בס"ד. שיחת ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. יום הש"ק שלאחרי פורים יש לו שייכות לפורים, שהרי ביום השבת עולים ונכללים – "ויכולו"1 – כל ימי השבוע שלפניו, ונמצא, שביום השבת שלאחרי פורים נעשית העלי' של פורים, ובמילא הרי זה שייך לפורים.
וכל זה – גם כאשר הקביעות של פורים היא בהתחלת השבוע; ובזה ניתוסף עוד יותר בקביעות שנה זו שפורים חל בימים שנקראים "קמי שבתא" (החל מיום רביעי בשבוע)2, שבהם מודגשת עוד יותר השייכות ליום השבת (אע"פ שהענין ד"ויכולו" הוא לא רק בנוגע ל"קמי שבתא", אלא בנוגע לכל ימי השבוע, מהתחלת השבוע).
ובפרט שהקביעות דפורים ב"מעלי שבתא" גופא היא באופן ששושן פורים חל בערב שבת, ששייכותו ליום השבת גדולה יותר מאשר השייכות של יום רביעי ויום חמישי, כמובן מכמה הלכות, ולדוגמא: בנוגע לעסק בהכנות לשבת – שהרץ בערב שבת בין השמשות (ולאו דוקא בין השמשות, אלא בעת ההכנה לשבת) והזיק, פטור, מפני שרץ ברשות3.
ואע"פ שערב שבת הי' רק שושן פורים, ואילו פורים עצמו הי' ביום חמישי – הרי מנהג ישראל4 לערוך סעודת פורים (שצריכה להיות ביום הפורים) לאחר חצות היום, ובאופן שנמשכת גם בליל שושן פורים, שבקביעות שנה זו הרי זה התחלת ערב שבת, כך, שפורים עצמו שייך לערב שבת, ובמילא מודגשת יותר השייכות של יום הש"ק לפורים.
ב. ונוסף על מעלת יום הש"ק זה מצד שייכותו לפורים – ישנה גם המעלה של יום ט"ז אדר מצד עצמו5 :
איתא במגילת תענית6 : "בשיתא עשר בי' שריו למבנא שור (חומת) ירושלים .. שסתרוהו אויבים וכשהתחילו לבנותו אותו היום עשאוהו י"ט".
זאת ועוד:
בנוגע לזמן קריאת המגילה, שעז"נ7 "בזמניהם", "זמנים הרבה תקנו להם"8 – איתא בגמרא8: "ואימא שיתסר ושיבסר", ומשני, "ולא יעבור כתיב".
ולהעיר, שאף שהקס"ד בגמרא הוא לא רק בנוגע ליום הט"ז, אלא גם בנוגע ליום הי"ז, מ"מ, יום הט"ז שייך לפורים יותר מיום הי"ז – כי: הקס"ד להוסיף עוד שני ימים, "שיתסר ושיבסר", היא כנגד שני ימי הפורים, י"ד וט"ו, ט"ז כנגד י"ד, וי"ז כנגד ט"ו. ונמצא, שהשייכות של יום הי"ז לפורים קשורה עם יום הט"ו שבו חוגגים פורים רק אלו שדרים בעיירות מוקפות חומה, כמו בירושלים, ובפרט ירושלים העתיקה; אבל לגבי רוב בנ"י שדרים בערי הפרזות וחוגגים פורים ביום י"ד, מודגשת בעיקר הקס"ד "ואימא שיתסר" (כנגד י"ד).
וע"פ המדובר כמ"פ9 שגם קס"ד בתורה הוא תורה, הרי כיון שיש קס"ד בגמרא לקרוא את המגילה ביום ט"ז ("שיתסר"), מובן, שיום הט"ז יש לו שייכות לפורים, אלא שבנוגע לפועל אי אפשר לקרוא את המגילה ביום ט"ז. וע"ד הענין ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים"10, שאף שההלכה בפועל היא רק לפי דעה אחת, הרי גם הדעה השני' היא חלק בתורה, ו"דברי אלקים חיים".
ולהעיר, שגם במגילת תענית6 נזכר (לא רק ששה עשר, אלא גם) "בשבעה עשר בו כו' עשאוהו י"ט", שבו בטלה גזירה על חכמי ישראל כו', אבל זהו ענין בפני עצמו שאינו שייך לפורים, ואילו היו"ט דט"ז אדר בגלל בנין החומה כו', שייך לפורים, שהרי אחשורוש לא הניח לבנות את ביהמ"ק, כמ"ש11 "ובמלכות אחשורוש גו' כתבו שטנה וגו'".
אמנם, בנוגע להיו"ט שנזכר במגילת תענית – הרי כיון שאיתא בגמרא12 שבטלה מגילת תענית, א"כ, אין זה שייך לפועל ממש. ואף שביטול מגילת תענית הוא רק לגבי הספד ותענית, ולא לגבי שאר הענינים, מ"מ, כיון שבטלה לגבי הספד ותענית, נמצא, שאין ענין של שמחה בפועל; אך מצינו בירושלמי שיום ט"ז אדר שייך לפורים – בנוגע להלכה בפועל:
איתא בירושלמי13 שכאשר ט"ו אדר – פורים דמוקפות חומה – חל ביום השבת, אזי הזמן של סעודת פורים ומשלוח מנות (שהו"ע של אחדות14 ) הוא (לא ביום השבת, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה15, אלא) למחרתו, ביום ראשון, ט"ז אדר. ונמצא, שגם עכשיו יכול להיות הענין של שמחת פורים בפועל ביום ט"ז אדר.
ומובן שכאשר יש ענין של שמחה אצל חלק מבנ"י (אלו שדרים בערים מוקפות חומה), הרי זה צריך לפעול שמחה אצל כל בנ"י (גם אצל אלו שדרים בערי הפרזים) – שהרי ישנה מצות עשה מן התורה: "ואהבת לרעך כמוך"16, שלכן צריך לשמוח בשמחת רעהו כמו בשמחתו, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר17, שההוכחה הטובה ביותר לקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא כאשר רואים שמצטער בצערו של חבירו ושמח בשמחתו (ועד שהשמחה שלו גדולה יותר משמחת חבירו18 ).
ויש להוסיף, שענין זה שייך גם לפורים דערי הפרזים – כי, כאשר יחזרו לקדש החדשים ע"פ הראי', יוכל פורים (י"ד באדר) לחול ביום השבת, ואז יקיימו סעודת פורים ומשלוח מנות למחרתו, ביום ט"ו, כפי שלמדים מדברי הירושלמי הנ"ל.
ג. המורם מכל האמור לעיל – שביום הש"ק זה ישנם כו"כ טעמים לענין השמחה:
לכל לראש – כיון שכללות העבודה בכל השנה צריכה להיות בשמחה, כמ"ש19 "עבדו את ה' בשמחה".
וישנה גם ההוספה בענין השמחה מצד חודש אדר – "משנכנס אדר מרבין בשמחה"20.
וישנו גם ענין השמחה מצד ענין השבת, שבו צ"ל ענין של שמחה כמו שמחת פורים – כמובן מהטעם שלא עושים שמחת פורים בשבת, לפי ש"אין מערבין שמחה בשמחה", ונמצא, שב' עניני שמחה אלו (פורים ושבת) דומים זל"ז.
וכן ישנו ענין השמחה מצד עליית עניני הפורים ביום השבת שלאח"ז, וכן השמחה שמצד יום ט"ז באדר – מצד היו"ט דמגילת תענית, ומצד דברי הירושלמי שבערים המוקפות חומה יש קביעות שבה עורכים שמחת פורים ביום ט"ז.
וכיון שמיום השבת מתברכין כולהו יומין21, יש להמשיך שמחה זו על כל השבוע הבא, וגם על החודש הבא – חודש ניסן,
ו"מיסמך גאולה לגאולה"22, מגאולת פורים לגאולת פסח, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"23 – בניסן הבא עלינו לטובה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ד. ההמשך להמדובר בהתוועדות דפורים אודות המקור לקריאת פורים בשם "יום טוב" – נכלל בשיחת פורים ס"ה ואילך24.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ויש לומר בביאור המעלה של "יום טוב":
ידוע פירוש רבינו הזקן25 בענין "מעשים טובים" – בביאור לשון חז"ל26 "תשובה ומעשים טובים" – שע"י התשובה נעשים ה"מעשים" "טובים ומאירים" (לא סתם מעשים, אלא טובים ומאירים).
וזהו גם ענינו של פורים – שע"י התשובה על זה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע"27, ועד שעמדו בתנועה של מס"נ במשך כל השנה28, פעלו שנעשה מ"יום" סתם – "יום טוב", טוב ומאיר.
וזהו גם ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"29, והיינו, שאע"פ שגם לפנ"ז היו אצלם ענינים אלו, ניתוסף בהם בפורים באופן נעלה יותר (כמבואר בשערי אורה30 ) – שנעשו "טובים ומאירים".
וכל זה נעשה באופן ד"קיימו וקבלו"31, "קיימו מה שקיבלו כבר"32, בקיום נצחי, ללא שינוי, וכן תהי' לנו.
* * *
ה. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא גו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
ו. ההמשך33 להמדובר בהתוועדות דפורים: (א) בביאור בדברי רבינו הזקן בתניא34 "אא"כ מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו הקדוש"35, (ב) בענין תשובת נינוה36 – נכלל בשיחת פורים.
ז. ע"פ משנת"ל בדיוק לשון אדה"ז "מי שלא נהנה כו' כרבינו הקדוש", שהכוונה בזה היא להדגיש את השייכות לכאו"א מישראל – יש לבאר גם הדיוק בתניא פרק ל': "הא דאר"ש לאביו רבינו הקדוש לאו אנא כתבי' אלא יהודא חייטא כתבי', וא"ל כלך מלה"ר" – דלכאורה, מהו הצורך ליתן ב' סימנים: "אביו", ו"רבינו הקדוש", וגם, מהו הדיוק "רבינו הקדוש" דוקא, ולא ר' יהודה הנשיא?
ובהקדים – שע"פ הידוע37 גודל הדיוק בתניא בכל ענין ובכל תיבה, הרי בודאי שגם כל הנ"ל הוא בדיוק.
ואף שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אמר38 שיש להזהר מאמירת דיוקים בתניא וכו' – הרי המשיך ואמר, שאם הדבר מביא לידי יראת שמים והתעוררות לעבודה בפועל, אזי אפשר לדייק כו'. ומה גם שדברי כ"ק אדנ"ע הם בנוגע לדיוקים באופן של פלפול ושקו"ט, אבל לא בנוגע להבנת הפשט הפשוט בכל ענין, שזהו דבר המוכרח, וכפי שפוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה39, ש"בתורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב ללימוד כלל", ובנדו"ד מדובר אודות הבנת דברי רבינו הזקן בפשטות.
ח. והביאור בזה:
מדובר כאן אודות שלילת "סיפור בגנות חבירו, ואפי' גנאי קטן וקל מאד, אף שהוא אמת, ואפי' כדי לנקות עצמו", ומביא ראי' "מהא דאר"ש .. לאו אנא כתבי' אלא יהודא חייטא כתבי', וא"ל כלך מלה"ר".
ועל זה מוסיף ומדייק אדה"ז שר"ש אמר זאת "לאביו" – כי, כאשר מדובר אודות אביו, אזי נוגע ביותר הצורך להודיעו ש"לאו אנא כתבי'", כדי שלא לגרום לו צער, שזהו היפך כיבוד אב; ובשביל זה לא מספיק לומר "לאו אנא כתבי'", שאז צריך לסמוך על דבריו ולהאמין לו, אלא צריך להוסיף ש"יהודא חייטא כתבי'", שאז הרי זה מילתא דעבידא לאגלויי, שהרי יכול לברר אצל יהודא חייטא אם הוא אכן כתב זאת.
וזהו החידוש – שגם במקרה כזה צריך להזהר מ"סיפור בגנות חבירו".
אך עדיין יש מקום לחשוב שזהירות גדולה כזו שייכת רק למי שנמצא בדרגת ר"ש, ואין זה שייך לכאו"א מישראל, שמדתו היא "מדת הבינוני", "מדת כל אדם"40.
ועל זה מוסיף ומדייק אדה"ז שמדובר כאן אודות דין ודברים בין ר"ש עם אביו "רבינו הקדוש", כך, שההוראה "כלך מלה"ר" (גם במקרה שהצורך "לנקות עצמו" הוא בגלל כיבוד אב) נאמרת ע"י "רבינו הקדוש", שבזה מודגש שייכותה לכאו"א מישראל.
ט. וכן יש לבאר דיוק לשון רבינו הזקן בתניא פכ"ט: "וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהי' הולך לאכול .. שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועני' הוא גופו כו'" – דלכאורה, מה נוגע להדגיש שאמר זאת "לתלמידיו"?
והביאור בזה:
מדובר כאן אודות ענין השייך לצדיקים, "שבהם .. נפש האלקית הוא האדם", משא"כ "בבינוני, מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית .. לא נהפך לטוב, הרי היא היא האדם עצמו".
ולכאורה: כיון שמאמרו של הלל נקבע בתושבע"פ, הרי מובן שזהו ענין ששייך לכל אחד, ואיך אפשר לומר שענין זה שייך רק לצדיקים, ולא לבינונים?
ולכן מוסיף רבינו הזקן ומדייק "וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו" – שאכן ענין זה שייך רק לאלו שהם בדרגת תלמידי הלל, ואין זה שייך לכאו"א מישראל.
*
י. ויש להוסיף ולקשר המדובר בענין "מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו הקדוש" – עם כללות הענין דפורים:
ידוע שהענין דפורים הוא גדול ונעלה כל כך עד ש"יום הכפורים" הוא "כ.פורים", כמו פורים41.
ולכאורה אינו מובן: איך אפשר להשוות בין פורים ליוהכ"פ – בה בשעה שפורים עיקר ענינו משתה ושמחה כו', ואילו יוהכ"פ אסור באכילה ושתי', וכל ענין השמחה ביוהכ"פ הוא רק בגלל שכל מצוה צ"ל בשמחה, ובפרט ע"פ המבואר בלקו"ת42 שהשמחה היא באופן ד"גילו ברעדה"43, ואין זה ענין השמחה כפי שהיא מצד עצמה?
אך הענין יובן ע"פ האמור לעיל בנוגע לרבינו הקדוש שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו – שיכול להיות מעמד ומצב שישנם כל עניני עשירות, ואעפ"כ אין זה בסתירה לעבודתו, כיון שזהו בתכלית הבירור, שלא נהנה כו'.
ועד"ז מובן גם בנוגע למשתה ושמחה דפורים – שביחד עם זה שישנו ענין של שמחה גדולה ביותר, "חייב איניש לבסומי (כפירוש רש"י: "ביין" כפשוטו) בפוריא עד דלא ידע"44, ועד להלכה שצ"ל ענין של שכרות ממש (ולא כפי הדעה שאין הכוונה לשכרות ממש)45, ישנו גם הענין ד"לבסומי" ב"יינה של תורה", פנימיות התורה46.
וע"ד שמצינו בנוגע ל"מתי מדבר" [שאצלם הי' הענין ד"במדבר הזה יתמו ושם ימותו"47 : "יתמו" – שהגיעו לבחי' "תמתי" (כמשנ"ת במאמר48 ), שהו"ע השלימות; "ושם ימותו" – ע"ד הענין ד"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"49, שכבר בירר את כל הענינים כו'50. וכמ"ש הרמ"ע מפאנו51 בפירוש מארז"ל52 "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא", שהוא למעלה מ"עולם הבא"] ש"דמי כמאן דמבסמי" (כשתויי יין)53 – שענין זה קשור עם גודל מעלתם בידיעת רזי תורה כו'.
וכן תהי' לנו – שהקב"ה יתן "מטל השמים ומשמני הארץ וגו'"54, הן כפשוטו, והן כדרשת חז"ל55 "מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה וכו'", וכאמור לעיל שזהו באופן שאין סתירה ביניהם, והיינו, שישנם כל הענינים דבני חיי ומזוני רויחי, באופן ד"ואתהלכה ברחבה"56, וביחד עם זה ישנו הענין ד"טועמי' חיים זכו"57, מעין גילוי פנימיות התורה דלעתיד לבוא, "ישקני מנשיקות פיהו"58, רזי תורה שיתגלו בביאת משיח צדקנו.
* * *
יא. הביאור בפירוש רש"י59 על הפסוק "לא תבשל גדי" בפרשתנו60, בהשוואה לפירוש רש"י על פסוק זה בפ' משפטים61,
– בפ' משפטים: הקושי בפסוק הוא מצד החידוש62 שבאיסור בישול שלא מצינו בתורה עד עתה (משא"כ איסור אכילה63 ), ולכן מפרש רש"י "אחד לאיסור אכילה", ומה שנקט בלשון בישול, הרי זה כדי להתרחק מהאפשרות לאכילה, היינו, שלא יבשל כדי שלא יבוא לאכול, וכמו "בכל קודש לא תגע"64. אלא כיון ש"בשלשה מקומות נכתב בתורה", עכצ"ל שניתוסף גם "אחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול". ומקדים רש"י: "כל מקום שנאמר גדי סתם אף עגל וכבש במשמע", שלכן, אי אפשר לומר שג' המקומות הם כדי לאסור גם עגל וכבש כו', אלא עכצ"ל שבא להוסיף איסור הנאה ואיסור בישול.
ובפ' תשא: כיון שהתורה משתמשת בלשון בישול הן בנוגע לאיסור אכילה והן בנוגע לאיסור הנאה, עכצ"ל, שכוונת הכתוב להוסיף ענין בכללות האיסור ד"לא תבשל" – "אזהרה לבשר בחלב", כל מיני בשר, בנוגע לג' הענינים דאכילה הנאה ובישול (שלכן מוסיף רש"י "ושלשה פעמים כתוב בתורה כו'"). ומ"ש "גדי" – הרי זה כולל "כל ולד רך", בתור שם המושאל לבשר, שהוא רך ביחס לשאר חלקי הגוף; ונקט "גדי" דוקא, "שגדי סתם כל יונקים במשמע" – לפי ש"דיבר הכתוב בהוה" (כפי שרש"י פירש כבר בפ' משפטים65 ), ועיקר הבישול "בחלב אמו" הוא ב"יונקים", שאז לא צריך לחפש חלב ממקום אחר. אך עדיין אינו מובן מדוע נאמר "בחלב אמו" – הרי האיסור אינו רק ביונקים, מצד ענין האכזריות66, אלא בכל מיני בשר? ולכן מפרש רש"י: "בחלב אמו", "פרט לעוף שאין לו חלב אם"; ונרמז המיעוט "פרט לעוף" בתיבת "אמו" הסמוכה ל"בחלב", שאז יש מקום לטעות שאין הכוונה למעט בשר (עוף), כדי לרמז על "איסורו .. מדברי סופרים" –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 143 ואילך (הביאור בפ' משפטים), ע' 201 ואילך (הביאור בפ' תשא)67.
יב. בהמשך להוראה ע"ד שלילת ענין האכזריות68, והדגשת הענין ג' פעמים, ש"בתלת זימני הוי חזקה"69 – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:
ויש לקשר זה עם ענין הפורים – שבו מודגש ענין הרחמנות, כמ"ש הרמב"ם70 ש"מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו", והיינו, שאע"פ שיש מעלה "בשלוח מנות לרעיו" שעי"ז נעשה ענין האחדות (כמ"ש במנות הלוי71 – לבעל מחבר הפיוט "לכה דודי", שהי' ראש המקובלים בדורו), מ"מ, "מוטב .. להרבות במתנות לאביונים", וכפי שמסיים, "שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר72 להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
וכמבואר באגה"ק73 "איך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא ("שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים כו'") היא עבודת הצדקה, כמ"ש רז"ל74 אין ישראל נגאלין אלא בצדקה" (ו"אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס"75 ), ש"מקרבת את הגאולה"76, ובהדגשה יתירה במדינה זו, שמצטיינת בעיקר במצוות הצדקה77, ובאופן של נתינה ללא מדידות והגבלות כו'.
ועי"ז פועלים את ענין הצדקה אצל הקב"ה – "לך הוי' הצדקה"78, באופן ד"צדקתי להגלות"79 – ש"הוא עצמו .. אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר80 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"81, "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"82 – ירושלים השלימה, "כעיר שחוברה לה יחדיו"83, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה