בס"ד. ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ח
(הנחה בלתי מוגה)
כי1 מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו2, ונת"ל3 ביאור תוכן הכתוב (הן בנוגע לכללות עבודת האדם והן בנוגע לכללות העולם) ע"פ מאמר הזהר4, דקאי על המדות, בחי' ז"א, כפי שהם כלולים במוחין, בחי' חכמה ובינה, אב ואם, שזהו"ע ראש צורים וגבעות. דהנה, ענין הצור (צורים) הוא כמו צור החלמיש5 שמוציאים ממנו אש ע"י הכאה, לפי שאין בו מציאות של אש, כי אם כח האש בלבד, והוא באופן של העלם שאינו במציאות. ובדוגמא כזו היא התכללות המדות בבחי' החכמה, שהם שם בהעלם שאינו במציאות, כמו האש שבצור החלמיש, ועד לבחי' ראש צורים (מראש צורים אראנו), שקאי על החכמה כפי שהיא במדריגה היותר נעלית, פנימיות החכמה, פנימיות אבא פנימיות עתיק6, שזהו המקור הראשון למדות כפי שהם בהעלם שאינו במציאות. וגבעות קאי על בחי' הבינה, שגם שם נמצאים המדות בהעלם, אבל זהו העלם שישנו במציאות, וכמו העובר שנמצא בהעלם בבטן האם, הנה אף שהוא בהעלם, שהרי עובר ירך אמו7, ואינו אוכל אלא מה שאמו אוכלת וכו'8, מ"מ, ישנו כבר כל ציור הולד באופן של התחלקות האברים, ועד לשערות וצפרניים כו', משא"כ בטיפת האב, הנה אף שכלולים בה כל פרטי האברים כו', הרי התכללות זו היא בתכלית ההעלם, באופן שאינם ניכרים ונרגשים לאיזו מציאות כלל וכלל, ורק בבטן האם מצטייר הולד בכל פרטי האברים, אלא שהוא בהעלם עדיין בבטן האם, אבל זהו העלם שישנו במציאות. ובדוגמת זה היא התכללות המדות בבינה, שעדיין לא באו לידי גילוי בלב, אלא הם כלולים בהתבוננות השכל, בבחי' עיבור בבטן דאמא, ועז"נ9 וצפונך תמלא בטנם, שהמדות הם צפונים שם כמו דבר המונח בתיבה וסגור שם כו'. אבל בחכמה (בחי' האב) אין שייך כלל לומר שהם שם בבחי' עיבור, כי עיבור הוא שכבר ישנו הדבר כמו שהוא, אלא שהוא סגור ונעלם במקורו, שזהו אופן התכללות המדות בהשגה דבינה, משא"כ בחכמה הרי המדות אינם בבחי' מציאות כלל. ונוסף על התכללות המדות במוחין קודם התגלותם בלב, הנה גם לאחרי התגלות המדות, נמשך בהם משרשם ומקורם בבחי' המוחין. וענינו בעבודת האדם10, שצריך להיות התכללות המדות במוחין, והיינו, שלא מספיק שתהי' העבודה רק מצד האהבה והיראה שבהתגלות לבו, שעז"נ11 לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, שמזה יכול להיות יניקה כו', ולכן צ"ל התכללות המדות במוחין.
ב) אך עדיין צריך להבין, שהרי תוכן כללות פסוק זה במאמר בלעם הוא סיפור שבח מעלת הז"א (שרש נש"י), איך ששרשו גבוה מאד כו', וכיון שהתכללות המדות בבחי' החכמה הו"ע נעלה יותר מאשר התכללות המדות בבחי' הבינה, א"כ, מהי ההוספה דמגבעות אשורנו (דקאי על התכללות המדות בבחי' הבינה), לאחרי שכבר נאמר כי מראש צורים אראנו (דקאי על התכללות המדות בבחי' החכמה, ועד לפנימיות החכמה כו'). אך הענין הוא, שיש מעלה גם בענין מגבעות אשורנו, כי12, כדי שתהי' ההמשכה למטה כו', שזוהי תכלית הכוונה הן בנוגע לעבודת האדם, והן בנוגע לכללות העולם, לא די בבחי' המדות כפי שהם כלולים בחכמה, אלא צ"ל גם התכללותם בבינה, ששם המדות הם כבר בבחי' העלם שישנו במציאות עכ"פ, ולאחרי זה תוכל להיות התגלות המדות כו' (ובאופן שיומשך בהם שרשם ומקורם, כנ"ל).
ג) וזהו גם הדיוק מגבעות אשורנו13, דפי' אשורנו הוא מלשון פסיעת הרגלים, כמו כונן אשורי14, וכהמשך מאמר הזהר4, כיון דהוה במעהא דאימא כו' אושיט פסיעה לבר כו', כמרומז בכך שבאות ה' ראשונה (בינה) יש רגל קצר כמו ו', והיינו, שצורת הה"א עצמה באורך ורוחב היא בחי' בינה עצמה, והרגל הקצר שבה מורה על התכללות המדות בבינה, שהם שם בבחי' מציאות כמו עובר שנמצא במעי אמו (ולא כמו בחכמה ששם הם בהעלם שאינו במציאות), ובסוף הרגל אושיט פסיעה לבר, שזהו בחי' נה"י, שרק הם המתגלים בהיות המדות כלולים בבינה, כמו העובר במעי אמו שראשו מונח בין ברכיו כו'8, היינו, שמתגלה רק בחי' נה"י, ואילו חב"ד וחג"ת הם בהעלם ובהתכללות בבטן דאימא. ובפרטיות יותר, הנה על בחי' נה"י לא נופל הלשון אושיט פסיעה לבר, שהרי בחי' נה"י נחשב מעצמותו של בחי' ז"א, ואין זה פסיעה לבר, לבר דייקא, דהיינו מחוץ לעצמותו. ולהעיר, שמצינו שלגבי המוחין הנה כללות המדות נקראים בשם חוץ15, ועאכו"כ בחי' נה"י שלגבי עצמיות המדות הרי הם לבר מגופא16. אבל כל זה אינו שייך לענין פסיעה לבר, שהו"ע פסיעת הרגלים, שגם הם חלק מכללות האדם, למקום שמחוץ הימנו. ולכן, הנה עיקר הענין דאושיט פסיעה לבר הוא בנוגע לבחי' המלכות17, בחי' הדיבור, שהוא כח נבדל מעצם המדות, שהרי כל ענין הדיבור הוא הגילוי אל הזולת, והיינו, שנוסף על התכללות המדות בבינה, כמרומז ברגל הקצר שבאות ה' שהוא כמו ו', ישנה גם הנקודה שאושיט הו' שבתוך הה' מחוץ לעצמותו, שזהו השורש ומקור לבחי' הדיבור שנכלל בבינה בהעלם יותר מאשר המדות הכלולים בה.
ד) וזהו גם מ"ש בהמשך מאמר הזהר4, במתיבתא עילאה גבעת חסר ו' כו' ובמתיבתא דרקיעא גבעות באת ו' כו'. דהנה, החילוק בין גבעת (חסר ו'), לשון יחיד, לגבעות (בוא"ו) לשון רבים, הוא, שגבעת לשון יחיד מורה על הבינה עצמה, כפי שמקבלת השפע מבחי' החכמה בעצמה עדיין, קודם שיומשך מהיחוד שלהם העיבור דז"א במעי אימא, ואילו גבעות לשון רבים מורה על הבינה כפי שכוללת כבר את המדות שנמצאים בה בבחי' עיבור (כמרומז בציור הו' שבתוך הה"א), ולא רק המדות, אלא גם כח הדיבור (כמרומז בציור הו' שבתוך הה"א שאושיט פסיעה לבר) שכלול בה בהעלם יותר, כנ"ל. וזהו שבמתיבתא דרקיעא חולקים על הפירוש דמתיבתא עילאה דגבעת חסר ו', וס"ל שצ"ל גבעות בוא"ו דוקא, שזהו כפי שבינה היא בבחי' עיבור, שכלולים בה המדות וגם כח הדיבור, כנ"ל.
ובפרטיות יותר, הנה הצורך בענין דגבעות בוא"ו דוקא הוא לא רק בשביל עיבור ז"א בבטן דאימא עילאה (בינה), אלא גם בשביל העיבור בבטן אימא תתאה, בחי' המלכות, שזהו העיבור דנשמת מלכא משיחא, משיח בן דוד (כי דוד הוא ספירת המלכות18, דוד מלך ישראל19, וכמ"ש20 ועבדי דוד מלך עליהם), שבזמן הגלות, שאז משיח יושב בשערי רומי כו'21, נשמתו היא בבחי' עיבור בבטן בחי' המלכות, עד זמן הגאולה, שאז נעשה ענין הלידה, שזהו ע"י המשכת תוספת אור מבחי' הבינה לבחי' המלכות. וכפי שמסיים במאמר הזהר הנ"ל4, גבעה דלתתא ברה דאתכליל בה אצטריך לזמנא דאתי כד ייתי מלכא משיחא לנטלא ליה גבעת עלאה כו' ולאוקמא ליה בחיין עלאין כו', והיינו ע"י ל"ג ימים שתשב על דמי טהרה22, לפי שיום א' דפסח הוא אותו היום דתשעה באב (כידוע הסימן דא"ת ב"ש23 ) שבו נולד משיח24, ול"ג בעומר הוא סוף ל"ג הימים דדמי טהרה, ואז הוא הילולא דרשב"י25, ניצוץ משה26, שהוא בחי' משיח, כידוע שגואל27 ראשון הוא גואל אחרון28.
הוסיפו תגובה