בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. דובר אודות ההפטרה דשבת חנוכה כשחל בר"ח – שקו"ט אם צריך להוסיף1 גם פסוק ראשון ואחרון של הפטרת "השמים כסאי", ופסוק ראשון ואחרון של הפטרת "מחר חודש" (שהרי יש סברא לומר שרק בשבת ר"ח מוסיפים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חודש, דכיון שב' ההפטרות הם בענין ר"ח, חד ענינא, אין זה נחשב לדילוג מנביא לנביא, משא"כ בשבת חנוכה ור"ח, אין לדלג מנביא לנביא בענין אחר; וכן יש לחלק בין הוספת ב' פסוקים, פחות מג' פסוקים דהוי קריאה חשובה, להוספת ד' פסוקים, ב' פסוקים דהשמים כסאי וב' פסוקים דמחר חודש) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ה ע' 187 ואילך.
ב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ובכל אופן, ידוע מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר2 בנוגע להגדה, שלפני שעושים פעולה מסויימת, יש להסתכל בתוך ההגדה, והיינו, שלא די לעיין בספרים שבהם יש שקו"ט בענינים אלו, אלא יש להסתכל היכן שנרשם מה צריך לעשות בפועל, בסידור וכו'.
ובנדו"ד: מפורש להדיא בלוח של כולל חב"ד בירושלים, שלאחרי אמירת ההפטרה דשבת חנוכה, מוסיפים הפסוקים של ר"ח3. והיינו, שכן הוא המנהג בירושלים מכמה דורות, ומנהג ישראל תורה הוא4. ובמילא, כל זמן שלא ימצאו מפורש שאין להוסיף הפסוקים דר"ח, יש להתנהג ע"פ מ"ש בלוח של כולל חב"ד.
וכיון שהוזכר אודות הלוח של כולל חב"ד בירושלים – הרי זה קשור עם המדובר לאחרונה במאמרים5 אודות "פרזות תשב ירושלים"6, ועד שלא זו בלבד שירושלים עומדת במקומה באופן של "פרזות", אלא יתירה מזה, שמתפשטת בכל ארץ ישראל, כמארז"ל7 עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
* * *
ג. בנוגע לענין האור – שזהו עיקר ענינו של חנוכה (דאף שישנו גם הענין של "הלל והודאה"8 (אבל לא ענין המשתה ושמחה, כמו בפורים), הרי עיקר ענינו הו"ע האור, ובאופן דמוסיף והולך ואור) – הרי תכונתו היא שמתפשט בכל מקום, גם בריחוק מקום, ולא רק אור גדול דוקא, כמו אור האבוקה או אור המדורה, אלא גם אור קטן, כמו אור הנר, מתפשט בכל מקום.
יש אמנם חילוקים בנוגע לכמות האור, וכמו"כ ישנו חילוק בנוגע לפעולת האור, שכדי לפעול שינוי באותו מקום, יש צורך באור גדול יותר, וכמו"כ כדי להאיר במקום שהאויר הוא מעופש, כמו מרתף וכיו"ב, יש צורך באור האבוקה דוקא9 ; אבל עצם תכונת ההתפשטות בכל מקום, גם בריחוק מקום – ישנה בכללות ענין האור (גם באור קטן).
אמנם, במה דברים אמורים שהאור מתפשט בכל מקום – רק כאשר אין דבר המנגד ומסתיר, כמו "ענן עב וחשוך" או אפילו "ענן קל וקלוש" "המבדיל בין השמש לארץ ולדרים עלי'" (כמבואר באגה"ת10 ), והיינו, שכאשר יש מחיצה כו', הרי זה מעכב את המשכת והתפשטות האור, אבל כאשר אין דבר המפסיק, אזי נמשך האור גם בריחוק מקום.
