בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. דובר כמ"פ שכל יום יש לו ענינים מיוחדים שאינם בשאר הימים, וכלשון הידוע בזהר1 : "כל יומא ויומא עביד עבידתי'", ומובן, שאף שנאמר "עבידתי'", לשון יחיד, אין הכוונה רק לענין אחד, אלא בודאי יש לכל יום כמה ענינים המיוחדים אליו.

וכפי שרואים בששת ימי בראשית (שעליהם נאמר הלשון הנ"ל), שבכל יום נבראו כמה ענינים (לא רק ענין אחד), אלא שישנו צד השוה בכל הענינים שנבראו ביום זה, כמו יום ראשון, שכל הענינים שנבראו בו שייכים לספירת החסד, ועד"ז בכל יום ויום, שכל הענינים שנבראו באותו יום שייכים לספירה המיוחדת ליום זה2.

ויתירה מזה: כיון שמדותיו של הקב"ה הם בלי גבול, הרי מובן, שבכל יום ויום נבראו ממדותיו של הקב"ה לא רק כמה ענינים, אלא ריבוי ענינים בלי גבול.

ואע"פ שמדובר אודות ההתהוות כפי שהיא בעולם למטה, בדרך השתלשלות, ובאופן של הגבלה וצמצום (שהרי רק עולם האצילות הוא בלי גבול, משא"כ עולמות בי"ע הם בהגבלה) – הרי אפילו בעולם העשי' ישנו גם ענין של בלי גבול, וכמבואר בהמשך שמח תשמח3 שיש כח הא"ס למטה, כפי שבא לידי ביטוי בכח ההולדה, להוליד בנים דור אחר דור עד סוף כל הדורות.

ואם הדברים אמורים בנוגע לעניני העולם – הרי עאכו"כ בנוגע לעניני תומ"צ, שאפילו מצוה אחת היא ענין של בלי גבול, ועאכו"כ כשישנם כמה מצוות, שאז ישנו ענין של בל"ג כמה פעמים.

ולהעיר, שאע"פ שלכאורה לא שייך דרגות בבלי גבול, כמבואר בארוכה בספרי חקירה4, ובקיצור בספר החקירה להצ"צ5, שלא שייך להוסיף בבלי גבול ולומר שזהו בלי גבול גדול יותר – הרי מ"מ מצינו דרגות בבלי גבול6, כדאיתא בגמרא במסכת חגיגה7 : "כתוב אחד אומר8 אלף אלפין ישמשוני' ורבו רבבן קדמוהי יקומון, וכתוב אחד אומר9 היש מספר לגדודיו .. אלף אלפין ישמשוני' מספר גדוד אחד, ולגדודיו אין מספר", והיינו, שאע"פ ש"לגדודיו אין מספר", מ"מ, יש בכל גדוד ריבוי מופלג, "אלף אלפים .. ורבו רבבן", ומזה מובן, שגם בבלי גבול שייך לחלק בין פעם אחת בל"ג לכמה פעמים בל"ג.

וכמו"כ בנוגע להתוועדות של כו"כ עשיריות מישראל, שאע"פ ש"אכל בי עשרה שכינתא שריא"10, הרי כשישנם כמה עשיריות מישראל נעשית השראת השכינה בתוקף יותר, כמובן מהפלוגתא בנוגע לחילוק בנוסח ברכת המזון בין עשרה, מאה, אלף וריבוא11, והרי הפלוגתא היא רק אם ההוספה במספר האנשים באה לידי ביטוי גם בנוסח ברכת המזון בדיבור, אבל כו"ע מודים שניתוסף עילוי ע"י ההוספה במספר האנשים, וכמ"ש12 "ברוב עם הדרת מלך", והיינו, שכאשר ניתוסף ב"רוב עם", אזי ניתוסף ב"הדרת מלך". והרי הענין ד"הדרת מלך" – בנוגע למלך מלכי המלכים הקב"ה13 – הוא באופן של אין-סוף, ואעפ"כ, ניתוסף בזה ע"י ההוספה ב"רוב עם", ומזה מוכח ששייך דרגות גם בבל"ג.

וכבר נתבארו הדברים בדרושי חסידות, ועד שגם מצד חכמות אוה"ע יש הכרה בענין זה.

ומזה מובן גם בנוגע להענין ד"בכל יומא ויומא עביד עבידתי'", שיש בכל יום (לא רק ענין אחד, אלא) כמה ענינים, ועד לכמה פעמים בל"ג.

ב. וכמו"כ בנוגע ליום זה – שיש בו כו"כ ענינים מיוחדים14 :

לכל לראש – הרי זה אחד מימי חודש ניסן, שיש בו מעלה מיוחדת שנקרא "חודש הגאולה"15, שבזה נכללים כל ימי החודש עד ליום האחרון שבו.

ובחודש ניסן גופא הרי זה יום השבת, שהוא יום מיוחד לא רק בנוגע לימי השבוע, אלא גם בנוגע לימי החודש – כמובא בשפע טל16 (ולפנ"ז – בפרדס17 ) בנוגע לד' השבתות שבכל חודש שהם כנגד ד' אותיות שם הוי', והתחלקותם לימי החודש כו', ומזה מובן, שיחודו של יום השבת הוא לא רק ביחס לימי השבוע, אלא גם ביחס לימי החודש, שהרי יש בו צירוף מיוחד מד' הצירופים השייכים לימי החודש.

וביום השבת גופא הרי זה שבת מברכים, שיש בו תוספת כח לגבי שאר השבתות, שלכן יש בכחו לברך את החודש הבא, ולא רק את ימי החול שבו, אלא גם את השבתות שבו.

ומובן גודל העילוי שבזה – שהרי חודש ניסן בכללותו הוא למעלה מהשתלשלות, כמובן ממארז"ל15 "משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, ומשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה", וגם יום השבת מצד עצמו הוא למעלה מהשתלשלות, כך, שיום השבת שבחודש ניסן הו"ע שלמעלה מהשתלשלות בלמעלה מהשתלשלות גופא; ובזה גופא ניתוסף גם העילוי המיוחד שבשבת מברכים שבחודש ניסן.

ונוסף לזה, הרי זה גם השבת שלאחרי חג הפסח (שהרי שבת מברכים חודש אייר הוא לעולם בשבת שלאחרי חג הפסח), שבו נכללים ועולים כל הימים שלפניו, כולל גם ימי הפסח, ועכ"פ אחרון של פסח, שבקביעות שנה זו חל ביום השבת שלפנ"ז, והרי יום השבת שייך לא רק לששת ימי החול שלאחריו, אלא גם ליום השבת שלאחריו18.

