בס"ד. שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. בנוגע לשבת הגדול – כותב רבינו הזקן בשולחנו1 (מיוסד2 על דברי גדולי ישראל שלפניו): "נוהגין במדינות אלו שבשבת הגדול במנחה .. אומרים עבדים היינו וכו', לפי שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים".
ויש לומר, שענין זה בא בהמשך להמבואר בסעיף שלפנ"ז3 ש"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כו'", ובסעיף זה מוסיף עוד טעם:
רבינו הזקן מבאר את ה"נס גדול" שנעשה בשבת שלפני הפסח (שלכן "קורין אותו שבת הגדול") – "שפסח מצרים הי' מקחו מבעשור לחודש .. ואותו היום שבת הי' .. וכשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת, נתקבצו בכורי אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך, אמרו להם, זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים. הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה, והרגו הרבה מהם, וז"ש4 למכה מצרים בבכוריהם. וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת, וקראוהו שבת הגדול"5.
וממשיך רבינו הזקן: "ולמה לא קבעוהו בעשירי לחודש סתם, בין שחל בשבת בין שחל בחול (כבקביעות שנה זו), כדרך שנקבעו כל המועדים"? ומבאר טעם הדבר6.
ועל זה מוסיף בסעיף ב' שיש ענין נוסף בשבת הגדול – "שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים":
הכוונה בזה בפשטות היא – שההתחלה של גאולת מצרים היתה בשבת שלפני הפסח, כי, ענינו של יום השבת הוא ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"7, כך, שכל הענינים שישנם בימי השבוע כלולים הם ביום השבת שלפנ"ז, ונמצא, שהגאולה והנסים שבפסח, כלולים ומתחילים בשבת שלפני הפסח. ולפי טעם זה אתי שפיר הקביעות בשבת דוקא, כי כל ענין "התחלת הנסים והגאולה" לפני פסח הוא רק מצד ענינו של יום השבת.
ולהעיר, שהענין ד"מיני' מתברכין כולהו יומין" ישנו אמנם בכל שבת, אבל זהו רק בהעלם, ואילו בשבת הגדול הי' זה בגילוי, שכן, כללות ענין יצי"מ הו"ע הגילוי, כמבואר בכ"מ8 שהענין דיצי"מ הוא היציאה ממעמד ומצב של עיבור, שהו"ע ההעלם, לענין הלידה, שהו"ע הגילוי, ובהתאם לכך, הנה גם בשבת שלפני פסח, שמיני' מתברכין כולהו יומין, "היתה התחלת הגאולה והנסים" בגילוי; וענין זה קשור גם עם ה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם" שהי' באותו שבת – שהוא נס גלוי.
ב. ועפ"ז יש לבאר גם את דברי רבינו הזקן בנוגע ל"נס גדול" שאירע בשבת שלפני הפסח – שאינו מביא את דברי הטור, אלא דברי התוס':
בטור9 (וכן בכל בו10 ) איתא, שבאותו שבת "לקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם, והשיבו, לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאים לומר להם דבר".
ואילו בתוס'11 הובאו דברי המדרש12 ש"כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות .. אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים, הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל, ולא רצו, ועשו בכורות מלחמה, והרגו מהן הרבה, הה"ד למכה מצרים בבכוריהם".
ויש לעיין למה הביא רבינו הזקן את הטעם שהובא בתוס', ולא את הטעם שהובא בטור?
ג. ואין לומר שרבינו הזקן לא הביא הטעם שבטור, בגלל הקושיא שהקשו על דברי הטור, ש"לפי טעם זה הוה לי' למיקרי לכולהו יומי דמעשור לחודש עד ערב הפסח ימים גדולים דבכולם נעשה נס"13 – שהרי יש על זה שני תירוצים:
א) "עיקר הנס הי' בהתחלתה, שאז הי' עיקר קהיון שיני המצרים, אבל אחר שעבר היום הראשון, כיון דדשו דשו"13.
ב) בימים שלאח"ז, לא האמינו המצריים שבנ"י אכן יעשו זאת (לשחוט את השה) בפועל, כי, אם כוונתם לעשות זאת, מדוע אינם עושים זאת מיד. – בשלמא בנוגע ליום השבת, ידעו המצריים שבנ"י לא עושים בו מלאכה (כדאיתא במדרש14 שמשה רבינו פעל אצל פרעה ליתן לבנ"י את יום השבת בתור יום מנוחה), ולכן חשבו שישחטו את השה למחרתו, אבל בראותם שגם למחרת אינם שוחטים את השה, שוב לא האמינו עוד לבנ"י שעומדים הם לשחוט את השה. ולכן הי' הנס רק ביום השבת15.
ד. ויש לומר הביאור בזה:
החילוק שבין ב' הטעמים הוא – שלפי הטעם שהובא בטור, לא הי' זה נס גלוי, אלא בהעלם.
ובהקדים קושיית הב"ח9: "למה יהיו שיניהם קהות עכשיו ביותר, וכי לא היו מצריים יודעין שישראל שוחטין ואוכלין אלים וכבשים בכל יום ויום" (וכמ"ש16 "כי לא יוכלון המצריים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים", ופירש רש"י, "דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים. ואונקלוס נתן טעם לדבר" – "ארי בעירא דמצראי דחלין לי' עבראי אכלין")?
ותירץ: "ונראה שישראל הודיעו למצריים שמצות השם עלינו לשחטו למטה, כי בזה יושחט גם למעלה", והיינו, שהשינוי בלקיחת ושחיטת השה בעשור לחודש הי' רק בנוגע לכוונת השחיטה – שכוונתם היתה לשחוט את הע"ז של מצרים, משא"כ עד עתה היתה כוונת השחיטה לצורך האכילה בלבד (ולא בשביל לבטל את הע"ז, שהרי אדרבה: "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז"17 ).
וכיון שבפועל ובגלוי לא הי' שום שינוי בלקיחת ושחיטת השה (שהרי גם עד עתה היו ישראל שוחטין ואוכלין אלים וכבשים בכל יום), והשינוי הי' רק בנוגע למחשבה וכוונה – נמצא, שלא הי' זה נס בגלוי, אלא נס בהעלם (בענין הכוונה).
ונוסף לזה: גם השינוי בענין הכוונה – הי' רק אצל בנ"י, ואילו אצל המצריים לא הי' בנס שום פעולה חיובית, אלא רק פעולה שלילית, ש"לא היו רשאים לומר להם דבר", כך, שהנס הוא בהעלם.
ואילו הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" הוא נס בפועל ובגלוי, ובאופן שאצל המצריים גופא נעשה השינוי דאתהפכא, ובזה גופא – לא רק באופן ד"וסכסכתי מצרים במצרים"18, אלא יתירה מזה: "למכה מצרים בבכוריהם", והיינו, שהענין דאתהפכא הי' אצל "בכורי מצרים", שמורה על התוקף והמובחר והעיקר של מצרים (שכל שאר מצרים טפלים ובטלים אליהם ונמשכים אחריהם)19, והיינו, שגם התוקף דמצרים סייע לקדושה (שעי"ז נעשית הוספה בקדושה) – מעין כללות הענין דיצי"מ שהי' גם באופן דאתהפכא, שהמצריים עצמם שילחו וגרשו את בנ"י ממצרים20.
ה. ועפ"ז מובן הטעם שרבינו הזקן מביא (לא את דברי הטור, אלא) את דברי התוס' – שהנס דשבת הגדול הוא "למכה מצרים בבכוריהם":
נת"ל בדברי רבינו הזקן ש"בשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים" של יצי"מ, שזהו לפי שענינו של יום השבת ש"מיני' מתברכין כולהו יומין".
וכיון שהענין דיצי"מ הו"ע הגילוי (כנ"ל ס"א), הנה גם ה"נס גדול" שהי' בשבת שלפני הפסח (שממנו מתברך הפסח) צריך להיות נס גלוי.
ולכן הביא רבינו הזקן את דברי התוס' שה"נס גדול" הוא הענין ד"למכה מצרים בבכוריהם" (ולא את דברי הטור שהנס הוא ש"היו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאים לומר להם דבר") – כי רק נס זה הוא נס גלוי (כנ"ל ס"ד).
ו. "והימים האלה נזכרים ונעשים"21 – שעי"ז ש"נזכרים", חוזרים ו"נעשים" אותם ענינים כפי שהיו בפעם הראשונה, ובאופן גלוי.
ולא עוד אלא שבענין זה ניתוסף עתה עוד יותר מכפי שהי' ב"שבת הגדול" בפעם הראשונה, כפי שיתבאר לקמן.
* * *
ז. כדי לבאר מה ניתוסף עתה בענינו של "שבת הגדול" – יש להקדים ולבאר תחילה מ"ש22 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות":
איתא בזהר23 : "כתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כימי, כיום מבעי לי', דהא בחד זמנא נפקו"?
