בס"ד. שיחת ש"פ דברים, שבת חזון, ד' מנחם-אב, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
א. יום הש"ק זה – פרשת דברים, שבת חזון – הוא השבת שממנו מתברך היום בשבוע (שהרי "מיני' מתברכין כולהו יומין"1 ) שבו חל תשעה באב.
ובנוגע לקביעות דתשעה באב בימי השבוע – ידוע ה"סימן (שהובא בטור2 בשם הגאונים) לקביעת המועדים (בשייכות לחג הפסח3, ר"ה לרגלים4 ) א"ת ב"ש כו', פי', ביום א' של פסח יהי' לעולם תשעה באב".
וכיון שכל ענין בתורה אינו בדרך מקרה ח"ו, ובפרט ענין שחוזר ונשנה בכל שנה – הרי בודאי יש קישור ושייכות בין חג הפסח לתשעה באב.
איתא במדרש6 על הפסוק7 "השביעני במרורים הרוני לענה", "השביעני במרורים, זה יום טוב הראשון של פסח, דכתיב בו8 על מצות ומרורים, הרוני לענה, מה שהשביעני בליל יום טוב הראשון של פסח, הרוני בליל תשעה באב לענה, הוי ליל י"ט הראשון של פסח הוא ליל תשעה באב".
והענין בזה:
כתיב9 "את זה לעומת זה עשה האלקים": חג הפסח – שבו היתה החירות והגאולה מגלות מצרים, ולעומת זה (הפכו) – תשעה באב, שהו"ע החורבן והגלות.
והרי כללות ענין הגאולה בא לאחרי הגלות דוקא, וכמו ביצי"מ, שהגאולה באה דוקא לאחרי הגלות, ומזה מובן גם בנוגע לתשעה באב, שלאחרי הגלות תבוא הגאולה, ועד שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, כמ"ש10 "והפכתי אבלם לששון", וכמפורש בכתוב בנוגע לתשעה באב: "צום החמישי .. יהי' .. לששון ולשמחה ולמועדים טובים"11.
ונקודת הביאור בזה – נוסף על כללות הענין ד"כל דעביד רחמנא לטב עביד"12, ויתירה מזה13 : "גם זו לטובה"14 – ע"פ מ"ש במדרש תמורה15 "אם אין רע אין טוב", והיינו, שאמיתית ענין הטוב הוא דוקא כאשר יש תחילה ענין של רע, וממנו באים להטוב, עי"ז שמהפכים את הרע, שאז הטוב הוא נעלה יותר, ויש בו גם מעלת התענוג (כמובא בחסידות16 שתענוג תמידי אינו תענוג), שלכן יאמרו לעתיד לבוא "אודך הוי' כי אנפת בי"17.
וזהו "השביעני במרורים, זה יום טוב הראשון של פסח" – שגם לאחרי הגאולה ממצרים אומרים "השביעני במרורים", שקאי על מרירות הגלות, והיינו, שענין הגאולה – "השביעני" – הוא ע"י הקדמת הגלות ("מרורים") דוקא.
וכמו"כ "הרוני בליל תשעה באב לענה" – שה"לענה" דתשעה באב, ענין החורבן והגלות, נקרא "הרוני", כיון שדוקא עי"ז באים לגאולה.
והחידוש בזה – שלמרות שהגאולה תבוא רק לאחרי ה"רגע קטן"18 של הגלות [והיינו, שלמרות אריכות זמן הגלות, הנה לגבי הגאולה הרי זה נקרא "רגע קטן"], ובינתיים נמצאים עדיין בגלות, אומרים כבר על הגלות: "הרוני (לענה)", כיון שיודעים שדוקא ע"י הגלות באים אל הגאולה; ועוד זאת, שהזכרת ענין הגאולה בזמן הגלות גופא, מהוה נתינת כח "לעבור" את זמן הגלות, ולפעול את הפיכת הגלות עצמה לגאולה.
ג. וענין זה מודגש גם בשבת חזון:
השם שבת חזון הוא ע"ש התחלת ההפטרה: "חזון ישעיהו"19, שהיא נבואה קשה כו', ע"ד "חזון עובדי'"20, שהיא נבואה קשה עבור אדום – מפלת אדום.
וביחד עם זה, ידוע הפתגם21 המובא בדרושי ר' הלל מפּאַריטש, ששמע מאביו שסיפר בשם הרב מבאַרדיטשוב,
– שהי' בקירוב ביותר עם רבינו הזקן (ועמד לצדו בעת המחלוקת עם הר"א מקאַליסק), ואמר שתורתו של רבינו הזקן היא ההמשך של תורת הבעש"ט ותורת הרב המגיד22 –
ש"(שבת) חזון" הוא "לשון מחזה, שמראין לכאו"א המקדש דלעתיד", וביאר זאת ע"פ משל "מאב שיש לו בן יקר, ועשה לו מלבוש יקר .. ומצד שלא נזהר הבן .. קרע אותו וכו', עשה לו לבוש שלישי, ולא נתן לו ללבוש אותו, רק גנזו, ולפרקים רחוקים ידועים מראה לו הלבוש כו'".
וקישור הענינים הוא – שע"י הנבואה קשה ד"חזון ישעיהו", באים לנבואה קשה ד"חזון עובדי'" אודות מפלת אדום, שזהו"ע ביטול הגלות, ועד שבאים לבנין ביהמ"ק השלישי.
ד. וענין זה קשור גם עם פרשת השבוע23 :
בפרשת השבוע נאמר24 "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן וגו'", וממשיך25 : "הואיל משה באר את התורה הזאת", ומפרש רש"י: "בשבעים לשון פירשה להם" – שבעים לשון של שבעים אומות העולם.
וענין זה קשור עם קיום היעוד26 "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד", והיינו, לפי שגם אצל אומות העולם ישנו טוב, אלא שהוא בהעלם, ועי"ז שהתורה נתבארה בשבעים לשון של אוה"ע, מגלים את הטוב שבהם.
וזהו גם כללות הענין דהפיכת הגלות לגאולה – כיון שתכלית הגלות היא בשביל בירור ניצוצות הקדושה שנמצאים אצל כל שבעים אומות העולם כו'27.
ה. ויש להוסיף, שענין הגאולה נרמז גם במ"ש "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל":
ובהקדים הדיוק – שבדרך כלל נאמר "בני ישראל", ואילו כאן נאמר "ישראל" (אלא שמוסיף "כל ישראל")28, דקאי על יעקב.
ועפ"ז יש לומר, שמ"ש "אלה הדברים אשר דבר משה אל (כל) ישראל", רומז על לימוד התורה שילמד משיח – שזהו משה, שהרי "גואל ראשון הוא גואל אחרון"29 – עם יעקב [נוסף על הלימוד עם זרעו של יעקב, שנחשב כמו הלימוד עם יעקב, שהרי "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"30, גם בזמן הזה, ובפרט לעתיד לבוא], כמובא בדרושי חסידות31 שמשיח ילמד תורה עם האבות כו'.
וכן תהי' לנו – בביאת משיח צדקנו, "דוד עבדי נשיא להם לעולם"32, בקרוב ממש.
* * *
ו. ידוע הסיפור33 שהבעש"ט לימד זכות על אלו שעסקו במסחר באופן שכמה ענינים בהנהגה שבין אדם לחבירו היו אצלם שלא כדבעי – שהסיבה לכך היא לפי שכל ענינם הוא לחנך בניהם ובנותיהם לתומ"צ, ולהשיא בנותיהם לתלמידי חכמים, באופן שיוכלו להמשיך ולעסוק בתורה תקופת זמן, בהיותם סמוכים על שולחן חותנם ("אויף קעסט"), והרי כל זה כרוך עם הוצאה גדולה כו'.
– זהו הסיפור שמספרים חסידים, וניכרים דברי אמת, שהרי ענינו של הבעש"ט הי' ללמד זכות על בנ"י34, ולגלות את הטוב בעולם, כך, שמסתמא אירע סיפור זה. וכיון שסיפור זה הגיע אלינו, בודאי יש בזה הוראה גם עבורנו35 – בנוגע לגודל הענין דלימוד זכות על בנ"י.
ובהקדמה – שכללות הענין דלימוד זכות אינו אלא בנוגע להזולת, אבל אין זה שייך בנוגע לעצמו, כיון שצריך להשתדל שהנהגתו תהי' כדבעי בכל הענינים, ללא שייכות לענין של עבירה, גם לא לעבירה שיכולה להביא לידי מצוה, וכמ"ש רבינו הזקן36 בנוגע ל"מצוה הבאה בעבירה": "שאין כאן מצוה (ומוסיף:) כלל".
וכללות הענין בזה – שע"י הלימוד זכות על הזולת מגלים את הטוב שבו.
ובמכ"ש ממה שמצינו בנוגע ללשון הרע37, ש"הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו"38 – דלכאורה: בשלמא "האומרו", מגיע לו עונש, וכן "המקבלו", שהי' לו לברוח בכדי שלא לקבל הלשון הרע, אבל "הנאמר עליו", מהי אשמתו? והביאור בזה – שע"י הדיבור אודותיו מגלים אצלו את הרע, והיינו, שמצד עצמו הי' הרע יכול להשאר בהעלם, במחשבה, או בהעלם יותר – אפילו לא במחשבה כו' (ע"ד המבואר בענין "איני יודע באיזו (דרך) מוליכים אותי"39 ), וע"י הדיבור הרי זה מתגלה, לפי שכך הטביע הקב"ה בטבע הבריאה שהדיבור מגלה כו'.
ועאכו"כ ב"מדה טובה" ש"מרובה ממדת כו'"40 – שע"י דיבור טוב, כמו לימוד זכות, מגלים את הטוב שבו, גם אם הוא בהעלם, עד כדי כך שאינו יודע אודותיו, כיון שבעצם ישנו הטוב בפנימיות, וע"י הדיבור מגלים וממשיכים זאת גם בחיצוניות.
ובשביל זה יש צורך בנתינת כח ופתיחת הדרך [עד לדרך רחבה, כמו הדרך של עיר מקלט שהיתה ל"ב אמה, כפליים מרשות הרבים, כפי שלמדים ממ"ש41 "תכין לך הדרך", "דרך הדרך"42 ] ע"י נשיא בישראל – כפי שנפעל ע"י הבעש"ט, ועד"ז הרה"צ מבאַרדיטשוב, שראה את הטוב שבישראל, ולימד עליהם זכות כו'43, ועי"ז הכין אותם אל הגאולה, וכמו ע"י הפתגם שבשבת חזון "מראין לכאו"א המקדש דלעתיד" (כנ"ל ס"ג), שזהו ע"ד ענינו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה44.
ז. כל האמור לעיל בא בתור הקדמה לא' הסיבות שבגללן נערכת התוועדות זו – העובדה שבשבוע האחרון מתהלכים אנשים מתוך בלבול ("צוטומלט") בגלל הטיסה אל הירח45.
ומובן השלילה שבדבר – שהרי ענינו של יהודי הוא העסק בתומ"צ, ואילו כאשר חושבים ומדברים אודות ההפלאה שבטיסה אל הירח, הנה בינתיים לא יכולים לעסוק בתורה, כיון שאי אפשר לחשוב ב' מחשבות46, ועאכו"כ לדבר ב' דיבורים, בבת אחת.
אלא שיש ללמד זכות עליהם – שזהו ענין שיכולים ליקח את הטוב שבו, ע"י לימוד הוראות בעבודת ה'.
ולדוגמא:
בנוגע לענין הערבות, "שכל ישראל ערבים זה בזה"47 – כמדובר פעם48 שבענין זה רואים במוחש שכאשר אדם א' עושה פעולה שלא כדבעי, אפילו בענין קטן שאינו אלא שוה פרוטה, הרי זה נוגע (לא רק לעצמו, אלא) לכולם, ונוגע לכללות הענין ששוויו אלפי אלפים כו'. ומזה מובן גם ברוחניות, בנוגע להנהגת כל אחד מישראל, אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים או מנהג ישראל, שזה נוגע לכללות בנ"י.
וכמו"כ ישנה ההוראה מזה בנוגע להגברת האיכות על הכמות והגברת הצורה על החומר49 – כפי שמוכח מזה שלמרות שהאדם הוא קטן בכמות לגבי שאר הנבראים50, ובאדם גופא, המוח שבו מלובש השכל, הוא קטן בכמות לגבי כל הגוף51, הנה ע"י ריבוי האיכות יש ביכלתו לייצר מכונה ("חללית") שלא לפי ערך משקלו, שתוכל לרוץ בכח גדול ולהגיע למרחק גדול ביותר, מאות אלפי מילין, שלא לפי ערך כלל.