ונוסף לזה, מתחילים ביום הש"ק זה ללמוד פרקי אבות, שזהו היסוד של כל תושבע"פ, שהרי התחלת מסכת אבות היא: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'", דקאי על תורה שבע"פ (שהרי בנוגע לתושב"כ לא שייך לומר "מסרה ליהושע וכו'", כיון שנתנה לכל בנ"י, שהרי משה רבינו כתב י"ב ספרי תורה ונתן ס"ת לכל שבט ושבט, ונוסף לזה כתב ס"ת הי"ג, והניחה באוהל מועד, ולאח"ז – בעזרה19 ).

ג. ונוסף על הענינים האמורים לעיל שישנם בכל השנים, והם שוים לכל נפש – יש גם ענינים השייכים לאנשים פרטיים, כמו עניני שמחה פרטיים שיהיו לאחרי השבת.

וכמו"כ ישנו המנהג שנקבע בשנים האחרונות ללמוד פירוש רש"י בפרשת השבוע.

ונוסף לזה, הנה במוצש"ק זה נערכת ה"מלוה מלכה" הקשורה עם ענין ה"מעמד" (שנדחתה מכמה סיבות למוצש"ק זה)20, כמבואר בכ"מ גודל ענין המעמד, ובפרט במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הידוע21 ; וכמו"כ ישנה ההתוועדות השנתית של צעירי אגודת חב"ד בב' אייר, שחל בשבוע זה22.

ד. ובהתאם לכך ידובר אודות ענינים אלו על הסדר מן המוקדם אל המאוחר, ולכל לראש – בנוגע לענינו של חודש ניסן, חודש הגאולה.

ומתאים גם לפרשת השבוע – "ויהי ביום השמיני"23, כפירוש רש"י: "יום השמיני למילואים הוא ר"ח ניסן, שהוקם המשכן בו ביום (כמ"ש בפ' פקודי24 : "בחודש הראשון .. באחד לחודש הוקם המשכן"), ונטל עשר עטרות וכו'".

ולהעיר מהפתגם הידוע אצל חסידי פולין25 – והלואי שיקויים בשנה זו – שכאשר יש שמונה שמיני, היינו, שקורין "ויהי ביום השמיני" שמונה פעמים, כבקביעות שנה זו, אזי בא ה"שמיני" – גואל צדק, שהוא א' משמונה נסיכי אדם (כדאיתא בגמרא26 בענין "שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם"), ובאה הגאולה השלימה.

וכן תהי' לנו – ש"יעלה הפורץ לפנינו"27, משיח, שהוא מזרעו של פרץ בן יהודה בן ישראל, יבוא ויגאלנו.

ה. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ינגנו עתה הניגון "ושמחת בחגך", ששייך לגאולה העתידה שתהי' באופן ד"שמחת עולם על ראשם"28, ובאופן ש"בשובה ונחת תוושעון"29.

ויה"ר שיהי' זה עוד בחודש ניסן – "בניסן עתידין להגאל"30, כך, שנשארו עדיין לערך ("קאַרגע") שלושים שעות עד לגאולה, והעיקר – שתומשך בפועל הגאולה האמיתית והשלימה, ו"שמחת עולם על ראשם".

* * *

ו. בנוגע לגאולה – יש מחלוקת בגמרא30 אם "בניסן עתידין להגאל" או "בתשרי עתידין להגאל". אבל ההלכה היא ש"בניסן עתידין להגאל", כידוע הכלל31 שכאשר אין בירור בגמרא, אזי מתברר הענין ע"פ דברי המדרש, ובנדו"ד, מפורש במדרש15 ש"בניסן עתידין להגאל".

ובכל אופן, לכל הדעות ברור הדבר שהגאולה תבוא ע"י התשובה, וכפסק הרמב"ם32 שכאשר עושים תשובה אזי "מיד הן נגאלין".

וזהו גם מ"ש29 "בשובה ונחת תוושעון" – שנוסף על הפירוש הפשוט ש"שובה" הוא מלשון ישוב (השקט) ומרגוע33, ישנו גם הפירוש ש"שובה" הוא מלשון תשובה, היינו, שהגאולה תבוא ע"י התשובה.

ואע"פ שההלכה היא ש"בניסן עתידין להגאל", וחודש ניסן אינו קשור עם עבודת התשובה, שהרי בחודש ניסן היו בנ"י בדוגמת גרים34, ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"35, ובמילא לא שייך אצלו ענין התשובה [שהרי ענין התשובה שייך רק אצל מי שהי' מחוייב תחילה בתומ"צ, ולא עשה זאת, או שלא עשה זאת בשלימות, שאז צריך לתקן זאת ע"י התשובה, משא"כ אצל גר, שכקטן שנולד דמי, לא שייך ענין התשובה], ובלשון החסידות, שענינו של חודש ניסן הוא גילוי מלמעלה למטה, ואילו ענין התשובה הוא מלמטה למעלה36 – מ"מ, בהכרח לומר שגם הגאולה הקשורה עם חודש ניסן באה ע"י תשובה, אלא שהתשובה היא באופן אחר, וכמבואר במק"א37 החילוק בהתשובה שקודם הגאולה בין דעת ר"א שבתשרי עתידין ליגאל לדעת ר"י שבניסן עתידין להגאל.

ז. ובפרטיות יותר:

פרטי הדרגות שבתשובה נתבארו בברייתא ד"שלשה חילוקי כפרה"38 שמביא רבינו הזקן בהתחלת אגרת התשובה,

– ולהעיר, שישנו ענין נוסף ביום הש"ק זה (מלבד כל הענינים האמורים לעיל (ס"ב)), שבמוצאי שבת מתחילים ללמוד אגרת התשובה ברדיו, שזהו ענין של הפצת המעיינות חוצה, ובאופן ש"כהרף עין" הרי זה מגיע בכל קצוי תבל (כמדובר פעם39 ). ואע"פ שמצד הענין ד"מתכיפין התחלה להשלמה"40 היתה כבר ההתחלה לפני ג' שבועות, הרי זה רק מצד הענין ד"מתכיפין", אבל התחלת לימוד אגה"ת כשלעצמה היא במוצש"ק זה –

שכוללים את כל הדרגות שבתשובה, החל מהדרגא הכי תחתונה, עד לדרגא הכי נעלית – תשובה עילאה, שעלי' אמרו41 "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין", ועד שגם לעתיד לבוא תהי' עבודתם באופן נעלה יותר, כמובן מדברי הגמרא41: "א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים, עין לא ראתה אלקים זולתך42, ופליגא דר' אבהו, דא"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין כו'".

ומבואר באגה"ת43, שהענין דתשובה עילאה הוא באופן של אתדבקות רוחא ברוחא ע"י לימוד התורה.

וזוהי עבודת התשובה ששייכת גם ביום השבת – "שבת אותיות תשב"44, ש"השבת היא בחי' תשובה עילאה"45, כי, שבת "אין עצב בה"46, ואסור לומר תחנון וכיו"ב47, ולכן, לא יכול להיות בשבת הענין דתשובה תתאה, שקשורה עם עצב כו', כי אם תשובה עילאה (ע"י למוד התורה), שלהיותה תשובה בשמחה48, הרי היא שייכת בשבת.

ח. ומזה מובן, שמיום השבת צריך לקבל החלטה להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה, ובפרט מיום הש"ק זה, שבו מתחילים ללמוד פרקי אבות, שקשור עם כללות התושבע"פ (כנ"ל ס"ב).

ולכל לראש – הרי זו הוראה עבור יושבי אוהל, "אהלי שם ועבר", דקאי על תושב"כ ותושבע"פ (כפי שמבאר הצ"צ באוה"ת49 ).

ולא כמו אלו שחושבים שכיון שמתחיל הקיץ, ימות החמה, ויש אויר טוב, צריך לצאת לטייל וכו', ומה גם שזהו הזמן שיכולים לראות אילנות טובות כו', ולברך עליהם "שככה לו בעולמו"50, וא"כ – טוען הוא – צריך לצאת לטייל כדי שיוכל לראות האילנות ולברך עליהם, ואין זה הזמן המתאים לעסוק בתורה.

אך על זה אומרת המשנה51 : "המהלך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו'"! – ולכן, הברכה על האילנות צריכה להיות באופן שאין זה מפסיק אותו ממשנתו, כמבואר במפרשים52.

ומה שטוען שתקופת הקיץ אינה הזמן המתאים לעסוק בתורה – הרי מבואר בחסידות להיפך, שבזמן הקיץ נקל יותר ללמוד תורה ולעסוק בעבודת ה'53.

וכל זה – אפילו בימות החול, ועאכו"כ בשבת, שאז יש התבוננות נוספת שמחייבת לעסוק בתורה בהתמדה ושקידה:

אמרו רז"ל54 "בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת", והיינו, שהי' קשה להקב"ה, כביכול, להתיר לבנ"י ללמוד תורה בשבת.

וכיון שכן, הרי אם לא ילמד תורה, אלא יעסוק בדברים בטלים – אמנם בדברי היתר ודברי הרשות, ולא בדברי איסור ח"ו, שהרי "בשופטני לא עסקינן"55, אבל לא בלימוד התורה – נמצא שהקושי והיגיעה של הקב"ה היו לחנם!

ט. ענין זה נוגע במיוחד לבחורים שהגיעו מארצנו הקדושה56, בהסתמכם על פסק הרמב"ם57 שמותר לצאת מארץ ישראל בשביל ללמוד תורה, וא"כ, מובן גודל החוב המוטל עליהם ללמוד בהתמדה ושקידה, כיון שזהו כל התנאי להתיר את יציאתם מארץ ישראל,

– ולא כמו אלו שמתעסקים ב"שליחויות" שונות מהתם להכא ומהכא להתם, שזהו אמנם ענין של גמ"ח, אבל ענין זה היו יכולים לעשות גם שם, ועל זה אין היתר ברמב"ם לצאת מא"י, כי אם כדי ללמוד תורה –

ובאופן של הוספה לגבי לימודם בא"י, שהרי לולי זאת, היו יכולים להשאר בא"י וללמוד תורה שם, כפי שאכן למדו תורה בהיותם בא"י, וא"כ, בהכרח שבהיותם כאן תהי' אצלם הוספה בלימוד התורה לגבי לימודם בא"י.

ושיעור ההוספה – כדברי הגמרא58 "חד מנייהו (מבני ארץ ישראל) עדיף כתרי מינן", ומזה מובן, שמוטל עליהם חוב ללמוד ב' פעמים ככה מאשר תלמידי חו"ל, ומובן, שהכוונה היא ב"פ ככה ממה שלומד (בחו"ל) בחור מתמיד, שהרי "בשופטני לא עסקינן", כך, שלא מדובר אודות בחור שאינו לומד כדבעי, כי אם אודות בחור שלומד בהתמדה, ואעפ"כ, בחור שבא מא"י צריך ללמוד ב"פ ככה!

ובדרך ממילא גדול החוב גם על התלמידים שנמצאים כאן להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה – שהרי אי אפשר לדרוש מפלוני להיות כחתן בין כו', או להיות ער בין הישנים... ולכן, גם אלו הנמצאים כאן צריכים ללמוד בהתמדה ושקידה, ובמלוא המדה, שכן, אם הלימוד שלהם יהי' רק למחצה, אזי הבחורים מא"י ילמדו רק ב"פ מחצה, אבל כאשר הבחורים הנמצאים כאן ילמדו במלוא המדה, שזהו הענין של "תמים", אזי יהי' הלימוד אצל הבחורים מא"י ב"פ מלוא המדה.

ומובן, שכדי שבחור יהי' שקדן, אין זה נעשה מעצמו, אלא הדבר תלוי בראש-הישיבה, משגיח ומשפיע, וכהשיחה הידועה של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (שכבר נדפסה59 ), שבנוגע לכל ענין צריך הבחור לקשר את עצמו עם ראש הישיבה, ר"מ, משגיח ומשפיע, ועד שממהותו של הבחור יכולים לידע את מהותו של ראש הישיבה וכו', כך, שעליו להיות במעמד ומצב ש"זכה וזיכה את הרבים", ש"זכות הרבים תלוי' בו"60.

י. וכל זה מודגש יותר כשנמצאים לאחרי יצי"מ בחג הפסח:

בנוגע ליצי"מ נאמר61 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", שזהו הענין דמתן-תורה.

וידוע גם מ"ש הר"ן בסוף מסכת פסחים, "איתא בהגדה" שבצאתם ממצרים השתוקקו בנ"י למ"ת [והיינו, שהשתוקקו למעלת התורה כפי שהיא לאחרי מ"ת, שהרי גם לפנ"ז הי' ענין התורה, כמארז"ל62 "מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהן כו' במצרים", ועכצ"ל, שתשוקתם היתה למעלת התורה כפי שהיא לאחרי מ"ת, וכמבואר בחסידות63 מעלת התורה שלאחרי מ"ת על התורה שקודם מ"ת], ולכן ספרו את הימים עד למ"ת, ומזה באה מצות ספירת העומר.

ומזה מובן במכ"ש בנוגע לזמן דעכשיו, שנמצאים כבר לאחרי מ"ת, לאחרי שהי' כבר הענין ד"טעמו וראו"64 – הרי בודאי שבזמן שבין פסח לשבועות צ"ל הוספה בלימוד התורה.

וע"י הוספת התמדה ושקידה בלימוד התורה באופן ש"אדם מקדש עצמו מעט מלמטה"65 – "מעט" רק לגבי מה שמקדשין אותו מלמעלה, אבל באופן של מסירה ונתינה – אזי "מקדשין אותו הרבה מלמעלה"65, "הרבה" גם לגבי המסירה ונתינה שלו.

יא. והוראה הנ"ל היא גם בנוגע לאלו שבדרגת "חוטב עציך" ו"שואב מימיך":

ובהקדמה – שיש כאלו שמתעקשים להחשב דוקא מ"חוטב עציך" ו"שואב מימיך", ולא מ"ראשיכם שבטיכם"66, באמרם, שאם יעסקו בעיקר בלימוד התורה, יחשבו ל"בטלנים", ולא יוכלו ליתן צדקה בהרחבה וכו'.

ולמרות שהתורה גופא מעידה שסוג זה נקרא "ראשיכם" וסוג זה נקרא "חוטב עציך",

– דאף שמדובר אמנם אודות חטיבת עצים ושאיבת מים עבור ביהמ"ק, כפי שנתפרש בנוגע לנתינים שבימי משה, ועד"ז בזמן דוד67, הרי הוא "חוטב עציך" בלבד. בנוגע לשכר, הקדים אמנם הכתוב זבולון לישכר68, אבל בנוגע לגוף הענין, גדלה מעלתו של ישכר, שזהו העילוי ד"ראשיכם" –

אעפ"כ, מצד זה ש"אדם קרוב אצל עצמו"69, הרי הוא מתעקש שלא להיות מהסוג ד"ראשיכם"...

ובכל אופן, הרי החילוק בין "ראשיכם שבטיכם" ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" הוא רק בדרגות, אבל אין זה ענין שבאין ערוך, ובמילא מובן שהם פועלים ומשפיעים זה על זה.

ולכן, כאשר בעל-עסק קובע עתים לתורה – כפי שהכריזו היום ע"ד קביעת עתים לתורה – אין לו לחשוב שהשיעור שלומד הוא כמו משחק, או שבכך עושה טובה להקב"ה... אלא עליו לדעת שזהו ענין שנוגע גם לכל בנ"י בכל הדרגות.

והענין בזה – שאצל בנ"י כל הענינים הם בסדר והדרגה, ולא באופן של דילוג,

וכהסיפור הידוע שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר70 אודות יוסף ה"בול- עץ" ("יאָשע דער קלאָץ"),

– הי' זה יהודי שלמד 18 שעות במעל"ע, ומצד גודל העניות שהיתה בימים ההם, לא הי' לו כסא, והי' יושב על בול-עץ, וכיון שהי' מתנענע בשעת הלימוד, כמנהג ישראל71, הנה במשך הזמן נחקקה בה"בול-עץ" צורת מקום מושב, ועל שם זה הי' נקרא יוסף ה"בול-עץ" –

ששאלו אותו: כיון שזה כבר שלושים או ארבעים שנה שלומד 18 שעות במעל"ע, למה אינו יכול להרשות לעצמו להפחית מלימודו שעה או חצי שעה, וללמוד רק י"ז (או י"ז ומחצה) שעות? והשיב, שאם הוא יפחית קצת מלימודו, עלול יהודי אחר להמיר את דתו (כפי שהיו אומרים ברוסיא: "בייטן דעם רענדל") רח"ל!...

וכאשר שאלו אותו לפשר דבריו, הסביר, שכאשר הוא לומד 18 שעות, הנה מי שלמטה ממנו במדריגה לומד קצת פחות, וכן הלאה [שהרי כל אחד מסתכל על מי שלמעלה ממנו במדריגה, ובהתאם לכך קובע את הנהגתו שתהי' במדריגה אחת פחותה מזה], ועד ליהודי שנמצא בסוף הדרגות, שעומד ביהדותו; אבל אם הוא יפחית מלימודו, הרי זה יגרום למיעוט בכל המדריגות, ועד שסוכ"ס יתמעט גם אצל היהודי האחרון, שימיר דתו רח"ל!...

ואם הדברים אמורים בצד ההפכי, הרי עאכו"כ בצד הטוב, שהרי "מרובה מדה טובה כו'"72 – שכאשר יהודי מוסיף בלימודו, הרי זה פועל עלי' בכל הדרגות, הן הדרגות שלמעלה ממנו והן הדרגות שלמטה ממנו, שהרי כל בנ"י הם קומה אחת שלימה, ועד שנעשים "לאחדים כאחד" (כמבואר בלקו"ת66), ולכן, כאשר יהודי אחד מוסיף בלימודו, הרי זו טובה (לא רק לעצמו, אלא גם) לכל בנ"י שבכל הדרגות.

ולכן צריך גם בעל-עסק לידע גודל החשיבות וההכרח בשמירת השיעורים שלו בתורה, כיון שזהו ענין שנוגע לכל בנ"י.

ובפרט בימי ספירת העומר, אשר, "הימים האלה נזכרים (כדבעי, ואז) ונעשים"73, וכמודגש בכך שספירת העומר היא בברכה בשם ומלכות, שמזה מוכח ש"אין כאן שום ספק כלל" (כמבואר בתניא48), ובודאי "נעשים" כל הענינים דספה"ע, וכאמור לעיל (ס"י) שזה מורה על התשוקה למ"ת – "תעבדון את האלקים על ההר הזה".

