בס"ד. ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

פדה1 בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי2, ודרשו חז"ל3 בשלום ב' שלום, וע"ד מ"ש4 שלום שלום לרחוק ולקרוב. וצריך להבין מהו הענין דפדה בשלום, שהפדי' צריכה להיות בשלום דוקא, ובפרט שענין השלום נאמר בתחלת הכתוב, שזה מורה שהו"ע עיקרי, היינו, שענין השלום הוא תנאי עיקרי בהפדי', שצריכה להיות בשלום דוקא. וכמודגש גם בהגאולה די"ט כסלו, כפי שכותב אדמו"ר הזקן באגרת הידועה5 כשקריתי בספר תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, יצאתי בשלום מד' שלום.

ב) ויש לקשר זה עם מ"ש6 צדקת פרזונו בישראל, שעל זה דרשו חז"ל7 צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, ונתבאר לעיל במאמר די"ט כסלו (שהוא מיוסד על מאמר ד"ה צדקת פרזונו בישראל שנאמר לפני ארבעים שנה, ונדפס בדרושי חתונה8 ), שצריך להבין השייכות דפרזונו בישראל להענין דפזרן לבין האומות, דלכאורה, פרזון (פרזונו) ופיזור (פזרן) הם ב' ענינים סותרים זל"ז, דפרזונו הוא מלשון ערי הפרזות, שהפירוש בזה הוא שהעיר היא ללא חומה, אבל היא נשארת במקומה, משא"כ פיזור פירושו שהאנשים מתפזרים למקומות אחרים. גם צריך להבין הענין דצדקה כו' שפזרן לבין האומות, דלכאורה, הרי ענין הפיזור (וכן הענין דפרזון) מורה על העדר ההגבלה, ואילו צדקה היא בהגבלה דוקא, שהרי יש לה שיעור קצוב, חומש למצוה מן המובחר ומעשר למדה בינונית9 (כמובא גם באגה"ק10 ), וכהלשון המורגל בכ"מ11 יעלה לסך מסויים, ועד שאמרו חז"ל12 המבזבז אל יבזבז כו'.

והנה בביאור השייכות דפזרן לבין האומות למ"ש פרזונו, מבואר בהמאמר, שעי"ז שפזרן לבין האומות פועלים בנ"י שיהי' הענין דפרזונו, כמ"ש13 פרזות תשב ירושלים. והענין בזה, דהנה ידוע14 שכללות ענין העונשים שבתורה אינו לשם עונש בלבד ח"ו, ואם הדברים אמורים אפילו בנוגע לעונשים של יחיד מישראל, הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע לרבים, ועד לכל ישראל. ומזה מובן שהענין דפזרן לבין האומות (דקאי על כלל ישראל) הוא לא לשם עונש בלבד ח"ו, אלא שעי"ז באים לעילוי גדול יותר. וע"ד כללות הענין דירידת הנשמה למטה, שאף שזוהי ירידה גדולה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא15, הרי ירידה זו היא לצורך עלי', והיינו, שדוקא ע"י הירידה מגעת הנשמה לדרגא כזו שלולי הירידה לא היתה מגעת שם. ועד"ז מבואר בנוגע לירידת הגלות, שהיא ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שדוקא עי"ז ניתוסף עילוי בישראל שלולי הגלות לא היו מגיעים לעילוי זה. וזהו גם שעי"ז שפזרן לבין האומות, באים להעילוי דפרזות תשב ירושלים. אמנם, עדיין צריך להבין העילוי דפרזות תשב ירושלים16, והלא העילוי דירושלים שהיא מקודשת מכל העיירות הוא לפנים מן החומה דוקא17, והיינו, שמצד החומה מסתעפים חילוקי דינים בנוגע לאכילת קדשים, ובנוגע לעניני קדושה וטהרה והפכם כו'18, ועד שיש שקו"ט בנוגע למקום החומה עצמה אם קדושתה כלפנים מן החומה19, וא"כ, מהו העילוי דפרזות תשב ירושלים, ללא חומה.

ג) ולהבין זה יש להקדים תחילה מארז"ל20 והנצח זו ירושלים [כפי שדרשו על הפסוק21 לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח גו', הגדולה זו מעשה בראשית כו', והגבורה זו יציאת מצרים כו', והתפארת זו מתן תורה, והנצח זו ירושלים וכו'], וצריך להבין, למה מייחסים ענין הנצחון לירושלים דוקא, דלכאורה, אם מצד הנצחון שהי' בכיבוש ירושלים, הרי ענין הנצחון הי' גם בכיבוש כל ארץ ישראל, שהי' כמה דורות לפני כיבוש ירושלים. ואם מצד הנסים שהיו בכיבוש ירושלים, הרי עיקר ענין הנסים הי' בכיבוש כל ארץ ישראל מל"א המלכים, ובפרט כיבוש יריחו, מנעולה של ארץ ישראל22, שהיו בו נסים גדולים ביותר. ומ"מ מייחסים ענין הנצחון לירושלים דוקא.

אך הענין הוא, דהנה ידוע שישנו עוד פירוש בנצח (נוסף על ענין הנצחון) שהוא מלשון נצחיות23. וע"ד מ"ש לעתיד לבוא שמחת עולם24, דהיינו, שמחה נצחית. וכן אהבת עולם, כדאיתא במדרש25 שיש אהבה דג' שנים, יו"ד שנים ועד ק' שנים, שאהבה זו היא בהגבלה, ולמעלה מזה היא אהבת עולם, שהיא אהבה נצחית26. וזהו גם ענין הנצח, מלשון נצחיות. והנה, ב' הפירושים בנצח, מלשון נצחון, ומלשון נצחיות, קשורים ושייכים זל"ז, כי, ענין הנצחון נמשך ממקום שהוא למעלה ממדידה והגבלה (ע"ד ענין הנצחיות), והיינו, ששאר המדות הם במדידה והגבלה, הן המדות שנולדים ע"י ההתבוננות בשכל, הרי הם מדודים ומוגבלים כפי אופן השכל המולידם, וגם המדות כמו שהם במקומם הם מדודים ומוגבלים, משא"כ מדת הנצח היא למעלה מכל מדידה והגבלה, והיינו, לפי שענין הנצח הוא מצד העצם, והעצם אין בו שינויים, כלשון החוקרים המובא בכ"מ בדא"ח27 שכל עצם בלתי משתנה. והענין בזה28, כפי שרואים בהנהגת המלוכה, שבשביל נצחון המלחמה יכול המלך לבזבז את כל אוצרותיו, ועד שגם האוצרות הכמוסים ונעלמים, שבדרך כלל אינו מוציא אותם ואפילו אינו מראה אותם, הנה בשביל ניצוח המלחמה הרי הוא מבזבז גם אוצרות אלה, והבזבוז הוא לא רק בשביל ענינים נעלים אלא גם בשביל ענינים פחותים, ועד שגם בשביל לנצח מנגד קטן, מבזבז המלך את אוצרותיו, כדי שנצחון המלוכה יהי' בשלימות. והיינו, לפי שענין הנצחון נוגע בעצם נפשו, למעלה גם מהכחות דרצון ותענוג, שהרי בשביל התענוג בראיית האוצרות לא יפתח המלך את אוצרותיו, ואילו בשביל הנצחון, לא זו בלבד שפותח את האוצרות, אלא עוד זאת, שהוא מבזבז אותם, והיינו, לפי שענין הנצחון נוגע בעצם מהותו של המלך.

ויש לומר בדרך אפשר, שענין הנצחון נוגע לא רק בדרגת ההתנשאות על העם, אלא גם בעצם המלכות כמו שהיא בבחי' התנשאות עצמי, וכמבואר במק"א29 שהתנשאות עצמי הו"ע המלוכה על מלכים, שזוהי המלוכה דר"ה שהיא על נש"י, כמארז"ל30 אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות בר"ה כדי שתמליכוני עליכם, עליכם דייקא, דקאי על נש"י, שהם בני מלכים31. והענין בזה, דהנה, בדרך כלל מבואר בדרושי חסידות32 שענין המלוכה שייך רק על עבדים, שהם נפרדים, ועז"נ אין מלך בלא עם33, פי' עם מלשון עוממות34, שהם דברים זרים ורחוקים ממעלת המלך, משא"כ בבנים לא שייך ענין המלוכה (כמבואר בשער היחוד והאמונה35 ). אמנם29, ענין זה הוא רק בנוגע לענין המלוכה כפי שהוא בבחי' התנשאות על עם, דהיינו בחי' חיצוניות המלוכה. ולמעלה מזה הו"ע פנימיות ועצמיות המלוכה כמו שהיא בבחי' התנשאות עצמי, שמצד זה ישנו ענין המלוכה על בנים, והו"ע המלוכה דר"ה על נש"י שנקראים בנים. ומה שאומרים בר"ה אם כבנים אם כעבדים36, הרי זה רק כדי לעורר ענין הרחמנות, והיינו, שבאיזה אופן שיהי', אם כבנים אם כעבדים, צריך להיות ענין הרחמנות כו'. אבל בנוגע לענין המלוכה, הרי המלוכה דר"ה היא על בנ"י שנקראים בנים דוקא, ועד לבני מלכים.

ד) והנה כדי לגלות את מדת הנצח דלמעלה, בענין הנצחון וגם בענין הנצחיות (בלי גבול), כפי שיתגלה לעתיד לבוא, הרי, כיון שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות37, צריכה להיות העבודה עכשיו מצד מדת הנצח דלמטה, והיינו, שהעבודה צריכה להיות מצד ענין הנצחון, באופן שלמעלה מהשכל ולמעלה מחשבונות כו', וללא שינויים (ענין הנצחיות). וזהו כללות ענין העבודה בזמן הגלות כאשר בנ"י נמצאים במעמד ומצב שפזרן לבין האומות. והענין בזה, דהנה, הכוונה בזה שפזרן לבין האומות היא כדי שיוכלו לברר את הניצוצות דתהו שנפלו ונתפזרו בין האומות, שלכן צריכים בנ"י לבוא להמקום שבו נמצאים הניצוצות, בין האומות, ושם יוכלו לבררם ולהעלותם לקדושה. והיינו, שעכשיו אי אפשר להיות עבודת הבירורים כמו שהי' בימי שלמה, עליו נאמר וישב שלמה על כסא הוי'38, שלמה יהי' שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו39, שמצד ריבוי אור הקדושה הי' בירור הניצוצות באופן שנמשכו ונתקבצו מאליהן אל האבוקה40, משא"כ בזמן הגלות שאור הקדושה אינו מאיר בריבוי כ"כ, אי אפשר להיות בירור הניצוצות אלא עי"ז שבאים להמקום שבו נמצאים הניצוצות, שזהו"ע פזרן לבין האומות. וכיון שפזרן לבין האומות, צריכים בנ"י לעורר את מדת הנצחון שעל ידה יוכלו לעמוד בקשרי המלחמה ולנצח את המנגד כו'. ובשביל ניצוח המלחמה פותחים ומבזבזים את האוצרות דלמעלה, וענין האוצר דלמעלה הוא אוצר של יראת שמים41, שזהו ענינה של ירושלים, ע"ש יראה וע"ש שלם42, דהיינו, שלימות היראה43, וכל זה בא ע"י מדת הנצח דוקא, וזהו"ע והנצח זו ירושלים.

ה) וזהו צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, שע"י הפיזור לבין האומות נעשה העילוי דפרזונו, פרזות תשב ירושלים, כי, ע"י שפזרן לבין האומות נעשית עבודתם של בנ"י מצד מדת הנצח, שהו"ע הנצחון והנצחיות, ועי"ז מעוררים ומגלים מדת הנצח שלמעלה, שהו"ע הבלי גבול. וזהו צדקת פרזונו, צדקה דייקא, דהנה, החילוק בין צדקה למתנה הוא, שנתינת המתנה היא מצד זה שעביד לי' נייחא לנפשי'44, וא"כ, הרי זה מדוד ומוגבל לפי ערך הנח"ר שגרם כו', משא"כ הנתינה שהיא בתורת צדקה בלבד (גם לא בגלל שעביד נייחא לנפשי') אינה מדודה ומוגבלת לפי ערך המקבל כלל, וזהו שאמיתית ענין הצדקה היא רק אצל הקב"ה, כמ"ש45 לך הוי' הצדקה, שזהו"ע הבלי גבול. ומצד זה נעשה גם הענין דפרזונו, שהו"ע פרזות תשב ירושלים, ללא הגבלת החומה. אך46 אין הכוונה שלעתיד לבוא לא תהי' חומה כלל, כי אם שלא תהי' חומה של אבנים, אלא חומת אש, כמ"ש47 אני אהי' לה גו' חומת אש סביב, ולכן אין זה סתירה להענין דפרזות תשב ירושלים, כי החומה היא חומת אש, והיא מדריגת אני (אני אהי' לה גו' חומת אש)48. ומזה מובן שגם עכשיו צריכה להיות העבודה באופן של חומת אש, והיינו, שאש מורה על ענין הרצוא, שהרי יסוד האש הוא היסוד היחידי מכל היסודות שמצינו בו ענין הרצוא, כמבואר בתניא49 שאור הנר מתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה כו', ורק האחיזה בפתילה מכריחה אותו להשאר למטה היפך טבעו. ועי"ז שהעבודה היא באופן של אש, שהו"ע הרצוא, זוכים לחומת אש דלעתיד לבוא, אני אהי' לה גו' חומת אש סביב, ביחד עם זה שפרזות תשב ירושלים.

וכיון שהגילויים דלעתיד לבוא הם התכלית דכללות הבריאה וההשתלשלות, לכן מרומז ענין זה מיד בתחילת הבריאה, שזהו מ"ש50 בראשית ברא אלקים, ואיתא בתיקוני זהר51 שבראשית הוא ברית אש (כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו52 ), אש דייקא [ובאופן של ברית שענינו לקשר ולחבר ב' ענינים הפכיים שע"פ השכל אי אפשר להיות קישור וחיבור ביניהם (שהרי כאשר יכולים לפעול קישור וחיבור ע"פ שכל, אין צורך בענין של כריתת ברית), ורק מצד ענין הברית שהוא למעלה מטעם ודעת, נעשה הקישור וחיבור ביניהם, עי"ז ששניהם עוברים בתוך גוף אחד (שזהו"ע כריתת ברית, כמ"ש53 העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו) להיות לאחדים (כמבואר בלקו"ת54 )], והיינו, שבתחילת הבריאה מרומז ענין האש, שזהו"ע אני אהי' לה גו' חומת אש, והוא, לפי שתכלית הבריאה היא שיומשכו הגילויים דלעתיד לבוא, שזוהי שלימות הבריאה, כמרומז בהענין דתולדות מלא שנאמר ב' פעמים55, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם56, ואלה תולדות פרץ וגו'57, עד וישי הוליד את דוד58, שעז"נ ויצא חוטר מגזע ישי וגו'59, יעמוד מלך מבית דוד וכו'60, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ואז יקויים היעוד61 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר.