רני ושמחי, אור ליום ג' פ' מקץ, נר ה' דחנוכה, ה'תש"ל

בס"ד. אור ליום ג' פ' מקץ, נר ה' דחנוכה, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

רני ושמחי בת ציון1, ונתבאר לעיל2 הדיוק בכתוב זה [מדרושי רבנו הזקן בעל הגאולה והשמחה, ובתוספת ביאורים הערות וקיצורים בשערי אורה לאדמו"ר האמצעי ובאור התורה להצ"צ, וכן בדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר], שכאן נקראים ישראל בשם בת ציון דוקא3. וגם הדיוק בהתחלת הכתוב, רני ושמחי4, שב' הענינים דרינה ושמחה הם בסמיכות זל"ז, בה בשעה שישנו הכלל המובא בזהר5 שרננא ברמשא ושמחה בצפרא, לפי שהם ב' אופני עבודה, וכמובן ממ"ש6 עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה, והיינו, שהם במקומות שונים, שבנוגע לשמחה נאמר עבדו את ה' (סתם), בכל מקום, ואילו בנוגע לרננה נאמר בואו לפניו, לפניו דייקא, וכמו החילוק בנוגע לזמן, כנ"ל ממאמר הזהר רננא ברמשא ושמחה בצפרא. ועפ"ז, הנה גם כאשר הכתוב רוצה לומר שאצל בת ציון צ"ל ב' אופני עבודה הנ"ל, הול"ל באופן שיהי' ניכר החילוק שביניהם, עי"ז שיפסיק בין רני לשמחי, ויאמר רני בת ציון ושמחי, ולמה נאמר רני ושמחי, ללא הפסק ביניהם (ואף שנאמר רני ו.שמחי, בתוספת ו', שיכול להיות ו' המוסיף או ו' המפסיק, הרי זה מורה רק שאינם דבר אחד, אלא שני דברים, אבל אעפ"כ הרי הם באים ביחד, ללא הפסק).

ב) ומבואר בזה בדרושי רבותינו נשיאינו (החל מדרושי רבנו הזקן בעל הגאולה והשמחה7 ), שבדרך כלל נקראים ישראל רק בשם ציון (ולא בת ציון), כמ"ש8 לאמר לציון עמי אתה, אלא שזהו כאשר ישנו אצלם הענין דלימוד התורה וקיום המצוות, שזהו מ"ש בפסוק לפני לאמר לציון עמי אתה, לנטוע שמים וליסוד ארץ (ולאח"ז מסיים ולאמר לציון עמי אתה), דהנה, הקיום דשמים וארץ (לנטוע שמים וליסוד ארץ) הוא עי"ז שבנ"י עוסקים בתורה, כדאיתא בזהר9 קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא ובר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא, שזהו"ע לנטוע שמים וליסוד ארץ בעבודתם של ישראל, שעוסקים בתושב"כ ותושבע"פ, כמבואר בתורה אור בתחילתו10 בענין השמים כסאי והארץ הדום רגלי11, ששמים וארץ קאי על תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ועוד פירוש12, שהשמים כסאי (לנטוע שמים) קאי על לימוד התורה, והארץ הדום רגלי (וליסוד ארץ) קאי על קיום המצוות, כי, מעשה המצוות קשור עם עניני הארץ, משא"כ תורה, עלי' נאמר13 הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה כו'14, וגם נקראת לחם מן השמים15, והיינו, שגם בהיותה בדרגא כזו שנקראת בשם לחם, הרי זה לחם מן השמים, בדוגמת המן שאין בו פסולת16. וזהו לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, שכאשר עבודת ישראל בלימוד התורה וקיום המצוות (לנטוע שמים וליסוד ארץ) היא בשלימותה, אזי נקראים בשם ציון, מלשון סימן (על אלקות)17, שכל רואיהם יכירום גו'18. אמנם, כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו19, חטא מלשון חסרון20, היינו, שחסר בעבודה דלנטוע שמים וליסוד ארץ, הנה במקום להקרא בשם ציון, נקראים ישראל בשם בת ציון.

אך עז"נ רני ושמחי בת ציון, שדוקא בזמן הגלות, כשישראל נקראים בשם בת ציון, אזי יכולה להיות עבודתם באופן דרני ושמחי ביחד. והענין בזה, דהנה, בזמן שביהמ"ק הי' קיים (שאז נקראים בשם ציון), היו כל הענינים בסדר מסודר. משא"כ בזמן הגלות (שאז נקראים בשם בת ציון), אזי לא שייך ענין של סדרים, כי, כללות מעמד ומצב הגלות הוא באופן של בלבול הסדרים, שהרי כל אחד מישראל צריך להיות לומד תורה ומקיים מצוות כדבעי, אבל מפני גודל המצוקה והצרה והשבי', יצרו תקפו21, ובגלל זה חסר אצלו כו', ונעשה אצלו בלבול הסדרים. ולכן נעשה גם בלבול בעבודה לתקן זאת, את זה לעומת זה גו'22, שאין בה החילוק דזמן ומקום, שזהו החילוק בין רננה ברמשא לשמחה בצפרא, והחילוק בין עבדו את ה' בשמחה (בכל מקום) לבואו לפניו (דייקא) ברננה, אלא נעשה רני ושמחי במקום אחד ובזמן אחד, ואפילו בבת אחת, שלכן נאמר רני ושמחי ללא הפסק בינתיים (ועד שגם הו' דו.שמחי הוא ו' המוסיף ומחבר, כפי שמצינו בכ"מ בתורה).

ג) והנה כללות ענין הגלות (שאז עבודתם של ישראל היא באופן דרני ושמחי בת ציון, כנ"ל) מתחיל מגלות מצרים, שהיא ההתחלה של כל הגלויות23 [וכן הוא בנוגע לענין הגאולה, שההתחלה בזה היא ביציאת מצרים. אלא שיש חילוק בין הגאולה משאר הגלויות שהיא גאולה שיש אחרי' גלות, לגאולה מגלות זה שהיא בדוגמת הגאולה ממצרים, שהיתה גאולה שלימה, שנתבררו כל הניצוצות כו', כמ"ש24 ונצלתם את מצרים [וכמבואר בכתבי האריז"ל25 בטעם האיסור לחזור למצרים, כמ"ש26 לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וגו', שזהו לפי שכבר הוציאו משם את כל ניצוצות הקדושה, ואין לאדם מישראל לבטל זמנו ועניניו במקום שאין בו עבודת הבירורים, ועד שענין זה נעשה לאו מן התורה], וממנה באו לקבלת התורה, כמ"ש27 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. ויתירה מזה, שהגאולה השלימה מגלות זה יש בה מעלה אפילו לגבי גאולת מצרים, שאף שהיתה גאולה שלימה כנ"ל, מ"מ, הנה גם לאחרי גאולת מצרים היו עוד גלויות – שאר הגלויות, שגם הם נקראות ע"ש מצרים28 [ומצד זה נעשה גם ההיתר לחזור למצרים לפרקמטיא29, כמבואר בפוסקים30 שלכן מצינו גדולי ישראל שהיו במצרים]. משא"כ הגאולה מגלות זה תהי' גאולה שיאמרו עלי' שיר חדש, כיון שתהי' גאולה קיימת ונצחית שאין אחרי' גלות31. ולכן, אף שמזכירים יצי"מ לימות המשיח, הרי זה רק בדרך טפל בלבד32, והגאולה העתידה תהי' העיקר. וזהו גם מ"ש33 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, היינו, שבגאולה העתידה לבוא יהיו ענינים של נפלאות לגבי הענינים שהיו ביצי"מ34. אבל אעפ"כ, גם הענין דאראנו נפלאות הוא כימי צאתך מארץ מצרים, היינו, שעניני הגאולה העתידה הם בדוגמת הענינים שהיו בימי צאתך מארץ מצרים]. ומזה מובן, שהאמור לעיל שבזמן הגלות נעשית עבודתם של ישראל באופן בלתי מסודר, למעלה ממדידה והגבלה (שלכן יכול להיות הענין דרני ושמחי ביחד), מתחיל כבר מגלות מצרים.

ד) והענין בזה, כפי שמדייק בדרושי הצ"צ35, דלכאורה אינו מובן גודל האריכות בתורה בנוגע לענין דיוסף הורד מצרימה36, והסיפור אודות חלום פרעה (ב"פ), ועד להסיפור בפרשת השבוע (בחלק השייך ליום שלישי, נר חמישי דחנוכה) אודות שליטת יוסף על כל ארץ מצרים, כמ"ש37 ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים, ופעולתו של יוסף במשך שבע שנות השבע לקבוץ את כל האוכל כו'38, שבזה הי' תלוי הקיום של כל ארץ מצרים כו'. ומבאר הצ"צ35, שכדי שבנ"י יוכלו להחזיק מעמד (ביישטיין) בגלות מצרים, שנקראת ערות הארץ39, הוצרך להיות תחילה הענין דויוסף הורד מצרימה. ובפרטיות יש בזה שני ענינים. דהנה, לכל לראש היתה צריכה להיות ירידת השכינה עוד לפני התחלת הגלות, שהרי התחלת הגלות היתה בירידת יעקב למצרים, ועד לאמיתית הגלות שהתחיל רק לאחרי שוימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא40, אך לפני כל זה היתה צריכה להיות ירידת השכינה, שזה הי' כבר בימי יוסף, כאשר יוסף הורד מצרימה, כדאיתא בזהר41 שיוסף הוא בחי' יסוד עליון, שלכן נקרא יוסף הצדיק ע"ש מדתו ועבודתו כו', ולכן היתה שכינה עמו (ועד"ז בכל אחד מישראל, שע"י נטירת ברית קודש, אזי שכינה עמו), וירדה עמו מצרימה. וענין זה הי' הכנה לכך שלא זו בלבד שבנ"י לא יהיו נשקעים ח"ו בגלות מצרים, אלא אדרבה, שיוכלו לפעול הענין דונצלתם את מצרים. אמנם, ענין זה אינו מספיק עדיין, שהרי צריך להיות גם ענין הגאולה בגשמיות כפשוטו, ובירור כל הענינים גם בגשמיות, ולכן, נוסף על ירידת השכינה, הוצרכה להיות גם שליטת יוסף על ארץ מצרים, ועד שיוסף ליקט את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים כו'42, ריבוי גדול ומופלג של כסף וזהב מכל העולם43, בתור הכנה לכך שע"י יוסף הרי זה יגיע לכל ישראל שנקראו על שם יוסף (כדאיתא במדרש44 ).

ומוסיף הצ"צ45 דבר נפלא, שכדי להבטיח (באַוואָרענען) את כללות הענין דגלות מצרים, פעל יוסף שגם בהיותו בארץ מצרים תחת ממשלת פרעה [שהרי אע"פ שיוסף הי' בגלוי משנה למלך, בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו גו', מ"מ, הכסא (של פרעה מלך מצרים) אגדל ממך46 ], תהי' המשכת השפע לא ע"י הע' שרים, ואפילו לא ע"י השר של מצרים, כי אם ע"י השכינה, באמצעות יוסף, כמ"ש47 ויוסף גו' הוא המשביר בר לכל עם הארץ. ומובן, שהכוונה בזה היא לא רק להשפעה ליעקב ובניו שהיתה ע"י יוסף, אלא כפשטות הכתובים (אין מקרא יוצא מידי פשוטו48 ) שההשפעה לכל מצרים היתה עי"ז שויצבור יוסף בר גו'49, ועד שכאשר המצריים צעקו לפרעה כו', אמר להם פרעה לכו אל יוסף גו'50, היינו, שגם פרעה הודה שבזמן זה נעשית השפעת כל הענינים ע"י יוסף, ועד לאופן שבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו.

ויש להוסיף בזה, ע"פ הפירוש השני במ"ש הכסא אגדל ממך, שגם כאשר כל הענינים נמשכים ע"י יוסף, הנה הכסא אגדל ממך של פרעה דקדושה, דמיני' איתפריעו כל נהורין (כדאיתא בזהר51 ), שזוהי דרגא בקדושה שלמעלה מכל מדידה והגבלה. וכיון שאיתפריעו כל נהורין, הרי זה יכול להיות גם במצרים, ללא חשש כו'. וע"ד שמצינו שהיציאה ממצרים היתה לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו52, ומבואר בכתבי האריז"ל53 שאילו הי' הולך מלאך וכו', הנה לא זו בלבד שלא הי' ביכולתו לגאול את ישראל, אלא יש חשש שהי' נשקע בעצמו שם, מפני הטומאה שהיתה בערות מצרים, ולכן הוצרכה להיות יצי"מ ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. ומזה מובן, שדוקא מצד הבחי' דמיני' אתפריעו כל נהורין, שלמעלה מכל מדידה והגבלה, יכולה להיות שבירת מצרים, ואדרבה, ונצלתם את מצרים.

ה) והנה מעשה אבות סימן לבנים54 (כפי שמביא הצ"צ בהדרוש45), שענין זה נוגע גם בכל הגלויות שלאח"ז, ועד לימינו אלו, בגלות האחרון, שהגאולה ממנו דוקא תהי' כימי צאתך מארץ מצרים (כנ"ל ס"ג). והענין בזה, דהנה, ע"ד המעמד ומצב הנ"ל אצל יוסף הצדיק (המבואר בתושב"כ), הי' גם בהנס די"ט כסלו (ועד"ז בכמה נסים אצל צדיקים נשיאי עולם), כמ"ש רבינו הזקן באגרת הקודש שלו55 בקשר עם שחרורו מפטרבורג, שהפליא הוי' והגדיל לעשות בארץ (וכמשנ"ת פעם בארוכה56 שרבינו הזקן כופל זאת ג' פעמים57 ), ובפרט בעיני כל השרים וכל העמים כו' אשר גם בעיניהם יפלא הדבר כו', והיינו, שגם אומות העולם ראו זאת בעיני בשר שלהם58. ועוד זאת, שאז נעשה הגילוי דפנימיות התורה באופן דהבנה והשגה59, באופן של טעימה עכ"פ, טועמי' חיים זכו60, מעין ודוגמא לגילוי טעמי תורה שבתורתו של משיח61. והענין בזה, דהנה, אף שגם לפנ"ז היו גאולות מהגלויות שבינתיים (בין גלות מצרים לגלות זה האחרון), יון מדי ופרס (שבזה נכללת גם הגאולה דימי חנוכה, שאז ישנו הענין דנרות חנוכה שאינן בטלים לעולם62 ), הרי עדיין לא הי' אז גילוי פנימיות התורה, כי אם ליחידי סגולה בלבד (כדאיתא באגה"ק63 ), ועאכו"כ שלא הי' זה באופן של הבנה והשגה. אך דוקא בגלות המר הזה האחרון, ניתנה פנימיות התורה לכל אחד מישראל, ודוקא מדור לדור ומשנה לשנה ומיום ליום נצטווינו להרבות בלימוד זה ובאופן דהפצת המעיינות חוצה. והיינו, שאע"פ שעדיין אין זה תורתו של משיח בגלוי, כי אם באופן של טעימה בלבד, מ"מ, ע"י הלימוד באופן שמוסר את עצמו ללימוד זה, הנה בטעימה זו יש לו עד למעלה מעלה כו'. ואדרבה, כיון שכל הגילויים שיהיו לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות64, ולא עוד אלא שגילויים אלו נקראים בשם שכר בלבד, ואילו מעשינו ועבודתינו הוא הדבר שגורם ופועל זאת, נמצא, שהענין שפועל גילוי תורתו של משיח הוא דוקא ההתחלה וההכנה והדוגמא לזה עוד בזמן הגלות, בחושך כפול ומכופל, ע"י לימוד במסירת הרצון, שאז הלימוד הוא באופן דיגעת65, ורק בתור שכר על זה יהי' אח"כ גילוי טעמי תורה בביאת משיח צדקנו, שילמד תורה את העם כולו66, ומתוך הרחבה והרווחה, וכמ"ש הרמב"ם67 שאז יהיו המעדנים מצויים כעפר. וכן תהי' לנו בקרוב ממש, בעתה אחישנה68, למטה מעשרה טפחים, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש ובעגלא דידן.