יב. ועיקר הכל – כדברי הרמב"ם74 "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח .. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", ללא בלבולים כו'.

ובדוגמא כזו הו"ע השבת, ש"אין עצב בה", ו"כאילו כל מלאכתך עשוי'"75 (וכיון שזהו פס"ד של תורת-אמת, הרי כן הוא האמת76 ), וצריך רק להחליט לנצל את המנוחה והעדר הבלבולים בשביל לימוד התורה, "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים", מתוך הרחבה.

* * *

יג. ישנו ענין נוסף ביום הש"ק זה (שלא הוזכר לעיל (ס"ב)) – הענין ד"מחר חודש".

בדרך כלל נהגו רבותינו נשיאינו להתחיל את המאמרים ד"מחר חודש" בפסוק מההפטרה, וברוב הפעמים – בפסוק77 "ויאמר לו יהונתן מחר חודש וגו' אבן האזל".

יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש גו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

טו. הביאור בפירוש רש"י: (א) "השלך"78, "פירשו רבותינו זה השולה דגים מן הים, וזהו שתרגם אונקלוס ושלינונא79. כוס וינשוף80, הם צואיטו"ש הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם, ועוד אחר דומה לו שקורין לו ייב"ץ"81,

– דכיון שע"פ דרך הפשט מסתבר ששם הדבר מורה על תכונתו82, הרי הסברא נוטה לפרש (כהאבן עזרא) ש"שלך" הוא עוף שמנהג תולדתו להשליך (מלמעלה למטה) את ילדיו, אלא ש"פירשו רבותינו זה השולה דגים" (מלמטה למעלה). ואף שיש עוד עופות טורפים שיש להם תכונה זו, מ"מ, מודגשת תכונה זו ביותר אצל ה"שלך", כיון ש"שולה דגים מן הים", ממעמקי הים (משא"כ שאר העופות ששולים רק מן הארץ או משפת הים), ולכן רק הוא נקרא בשם זה. ומביא ראי' מאונקלוס ששמו של העוף בארמית הוא "שלינונא", ע"ש ששולה, ולכן מסתבר שמטעם זה נקרא גם בלשון הקודש בשם "שלך".

[וע"ד הרמז83 – יינה של תורה: מה ש"פירשו רבותינו" בנוגע לשלך – "ר' יוחנן כי הוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה", "שזימנת שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים כו'"84 (שמזה הביא אדמו"ר הזקן ראי' לשיטת הבעש"ט שיש השגחה פרטית (לא רק על האדם, אלא גם) על כל הנבראים85 ), הנה (פירוש) "זה" הוא "השולה (את ה)דגים מן (העלם והסתר) הים" (כמו "טובעו בים סוף"86, שלא ניכר האלקות בגלל ההעלם של לבושי הטבע), ומגלה שהם (וכן כל שאר בע"ח) מונהגים בהשגחה פרטית].

וכן "כוס" ו"ינשוף"78 נרמזים תכונותיהם בשמותיהם – "הם צואיטו"ש הצועקים בלילה" – כי, "כוס" מלשון מכוסה, ו"ינשוף" מלשון נשף, שייכים ללילה. אלא שיש עוד עופות ששייכים ללילה (כמו "תנשמת" שפורחת בלילה), ולכן מוסיף: "ויש להם לסתות כאדם", שלחייהם מלאים, ולא נפולים, ולכן יכולים לקבל – כמו "כוס", וכן "ינשוף" מלשון נשיפה, שע"י הנשיפה מתמלא ובולט הלחי. אמנם, כיון שצואיטו"ש נחלק לשני שמות, כוס וינשוף – מוסיף רש"י שיש "עוד אחר דומה לו (ל"צואיטו"ש") שקורין לו ייב"ץ", אבל בדרך הפשט אין הוכחה מי כוס ומי ינשוף (משא"כ בברכות87 מפרש רש"י "קריא (כוס) – יבנ"ץ, קפופא (ינשוף) – צואיט"א", כי בברכות שם88 נוגע ענין המיאוס שבדמותם, וצואיטא מגונה יותר מקריא – את"ל שנימנו בסדר דזו ואצ"ל זו).

(ב) "תנשמת"89, "הוא קלב"א שורי"ץ, ודומה לעכבר הפורחת בלילה. ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עינים, וקורין לה טלפ"א" – ולא כפירושו בחולין84: "ציא"ט. ולי נראה שקורין קלב"א שורי"ץ שדומה לטלפא שבשרצים" – כי, בש"ס, בנוגע להלכה, מביא תחילה הפירוש ששמע מרבו, ואח"כ הפירוש הנראה לו, ואילו בפירושו על התורה, דרך הפשט, מפרש רק כפי שנראה לו. וההוכחה לזה, כיון שדומה לטלפא שלכו"ע היא תנשמת שבשרצים, ומסתבר שתנשמת שבעופות דומה לה.

(ג) "הדוכיפת"90, "תרגנול הבר, וכרבלתו כפולה, ובלע"ז הרופ"א" – ולא כבפירושו בחולין84: "עוף גדול כתרנגול וקורין לו פואו"ן שלביי"א" (טווס היער) – כי, ב"דוכיפת" יש שני מינים שדומים זל"ז, אלא שתרנגול הבר מצוי יותר מטווס היער, ולכן בפירושו על התורה מזכיר רש"י את המין המצוי יותר, שגם בן חמש למקרא רואהו ומכירו, ואילו בחולין, שמסיים "וזהו שהביא שמיר לבית המקדש", שזהו מין שאינו מצוי, מפרש טווס היער –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס91 בלקו"ש ח"ז ע' 54 ואילך.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שכיון שניתוסף ניגון חדש – "בך בטחו" – ינגנוהו עתה, ובינתיים יתלמד הקהל ניגון זה (והוסיף, שאומרים שזהו ניגון מהעיירה דאָקשיץ)].

*

טז. המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' צו על הפסוק92 "אם על תודה יקריבנו" – נכלל בשיחת ש"פ צו סי"ג93.

*

יז. בהמשך להמדובר לעיל (סט"ו) אודות השגחה פרטית גם על דצ"ח – הרי מובן במכ"ש וק"ו שכן הוא בודאי בנוגע לבנ"י "עם קרובו"94, ובפרט בענינים הקשורים עם תומ"צ.

ובהתאם לכך, יש להזכיר גם אודות ה"מלוה מלכה" לטובת ה"מעמד", וכן אודות ההתוועדות של צעירי אגודת חב"ד (כנ"ל ס"ג), שענינם הוא להגבי' את הדומם – הן הדומם שבאדם, שזהו כח המעשה שבו, והן הדומם כפשוטו (שמחוץ להאדם), חלקו בעולם, שזהו"ע ה"מעמד" שקשור עם הממון שמעמיד את האדם על רגליו, כדרשת רז"ל95 על הפסוק96 "היקום אשר ברגליהם", וכמבואר בתניא97 שע"י נתינת הממון לצדקה, "הרי כל נפשו החיונית עולה לה' .. הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו" – וע"י הגבהת הדומם מתעלים בדרך ממילא כל שאר הענינים.

וענין זה קשור גם עם משנ"ת במאמר98, שכיון שבנוגע לגאולה העתידה נאמר99 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' כמו יצי"מ, הנה כשם שביצי"מ נאמר100 "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", כן יהי' גם בגאולה העתידה, שזהו מצד גודל העילוי שנעשה ע"י העלאת הדומם דוקא.

ועי"ז באים ל"ויהי ביום השמיני" שנטל עשר עטרות ("כי עם היות יום השמיני עצמו הוא בינה, עכ"ז נטל כל העשר, היינו התגלות הכתר, ע"ד הוא101 דא עתיקא"102 ), שקשור גם עם הכינור של משיח שיהי' של שמונה נימין103, ובאופן שכולל גם כינור של עשר נימין, "עלי עשור"104 – כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "כי אנו עמך", והניגון "והריקותי לכם ברכה"].

* * *

יח. כאמור לעיל – מתחילים ביום הש"ק זה ללמוד פרקי אבות.

התחלת פרקי אבות היא בסדר השתלשלות התורה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה וכו'" עד ל"שמעי' ואבטליון קיבלו מהם"105 – מ"יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח"106 [וכידוע גודל מעלתם של התנאים שנזכרו ללא הוספת תואר כו', כיון ש"גדול מרבן שמו"107 ], והמשנה מונה כמה הוראות שנאמרו על ידם: "שמעי' אומר כו'"105, ו"אבטליון אומר כו'"108.

אודות מאמרו של שמעי' – כמדומה שכבר דובר פעם, ולכן ידובר עתה אודות מאמרו של אבטליון: "חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל".

יט. לכל לראש – יש להתעכב על השינוי שבין הוראת אבטליון להוראת שמעי', בב' ענינים:

א) תוכן ההוראה של שמעי' – "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות" – מדגישה את ענין השפלות, היפך הגדלות; ואילו בהוראה של אבטליון מודגש ענין הגדלות – גודל מעלת החכמים, שלכן צריכים להזהר בדבריהם, שמא כו'.

ב) ההוראה של שמעי' היא בנוגע להנהגת האדם עצמו; ואילו ההוראה של אבטליון היא בנוגע לתלמידים – "שמא .. ישתו התלמידים כו'" (וזוהי הסיבה שבגללה צריכים החכמים להזהר בדבריהם).

וצריך להבין: כיון ששמעי' ואבטליון קיבלו מאותם תנאים (יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח) – איך יתכן שהוראותיהם היו בענינים שונים ועד לענינים הפכיים?

כ. וכן צריך להבין במאמרו של אבטליון עצמו – "חכמים הזהרו בדבריכם וכו'":

ובהקדמה – שיש מפרשים109, שמאמרו של אבטליון "חכמים הזהרו בדבריכם" מתייחס לדברי אנטיגנוס איש סוכו, "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כו'"110, ואמרו תלמידיו צדוק ובייתוס "אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב אינו מקבל פרס"111, ויצאו למינות הם ותלמידיהם ונקראים צדוקים ובייתוסים עד היום, ועל זה אמר אבטליון "חכמים הזהרו בדבריכם", שלא יקרה מה שקרה לאנטיגנוס איש סוכו.

אבל באמת קשה לפרש כן, כי:

א) כיון שרבינו הקדוש קבע את מאמרו של אנטיגנוס איש סוכו ("אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כו'") באותו פרק שבו קבע את מאמרו של אבטליון ("חכמים הזהרו בדבריכם כו") – הרי אי אפשר לומר שכוונת אבטליון היתה לשלול את דברי אנטיגנוס איש סוכו!

ב) אם מאמרו של אבטליון נאמר ביחס לדברי אנטיגנוס איש סוכו – לא הי' לו לומר "שמא תחובו חובת גלות ותגלו כו'", שהרי אנטיגנוס איש סוכו, וכן תלמידיו צדוק ובייתוס, היו בארץ ישראל, ולא בחו"ל.

אך צריך להבין במאמרו של אבטליון גופא112 :

א) מהו הדיוק "שמא תחובו חובת גלות ותגלו וכו'" – הרי גם אם ישארו במקומם ולא יגלו, יכול להיות שישתו התלמידים כו'?

ב) מהו הדיוק "שמא תחובו חובת גלות ותגלו כו'" (שמא יגרום החטא ותתחייבו גלות109) – הרי יכול להיות גם מצב של גלות לא בגלל שנתחייבו חובת גלות, אלא מצד ענינים אחרים, כמו מסחר וכיו"ב, ומהו הצורך לחשוד בבנ"י שיחובו חובת גלות?

ג) מהו הדיוק "וישתו התלמידים הבאים אחריכם כו'" – מדוע חוששים לתלמידים בלבד, ולא חוששים שהחכמים עצמם ישתו מים הרעים; ובנוגע לתלמידים גופא – חוששים רק ש"ישתו התלמידים הבאים אחריכם", ולא חוששים לתלמידים שנמצאים ב"מקום מים הרעים" גופא?

ד) מדוע הוצרך לסיים "ונמצא שם שמים מתחלל" – הרי גם לולי חילול שם שמים, די בחשש "שמא .. ישתו התלמידים .. וימותו" כדי שהחכמים יזהרו בדבריהם?

והרי ע"פ המבואר בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות113 שלשון המשנה הוא בתכלית הקיצור, ומועט המחזיק את המרובה כו', מובן, שאריכות דברי המשנה הנ"ל היא בתכלית הדיוק כו'.