וכמו"כ יש לזה שייכות לענין התפלה:
עיקר התפלה היא תפלת שמונה עשרה, שנאמרת ג"פ בכל יום, וביום השבת יש גם תפלת מוסף; אבל, כדי להגיע לשמו"ע, הרי זה ע"י ההקדמה דקריאת שמע – "אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים"52, ולזה באים ע"י הקדמת ההתבוננות ברוממות הא-ל ושפלות האדם53, כפי שרואים זאת מענין הבריאה, כמ"ש54 "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
ומובן, שאף שיכולים לראות זאת גם כשנמצאים למטה, אם רק נושאים את העינים למרום – הרי בודאי רואים זאת הרבה יותר ע"י הטיסה בחלל, באופן ש"אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה"55, ואז ניכר ונרגש הענין ד"מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"56 (גם אם הי' מקום להרגש של "כחי ועוצם ידי גו'"57 לאחרי שהאדם הגיע להישגים כאלו).
וכמדובר בהתוועדויות שלפנ"ז58 בענין "עשה לך שרף ושים אותו על נס גו'"59, שאע"פ שהי' זה נחש פשוט, מ"מ, בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, היו משעבדין את לבם לאביהם שבשמים60, ונעשה אצלם ענין הביטול.
ח. וענין זה נוגע גם למאורע מזעזע – שאין להאריך בו כשנמצאים בימי "בין המיצרים", כי אם כפי מדת ההכרח:
ישנם "ראַביי'ס" שהם בבחינת "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"61, שכן, בחשבם ששמם הולך לפניהם, עליהם "לחדש" דבר מה, ולכן מחדשים דרגא נוספת בכפירה – בהוספה על מ"ש הרמב"ם62 "שלשה הן הנקראים אפיקורסין"... – וטוענים, שאין שם אלקה!
והגע עצמך: ענין האמונה ישנו גם אצל גוים, אלא שהאמונה שלהם היא רק בבחי' ממכ"ע, ואילו האמונה של בנ"י היא בבחי' סוכ"ע כו'63 ; אבל ה"ראַביי" הנ"ל טוען שאין שם אלוקה!...
ויש מהם שטוענים, שיש אמנם אלקה, אבל, "רם על כל גוים ה'"64, ו"עזב ה' את הארץ"65 ; הקב"ה ברא אמנם את העולם, טוענים הם, אבל שוב אינו מתעסק בזה, ובודאי שאינו מתעסק עם דומם צומח וחי – היפך האמת, שיש השגחה פרטית לא רק על בנ"י, ולא רק על מין האדם, אלא גם על חי וצומח ואפילו דומם, וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכמה ממאמריו ושיחותיו66, שאפילו גלגולו של עלה ממקום למקום הוא ע"פ ההשגחה העליונה, ונכלל במחשבה הקדומה דפרצוף אדם קדמון!
ויש מהם שטוענים, שהקב"ה משגיח אמנם על הכל, אבל, "מי יאמר לו מה תעשה"67, ובמילא, אין תועלת בתפלתו של יהודי, כיון שהפעולות שנעשים למטה אינם משפיעים על הענינים שלמעלה.
ובכן, בנוגע לכל ג' הטענות שלהם, יש הוראה ולימוד ממאורע הנ"ל – שביקשו שיתפללו עבורם, והוסיף לפרש, שיתפללו תפלות מספר תהלים של דוד "נעים זמירות ישראל"68 – שבזה מודגש: (א) שיש שם אלוקה, (ב) שהוא משגיח על העולם, (ג) שהתפלה פועלת פעולתה, גם כאשר מתפללים על מישהו שנמצא במרחק גדול ביותר!
ט. ולהעיר:
האמת היא שגם אלו שטוענים טענות הנ"ל – הם בעצם מאמינים בה', שהרי כל ישראל הם "מאמינים בני מאמינים"69 "בלי שום חקירת שכל אנושי"70,
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת שחוק:) ישנו א' מגדולי החוקרים, פילוסוף ומלומד גדול, שכתב חיבור שלם להוכיח את קיום מציאותו מהמציאות שלו גופא, וחיבור זה נלמד במשך השנים שלאח"ז, עד לימינו אלו. אבל, אצל אדם נורמלי, אין נתינת מקום לכל זה, כי, רק בנוגע להזולת שייך לחקור אודות קיום מציאותו, אבל לא בנוגע לעצמו. ועד"ז מובן בנוגע לענין האמונה בה', שאין צורך בחקירת שכל אנושי כו'27.
וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בתחילת בואו לאמריקא71, שראו בפועל, שבבוא עת צרה, זעקו כולם "שמע ישראל"!...
ולאידך גיסא: מספרים שהי' בליובאַוויטש א' מה"קנטוניסטים" [בזמנו של "ניקאָלאַי" הראשון, חטפו נערים יהודים והכריחום לשרת בצבא במשך עשרים וחמש שנים ויותר, ואעפ"כ, רובם ככולם לא המירו דתם, ורבים מהם קיימו מצוות מעשיות – במדה האפשרית], שכאשר שאלו אותו אודות "ניקאָלאַי", השיב, שאינו אוחז ממנו!... והגע עצמך: במשך עשרות שנים עבד בשירותו, ומסר נפשו להלחם עבורו במלחמה שבה נהרגו עשרות אלפי בני אדם, ולאחרי כל זה, אמר, שאינו אוחז ממנו! –
וכיון שכן, בודאי מתחרטים על כך שאמרו דברים הנ"ל,
[וכידוע72 שענין החרטה גופא מוכיח שזהו ענין של עבירה, והיינו, שכדי לידע אם פעולה מסויימת היא מצוה או עבירה, יש לבחון את התוצאה – אם לאח"ז יש לו רגש של הנאה ושביעות רצון, או שיש לו רגש של חרטה (והרי ענין החרטה ישנו גם אצל אלו שהטוב שבהם הוא בבחי' מקיף73 )],
ורק בגלל שמוכרח להצדיק את עצמו, חייב להמשיך ולומר שאינו מאמין כו'.
י. ויש להוסיף בהאמור לעיל אודות ההוראה שלמדים מכללות המאורע הנ"ל – בנוגע להדגשת מעלת האיכות דוקא:
כדי שהמכונה הנ"ל תוכל לטוס לירח, יש צורך באנשים שמתכננים את כל פרטי הדברים, והם אחראים לכך שהטיסה תתנהל כשורה כו'. ומובן, שכאשר אנשים אלו יטענו, שבמקום למלא את תפקידם מתוך החדר המיוחד לכך, יטוסו הם בעצמם – אזי התוצאה תהי' היפך הטיסה!...
ומזה למדים גם בנוגע לחשיבות ענין התורה, שדוקא על ידה נמשכים ובאים כל עניני העולם, כך, שגם הטיסה הנ"ל היא ע"י הנתינת כח של התורה, שעל ידה נעשית שלימות הבריאה.
וזהו כללות הענין שהבטיחה תורה74 שכאשר "בחוקותי תלכו", אזי המסובב הוא "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"27, ועד לסיום הענין: "ואולך אתכם קוממיות"75, בביאת משיח צדקנו.
* * *
יא. בהמשך להאמור לעיל (ס"י) שכל עניני העולם נמשכים מהתורה – ישנם הטוענים, שלא די בכך, כדמוכח מזה שאי אפשר לעסוק בתורה בלבד, אלא יש צורך גם לעסוק בעשי' בעולם בפועל ממש, כמו חרישה וזריעה וכל שאר הענינים ד"סידורא דפת"76, שהרי "הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן"77, כך, שיש צורך בב' הענינים, הן לימוד התורה והן העסק בעולם.
אך הענין הוא – כמובן מהביאור של רבינו הזקן בקונטרס אחרון בתניא ד"ה דוד זמירות קרית להו78, בענין "שמחת דוד המלך ע"ה .. בעסק התורה בעת צרתו" (בהיותו בגלות כו'), ע"י ההתבוננות איך ש"ריבוי העולמות וכל צבאם .. כולם בטלים במציאות לגבי דקדוק א' מדקדוקי תורה .. אשר בדקדוק קל עולים כל העולמות ומקבלים חיותם ושפעם או להיפך ח"ו", וכפי שמביא דוגמא מענין הקרבנות, ש"אם הקרבן כשר נעשה יחוד עליון ועולים כל העולמות לקבל חיותם ושפעם וכו'" ("כנודע .. מענין עליות עולמות העליונים באתערותא דלתתא בהקרבת עוף אחד בן יונה או תור ע"ג המזבח או קומץ מנחה"79 ).
[ולהעיר, שמזה מוכח שכללות הענין ד"שכר מצוה מצוה"80 הוא באופן של המשכה טבעית – כידוע המחלוקת בין גדולי חכמי ישראל אם שכר מצוה הו"ע טבעי, בדרך סיבה ומסובב, או ענין סגולי81 ].
וכן הוא בנוגע ללימוד התורה – שהרי "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"82, כך, שע"י לימוד התורה נעשית עליית כל העולמות לקבל חיותם ושפעם כו'. ולא עוד אלא שיש מעלה בעסק התורה לגבי הקרבת הקרבנות, מצד מעלת התורה לגבי המצוות, כמו מעלת הדם על האברים83, שהמצוות הם בדוגמת האברים שהם באופן של התחלקות, כל אבר לפי ענינו, משא"כ התורה היא בדוגמת הדם (כמ"ש84 "זאת התורה אדם", א' ד"ם85 ) שממשיך רוח חיים בכל האברים בשוה, כך, שע"י התורה נפעלת המשכה כללית בכל הענינים.
וכיון שע"י התורה נמשכים כל הענינים בעולם – הרי מובן שכל הענינים שבעולם ישנם בתורה בהעלם.
וכפי שמצינו בגמרא במסכת בכורות86 : "א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנני', נחש לכמה מיעבר ומוליד, א"ל לשב שני, והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת, הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' [שנין] כו'". ומנין ידע ריב"ח שעיבורו של נחש שבע שנים – מהתורה, "שנאמר87 ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, אם מבהמה נתקלל, מחי' לא כ"ש, אלא לומר לך כשם שנתקללה הבהמה מחי' אחד לשבעה .. כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע, דהוה לי' שב שני"88.
[ולהעיר מהמסופר בגמרא89 : "כי קא ניחא נפשי' דרבי יהושע בן חנני', אמרו לי' רבנן, מאי תיהוי עלן מאפיקורסין, אמר להם, אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם90, כיון שאבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתן של אומות העולם". ובכל אופן, גם כאשר "אבדה עצה מבנים", ולא יודעים מה להשיב – הרי הענינים ישנם בתורה, וכפי שדרשו רז"ל91 על הפסוק92 "כי לא דבר ריק הוא מכם", "ואם הוא ריק, מכם הוא".
ובענין זה יש לכל אחד השליחות שלו (וכמו בענין הזמן, ש"ימים יוצרו גו'"93 ), וישנו מי שעל ידו צריך להתגלות ענין פלוני, ולא יוכל להתגלות ע"י מישהו אחר].
יב. וכן הוא בנוגע לחקירה שנתעוררה לאחרונה – אם יש יצורים, בעלי חיים כו', על הירח94 :
ובהקדמה – שלכאורה לא הי' צריך להתייחס לענין זה, כיון שאינו נוגע לקיום התומ"צ. אבל, כיון שמשתדלים ולהוטים ("מ'קאָכט זיך")95 ביותר לעורר אודות מצות תפילין, והרי יתכן שכאשר פלוני ידע מה להשיב על חקירה הנ"ל, אזי יתוסף עוד יהודי שיניח תפילין, ועד"ז בנוגע לשמירת שבת או כשרות וכיו"ב – השבתי לפלוני ששאל אצלי אודות חקירה הנ"ל96, שמצינו מענה על זה בגמרא!
ובכן: דברי הגמרא הם בב' מקומות – במסכת שבועות97 (מהמסכתות שלומדים בישיבות), ובמסכת מועד קטן98 (שלומדים אותה בימי בין המצרים), בפירוש הפסוק שנאמר בשירת דבורה על מלחמת ברק וסיסרא: "אורו מרוז אמר מלאך ה' (ברק, בשליחותו של הקב"ה) אורו ארור יושבי' (היושבים בארבע אמות שלו) כי לא באו לעזרת ה' (כביכול, שמי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה)"99 – שיש ב' דעות בפירוש "מרוז" (כפי שהובא גם בפירוש רש"י על הפסוק): "איכא דאמרי גברא רבה הוה (והי' סמוך למקום המלחמה ולא בא), ואיכא דאמרי כוכבא (מזלי' דסיסרא) הוה, שנאמר100 מן שמים נלחמו הכוכבים".
[יש שרוצים לומר שמדובר אודות מזל רוחני, ולא אודות כוכב גשמי. אבל בפשטות, כשרש"י מביא מדברי הגמרא "כוכבא הוה", הכוונה לכוכב כפשוטו. וכמו במארז"ל101 ש"ישראל מונין ללבנה", ולכן "בזמן .. (ש)לבנה לוקה סימן רע כו'", שהכוונה היא ללבנה כפשוטה].
ועפ"ז: לפי הפירוש השני בגמרא ש"כוכבא הוה" – שהובא בפירוש רש"י על הפסוק בתור פירוש ראשון – עכצ"ל ש"יושבי'" קאי על אלו שיושבים בכוכב זה.
[ולהעיר:
בפירוש רבינו חננאל98, "והאי דכתיב יושבי', כענין עיש102 (כוכב גדול שבכימה והרבה כוכבים קבועים בו, ונטל שני כוכבים ממנה לפתוח ארובות המבול, ונבקעו במזל טלה, ועתיד הקב"ה להחזירם לה) על בני' (קבוצת כוכבים קטנים שעמו) תנחם", והיינו, שגם "יושבי'" קאי על הכוכבים הסמוכים לכוכב זה.
אבל, כד דייקת שפיר, הנה בנוגע לכוכבים קטנים הסמוכים לכוכב גדול מתאים הלשון "בני'", שכן, כוכב גדול קרוי אב, וכוכב קטן קרוי בן, וכמו רב ותלמיד, שהרב קרוי אב והתלמיד קרוי בן103 ; אבל לא מתאים על זה הלשון "יושבי'", שקאי על בני אדם דוקא, וכמו "לא תהו בראה לשבת יצרה"104. ומסתבר לומר, שכשם שלפי הפירוש ש"מרוז" "גברא רבה הוה", קאי "יושבי'" על בני אדם "היושבים בארבע אמות שלו", כך גם להפירוש ש"כוכבא הוה", קאי "יושבי'" על בני אדם היושבים על כוכב זה].
ומזה מוכח שיש "יושבי'" לא רק על כדור הארץ, אלא גם על כוכבים נוספים. ומ"מ, בני האדם שנמצאים על כדור הארץ הם במעלה גדולה יותר מהברואים שנמצאים על כוכבים נוספים, שלכן ניתנה התורה על כדור הארץ דוקא105.
* * *
יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה.
* * *
יד. נוסף על האמור לעיל (ס"ז) אודות סיבת ההתוועדות בגלל המאורע של הטיסה אל הירח,
– והלימוד מזה, שהם בעצמם ביקשו שיתפללו עבורם מהתפלות של דוד המלך, נעים זמירות ישראל,
ולהעיר, שע"פ האמור לעיל (סי"א) שדוד המלך הדגיש את העובדה שכל עניני העולם אינם בערך כלל לדברי תורה, יש לנצל מאורע זה גופא באופן שיביא לידי תוספת חיזוק בלימוד התורה, שכן, אם בעניני העולם יכול אדם העוסק במושכלות להגיע להישגים כאלו, הרי בודאי שכאשר בחור בישיבה יוסיף בלימוד התורה בכמות הזמן, ובאיכות הלימוד מתוך התמדה ושקידה ויגיעה, אזי יגיע לענינים הכי נעלים, וכמארז"ל106 "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין" –
ישנו ענין נוסף הקשור עם מ"ש בסיום הפרשה107 בנוגע לנצחון במלחמה: "ואצו אתכם גו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל", ומפרש רש"י, "לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר108 וטרף זרוע אף קדקד"109,
והרי ענין זה קשור עם ההתעוררות בנוגע לקיום מצות תפילין – כמ"ש הבחיי110 ש"היו בטוחים בגבורתם וכחם בזכות המצוה שבידם, וכענין שדרשו רז"ל111 וטרף זרוע, בזכות תפילין שבזרוע, אף קדקד, בזכות תפילין שבראש",
ויש לומר, שזהו גם המקור לדברי הרא"ש112 "שמפני קיום מצות תפילין ותיקונן יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד".
ולהעיר, שמלשון הרא"ש "מפני קיום מצות תפילין (סתם) .. יתקיים באנשי המלחמה כו'" (ולא "מפני קיום מצות תפילין של אנשי המלחמה"), משמע, שהענין ד"טרף זרוע אף קדקד" נעשה לא רק ע"י הנחת תפילין של אנשי המלחמה עצמם בשעת המלחמה עצמה, אלא גם כאשר יהודים אחרים מניחים תפילין, ואפילו זמן רב לפני המלחמה.
וכל זה הוא מצד ענין הערבות27, "שכל ישראל ערבים זה בזה"47, שישנו בכל עניני התומ"צ, ובמכ"ש ממ"ש הרמב"ם113 שע"י "מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות", ועאכו"כ בנוגע לבנ"י, ולכן, מועילה הנחת תפילין של כל איש ישראל לפעול נצחונם של אנשי המלחמה באופן ד"טרף זרוע אף קדקד".
ויש להוסיף, שמצד ענין הערבות נעשה הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" לא רק אצל שבט גד, אלא גם אצל כל בנ"י. ומה גם שמצד בלבול העולם (בא סנחריב ובלבל את העולם114 ) אין אנו יודעים לאיזה שבט שייך כל אחד (אע"פ שיש כאלו שיודעים, כמו כהנים ולוים, ששייכים לשבט לוי). וע"ד שמצינו לגבי נוסח התפלה, שאף שיש שער פרטי לכל שבט ושבט שבמסילתו יעלה, הנה לאחרי הבלבול כו', קבע רבינו הזקן נוסח כללי עבור כל בנ"י115.
טו. ובהמשך לזה, יש להתעכב על פירוש רש"י על הפסוק "ואצו אתכם", "לבני ראובן וגד הי' מדבר" (בנוסף על המדובר פעם116 על פירוש רש"י בהמשך הכתוב: "לפני אחיכם", "הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה וכו'") – דלכאורה הי' לו להקדים גד לראובן, כיון שגד הי' העיקר, שבו נאמר "וטרף זרוע אף קדקד" (שמביא רש"י בפירושו בהמשך הכתוב), ואילו ראובן הי' טפל לגד בענין זה?
ולהעיר, שראובן וגד היו חלוקים זמ"ז – כמובן מפירוש רש"י בפ' ויגש על הפסוק117 "ומקצה אחיו", "מן הפחותים שבהם לגבורה .. ראובן שמעון לוי ישכר ובנימין, אותן שלא כפל משה שמותם כשברכן, אבל שמות הגבורים כפל .. ולגד108 אמר ברוך מרחיב גד". ומזה מובן, שבענין הגבורה הי' ראובן טפל לגד. וא"כ, הי' לו לרש"י להקדים גד לראובן.
וכפי שיתבאר לקמן באופן המובן בפשטות – עם כל ה"עשירות" ("רייכקייט") שרואים בפירוש רש"י – גם לבן חמש למקרא (ובלבד שלא יחשוב שכיון שכבר נעשה גדול, שוב אינו צריך ללמוד חומש, והסיבה לכך שלומד חומש אינה אלא בגלל תקנת רבינו נשיאנו ללמוד בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י, וכיון ש"גזירה גזרתי"... לכן מקיים זאת!...).
טז. והעיקר – שיקויים בפועל הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" (כמדובר מכבר118 שעכשיו יש צורך בכך, ולא די בהענין ד"ויראו ממך"119 בלבד), כמו שהי' בהכניסה לארץ בפעם הראשונה, אשר, אילו זכינו, היתה באופן של גאולה שלימה שאין אחרי' גלות120.
וכדי שיקויים ענין זה גם עתה – בעמדנו בעקבתא דמשיחא, לפני הכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה – צריכה להיות השתדלות יתירה בנוגע למצות תפילין, לפעול זאת אצל כל יהודי שיכולים להגיע אליו.
וכמו"כ צ"ל תוספת הידור בקיום מצות תפילין אצל כל אחד בנוגע לעצמו,
הן בנוגע לבדיקת התפילין121 – שהרי אפילו צדיק, עליו נאמר122 "לא יאונה לצדיק כל און", צריך לבדוק את התפילין שלו מזמן לזמן – לכל-הפחות שתי פעמים בשבוע (שמיטה), כפסק השו"ע123, ולמהדרין – פעם אחת בשנה, כדברי המכילתא על הפסוק124 "מימים ימימה", "מגיד שאדם צריך לבדוק את התפילין אחת לשנים עשר חודש"125 (מצד גודל חומר מצות תפילין, ומה גם שמברכים עליהם בכל יום126 ),
והן בנוגע לזהירות מהיסח הדעת127 – שענין זה שייך אפילו אצל צדיק שאינו גמור, שלא הרגו ליצה"ר לגמרי, ולכן אינו מואס ברע בתכלית128, ועאכו"כ אצל בינוני, ומי שלמטה ממדרגת הבינוני, ועאכו"כ אצל אלו שצריך לפעול אצלם את כל הענין של הנחת תפילין.
ובכל אופן, יש להשתדל בהפצת הענין דקיום מצות תפילין, בנוגע לכל הסוגים הנ"ל, בכל האופנים האפשריים.
והטענה שאין הדבר מתקבל ונתפס בלבו של חבירו – הנה כאשר הדברים יהיו יוצאים מן הלב, אזי יכנסו אל הלב ויפעלו פעולתם129, שכן, אע"פ ש"אני ישנה", הנה "לבי ער"130, להקב"ה לתורתו ומצוותיו131, ובפרט מצות תפילין, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"132.
וכיון ש"מצוה גוררת מצוה"133, הרי זה יביא לקיום מצוות נוספות, ועד לקיום כל התורה ומצוותי', ועי"ז ממהרים את הגאולה.
* * *
יז. בנוגע למנהג ללמוד ענין באגרת התשובה – אוחזים עתה בפרק ד'134 בענין "מדת מלכותו ית' (ש)נק' בשם דבר ה', כמ"ש135 באשר דבר מלך שלטון, ונכללת ונרמזת באות ה"א אחרונה של שם הוי', כי פנימיות ומקור הדיבור הוא ההבל העולה מן הלב ומתחלק לה' מוצאות הפה אחה"ע מהגרון וכו', וגם הברת הה"א היא בחי' הבל לבד, כמ"ש136 אתא קלילא דלית בה מששא, ואף שאין לו דמות הגוף ח"ו, אך דברה תורה כלשון בני אדם, בשגם שגם דבר ה' כ"ב אותיות המתחלקות לה' חלקי המוצאות ובהן נברא כל היצור כו'".
וצריך להבין בנוגע למ"ש "ואף שאין לו דמות הגוף ח"ו, אך דברה תורה כלשון בני אדם" – שזהו מאמר המוסגר בביאור השייכות של אות ה' למדת המלכות – מדוע כותב זאת באמצע הענין, ולא בסיום הענין (לאחרי "בשגם .. כל היצור")?
זאת ועוד: אילו הי' רבינו הזקן כותב זאת בסיום הענין, הי' אפשר לומר שקאי על כללות הביאור בנוגע ל"כל הי' ספירות", אבל מזה שכותב זאת באמצע הענין, מובן שקאי רק על מדת המלכות (ה' אחרונה, שהברת הה"א היא בחי' הבל כו'). ואינו מובן: מדוע מבאר זאת רק בנוגע למדת המלכות, ולא בנוגע לכל הי' ספירות?
ולאידך גיסא: בהתחלת הענין137, בענין "מ"ש138 כי חלק ה' עמו וכו', חלק משם הוי' ב"ה, כדכתיב139 ויפח באפיו נשמת חיים, ומאן דנפח מתוכו נפח וכו'" – מבהיר כבר רבינו הזקן "ואף שאין לו דמות הגוף וכו' ח"ו, אך דברה תורה כלשון בני אדם", והרי ענין זה שייך לכל עשר הכחות שבנפש האדם, שהם כנגד עשר הספירות שלמעלה. וא"כ, למה צריך לחזור ולהבהיר ענין זה עוה"פ בנוגע לספירת המלכות?
גם צריך להבין: מדוע בהתחלת הענין כותב רבינו הזקן "ואף שאין לו דמות הגוף וכו'", ואילו בסיום הענין כותב "ואף שאין לו דמות הגוף ח"ו", ללא הוספת "וכו'"?
וכפי שיתבאר לקמן.
יח. בנוגע להביאור בפירוש רש"י – שמקדים ראובן לגד:
ובהקדים הביאור בסדרם של ב' שבטים אלו בכתוב – שבפרשתנו מקדים הכתוב ראובן לגד: "לראובני ולגדי"140, ואילו בפ' מטות, הנה מלבד מ"ש בהתחלת הענין141 "ומקנה רב הי' לבני ראובן ולבני גד" (ראובן לפני גד), נאמר בכל הפסוקים שלאח"ז "בני גד ובני ראובן" (גד לפני ראובן)142.
וטעם הדבר – בפשטות:
בפרשתנו מדובר בעיקר אודות ירושת הארץ, "ואת הארץ הזאת ירשנו גו'"140, ולכן מקדים הכתוב ראובן לגד – "נתתי לראובני ולגדי", כיון שראובן הוא הבכור, "בכור לנחלה"143.
[ולהעיר מהמובא בפירוש רש"י144, שמצד הבכורה הי' ראובן ראוי להיות יתר על אחיו גם בכהונה ומלכות, אלא שהמעשה שעשה גרם לו להפסיד כל היתרונות הללו. אך גם לאחרי שנטלו ממנו יתרונות הללו – נשאר עדיין בכור לנחלה].
ואילו בפ' מטות מודגש בעיקר החידוש ד"נחלץ חושים לפני בני ישראל"145, ולכן מקדים הכתוב גד לראובן, כי, עיקר הענין ד"נחלץ חושים" "מתוך שגבורים היו" שייך לבני גד, "שכן נאמר בגד וטרף זרוע אף קדקד"146.
אך עדיין אינו מובן:
מדוע בפסוק "ואצו אתכם" שבפרשתנו107, מפרש רש"י "לבני ראובן וגד הי' מדבר" – הרי פסוק זה בא לאחרי סיום הענין דירושת הארץ (שבזה הקדים הכתוב ראובן לגד), ומתחיל לדבר אודות היציאה למלחמה באופן ד"חלוצים תעברו", שבזה יש להקדים גד לראובן?
וכן בפירוש הפסוק "ואנחנו נחלץ חושים" שבפ' מטות145 – שבו מביא רש"י ש"משה חזר ופירש להם באלה הדברים ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו גו'" – כותב רש"י "זה ראובן וגד שקיימו תנאם", אף שכאן מדובר (לא אודות ירושת הארץ, אלא) אודות ענין המלחמה, שבזה יש להקדים גד לראובן?
ולאידך גיסא: מדוע בפסוק "ויתן להם משה גו'" שבפ' מטות147 – שמדבר אודות ירושת הארץ – מקדים הכתוב גד לראובן ("ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן"), אף שבנוגע לירושת הארץ יש להקדים ראובן לגד?
וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
יט. בנוגע להביאור באגרת התשובה:
בנוגע למ"ש על אות ה' "אתא קלילא כו'" – הנה בנוסח ה"אקדמות" שבסידורים יש ב' גירסאות: (א) "דלית בה ממשא", (ב) "דלית בה מששא". ורבינו הזקן בתניא גורס "דלית בה מששא", וכן בלקו"ת האזינו148 : "הה' הוא אות קלילא דלית בי' מששא, כמבואר באקדמות, ופי' אתא קלילא היינו שההבל הלב המתלבש בה הוא מועט יותר מבכל האותיות .. לכן נקראת אתא קלילא, פי' שקל לדבר אותה משום דלית בה מששא, דזוטר מאד ההבל שבה".
ובנוגע לב' לשונות אלו (מששא או ממשא) – הנה יש שרוצים לומר ששניהם נלקחים מאותו שורש וענינם אחד, אבל באמת יש חילוק ביניהם:
"מששא" – הוא מלשון מישוש, היינו, דבר שיכולים למשש בידים; ואילו הלשון "ממש" – הנה מפירוש רש"י149 על הפסוק150 "וישלח יעקב מלאכים", "מלאכים ממש", מוכח, שאין זה מלשון מישוש, שהרי מציאות המלאכים אינה כמו מציאות של בשר ודם שיכולים למשש בידים, אלא כוונת רש"י לפרש ש"מלאכים" אינם שלוחים, כי אם "מלאכים ממש", היינו, מלאכים אמיתיים.
ועפ"ז נשאלת השאלה: מהו הטעם שאות ה' שהיא "אתא קלילא דלית בה מששא" רומזת על ספירת המלכות דוקא יותר מאשר ז"א – דלכאורה אדרבה: ספירת המלכות היא בדרגא תחתונה יותר, כך שהיא פחות רוחנית?!
ויובן ע"פ מ"ש הרמב"ם במורה נבוכים151, שבנוגע להחושים דראי' ושמיעה ודיבור וריח, מצינו בתורה שנאמרו כינויים אלו על הענינים דלמעלה, מלבד חוש המישוש, שהוא חוש נבזה, ושייך רק באדם למטה, מצד פחיתותו כו'.
אמנם, ע"פ קבלה, ישנו ענין המששות גם למעלה. ולכן צריך להבהיר דוקא בנוגע לספירת המלכות, שנרמזת באות ה', שהיא "אתא קלילא דלית בה מששא", ולהוסיף ש"אף שאין לו דמות הגוף ח"ו, אך דברה תורה כלשון בני אדם".
כ. והביאור במ"ש רבינו הזקן "ואף שאין לו דמות הגוף ח"ו", ללא הוספת תיבת "וכו'", כמו בהתחלת הענין:
תיבת "וכו'" באה במקום התיבות שבאות לאחרי "אין לו דמות הגוף" – "ולא גוף".
ומביא הצ"צ152, "וידוע הקושיא על זה בשל"ה153, דכיון שאין לו דמות הגוף, מכש"כ שאינו גוף", וא"כ, הי' צ"ל הנוסח בסדר הפוך: אינו גוף, ואין לו (אפילו) דמות הגוף?
ומבאר הצ"צ, "אך הענין הוא, כי האצילות נקרא גופא, ובי"ע הם בחי' דמות הגוף (ועז"נ154 "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם", דקאי על עולם הבריאה155 ) .. ולכן, לא מיבעי שבי"ע אינם בערך כו', והיינו שאין לו בחי' דמות הגוף, אלא גם אצילות כלא חשיב, והיינו ולא גוף".
ועפ"ז מובן, שבהתחלת הענין, שמדבר אודות כללות הענין ד"חלק הוי' עמו, חלק משם הוי' ב"ה", שבזה נכללת גם דרגת עולם האצילות – מדייק רבינו הזקן ש"אף שאין לו דמות הגוף וכו'", "ולא גוף", שקאי על עולם האצילות; משא"כ כאן, כשמדבר רק על ספירת המלכות כפי ששייכת לעולמות בי"ע – אומר רק "ואף שאין לו דמות הגוף", דקאי על בי"ע, ואינו מוסיף "וכו'", שקאי על עולם האצילות, שאין זה שייך להמדובר כאן.
כא. המשך הביאור בענין "מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק לך ה' הגדולה וגו' עד לך ה' הממלכה וגו', ולא עד בכלל וכו'" – נכלל בשיחת ש"פ מטו"מ סט"ז156.
*
כב. בנוגע לפירוש רש"י בפרשתנו, שגם לאחרי הסיפור אודות חלוקת הארץ מקדים ראובן לגד – יש לבאר זאת בהקדים שאלה נוספת בנוגע לחלוקת הארץ:
בפ' מסעי157 נצטווה משה לומר לבנ"י "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותי'", ולאחרי שמפרט את גבולות הארץ, מסיים: "זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל .. לתשעת המטות וחצי המטה". ובהמשך הפרשה158 נאמר "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ".
ולכאורה אינו מובן: מה ניתוסף בהחלוקה ע"י אלעזר כו' לגבי החלוקה שע"י משה?
והביאור בזה – שהחלוקה שע"י משה היתה חלוקה כללית בלבד, "לתשעת המטות וחצי המטה", בניגוד ל"מטה בני הראובני .. ומטה בני הגדי .. וחצי מטה מנשה" ש"לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה"159 ; ולאח"ז הי' ציווי נוסף על חלוקה פרטית לכל שבט בפני עצמו, ובכל שבט גופא – למשפחות ולגברים, כפי שמפרש רש"י160, "כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים כו'".
כג. ויש לומר, שבפ' מטות מסופר אודות החלוקה הכללית שהיתה ע"י משה, ואילו בפ' דברים מסופר אודות החלוקה הפרטית שעלי' נצטוו אלעזר ויהושע:
בפ' מטות147 נאמר "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן .. את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן", ולכאורה הכוונה, שממלכת סיחון ניתנה לבני גד, וממלכת עוג ניתנה לבני ראובן; ואעפ"כ נאמר בהמשך הכתוב161 "ובני ראובן בנו את חשבון גו'", שהיא מארץ סיחון. ועכצ"ל, שבפסוק זה מדובר אודות החלוקה הכללית שע"י משה, שנתן לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה את ממלכת סיחון ועוג, מבלי לקבוע את גבולות חלקו הפרטי של כל אחד מהם.
ואילו בפ' דברים140 מדובר אודות החלוקה הפרטית – "מערוער אשר על נחל ארנון וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי", "ויתר הגלעד וכל הבשן .. נתתי לחצי שבט המנשה כל חבל הארגוב גו'", "ולמכיר נתתי את הגלעד", "ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול וגו'".
וכיון שבפרשת מטות מדובר אודות החלוקה הכללית, שעיקרה היא החלוקה בין עבר הירדן המערבי שניתן לתשעת המטות וחצי המטה, לעבר הירדן המזרחי שניתן לשני המטות וחצי המטה, בגלל שקיבלו על עצמם לעבור חלוצים לפני בנ"י – לכן גם בחלוקת הארץ נאמר "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן", גד לפני ראובן, כיון שבחלוקה הכללית מודגש בעיקר הענין דחלוצים תעברו, ששייך בעיקר לגד, "שגבורים היו, שכן נאמר בגד וטרף זרוע אף קדקד".
משא"כ בפרשת דברים שמדובר אודות החלוקה הפרטית לכל שבט בפני עצמו, שזהו עיקר הענין דחלוקת וירושת הארץ – הנה גם בפסוק "ואצו אתכם גו' חלוצים תעברו גו' עד אשר יניח גו' ושבתם איש לירושתו גו'", מפרש רש"י "לבני ראובן ולבני גד הי' מדבר" – ראובן לפני גד, כיון שראובן הוא בכור לנחלה.
ועדיין נשאר לבאר את ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה, וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
כד. האמור לעיל בענין החלוקה הכללית והחלוקה הפרטית בנוגע לכניסה לארץ ישראל – ישנו גם בעבודת האדם בכל יום ויום162 :
בהתחלת היום ישנו הענין דקבלת עול כללי – באמירת "מודה אני לפניך", וכן כללות ענין ההליכה "מבית הכנסת לבית המדרש"163, קודם שיוצא לעסוק בעניני העולם, שזהו"ע של קבלת עול כללי בנוגע לעבודת כל היום; ונוסף לזה ישנו גם הקבלת עול פרטי בנוגע לכל מצוה פרטית שעל ידה נעשה בירור פרטי כו' (שזהו"ע "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" שאומרים לפני כל מצוה פרטית).
והסדר בזה – שתחילה צריך להיות הקב"ע הכללי, ולאח"ז בא הקב"ע הפרטי, שגם הוא נחשב לענין כללי, ולכן צריך לבוא קודם העבודה בעשר כחות הפנימיים, וע"ד בחי' הכתר שבכל ספירה, שנמשך מבחי' הכתר הכללי, כידוע בענין השתלשלות הכתרים זה מזה (כמבואר בהמאמר דשנת תרכ"ט164 בענין "עשר קרנות"165 שהם עשר הכתרים שבע"ס).
וכן הוא בכללות השנה – שבר"ה ישנו הענין הכללי ד"אתם נצבים גו' כולכם גו'", והמשכה כללית זו באה אח"כ בהתחלקות בכל פרטי המדריגות ד"ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך"166, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר167 אודות ההמשכה מחודש תשרי על כל השנה כולה, שזהו כמשל הסוחר שפורק את הסחורה שרכש בשוק, ומניח כל דבר בפני עצמו ע"ג האיצטבא כו'.
ועד"ז במצות תפילין168 – שתחילה ישנו הענין ד"וטרף זרוע" שנעשה ע"י תפילין של יד, שמורה על הקב"ע שבענין המעשה, ולאח"ז בא הענין ד"אף קדקד" שנעשה ע"י תפילין של ראש, שמורה על ענין ההבנה וההשגה – כמובן מדברי הזהר169, שבתפילין של יד שכנגד הלב ישנו ענין הקשירה, ללא שקו"ט כו', ועי"ז פועלים חלישות בנפש הבהמית, שמקום משכנה בלב, ומשם מתפשטת גם למוח שבראש (ולא כמו נפש האלקית, שמקום משכנה במוחין שבראש, ומשם מתפשטת גם בלב)170.
ומהעבודה ברוחניות הענינים נמשך גם בגשמיות – שנעשה הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" בנוגע לנצחון במלחמה, באופן ש"לא נפקד ממנו איש"171, ובאופן ד"קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך"172, "אלו שונאי ישראל"173,
ועד שזוכים לבנין ביהמ"ק השלישי, בביאת משיח צדקנו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "הוא אלקינו", ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו, כשממשיך לנגן בחוזק "הוא אלקינו" ב"פ.
כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכה אחרונה, ואח"כ אמר:]
ה"בכן" מכל האמור לעיל – שצריך להיות הענין ד"טרף זרוע אף קדקד", כפי שמסיים רש"י פירושו לפרשת דברים.
ומזה באים ל"ואתחנן אל הוי' גו'"174, וכפי שמפרש רש"י: "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון175, אמר לו בלשון ואתחנן".
ונקודת הענין – שנוסף על מה שבנ"י פועלים ע"י עבודתם בקיום מצות תפילין, מוסיף הקב"ה ונותן לכאו"א כל המצטרך לו בכל עניניו באופן של "מתנת חנם", "וחנותי את אשר אחון", באופן של בלי גבול, בטוב הנראה והנגלה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"176.
ובאופן כזה באים מהגאולה הפרטית לגאולה הכללית, בביאת משיח צדקנו, ו"שמחת עולם על ראשם"177.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].
הוסיפו תגובה