בס"ד. שיחת ש"פ וישב, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תש"ל.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. דובר כבר כמ"פ1 שיום השבת מעלה לא רק את ששת ימי השבוע שלפניו, אלא גם את יום השבת שלפניהם, דכיון שששת ימי השבוע מתברכים מיום השבת, כמאמר2 "מיני' מתברכין כולהו יומין", הרי בעלייתם ביום השבת שלאחריהם, עולים גם עניני השבת שלפניהם, שממנו נתברכו.
וענין זה מודגש במיוחד בנוגע לשבת שלפנ"ז שבו חל י"ט כסלו:
ידוע3 שרבותינו נשיאינו נהגו לערוך את ההתוועדות אור ליום כ"ף כסלו, או עכ"פ בי"ט כסלו לאחרי מנחה. וכאשר י"ט כסלו חל בשבת, הנה בזמן המנחה מתחילים לקרוא בתורה את הפרשה שקורין בשבת שלאח"ז, וכידוע פתגם רבינו הזקן4 שצריכים לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע שקורין בזמן זה, ובזה מודגשת השייכות של י"ט כסלו עם השבת שלאח"ז, שבו מתחיל ענינה של פרשה זו, ונמשך בגלוי במשך כל ימי השבוע, ובפרט ביום השבת שלאח"ז.
זאת ועוד: עריכת סעודה לאחרי מנחה – מצינו גם בפורים5 ; אבל בנוגע לי"ט כסלו ישנו ענין נוסף – שהגאולה שהתחילה בי"ט כסלו נמשכה בכ"ף כסלו, שאז הגיע רבינו הזקן לבית החסידים, ועד שהגיע לביתו בימי חנוכה (כמבואר בארוכה ברשימות של רבינו נשיאנו6 ). וכיון שבין י"ט כסלו לחנוכה הי' שבת באמצע [דכיון שהגאולה די"ט כסלו היתה ביום ג' שהוכפל בו טוב (כמ"ש רבינו הזקן7 ), וחנוכה מתחיל בכ"ה כסלו, הרי בהכרח שיש שבת ביניהם], נמצא, שהשבת שלאחרי י"ט כסלו קשור עדיין עם י"ט כסלו.
ולכן, כאן המקום לסיים או להמשיך את הענינים שדובר אודותם בי"ט כסלו, הן בהתוועדות דיום הש"ק, והן בהתוועדות דמוצאי שבת.
ב. דובר לעיל8 אודות הקישור של י"ט כסלו עם שבת בשייכות לענין השלום:
ענינו של י"ט כסלו הוא: "פדה בשלום נפשי"9 – "בשלום" דייקא. וכמודגש גם בדברי הגמרא10 שקאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", ומפרש רש"י: "זה שעסק בדברי שלום, דהיינו תורה, דכתיב11 וכל נתיבותי' שלום, וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא, שמתוך שגומל חסד .. בא לידי אחוה ושלום", וכן "מתפלל עם הציבור" קשור עם ענין השלום – ההתאחדות עם הציבור. והיינו, שנוסף לכך שג' ענינים אלו הם ענינים עיקריים שעליהם "העולם עומד"12, הרי הם קשורים גם עם ענין השלום.
[ולהעיר, שנוסף על ענין השלום שישנו בכל א' מג' ענינים אלו כפי שהוא בפני עצמו, ישנו אופן נעלה יותר בענין השלום כפי שהוא מצד ההתאחדות של כל ג' הענינים אלו לענין אחד, וכמובן גם משייכותם לי"ט כסלו, דכיון שהיתה בו פדי' אחת, הרי מובן שגם הענין דהעוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור שפעל את הפדי', הוא ענין אחד, והיינו, שההתחלקות לג' הענינים היא כפי שנמשך לפרטים, אבל ישנו גם אופן כפי שהוא ענין אחד, כמו פדי' אחת, וכפי שיתבאר לקמן13 ].
וגם יום השבת קשור במיוחד עם ענין השלום14 :
בנוגע לימות החול איתא בזהר15 "כל יומא ויומא עביד עבידתי'", והיינו, שגם לאחרי שישנו ענין ההתכללות שבעולם התיקון, יש לכל יום ענינו המיוחד שאין בחבירו, ועד שאפילו יום השלישי שהוכפל בו כי טוב16, "טוב לשמים וטוב לבריות" (כדברי הגמרא במסכת קידושין17 ) – אין בו את המעלות של שאר הימים.
משא"כ ביום השבת, שבו נאמר18 "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – הרי כל עניני הבריאה עומדים יחדיו בתנועה אחת של העלאה ("ויכולו"), שזהו ענין של התאחדות ושלום, כך, ששבת בערך ימות החול הו"ע השלום.
ג. וההוראה מזה – כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר19 שמכל ענין צריך להיות "בכן" בנוגע לעבודת האדם:
מצד הענין ד"פדה בשלום נפשי" שבי"ט כסלו, צריכה להיות הפצת המעיינות חוצה באופן שיגיע בכל מקום – שזהו ענין השלום, שאין ענין של התחלקות, שלכן הרי זה נמשך בכל מקום.
וענין זה קשור עם מעלת המעיינות – דכיון שלגבי המעיין אין הגבלות, וכמו שמטהר במ' סאה וב"כל שהוא" באותו אופן20, הרי מובן, שכאשר מתגלה המעיין, הרי זה מגיע בכל מקום, ללא הגבלות, גם ב"חוצה".
ולא רק חוצה במקום, אלא גם חוצה בזמן, והיינו, שאף שישנם חילוקים בלימוד החסידות בין ימות החול ליום השבת21, הרי גם בימות החול צריך להיות לימוד החסידות, שכן, לגבי ה"מעיין" אין הגבלות, כך, שגם ימות החול הם זמן המתאים ללימוד החסידות.
וזוהי ההסברה על גודל הדרישה של רבותינו נשיאינו, ובפרט רבינו נשיאנו, שמוכרחת להיות הפצת המעיינות חוצה (שזוהי ההכנה לאתי מר דא מלכא משיחא22 ), כיון שענינו של י"ט כסלו הוא "פדה בשלום נפשי", וענין השלום הוא דוקא כאשר המעיינות מגיעים בכל מקום, גם ב"חוצה" (ועי"ז מתבטל ענין ה"חוצה" – "אויס חוצה").
