בס"ד. ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת, ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

ועל1 הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, וממשיך לאח"ז בנוסח ההודאה דחנוכה (לאחרי הקדמת נוסח ההודאה השוה בחנוכה ובפורים), בימי מתתיהו כו' כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בד"ה א"ר אושעיא דשנת תרפ"ט2, שכל רצונם של היונים הי' להשכיח ח"ו את ישראל אשר התורה היא תורת הוי', היינו, דעל השכלים שבתורה הסכימו, רק רצו לעקור האלקות שבתורה, דזהו שרצו להשכיחם תורתך, כלומר שהיא תורת הוי'. וזהו גם שרצו להעבירם מחוקי רצונך, דעל מצוות שיש להם טעם בשכל אנושי הסכימו גם כן, רק על החוקים שבתורה לא הסכימו.

והענין בזה3, שהיוונים הסכימו לא רק להמצוות דמשפטים, שהם המצוות שמחוייבים מצד השכל (ולכן נקראים בספרי גדולי חוקרי ישראל בשם מצוות שמעיות), אלא עוד זאת, שגם המצוות דעדות, שאף שהשכל מצד עצמו אינו מחייבם, מ"מ, לאחרי שהתורה ציוותה עליהם הנה גם השכל מסכים עליהם (שהרי גם השכל מסכים שכאשר ישנו ענין של נס, צריך לעשות על זה אות וזכרון עכ"פ פעם אחת בשנה, או אפילו בכל יום), גם עליהם לא התנגדו היוונים, כי אם להמצוות דחוקים שהם למעלה מהשכל, שזהו הפירוש דחוקים, כמארז"ל4 (הובא ברמב"ם5 ) חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחרי', והיינו, שגם כאשר ההרהור אינו נוגע כלל לעשיית המצוה, שבודאי יקיים את המצוה באיזה אופן שיהי', הן אם יבין הטעם והן אם לא יבין הטעם, אלא שרוצה רק להרהר כדי להבין טעם המצוה, הנה גם על זה אמרו אין לך רשות להרהר אחרי'. ועל זה התנגדו היוונים, כיון שזהו ענין שהוא היפך השכל לגמרי, שהרי התורה ענינה הבנה והשגה, כמ"ש6 כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, והרי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה7. ובעומק יותר, שבחוקים גופא היתה מלחמת היוונים על חוקי רצונך דוקא, דהנה, גם בנוגע לקיום המצוות דחוקים שהם למעלה מהשכל, יש הסברה ע"פ שכל, והיינו, מפני שגם השכל מבין ומחייב שיש ענינים שהם למעלה מהשכל, שהרי אפילו אם יאמר אדם שכללות ענין השכל אינו מוגבל, ובמילא אין השכל מסכים שישנו ענין שלמעלה מהשכל, הרי גם הוא יודה שהשכל שלו עכ"פ הוא מוגבל, והיינו, שנמצא במעמד ומצב דרוב שנים יודיעו חכמה8, ועדיין לא הגיע לשלימות השכל, וא"כ, בודאי ישנם ענינים שהם למעלה מהשכל שלו עכ"פ. ובפרט שלאמיתתו של דבר, הרי גם כללות ענין השכל הוא מוגבל, ויש ענינים שלמעלה מכללות ענין השכל, וכמו ענין הרצון, שאפילו כמו שהוא באדם למטה הרי הוא למעלה מהשכל. וכיון שגם השכל מסכים שישנם ענינים שלמעלה מהשכל, לכן לא התנגדו היוונים אפילו לקיום המצוות דחוקים, אלא עיקר מלחמתם היתה להעבירם מחוקי רצונך, והיינו, שהתנגדות היוונים למצוות דחוקים היתה (לא מפני שאינם מובנים בשכל, אלא) מפני שהם רצונו של הקב"ה9.

ב) וממשיך בהמאמר10, שמלחמת היוונים היתה באופן שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל11. וצריך להבין מהו הדיוק דכתבו לכם על קרן השור דוקא. וגם צריך להבין מהי השייכות דכתבו לכם על קרן השור דוקא לזה שרצו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. והענין בזה, כמבואר בתורה אור12 ובאריכות יותר באוה"ת13, שאומות העולם שיונקים מבחי' פני שור שבמרכבה, מקבלים רק מבחי' קרן השור, שזהו בחי' חיצוניות ופסולת בלבד, ועד שמצינו בחולין14 לענין קבלת טומאה שהיחס של הקרניים וטלפיים לעיקר השור הוא פחות אפילו מהעור. וזהו שאמרו היוונים כתבו לכם על קרן השור כו', היינו, שרצו שגם ישראל יקבלו מבחי' קרניים וטלפיים, בחי' החיצוניות בלבד, ולא מבחי' הפנימיות שמשם נמשכת החיות לבנ"י, כמ"ש15 ויפח באפיו נשמת חיים, ואיתא בזהר16 מאן דנפח מתוכי' נפח, פי' מתוכיותו ופנימיותו17, וכמבואר באגה"ת18 בפירוש הכתוב19 כי חלק הוי' עמו גו', שנשמת האדם נמשכה מבחי' הפנימיות כו'. ויש לומר בדרך אפשר, שגם המלחמה נגד היוונים שאמרו כתבו לכם על קרן השור כו', קרן (השור) דייקא, היתה ע"י בחי' קרן דקדושה, כדלקמן.

ג) והענין בזה, דהנה, המלחמה נגד היוונים היתה באופן של מסירת נפש, שלחמו חלשים נגד גבורים ומעטים נגד רבים (כמ"ש בנוסח הודאת ועל הנסים מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים), וכמו כן היתה כללות עבודתם בקיום התומ"צ באופן של מסירת נפש שלמעלה מהשכל, שזהו להיפך ממש ממה שרצו היוונים להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, שלא התנגדו לעבודה שע"פ שכל, כי אם לעבודה שלמעלה מהשכל, ועל זה לחמו בנ"י, שתמורת זה שהיוונים רצו שגם במצוות דחוקים לא יורגש שקיומם הוא מפני שהם חוקי רצונך, עבדו בנ"י עבודתם באופן שאפילו המצוות דמשפטים שהם בהבנה והשגה יהי' קיומם (לא מצד חיוב השכל, אלא) רק מפני היותם ציווי ורצון ה', וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר20, שגם המצוות דמשפטים צריך לקיימם כמו המצוות דחוקים, והיינו, שגם הענין דהבנה והשגה גופא יהי' ע"ד ענין חוק, וכן לאידך, שגם המצוות דחוקים צריך לקיימם כמו המצוות דמשפטים, והיינו, שגם קיום המצוות דחוקים יהי' מתוך טוב טעם ותענוג כמו במצוות דמשפטים שמובנים ע"פ השכל, שאז יש ביכולת נפש השכלית להסביר זה גם לנפש הבהמית עד שיהי' לה תענוג בזה. וכידוע21 שבקיום כל מצוה יש שתי כוונות, הכוונה הפרטית שבכל מצוה בפני עצמה, שזהו טעם המצוה כו', והכוונה הכללית שבכל המצוות בשוה, שזהו"ע הקבלת עול, וכמו שאומרים בנוסח הברכה שמברכים על כל מצוה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, היינו, שקיום המצוה הוא (לא מצד הטעם שבה, אלא) רק מפני שנצטווינו לקיימה, שזהו אופן העבודה שמצד מס"נ שלמעלה מהשכל. וכמבואר בתניא22 הטעם שצוה משה רבינו ע"ה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמיים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש, דלכאורה אינו מובן הצורך בענין המס"נ, הלא הבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו'23, אלא משום שקיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' כו'.

ד) ויש לקשר זה עם ענין הקרן, דהנה, נוסף על ענין הקרן כמו שהוא בבחי' חיצוניות ופסולת, שבזה נכללים קרניים וטלפיים ביחד, ישנו גם ענין הקרן כמו שהוא למעליותא, והיינו הפנימיות דקרן, כמבואר באוה"ת24 בפירוש מארז"ל25 דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן. והענין בזה, דהנה, הקרן הוא מחוץ להראש, והוא למעלה מהראש, וענינו בעבודה הו"ע המס"נ26 שמחוץ להשכל, ולמעלה מהשכל, והיינו שענין הקרן תופס בהעצם. וזהו הטעם שדוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שהו"ע החוזק והנצחיות, בדוגמת הקרן שהוא דבר חזק המתקיים, והיינו לפי שענין הקרן תופס בהעצם, וכמשנת"ל27 שהעצם אין בו שינויים, ובזה היא מעלת דוד ושלמה על שאול, שאול מרחובות הנהר28, שהו"ע הבינה29, דעם היות שמעלת האדם היא שהוא בעל שכל, ומוח שליט על הלב30, ובפרט שלימות השכל באופן דרחובות הנהר כפי שהי' אצל שאול, מ"מ, לא נמשכה מלכותו, משום שענין השכל אינו מגיע במקום שאין בו שינויים, ודוקא דוד ושלמה שנמשחו בקרן, שמורה על ענין המס"נ שלמעלה מהשכל, נמשכה מלכותן, לפי שמגיעים בהעצם שאין בו שינויים. וזהו גם מ"ש31 וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, היינו, שמלכות דוד היא באופן של נצח, וכמשנת"ל27 שנצח הוא גם מלשון נצחיות, והיינו, שלא זו בלבד שנמשכה מלכותן, אלא עוד זאת, שמלכותן נצחית, וענין הנצחיות הוא באופן שגם בתחילתו ניכר שהו"ע נצחי, וע"ד שמצינו בנוגע לענין ההפסידות, שכל הוה נפסד, שמתחילתו הוא נפסד, כמ"ש הבחיי32 שהתינוק משעה שנולד מתחיל להתייבש, משא"כ הנבראים שאין בהם ענין ההפסידות, הרי זה הוראה שיש בהם ענין הנצחיות, וכמו כן במלכות דוד, שזה שנמשכה מלכותו באופן נצחי הוא מיד בתחלת המלכות, ע"ד המבואר בתו"א33 בענין יום שכולו ארוך34, שבתחילתו הוא ארוך.

ויש להוסיף בזה, ע"פ המבואר באוה"ת13 ענין הקרן שהוא בחי' בינה, וכמו קרן היובל35, שיובל הוא בינה, ומ"מ הרי זה שייך לדוד, שהוא בחי' המלכות, והיינו, ע"פ מ"ש האריז"ל36 שפנימיות המלכות היא דוגמת בינה, ולפי זה, ענין דוד ושלמה שנמשחו בקרן שהוא בחי' מלכות, צ"ל דהיינו כאשר ה"א עילאה (בינה) ממש מאירה בה37. וצריך להבין מהו העילוי שבינה נמשכת ומאירה במלכות, דלכאורה, כאשר הבינה עומדת במקומה הרי היא בעילוי גדול יותר. אך הענין הוא, שזהו לפי שעיקר השלימות הוא במלכות דוקא, מצד ענין הקבלת עול והמס"נ שלמעלה מהשכל (בינה), כמשנת"ל במעלת דוד ושלמה על שאול. וזהו גם החילוק שבין דוד ושלמה, דהנה, עם היות שגדלה הפלאת מעלתו של שלמה, עליו נאמר38 הוא יהי' איש מנוחה גו' שלמה יהי' שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, ועד שוישב שלמה על כסא הוי'39, ובזמנו היתה קיימא סיהרא באשלמותא40, מ"מ, ההכנה לכל זה היתה ע"י דוד דוקא, כפי שאמר דוד לשלמה (בנוגע לבנין ביהמ"ק) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל41. והיינו, לפי שענינו של שלמה הוא חכמה שבמלכות (כמ"ש בספר המצוות להצ"צ מצות מינוי מלך), משא"כ דוד ענינו הוא כללות ספירת המלכות, והיינו, שגם בענין החכמה מודגש בעיקר שייכותה לכללות ספירת המלכות, ענין הביטול והקב"ע שלמעלה מהשכל. וע"ד משנת"ל42 בפירוש מארז"ל43 תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ע"פ מ"ש ברשימה הישנה, וכבר נדפס44 ), שעיקר ענין החכמה הוא ענין הביטול, אלא שלהיותה פרצוף שלם יש בה גם ענין ההשכלה.

ה) וזהו שהמלחמה נגד היוונים שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, היתה ע"י בחי' הקרן דקדושה, שהו"ע התוקף דמס"נ שלמעלה מהשכל, שעי"ז בטלה הגזירה דכתבו לכם על קרן השור כו', ובטלה מחשבתם ורצונם להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. וע"י העבודה באופן של מס"נ הי' גם נצחון המלחמה באופן דמסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים כו', ועד להודות ולהלל לשמך הגדול, שמך הגדול דייקא, שעז"נ בפרקי דר"א45 (כגירסת השל"ה46 ) עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, ונקרא שמו הגדול47, שזהו"ע העצמי, וכפי שנמשך ובא בגילוי, כמ"ש48 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר.