ומעצמו מובן שמשה אמרם לבנ"י)132.
וכמבואר בתו"א ס"פ בא133, ש"נאמר פעם ויאמר הוי' אל משה, ופעם לא נאמר אמירת הוי' אל משה, אלא אמירת משה אל העם, כפי כח ויכולת העם שיוכלו לקבל, כך צמצם את עצמו, והכל גלוי וידוע לפניו באיזה אופן יוכל לצמצם כדי שיוכל העולם לסובלו".
והנה, יש סברא לומר שהאיסור "לא תוסיפו" הוא רק במצוות שנתפרש בהם הציווי של משה, משא"כ מצוות שבהם נאמר רק ציווי הקב"ה, יכולים להוסיף עליהם, כיון שנאמרו ע"י הקב"ה בקיצור, והיינו, שהציווי שנאמר ע"י הקב"ה לגבי הציווי שנאמר ע"י משה הוא כמו הקיצור דתושב"כ לגבי הפירוש וההוספה שבתושבע"פ; ויש סברא להיפך, שדיבורו של הקב"ה הוא בתכלית הדיוק, ולכן אי אפשר להוסיף עליו מאומה, משא"כ דיבורו של משה שאפשר להוסיף עליו.
ולכן מפרש רש"י שהאיסור ד"לא תוסיפו" הוא בכל ג' סוגי המצוות הנ"ל – כמובן משלש הדוגמאות שמביא רש"י:
א) תפילין – שבכל ד' הפעמים שבהם נזכר אודות מצות תפילין, נתפרש הציווי של משה: בפ' ואתחנן134 – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום .. וקשרתם לאות על ידך וגו'", ובפ' עקב135 – "והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום .. וקשרתם אותם לאות על ידכם וגו'" (נוסף על ההקדמה לכל ספר דברים136 : "אלה הדברים אשר דבר משה גו'"); וכן בפ' קדש והי' כי יביאך – אף שבתחילתה נאמר137 "וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור גו'", הרי לאח"ז נאמר138 "ויאמר משה אל העם וגו' והי' לך לאות על ידך וגו' והי' לאות על ידך וגו'".
ב) לולב – בפרשת המועדים – שבתחילתה נאמר139 "וידבר ה' אל משה לאמר גו' מועדי ה' וגו' ולקחתם לכם גו' פרי עץ הדר וגו'", ובסיום הפרשה נאמר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"140, והיינו, שנתפרש הן ציווי ה' למשה והן ציווי משה לבנ"י.
ג) ציצית (בפ' ואתחנן) וברכת כהנים (בפרשתנו) – שבהם נתפרש רק ציווי הקב"ה למשה: "ויאמר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל גו' ועשו להם ציצית"141 ; "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל גו'"142.
וההסברה בזה – דלכאורה, הרי בכתוב נאמר "אשר אנכי מצוה אתכם", ומנא לן שהציווי "לא תוסיפו" הוא בכל ג' סוגי המצוות הנ"ל – כפי שכבר פירש רש"י בהתחלת פ' ויקרא: "ויקרא אל משה", "הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין", ואח"כ הי' משה אומר לבנ"י את דברי ה', וממילא מובן שכל המצוות הם בכלל "אשר אנכי מצוה אתכם".
ואעפ"כ, כדי שלא יהי' מקום לטעות ולחלק בין סוגי המצוות, מביא רש"י את שלש הדוגמאות הנ"ל בנוגע לציווי ד"לא תוסיפו", כדי להדגיש ששלשתן בכלל "אשר אנכי מצוה אתכם".
כז. וההוראה מזה – מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:
כשמתקבלת הוראה מנשיא הדור – "אתפשטותא דמשה" ש"בכל דרא ודרא"143, עד לנשיא דורנו – הנה בין אם הוא אומר את מקור הדברים ("פון וואַנעט דאָס שטאַמט") ובין אם לאו, צריך לדעת ש"רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני"144, "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"145, וממילא, הרי זה כמו ששומעים את הדבר "מפי הגבורה"146, מהקב"ה בעצמו,
ולכן צריכים לקיים זאת בתכלית הדיוק ובתכלית השלימות,
ובודאי – ללא "אמתלאות" (כדאיתא באחרונים147 ש"אמתלא" פירושה "אמת לא"), ויכוחים ("דינגעניש"), או לימוד "פשטים" ועאכו"כ "פּשט'לאַך",
ובתכלית הזריזות, כמבואר באגה"ק148 ש"זריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם, כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה, בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו', והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם, רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה כו'".
ואז נעשה הענין ד"איל אחר נאחז בסבך בקרניו וגו'"149, שלוקח על עצמו את כל הענינים הבלתי-רצויים כו',
ומתקיימת הבקשה שמבקשים בתפלות דר"ה150 : "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור",
וזוהי ההכנה לכתיבה וחתימה טובה בכל הענינים, ובאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"151,
ועד לנקודה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
הוסיפו תגובה