ועד"ז בנוגע ליום השבת שענינו שלום – שהרי ביום השבת אין צורך במלחמה עם עניני העולם, ועד שלא קיימת כלל המציאות של היפך הקדושה, וענין הבירורים הוא באופן ד"צדיק אוכל לשובע נפשו"23.
וזהו גם מ"ש בירושלמי24 שאפילו רשע אינו משקר בשבת, והיינו, שאע"פ שמשקר בימות השבוע, מ"מ, אינו משקר בשבת, כיון שיום השבת חודר ופועל בו, ומצד יום השבת אין מקום למציאות של רע.
וענין זה נמשך בגלוי לעיני אומות העולם – כדאיתא בגמרא25 "שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא .. מה יום מיומים .. מי יימר דהאידנא שבתא, אמר לו נהר סבטיון יוכיח" (נהר אחד של אבנים, ובכל ימות השבת שוטף והולך, וביום השבת שוקט ונח); ולא רק בנוגע לנהר סבטיון, שזהו"ע ששייך לקליפת נוגה, שנוטה אל הקדושה, אלא כפי שאומרים ב"כגוונא": "וכל דינין מתעברין מינה"26, והיינו, שמצד יום השבת לא קיימת כל המציאות דהיפך הקדושה, ולכן גם הגיהנום נח בשבת27.
ועד שענין זה נמשך גם בנוגע לאכילה של אינו יהודי – כדאיתא בגמרא28 "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף, אמר לו, תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף", והיינו, שענין השבת פועל גם על האכילה של אינו יהודי שתהי' באופן אחר.
וזהו כללות ענין השלום שנפעל בכל העולם כולו – שזהו תכלית העילוי, כפי שמצינו אפילו בנוגע לשלום שאינו בקדושה, כמבואר בתורה אור29 בדרושי דור הפלגה, שכיון שהי' אצלם "שפה אחת ודברים אחדים"30, ענין השלום, היו יכולים להשיג הענינים הכי נעלים, ועז"נ31 "חבור עצבים אפרים הנח לו גו'"; ועאכו"כ כאשר השלום הוא בקדושה, הרי זה בודאי תכלית העילוי.
וענין זה יהי' בשלימות לעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, שאז לא תהי' מציאות הפכית כו', שלכן, גם הגוים לא יהיו מנגדים, ואדרבה: "ועמדו זרים ורעו צאנכם"32, וכמ"ש בהפטרה דשבת חנוכה: "ונלוו גוים רבים אל ה'"33. אבל אעפ"כ, גם אז יהי' הענין ד"ושכנתי בתוכך"33, בישראל דוקא34.
והרי כללות המעמד ומצב דלעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, קשור עם ענין השבת – "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"35.
* * *
ד. המשך סיום מסכת תמיד36 – הפלוגתא של ר' יהודה ור' שמעון בענין "וביום השביעי תשבות" (שקשור עם איסור מלאכה בשבת37 ), בנוגע למלאכה שאינה צריכה לגופה38, ודבר שאינו מתכוין39 ; השייכות שבין פלוגתת ר"י ור"ש לפלוגתת רב קטינא ואביי40 אם "חד חרוב" או "תרי חרוב"; והשקו"ט בנוגע לב' הגירסאות35 "שבת מנוחה" או "שבת ו.מנוחה"41 – נכלל בשיחת י"ט כסלו סל"ד42.
ה. ויש להוסיף, שאע"פ שהענין ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" יהי' לעתיד לבוא – הנה מעין זה ישנו גם ביום השבת בזמן הזה:
ביום השבת גופא יש חילוק בין מעלי שבתא, יומא דשבתא ורעוא דרעוין: במעלי שבתא ויומא דשבתא ישנו ענין של בירור ע"י אכילה כו', והיינו, שאע"פ שהאכילה דשבת היא באופן ד"צדיק אוכל לשובע נפשו"23, הרי זה עדיין ענין של בירורים, אלא שהבירור הוא באופן של שלום; ואילו רעוא דרעוין, שאין בו ענין של אכילה – כמ"ש הצ"צ43 בנוגע לג"פ "היום" שנאמרו בשבת44 שהם כנגד ג' הסעודות45, שבב' פעמים הראשונות נאמר "אכלוהו היום .. היום", ובפעם השלישית נאמר "היום לא. תמצאוהו" – הרי זה למעלה לגמרי מענין הבירורים.
ועפ"ז נמצא שרעוא דרעוין הוא ע"ד האלף השני ("תרי חרוב"), שלא זו בלבד שיתבטל התואר של מזיק, "משביתן שלא יזיקו", אלא יתירה מזה, שלא תהי' כל המציאות של בירורים – "מעבירן מן העולם"46.
וזהו גם החילוק שבין מעלי שבתא ויומא דשבתא שבהם אומרים "וינוחו בה" או "וינוחו בו" – דרגא אחת, בדוגמת "חד חרוב", לרעוא דרעוין, שבו אומרים "וינוחו בם" – ב' דרגות, בדוגמת "תרי חרוב".
אמנם, מרעוא דרעוין נמשך גם למעלי שבתא ויומא דשבתא שלפנ"ז, שמצד עצמם יש בהם רק דרגא אחת, ע"ד חד חרוב, שגם בהם יומשך מבחי' "תרי חרוב", והיינו, לפי שכל ענין השבת הוא נקודה אחת (כמשנת"ל47 מדברי הרגצ'ובי), ולכן כללות ענין השבת הוא ע"ד "תרי חרוב".
אבל בפועל ובעיקר יהי' ענין זה לעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה רני ושמחי בת ציון.
* * *
ז. דובר לעיל48 בנוגע לחנוכה, שממנו יש ללמוד בנוגע לכללות זמן הגלות, שאין להתפעל מההעלם וההסתר שבעולם מצד חשכת הגלות, ומבלי הבט על כך שזהו הזמן ד"משתשקע החמה", מדליק יהודי נר "על פתח ביתו מבחוץ"49, ועי"ז מאיר גם את ה"חוץ" [ההדלקה צריכה להיות אמנם "על פתח ביתו", אבל "מבחוץ", כדי להאיר גם את ה"חוץ"], ועד שפועלים "כליא ריגלא דתרמודאי"49, והיינו, שמבטלים ומכלים ("כליא") את כל הענינים שהם היפך הקדושה – "תרמודאי" אותיות "מורדת" (כדאיתא בספרים50 ), ועד שמתבטלת המציאות ד"חוץ", אלא כל העולם כולו נעשה "רשות היחיד", ליחידו של עולם51.
וענין זה קשור גם עם האמור לעיל בנוגע ליום השבת – כי, מסופר במדרש52 ש"טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא .. אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת, אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב, א"ל .. אמשול לך משל לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר, אבל אם הי' אחד דר בחצר, הרי הוא מותר בכל החצר כולה, אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו, מותר בכל העולם כולו", והיינו, שבענין השבת מודגש שכל העולם כולו הוא "רשות היחיד", כך, שאין מציאות אחרת מלבד הקב"ה.
ח. ויש הוראה נוספת שלמדים מחנוכה – שצריך להיות מוסיף והולך ואור, וכידוע ש"חנוכה" ר"ת ח.' נ.רות ו.הלכה כ.בית ה.לל53, והרי סדר הדלקת נרות חנוכה לדעת ב"ה הוא ש"המהדרין מן המהדרין .. יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"49, וכן נקבע מנהג ישראל – ש"תורה הוא"54 – שבכל יום צריך להוסיף עוד נר.
והענין בזה:
יכול מישהו לטעון – ויתכן שכן הוא באמת – שאתמול הי' כבר בתכלית השלימות, שהרי בירך "להדליק נר חנוכה", ובירך גם "שהחיינו", שזה מורה על תכלית השלימות, כיון שישנם כל ג' הענינים ד"שהחיינו וקיימנו והגיענו" (כמדובר פעם בארוכה55 ).
ועל זה אומרים לו, שאעפ"כ, צריך היום להוסיף נר שני, ומחר עליו להוסיף נר שלישי. בכל יום שעובר – צריכה להיות הוספה בענין התומ"צ, ואע"פ שאתמול הידר כבר בקיום התומ"צ, צריך היום להוסיף עוד יותר.
ט. ויש להביא דוגמא לזה בגשמיות – שעי"ז יהי' נקל יותר לפעול זאת.
ובהקדמה – שמצינו בנוגע לעניני נבואה, שמקשרים זאת עם ענין גשמי, כדי שיתקבל בטוב יותר56.
ולדוגמא: כאשר משה נצטווה לבשר לבנ"י אודות היציאה ממצרים, אמר לו הקב"ה שישליך את מטהו ארצה, "ויהי לנחש", ואח"כ אמר לו "שלח ידך ואחוז בזנבו .. ויהי למטה בכפו"57 – שענין זה מורה שבכחו של משה לפעול הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא58, שלמרות שישנה המציאות דמצרים באופן ד"התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו"59, הרי זה נהפך "למטה" בכפו של משה.
ומובן, שכאשר רואים זאת בגשמיות, אזי נקל יותר לקבל את הבשורה של יצי"מ.
ועד"ז מצינו אצל נביאים נוספים, שהנבואות שלהם היו קשורים עם פעולות גשמיות, כדי שיהי' נקל יותר לקבל אותם.
וכן הוא בנוגע לענין דמוסיף והולך ואור – שרואים זאת גם בגשמיות:
כאשר מתעסקים עם הנוער, ובפרט ילדים וילדות לפני בר-מצוה ובת-מצוה – הרי זה גיל שבו רואים את ענין הצמיחה, הן בבשר הגוף, והן בהתפתחות השכל.
ומזה יש ללמוד שכך צריך להיות גם בנוגע לעניני תומ"צ, שגם בהם צריכה להיות הוספה מיום ליום.
כשם שבנוגע לצמיחה בבשר הגוף ובהתפתחות השכל אי אפשר לומר שיכולים להסתפק בהצמיחה שהיתה אתמול, אלא ברור הדבר שהצמיחה של אתמול אינה מספיקה עבור יום זה, שבו צריכה להיות צמיחה מחודשת – כך גם בעניני תומ"צ לא שייך לומר שיכולים להסתפק במה שהי' אתמול, ואין צורך להוסיף היום; בכל יום שניתוסף בבשר הגוף (עוד "פונט" בשר) – צריך להתוסף גם בעניני יהדות.
אבל מובן שכך צריך להיות לא רק אצל אלו שהם בגיל הצמיחה, אלא גם אצל אלו שהם כבר בגיל הגדלות או הזקנה, צריך להיות הענין דמוסיף והולך ואור, אלא שאצל אלו שהם בגיל הצמיחה ניכר הדבר גם בגשמיות, ומזה צריך ללמוד גם בנוגע לכולם.
י. ומזה מובן, שההוראה מנרות חנוכה שצריך להיות מוסיף והולך ואור, נוגעת במיוחד למחנכים – שצריכים לדעת, שבכל יום צ"ל הוספה אצל הילדים.
לכאורה יכולים לטעון שכבר אתמול למד הילד כל מה שיכלו ללמוד עמו, ולכן לא צריך ללמוד היום.
ועל זה באה ההוראה מנרות חנוכה – שאע"פ שאתמול הדליק נר אחד, ולא דרשו ממנו יותר מזה, ואעפ"כ, היום צריך להדליק שתי נרות, ומחר שלוש נרות, ועד ליום השמיני שבו צריך להדליק שמונה נרות; וכן הוא בנוגע לחינוך הילדים, שאע"פ שאתמול למד כבר כל מה שהי' יכול ללמוד, הנה כשבא יום נוסף, צ"ל הוספה בעניני תומ"צ – שיתוסף אצל הילד עוד ענין ועוד ענין, וכמו"כ יתוסף עוד ילד ועוד ילד וכו'.
וזוהי השייכות של חנוכה עם ענין החינוך (כמוזכר בתורה אור60 הענין דחנוכת הבית והענין ד"חנוך לנער") – כיון שהסדר בחינוך הילדים נלמד מנרות חנוכה, שצריך להיות באופן דמוסיף והולך ואור.
יא. אמנם, הוראה זו היא לא רק בנוגע לילדים, אלא גם בנוגע למחנך עצמו:
אין לחשוב שכיון שבהשגחה פרטית בחרו בו להיות מחנך, הרי זו הוכחה שהוא "צדיק גמור", ואינו צריך להוסיף מאומה, אלא כמ"ש61 "והוי' יגי' חשכי" (כמוזכר לעיל62 ), "חשכי." דייקא, שצריך להאיר את החושך שבעצמו ("דעם אייגענעם חושך"), ובאופן דמוסיף והולך ואור.
ומובן, שכאשר מתעסק בחינוך הילדים באופן דמוסיף והולך ואור, אזי נעשה גם הענין ד"הוי' יגי' חשכי", כיון ש"נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", כפי שמבאר רבינו הזקן במאמר הראשון שבתורה אור ד"ה השמים כסאי והארץ הדום רגלי63.
וכדברי הגמרא64 "הבא לטהר מסייעין אותו", וכפי שמדייק בעל השמחה והגאולה65 שלא נאמר "הבא ליטהר" (בעצמו), אלא "לטהר" (אחרים), ועי"ז "מסייעין אותו".
יב. וע"י כללות ההנהגה באופן דמוסיף והולך ואור, מאירים את חשכת הגלות, ומה גם שחושך הגלות הוא באופן של הוספה, כדברי הגמרא66 "בכל יום ויום מרובה כו' משל חבירו", וכיון ש"מרובה" בצד ההיפך, צריך לפעול שיהי' "מרובה" בצד הקדושה, ועי"ז שמוסיפים בכל יום בקדושה, מבטלים לגמרי את חשכת הגלות.
ועד"ז בנוגע לחינוך הילדים בדרך התומ"צ באופן דמוסיף והולך ואור, שעי"ז מעמידים "צבאות השם" שהולכים לקבל פני משיח.
ובונים את "השמים כסאי והארץ הדום רגלי"67 – ביהמ"ק השלישי68, שיבנה במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
יג. האמור לעיל בנוגע לענין החינוך בא בהמשך להמדובר בי"ט כסלו69 אודות ה"פעדעריישן", שעליהם להתנהג באופן ד"קבל את האמת ממי שאומרה"70, ולקבל את הטענה שיש ליתן כסף עבור מוסדות חינוך.
אלא שכדי לפעול על הזולת, צריך להתחיל עם עצמו, וכאשר יפעל זאת בעצמו, אזי יוכל לדרוש בתוקף יותר מדוע לא נותנים את הכסף עבור חינוך.
ובנוגע לעניננו:
יש כאלו שמבזבזים הרבה כסף כדי לערוך חקירה ודרישה (כפי שנקרא בשפת המדינה: "ריסערטש"), ולגלות מהו סוד קיומו של עם ישראל!...
– הקב"ה גילה זאת במ"ת לפני שלש וחצי אלפי שנה, אבל הוא אינו מסתפק בכך, ומבזבז ריבוי כסף לערוך בעצמו "מחקר", ולכתוב ספר על ממצאיו, שכן, אם רק יעתיק פסוק מחומש שיש בו שלש או ארבע שורות בלבד – אין זה ענין גדול, ועי"ז לא יקרא בשם "פּרופסור", ולא יקבל פרס של מליון דולר!... ולכן עליו להדפיס ספר בן שלש, ארבע או חמש מאות עמודים, בתוספת ציוני מראה-מקומות וכו', ואז יקרא "פּרופסור", ויקבל פרס של מליון דולר. ולאחרי כן, שוכב לישון, באמרו: "שישו בני מעי"... ושוב אינו צריך לעשות מאומה!
ובכן:
מלבד זאת שכיון שכותב הספר יש לו גם יצה"ר (להיותו בכלל "בכל לבבך בשני יצריך"71 ), אי אפשר לדעת בוודאות אם מסקנתו בספרו תהי' רק ע"פ נפש האלקית, או שתתערב גם דעת נפשו הבהמית – הנה אפילו אם אכן יגיע למסקנא האמיתית, אין לשכוח על מטרת כל הענין: השגת כסף עבור ענייני יהדות!
אפילו אם יש צורך בחקירה ודרישה כדי לדרוש את הכסף, כיון שה"נדבן" מוכן לתת כסף רק ל"פּרופסור" שמקבל פרס של מליון דולר... – הרי מובן שלאחרי החקירה ודרישה אין לשכב לישון ולומר "אני את שלי עשיתי" (ובפרט שילמדו את ספרו...), אלא צריכים לזכור את התכלית והמטרה – שיתנו כסף עבור מוסדות יהודיים ועבור חינוך הכשר, שהרי ישנם ריבוי ילדים שממתינים להכנס לישיבות, ואי אפשר להכניסם, בגלל שאין כסף, וכיון שכן, צריכה להיות עיקר ההתעסקות להשתדל להכניס עוד ילד ועוד ילד לישיבה, ועד"ז בנוגע לבנות – להכניסן ל"בית-רבקה" או שאר מוסדות חינוך הכשרים לבנות ישראל, שהרי הילדים אינם יכולים להמתין, כיון שבכל יום שעובר צריך להתוסף אצלם בעניני תומ"צ.
ובכן, כאשר מראים "דוגמא חי'" בענין זה – אזי נקל יותר לפעול זאת אצל הזולת.
– האמת היא שאין חילוק מהו מעמדו ומצבו של זה שדורש זאת, ועד כדי כך, שאפילו כאשר גוי דורש מיהודי ענין של תומ"צ, עליו לעשות זאת, וכפי שמצינו פס"ד מפורש ברמב"ם72 בנוגע לכפי' על קיום המצוות, שכאשר אי אפשר לכפות ע"י יהודי, יכולים להשתמש בגוי – "דינא דמלכותא דינא"73 – כדי לכפות יהודי לקיים מצוה;
אבל אעפ"כ, כאשר יהודי תובע זאת, ומראה דוגמא חי' על זה – אזי נקל יותר לפעול זאת.
ובכן: כאשר יהודי מראה שהנהגתו היא באופן שמדליק נר אחד, ולמחר מדליק שתי נרות, ואח"כ שלש נרות, ועושה זאת לא רק בביתו באופן שאף אחד אינו רואה, אלא אינו מתפעל לעשות זאת בחוץ, שכולם יראו שהוא מוסיף נר בכל יום – הנה כאשר מראה שזוהי דרך ההנהגה הנכונה, אזי יוכל לדרוש מאחרים שגם הם יתנהגו כך – להשתדל להכניס לישיבה עוד ילד ועוד ילד, וכיון שבשביל זה יש צורך בכסף עבור המלמדים, צריכים לילך ולדרוש כסף!
וכאמור, דוקא כאשר מי שדורש זאת מתנהג כן, אזי יכול לדרוש שגם אחרים יעשו כן, והרי הדרישה צריכה לבוא ממנו דוקא, שכן, כאשר "גביר" דורש דבר-מה, אזי שומעים אותו ואומרים לו "יישר כח", אך כאשר הולך לדרכו, צוחקים ממנו, משא"כ כאשר צעיר דורש זאת – מתקבלים הדברים.
ומה שטוען שאף פעם לא התנהג כן, ומדוע יתחיל לפתע להתנהג כן – אומרים לו: נמצאים אנו בזמן שכולם מתנהגים באופן של מרידה, ולדוגמא: "נערים פני זקנים ילבינו"74, וא"כ, יתנהג גם הוא באופן של מרידה בעצמו, כך, שכולם יראו בו "מרד חי", עי"ז שיתחיל מהיום והלאה להתנהג באופן אחר מכפי שהתנהג עד עתה – ללמוד מנרות חנוכה שיש להוסיף נר בכל יום!
ובמילא, כשיבוא למחרת לדרוש מפלוני כסף עבור חינוך, יפעלו דבריו, כיון שיוכל לומר לו: הנך מכיר אותי? אתה חושב שמדבר אתך מישהו אחר ממי שדיבר אתך אתמול, אבל האמת היא שזה אותו אדם – זה אני, אלא שפעלתי מרידה בעצמי, והתחלתי להתנהג בדרך האמת.
וכאשר ילך בדרך זו, אזי יצליח בכל מה שרוצה לפעול, וכאשר יוכל להראות את ההצלחה של דרך זו, אזי יצליח בכל שאר עניניו, וכפי שאומרים כאן: אין כזו הצלחה כמו ההצלחה עצמה.
יד. האמת היא, שהנסיון היחידי שישנו בימינו – הרי זה נסיון קטן בלבד (שהרי הקב"ה יודע שאנחנו נשמות נמוכות, ואינו מבקש אלא לפי כחן75, ולכן נותן רק נסיונות קטנים) – "אל יבוש מפני המלעיגים"76 ; הוא חושש שחבריו ילעגו עליו, ויתנערו ממנו, כיון שיראו שהוא קנאי-אדוק ("פאַנאַטי"), ושוב אינו אדם מודרני, בן תרבות.
ובכן:
לכל לראש – מה איכפת לך ש"שוטה" לועג עליך?! אדרבה: העובדה ש"שוטה" לועג עליך, מוכיחה שהצדק אתך, שכן, שוטה לועג על נורמלי, ולא על שוטה!...
ובנוגע לטענה שיתנערו ממנו – הנה המציאות היא להיפך: כאשר אדם מראה שהולך בדרך האמת, שהיא הדרך הנכונה, ללא פשרות,
– כי, כשעושים פשרות על חצי או שליש אמת, הרי ישנו חצי או שליש שאינו אמת; אמת אי אפשר להחליף אלא באמת, ואם מחליפים אמת באמת, אין זו החלפה, אלא זוהי האמת עצמה –
הנה לא זו בלבד שלא מתנערים ממנו, אלא מתייחסים אליו מתוך דרך-ארץ, ועד שגם הם מתחילים להתנהג כמותו.
טו. אך עדיין טוענים, שההגבלה בד' אמות של תורה וד' אמות של מצוות כו', היא ענין של צמצום.
אבל האמת היא שההיפך הוא הנכון, שהרי אמרו רז"ל77 "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", כך, שהחירות האמיתית היא בתורה דוקא, ודוקא ע"י התורה יכולים לפעול בכל מקום. ולא כמו אלו שאומרים שאם לא יצמצם את עצמו לעסוק רק בתורה אזי יוכל לפעול על אחרים, אלא אדרבה, דוקא כאשר עוסק בתורה בלבד אזי יוכל לפעול על אחרים.
וככל הענינים שניתן להבינם ע"פ דוגמא מגשמיות – יובן גם ענין זה מחידוש גדול שנתגלה לאחרונה בחכמות חיצוניות הנקרא בשם "קרני לייזר":
קרן אור, בדרך כלל, ככל שמתפשטת למרחוק יותר, הולכת ונחלשת, שכן, תוקף הקרן אור היא בהיותה במקורה, ולכן, ככל שמתרחקת ממקורה, הולכת ונחלשת.
וכדי שתפעל פעולתה – בנוגע לאור או חום – גם במקום רחוק, ובאופן שאפילו במרחק של כו"כ מילין תישאר בתקפה – נפלו על "המצאה", שהעצה לזה, לצמצם את קרן האור שלא תתפשט לצדדים, אלא במשך כל המרחק תישאר בכיוון אחד, ואז תישאר בכל התוקף גם במרחק רב, ועד שתוכל לחדור ולבקוע אפילו מחיצה עבה של ברזל!
ומזה למדים, שהדרך לפעול על אחרים היא – כשהולכים בכיוון אחד בלבד, שאז ישנו התוקף לפעול על אחרים.
ואף שיש לטעון שכדי לפעול בכל מקום צריך להיות בתנועה של התפשטות בכל מקום – הנה האמת היא, שדוקא כאשר מצמצם את עצמו בד' אמות של תורה, ד' אמות של מצוות וד' אמות של תפלה, והולך רק בכיוון אחד, אזי נעשה אצלו התוקף שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בינו לאביו שבשמים78, ומצליח לפעול גם על אחרים.
ועד"ז בנוגע לטענה שהנהגה זו אינה מתאימה לדעת הרוב – הרי נמצאים עתה בזמן שלא מתחשבים עם הרוב.
וכפי שהי' גם בימי חנוכה – כידוע בפירוש "רבים ביד מעטים"79, שאין הכוונה ב"רבים" רק לגוים, אלא גם לבני ישראל80, והיינו, שרוב בנ"י היו סבורים שצריכים להתנהג לפי תרבות יון, ולא ע"פ תומ"צ81, ואעפ"כ, ניצחו ה"מעטים" את ה"רבים". וכך גם בימינו אין להתפעל מדעת הרוב.
טז. וסדר זה צריך להיות אפילו אצל מי שיכול להיות אצלו ספק שהנהגה זו תפריע לו בפרנסה – אף שאין האמת כן.
ולהעיר גם מהפתגם שמובא בספרי מוסר82, בפירוש הכתוב83 "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", שע"י ההתבוננות באלקות באופן ד"וידעת היום והשבות אל לבבך"83, נעשה אצלו "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", היינו, שכל עניני "שמים" נחשבים אצלו "ממעל", למעלה ממנו, וחפץ להשיגם, ואילו עניני "ארץ" הם "מתחת", למטה ממנו, ואין לו צורך בהם, ובמילא הרי הוא "שמח בחלקו"84, כיון שסבור שגם מה שיש לו, לא מגיע לו.
וכ"ש אצל אלו שלא הגיעו לגיל שצריכים לדאוג לענין הפרנסה, ובמילא לא שייך אצלם החשש בנוגע למשרה שלהם, שיפטרו או לא יקדמו אותם, או לא ישלמו להם את השכירות – הרי בודאי שאצלם צריך להיות סדר ההנהגה באופן האמור לעיל.
יז. ונחזור לעניננו – שכאשר הולכים בדרך האמורה, שביום הראשון מדליק נר אחד, ולמחרת מדליק נר שני, ואח"כ נר שלישי וכו' עד לשמונה נרות, אזי יוכל לפעול שיתוספו עוד ילדים שיקבלו חינוך יהודי, ולא רק הוספה לפי אחוזים, אלא ב"פ ככה, כמו בחנוכה, שבלילה השני ניתוסף ב"פ ככה.
וכמו"כ אצל כל ילד גופא יתוסף עוד נר – כי, ע"פ תורת הבעש"ט85 על הפסוק86 "כי תהיו אתם ארץ חפץ", יש להסתכל על כל ילד יהודי כמו על "ארץ" שטמונים בה כו"כ אוצרות, וצריכים רק לגלות אותם, ולכן, מלבד זאת שמוסיפים עוד ילדים לחינוך הכשר, צריכים להשתדל שיתוסף אצל כל ילד גופא.
ובפשטות – ללמוד עמו אל"ף בי"ת כפשוטו ואל"ף בי"ת של יהדות, ואח"כ ללמוד לקרוא בסידור, ואח"כ ללמדו חומש וכו', ובאופן שהלימוד יביא לידי מעשה – קיום המצוות, וללכת "מחיל אל חיל", כדברי הגמרא בסיום מסכת ברכות (שזהו ענין הברכה): "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר87 ילכו מחיל אל חיל".
יח. וכאשר טוענים מהו הכח להצלחה בזה – הנה כיון שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר חנוכה", הרי מובן, שכאשר מקיימים ציווי של הקב"ה, נותן הקב"ה כח להצליח בזה.
אלא מאי, הטענה היא שאין זה דרך הטבע – הנה על זה באה הברכה "שעשה נסים לאבותינו", וכפי שהי' "בימים ההם" כך יהי' גם "בזמן הזה", כך, שהקב"ה יעשה נס שיצליחו בזה.
– אמנם הפעולה בזה צריכה להיות באופן ד"מעט מעט אגרשנו"88, שהרי אי אפשר לפעול הכל בבת אחת, אלא צריכים תחילה לבטל א' מז' העמים ואח"כ עוד אחד כו', עד שמבטלים את כל הקשיים, אבל צריכים לדעת מלכתחילה שהתכלית היא לברר את כל האומות.
וכאמור, שבודאי מצליחים בזה, כיון שממלאים את ציווי הקב"ה, ומה גם שמתפללים להקב"ה שתהי' הצלחה בחינוך הילדים,
– ואף שבימינו יש רק נסיונות קטנים (כנ"ל סי"ד), הרי זה בדוגמת תפלת עשיר, "תפלה למשה"89.
ולהעיר מהשייכות ד"תפלה למשה" לי"ט כסלו90, כיון שמזמור זה הוא בשיעור תהלים של יום י"ט בחודש, וא"כ אמרו רבינו הזקן ביום שיצא לחירות (נוסף על אמירת השיעור תהלים כפי שנחלק לימי השבוע, כידוע שבהיותו במאסר אמר רבינו הזקן תהלים בשופי (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר91 ), הן השיעור דימי החודש והן השיעור דימי השבוע). –
ואז עוזר לו הקב"ה להצליח בכל עניניו, ומעמיד דור שהולך לקבל פני משיח.
* * *
יט. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) אודות הצורך בהפצת המעיינות חוצה – נמצאים כאן אלו שנסעו למקום רחוק בגשמיות, אבל לאמיתו של דבר הרי הם בקירוב מקום לשרשם ומקורם – הרבי, כיון שהם שלוחיו להפיץ שם את המעיינות92.
ובודאי יצליחו כולם לפעול ולשנות את המדינה כולה – כל אחד במקומו, שהרי "מה' מצעדי גבר כוננו"93, ולכן צריך כל אחד לפעול דוקא בהמקום שבו נמצא, ולעשות זאת באופן ש"דרכו יחפץ"93, שבזה יהי' חפצו ורצונו.
ובכן: יאמרו עתה כולם יחד "לחיים", וימלאו עבודתם מתוך שמחה וטוב לבב.
ונקודת הענין – שאע"פ שלכאורה הרי זה ענין של ירידה, "ויוסף הורד מצרימה"94, הרי לאחרי כן רואים הכוונה בזה – "למחי' שלחני .. לפליטה גדולה"95, ועד "להחיות עם רב"96 (כסיום הכתוב בסוף "ספר הישר"97, ספר בראשית).
ולא כמו אלו החושבים שיוסף לא הי' ראוי להיות יחד עם כולם, ולכן שלחו אותו מצרימה, אלא אדרבה: להיותו "בן זקונים"98, זכה להיות שם, ולפעול שם כל הענינים, ועד שנעשה בעה"ב על כל המדינה, באופן ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו"99.
ועד"ז בנוגע לשליח שנמצא במקום מסויים בתור בא-כחו של רבינו נשיאנו, שגם כאשר מנהל רק מוסד חינוך פרטי, הרי הוא נעשה בעה"ב על כל המדינה, עי"ז שעובד עבודתו בדרכי נועם ודרכי שלום, ועד שנעשה הענין ד"פדה בשלום", ובאופן ש"ברבים היו עמדי"9, שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד100, היינו, שאפילו אלו שהיו בתחילה מנגדים, הרי הם מודים לו.
ונעשה הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"10, כיון שמעלים את כל ניצוצות הקדושה שצריכים להוציא משם, ואז הולכים לקבל פני משיח צדקנו, משיח בן דוד101, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לכמה שלוחים102 (גם להשלוחים לאוסטרליא) לומר "לחיים"103, והתחיל לנגן "והריקותי לכם ברכה", ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו משך זמן רב].
* * *
כ. המדובר לעיל (סי"ט) אודות העלאת הניצוצות – קשור גם עם מ"ש בפרשת השבוע104 : "והנה אנחנו מאלמים אלומים", כמבואר בתורה אור105, שקאי על בירור והעלאת הניצוצות שנמצאים ב"שדה", שזהו מקום שהוא מחוץ לביהמ"ק, ואפילו מחוץ לחצר ביהמ"ק, שהרי שם אסור לזרוע106, אלא הזריעה היא ב"שדה" דוקא, שזהו מקום ש"לא ישב אדם שם"107, ושם צריך לאסוף ולקשור את כל הניצוצות כו'.
ובהמשך לזה, יש לבאר פירוש רש"י על הפסוק "מאלמים אלומים".
הביאור בפירוש רש"י "מאלמים אלומים", "כתרגומו, מאסרין אסרן, עמרין, וכן108 נושא אלומותיו, וכמוהו בלשון משנה109 והאלומות נוטל ומכריז",
– ש"מאלמים אלומים" פירושו לא רק קושרים קשרים (סתם), אלא (בעיקר) ש"אלומים" היינו "עמרין", בהתאם להמאורע שעליו מודיע החלום, שאחי יוסף השתחוו לו בבואם לקנות ממנו תבואה. ועל זה מביא ראי' ממ"ש "נושא אלומותיו", שמזה מוכח שאלומה קאי על שבלים. אלא שעדיין יש לדחוק ולפרש שהכוונה לשקים קשורים שמכילים זרעונים, ולכן מביא ראי' מהמשנה "והאלומות נוטל ומכריז", שמפני כובדן אינן מתגלגלות אלא נשארות במקומן, ומזה מוכח שאלומות הם עומרי שבלים (אבל ראי' זו אינה מספיקה, כיון ש"לשון חכמים לעצמו"110, ולכן מביא תחילה הראי' מהפסוק "נושא אלומותיו") –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס111 בלקו"ש ח"י ע' 115 ואילך.
* * *
כא. בהמשך להכרזה אודות הזמן והמקום של התוועדות מלוה- מלכה לטובת "חדרי תורה אור"112, כיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת113 – הנה בודאי ישתתף בזה כל אחד כפי יכלתו, ובפרט שמדובר אודות מוסד חינוך של תורה, ובארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"114.
כב. ובקשר לזה – יש נקודה נוספת:
מגיע להם יישר-כח מיוחד על עריכת החגיגה ("באַנקעט") כאן, בשכונת "קראון-הייטס", אשר, דוקא "שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם"115 (כמדובר בארוכה באחרון של פסח116 ).
ובהקדמה:
זה כבר עשרה חדשים שמדברים אודות הצורך להתעסק בטובת שכונת קראון-הייטס, ובנוגע לפועל – עשו אסיפה והקימו "ועד", והחליטו לערוך עוד אסיפה!... ובזה הסתיימה כל הפעולה117 (וכפי שרואים בפועל כמה משפחות ניתוספו ובאו לגור בשכונה... מאז שהתחילו לדבר על ענין זה). אלא כיון ש...118 ממשיך "להרעיש" על זה, אין ברירה וחייבים לעשות משהו, ולכן פירסמו שאם מישהו צריך עצה בדבר, אזי יתנו לו עצה!... – מי צריך את ה"עצות" שלך; יש צורך בענין של מעשה בפועל!
היו כאלו שכתבו פתקים שכוונתם לעשות כך וכך, וביקשו שאעיר על דבריהם, ובתחילה עניתי להם, מתוך תקוה שהדברים יבואו לידי פועל; אבל לאחרי משך זמן הפסקתי לענות, בראותי שבפועל לא עושים מאומה!
ובנוגע למי שאומר שיעסוק בזה (ומוסיף שמוכן למסור נפשו ולקפוץ לאש...), אבל מבקש תחילה "ברכה" – הנה לכל לראש יש צורך בדבר ממשי שעליו תחול הברכה (כדברי הט"ז בריש הל' חנוכה119 ), ואילו כאן, לא עושים מאומה120, ורק מבקשים ברכה121. והעיקר: בשכונות אחרות עוסקים בפועל, ללא בקשת ברכות!... מה יש לבקש ברכות122, לכל לראש יש לפעול!...
ולא עוד אלא שיש כאלו שאומרים ומפרסמים (בעקבות דרישתי מראש העיר בביקורו אצלי, לפעול להגברת השמירה בשכונת קראון- הייטס, בתוככי ברוקלין וניו-יורק כולה) שגם אצלי יש חלישות בענין זה – בה בשעה שאין זה ענין ששייך אלי; זהו פס"ד מפורש בשו"ע חושן משפט123 שלא ניתן לשינוי, כך, שאין לי ברירה... אינני יכול – ואינני רוצה – לשנות את פס"ד השו"ע, וכל מלכי מזרח ומערב לא יוכלו לשנות זאת. ובכל אופן, שאף אחד לא יאמר ששיניתי את דעתי; מי שרוצה לומר דבר מעוות – יאמר שזוהי דעתו, ובודאי לא בשמי124 ! יש לי עט ונייר, ואם ברצוני להודיע חוות-דעתי, אעשה זאת בעצמי. ובפרט שאמרתי בפירוש באחש"פ125, שהנני מדבר על זה ברבים, בגלל שיש כאלו שאומרים שהתחרטתי, ולכן הנני חוזר ומדגיש שלא התחרטתי ולא אתחרט, כיון שזהו דין מפורש בשו"ע, ככל החומר שבדבר שעי"ז גורמים החרבת מוסדות חינוך, בתי-כנסיות ובתי-מדרשות וכו'.
ומה שישנו "מעשה רב" של ראַביי קונסרבטיבי או יהודי נכבד מחוג אחר שעזבו את השכונה, ולכן רוצה גם הוא לעשות כמותם126 – יכול לעזוב יחד עמהם, וגם בלעדיו תתקיים שכונת "קראון-הייטס"... אבל, עליו לדעת שזהו היפך השו"ע!... קח שולחן-ערוך ולמד את הדינים ותווכח בעצמך. ובשביל זה נכתבו (בהשיחה דאחש"פ) כל פרטי הדברים שבענין זה באופן ברור, עם ציוני מראה-מקומות, כדי שכל אחד יוכל לעיין וללמוד זאת.
וכל זה – נוסף לכך שרואים בפועל אצל אלו שעזבו את השכונה, שאצל פלוני אירעה גניבה, ואצל אלמוני אירעה שריפה, לא עלינו, וגם לא עליהם... ולעומת זאת, כשממלאים רצונו של הקב"ה ע"י ההנהגה ע"פ שו"ע, אזי נמשכים כל הברכות כו'.
ויה"ר שמכאן ולהבא לא יצטרכו לדבר בהתוועדויות אודות ענינים של עגמת-נפש, שאין זמנם בשבת, ובפרט בשבת חנוכה, ובזה כבר יצאנו י"ח עגמת-נפש על כל השנה כולה...
ונחזור לעניננו – שמגיע יישר-כח מיוחד לאלו שעורכים את הסעודה וההתוועדות שלהם כאן בקראון-הייטס, ואכן תהי' להם הצלחה, והצלחה רבה ומרובה.
ומהם יראו וכן יעשו – לערוך שמחות בשכונה זו127, הן שמחות כלליות והן שמחות פרטיות, חתונות128, תנאים, בר-מצוה וכו'. – אין זה פקודה וציווי ח"ו, אבל זוהי הצעה. ועי"ז תהי' להם הצלחה רבה ומרובה בגשמיות כפשוטה למטה מעשרה טפחים, כי, כאמור, "שם צוה ה' את הברכה", וכן יקום!
כג. ה"יינה של תורה", בנוגע לקיבוץ הניצוצות שבשדה ע"י ההתעסקות עם הזולת, להחזירו בתשובה ולקרבו לאלומתו של יוסף הצדיק129, נשיא הדור, ממלא מקומו של רבינו הזקן שענינו הי' עשיית בעלי תשובה130 – נכלל בשיחה הנ"ל (ס"כ) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.
כד. ויש להוסיף, שענין התשובה קשור גם עם יום השבת – כמבואר באגרת התשובה131 ש"שבת" אותיות "תשב". אלא שזהו"ע תשובה עילאה, כי, תשובה תתאה שהיא מתוך מרירות, זמנה קודם השבת, משא"כ ביום השבת ש"אין עצב בה"132, אין ענין המרירות, כי אם עזיבת החטא בלבד.
ועפ"ז יש להוסיף ביאור במ"ש באגה"ת פ"א ש"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד", ואפילו לא וידוי דברים – דלכאורה הרי זה בסתירה למ"ש בהמשך הפרק שישנו גם ענין "הוידוי .. כמ"ש בתורה133 והתוודו את חטאתם" (וכבר דובר פעם הביאור בזה, וגם נדפס134, אך כאן ניתוסף בזה "אַ געשמאַקער ביאור") – כי, ענין התשובה צ"ל באופן ש"כל ימיו בתשובה"135, גם ביום השבת, ולכן אי אפשר לומר שמצות התשובה היא וידוי דברים, כי וידוי דברים (אמירת תחנון) בשבת אסור136.
וההסברה בזה – כיון שביום השבת נעשית עליית העולמות לבחי' המחשבה137, ולכן לא שייך אז הענין דוידוי דברים, כי אם עזיבת החטא בלבד, כמבואר בספר המצוות להצ"צ138, שע"י וידוי דברים מבטלים את גוף העבירה, ואילו ע"י עזיבת החטא מבטלים את המחשבה והרצון שהיו בשעת החטא, וכיון שבשבת אין ענין הדיבור, כי אם ענין המחשבה, לכן ישנו רק הענין דעזיבת החטא, ולא הענין דוידוי דברים (כיון שאין כבר גוף החטא).
והעיקר – שע"י התשובה באים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את שיירי המזונות לר' משה הכהן דובינסקי (עבור ה"מלוה מלכה").
בצאתו (וכן אחר תפלת מנחה) התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ואני אבטח בך"].
הוסיפו תגובה