ומתרץ בזהר: "כאינון יומין עילאין וכו'", והיינו, שיצי"מ היתה קשורה עם ה"יומין עילאין" שהם ז' הספירות, כמ"ש24 "מצות יאכל את שבעת הימים", כך, שביום אחד של יצי"מ יצאו ממיצרים וגבולים כל שבעת הימים, ז' הספירות, ולכן נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים", לשון רבים.
ותירוץ נוסף – כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר25,
– שלהיותו בן יחיד, התחילה נשיאותו מיד באותו רגע ממש שבו נסתלק אביו (כמבואר ברמב"ם26 "שהמלכות ירושה .. כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו כו'", ללא צורך בפעולה נוספת), ביום ב' ניסן27, שחל בימים שלפני השבת, ועולה ביום השבת שלאחריו, שבו נעשה הענין ד"ויכולו"28 בנוגע לכל עניני השבוע, שעומדים באופן של כליון29 ויציאה מכל המיצרים וגבולים (בדוגמת הענין דיצי"מ), ועד לעלי' לבחי' עתיקא קדישא, שבכחות הנפש הו"ע התענוג; וזהו גם הפירוש השני ב"ויכולו", מלשון תענוג29. ועז"נ "חמדת ימים אותו קראת"30, וכן "וקראת לשבת עונג"31 (דלכאורה היכן מצינו שנקרא כך בתורה? אלא זהו מ"ש "ויכולו", שהו"ע התענוג)32 –
ש"מזמן יציאת מצרים עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים, ולכן אמר כימי ל' רבים", והיינו, שיצי"מ היא התחלת הגאולה העתידה, כך, שבכל יום יוצאים ממצרים ומתקרבים לביאת המשיח.
וב' תירוצים אלו – "אלו ואלו דברי אלקים חיים"33, שכן הוא אפילו בענין של מחלוקת, ועד למחלוקת של ב"ש וב"ה, שעל זה אמרו "ב"ש במקום ב"ה אינה משנה"34, והיינו, שלא זו בלבד שאין הלכה כב"ש, אלא עוד זאת ש"אינה משנה", ואעפ"כ "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ועאכו"כ בנדו"ד, שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כיון שאפשר לתווך ביניהם.
ח. והענין בזה:
עיקר הענין דיצי"מ נגמר ונשלם בקריעת ים סוף, שהרי לפנ"ז הי' עדיין פרעה בתקפו, ובנ"י התייראו ממנו, ורק בקרי"ס נגמר ונשלם הענין דיצי"מ35.
ועד"ז מצינו גם בגאולה העתידה, כמ"ש36 "והניף ידו על הנהר גו' והכהו גו'"; אלא שביצי"מ הי' ענין הבקיעה ב"ים סוף", סופא דכל דרגין, בחי' המלכות, שהו"ע הדיבור, ואילו לעת"ל יהי' ענין הבקיעה ב"נהר", בחי' בינה, שהו"ע המחשבה37.
אמנם, לכאורה כיצד יכולים לבוא מהבקיעה בספירת המלכות בקרי"ס לבקיעה בספירת הבינה – הרי הסדר בקדושה הוא לאט לאט כו', ואי אפשר לדלג ולקפוץ בבת אחת?
אך על זה ישנו ה"ממוצע" בין ספירת המלכות לספירת הבינה – שזהו כללות מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, שעי"ז פועלים בכל הספירות שבינתיים, ועי"ז באים לענין הבקיעה בספירת הבינה לעתיד לבוא.
ועפ"ז יש לתווך ב' התירוצים-פירושים הנ"ל: הענין דיצי"מ הי' אמנם בכל ז' הספירות, אבל ענין זה הי' בהעלם, ואילו ע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, בין יצי"מ לגאולה העתידה, הרי זה נפעל בגלוי, כך, שבבוא הגאולה יהי' ענין זה בגלוי בכל הספירות.
ט. ולהעיר, שענין זה יכול להיות גם באופן של מהירות, כמאמר רז"ל38 "זכו אחישנה".
ואף שמבואר בשערי אורה39 שיש מעלה כאשר הגאולה היא "בעתה"40, שאז מבררים את כל הניצוצות, מבלי שישאר בגלות אפילו ניצוץ אחד, משא"כ כאשר הגאולה היא באופן ד"אחישנה", הנה מצד המהירות יכול להיות שישארו כמה ניצוצות – הרי כשישנו מעמד ומצב ד"זכו" בתכלית השלימות, אזי ישנם ב' המעלות, הן מעלת המהירות, והן מעלת בירור כל הניצוצות,
ועד – באופן נעלה יותר מאשר ביצי"מ, שאף שביררו את הניצוצות, כמ"ש41 "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", הרי במצרים נתבררו רק ר"ב ניצוצות, כמ"ש42 "וגם ערב רב עלה אתם", ועדיין נשארו פ"ו ניצוצות (במדינות אחרות), ואילו לעת"ל יתבררו כל הניצוצות,
שעי"ז ניתוסף העילוי ד"רב תבואות בכח שור"43, ונעשה שלום בריבוי וברכה בריבוי וכו'44.
ועד שכל זה נפעל גם כאשר בנ"י נמצאים במעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן"45.
י. ועפ"ז מובן החידוש וההוספה בשבת הגדול עתה לגבי שבת הגדול בפעם הראשונה:
נוסף לכך שמצד ההלכה ד"מעלין בקודש"46 צ"ל הוספה בכל שבת הגדול לגבי שבת הגדול שלפניו – הרי מובן, שככל שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח הולך וניתוסף בבירור הניצוצות, שישנו מספר גדול יותר של ניצוצות שכבר נתבררו, ומובן שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר (וכמו שאינו דומה ענין קודם שנעשה בו המצוה לגבי לאחרי שנעשה בו המצוה).
ועד שבאים לתכלית הענין – שיומשך בגלוי ובפועל, שהרי "המעשה הוא העיקר"47, ה"מעשה" של הקב"ה, שיביא את הגאולה האמיתית והשלימה, בעגלא דידן.
* * *
יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים.
* * *
יב. לפני הדיבור בפירוש רש"י – יש לדבר מענינא דיומא, בנוגע למצוה שהזמן גרמא (כפי שכבר דובר ונדפס48, וכבר הכריזו על זה):
כל אלו שיש להם השפעה על חוג מבנ"י, הן חוג גדול והן חוג קטן,
– ובאמת, מי הוא זה שיכול למדוד אם זה חוג גדול או חוג קטן, בה בשעה שאפילו נפש אחת מישראל היא "עולם מלא"49, ובפרט כפי שרואים במוחש במדינה זו שכל אחד יש לו השפעה על חוג גדול –
עליהם לנצל את השפעתם כדי לפעול בנוגע לכל עניני הפסח, ובפרט בענין מצה שמורה.
והענין בזה – שבכלל צריך לנצל את אפשרות ההשפעה על הזולת עבור עניני תומ"צ. ואפילו אלו שההשפעה שלהם היא רק בענינים גשמיים, הרי זה צריך להיות באופן ד"בכל דרכיך דעהו"50,
– ולהעיר שהענין ד"דעהו" שייך לענין המצה, שקשורה עם ענין הדעת, כמבואר בדרושי חסידות51 שזהו בדוגמת הענין ש"אין התינוק יודע לקרות אבא כו' עד שיטעום טעם דגן"52 –
וכ"ש אלו שיש להם השפעה ברוחניות, הרי בודאי צריכים לנצל זאת כדי לדבר אודות כל עניני הפסח, ובפרט בנוגע לענין המצה, שתהי' מצה שמורה וכו'.
ועי"ז יפעלו אצל רוב בנ"י, רובם ככולם ועד לכל ישראל, שיהי' אצלם חג כשר ושמח,
ואז – הנה ע"פ מ"ש53 "היום אם בקולו תשמעו", תהי' ביאת המשיח ("אתי מר"54, דא מלכא משיחא) באותו יום – "היום", שיבוא ויגאלנו, בקרוב ממש.
* * *
יג. בהמשך להמדובר לעיל (ס"א) אודות דברי רבינו הזקן "שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים" – הרי אין לך פירוש רש"י מתאים יותר מאשר הפירוש על הפסוק55 "אם על תודה יקריבנו", "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו".
והרי כללות הענין ד"קרבן תודה" שייך רק כאשר ישנו ביהמ"ק, ולכן הרי זה שייך לחודש ניסן, כי, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"56, בביאת משיח, ואז יבנה גם ביהמ"ק השלישי, ויוכלו להקריב קרבן תודה על הנסים כו'.
ובפרטיות יותר:
בניסים גופא יש חילוקי דרגות, ולדוגמא: נס פורים, הנה אע"פ שהי' אז מעמד ומצב ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"57, מ"מ, קודם שאירע הנס, היו בנ"י במעמד ומצב של מורא ופחד, עגמת-נפש וכו', אלא שסוכ"ס אירע נס;
אך ישנו אופן נעלה יותר בנס – כפי שיהי' לעתיד לבוא ש"בשובה ונחת תוושעון"58, כך שמלכתחילה אין ענין של עגמת-נפש.
וע"ד הנס ד"אשד הנחלים"59, "שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה .. והדרך עובר בתוך הנחל, אמרו אמוריים, כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות, והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של א"י .. ונתקרב לצד הר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום" – שכאן לא הי' אצל בנ"י ענין של עגמת נפש כו', שהרי "עברו ישראל על ההרים ולא ידעו הנסים האלו, אלא ע"י הבאר .. (ש)ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים כו'".
ובאופן כזה הי' גם הנס של שבת הגדול:
ובהקדים – שכיון ש"בשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים", הרי ע"פ הכלל "כל התחלות קשות"60, בהכרח לומר שבשבת הגדול הי' נס נעלה יותר מאשר ביצי"מ. ולכאורה מהי המעלה המיוחדת בנס של שבת הגדול?
אך הענין הוא – שהנס דיצי"מ בא לאחרי העגמת-נפש דקושי השעבוד בעבודת פרך וכו', משא"כ בנוגע לנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" שהי' בשבת הגדול, שלא הי' תחילה ענין של עגמת נפש כלל, כיון שבנ"י לא ידעו מכל המאורע, שהרי ביום השבת לא יצאו ממקום מושבם בארץ גושן, אלא בכורי מצרים באו אליהם לארץ גושן, ושאלו אותם ע"ד השה, ולאחרי ששמעו את מענה בנ"י, הלכו להם, ובנ"י לא ידעו כל המשך הדברים שאירע לאח"ז, ורק לאח"ז גילו זאת לבנ"י, כדי שלא יהי' באופן ש"בעל הנס אינו מכיר בנסו"61.
וזוהי המעלה בנס של שבת הגדול לגבי כללות הענין דיצי"מ – שזהו בדוגמת הנס ד"בשובה ונחת תוושעון" לעת"ל.
יד. הביאור62 בפירוש רש"י63, "אם על תודה יקריבנו", "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכים להודות, שכתוב בהן64 יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה, אם על אחת מאלה65 נדר שלמים הללו (שעז"נ66 "וזאת תורת זבח השלמים"), שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן" (שזהו החידוש בפרשתנו לגבי מש"נ בפ' ויקרא),
– דכיון שתמיד צריכים להודות לה', והרי לא יתכן שכל אחד מישראל יתחייב בקרבן תודה בכל יום, עכצ"ל, שהחיוב דקרבן תודה הוא רק "על נס שנעשה לו". אבל לא על כל הנסים – שהרי בהיות בנ"י במדבר היו להם נסים רבים, ובודאי לא נתחייבו כל ס"ר בנ"י בקרבן תודה בכל יום, אלא רק הנסים "שכתוב בהם יודו לה' חסדו גו' ויזבחו גו'". וכיון ש"ויזבחו גו'" נתפרש גבי חולה, הוצרך רש"י לפרט שכן הוא בכל ד' הנסים שנזכרו שם. והזכירם על הסדר שאירעו אצל בנ"י (ולכן נקט בלשון רבים): תחילה עברו את הים ("יורדי הים"67, ולא "באניות"), ואח"כ הלכו במדבר, ואח"כ נגזר עליהם להיות סגורים במדבר, ואח"כ מוסיף סוג הד' שלא אירע אצל בנ"י – "חולה שנתרפא" (בלשון יחיד) –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס68 בלקו"ש חי"ב ע' 20 ואילך.
טו. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כאמור לעיל – ענינו של שבת הגדול הוא "התחלת הגאולה והנסים" דיצי"מ, ובמילא הרי זה גם התחלת הגאולה האמיתית והשלימה, ש"בניסן עתידין להגאל", ואז יקריבו קרבן תודה.
וכפי שמבאר הצ"צ69 – שיום ההילולא שלו בי"ג ניסן27 – מארז"ל70 שלעתיד לבוא יתבטלו כל הקרבנות חוץ מקרבן תודה, שמצד אותו הטעם שיתבטלו כל הקרבנות, מטעם זה גופא יקריבו קרבן תודה, שזוהי ההודאה להקב"ה על ענין זה גופא.
וכן תהי' לנו – בחודש ניסן זה, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה