בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. מאמר (כעין שיחה) ד"ה איתא במדרש תילים.
* * *
ב. דובר לעיל (במאמר1 ) אודות טענת בנ"י "רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי"2, שמצד מדרגת התורה כפי שנמשכת ובאה למטה, יש נתינת מקום למעמד ומצב ש"אין לנו פנאי" ליגע בתורה יומם ולילה, כיון שצריך לעסוק גם בעניני העולם.
ועד כדי כך, ש"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה"3, שבזה נכלל גם האופן היותר נעלה בענין ה"מלאכה", כפי שמפרש כ"ק מו"ח אדמו"ר4 שקאי על אהבת ישראל, ועל זה נאמר "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה", כי, "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו"5, אלא צ"ל תורה וגמילות חסדים6 (אהבת ישראל).
ג. וכיון שהתורה כללות ופרטות נאמרה7, הנה כשם שלמעלה יש מדרגת התורה כפי שהיא למעלה מהעולם, וכפי שנמשכת ובאה למטה (עד למעמד ומצב ש"אין לנו פנאי"), ישנם גם ב' מדרגות אלו בתורה כפי שנמשכת למטה.
ובכללות – הרי זה החילוק שבין תורה למצוות, החל ממצות תפילין ש"הוקשה כל התורה (מצוות התורה8 ) כולה לתפילין"9 :
תורה (שבע"פ) – ענינה גילוי רצון העליון10, אבל היא עדיין למעלה מהעולם, שהרי אין בה עור הבהמה שממנו עושים הבתים דתפילין, וכן הקלף והדיו לכתיבת הפרשיות כו', וישנו רק הלימוד של האדם, באופן של "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'" כמבואר בארוכה בתניא11 ;
ואילו השייכות לעולם, שיתאחד עם הקב"ה – נעשית ע"י המצוות, כמו במצות תפילין, ע"י עשיית הבתים מעור בהמה, וכתיבת הפרשיות בדיו על הקלף,
אלא שענין זה נעשה דוקא ע"י בנ"י, כמבואר בתו"א בד"ה הבאים ישרש יעקב12, ש"זהו דוקא כשאיש ישראל מניח אותם .. משא"כ .. כשעכו"ם מניח אותם לא יצמח מזה שום גלוי כלל, והיינו כמשל כח הצומח שבארץ שלא בכל מקום נצמח הפרי .. כמו"כ דוקא לישראל נאמר13 כי תהיו אתם לי ארץ חפץ".
ומזה מובן, שבישראל גופא ישנם גם ב' אופנים אלו: מעמד ומצב שלמעלה מהעולם – קודם הנישואין, ו"גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה" (כמ"ש רבינו הזקן בהל' ת"ת14 ); ומעמד ומצב ש"אין לנו פנאי" – "בן עשרים לרדוף"15, לאחרי ב' או ג' שנים לאחר הנישואין, כשיוליד בנים כו'.
ד. אמנם, מצד הענין ד"כללות ופרטות נאמרה", הנה גם כשנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהעולם, אמרו רז"ל "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", אלא צ"ל תורה וגמ"ח, כנ"ל.
וזהו כללות ענין השליחות שתיקן כ"ק מו"ח אדמו"ר16, שבימי הקיץ נוסעים התלמידים לעסוק בחיזוק בנ"י לעורר אצלם את נקודת היהדות, לקיים הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך"17, אבל בדרכי נועם ודרכי שלום, ללמדם את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה18.
אבל, פעולה זו גופא צריכה להיות כלולה מענין התורה:
הפעולה דקירוב הזולת היא ע"י התורה, ובדיבור דוקא, כדרשת חז"ל19 על הפסוק20 "חיים הם למוצאיהם", "אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה", ולכן צריכים לדבר עניני תורה, נגלה וחסידות, ובשופי, כך, שיראו את מעמדו ומצבו של המדבר, שבמשך כל השנה כולה יושב בד' אמות של תורה ותפלה, ופנוי אך ורק ללמוד תורה ולהתפלל21, ורק במשך שבועות אלו מעמיד את עצמו במעמד ומצב ש"אין לנו פנאי ליגע בתורה יומם ולילה", כדי להתעסק בקירוב בנ"י.
וכיון שיכול להיות שבהיותו בדרך לא יהי' ברשותו ספר או מאמר, צריך לשנן בע"פ כו"כ עניני תורה, נגלה וחסידות, כדי שיוכל ללמוד גם "בלכתך בדרך"22, במחשבה או בדיבור, בכל מקום לפי ענינו.
זאת ועוד: כיון שהנסיעה היא כדי לפעול על הזולת שיצא מהמדידות וההגבלות שלו, הנה כדי שיוכל לפעול זאת, צריך הוא בעצמו לצאת מהמדידות וההגבלות שלו, ולכן עליו לשנן עניני תורה, נגלה וחסידות, יותר מהמדידות וההגבלות שלו, וכל המרבה הרי זה משובח.
וכיון שרוצים למלא את רצון המשלח, ויודעים שאם משנים אפילו פרט אחד, אזי מתעוררת שאלה על כל ענין השליחות (כמובא באחרונים23 ), ורוצים ומתברכים ("מ'ווינטשט זיך") שמילוי השליחות יהי' בהצלחה רבה, למעלה מן המשוער – הנה ההצלחה יכולה להיות דוקא ע"י הדיבור בעניני תורה, נגלה וחסידות, ובשופי, ללא שום אמתלאות.
ה. וכללות הענין בזה:
תכלית הכוונה היא – לפעול ב"חוצה", ועד שסוכ"ס יכניסו את ה"חוצה" בפנים; אבל ההתחלה היא עי"ז שמביאים את ה"מעיין" ל"חוצה". ובזה גופא – כיון שיש חילוקי דינים בין ההמשכה מהמעיין לאחרי שנפסק (העבירו ע"ג בריכה והפסיקו) לגבי המעיין כפי שהוא במקורו24, צריכים להביא ל"חוצה" את המעיין עצמו – אע"פ ש"מעיין" ו"חוצה" הם שני הפכים.
ועז"נ25 "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", שנוסף על הפירוש הפשוט ש"גלינו" הו"ע של עונש שבא בגלל "חטאינו", ישנו גם הפירוש ש"גלינו מארצנו" קאי על עבודת הבירורים עצמה, שאינה כמו בזמן שלמה, כאשר "קיימא סיהרא באשלמותא"26, שעבודת הבירורים היתה מתוך מנוחה, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"27, אלא "מפני חטאינו" – חטא מלשון חסרון, כמ"ש28 "אני ושלמה בני חטאים", שפירושו חסרים29 – נעשית עבודת הבירורים גופא במעמד ומצב ד"גלינו מארצנו".
ובמעמד ומצב ד"גלינו" צריך להמשיך ולהכניס את האל"ף – אין סוף, אלופו של עולם, ע"י התורה (כאמור לעיל שצריך לשנן בע"פ עניני תורה כו'), ועי"ז נעשה מ"גולה" – "גא.ולה"30, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.
ו. ואשרי חלקם של כל אלו שנוסעים בשליחות כ"ק מו"ח אדמו"ר כדי לזכות את הזולת,
– זולת כפשוטו, החל מהזולת שבעצמו גופא, כפי שמצינו31 שז"א נקרא זולת לגבי חו"ב –
להאיר אצלם את "נר הוי' נשמת אדם"32, ע"י התורה, שנקראת "תורה אור"33.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכה להשלוחים].
* * *
ז. בהלכות תלמוד תורה34 מבאר רבינו הזקן אופן ההנהגה בין רב לתלמיד, וז"ל:
"הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם, אלא שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה בטעמה היטב וכו'. במה דברים אמורים, שלא הבינו התלמידים את הדבר מפני עמקו, או מפני דעתם שהיא קצרה",
[ואז, צריך הרב להתפלל ולבקש מהקב"ה ה"חונן לאדם דעת", שלא תהי' דעתם קצרה,
– ובמילא לא יהי' גם המעמד ומצב ד"מרובים צרכי עמך", כמבואר בתו"א35 בפירוש מארז"ל36 "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה", ש"כשהדעת מתקצר ומתצמצם .. אזי נעשו צרכי עמך מרובים, רבים ונפרדים" – ש"צריכים" את כל הענינים שישנם בברוקלין ובארצות-הברית... שזהו לפי שמונחים ב"רגלים", שבכמות הם גדולים יותר מה"ראש"37, ולכן זקוקים ללבושים גדולים יותר, וגם גסים יותר, כמבואר בכ"מ38 שיש חילוק בין לבושי הרגל ללבושי הראש, כפי שרואים בפועל שלבושי הרגל נעשים מעור, שהוא חומר גס שלא בערך לגבי החומר שממנו נעשים לבושי הראש; וכל זה הוא בגלל שיש מעמד ומצב שע"פ תורה הסדר הוא באופן ש"אין לנו פנאי ליגע בתורה יומם ולילה" (כנ"ל ס"ב) –
וכאשר הרב יבקש מהקב"ה עבור התלמידים "חננו מאתך חכמה בינה ודעת", ויחתום "ברוך אתה ה' חונן הדעת", הרי בודאי שיומשך כן בפועל, ובלשון רבינו הזקן באגה"ת39 : "בלי שום ספק וס"ס בעולם .. (ש)הרי ספק ברכות להקל40, משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל, מאחר שבקשנו כו'" (בשם ומלכות)],
"אבל אם ניכר לרב שמתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ומפני זה לא הבינו, חייב להראות עליהם רוגז ולהכלימם בדברים כדי לזרזם ולחדדם".
ויש לדייק בזה41, שרבינו הזקן משנה מלשון הרמב"ם והשו"ע: ברמב"ם42 – "לרגוז עליהן". ובשו"ע43 – "לכעוס עליהם". ואילו רבינו הזקן משנה וכותב "להראות עליהם רוגז".
ח. ובהקדמה:
אם נאמר שאדה"ז חולק על הרמב"ם והשו"ע – צריך למצוא מקור לדברי אדה"ז, ולאחרי שימצאו המקור, צריך למצוא הטעם מדוע הרמב"ם והשו"ע מפרשים באופן אחר.
ולכן, מסתבר יותר לומר שאין פלוגתא בדבר, וטעם שינוי הלשון – יובן ע"פ מ"ש בני הגאון המחבר בהקדמתם לשו"ע אדה"ז, שהחידוש של אדה"ז בשולחנו לגבי השו"ע של המחבר (ר' יוסף קארו), וכן לגבי הרמב"ם, הוא, שכותב "הלכות בטעמיהן" (מלבד שאר המעלות שישנם בשו"ע אדה"ז).
ובנוגע לעניננו:
הטעם שהרב צריך לרגוז או לכעוס הוא – כדי לעורר את התלמידים עי"ז שיראו שהרב רוגז וכועס עליהם. ולכן כותב אדה"ז הטעם והתכלית ל"לרגוז" – "להראות עליהם רוגז"44.
אמנם, כאשר פעולת הרב "להראות עליהם רוגז" אינה מועילה, אזי צריך (לא רק להראות, אלא אכן) לרגוז ולכעוס עליהם, כלשון הרמב"ם והשו"ע.
ט. ביאור הדברים:
המקור לדברי אדה"ז "חייב להראות עליהם רוגז כו'" – הוא בדברי הגמרא במסכת שבת45 (בנוגע ל"המשבר כליו בחמתו" וכיו"ב): "דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי'", ומפרש רש"י: "להראותם שהוא כועס".
וכן פוסק אדה"ז בהלכות משא ומתן46 : "הכעס מדה רעה מאוד .. לכן יתרחק מזה .. ואפילו אם צריך לכעוס על העם להפרישם מדבר עבירה ולהחזירם למוטב, יראה עצמו כאלו הוא כועס כו'".
וענין זה מיוסד על דברי הרמב"ם בהל' דעות47 : "הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה .. וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו .. ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כו'".
אמנם, בנוגע לתלמידים כותב הרמב"ם ש"חייב לרגוז עליהן", ולא רק "יראה עצמו בפניהם כו'". ומקור הדברים הוא – בדברי הגמרא48 : "זרוק מרה (אימה) בתלמידים" (שתהא אימתך עליהם), והרי כאן לא נאמר הלשון "להראות", ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לענין הרוגז, ש"חייב לרגוז עליהן", ולא רק "להראות עליהם רוגז".
ויש לבאר טעם החילוק בין "דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי'", רק "להראותם שהוא כועס", ובין "זרוק מרה בתלמידים", ש"חייב לרגוז עליהן" – כי, כשמדובר אודות בני ביתו, שיכולים להיות גם עמי-הארץ, מספיק "להראותם שהוא כועס"; אבל כשמדובר אודות תלמידים, שהם מבינים כו' [והראי', שכאשר מדובר אודות עניני העולם, "לייגן זיי זיך אַריין כו'", ומצליחים להבין וכו'], יכול להיות מעמד ומצב שלא יהי' מספיק "להראות עליהם רוגז", אלא יהי' צורך "לרגוז עליהן".
ואעפ"כ כותב רבינו הזקן "להראות עליהם רוגז", כיון שהטעם שצריך לרגוז עליהם הוא כדי שיראו שהוא רוגז. ורק כאשר הפעולה "להראות עליהם רוגז" אינה מועילה, אזי צריך (לא רק להראות, אלא אכן) לרגוז עליהם, כנ"ל.
ולהעיר, שגם כאשר יש חיוב לרגוז עליהם – יש שיעור עד כמה חייב לרגוז:
בשו"ע אדה"ז הל' שמירת גוף ונפש ובל תשחית49 (שנדפס מחדש זה עתה50 ) איתא: "כל המשבר כלים .. עובר בלא תעשה שנאמר51 לא תשחית .. ואפילו כוונתו כדי להראות כעס וחימה להטיל אימה על בני ביתו שאינן נוהגין כשורה".
ומ"ש במסכת שבת "המשבר כליו בחמתו .. דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי'" – הרי זה "כי הא .. (ד)רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי", אלא שבני ביתו חשבו שהיו כלים שלמים.
ומזה מובן גם בנוגע לתלמידים, שגם כשיש חיוב לרגוז עליהם, יש בזה שיעור והגבלה – שאסור לשבר כלים כו'.
ומובן הטעם בפשטות – כי, בשלמא בנוגע לתלמידים, יש סיבה שבגללה צריך לרגוז עליהם, אבל הכלים – מהי אשמתם ("וואָס זיינען זיי שולדיק")?!... והרי "התורה חסה על ממונן של ישראל"52.
י. והנה, כל השקו"ט האמורה לעיל – באה בהמשך להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז53 אודות חוסר ההתעניינות בדברים שנאמרים בהתוועדות, שלכן לא שואלים מאומה וכו', כך, שזהו מעמד ומצב ש"ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך .. חייב לכעוס עליהם ולהכלימם בדברים כו'"; ולאידך גיסא, מהי התועלת מזה, ולשם מה לכעוס, בה בשעה ש"כל הכועס .. נשמתו מסתלקת ממנו", כנ"ל בארוכה.
ובכן, יש לציין שאכן הואילו לשאול – ברוך השם... – על האמור ש"כל הכועס .. נשמתו מסתלקת ממנו" (כמ"ש רבינו הזקן בהלכות משא ומתן46, והמקור לזה – בדברי הזהר54 ), דלכאורה אין זה שייך בנדו"ד, כיון שרבינו הזקן כותב בהל' ת"ת (הנ"ל) שרק "חייב להראות עליהם רוגז", אבל לא לכעוס ממש?!
והמענה על זה – שבנדו"ד המצב הוא שכבר ניסו במשך כמה שנים לפעול זאת בכמה דרכים, בדרכי נועם כו', ועד גם "להראות עליהם רוגז", וכיון שעדיין לא הועיל, אזי יש חיוב לרגוז עליהם, כנ"ל.
ולאחרי כל זה נשאלת השאלה: האם ועד כמה צריכים להמשיך לרגוז?!...
יא. ובנוגע לגופו של ענין הנ"ל – קבלתי כמה מכתבים על זה:
אחד כותב, שישנם דברים גרועים יותר מזה, וא"כ, למה צריך "קאָכן זיך" בענין זה; ואחד כותב, שבלאה"כ לא יועילו הדברים... כך, שהצעקה והרוגז ("דער שרייען און ווערן אויפגעקאָכט") בענין זה הם לחנם...
אך מה שאיכפת לי – הנני מתיירא שגם אני ארדם ("איך וועל אויך אַנטשלאָפן ווערן") ח"ו; אסתגר בד' אמות שלי, ואשב באדישות ("קאַלט בלוטיק"...) ואלמד לעצמי, באותה מדה שמתנהגים בענין הנ"ל. ואז, כלו כל הקיצין ח"ו!
יב. בין המכתבים שקבלתי – כותב אחד: למה אני דורש שיחלקו לי כבוד... ישנם כאלו שהכבוד שחולקים להם הוא במדה פחותה מזה... ולמה אני כועס כל כך?!...
ובכן: על כזה "פּעטאַך" – כלשון הצ"צ55 – לא שערתי כלל ("כ'האָב זיך גאָרניט געריכט"):
לפני שמונה-עשרה שנה56 לא רדפתי ("כ'האָב זיך ניט געיאָגט") אחר הכבוד, וגם היום לא חסר לי הדבר... והלואי גם בעתיד כך. אינני צריך את הכבוד, וגם לא את ה"מחיר" שדורש כבוד זה... "לא57 מהם ולא מהמונם"... ישנם דברים גרועים מזה, ואינני מרעיש אודותם, כיון שלא איכפת לי;
מה שאיכפת לי – שכאשר חוזרים פתגם מכ"ק מו"ח אדמו"ר, מאביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, פתגם מרבינו הזקן או פתגם מהבעש"ט, ובשעת מעשה ישנים או מפהקים – הרי מביישים את הבעש"ט!... ונמצא, שהנני אשם בכך שמביישים את הבעש"ט!...
ולהעיר: מצינו גם אצל המגיד שהי' אומר תורה אע"פ שהתלמידים לא היו מבינים58. אבל שם מדובר אודות ענין שלא הי' יכול להיות נמשך באופן פנימי, כי אם באופן מקיף, ולאידך גיסא, הי' צורך שענין זה יומשך למטה, ולכן הוצרך המגיד לומר ענין זה; ואילו כאן מדובר אודות ענינים שכבר נמשכו בגילוי ובאופן פנימי, ואעפ"כ כו'.
ובכן: על זה נאמר59 "ווי לי' למאן דמליל על אודנין דלא שמעין"!... ולהעיר, שלא נאמר הענין החיובי – טוב למי שמדבר על אזנים ששומעות, אלא הענין השלילי – אבוי למי שמדבר על אזנים שאינן שומעות!
יג. אמנם, עדיין יכולים לטעון שכל האמור לעיל אודות החיוב לרגוז וכו', הוא בנוגע לרב ותלמידים, משא"כ כשמדובר אודות שני ידידים שהם בידידות חזקה, יכול א' מהם לומר דבר תורה, ולזכות את חבירו לשמוע את הדברים, ואילו חבירו, אם הוא רוצה, מקשיב לדבריו, ואם אינו רוצה לשמוע, הולך לישון...
ובכן, ישנו דין תמוה בשו"ע60, שהחיוב דכבוד רבו הוא "אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול".
ומקור הדברים – בגמרא61 : "רבו שאמרו .. אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו", והגמרא מביאה דוגמא לדבר – "כגון רב סחורה דאסברן זוהמא ליסטרון", ומפרש רש"י: "בסדר טהרות62 היא שנוי', ולא הייתי יודע מה כלי הוא, ולמדני, שהוא כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה והקלחת לצדדין".
ויש לבאר הרמז בדוגמא זו, שזהו משל שענינו בנמשל מורה על פעולת הרב בהתלמיד – שהתלמיד בעצם הוא כדבעי למהוי, שכן, כל בנ"י טובים הם ("גוטע אידן"), וה"כוסות"63 הם טובים, אלא כיון שלאחרי חטא העגל חזרה זוהמתן64 [אף שלא חזרה לגמרי כמו לפני מ"ת ח"ו, שהרי גם לאחרי חטא העגל ישנו חילוק בין ישראל לאוה"ע65 ], לכן יש מעט זוהמא ("אַ ביסל שמוּץ") שצפה למעלה, וישנו מי שלוקח כף ומסלק את הזוהמא...
ובכן: גם כאשר רוצים ליתן עצות כיצד לסלק את הזוהמא, הנה במקום לשמוע, ישנים בשעת מעשה!...
יד. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ויה"ר שיפעלו הדברים לכל-הפחות על המדבר, ועד שיפעלו גם על השומעים66.
אלו שחושבים שזהו מצד ענין הכבוד כו' (כנ"ל סי"ב) – יהי להם אשר להם, והעיקר – שיקבלו ממי שיהי'... ובלבד שיתוסף בתורה ויראת שמים,
ועד שנזכה לקיום היעוד67 "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.
* * *
טו. בעמדנו בימי בין המצרים, שיהפכו בקרוב לששון ולשמחה, ותהי' הכניסה לארץ ישראל ע"י משיח צדקנו – מן הראוי שהלימוד בפירוש רש"י בפרשת השבוע (כנהוג בכל התוועדות ביום הש"ק) יהי' בנוגע לחלוקת הארץ, ולכן נתעכב עתה על פסוק שמבאר את טענת בנות צלפחד, ש"היו מחבבות את הארץ .. (ו)אומרות תנה לנו אחוזה"68 :
הביאור בפירוש רש"י על הפסוק69 "והוא לא הי' וגו'", "לפי שהיו באות לומר בחטאו מת*, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים70, ולא בעדת** קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים עמו. ר"ע אומר מקושש עצים הי', ור"ש אומר מן המעפילים הי'",
*) ומ"ש71 "בנות צלפחד גו' למשפחות מנשה בן יוסף", "ללמדך שהיו כולם צדיקים"72 – היינו רוב זכויות (ועד"ז בנוגע ליוסף עצמו73 – ראה פרש"י וישב לז, ב. מ, כג74 . ועוד).
**) דיוק הלשון "עדת קרח" – י"ל לחדודי מפני ש"אבדו אף יונקי שדים"75 .
– דכיון שרצו לקבל חלק אביהן* (שהרי "אנו76 במקום בן עומדות"77 ) שהי' מיוצאי מצרים78, הוצרכו לומר ש"בחטאו מת", ולא מצד החטאים שהיו שייכים לארץ ישראל [מתלוננים79, "וילונו גו' ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת"80, ועדת קרח81, שהושפעו מדברי דתן ואבירם "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו"82 ]: מקושש עצים – שאירע שנה לפני המתלוננים, ומעפילים – שחזרו בתשובה** על החטא שלא רצו להכנס לארץ83.
*) מפורש בכתוב דכל טענתן מכח "אבינו" – ג"פ84 .
**) תשובה הכי גדולה על עבירה אחרת – בנוגע לכניסה לארץ, אבל חטא (כמפורש: "בחטאו", ופשט ד"חטאו" היינו חטא) דהעדר שמיעת ציווי משה (ולא יפלא ששניהם בענין אחד, שזהו כל הענין דמצוה הבאה בעבירה! ומכש"כ בנדו"ד).
ובכן: ר"ע הי' רגיל לזכות את ישראל85, ולכן* בוחר בחטא דמקושש עצים86 שהוא קל יותר** מחטא המעפילים [להיותו חטא יחיד***, שמושלל לגמרי מ"החטיא את אחרים", וגם להיותו בשבת הראשונה שהיו בנ"י במדבר, לפני מ"ת87, אינו חמור כמו לאחרי מ"ת88 ], ור"ש, "דדריש טעמא דקרא"89 (ולדעת רש"י – פליגי ר"ש וחכמים גם בדליכא נפקותא90 ), מעדיף לומר שהי' מן המעפילים, שבזה מודגש הטעם שמגיע לו חלק בארץ, כיון שמסר נפשו עלי'.
*) אבל אין לומר שהוצרך לומר כן בגלל הגזירה שוה ד"במדבר במדבר" שקיבל מרבו (ולא בגלל זכותן של ישראל, שהרי אדרבה – כטענת הבר-פלוגתא דר"ע: "אתה מוציא לעז על אותו צדיק")91 – שהרי אין רש"י מעתיק תיבת "במדבר", היינו שהגז"ש אינה ע"ד הפשט.
**) אבל אין לומר שזהו לפי שמקושש עצים לשם שמים נתכוין92 – שהרי זה היפך דרך הפשט לגמרי, וא"כ מהי הגנות שהזכיר רש"י93 ("בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשני' בא זה וחללה")94 .
***) וכדיוק לשון רש"י – ששינה מלשון הספרי93 "ושני' חללו" (לשון רבים), ומדגיש "בא זה וחללה". ובנוגע לכל ישראל – הרי זה רק "גנותן של ישראל", ולא חטא (וע"ד פרש"י בהעלותך ט, א), ולא מצב חדש שנגרם ע"י מעשה זה, אלא ש"דבר (ומגלה) הכתוב" מצב המגונה דבנ"י.
וה"יינה של תורה", בנוגע למעלת התשובה ד"ויעפילו"95, שלא זו בלבד שעל ידה נתתקן החטא* ובטלה הגזירה96, אלא עוד זאת, שעי"ז ניתוסף בהשייכות לארץ ישראל יותר מכמו שהי' לפני החטא. וכמו"כ בנוגע לתשובה שתבטל את ה"מפני חטאינו גלינו מארצנו", שעל ידה תהי' הכניסה לא"י ע"י משיח צדקנו באופן נעלה יותר –
*) אף שחטאו באי שמיעתם להציווי "אל תעלו"97 .
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 171 ואילך.
* * *
טז. נהוג לאחרונה לבאר משנה בפרקי אבות – לפי המנהג לומר פרקי אבות "כל שבתות הקיץ", וכפי שמצינו במאמרי רבותינו נשיאינו,
שגם לאחרי חג השבועות (בשבתות הקיץ) יש מאמרים שמתחילים במשנה מפרקי אבות98.
ובכן, נתעכב עתה על המשנה99 "יהושע בן פרחי' אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות".
ובהקדמה – שכיון שמסכת אבות היא "מילי דחסידותא"100, הרי מובן, שלא מדובר כאן אודות מי שאביו לא לימדו תורה, כיון שבמקרה כזה, החיוב "עשה לך רב" הוא מעיקר הדין, ולא מצד "מילי דחסידותא", אלא המדובר הוא אודות כל בנ"י, גם מי שיכול ללמוד בעצמו, ואפילו מי שלכאורה אין מי שילמד אותו – שמצד "מילי דחסידותא" צריך גם הוא לקיים את ההוראה "עשה לך רב כו'".
וצריך להבין השייכות של הבבות במשנה זו – שלכן נאמרו בוא"ו המחבר, כיון שבאים בהמשך אחד:
בנוגע ל"עשה לך רב ו.קנה לך חבר" – הרי "רב" ו"חבר" שייכים זל"ז, להיותם מהדברים שבהם "התורה נקנית"101.
ולהעיר גם מהדיוק של הצ"צ102 בענין "עשה לך רב וקנה לך חבר", ש"עשה לך רב" הוא מתוך קבלת עול, כיון שענינו של הרב הוא כמו מלך – "מאן מלכי רבנן"103 – שממשיך ופועל ענין הקבלת-עול, ולאחרי הקב"ע של הרב, אזי יכול להיות "וקנה לך חבר".
אך עדיין צריך להבין השייכות של "עשה לך רב וקנה לך חבר" ל"הוי דן את כל האדם לכף זכות", שלכן נאמר "ו.הוי כו'", בוא"ו המחבר?
ואין לומר שהשייכות היא שע"י "עשה לך רב וקנה לך חבר" יבוא לשלימות החכמה, ואז יהי' "דן את כל האדם לכף זכות" – כי: (א) אם מדובר כאן אודות שלימות החכמה – הנה בהמשך ל"עשה לך רב וקנה לך חבר", הול"ל "ועשה לך תלמידים", שעל ידם באים לשלימות החכמה, כמארז"ל104 "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן". (ב) הענין ד"דן .. לכף זכות" אינו שייך לשלימות החכמה, אלא למדות שבלב, שכאשר יש לו נטי' למדת החסד, אזי "דן את כל האדם לכף זכות", וכפי שיתבאר לקמן.
*
יז. כאן המקום להשלים החובות מההתוועדויות שלפנ"ז:
א) בנוגע למה ששאלו על משנ"ת105 בדברי הרמב"ם106 "אף בפרשת בלעם כו'" – נכלל בשיחת ש"פ בלק105.
ב) בנוגע למה ששאלו107 על המדובר108 בפירוש רש"י על הפסוק109 "ריח ניחוח", "שיהא נחת רוח לפני" – נכלל בשיחת ש"פ שלח 108.
ושאר החובות – נשאיר להזדמנות אחרת.
* * *
יח. הביאור במאמר המשנה "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות" – יובן בהקדם ביאור השייכות לבעל המאמר, ר' יהושע בן פרחי', כידוע שמימרות התנאים והאמוראים קשורים עם שמותיהם [וברוב הפעמים רואים את השייכות שביניהם, כפי שמצינו בנוגע לשמאי והלל110, וכמשנ"ת בשבוע שעבר111 ], ומתאימים לכללות הנהגת ימי חייהם, או למאורע מסויים שאירע במשך ימי חייהם, שבגללו אמרו הוראה זו.
ובכן, בנוגע לר' יהושע בן פרחי' מצינו בגמרא112 "לא כר' יהושע בן פרחי' שדחפו לאותו האיש בשתי ידים וכו'".
ובהקדים – שיש ב' פירושים בהשלילה דהנהגת ר' יהושע בן פרחי' ("לא כר' יהושע כו'"): (א) אין לנו ללמוד מהנהגה זו, שהיתה שייכת רק לר' יהושע בן פרחי', ורק ביחס לאותו האיש, (ב) השלילה היא גם בנוגע לר' יהושע בן פרחי' עצמו, שטעה בכך שדחה אותו (כפי שמצינו בכמה תנאים ואמוראים שהתחרטו על הנהגה מסויימת), וכמובן מהמשך סיפור הגמרא, שלאחרי שדחה אותו, "אתה לקמי' כמה זמנין, אמר לי' קבלן, לא הוי קא משגח בי', יומא חד הוה קרי ק"ש, אתא קמי', סבר לקבולי, אחוי' לי' בידי', הוא סבר מידחא דחי לי', אזל זקף לבינתא והשתחוה לה, אמר לי' הדר בך, אמר לי' כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
ולהעיר, שבזה גופא יש לפרש בב' אופנים: (א) הנהגת ר' יהושע היתה שלא כדבעי, (ב) ר' יהושע דחה אותו בגלל שרצה לעורר אצלו תשובה פנימית ועמוקה יותר, ולכן בפעם האחרונה "סבר לקבולי, אחוי' לי' בידי'", אלא שאותו האיש לא הבין את הרמז, ו"סבר מידחא דחי לי'". וגם לאחרי ש"זקף לבינתא כו'", "אמר לי' הדר בך". וגם לאחרי שאמר "כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה" – לא קיבל ר' יהושע מענה זה, כי, "אין מספיקין דייקא, אבל אם דחק ונתחזק .. ועשה תשובה, מקבלין תשובתו"113. וכמו ב"אחר", שגם לאחרי ששמע בת-קול "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"114, הוה לי' לדחוק כו'115, ועד ש"כי נח נפשי' דאחר .. אמר רבי מאיר .. מתי אמות ואעלה עשן מקברו, כי נח נפשי' דרבי מאיר סליק קוטרא מקברי' דאחר .. כי נח נפשי' דרבי יוחנן פסק קוטרא מקברי' דאחר"116.
ולכן אומר ר' יהושע בן פרחי' "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – שמלכתחילה יש לדון כל אדם לכף זכות, ולא לדחותו כו', ואז לא יבוא למאורע כזה (משא"כ אם בתחילה ידחהו, הרי יכול להיות שיחזור אליו בהיותו באמצע ק"ש, ולא יוכל להפסיק...).
יט. ומקדים לזה – "עשה לך רב וקנה לך חבר":
כאשר משתדלים ולא מצליחים למצוא זכות – אזי צריכים לחקור ולדרוש כו', אולי אין החסרון בו, אלא בחבריו. ואם לא מוצאים חסרון בחבריו, יתכן שהחסרון הוא ברבו – בדקות דדקות עכ"פ, וכתוצאה מזה נעשה החסרון אצל התלמיד בגסות ביותר, וכהמשך דברי המשנה117 : "חכמים הזהרו בדבריכם שמא .. ישתו התלמידים הבאים אחריכם .. ונמצא שם שמים מתחלל".
וזהו שאומר ר' יהושע בן פרחי' – שלמרות היותו נשיא הדור, וכללות הנהגתו היתה ע"פ תורה, יתכן שהאשמה תלוי' בו, שהוא הרב (של אותו האיש), או בחבריו (שגם הם היו תלמידיו), והי' לו לדון אותו לכף זכות כו'118.
הוסיפו תגובה