בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. דובר כבר פעמים רבות אודות מאמר הזהר1 "כל יומא ויומא עביד עבידתי'", היינו, שכל יום יש לו עבודה מיוחדת.
וכמדובר בארוכה2 אודות כללות ענין העבודה – "אדם לעמל יולד"3, שבזה נכללים כל עניני המלאכה, החל – מלמטה למעלה – ממלאכה כפשוטה בעניני העולם, ועד למלאכה שנקראת מלאכת הקודש, "מלאכת שמים", שענינה לעשות מהעולם – קדושה, שזוהי כללות העבודה בביהמ"ק, לפעול בעוה"ז הגשמי הענין ד"ושכנתי בתוכם"4, עי"ז שלוקחים כסף וזהב וכו' גשמיים ועושים מהם "משכן" ו"מקדש" ("דאיקרי משכן"5 ) שבו תהי' השראת השכינה, ובאופן שלא תשאר במשכן עצמו, אלא תהי' באופן ד"טופח על מנת להטפיח"6 – "משם אורה יוצאה לעולם"7.
וזוהי כללות עבודתו של כאו"א מישראל – לקשר את העולם עם אלקות. וכידוע תורת הבעש"ט8 בנוגע לג' הענינים דאלקות עולמות ונשמות – שנשמות עושים מעולמות אלקות, והיינו עי"ז ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"9, וישראל הם "גוי אחד בארץ"10, שממשיכים את ענין האחדות ("אחד") למטה ("בארץ")11.
וזהו הענין ד"בראשית", "בשביל ישראל שנקראו ראשית"12, והיינו, שכללות בריאת העולם היא בשביל ישראל – כדי שיבררו את העולם, שכן, דוקא נש"י, ע"י התלבשותם בגוף ונפש הבהמית, יש בכחם לברר את העולם, ולהשלים את הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים13.
וענין זה נעשה ע"י התורה – שזהו הפירוש השני ב"בראשית", "בשביל התורה שנקראת ראשית"12 – שמצד עצמה היא "חמודה גנוזה" (כדברי הגמרא במסכת שבת14 ), אלא שלאח"ז ירדה למטה דוקא, במקום שישנו הענין ד"למצרים ירדתם .. יצה"ר יש ביניכם"15, ושם דוקא הוא עיקר התורה, ועד ש"לא בשמים היא"16, כפי שמצינו להלכה בכו"כ סוגיות בש"ס17, וכדאיתא במדרשי חז"ל18 שהקב"ה אומר לב"ד של מעלה שילכו לראות מה פסקו בב"ד של מטה, ועד שהקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני"19.
ועד"ז גם בנוגע לבנ"י – "בשביל ישראל" – שהעיקר בזה הוא דוקא כפי שבאים למטה בגוף ונפש הבהמית, ושם נעשית עבודתם לקשר את העולם לאלקות.
ונוסף לזה, ישנו עוד אופן עבודה – בקדושה גופא.
ומכל הנ"ל מובן שהענין ד"כל יומא ויומא עביד עבידתי'" הוא – בעבודה בקדושה, בקיום התומ"צ, ובקישור העולם עם אלקות.
וענין זה הוא בנוגע לכל יום בפני עצמו, שהרי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"20, אלא כל דבר הוא בשביל כוונה מסויימת, וכיון שגם יום זה נברא ע"י הקב"ה (אע"פ שלפניו היו כו"כ ימים), הרי זה בשביל שיהי' ה"עביד עבידתי'" – לפעול ענין חדש שלא הי' עד עתה.
ובנוגע ליום זה – יש בו עבודה מיוחדת מצד ג' ענינים: (א) מצד היום בשבוע, (ב) מצד היום בחודש, (ג) מצד היום בשנה, כדלקמן.
ב. מצד ימי השבוע – הרי זה יום השבת:
בנוגע ליום השבת אמרו רז"ל21 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ולא רק בערב שבת דוקא, אלא במשך כל ימי השבוע, החל מיום ראשון, מתחילה כבר ההכנה לשבת, וכפי שרואים בפועל שכאשר מכינים דבר-מה ליום השבת ביום ראשון, הרי זה נחשב כטירחא בערב שבת לכבוד שבת22.
וכדי שהטירחא בימות החול תהי' בהצלחה וכדבעי למהוי – הרי זה ע"י השבת שלפנ"ז, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"23, כל ימי השבוע הבא; וזוהי מעלת יום השבת – שפועל לא רק על הימים שלפניו, אלא גם על הימים שלאחריו.
ובזה גופא – הנה הענין ד"מיני' מתברכין כולהו יומין" הוא לא רק בנוגע לימות החול שבשבוע שלאח"ז, אלא גם יום השבת שלאח"ז מתברך מיום השבת שלפניו, כפי שרואים ביום הש"ק זה, שבו מברכים ר"ח ניסן, שקביעותו בשנה זו היא ביום השבת שלאח"ז, ונמצא, שיום השבת שלאח"ז מתברך מיום הש"ק זה, בנוגע לכל הענינים שנמנים בנוסח ברכת החודש.
וכמו"כ ישנו גם ענין השמחה שמצד יום השבת, ש"אין עצב בה"24, וכמדובר לעיל25 אודות דברי הירושלמי26 שכאשר פורים חל בשבת עורכים סעודת פורים ביום ראשון כיון27 ש"אין מערבין שמחה בשמחה"28, שמזה מוכח, ששמחת שבת היא בדוגמת שמחת פורים.
ג. ונוסף לזה ישנה מעלת היום מצד ענינו של החודש29 :
יום זה הוא בימי חודש אדר, עליו נאמר30 "משנכנס אדר מרבין בשמחה", והיינו, לפי שבחודש זה ישנו פורים31, שהוא "יום משתה ושמחה"32, ולכן צריך להיות ענין השמחה גם בכל החודש (אלא שבפורים הרי זה בתוקף ובהתגלות), כך, שנוסף על השמחה שמצד יום השבת, צריכה להיות גם השמחה מצד היותו יום שהוא בחודש אדר.
ואף שלכאורה אפשר לומר שהענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" הוא בגלל פורים, ולכן צ"ל ענין השמחה רק בימים שלפני פורים, ולא בימים שלאחרי פורים, שאז כבר נסתיימה השמחה – הרי האמת היא שענין השמחה צריך להיות בכל חודש אדר, וכמ"ש במגילה33 : "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו'".
ויומתק יותר כשמצינו ענין זה גם בנוגע להלכה – כדאיתא באחרונים34 שגם הנוהגים כדעת הרמ"א (ביו"ד35 ובאה"ע36 ) לערוך חתונות רק בחציו הראשון של החודש, הנה בחודש אדר עורכים חתונות גם בחציו השני של החודש, כיון שזהו "החודש אשר נהפך .. לשמחה".
ובאמת הנה בחציו השני של החודש צריכה להיות שמחה גדולה יותר מאשר בחציו הראשון של החודש – כי, כל הענינים שעושים עתה הם בדוגמת המאורע בפעם הראשונה, והרי בפעם הראשונה לא היתה יכולה להיות שמחה בשלימות בחציו הראשון של החודש, כיון שביום י"ג אדר היתה המלחמה37, ובשושן – גם ביום י"ד38 (וגם בימים שלפני המלחמה הי' ענין של פחד כו'), ולכן לא היתה יכולה להיות שמחה בשלימות עד שלא היו במצב של מנוחה – "ונוח בארבעה עשר בו", ובשושן – ביום "חמשה עשר בו"32, שאז נתבטל הפחד כו', וכולם ראו את גדולת מרדכי ואסתר, ולכן היתה יכולה להיות השמחה בשלימות.
ונמצא, שעיקר השמחה היא בחציו השני של החודש – כי, יום י"ד וט"ו נכנסים כבר לחציו השני של החודש, שהרי מילוי ושלימות הלבנה הוא "חצי כ"ט י"ב תשצ"ג"39, ונמצא, שחלק מיום י"ד (ועאכו"כ יום ט"ו) הוא כבר בחציו השני של החודש.
ומזה מובן גודל השמחה שצ"ל ביום הש"ק זה – להיותו בימי חודש אדר, ובחציו השני של החודש, נוסף על השמחה מצד ענינו של יום השבת.
ד. ונוסף לזה ישנו גם ענינו של היום מצד ימי השנה:
יום זה הוא כ"ג אדר, שהוא יום הקמת המשכן40 (שזהו ענין הקשור עם זמן השנה41 ).
והענין בזה:
הקמת המשכן קשורה עם יציאת מצרים, שהרי התכלית של יצי"מ היא – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים"42, ולכן נאמר43 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", אלא שבאמצע הי' הענין דחטא העגל שביטל זאת, ובתור תשובה על זה, ובאופן שהקב"ה אמר "סלחתי כדברך"44, "בשמחה ובלב שלם"45 – בא ענין המשכן, שענינו "ושכנתי בתוכם", שעי"ז נשלמה הכוונה של יצי"מ46.
אמנם, כדי שיוכל להיות ענין השראת השכינה במשכן, הוצרך הקב"ה לומר הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"4, כי, בעצם לא יכולה להיות השראת השכינה במשכן, שהרי אפילו "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"47, ורק בגלל אמירת וציווי הקב"ה, שהוא "כל יכול", נעשית השראת השכינה במשכן – "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון"48.
והנה, השראת השכינה במשכן בפועל היתה בר"ח ניסן, ש"אותו יום נטל עשר עטרות"49 (שא' מהם הוא "ראשון לחדשים") – כמ"ש50 "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח גו'"; ולפנ"ז היתה עבודת בנ"י בהבאת הכסף והזהב הגשמיים לצורך עשיית המשכן, שזוהי ההזמנה שלאח"ז תוכל להיות שם השראת השכינה.
אך כדי שיוכל להיות דילוג כזה, שדברים גשמיים יהיו מקום שבו תשרה השכינה – יש צורך בענין של חינוך:
ענין החינוך בפשטות הוא – להרגיל את הקטן בענינים שיתחייב בהם כשיהי' גדול, והיינו, לפי שאי אפשר שיקבל את הכל בבת אחת, ולכן יש צורך להרגילו לאט לאט, ועד שיוכל בעצמו למלא את כל התחייבותו.
ועד"ז בנוגע להמשכן – שכדי שתוכל להיות השראת השכינה בר"ח ניסן, הוצרך להיות תחילה ענין של חינוך, שזהו ענין שבעת ימי המילואים, החל מכ"ג אדר (כי "אדר הסמוך לניסן לעולם חסר"51 ), שבהם היו מעמידים ומפרקים את המשכן בכל יום (ויש דעה שהיו מעמידים ומפרקים את המשכן פעמיים בכל יום)52 ; ועי"ז היתה יכולה להיות הקמת המשכן בר"ח ניסן באופן של קביעות וקיום.
ומזה מובן, שביום כ"ג אדר צריכה להיות שמחה מיוחדת מצד התחלת ענין החינוך בהקמת המשכן.
ה. וכמדובר כמ"פ שכל יו"ט אצל בנ"י הוא לא רק זכרון בעלמא, אלא באופן שביום זה חוזרים ונמשכים כל הענינים כפי שהיו בפעם הראשונה.
ובנוגע לעניננו: ביום כ"ג אדר שבו מתחיל ענין החינוך להקמת המשכן, צריך להיות ענין החינוך לשלימות הענין דהקמת המשכן באופן נצחי בביאת המשיח.
וזוהי עבודה ששייכת לא רק לאלו שנמצאים במדריגה נעלית, "ראשיכם שבטיכם"53, אלא גם לכל בנ"י, בכל עשר המדריגות שבהם, עד למדריגה היותר תחתונה – "מחוטב עציך עד שואב מימיך"53.
והעיקר – שע"י החינוך הנ"ל זוכים לשלימות הענין ד"ויהי ביום השמיני"54, ר"ח ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להגאל55 (באופן ד"מיסמך גאולה לגאולה"56 ), "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"57, בבנין ביהמ"ק השלישי, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
* * *
ו. האמור לעיל קשור עם ענין הזמן, שגם הוא נברא בעולם58, אלא שהתורה מתערבת וקובעת את ענינו של היום; ונוסף לזה ישנו ענינו של היום כפי שהוא מצד תורה עצמה, למעלה מהעולם – שזוהי קריאת היום בתורה.
ובנדו"ד59 – הרי זה לכל לראש הקריאה של פרשת פרה, כי, אף שישנה גם הקריאה בפרשיות ויקהל-פקודי (א' מנ"ג הפרשיות שקורין במשך השנה), הרי ענין זה תלוי בחילוקי המנהגים, וכמ"ש הרמב"ם60 (מיוסד על תשובות הגאונים) ש"המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת .. ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים", או בשלש וחצי שנים61 [וכפי שמצינו62 שבמצרים גופא הי' בית-כנסת שבו השלימו את התורה בשנה אחת, והי' גם בית-כנסת שבו השלימו את התורה בשלש שנים], ונמצא, שקריאת הפרשיות ויקהל-פקודי אינה אצל כל בנ"י; ואילו הקריאה בפרשת פרה היא אצל כל בנ"י, כדברי המשנה במסכת מגילה63 : "בשלישית פרה אדומה, ברביעית החודש הזה לכם".
ז. המשך השיחה – הביאור בתמיהת משה כיצד יכולה להיות טהרה מטומאת מת, כיון שסיבת הטומאה בגלל ביטול קשר הגוף עם כח האלקות שבנשמה, וביאור המענה "זאת חוקת התורה"64, שפועלת בגוף רושם נצחי, גם לאחרי שנפרד מהנשמה; גם לאחרי שאמר הקב"ה למשה "לך אני מגלה טעם פרה"65, לא גילה משה לבנ"י טעם הפרה (שלא היו יכולים לקבל זאת66 ), כיון שצריך להשאר אצל בנ"י ענין שהוא בגדר חוקה, שעי"ז יוכל להיות אצלם ענין המס"נ67, משא"כ בנוגע למשה68, שכל מציאותו הו"ע הביטול והמס"נ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס69 בלקו"ש חי"ח ע' 229 ואילך.
ח. וההוראה מזה בעבודת האדם:
כללות ענין הפרה – ש"חטאת קריי' רחמנא"70, כמבואר בקצרה באגה"ק71, ובאריכות יותר בדרושים שלאח"ז72 – הו"ע של טהרה, הן מטומאה גשמית, והן מטומאה רוחנית, שבאה ע"י העדר עשיית מצות עשה או ע"י העדר שמירת מצות לא תעשה, שגם ענין זה נקרא בשם טומאה, כמ"ש73 "השוכן אתם בתוך טומאותם", וגם על טומאה זו מכפרת פרה אדומה.
וזוהי ההוראה – שאין לחשוב שכיון שחטא ופגם ועבר את הדרך כו', אזי כבר אבוד,
– כיון שכאשר יש אצלו כמה רגעים שלא ע"פ תורה, הרי זה בדוגמת ענין המיתה, והיינו לפי שעל התומ"צ נאמר74 "וחי בהם", "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים גו'"75, ו"מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה כו'"76, ו"רשעים בחייהן קרויין מתים"77 –
אלא יש ללמוד הוראה מפרשת פרה אדומה – שיכול להיות ענין של טהרה אפילו מטומאת מת.
וזהו כללות ענין התשובה – שפועלת גם למפרע, ועד ש"זדונות נעשו לו כזכיות"78, כך, שנעשה אצלו מעמד ומצב ד"בא בימים"79.
ולכן נסמכה פרשת פרה לחודש ניסן – כי, ענינה של פרה אדומה הו"ע התשובה, וענינו של חודש ניסן הו"ע הגאולה, כמארז"ל55 "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל",
– ואף שבגמרא55 יש פלוגתא בין רבי אליעזר לרבי יהושע אם בניסן עתידין להגאל או בתשרי עתידין להגאל, הרי ידוע הכלל80 שכאשר לא נתברר הדבר בגמרא, אזי הכרעת ההלכה היא ע"פ דברי הזהר, המדרש והירושלמי כו', ובנדו"ד, ההכרעה במדרש81 היא שבניסן עתידין להגאל –
וע"פ פס"ד הרמב"ם82 שכאשר ישראל עושין תשובה אזי "מיד הן נגאלין" – הנה מפרשת פרה, ענין התשובה, באים מיד לגאולה שבחודש ניסן, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
* * *
ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ביום השני הקריב גו'.
* * *
י. הביאור בפירוש רש"י83 על הפסוק84 "ששת ימים", "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת",
– שהקדים (משה) להם (לישראל) אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, אף שבציווי הקב"ה למשה קדם ציווי מלאכת המשכן לאזהרת שבת85, כדי להדגיש לבנ"י את החומר דאזהרת השבת, וכפי שפירש רש"י בפ' תשא86 : "אך את שבתותי תשמורו", "אע"פ שתהיו (וצ"ל) רדופין וזריזין בזריזות המלאכה", כדי לכפר על חטא העגל, "שבת אל תדחה מפני'";
משא"כ בנוגע למשה רבינו שלא היתה לו שייכות לחטא העגל, אין צורך באזהרה זו [כי אם "ואתה דבר אל בני ישראל"86, "ואתה, אע"פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן" – שמשה עצמו יצווה לכל בנ"י, בהקהל, ולא כ"סדר המשנה" בכל שאר ציוויי התורה87 – "אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה"88 ], ולכן נאמר לו תחילה הציווי על מלאכת המשכן, ואח"כ אזהרת שבת – בתור טפל, שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת.
ועוד זאת, שמצד חטא העגל נעשה אצלם חלישות בכללות עשה"ד, ולכן הוצרכו לתוספת זירוז בנוגע לענין השבת: בפ' תשא, "כי אות היא ביני וביניכם גו'"86, ובפרשת ויקהל, "לא תבערו אש גו'"89 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס90 בלקו"ש חכ"ו ע' 254 ואילך.
* * *
יא. בהמשך להמדובר בפורים91 אודות דברי הגמרא92 "הספד ותענית קבילו עלייהו, מלאכה לא קבילו עלייהו" – הנה למרות ש"אמרו חכמים93 כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה לעולם"94, מספרת הגמרא95 ש"רבי נטע נטיעה בפורים", "נטיעה של שמחה" (דכיון דפורים יום שמחה הוא מותר לנטוע נטיעה של שמחה).
ולכאורה: כיון שנטע נטיעה של שמחה, הרי בודאי נהנה מזה, וא"כ, איך יתאים הדבר עם המדובר לעיל בארוכה96 אודות דבריו של רבי "לא97 נהניתי אפי' באצבע קטנה כו'"?!
ואין לומר שהיתה זו שמחה של מצוה, כך, שההנאה שלו היתה מהמצוה – שהרי "מצוות לאו ליהנות ניתנו"98 (ולכן אין להקשות מענין ההנאה בנוגע לשאר מצוות).
והביאור בזה: הנאה מהגשמיות – לא היתה לו, אבל השמחה של מצוה היתה באופן שחדר גם את הגוף, שהרי לא די בכך שקיום המצוה יהי' מצד הנשמה, אלא צריכה להיות גם הפעולה על הגוף. וכמו בנוגע לשמחת יו"ט, "ושמחת בחגך"99, ע"י אכילת בשר שמן וכו'100 – שלא מספיק שיש לו שמחה מצד הנשמה, אלא השמחה צריכה לפעול גם על הגוף.
יב. ובכל אופן, כיון ש"רבי נטע נטיעה בפורים" דוקא, למרות שהי' יכול לעשות זאת בזמן אחר, הרי זו הוכחה שפורים הוא זמן ששייך ומסוגל לענין של נטיעה ובנין.
ובהתאם לכך, הנה כל אלו שיש להם שייכות עם בניית בנינים שנקראים בשם "מקדש מעט"101 (ועד שיש דעות102 שזה נכלל בהציווי ד"מקדשי תיראו"103 ),
– הן בחוץ לארץ, שעל זה אמרו רז"ל104 "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל", כך, שזהו רק ענין שמחוסר זמן, ומצד הקב"ה הרי זה כמו שכבר נעשה בפועל; ועאכו"כ בארץ ישראל, שאפילו הבונה חורבה כו'105, ועאכו"כ בית-כנסת וכו' –
יאמרו "לחיים" על משקה גשמי, ויסיימו את הבנינים בזריזות (שלדאבוננו לא ניכר בזה שום שינוי עד-עתה), ובאופן שיהי' "בית גדול"106 בתורה ותפלה107, ועד שיהי' "לתהלה ולשם ולתפארת"108, כמבואר בלקו"ת109 שקאי על ג' הענינים דחכמה בינה ודעת, ר"ת חב"ד110.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לכו"כ לומר לחיים על כוס יי"ש גדול].
* * *
יג. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"י) אודות הציווי "לא תבערו אש"89 – יש להתעכב גם על פירוש רש"י בפסוק זה: "יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת".
וצריך להבין: מדוע צריך רש"י להביא ב' הדעות – ב' פירושים, ולא די בפירוש אחד, ומדוע הפירוש הראשון קרוב יותר לפשוטו של מקרא?
ויש לומר הביאור בזה:
לכאורה אינו מובן: מדוע מוסיף הכתוב "לא תבערו אש גו'", לאחרי שכבר נאמר84 "כל העושה בו מלאכה וגו'"?
ועל זה מפרש רש"י: "יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת", והיינו, שבפסוק שלפנ"ז נאמר "כל העושה בו מלאכה יומת", ועל זה מוסיף הכתוב "לא תבערו אש גו'", שמלאכת הבערה אינה ככל המלאכות שחייבים עלי' מיתה, אלא היא רק לאו בעלמא.
אך עדיין אינו מובן: מהו טעם החילוק בין מלאכת הבערה לשאר מלאכות?
ולכן מוסיף רש"י פירוש שני – ש"הבערה" "לחלק יצאת".
[והפירוש בזה111 – לא כדברי המפרשים שהלימוד הוא שהחיוב דשבת הוא גם על מלאכה אחת, כמו הבערה, ולא רק על עשיית כל ל"ט המלאכות – שהרי מובן בפשטות שהחיוב דשבת הוא גם על מלאכה אחת, וכלשון הכתוב: "כל העושה בו מלאכה גו'" (לשון יחיד); אלא הפירוש הוא – שלא תאמר שאם עשה ל"ט מלאכות בהעלם אחד חייב חטאת אחת בלבד, אלא חייב חטאת על כל מלאכה בפני עצמה].
אבל גם פירוש זה אינו מובן: אם "לחלק יצאת" – מדוע נקט הכתוב מלאכת הבערה דוקא, ולא מלאכה אחרת?
ולכן זקוק רש"י גם לפירוש הראשון, ש"הבערה ללאו יצאת", ולא כמו שאר המלאכות שיש בהם חיוב מיתה.
יד. אך עדיין נשאלת "קלאָץ קושיא":
לכאורה אפשר לומר בפשטות שהטעם שמבין כל המלאכות נקט הכתוב "לא תבערו אש" דוקא, הוא, בגלל ש"דיבר הכתוב בהוה" (כפי שפירש רש"י כמ"פ112 ), כי, יום השבת מתחיל מהלילה,
– וכמ"ש113 "מערב עד ערב", ואף שהבן חמש למקרא לא למד זאת עדיין, הרי כבר למד מ"ש114 "ויהי ערב ויהי בוקר", והיינו, שאצל בנ"י מתחיל כל יום מהערב –
ולכן, המלאכה הראשונה שצריך להזהיר עלי' היא – לא חרישה וזריעה וכיו"ב, שנעשים ביום, אלא מלאכת הבערה, כי, הדבר הראשון שרוצים לעשות בלילה הוא – להדליק אור, וכיון ש"דיבר הכתוב בהוה", נקט לכל לראש "לא תבערו אש".
וצריך להבין: למה לא פירש רש"י שהכתוב נקט איסור הבערה בגלל ש"דיבר הכתוב בהוה", ובמקום זה מעדיף רש"י לפרש ש"הבערה ללאו יצאת", למרות הקושי שבפירוש זה, כנ"ל.
וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
טו. בהמשך להמדובר לעיל115 אודות פירוש רש"י על הפסוק116 "לא תבשל גדי בחלב אמו" – יש להתעכב גם על מה ששאלו בענין זה:
מדוע מפרש רש"י רק מ"ש "לא תבשל גדי בחלב אמו", שלכאורה הרי זה מיותר, כיון שכבר נאמר לעיל בפ' משפטים117 – בה בשעה שהקושיא היא גם על התחלת הפסוק116: "ראשית ביכורי אדמתך גו'", וכן על הפסוק שלפניו: "לא תשחט על חמץ וגו'"118, וכן על הפסוקים שלפנ"ז בנוגע לשלש רגלים ("את חג המצות תשמור וגו' שלש פעמים בשנה"119 ), וכן הפסוק שלפנ"ז120 : "אלהי מסכה לא תעשה לך" – שלכאורה מיותרים כולם, כיון שכבר נאמרו בפ' משפטים121 ?!
והביאור בזה – מבהיר רש"י בעצמו122 :
על הפסוק123 "וביום השביעי תשבות", מפרש רש"י: "אף בשנה השביעית (שאודותה מדובר בפסוק שלפנ"ז124 ) לא תעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוי' שבת, לא תנהג בה שבת בראשית".
ובהמשך לזה בא גם הציווי אודות החיוב דשלש רגלים בשנת השמיטה, כפי שמפרש רש"י: "שלש פעמים וגו'"125, "לפי שהענין מדבר בשביעית, הוצרך לומר שלא יתעקרו שלש רגלים ממקומן"; וכן בנוגע לביכורים: "ראשית ביכורי אדמתך"117, "אף השביעית חייבת בביכורים, לכך נאמר אף כאן ביכורי אדמתך".
[ולהעיר, שיש מפרשים126 שהגירסא בפירוש רש"י "אף השביעית חייבת בביכורים" אינה נכונה, "דאיך שייך דיהי' השביעית חייבת בביכורים, שאיך קורא אני כאן "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי"127, דהא לא נתן לו, ואיך שייך שחייב בביכורים"128.
אבל, רש"י מפרש בפשוטו של מקרא בנוגע ל"גר", ש"מביא (ביכורים) ואינו קורא, שאינו יכול לומר לאבותינו"129, ומזה מוכח, שגם כאשר אינו קורא (כיון "שאינו יכול לומר כו'"), ישנו החיוב להביא ביכורים, וא"כ, אפשר לומר כן גם בנוגע לשביעית].
וכל זה בפ' משפטים, ש"הענין מדבר בשביעית"; משא"כ בפ' תשא – מדובר אודות החיוב של שלש רגלים והחיוב של ביכורים בשנים ע"ד הרגיל.
ואין להקשות שמספיק לומר החיוב דשלש רגלים והחיוב דביכורים בשנה השביעית, ומזה נלמד במכ"ש וק"ו בנוגע להחיוב בשנים ע"ד הרגיל – כי, יש סברא לומר להיפך, שדוקא בשנה השביעית שקרוי' שבת ישנו החיוב דשלש רגלים והחיוב דביכורים, משא"כ בשאר השנים, ולכן צריך הכתוב לחזור ולכפול חיוב זה בנוגע לשאר השנים.
טז. ובנוגע לפסוק118 "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח" – הנה בפ' תשא מפרש רש"י ענין חדש שלא פירש בפ' משפטים:
בפירוש "לא תשחט וגו'", "לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים", מוסיף רש"י: "אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה".
ובפירוש "ולא ילין גו' זבח חג הפסח", מוסיף רש"י: "ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים".
ולכאורה אינו מובן: (א) מדוע לא פירש זאת רש"י בפעם הראשונה – בפ' משפטים, כדרכו בכ"מ לפרש בפעם הראשונה, שאז אין צורך לפרש זאת בפעם השני', כיון שיודעים כבר ממ"ש בפעם הראשונה? (ב) לאידך גיסא – מנא לי' לרש"י להוסיף ולחדש שהאיסור ד"לא תשחט על חמץ" הוא "לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה", וכן שהאיסור ד"לא ילין" הוא גם ב"כל הקטר חלבים ואברים", ולא רק בקרבן פסח שיש בו דינים וגדרים מיוחדים?
והביאור בזה – ששאלה אחת מתורצת בחברתה: לכאורה אינו מובן מדוע חוזרת התורה וכופלת ענין זה בפ' תשא, לאחרי שכבר נאמר בפ' משפטים? ועכצ"ל, שבפ' תשא בא הכתוב ללמדנו חידוש נוסף בענין זה, ולכן מפרש רש"י החידוש בדין "לא תשחט גו'" – "אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה"; והחידוש בדין "ולא ילין גו'" – "ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים".
יז. וכן בנוגע לפסוק "אלהי מסכה לא תעשה לך" (אף שכבר נאמר בפ' משפטים130 "ושם אלהים אחרים לא תזכירו גו'") – הרי זה מובן מדברי רש"י עצמו:
בפסוק שלפנ"ז131, "פן תכרות ברית ליושב הארץ גו' וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו", מפרש רש"י: "ואכלת מזבחו", "כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתו וכו'".
ועפ"ז אתי שפיר שבהמשך לזה בא הציווי "אלהי מסכה לא תעשה לך" – לא בתור ציווי בפני עצמו, אלא בתור המשך וסיום ("אויספיר") לפסוק שלפנ"ז.
יח. הביאור בפירוש רש"י "לא תבשל גדי"116, "אזהרה לבשר בחלב כו'", שתיבת "בחלב" מעתיק רש"י מהפסוק, ודוגמא לזה132 בפרשתנו133 : "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר", ובפירוש רש"י: "זה הדבר אשר צוה ה'", "לי לאמר לכם", שתיבת "לאמר" מעתיק רש"י מהפסוק – נכלל בלקו"ש ח"ו ע' 201 הערה 2 ובשוה"ג. שם ע' 221 הערה 4.
יט. המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' משפטים בענין "דיבר הכתוב בהוה", ע"פ פנימיות הענינים, שגם דבר ההוה ומצוי, הוא (לא מצד הטבע, אלא) לפי ש"דיבר134 הכתוב", שזהו מה שנתחדש במ"ת, שאז בטלה הגזירה135 ונעשה החיבור דעליונים ותחתונים136, ומודגש בפ' משפטים דוקא, גם במצוות שכליות137 – נכלל בשיחת ש"פ משפטים סי"ד138.
כ. וההוראה מזה:
יהודי יכול לטעון: כיצד תובעים ממנו שלא להתחשב בעולם, בה בשעה שרואה בגלוי שטבע העולם מנגד אליו, ואילו הוא אינו אלא מיעוט לגבי הריבוי שבעולם.
ועל זה אומרים לו: "דיבר הכתוב בהוה"! גם מציאות וטבע העולם – "הוה" – נלקחת מהתורה, והוא צריך רק לומר שהתורה פוסקת כך וכך, ואז משתנה טבע העולם, כדאיתא בירושלמי139 על הפסוק140 "לא-ל גומר עלי", שהתורה פועלת לשנות את מציאות העולם.
ועי"ז באים לקיום הברכה שברך משה את בנ"י141 : "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי142 נועם ה' אלקינו עלינו גו' ומעשה ידינו כוננהו".
הוסיפו תגובה