ד. והענין בעבודה:
החילוק בין דבר המנגד לריחוק מקום הוא החילוק בין דבר האסור לדבר הרשות: דבר האסור – הוא מנגד והיפך הקדושה, משא"כ דבר הרשות – הוא רק בריחוק מקום מקדושה, אבל אינו דבר המנגד.
ובפרטיות יותר:
בדברי הרשות גופא – יש ענין של מכשירי מצוה, שאף שזהו רק דבר הרשות, ולא קדושה, הרי זה בקירוב מקום אל הקדושה, ועד שלדעת ר"א הנה גם מכשירי מצוה דוחין את השבת (כמבואר במסכת שבת11 ).
וכמו"כ יש ענינים שאינם מכשירי מצוה, ואעפ"כ אינם בריחוק מקום מהקדושה – כיון שהם ראויים להיות דבר מצוה; אך יש ענינים שאינם ראויים להיות דבר מצוה, ולכן הם בריחוק מקום מקדושה.
ולדוגמא: בענין הקרבנות, שצריך להיות "מן המותר בפיך"12 דוקא, ומ"מ, יש רק כמה מיני בהמה שראויים לקרבן, משא"כ חיות טהורות, שעם היותם "מן המותר בפיך", אינם ראויים לקרבן13, וא"כ, הרי הם בריחוק מקום מקדושה, ואעפ"כ, אינם דבר המנגד, להיותם דבר הרשות.
ה. ב' ענינים הנ"ל (דבר המנגד וריחוק מקום) ישנם גם בנוגע לענין החושך:
ידוע14 שיש ב' שיטות בענין החושך – אם ענין החושך אינו אלא העדר האור, או שיש מציאות של חושך (לא רק העדר האור).
וב' שיטות אלו הובאו בתורת החסידות15, כיון ששניהם אמת, והיינו, שיש ב' אופנים בענין החושך: יש חושך שאינו אלא העדר האור, ויש גם חושך שהוא מציאות חיובי, שעז"נ16 "בורא חושך", וכמו החושך שהי' במצרים, עליו נאמר17 "וימש חושך".
ובנוגע לעניננו:
ענין החושך באופן של מציאות – הרי זה דבר המנגד ומפסיק, ומעכב את פעולת האור; ואילו החושך שאינו אלא העדר האור – הרי זה כמו ריחוק מקום, ולא כמו דבר המנגד.
ומזה מובן, שכדי להאיר מקום מסויים, צריך תחילה לבטל ולהסיר את מציאות המנגד, ורק לאח"ז אפשר לפעול שם המשכת האור.
ו. וכן הוא בנוגע לחנוכה:
בכ"ד בכסלו הי' ניצוח המלחמה עם המנגד לקדושה – "מסרת גבורים ביד חלשים .. וזדים ביד עוסקי תורתך"18.
אך גם לאחר שבטל המנגד, הי' עדיין מעמד ומצב של ריחוק מקום מקדושה, שהרי עדיין לא הי' אור חיובי של קדושה.
וזהו מה שנפעל בכ"ה בכסלו – "והדליקו נרות בחצרות קדשך"18, שהו"ע המשכת האור בכל מקום ומקום, החל מנר אחד קטן, שגם על ידו יכולים להאיר בכל מקום ומקום.
וזהו גם הדיוק בנוגע לזמן הדלקת נר חנוכה – "משתשקע החמה"8, שזהו רק העדר האור (ולא חשכת הלילה, באופן שיש ענין של חיובי של מנגד), שלכן יכולים להדליק נרות ולהאיר.
ז. וההוראה מזה בעבודת כאו"א:
לכל לראש צריך להיות הענין ד"סור מרע", ביטול והעברת המנגד, ורק לאח"ז באה העבודה ד"עשה טוב", המשכת אור הקדושה19.
– יש לפעמים בדרך הוראת שעה שהעבודה אינה בסדר והדרגה, וכמבואר במכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שנדפס במבוא לקונטרס ומעין20, שלפעמים צריכה להיות העבודה באופן ד"חטוף ואכול חטוף ושתי"21, ללא סדר והדרגה; אבל בדרך כלל צריכה להיות העבודה בסדר והדרגה: תחילה "סור מרע", ואח"כ "עשה טוב".
וכמו בחנוכה, שתחילה היתה המלחמה לבטל את המנגד – ניצוח המלחמה בכ"ד כסלו, ואח"כ באה העבודה לפעול המשכת האור – הדלקת נר חנוכה "על פתח ביתו מבחוץ"8, להאיר את רשות הרבים,
ועי"ז פועלים הענין ד"כליא רגלא דתרמודאי"8, "תרמוד" אותיות מורדת22 – כי, גם לאחרי ביטול המנגד שבו, עדיין יש בעולם ענין של מנגד (מורדת), וע"י הדלקת הנרות פועלים שתתבטל המציאות של מרידה, ולא ישאר אפילו "רגלא דתרמודאי".
וענין זה נעשה כבר מיד בלילה הראשון של חנוכה ע"י הדלקת נר אחד, ועאכו"כ כאשר מוסיפים באור ע"י ההוספה במספר הנרות עד לשמונה נרות, שאז פועלים בודאי בכל מקום ומקום.
ובענין זה אין גם הגבלות הזמן – כמ"ש הרמב"ן23 ש"הנרות הללו אינן בטלים לעולם", והיינו שיש בהם ענין הנצחיות (ככל עניני קדושה, שהם אמת, ולכן הם נצחיים), ולא רק מצד זה שבשנה הבאה ידליקו עוה"פ נרות חנוכה, אלא עוד זאת, שגם הנר שמדליקים עתה יש בו ענין הנצחיות, לעד ולעולם, ולא רק באופן שהנצחיות היא למעלה מהעולם, אלא באופן ש"אינן בטלים לעולם", היינו, שבעולם גופא ישנו ענין הנצחיות.
וזהו גם שלאחר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"24, אומרים בפסוק השני25 "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"26 – שהו"ע ההמשכה בכל העולמות, עד לעולם העשי', ובאופן של קיום נצחי, בנוגע לכל עניני הברכות שישנם בפרשה ראשונה (ברמז) ובפרשה שני', ועד ל"אני הוי' אלקיכם אמת" (שהרי אין להפסיק בין "אלקיכם" ל"אמת"27 ), וכיון שזהו "אמת", הרי זה נמשך בכל הדרגות, וכפי שיהי' בגילוי בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד28 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".
* * *
ח. בהשיחה שנדפסה זה עתה29, נזכר (בסיומה30 ) מ"ש בסיום וחותם ההפטרה דפרשת וישלח (וגם בהפרשה עצמה31 : "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", ומפרש רש"י (שענינו – פשוטו של מקרא32 ): ואימתי ילך, בימי המשיח, שנאמר33 ) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"34.
ובענין זה צריך להבין:
יעקב הי' אחד מג' האבות ("אין קורין אבות אלא לשלשה"35 ), ו"בחיר האבות"36, ומדתו מדת האמת, כמ"ש37 "תתן אמת ליעקב" (שזהו ע"ד מ"ש38 "יהב חכמתא לחכימין"). וכיון שבפועל לא הלך יעקב אל עשו (ועד היום ממשיכים לסבול מעשו בגלות אדום כו') – איך יתכן שאמר לעשו "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", בידעו שעשו מבין שכוונתו היא תיכף ומיד, וא"כ, יהי' עשו סבור שיעקב אמר דבר שקר ח"ו?!
אך הענין הוא – כפי שמבין הבן חמש למקרא שבודאי אמר יעקב את האמת ("ער האָט טאַקע געהאַלטן באַ דעם"), כיון שמצד עצמו הי' מוכן לגאולה39 ("ועלו מושיעים גו'"), אלא שהחסרון הוא בכך ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי"40, ועדיין אינם מוכנים לכך.