כא. והביאור בזה – באופן היותר קרוב לפירוש הפשוט, ע"ד פירוש רש"י על התורה (אף שבאמת יש שבעים (או ששים ריבוא) פנים לתורה114 ):

בהדיוק "שמא תחובו חובת גלות" – שולל אבטליון ענין של גלות ע"פ ציווי התורה, כמו "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו"115, ומובן, שכאשר גולה ע"פ ציווי התורה, הרי כיון ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע"116, אין לחשוש שתהי' מזה תוצאה בלתי רצוי'; ורק כאשר "תחובו חובת גלות", אזי יכולה להיות תוצאה בלתי רצוי'.

אמנם, מצד ענין הגלות כשלעצמו, הרי גם בגלות יכולים החכמים לעסוק בתורה, שכן, ענין הבחירה (כפי שנתבאר בדברי הרמב"ם117 ) ישנו תמיד, גם כאשר ישנם העלמות והסתרים וקשה יותר לקיים את רצונו של הקב"ה. ומובן, שאף שהעסק בתורה בגלות אינו דומה לעסק התורה בארץ ישראל, שאינו באופן של בהירות ("קלאָרקייט") וכו', מ"מ, כיון שעוסק בתורה, לא יבוא למצב בלתי רצוי, כמאמר רז"ל118 "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין".

ולכן ממשיך: "שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים" – מים רעים כמשמעו119, שכשם שמצינו שיש ארץ שמגדלת חכמים ויש ארץ שמגדלת טפשים120, כן הוא גם בנוגע למים, שיש מים שפועלים על האדם לרעה121, ולכן יש לחשוש ש"ישתו כו' וימותו".

כב. וחשש זה הוא רק בנוגע לתלמידים – "ישתו התלמידים כו'":

בנוגע לעצמו – הנה מצד בחירתו יכול להמשיך לעסוק בתורה, ולא לבוא לידי עבירה, לא מיבעי במזיד, אלא אפילו לא בשוגג, ד"כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא"122 ; משא"כ בנוגע לתלמידים שעדיין לא יצאו רוב שנותיהם, יש לחשוש ש"ישתו וכו'".

ובנוגע לתלמידים גופא – החשש הוא רק ביחס ל"תלמידים הבאים אחריכם":

ובהקדם המסופר בגמרא123 אודות בית-המדרש של שמעי' ואבטליון, שהי' "שומר בית המדרש" שהי' ממונה על הכניסה לבית המדרש (לאחרי תשלום – חצי טרפעיק). ומובן, שכאשר הסדר הוא שישנו שומר בית המדרש שאינו מכניס את כולם, אזי יש אפשרות שלא להכניס את התלמידים שיש חשש ש"ישתו כו' וימותו".

ולכן מדייק אבטליון שמדובר אודות "התלמידים הבאים אחריכם" – אותם תלמידים שבאו "למקום מים הרעים" רק בגלל החכמים שגלו לשם, שהם תלמידיהם מכבר, והם "באים אחריכם", היינו, שכל ביאתם למקום זה אינה אלא כדי שיוכלו להמשיך ללמוד תורה מאותם חכמים שלימדום עד עתה; ובנוגע לתלמידים אלו – אין לחכמים רשות שלא להכניסם לבית המדרש, אלא חייבים לקיים בהם הציווי "ושננתם לבניך אלו התלמידים"124, ובמילא ישנו החשש ש"ישתו וכו'".

כג. אך עדיין צריך להבין:

מהו גודל ההכרח להבהיר מלכתחילה "חכמים הזהרו בדבריכם שמא כו'", בה בשעה שמדובר אודות חשש רחוק ביותר – "שמא תחובו חובת גלות", וגם אז, "שמא .. תגלו למקום מים הרעים", ואפילו אז, "שמא .. ישתו התלמידים כו'" (שהרי תיבת "שמא" מתייחסת לכל אחד מפרטי הענינים שנימנו לאח"ז), כך, שכל החשש אינו אלא ספק ספיקא, ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, למיעוטא דמיעוטא לא חייש125 ;

ומה גם שאפילו אם סוכ"ס יקרה דבר בלתי-רצוי – הרי תמיד ישנה אפשרות לשוב בתשובה ("ואין זה אחטא ואשוב, כי היינו דוקא שבשעת החטא .. סומך בלבו על התשובה"48)?!

ולכן מוסיף אבטליון ומסיים: "ונמצא שם שמים מתחלל", ובנוגע לחילול ה' איתא בברייתא38 (שהובאה בהתחלת אגה"ת) ש"אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביסורים למרק, אלא כולם תולין ומיתה ממרקת", וא"כ, הרי זה ענין של פקו"נ, ולכן צריך לחשוש גם לספק ספיקא ואפילו לאלף ספיקות.

כד. ועתה נבוא לבאר כללות החילוק בין ההוראה של שמעי' להוראה של אבטליון:

שמעי' הי' נשיא, ואבטליון הי' אב ב"ד126. ולכן, חלוקים הם גם בהוראותיהם, שהוראת כל א' מהם היא בהתאם לענינו, שבו צריך להיות "זהיר טפי"127.

שמעי' – להיותו נשיא, שהוא כמו מלך, הנה אע"פ שישנו החיוב "שתהא אימתו עליך"128, ואם אינו מתנהג באופן כזה אזי חסר בכל ענין המלוכה, הרי ביחד עם זה צריך להיות אצלו גם ענין הביטול ביותר, וכדברי הגמרא41 בנוגע לכריעות בתפלה: "הדיוט כמו שאמרנו ("באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף") .. המלך, כיון שכרע, שוב אינו זוקף" (עד שיגמור). ולכן: "שמעי' אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" – שזוהי הוראה השייכת אליו, כיון שאצלו צ"ל ענין הביטול והשפלות ביותר.

ואילו אבטליון – להיותו אב ב"ד, שעיקר ענינו הוא ללמד ולהורות, "יורו משפטיך ליעקב וגו'"129, הנה ההוראה שלו היא בשייכות ללימוד עם תלמידים: "חכמים הזהרו בדבריכם שמא כו' וישתו התלמידים וכו'".

כה. ויש להוסיף בנוגע להוראה הקשורה עם תלמידים – שצריך לפעול עמהם (לא באופן של ריחוק, אלא) באופן של קירוב דוקא.

ובהקדם המסופר בגמרא130 : "מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והוו אזלי כולי עלמא בתרי', כיון דחזיונהו לשמעי' ואבטליון, שבקוהו לדידי' ואזלי בתר שמעי' ואבטליון, לסוף אתו שמעי' ואבטליון לאיפטורי מיני' דכהן גדול, אמר להן, ייתון בני עממין (לשון גנאי הוא, לפי שבאו מבני בניו של סנחריב131 ) לשלם, אמרו לי' ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן (רודפי שלום), ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן" (שהוניתנו אונאת דברים, ואמר מר132.. אם הי' בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך).

וצריך להבין:

כה"ג בצאתו בשלום מן הקודש, לאחרי שנתקבלה תפלתו ופעל כפרה לכל בנ"י כו' – הי' בודאי בדרגא נעלית ביותר (שהרי כה"ג שלא הי' כשר, היו צריכים להוציא אותו מן הקודש כו'133, ומזה מובן גודל מעלת כה"ג שעבד עבודתו כדבעי, עד ליציאתו מן הקודש בשלום).

ומה גם שמצד גודל מעלת יוהכ"פ, שבו אין שליטה לשטן כו'134, הנה אפילו איש פשוט עומד בדרגא נעלית במשך כל היום, ובפרט בסיומו, בזמן תפלת נעילה, וברור הדבר שנתכפרו לו כל הענינים, וכפי שמצינו שאפילו בבא בן בוטא ש"הי' מתנדב אשם תלוי בכל יום" (דאיכא למיחש בספק שמא חטא כו'), לא הי' מביאו "אחר יום כפורים יום אחד" (דליכא למיחש, דהא כיפר יום הכפורים)135.

וא"כ, איך יתכן שהכה"ג יקפיד ויתרעם על הפגיעה בכבודו, שבמקום שכל העם ימשיך לילך אחריו ללוותו, הלכו ללוות אחרים?!

ומה גם שמדובר אודות שמעי' ואבטליון – נשיא ואב"ד, שהכל חייבים לכבדם. ולהעיר מהפלוגתא בין הבבלי לירושלמי136 בענין בנות ירושלים שהיו יוצאות בכלי לבן שאולין, אם בת כה"ג שואלת מבת מלך או מבת סגן, ומזה מובן גם בנוגע לכה"ג ונשיא (מלך), כבודו של מי גדול יותר137.

כו. ויש לומר הביאור בזה:

כה"ג – ענינו תפלה, ובפרט לאחרי יוהכ"פ שבו מתפללים חמש תפלות138, ולדעתו, צ"ל עיקר העבודה בתפלה ולא בתורה; ואילו שמעי' ואבטליון – ענינם תורה, ולדעתם, גדלה מעלת התורה על התפלה. וע"ד פלוגתת האמוראים במסכת שבת139 בנוגע לחשיבות של תורה ותפלה.

ולכן, כאשר הכה"ג ראה שהולכים ללוות את שמעי' ואבטליון – הי' איכפת לו (לא כבוד עצמו ח"ו, אלא) כבוד התפלה, שמחשיבים את מעלת התורה יותר ממעלת התפלה.

כז. ולכן "אמר להן ייתון בני עממין כו'":

החילוק בין תפלה לתורה הוא – שתפלה הו"ע של התקשרות שבא ע"י האבות, כפי שאומרים בהתחלת התפלה: "אלקי אברהם וכו'". – עיקר ענין התפלה הוא אמנם בקשת צרכיו, אבל, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל"140, ולכל לראש צריך להזכיר זכות אבות. ומזה מובן, שעיקר ענין התפלה שייך לבני אברהם יצחק ויעקב דוקא, משא"כ גרים, שיש פלוגתא בנוגע לביכורים אם יכולים לומר "לאבותינו"141 ; ואילו בנוגע לענין התורה – שווים גרים לבני אברהם יצחק ויעקב, כדאיתא במדרש142 שבמ"ת היו נוכחים כל בנ"י, "את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה"143, כולל גם גרים.

וזהו שאמר הכה"ג לשמעי' ואבטליון "ייתון בני עממין כו'" – לא כדי לגנותם ח"ו, אלא להסביר להם, שהסיבה לכך שעיקר ענינם תורה (ולא תפלה) היא להיותם גרים ("בני עממין"), ואילו אצל בני אברהם יצחק ויעקב עיקר המעלה היא בענין התפלה.

כח. ועל זה השיבו לו, "ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן (שהי' "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות כו'"144 ), ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן":

שמעי' ואבטליון לא התכוונו לקלל ח"ו את הכה"ג, ומה גם שהכה"ג התפלל ופעל עבורם שנה טובה כו'; כוונתם היתה להדגיש את מעלת התורה – שאפילו אהרן, שושבינא דמטרוניתא145, שענינו הי' לקרב ולהעלות את בנ"י מלמטה למעלה, שזהו"ע התפלה146 [אלא שעי"ז העלה אותם גם לענין התורה – "ומקרבן לתורה"144, אבל עבודתו כשלעצמה היתה בענין הקירוב ("מקרבן"), העלאה מלמטה למעלה, ענין התפלה], הרי זה הי' חדור אצלו בענין השלום, שזהו ענין התורה, עלי' נאמר147 "דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום", ו"ניתנה148 לעשות שלום בעולם"149 [ובגלל זה היתה ההעלאה באופן שעל ידה נפעל הענין ד"מקרבן לתורה"].

וזהו שאמרו "ולא ייתי בר אהרן לשלם כו'" – שלמרות גודל מעלת ענין התפלה שעל ידה נעשית ההעלאה וההתקשרות עד לבחי' העצמות, הנה כל זמן שעבודתו היא רק בקו התפלה, ללא התכללות התורה שענינה שלום [והעדר התכללות ענין השלום הי' עד כדי כך שהעליב אותם באמרו "ייתון בני עממין"], אזי חסר אצלו ענין השלום ("לא ייתי .. לשלם").

כט. בסיום השיחה דובר אודות מעלת ענין השלום – כמ"ש150 "שלום שלום לרחוק ולקרוב", "לרחוק שנעשה קרוב", דקאי על בעל תשובה41, שזהו ענין השלום בין ישראל לאביהם שבשמים;

וסיום הכתוב150: "אמר ה' ורפאתיו" – ע"ד "מחצתי ואני ארפא"151, ביטול המחיצה שבין נברא לבורא – הו"ע השלום ביני ובין עולמי152.

ושלימות ענין זה תהי' לעתיד לבוא, כמ"ש153 "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", היינו, שענין השלום יהי' בבחי' בלי גבול ("אין קץ"), ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו, בקרוב ממש.