וענין זה נכלל בפשטות הכתובים באופן המובן לילד קטן – כיון שזהו ענין שנוגע לחינוכו של הילד, שצריך לידע שבו תלוי הדבר, שכאשר יתנהג כדבעי, אזי תבוא הגאולה, וכפס"ד הרמב"ם41 ש"צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וכו'".
ט. ענין זה קשור גם לחנוכה, שהרי חנוכה קשור עם ענין החינוך.
ואע"פ שענינו של חנוכה הוא חינוך בית המקדש42, "טיהרו את מקדשך כו'"18 – הרי מבואר באור התורה43 (מיוסד על המבואר בתורה אור44 ) שחנוכה שייך במיוחד לענין ד"חנוך לנער על פי דרכו"45, ונזכר שם46 גם המבואר בחינוך קטן47 בדיוק הלשון "על פי דרכו.", ש"משמע שאינה דרך האמת לאמיתו כו'".
והענין בזה:
ענין החינוך צריך להיות "על פי דרכו." של המחונך, שהרי אי אפשר לגשת מיד עם כל החריפות כו' ("מיט די גאַנצע שאַרפקייט"), ע"פ דרכו של המחנך, שאז לא יוכל לפעול מאומה, אלא בהכרח לגשת "על פי דרכו" של המחונך.
ואע"פ שהחינוך הוא "על פי דרכו" של המחונך – מבטיחה התורה למחנך ונותנת לו את הכח, שהחינוך יהי' באופן המתאים, כך, ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"45, והיינו, לפי שזהו חינוך ע"פ תורת אמת, ו"אמת" הו"ע שחודר ומשפיע לעולם, "גם כי יזקין" – "שבעים שנה", "ואם בגבורות שמונים שנה"48, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"49, ועד שזהו ענין שנוגע גם לדורות שלאח"ז, שהרי ע"י החינוך שלו נמשך גם לבניו אחריו כו', עד סוף כל הדורות.
וכל זה – הן בנוגע לחינוך הבנים, והן בנוגע לחינוך הבנות, ובפרט שכל אחת מהבנות תהי' בבוא הזמן "עקרת הבית", ובה תהי' תלוי' הנהגת הבית והמשפחה כולה ע"פ תומ"צ.
וזהו גודל מעלת ענין החינוך, ובאופן שיש בזה כח האין-סוף, שעי"ז מעמידים דורות כו', "פירות ופירי פירות עד סוף העולם"50.
ו"כימי צאתך מארץ מצרים"51, שבנ"י העמידו "צבאות ה'"52, "בנערינו גו' בבנינו ובבנותינו"53, "לא תשאר פרסה"54 – "אראנו נפלאות"51, בהיציאה מגלות זה, עי"ז שמעמידים "צבאות ה'" שיוצאים לקבל פני משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
* * *
י. כל האמור לעיל הוא בנוגע למחנך, שאף שצריך לחנך "על פי דרכו" (של המחונך), מבטיחים לו ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"; אבל עדיין נשאלת השאלה בנוגע למחונך: מהי התועלת בהחינוך – טוען הוא – בהיותו "על פי דרכו."?!
ולדוגמא: כאשר מישהו בא לכאן55 – הרי זה רק לזמן קצר, לשבת אחת, וגם כאשר בא בערב שבת ונשאר גם ליום ראשון, הרי זה עדיין למשך זמן קצר בלבד, ומה כבר תהי' הפעולה על הזמן שלאח"ז, כשיחזור לסביבתו כו', שהיא באופן הפכי מכל הענינים שאומרים לו כאן?!
והמענה על זה, שזהו כמשל זריעת גרעין בארץ, שעם היותו קטן ביותר, ואין בו טעם כו', הרי ממנו צומח אח"כ אילן גדול עם ריבוי פירות. ודוגמתו אצל בנ"י, עליהם נאמר56 "כי תהיו אתם ארץ חפץ", כידוע תורת הבעש"ט על זה57.
ולכן, למרות שנמצאים כאן למשך זמן קצר, יש לזה פעולה שנמשכת תמיד, ובלשון הכתוב58 : "שפת אמת תכון לעד", והיינו, שכאשר אומרים לו את האמת, ומראים לו כיצד צריכה להיות ההנהגה האמיתית – יש לזה קיום תמידי, כך, שגם בזמן קצר בכמות, יכולה להיות פעולה שנוגעת לכל משך הזמן שלאח"ז, ולא רק בנוגע לעצמו, אלא עד סוף כל הדורות.
וא"כ, הרי זה כמשל הסוחר שאומרים לו שישקיע דולר במסחר כדי שעי"ז ירויח אלף אלפים וריבוא רבבות – שבודאי יעשה זאת, אפילו על הספק.
ועד"ז בנדו"ד, שגם כאשר טוען שאינו רואה כיצד תהי' פעולה מזה, הנה גם על הספק כדאי לו להשקיע ולבוא לכאן לשבת, אע"פ שהי' יכול להשאר במקומו, ולהתענג – "וקראת לשבת עונג"59 – בענינים שנחשבים אצלו לעונג, ואילו בבואו לכאן, הרי זה לכאורה באופן שאין לו "געשמאַק" בזה, ובפרט שמדובר אודות שיטה חדשה שמעולם לא ראה ולא שמע אודותה, ומצינו ש"בשבת אין קורין להם בתחלה פרשה שלא קראוה מעולם מפני טורח שבת"60 – הרי כדאי לו להשקיע בזה, כיון שבודאי תהי' לזה פעולה גם לאח"ז, עד סוף כל הדורות.
ועד"ז בנוגע לכללות החינוך "על פי דרכו", שטוען, שכיון שהחינוך הוא "על פי דרכו.", אין זה ענין של אמת כו' – כי, אע"פ שהגישה אליו היא "על פי דרכו", ע"י משלים וכו', הרי זה באופן שיש בזה האמת.
יא. ויובן ע"פ מה שמצינו בנוגע לאופן הלימוד עם קטן61 :
כאשר לומדים עמו אודות הקב"ה, "בראשית ברא אלקים גו'"62, הרי הוא מצייר לעצמו את הקב"ה בציור של גוף – אמנם לא גוף כמו של כולם, אלא גוף גדול וחזק ויפה יותר כו', אבל עדיין בציור של גוף. וכמו"כ כשלומדים עמו מ"ש "אצבע אלקים"63, אזי מצייר לעצמו אצבע כפשוטה, אלא אצבע גדולה כו'.
ועד"ז באמרו "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" – אזי מצייר לעצמו שזהו בדוגמת מלך בשר ודם, כמו המלך שראה ב"פּאַראַד", ראה תמונתו או שמע אודותיו, אלא שאינו כמו מלך בשר ודם, להיותו "חי וקיים", אבל עדיין בציור של גוף, כיון שילד קטן אינו יכול להבין שאין לו גוף ולא דמות הגוף, ואינו יכול לצייר זאת אפילו בדרך של ידיעת השלילה. – בידיעת החיוב, אף א' אינו יכול להבין זאת, ובלשון הידוע64 : "אילו ידעתיו הייתיו", אבל ילד קטן אינו יכול להבין זאת אפילו בדרך שלילה.
וצריך להבין: כאשר גדול יצייר את הקב"ה כ"גוף ובעל תמונה" – הרי זה היפך עיקרי הדת והאמונה, ואין לו חלק לעולם הבא65, וא"כ, איך אפשר ללמוד עם קטן "תורת אמת" באופן כזה, בה בשעה שזהו היפך האמונה האמיתית?!
ונתבאר בזה, שכיון ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"66, היינו, שכל הענינים שישנם אצל מלך למטה, כמו "אמר מלכא עקר טורא"67, ה"ז בגלל שכן הוא אצל הקב"ה [ועד"ז בנוגע לאביו, שמאכיל ומשקה אותו, הרי זה בגלל שהקב"ה זן ומפרנס לכל, אלא שהאב הוא שלוחו של הקב"ה לפרנס אותו], הנה כאשר הילד מצייר לעצמו את הקב"ה כמו מלך כפשוטו, הרי זה ענין אמיתי, כיון שכל עניניו של המלך כפשוטו באים מהקב"ה.
ומזה מובן גם בנוגע לחינוך ע"פ דרכו (כולל גם בלשונות של אומות העולם) – שזהו בדוגמת ענין הלבוש, שיש בו האמת.
ויתירה מזה, שבענין הלבוש יש אור גדול יותר, שלכן ביכלתו להלביש את הענין, וכמבואר בחסידות68 שבכל לבוש ישנו ענין שהוא נעלה יותר מהמלובש.
יב. אך עפ"ז שואל המחונך לאידך גיסא: כיון שב"דרכו" ישנו כבר האמת, א"כ, מדוע אינו יכול להסתפק בכך?!
אך הענין הוא, שעז"נ69 "שמים חושך לאור ואור לחושך", והיינו, שלא יודעים מהו אור ומהו חושך, ועושים מהעיקר טפל וכו'.
[בהמשך הענין נזכר גם ע"ד החילוק בין בנ"י לאוה"ע בנוגע לאלקה שלהם – כמ"ש70 "כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו נלך בשם ה'" (והרי מעלתה של כל אומה ניכרת מאלקי'):
אצל הקב"ה – בחיצוניות, אין לו גוף ולא דמות הגוף, ואילו בפנימיות, "מה הוא רחום כו' מה הוא חנון כו'"71 ; ואילו אצל אוה"ע – בחיצוניות, יש להם אלילים מכסף וזהב ואבנים טובות, ואילו בפנימיות, הרי הם בעצמם אומרים שה"ע"ז" שלהם עושה את כל הדברים הכי מאוסים, כמו גניבה גזילה ואונאה כו', עד לגילוי עריות ושפיכות דמים (כידוע בספרים שלהם).
ונמצא, שמהדרך שלהם ("דרכו.") גופא רואים שאין זה אמת, כך, ש"מיני' ובי' אבא לישדי' בי' נרגא"72, היינו, שמענין זה עצמו מביאים ראי' על ההיפך, ללא צורך לעיין בספרים אחרים.
וסיים בגודל נחיצות ענין החינוך, וכידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע73, שכשם שישנו חוב להניח תפילין בכל יום, כמו"כ ישנו חיוב להקדיש חמש עשרה דקות בכל יום כדי לחשוב מה יכולים לעשות בשביל ענין החינוך74 ].
* * *
יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועל הנסים.
* * *
יד. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק75 "פן יקראנו אסון", "ובבית לא יקראנו אסון, אמר ר' אליעזר בן יעקב מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה"76 – שיעקב חשש77 שלבנימין "אחי יוסף" עלול לקרות אסון בדרך, כמו שקרה ליוסף ש"חי' רעה אכלתהו"78 בהיותו בדרך, וגם אמו רחל מתה בדרך. אלא שאצל רחל היתה הדרך רק גרם נוסף, ולכן מוסיף רש"י ש"השטן מקטרג כו'". ומביא מאמר זה בשם ראב"י, שס"ל "כיון שעברו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר"79 (שקשור עם הקושי שבהליכה בדרך), ולכן מחזקינן לסכנת הדרך בתרי זימני80 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס81 בלקו"ש ח"ה ע' 213 ואילך.
טו. וענין זה (סכנת הדרך אצל יוסף ובנימין) – ישנו גם ב"יינה של תורה":
איתא בביאורי הזהר82 שיוסף הוא "צדיק עליון"83, בחי' יסוד, שענינו המשכה למטה, ועל ידו נמשכים כל עניני יעקב שבעולם האצילות – לעולמות בי"ע, כמרומז בהסימן ש"כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף"84.
אמנם, ההמשכה למטה בבי"ע ע"י יוסף יכולה להיות רק כאשר נשאר קשור בפנימיותו עם יעקב בעולם האצילות, אבל אם יוסף אינו קשור בפנימיותו עם יעקב, אלא הוא קשור לגמרי עם בי"ע, אזי אינו יכול להמשיך שם את עניני יעקב שבעולם האצילות. ועד"ז בנוגע לבנימין, "צדיק תחתון"83, שלכן רצה יעקב שבנימין ישאר עמו.
והענין בזה – שבפועל ממש צריכה להיות העבודה למטה עם הגוף כו', כמ"ש "עזוב תעזוב עמו"85, אבל הירידה למטה היא רק בחיצוניות, "בלא לב ולב"86, אבל לא להכניס שם את פנימיותו, שצריכה להשאר בעולם האצילות.
וזהו גם החילוק בין "שארה" ו"כסותה", שיכולים ליתן לאחר, ל"עונתה", שהו"ע היסוד, שצריך להשאר אצל יעקב, ואינו יכול להנתן לאחר.
אבל בחיצוניות – צריכה להיות הירידה למצרים, וכפי שרואים שבפועל היתה ירידת יוסף ובנימין למצרים,
– ועי"ז היתה גם ירידת יעקב למצרים, "אנוס על פי הדיבור"87, אלא שע"י ירידת יוסף למצרים נפעלה ירידת יעקב בנקל יותר, שלא הוצרך לירד "בשלשלאות של ברזל"88 –
כי, דוקא ע"י הירידה למטה נעשה עילוי גדול יותר, וכמו שדוקא ע"י הירידה למצרים נעשה אח"כ הענין דיצי"מ, שעי"ז ניתוסף עילוי לגבי המעמד ומצב שלפנ"ז.
טז. ההמשך להמדובר בי"ט כסלו89 אודות סיום מסכת יומא בשייכות להמבואר באגרת התשובה90 בענין "שלשה חילוקי כפרה"91 – החילוק בפנימיות הענינים92 בין שלשה לארבעה, ששלשה הוא מספר הכלים (בי"ע, שענינם כלים, משא"כ אצילות, שעיקרו אורות93 ), וארבעה הוא מספר האורות, וזהו החילוק בין שיטת ראב"ע שיש "שלשה חילוקי כפרה", שזהו בענין הכלים, לשיטת רמב"ח שיש "ארבעה חילוקי כפרה", שזהו בענין האורות. ומתאים עם הביאור ע"פ נגלה שראב"ע אינו מונה חילול ה' שמתכפר ע"י מיתה, כי, נשמה וגוף ענינם אורות וכלים, וחילול ה' הוא כנגד אצילות, אור שלמעלה מהתלבשות בכלים – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ז ע' 194 ואילך.
יז. בסיום ההתוועדות נזכר אודות הענין דשבת וחנוכה – שענין השבת, הן הענין ד"לעשות את השבת"94, והן הענין שלמעלה מזה, ש"שבת מקדשא וקיימא"95, קשור עם שבעת ימי ההיקף, ואילו חנוכה הוא למעלה מזה – שקשור עם מספר שמונה, שמונה נרות, שהוא למעלה משבעת ימי ההיקף (כמבואר בתשובת הרשב"א96 ), וקשור עם ה"כינור של ימות המשיח" שיהי' "של שמונה נימין"97, והרי כללות הענין דחנוכה קשור עם הגילוי דלעת"ל, שהרי נרות חנוכה אינן בטלים לעולם (כנ"ל ס"ז), ויהיו גם בבנין ביהמ"ק השלישי, שיבנה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה