בס"ד. שיחת יום ג' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
א. ההתוועדות ביום זה היא בקשר לגאולה של רבינו הזקן, מייסד חסידות חב"ד, שהיתה לפני ריבוי שנים – לאחרי שהי' במאסר עבור שיטתו שרצה להפיץ ולנטוע אצל בנ"י, אך כיון שהדבר עורר אי-הבנה אצל חוגים שונים, הרי זה גרם שסוכ"ס הביאו לכך שהממשלה שהיתה ברוסיא בזמן ההוא תאסור אותו; וביום י"ט כסלו שחררו אותו מהמאסר.
וכיון שכל ענין המאסר לא הי' דבר פרטי ואישי, כי אם דבר שהי' קשור עם שיטתו, שיטה שהיא לא רק עבורו, ועבור החוג המצומצם של קרוביו ותלמידיו, אלא (סיבת המאסר היתה בגלל) שרצה להנחילה לכאו"א מעם ישראל, מקרוב ואפילו מרחוק – הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לגאולה, שאינה רק גאולה של איש פרטי, גדול ככל שיהי', אלא גם – ובעיקר – בנוגע לכללות שיטה וגישה זו, שנקראת ע"י רבינו הזקן בשם "חסידות חב"ד", שבעקבות הנצחון שהי' בי"ט כסלו, יכולה להגיע, וסוכ"ס אכן תגיע, לכל אחד ואחת מישראל, כיון שזהו ענין ששייך וטוב לכאו"א, ובמילא מובן שזהו דבר המוכרח לכאו"א.
ונקודה נוספת בזה – שכיון שהגאולה היתה באופן של שלום, כפי שכותב רבינו הזקן באגרת הקודש שלו1 אודות גאולתו: "כשקריתי בס' תהלים בפסוק2 פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום", הרי מובן, ששיטה זו והצלחתה להגיע ולהיות של כל אחד ואחת מישראל, נעשית באופן של שלום, עד כדי כך, שסוכ"ס יודה ויאמר גם הוא: "פדה בשלום נפשי".
ב. והענין בזה:
חסידות חב"ד היא אמנם שיטה מיוחדת בחסידות, אבל היא באה לאחרי שיטת הבעש"ט, שיטת החסידות הכללית (כפי שנקראת ע"י רבינו נשיאנו3 ), שבה ניתוסף ענין עיקרי – שיש לקשר זאת עם חכמה בינה דעת, שעי"ז ניתן לדבר מימד אחר ("אַן אַנדער פאַרנעם") לגמרי – הבנה והשגה עמוקה יותר, שמשפיעה גם על המדות ורגש שבלב, ואז, הנה גם המעשה – שהוא העיקר4 – בא באופן גדול ועמוק וחי יותר, כפי שרואים בפועל בנוגע למעשה שנעשה אמנם ע"י אברים גשמיים, יד ורגל גשמיים, אבל עשייתו היא בהסכמת וע"י הבנת השכל שבמוח, וביחד עם ההרגש שבלב, והיינו, שמבין שצריך לעשות כן, ויש לו גם הרגש בעשי' זו.
כלומר: הן אמת שהמעשה הוא העיקר, וסוכ"ס צריך להיות המעשה בפועל, ואי אפשר להחליפו לא ברגש הלב ולא בשכל שבמוח,
– וזהו ענינו של השו"ע: פסקי דינים הלכה למעשה, ועליו בנויים כל חיי האדם, מהרגע הראשון שנולד עד לרגע האחרון עלי אדמות, במשך שבעים שנה, "ואם בגבורות שמונים שנה"5, עד "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"6, שצריכים להיות ע"פ השו"ע, שענינו לבאר ולהיות המורה-דרך, "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"7, כיצד עליו להתנהג במעשה –
ובפרט ע"פ הביאור של רבינו הזקן (בעל השמחה והגאולה) עצמו, שענין המעשה מגיע בעומק יותר אפילו מרגש שבלב, ועאכו"כ מהשכל שבמוח,
אבל אעפ"כ, העומק שבענין המעשה יכול להתגלות ולבוא במילואו – בהיותו ביחד עם ההבנה וההשגה בחב"ד שבמוח, וביחד עם הרגש שבלב.
וכאמור, שרואים זאת בפועל, שכאשר האדם עושה בידו מעשה, אבל בשעת מעשה יש לו את מלוא ההבנה וההשגה שבשכל, שעליו לעשות כן, ויש לו את מלוא הרגש שבלב בעשיית הדבר – הרי זה נעשה באופן הכי גדול עמוק וחי.
וענין זה הוא מיסודי החסידות – שכל ענין צריך להעשות ביחד עם הכוונה, החיות והאור שבזה, שאז נעשה דבר שלם.
והרי זהו גם ענין ה"שלום" – שיש בו ב' פירושים8 : (א) שלום כפשוטו, היפך ממלחמה, (ב) מלשון שלימות – שלם.
וכן הוא בענין "פדה בשלום" – שכאשר הפדי' היא באופן של שלום, היינו, בהסכם כל הצדדים, הרי זו פדי' שלימה, גאולה שאין אחרי' גלות9.
ג. וענין זה מהוה גם הוראה במעשה בפועל:
ידוע שבתורת החסידות הכללית מודגשת התנועה שההנהגה צריכה להיות באופן ד"עזוב תעזוב עמו"10.
כלומר: אע"פ שמצפים מיהודי להגביר את הצורה על החומר, הרוחניות על הגשמיות והנשמה על הגוף – אין הכוונה בזה שהנשמה צריכה לדחות ולעזוב את הגוף, מבלי לשתף אותו כו', ועד להנהגה של סיגופים ותעניות, אלא כפי שפירש הבעש"ט מ"ש10 "עזוב תעזוב עמו", שהעבודה צריכה להיות ביחד עם הגוף,
והיינו, שאע"פ שישנו הענין ד"חמור שונאך"10, שחומר הגוף ("חמור"), מצד התולדה והטבע, אינו אוהב ענינים רוחניים, ועד ששונא אותם ("שונאך"), כיון שהם מפריעים להטבעיות שלו שמונחת בגשמיות וחומריות, מ"מ, מצפים מיהודי לברר ולזכך את הגוף [וזהו תפקידה של הנשמה, כפי שמבאר רבינו בתניא11 ש"הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו', ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז וכו' רק .. לתקנם כו'"], שהגוף עצמו ירצה לעבוד ביחד עם הנשמה בלימוד התורה וקיום המצוות.
ועוד נקודה בדבר – מצד חסידות חב"ד – שלא רק כח המעשה שבגוף מסכים לעשות את המעשה, אלא כל הכחות שבגוף, מהכח התחתון והאחרון, כח המעשה, עד לכח העליון, כח השכל והחב"ד שבמוחין, יש אצל כולם הענין ד"עזוב תעזוב עמו", שביחד עם הנשמה עובדים את ה' – "לעשות צדקה ומשפט"12, ע"י לימוד התורה וקיום המצוות, כפי שנחלקים – בדברי הגמרא13 על הפסוק2 "פדה בשלום" – לג' ענינים כלליים: "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור".
ועי"ז נעשית הגאולה,
– כפי שהי' אצל בעל הגאולה, רבינו הזקן, לפני מאה ושבעים שנה, והרי אין זה רק ענין שהי' בעבר ועכשיו אינו אלא באופן של זכרון, אלא זכרון זה מביא חיות ואור בהוה, בי"ט כסלו תשכ"ט, לכל אחד ואחת מישראל במושבותם, שגם אצלו יהי' היום ענין הגאולה –
"פדאני .. מבין אומות העולם"13, והיינו, שיוציאו אותו מכל הענינים שמהווים העלם והסתר על עשיית "צדקה ומשפט", ומכל הענינים שמבלבלים להעסק בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הציבור, ובאופן של שלום – "פדה בשלום נפשי",
שזוהי הגאולה הפרטית, שנעשית הכנה והקדמה וממהרת את הגאולה הכללית – "פדה בשלום נפשי" של הקב"ה (שכינה), כדברי הגמרא13, שהקב"ה אומר "פדאני לי כו'",
בגאולה האמיתית והשלימה, שאז נעשה "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" בפועל, למטה מעשרה טפחים, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ד. ע"ד האמור לעיל בנוגע להאדם עצמו – כן הוא גם בנוגע לכללות העולם. ובהקדמה:
כל אדם נקרא "עולם קטן"14, כך, שכל אדם בפני עצמו הוא עולם שלם, ובלשון הגמרא במסכת סנהדרין15 : "עולם מלא". אבל, ישנו גם העולם שמסביבו – עולם גדול. ומתפקידו של האדם – שנדרש ממנו לא להסתפק בענינים הקשורים עמו, או אפילו בענינים הקשורים עם בני ביתו וקרוביו, אלא כיון שכל אדם הוא מדיני (כלשון הרמב"ם16 ), שיש לו קשר עם חוג שלם שמסביבו, ועד שכל אחד קשור עם כל העולם, וכמודגש יותר במארז"ל15 "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" – עליו לפעול בעולם את הענינים שהתורה מלמדת אותו, "לעשות צדקה ומשפט".
וענין זה התחיל כבר מהיהודי הראשון, אברהם אבינו – כמ"ש12 "כי ידעתיו גו' אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", שכבר צוה את ביתו אחריו שענינם הוא לפעול בעולם "צדקה ומשפט", כפי שעשה בעצמו – "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"17, וכפירוש הגמרא18 "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב", והיינו, שהתעסק עם כל מי שפגש עד שפעל עליו להכריז שהקב"ה הוא בעה"ב שמנהיג את העולם שמסביבו, וכך צריכים להתנהג גם "בניו" ו"ביתו אחריו", כל הדורות שלאחרי אברהם, עד לדורנו זה, וגם לאח"ז – "לעשות צדקה ומשפט" לא רק ב"עולם קטן" שבסמיכות אליו, אלא גם בעולם כפשוטו, "עולם גדול", כיון שבשבילו נברא העולם.
ומזה מובן, שכשם שבנוגע לעצמו, תכלית השלימות היא שתהי' העבודה עם הגוף באופן ד"עזוב תעזוב עמו", שגם הגוף ישתתף ויעבוד ביחד עם הנשמה "לעשות צדקה ומשפט", כן הוא גם בנוגע לעבודה בעולם, אשר, בכל אופן שבו נעשית התחלת העבודה, הגישה הראשונה, צריך לידע, שהתכלית והמטרה והשלימות היא – להגיע למעמד ומצב ד"פדה בשלום נפשי", היינו, לפעול שינוי בכל העולם באופן של שלום, כך, שפועלים גם על אומות העולם, וכפי שיהי' בזמן הגאולה – "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – "ועמדו זרים ורעו צאנכם"19, ועד "לעבדו שכם אחד"20.
ה. וגם ענין זה מודגש באגרת הנ"ל שכתב רבינו הזקן אודות גאולתו – שבה הראה את הנקודות הקשורות עם ענין הגאולה:
בהתחלת האגרת כותב רבינו הזקן: "הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ כו'", ורק לאח"ז מסיים "כשקריתי בספר תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום".
והענין בזה – שזוהי הנקודה של תורת החסידות בכלל, ותורת חסידות חב"ד במיוחד,
– נוסף על הנקודה שתורת חב"ד דורשת שתהי' העבודה עם עצמו ("טאָן מיט זיך"), וגם "ואהבת לרעך כמוך"21, גם ליהודי שנמצא בקצה העולם, שמעולם לא ראהו ולא נפגש עמו (כדברי הבעש"ט22 ) –
שהעבודה ד"העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור" תהי' באופן ד"פדה בשלום נפשי" – לא רק מצד הנשמה, אלא באופן של שלום גם מצד הגוף, ויתירה מזה – באופן ד"הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ", היינו, שיומשך גם בעולם שמסביבו.
וע"ד שהי' בעת הגאולה כפשוטה – ששרי המלוכה הכירו בצדקת שיטתו של רבינו הזקן, ולכן שחררוהו, כך, שמשמעותה של הגאולה היא – שבכל העולם תגיע הידיעה וההכרה ש"הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ", שזהו הלשון שמופיע בב' הנוסחאות של האגרת, ועאכו"כ לפי הנוסחא שבה חוזר רבינו הזקן וכופל ענין זה ג' פעמים (אלא בשינוי הסדר)23, והרי בג' פעמים הוי חזקה24, שכך נשאר לצמיתות, לעולם.
ו. אך כיצד פועלים זאת – לשכנע את העולם שגם הוא ישתתף באותם ענינים שהיהודי הגיע אליהם כבר, בה בשעה שהעולם מצד עצמו אינו אוחז בזה עדיין, או שאפילו אינו יודע אודותם?
ובכן, א' הדרכים לזה – כמו בנוגע לעבודה עם הגוף באופן ד"עזוב תעזוב עמו" – ע"י דרכי ההתבוננות, ובלשון הכתוב25 : "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", ובמילא מובנת המסקנא – "ובחרת בחיים", ומסבירים זאת לגוף באופן שיבין שההנהגה לפי רצון הנשמה היא גם לטובת הגוף ועניניו.
וכפי שרואה הגוף בעצמו – "מבשרי אחזה"26 – שאע"פ שמבנה הגוף הוא באופן שכמות הבשר גדולה יותר ברגלים27, מ"מ, כדי שהרגלים יהיו כדבעי, הרי זה תלוי בכך שהם מצייתים לכמות הקטנה שבראש – השכל שבמוח, שכן, אע"פ שהמוח בעצמו אומר לו, שבכמות, גדולה הרגל הרבה יותר מאשר המוח שבראש, הנה מצד האיכות, מצד ההבנה וההשגה שבשכל, הרי זו טובה עבור הכמות של בשר הרגל, אפילו העקב שברגל, שיציית להכמות הקטנה שבה תלוי' עיקר האיכות – השכל שנמצא במוח שבראש.
ועפ"ז אפשר להסביר לו, שבדוגמת האמור בנוגע לראש ורגל, כן הוא בנוגע לנשמה וגוף – שאע"פ שכאשר מדובר אודות הנשמה הרי זה דבר שאינו יכול למשש, למדוד ולשקול כו', ואין לו שליטה לתפסה ע"י חמשת החושים שלו, וכדי "לקחת" זאת יש צורך בחוש דק ומזוכך, לחקור ולדרוש מהי הנשמה ומה רצונה, מ"מ, כאשר הגוף מציית לנשמה הרי זו טובתו אפילו בנוגע לעניני הגוף.
וזוהי גם ההסברה שצריכים ליתן – ומצליחים בזה – על כך שלפעמים צריך אדם להתנזר לפי שעה ממילוי תאוותו ואפילו מילוי רצונו, כאשר הגוף רוצה דבר שהוא היפך הבריאות שלו, ורק השכל מעכב אותו מלעשות זאת. ועד"ז כאשר הנשמה מעכבת את הגוף ממילוי תאוותו ורצונו.
ומכל זה מובן גם בנוגע לאופן הפעולה בכל הסביבה – "לעשות בארץ".
ז. ובפרטיות יותר:
בנוגע לנשמה וגוף, וכן בהגוף גופא, בנוגע לראש ורגל – לא תהי' טובה לרגל אם הראש יאפשר לו לעשות מה שרוצה, וכמו"כ לא תהי' טובה להגוף אם הנשמה תאפשר לו לעשות מה שרוצה; אדרבה – זה יהי' חורבן עבורם.
יש צורך להסביר לגוף – ואם ההסברה לא מועילה, יש להכריח אותו – שלא ימלא תאוותו ורצונו. וענין זה גופא פועל שיזדכך ויתקרב להבנה והסברה של הנשמה, שיוכל להבין שאי-מילוי תאוותו ורצונו לשעה קלה, תהי' לאח"ז טובתו עבור כל שנות חייו, בזה ובבא.
ואילו כאשר הגישה היא להיפך, שמוותרים לגוף, וחושבים שע"י הוויתור יוכלו אח"כ לפעול משהו – הרי זה כדברי הגמרא28 : "אבר קטן יש לו לאדם .. משביעו – רעב", היינו, שככל שמשביעים אותו יותר נעשה רעב יותר,
ובלשון המדרש29 : "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", וכאשר נותנים לו מאתיים, אינו מתרצה, אלא "רוצה ד' מאות" – ב' פעמים ככה ממה שנתנו לו!
ולא זו בלבד שאינו מתקרב אל הענינים שרוצים לקרבו אליהם, אלא אדרבה – עי"ז נעשים ענינים אלו רחוקים ממנו וקשים יותר עבורו, וכך מאבדים את השליטה עליו, ועד שנחרבת מציאותו בתור גוף.
וכדברי הגמרא30, ש"בן סורר ומורה נידון על שם סופו", והיינו, שזוהי הדרך שמביאה אותו למעמד ומצב שמאבד את מציאותו בתור אדם ("אויס מענטש"), איש מדיני, שהי' יכול להיות איש המועיל לכל החוג שלו – אפילו בנוגע לבני ביתו, ואפילו בנוגע לעצמו.
ו"ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה"31, כן הוא בנוגע לעבודת האדם בחלקו בעולם, ובלשון אגרת הקודש הנ"ל: "לעשות בארץ" – שכאשר מתבוננים בזה, רואים במוחש, שזוהי טובה עבור הארץ (וזוהי טובה גם עבור אלו שלפי שעה אינם מבינים זאת), להגביל את עצמם ולהתאפק ולא להניח למלא תאוותם ורצונם לפי שעה, כיון שדוקא עי"ז ירוויחו אח"כ ויזכו לרב טוב בענינים שלהם.
כלומר: אין הכוונה שהם צריכים לעשות טובה למישהו אחר, ובשביל זה עליהם להתנזר מהרצון שלהם, אלא הטובה שלהם היא – שלפי שעה יתנזרו מבלתי-סדר של מילוי תאוה ורצון, אפילו כאשר הדבר מזיק לזולת, ובמילא בהכרח שיזיק גם לו, שסוכ"ס סר מדרך הצדק והיושר, ונעשה "מזיק" אפילו לבני ביתו, ועד שנעשה "מזיק" לעצמו, שמהרס גם את עצמו.
וכאמור לעיל בנוגע לתאוות הגוף ביחס להוראת הנשמה, שכאשר הגוף ממלא תאוותו ורצונו שלא ע"פ הסדר, וזולל וסובא היפך דרישת הבריאות – אין זה באופן שהנשמה צריכה לפעול על הגוף שיעשה טובה לנשמה, שלא יהי' זולל וסובא, בגלל שזה היפך האנושיות, אלא יש דרך קלה יותר: להסביר לו מיד בהתחלת החינוך שזהו הירוס וחורבן עבור הגוף עצמו.
ח. ולהעיר:
אף שזוהי האמת, הרי יכול להיות שהוא כבר מונח בתאוות כל כך עד שאין אפשרות לפעול עליו ע"י השכל. ואז, העצה היא – לא להיות "חושך שבטו (שאז הוא) שונא בנו"32 (אבל לא להכות מכה אכזרית33 ), אלא להכריח אותו לפי שעה שיתאפק, ומיד לאח"ז למצוא את ההזדמנות להסביר לו שזוהי טובתו; הוא לא עושה טובה למישהו אחר, לחוג אחר, אלא זוהי טובה עבורו; זוהי טובת המחונך עוד יותר מאשר טובת אלו שנמצאים מסביבו.
צריך אמנם להיות הענין ד"פדה בשלום", ולעבוד ביחד עם זה שרוצים לחנך אותו, וסוכ"ס אכן פועלים זאת; אבל סדר הדברים הוא – שלכל לראש יש למנוע את ההיזק שיכול להיות מהנהגה שהיא היפך הסדר, היפך "צדקה ומשפט"; והטובה שבזה עבור אלו שמונעים מהם את ההיזק, היא לא פחות מהטובה עבור זה שמונעים ממנו שלא יזיק אותם.
ט. וכל האמור לעיל הוא בהוספה על העיקר – שזוהי הוראה של התורה, שנקראת "תורת אמת", שהוראותי' הן הוראות אמיתיות, אמת בטהרתה, ונקראת "תורת חיים", הוראה כיצד להתנהג ולנהל את החיים, וצריכים לסמוך עלי' אפילו אם הי' מדובר אודות הפעם הראשונה שהדבר קורה בעולם34 ; ועאכו"כ לאחרי שראו בכמה מקומות ובכמה חוגים את התוצאה של ההנהגה ההפכית כו'.
וכללות ההוראה – שכדי שההנהגה בחיים תהי' באופן של שלום, צריכה להיות העבודה באופן ד"עזוב תעזוב עמו".
וענין זה הוא באופן ש"הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ" – שכל הענינים הטובים שיהודי מקבל בירושה, או ע"י עבודתו, או באיזה אופן שהוא, הנה תכלית הכוונה היא – שיתפשטו ויפוצו הלאה, ועד לאופן ד"ויקריא שם בשם ה' א-ל עולם", בכל החוג, העיר, המדינה וכל העולם (שהרי סוכ"ס יש לזה השפעה בכל פינה ונקודה) – שניטע שם הענין ד"צדקה ומשפט".
ואשרי אלו שזכו וזיכו את הרבים – דכיון שנתנו להם כחות ואפשרויות, הרי זה סימן שהקב"ה מאמין ובוטח בהם שביכלתם לנצל זאת, ואם רק ירצו, יצליחו בזה – לזכות את הסביבה, העיר והמדינה, ולפעול "בארץ" "לעשות צדקה ומשפט", ובאופן ד"פדה בשלום".
וכאמור לעיל (סוס"ג-ד) – הרי זו ההכנה לביאת משיח צדקנו, שאז יהי' המעמד ומצב ש"לא ישא גוי אל גוי חרב"35, "וגר זאב עם כבש", ועד "ונער קטן נוהג בם"36, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה, ובעגלא דידן.
* * *
י. ידוע שרבינו הזקן הי' מדייק באגרותיו על התיבות והביטויים שהשתמש בהם, כך, שלא תהי' סתם מליצה יפה וביטוי יפה, אלא ביחד עם היופי, יהי' בזה גם ענין תוכני שיכול להתבטא רק בסגנון זה, ואם יש צורך בב' או ג' תיבות, צריך הדבר להתבטא בב' או ג' תיבות, לא יותר ולא פחות37.
ועד"ז בנוגע לאגרת הקודש הנ"ל שבה מתחיל רבינו הזקן בהודעה שענינה של הגאולה שלו – "לעשות בארץ" [שענין זה צריך להתפשט ולבוא לכל פינות הארץ, כיון שע"י שיטה וגישה זו יכולים לעשות כל מקום למקום טהור ואח"כ גם מקום קדוש, וכן בנוגע לזמן, למלא כל רגע בתוכן טהור ועד לתוכן מואר וקדוש], ומשתמש בשני הביטויים: "הגדיל" ו"הפליא" – שבודאי אין זה באופן שרבינו הזקן העתיק במכתבו שני ביטויים שמופיעים בפסוק מסויים, אלא כשם שבפסוק נאמרו ב' התוארים כדי לבטא ב' ענינים שונים, ענין אחד שנקרא בשם "הגדיל" וענין אחד שנקרא בשם "הפליא", כך גם במכתבו בנוגע לפעולה שנפעלה ע"י גאולתו, מבהיר רבינו הזקן שיש בזה הן הענין ד"הגדיל" והן הענין ד"הפליא"38.
יא. ובכן, ענין זה נותן מענה על כמה שאלות וקושיות:
כיצד יכולים לגשת ולפעול בהפצת המעיינות חוצה,
– הן בנוגע להפצת מעיינות החסידות בין לומדי תורה ומקיימי מצוות, שבזה נכללים כל בנ"י, שהרי כל אחד מישראל שייך לא' מב' סוגים אלו, או לשניהם, כי, אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון39, ואפילו עם-הארץ מקיים מצות "והגית בו יומם ולילה"40 ע"י אמירת פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית41 ; והן בנוגע להפצת עניני צדקה ומשפט בכל הארץ, בכל פינה בעולם ובכל רגע בזמן –
בה בשעה שכאשר מסתכלים מסביב, רואים, שעולם העשי' רובו רע, והקליפות גוברים בו (כלשון התניא42 ).
כשמסתכלים בהשקפה ראשונה, רואים, שהכחות הלא-טובים, אלו שחפצים להזיק ולא להתחשב עם "צדקה ומשפט", יש להם ריבוי אנשים, צבא גדול, עם כל האמצעיים הטכניים, שמוכנים למלא פקודתם, וכאשר רוצים, יכולים ברגע כמימרא, בשעתא חדא וברגעא חדא, להביא לידי מעמד ומצב של היפך הבנין; ואילו האנשים שיכולים לדבר עמהם שיתעסקו בהפצת "צדקה ומשפט" – מועטים המה, מתי מספר.
וא"כ, איך אפשר לדרוש מהם למסור נפשם ולהתעסק עם עולם גדול מסביב, שיש בו מאות מליוני אנשים במדינה אחת, ועוד מאות מליוני אנשים במדינה נוספת, ובכל מדינה ישנם אלו שדרכם להזיק ודרכם לקלקל, ואעפ"כ, אותם מתי מספר יוכלו להתמודד עמהם ולהפיץ את לימוד החסידות בתוככי בנ"י, ושמירת "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" בכל העולם שמסביבם?!
והמענה על זה:
כיון שכך צוה הקב"ה, והרי הקב"ה נמצא בכל פינה בארץ, ובכל רגע של הזמן, ומשגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית,
– כפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בשער היחוד והאמונה43, שאין זה באופן שהעולם נברא לפני אלפי שנים, ואח"כ "עזב ה' את הארץ" ח"ו, ונמצא בשמים, והעולם יכול להתנהג כרצונו, אלא הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", כמו בששת ימי בראשית –
באותו מקום ובאותו זמן שבו נמצא אדם זה שבחרו בו ומינו אותו למלא תפקיד זה – הנה אם רק יקיים את הציווי "ובחרת בחיים", אזי יצליח בזה.
ולא יתכן שהקב"ה לא ידע, ח"ו, את החשבון, ויטיל תפקיד ועבודה שלא לפי הכח – שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"44 ; הקב"ה לא ידרוש מהאדם יותר מהכחות שנתן לו כדי למלא תפקידו.
ונמצא, שמצד אמונה, להיותו מאמין בה' שהוא בורא העולם ומנהיגו, לא נוגע לו שום חשבונות, ולא נוגע לו מה שמסבירים לו שזהו דבר קשה, דבר בלתי אפשרי, שלא לפי כחותיו – כיון שישנה ההוראה ממנהיג העולם שזהו תפקידו, וסוכ"ס מצליח בזה.
אך עדיין נשאלת השאלה: כל זה הוא מצד אמונה; אבל, חב"ד דורשת גם הבנה בשכל (כנ"ל ס"ב), וא"כ, הן אמת שמאמין שכן הוא, ואכן ימלא תפקידו באמונה, אך אם עבודתו תהי' מתוך אמונה בלבד, אבל לא מצד השכל, וגם לא מצד הרגש הלב – לא יוכל להצליח באופן שדורשים ומצפים ממנו?!
הנה על זה כותב רבינו הזקן: "הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ", היינו, שישנו הענין ד"הגדיל", וישנו הענין ד"הפליא", ומביא ראי' ממה שאירע עמו בנוגע לגאולתו, כדלקמן.
יב. הגאולה של רבינו הזקן היתה לאחרי ה"מסירה" על היותו מורד במלכות45, היינו, שהולך נגד כל המשטר והמלכות של מדינת רוסיא.
ובכן: כאשר לוקחים בחשבון את האופן שבו התייחסו ברוסיא ליהודי, באיזו מדה היתה העדר החשיבות כו', ועאכו"כ בנוגע ליהודי שחשדו בו (מצד ה"מסירה") שהוא מורד במלכות – הרי לכאורה לא הי' מקום בטבע שרבינו הזקן ינצח, ועאכו"כ שהנצחון יהי' "לעיני כל שרי הארץ" באופן ש"נפלאת היא בעיניהם", שהם בעצמם יסכימו שצריך לשחרר אותו, וכדברי רבינו הזקן שגאולתו היתה באופן ד"פדה בשלום", היינו, לא באופן שהוא ניצח אותם, אלא הם בעצמם הסכימו – "בשלום" – שצריכים לשחרר אותו.
וענין זה הי' בב' אופנים – "הגדיל" ו"הפליא": "הגדיל" – פירושו גדלות, ואילו "הפליא" – אינו ענין של גדלות, אלא ענין של פלא, דבר פלאי ("אַ וואוּנדערלעכע זאַך"); הוא לא מבין זאת בשכל, אבל הוא רואה שכן הוא.
ובנוגע לענין הגאולה:
ידוע ששאלו אצל רבינו הזקן כמה שאלות, ובאופן המענה על השאלות הי' תלוי הפסק-דין – אם ישחררו אותו, או ח"ו להיפך.
וע"פ סיפורי החסידים46 – השיב רבינו הזקן על כל השאלות, מלבד שאלה אחת, בנוגע לענין שלא הי' יכול להסבירו בשכל באופן שיהי' מובן גם ל"חוקר" שערך את החקירה, ולכן לא השיב לו ע"פ שכל, אלא עי"ז שפרץ בצחוק... בהסבירו אח"כ ששמחה ממתיק דינים!
"מענה" כזה – אינו ע"פ שכל, אלא באופן שמבטלים את השאלה ללא הבנה והסברה, בראותו שצוחקים על השאלה, כך, שמלכתחילה אין מקום לשאלה כזו!
יש ענין שיכולים להתווכח אודותיו אם הוא מתקבל בשכל או לא, ויכול להיות ש"מר אמר חדא", ויש לו בר-פלוגתא; אבל יש ענין שאין לו מקום בשכל כ"כ עד שאין לו מה לענות על זה... ואינו צריך כלל לענות על זה במילים, כיון ששאלה זו היא ללעג אצלו!
ובכן: פעולת המענה על כל השאלות ע"י הבנה והסברה – היא באופן של "הגדיל"; ואילו פעולת ה"מענה" ע"י הצחוק (ללא הבנה והסברה) – היא באופן של "הפליא", שזהו דבר פלא שנתקבל הדבר לבטל את השאלות והטענות כו'.
יג. וכן הוא בנוגע לשאלה האמורה לעיל:
כאשר צריכים להפיץ "צדקה ומשפט" בחוג שאינו אוחז בזה עדיין, ואעפ"כ אומרים שצריך לעשות זאת, ולא רק בגלל שצריך למסור נפשו, אלא מתוך וודאות שסוכ"ס תהי' ידו על העליונה [כפס"ד הידוע דב"ד של מעלה לאחרי הגאולה (כפי שכבר נדפס ברשימות של רבינו נשיאנו47 )] – הרי זה יכול להיות בב' דרכים:
דרך אחת – באופן ד"הגדיל", היינו, שסוכ"ס יכולים להסביר זאת להזולת גם ע"פ שכל;
ודרך נוספת – באופן ד"הפליא", והיינו, שכאשר רואים שאי אפשר להסביר זאת ע"פ שכל, אזי מראים לו דבר פלא, כך, שבין אם הוא מבין זאת בשכל ובין אם לאו, מוכרח הוא להכיר שכן הוא הדבר.
יד. ובפרטיות יותר:
כאשר רוצים הסברה בהבנה והשגה, כיצד יכולים סוכ"ס לפעול בעולם, שהקליפות גוברים בו, שהנהגתו תהי' "בשלום", ובאופן ד"עזוב תעזוב עמו", לעבוד ביחד עם אלו שרוצים להפיץ "צדקה ומשפט", ולעבוד ביחד עם אלו שדורשים ענינים של מסירות-נפש וכיו"ב – ישנה ההסברה בזה באופן ד"הגדיל":
כאשר מדובר אודות אלו שצריכים לפעול עליהם להתנהג ע"פ "צדקה ומשפט", ועד שבנוגע לחלק מהם יש צורך להתנהג באופן הפכי מאשר "חושך שבטו שונא בנו"32 – אין זה באופן שאצלם ישנו מחנה גדול, ואילו כאן ישנו מחנה קטן;
האמת היא, שעד כמה שיהי' גדלו של המחנה שצריך להתייגע כדי לשנותם ולפעול עליהם לקבל את הדרך "לעשות צדקה ומשפט" "בארץ" – גדול יותר המחנה שכבר אוחזים בזה, כי, סוף-סוף, גם אלו שצריכים להשפיע עליהם, הנה מצד העצם והפנימיות, מרגישים גם הם שצריכה להיות ההנהגה ע"פ "צדקה ומשפט", אלא שהתאווה והרצון הם כמו "השוחד יעור"48, שמטה את השכל, כך, שאינו יכול להתאפק, ורוצה לעשות דבר שבא לו בקלות, כדי למלא תאוותו ורצונו.
וכמבואר בספרי מוסר49 ההוכחה על זה – שמיד לאחרי מילוי התאוה והרצון, ברגע שלאח"ז, אינו מרוצה מעצמו, ותמה על כך שעשה דבר כזה.
וע"ד שמצינו בירושלמי50 על הפסוק2 "פדה בשלום נפשי .. כי ברבים היו עמדי", שגם אנשי אבשלום היו מתפללים שדוד ינצח במלחמה.
ועד"ז בנוגע לאומות העולם – שגם אלו שמתנהגים היפך ה"צדקה ומשפט", הנה אצלם גופא ישנו הענין שבפנימיותם רוצים שיהי' מעמד ומצב של "צדקה ומשפט" – "לגרמייהו"51, או מאיזו סיבה שתהי', שכן, כאשר שואלים אותו אם הוא רוצה שיתנהגו היפך ה"צדקה ומשפט" כלפי בנו, אחיו או אביו, אזי "תופס" שאין זה הסדר הראוי!... וכך מביאים אותו סוכ"ס למחנה הרצוי, שלא זו בלבד שלא יפריע, אלא אדרבה – "עזוב תעזוב עמו".
וכמדובר כמ"פ שאמיתית הענין של תעמולה ("פּראָפּאָגאַנדע") היא – לא באופן שפועלים על הזולת שיקבל שיטה וסברא חדשה שבאה אליו מבחוץ, אלא הדרך הטובה ביותר היא – שמגלים אצלו שהוא בעצמו סבור כך, אלא שלא הבחין, מפני שהביט לכיוון אחר, ולכן לא שם לב שזוהי בעצם השיטה שלו!
וזהו הענין ד"הגדיל" – למצוא את הדרך להסביר ע"פ שכל [כל זמן שעדיין לא מושקעים כ"כ בענינים בלתי-רצויים, כך, שהשכל יש לו עדיין דעה...], שגם הוא יבין שצריך לרצות "צדקה ומשפט", כאמור לעיל, שלולי זאת, יזיק הדבר לו ולבני ביתו ולעניניהם.
טו. אמנם, גם כאשר מדובר בנוגע לענינים גשמיים, וענינים שבין אדם לחבירו, שיכולים להסביר לו שאם יתנהג ללא "צדקה ומשפט", עלול הדבר להזיק לבנו, אחיו או אביו, שיתנהגו עמהם כפי שהוא מתנהג לאחרים – אין זה מספיק עדיין, שהרי הכוונה היא שההנהגה "לעשות צדקה ומשפט" תהי' לא רק בגלל שזוהי טובת הגוף, וזוהי טובה עבור בנו, אחיו או אביו,
– כי, באופן כזה לא יודעים אם יהי' קיום לדבר, שהרי יכול להיות שלפתע פתאום תתעורר אצלו התאווה והרצון בתוקף גדול כ"כ עד שהשכל לא יוכל לעמוד נגדם –
אלא הענין ד"לעשות צדקה ומשפט" צריך להיות מיוסד על כך שזוהי "דרך ה'", היינו, שכך צוה הקב"ה, ולכן צריכים לקיים זאת,
ואז, הנה גם כאשר חושב שהוא פיקח דיו להתחמק מכל עונש, כיון שאף אחד לא ידע שהוא עשה זאת וכו' – הרי רק מבני-אדם יכולים להתחבא, אבל מהקב"ה אי אפשר להתחבא, וכמ"ש52 "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו" (בתמי').
וא"כ, עדיין נשאלת השאלה: בשלמא בנוגע לענין ד"הגדיל" – יש ביכלתו להסביר להזולת שגם הוא ירצה "צדקה ומשפט" כדי שלא ינזק; אבל איך מסבירים לו את העיקר, שהענין ד"לעשות צדקה ומשפט" צריך להיות קשור עם "דרך הוי'", "הגדיל ה' לעשות בארץ"?!
טז. והמענה על זה הוא – הענין ד"הפליא":
מראים לו בחייו הפרטיים, שהי' אצלו דבר פלא, שבזה ראה בעצמו את נפלאות הבורא, כך, שמוכרח להגיע לידי הכרה שאין זה מצד חוקי הטבע, כיון שמצד חוקי הטבע אין נתינת-מקום למאורע כזה, ואין זה אלא מצד כח עליון, שבא מהקב"ה, שהוא בעה"ב בעולם.
אמנם, כאשר מביאים ראי' מחייו של איש פרטי, יכול לטעון שזהו הסבר בנוגע אליו, אבל מהי ההוכחה שהקב"ה הוא בעה"ב בכל העולם?
ובכן, כאשר מדובר אודות מאות מליוני אנשים שהיו במעמד ומצב של עבודת פרך, מבלי שתהי' להם אפשרות להלחם נגד זה, ויציאתם מעבודת פרך לא היתה עי"ז שהרימו את נס המרד, וניהלו מלחמה "ברכב ובסוסים", אלא זהו ענין שבא מבחוץ, לא מצד עבודתם ולא מצד המרץ שלהם, ומתבוננים בזה: איך יכול להיות מאורע כזה? – הנה בדרך הטבע אין לזה מקום! במשך מאות שנים עסקו בעבודת פרך, ללא תשלום, ולא היו ענינים שיבלבלו מצב זה. ואעפ"כ, הנה "לב מלכים ושרים ביד ה'"53, ולפתע קמה תנועה שהביאה סוכ"ס לביטול העבדות פרך, בשם ה"צדקה ומשפט", ובגלל ההסברה שצריך לציית להקב"ה.
וזהו הענין ד"הפליא" – בהוספה לענין ד"הגדיל" – ידיעה והכרה שזהו ענין שבא ע"י הקב"ה, הן בחייו הפרטיים של כאו"א, שבודאי ראה השגחה פרטית, ואם רק אינו רוצה לרמות את עצמו, יש לו כו"כ מאורעות כאלו; ועאכו"כ כאשר מדובר אודות מאורע הנ"ל שנוגע למליוני אנשים, כמבואר ומסופר בארוכה בספרי דברי הימים.
יז. וכל זה מודגש יותר בבוא היום בשנה שבו הי' הענין ד"הגדיל ה' והפליא לעשות בארץ",
– כמבואר בכתבי האריז"ל54 שלתקופת השנה חוזרים ונעשים כל ההמשכות וההשפעות כפי שהיו בפעם הראשונה, וכן הוא גם כפשוטו, שיום השנה הוא הזמן לחידוש הזכרון מתוך חיות ואור מיוחדים, על מנת להאיר גם את החיים בהוה –
כפי שהי' אצל רבינו הזקן, שרבים היו צריכים לו55, ועד"ז נעשה גם אצל כל אחד מה"רבים" בכל הדורות שלאח"ז – לא רק הענין ד"הגדיל", אלא גם הענין ד"הפליא",
ובאופן שאין זה נשאר בד' אמות שלו, בחייו הפרטיים, חיים רוחניים שלו, אלא גם – כמ"ש רבינו הזקן – "לעשות בארץ", ועד שנמשך ומתפשט גם בין אומות העולם.
ועי"ז נעשה נקל יותר למלא בשלימות את העבודה והתפקיד של הפצת צדק ויושר, ועד שנעשה מעמד ומצב שהם עצמם מסייעים להפיץ את הצדק והיושר, "לעשות צדקה ומשפט" – שזהו הענין ד"פדה בשלום גו'", כאמור, שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד,
וזוהי גם ההכנה לקיום היעוד56 "לתקן עולם במלכות שד-י", בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ופרצת"].
* * *
יח. האמור לעיל אודות הענין ד"פדה בשלום", שזהו בדוגמת תורת הבעש"ט על הפסוק "עזוב תעזוב עמו", שצריך לפעול על הגוף, שביחד עם הנשמה יעסוק בעבודת ה' בלימוד התורה וקיום המצוות – שייך במיוחד לרבינו הזקן, המייסד והנשיא הראשון של תורה חסידות חב"ד57, כהפתגם הידוע58, שהבעש"ט אמר שצריכים לעשות זאת, ואילו רבינו הזקן הראה איך שיכולים לעשות זאת, ועוד זאת, שכל עניני התומ"צ צריכים להיות חדורים בחב"ד שבמוח, היינו, שיש לעשות זאת (לא רק מצד המדה שבלב, אלא) מצד השכל שבמוח ששליט על הלב59, שלכן פועלים חב"ד על חג"ת, ואז, גם הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה הם מתוך אור וחיות ושלימות.
וכיון שאצל רבינו הזקן הי' היסוד וההתחלה – הרי מובן שאצלו יש למצוא את כל הענינים במעשה בפועל; ולאח"ז הי' זה אצל כל נשיא בקו שלו או בענין המיוחד שלו, וכמדובר כמ"פ60 שכיון שכל נשיא נקרא בשם "מאור", יש לכל אחד ענין עצמי שלו, וכמו מצוה דהוה זהיר בה טפי61 (כפי שמצינו בנוגע לנשמה פרטית, וכן הוא גם בנוגע לנשמה כללית, שהרי ענין זה הובא בגמרא61 בנוגע ליהודים כאלו שהיו נשמות כלליות).
וכמו"כ מצינו אצל רבינו הזקן הדגשה מיוחדת בנוגע להנקודה האמורה לעיל שכל הענינים צריכים להיות באופן ד"בשלום" – שכל כחות הנפש וכל כחות הגוף חדורים בכל ענין של עבודה, "בכל דרכיך"62, כפי שנמשך גם בגלוי בכל כח ואבר כפי ענינו.
ואע"פ שכל אחד מצווה על זה, ובלשון רבינו הזקן באגה"ק63 ש"כל אדם מישראל צריך לבוא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצות התורה .. לבד מצות התלויות במלך שהוא מוציא כל ישראל כו'" – הרי בפועל יש ענינים שעושה אותם בגלוי, ויש ענינים שהעשי' שלהם היא באופן ש"כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'"64, ועד"ז בכמה אופנים שעל ידם יכולים להחליף ענין מסויים (מלבד המצוה דהוה זהיר בה טפי, שצריכה להיות בפועל בהידור יותר כו'); ואילו אצל רבינו הזקן – מצינו שעסק בכל הענינים בגלוי במעשה בפועל, שזהו דבר פלא שלא מצינו אפילו אצל הנשיאים ממלאי מקומו.
יט. ומהדוגמאות שבזה:
בנוגע לקריאת התורה – ישנם כמה הלכות הקשורות עם כללי הדקדוק, טעמי הנגינה וטעמי ההפסק וכו'. ובכן: ישנו מי שמקיים זאת ע"י לימוד הלכות קריאת התורה, אבל קריאת התורה עצמה – שומע ממישהו אחר. אבל בנוגע לרבינו הזקן – מצינו שגם למד הלכות קריאת התורה, דקדוק וטעמי הנגינה, וגם הי' בעצמו "בעל-קורא" בפועל65. ועד"ז בנוגע לתקיעת שופר – שהי' בעצמו הבעל-תוקע66.
וכמו"כ מצינו בנוגע לענין השיעורים והמדות בתורה:
יש שיעורים ומדות שהם ברורים, ויש גם שיעורים ומדות – הלכה למשה מסיני – שיש בהם ספקות, וצריכים למדוד כדי לידע השיעור בדיוק כו'; אבל אעפ"כ, לא כל תנא ואמורא התעסק בעצמו במדידת השיעורים, וכפי שמצינו בגמרא67 "אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים הי'", אבל לא כל אחד התעסק בזה. – לימוד ההלכות, הי' אצל כל אחד מהם, ועד שגם איש פשוט לומד זאת; אבל למדוד בעצמו – אין זה ענינו של כל אחד לעשות זאת במעשה בפועל. וגם אצל רבותינו נשיאינו לא מצינו שעסקו בעצמם במדידות שיעורים ומדות שבתורה.
אבל בנוגע לרבינו הזקן – הנה גם מדידת השיעורים היתה אצלו במעשה בפועל, כפי שכותב אחיו בספרו שארית יהודה68 שרבינו הזקן מדד בעצמו שעורות ומטבעות כו', כדי לידע בדיוק את השיעורים הקשורים עם שעורה או מטבע כו', ובהתאם לכך קבע הלכה למעשה בפועל, וכמובא בשו"ת הצ"צ69 כמה ענינים מהמדידות שמדד רבינו הזקן בעצמו.
ועד"ז בנוגע לענין ד"ואהבת לרעך כמוך"21 – שזהו יסוד ו"כלל גדול בתורה" (כלשון הספרא70, ועד"ז בגמרא71 ), אבל, גם בענין זה יש שעושים זאת במדידה והגבלה, ויש שעושים זאת אפילו למעלה ממדידה והגבלה; ואילו אצל רבינו הזקן מצינו הנהגה מיוחדת בזה, בשייכות להתחלת חיי הנישואין:
ובהקדמה – שבעת הנישואין נעשית שלימות מציאות האדם, שהרי עד אז אינו אלא "פלג גופא" (כדאיתא בזהר72 ), ואילו בעת הנישואין נעשה הענין ד"זכר ונקבה בראם גו' ויקרא את שמם אדם"73, שאז נעשה "אדם" (כדרשת הגמרא במסכת יבמות74 ).
והנה, נוסף על ההכנה הרוחנית לחיי נישואין, שישנה בודאי אצל כל אחד – קשור ענין הנישואין גם עם ענינים גשמיים, כולל גם ענין הנדוניא (כפי שהי' נהוג אז, ומקדמת דנא).
ובכן: אצל רבינו הזקן הי' היסוד בחיי הנישואין בנוגע לממונו ונכסיו – שלא יאמרו לו דעה מה לעשות עם כספי הנדוניא, אלא יוכל לעשות בהם כרצונו. וכיון שהיו חפצים בהשידוך, הסכימו גם לתנאי זה, אע"פ שראו שיש לו הנהגה משלו...
מה עשה רבינו הזקן בכספי הנדוניא? – מספר רבינו נשיאנו75, שנטל את כל הסכום שקיבל, והשתמש בו לאפשר ליהודים להתפרנס ממלאכה שעושה פירות, עי"ז שנתן להם הכסף – חלק במתנה וחלק בהלואה, ורכש עבורם מכונות שונות וכלי אומנות הדרושים לכך שכל אחד יוכל להסתדר ולהתבסס במלאכה המפרנסת את בעלי', וזאת – למרות שע"פ דין צריך ליתן רק מעשר, שזוהי מדה בינונית, ומצוה מן המובחר – חומש76 (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק77 ), אבל לא את כל הסכום.
וזו היתה שיטתו של רבינו הזקן ויסוד חייו עוד קודם שנעשה נשיא – כפי שהתחיל לנהוג כבר בהיותו בר-מצוה, כידוע בדברי ימי חייו78, ועאכו"כ בחיי הנישואין, כאמור, שהכסף הראשון שקיבל, השתמש בו עבור הענין שהוא "כלל גדול בתורה" – שמסרו כולו כדי לעזור ליהודים להתבסס ולהתפרנס במלאכה המפרנסת את בעלי'.
ועד"ז בכו"כ פרטים נוספים בחייו.
כ. והענין בזה:
ברור הדבר שכל הנשיאים, ואפילו החסידים, היו זהירים – ובאופן דזהיר טפי – בכל הענינים האמורים; אבל באופן כזה, שהחיים המעשיים בפועל, במעשים שבכל יום, יהיו ביטוי והתגלמות ודוגמא בפועל של השיטה שלומד לעצמו ולתלמידיו – מצינו באופן בולט אצל רבינו הזקן.
ובפרטיות – הן בנוגע ללימוד התורה, "העוסק בתורה", כאמור לעיל בנוגע לקריאת התורה, ועד"ז בנוגע למדידת השיעורים בתורה,
הן בנוגע ל"גמילות חסדים" – כאמור לעיל שהתחיל במסירת כל הנכסים עבור הענין ד"ואהבת לרעך כמוך",
ועד"ז בנוגע לענין ד"מתפלל עם הציבור" – כב' הפירושים שבזה: (א) תפלה בציבור כפשוטו, (ב) לאסוף ולקבץ את כל עשר כחות הנפש79 – כידוע אופן העבודה של רבינו הזקן בעבודת התפלה, ועד שידוע סיפור החסידים80, שבמקום שבו התפלל רבינו הזקן בבית-הכנסת כיסו את הקירות מסביב בחומר רך, כיון שמצד גודל ההתעמקות וההתפעלות בהתבוננות בעבודת התפלה הי' עלול להגרם נזק לאברי הגוף!...
וכאמור, שכך הי' גם אצל כל הנשיאים, אבל באופן שיהי' כן בכל הפרטים, בכל ג' הקווין ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", ובכל א' מהם במעשה ובשלימות – מצינו זאת אצל המייסד, רבינו הזקן, בעל הגאולה והשמחה.
כא. ויש להוסיף בהאמור בנוגע לענין ד"ואהבת לרעך כמוך":
כשם שהי' אצלו הענין ד"ואהבת לרעך כמוך" בנוגע לענינים גשמיים, כמו"כ הי' אצלו הענין ד"ואהבת לרעך כמוך" בנוגע לענינים רוחניים – שהרי הענין ד"ואהבת לרעך כמוך" צריך להיות הן בנוגע לנשמה של "רעך" והן בנוגע לגוף של "רעך".
וענין זה מודגש ב"עשר זכותים" של רבינו הזקן הקשורים עם גאולתו81 – שרובם ככולם הם בענינים רוחניים.
ולדוגמא – חיבור השולחן-ערוך, כידוע82 שרבינו הזקן הוא זה שבו בחר הרב המגיד ללקט ולקבץ מכל השקו"ט של הראשונים והאחרונים את כל הדינים למעשה בפועל, וכידוע הסיפור83 שרבינו הזקן הביע דאגתו מגודל האחריות שבדבר, ואעפ"כ, לא התחשב עם האחריות, וכתב ו"בנה" את השולחן-ערוך, כפי שנקרא בכל המדינות בשם: "שולחן ערוך הרב" ["הרב" סתם, וכבר יודעים למי הכוונה...], שזהו ענין שממנו אורה יוצאה84 – הוראה לכל אחד ואחת מישראל בחיי היום-יום, שלכן הנה רובו ככולו ממה שנשמר הוא חלק אורח חיים, וכן "הלכות הצריכות מלוקטות" מחלק חו"מ, שהם בעיקר ענינים הנוגעים בחיי היום-יום, כפי שרואים בפועל.
– ישנם אמנם גם פסקי דינים של אדמו"ר האמצעי, וכן פסקי דינים ושאלות ותשובות בריבוי מהצמח-צדק, וכמו"כ ישנם שאלות ותשובות מאדמו"ר מהר"ש (שלא נדפסו)85, ועד"ז גם מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ובפרט בהלכות מקוואות86, ועד גם מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (עוד קודם שנעשה נשיא) – שאלות ותשובות בנוגע לשחיטה וכו'87 ;
אבל שיהי' באופן שנתפשט בתפוצות ישראל ונתקבל אצל רוב הציבור – שאז הרי זה נעשה ענין שיש בו התוקף של מצות עשה ומצות לא תעשה, כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות ממרים בנוגע לסנהדרין – מצינו זאת בנוגע לשו"ע של רבינו הזקן דוקא.
ועד"ז בנוגע לעניני פנימיות התורה – חיבור ספר התניא,
והרי גם ענין זה שייך לכל בנ"י, כהלשון הידוע שכותב רבינו נשיאנו ברשימותיו88, שהגדול שבגדולים אינו יודע זאת עד תמציתו, ולאידך, הנה זה שייך גם לפשוט שבפשוטים שיכול ליקח מזה כו', שזהו גם מה שספר התניא נקרא בשם "ספר של בינונים", כי, "מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך" (כפי שמסביר רבינו הזקן בתניא89 ), והיינו, שלא זו בלבד שזוהי "מדת כל אדם" בכח, אלא גם בפועל הרי זה באופן ש"אחרי' כל אדם ימשוך" (אם הוא רק מאלו ש"אתם קרויין אדם"90 ).
כב. אך עדיין נשאלת השאלה: מי ידמה לו ומי ישוה לו לרבינו הזקן, ובלשון התניא91 : "מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו'"?!
ובפרט ע"פ מ"ש הצמח צדק92 "כשם שבין קדשי קדשים לחולי חולין (כלשון הירושלמי93 ) כך גבהו דרכיו מדרכינו"! – והצ"צ כותב זאת לא במאמר חסידות, אלא בשאלה ותשובה ע"פ נגלה, אפילו כאשר צריך לחפש הבנה והסברה בדברי רבינו הזקן!...
אבל אעפ"כ, כיון שהנהגה זו של רבינו הזקן היתה באופן שנודע הדבר לדורותיו אחריו עד לדורנו זה, הרי בודאי ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"94, והכוונה בזה היא – ה"בכן" שבדבר, "המעשה הוא העיקר".
והענין בזה:
כיון שרבינו הזקן הי' רועה נאמן, ו"מה להלן כו' אף כאן עומד ומשמש"95, כך, שגם עתה הוא רועה נאמן, הרי בודאי, שאצל כל ההולך בעקבותיו – שבזה נכלל כל אשר בשם ישראל יכונה, כפי שרצה רבינו הזקן שהשיטה שלו תהי' שייכת ונוגעת לכאו"א מישראל בכל קצוי תבל, באופן שזוהי השיטה שלו שסוכ"ס יגיע אלי' (כנ"ל ס"א) – צריך להיות "שמץ מנהו"91 מאורח-חייו של בעל השיטה, שבמשך חייו המשיך במעשה בפועל כללות שיטתו ופרטי שיטתו.
וכל הרוצה – יכול לקחת ולנצל זאת, ולקחת מזה אור וחיות בעבודתו הפרטית, כיון שזהו בדוגמת "ננס" שיש לו עסק עם "ענק" (אפילו אם אינו עומד על גבי הענק, אלא יש לו רק עסק עמו)96, שאז יכול לפעול גדולות ונצורות,
ועד – כלשון האגרת די"ט כסלו: "הפליא הוי' והגדיל לעשות בארץ" – לפעול בארץ, בארציות וחומריות שלו, ועד "בארץ" כפשוטה.
וה"בכן" למעשה בפועל – להפיץ את תורת בעל הגאולה בכל מקום שידו מגעת, וזה יהי' הכנה והקדמה קרובה לפעול את קיום היעוד97 "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" (שבזה חותם הרמב"ם ומסיים את הפרקים בהלכות מלכים שבהם מדובר אודות משיח וימות המשיח), בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
* * *
כג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה א"ר אושעיא כו' צדקת פרזונו בישראל גו'.
* * *
כד. המדובר בהמשך למאמר98 בענין "פרזות תשב ירושלים"99 (בשייכות להענין ד"הנצח זו ירושלים", כדברי הגמרא במסכת ברכות100 ) – נכלל במאמר. ובסיום הענין אמר:
אמנם, ההכנה לכל זה צריכה להיות ע"י מעשה האדם – עי"ז שיהודי פועל על עצמו שהוא מצדו מוכן להוציא את עצמו מן הגלות, ולבוא למעמד ומצב ד"פרזות תשב ירושלים", ואז, ניכר הדבר ממילא בכל סביבתו – שלא יכול להיות באופן אחר!...
ולכן, הנה מבלי הבט על כך שנמצאים עדיין בחושך כפול ומכופל, הנה כאשר הקב"ה נותן את ירושלים לבנ"י, עליהם לדעת שזוהי "עיר שחוברה לה יחדיו"101 – כל החלקים של ירושלים,
– וזהו הענין ד"מנוחה" ו"נחלה", כדברי הגמרא במסכת זבחים102 : "רבי שמעון בן יוחי אומר זו וזו ירושלים". [ויש להעיר על הפלא שבדבר – שאע"פ שהכוונה היא על ביהמ"ק, מ"מ נאמר הלשון "ירושלים"] –
וסיבת התוקף שלו היא – בגלל שקיבל זאת מהקב"ה, ובלשון הכתוב103 : "אני אהי' לה גו' חומת אש סביב", ולא רק בעבר, אלא עכשיו הוא "לה גו' חומת אש סביב".
ואז נעשה כן בפועל – ע"ד מ"ש רבינו הזקן באגרת שלו: "הפליא הוי' והגדיל לעשות (ובאופן שנמשך ומתגלה) בארץ", וכפירוש הפשוט בזה – שגם גוים ראו זאת.
וכאמור לעיל (סי"ז) – זכרון בתורה אינו רק לזכור מה שהי' בזמנים שעברו, באופן שנשאר רק הזכרון ("דערביי בלייבט דאָס"), אלא כל ענין בתורה נוגע גם בהוה, ומכאן ולהבא, ובמעשה בפועל – שיומשך בשלימות היראה104, ועי"ז תהי' אצלו השלימות בלימוד התורה וקיום המצוות,
ובמילא הרי זה יתן לו את התוקף בנוגע לענין ד"פרזות תשב ירושלים", כיון שטוען ש"אני אהי' לה גו' חומת אש סביב", ולכן, כאשר "אנחנו בשם הוי' אלקינו נזכיר"105, אזי "דידן נצח"106, בנוגע ל"הנצח זו ירושלים", ובאופן ד"פדה בשלום נפשי" – שזוהי הדרך היחידה למנוע מלחמה – למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה, ע"י ההתחזקות ביראת הוי' בשלימות (ענינה של ירושלים)104, ובאופן שהיראה לא נשארת מדה שבלב בלבד, אלא נמשכת במעשה בפועל, והרי בשעה שיהודי ירא מהקב"ה, ובפרט יראת הרוממות, אזי מקיים בשמחה ובטוב לבב כל ציוויי הקב"ה, ועד שזה פועל הענין ד"הפליא הוי' והגדיל לעשות בארץ".
כה. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כיון שניגנו קודם ניגון שמח, וישנם התיבות "פרזות תשב ירושלים" – הנה מהנכון שהבעלי-מנגנים יתאימו את הניגון לתיבות הנ"ל107, וינגנו ניגון זה עוד הפעם ביתר שאת וביתר עוז, שהרי זה ניגון של שמחה.
ויהי' זה בדוגמת "שמחת עולם על ראשם"108 – כמו בגאולה האמיתית והשלימה, עלי' נאמר "כי לא בחפזון .. תלכון כי הולך לפניכם הוי'"109, ולכן "בשובה ונחת תושעון"110.
ואע"פ שנמצאים בחושך כפול ומכופל של הגלות המר – עומדים הכן, עם התורה ומצוות, והעיקר, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"111, לצאת לקראת משיח עם כל ה"כלי זיין" של תורה ומצוותי',
ועי"ז ניתן כח ב"כלי זיין" כפשוטם שיפחידו את האויב, ועד למעמד ומצב ש"אין מחריד"112, שלא קיים כלל מי שיכול להפחיד את בנ"י, "כי נפל פחד היהודים עליהם"113,
ומובן טעם הדבר – שהרי גם גוי מצווה להאמין בה' [יש רק פלוגתא אם יכול להיות אצלו ענין השיתוף אם לאו114 ], ולכן, כשאומרים לו ש"אני אהי' לה גו' חומת אש סביב", והוא רואה שאכן מתכוונים לכך באמת, אזי אינו מנגד,
ובמילא – "פרזות תשב ירושלים" בפנימיות, וגם בגלוי, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[ואח"כ אמר: עכשיו יבואו ה"מנגנים", ויתאימו את הניגון עם התיבות].
* * *
כו. בהמשך להמדובר אודות "פרזות תשב ירושלים", כפי שיהי' בקרוב בביאת משיח צדקנו, עם כל הפרטים והדיוקים שבזה (כולל גם ההכנה לזה עתה),
הרי כיון שהגאולה העתידה בביאת המשיח היא ע"י תשובה (כמבואר בגמרא במסכת סנהדרין115, וכן במדרשים בכ"מ116 ),
– יש רק פלוגתא בין ר' אליעזר ור' יהושע באיזה אופן תהי' התשובה, אבל לכו"ע הרי זה ע"י תשובה, ובפרט בימינו אלה שכבר יצאנו י"ח בנוגע לענין ש"הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה", ובמילא יכול להיות כבר הענין ד"מיד הן נגאלין", כפי שפוסק הרמב"ם117, וכפי שרבינו הזקן מדייק ומוסיף באגרת התשובה118 : "תיכף ומיד" –
הנה כאן המקום להזכיר אודות המדובר119 בנוגע ללימוד אגרת התשובה.
כז. וכיון שהסדר הוא שבי"ט כסלו מסיימים חלוקת הש"ס, ומתחייבים (בלי נדר) לחלק את הש"ס לכל המשתתפים על מנת לסיימו לי"ט כסלו הבא – יערך עתה סיום על מסכת יומא, שסיומה בפרק יום הכיפורים, שזהו זמן התשובה (כמ"ש הרמב"ם120 ש"אע"פ שהתשובה .. יפה לעולם .. יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל כו'").
ואף שכבר נערך פעם סיום על מסכת יומא121, הנה עתה יערך הסיום על ענין שאודותיו כותב רבינו הזקן שהוא "בסוף יומא".
ולהעיר, שזהו אחד הפלאים בהתחלת אגרת התשובה – שרבינו הזקן מתחיל "תניא בסוף יומא"122, אע"פ שברייתא זו היא בדף פ"ו, ועד סוף המסכת יש כמה דפים באמצע (ועד"ז בפרקים שלאח"ז123, מביא רבינו הזקן ש"עון בית עלי בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמ"ח, כדאיתא בספ"ק דר"ה", אע"פ שסוף הפרק הוא לאחרי ארבע דפים124 ).
וכנהוג בסיום – אומרים גם ענין בנגלה דתורה.
וכידוע הגדרים בזה – כפי שכותב הצ"צ בא' מתשובותיו, שפנימיות התורה יש לה גדרים וכללים משלה, ונגלה דתורה יש לה גדרים וכללים משלה, ואין להשתמש מזה על זה125, אא"כ מצינו שגם במקום השני ישנו כלל ש"נשתלשל" והוא בדוגמת הכלל שישנו במקום הראשון [וכן במקום שיש ספק בנוגע לפס"ד ע"פ נגלה, פוסקים ע"פ מ"ש בזהר, כמבואר בכללי הפוסקים126 ], אבל ה"מושגים" וה"מונחים" (כפי שרגילים לומר בימינו) וה"גדרים" של פנימיות התורה, אין להשתמש בהם בנגלה דתורה,
וגם אין הכרח בדבר – דכיון שהתורה היא "תורה אחת", וגם הפשט שבתורה נמשך ומשתלשל מרמז דרוש וסוד [כדאיתא בכתבי האריז"ל127 שד' האופנים דפרד"ס שבתורה הם כנגד ד' העולמות אצילות בריאה יצירה עשי', שמשתלשלים זמ"ז, כך שעולם העשי' בא ע"י השתלשלות מעולם האצילות], הרי מובן, שכאשר מחפשים, מוצאים בנגלה דתורה את הכלל והגדר המתאים לאותו כלל וגדר כפי שהוא בפנימיות התורה, אם כי בנוסח אחר, אבל תוכנו חד הוא.
כח. הביאור בדברי רבינו הזקן128 "תניא בסוף יומא שלשה חילוקי כפרה129 כו' עבר על מ"ע כו' מל"ת כו' כריתות ומיתות ב"ד כו' עכ"ל הברייתא", ואינו מביא הבבא דחילול השם, והיינו, שג' חילוקי כפרה הם (לא מל"ת, כריתות ומיתות ב"ד, וחילול ה', כפירוש המהרש"א130, אלא) מ"ע, מל"ת, וכריתות ומיתות ב"ד, כי, אף ש"כפרה" אינה עצם התשובה (שהיא "עזיבת החטא בלבד" – בנוגע להנהגת האדם מכאן ולהבא, ולא החרטה על העבר131, הוידוי ובקשת כפרה, ואפילו לא הכפרה), הרי היא שלימות התשובה132, ולכן, אף שבכפרה כשלעצמה יש "ארבעה חילוקי כפרה" (כדברי ר' מתיא בן חרש), הנה בענין הכפרה בשייכות למצות התשובה יש רק "שלשה חילוקי כפרה" (כדברי ר' ישמעאל), שבהם הכפרה היא מחיים (ככל המצוות שקיומם ע"י נשמה בגוף דוקא133 ), משא"כ (ובלשון הברייתא: "אבל") חילול השם, שהכפרה היא רק לאחר מיתה ("לא יכופר עד ימותון"), בנוגע לנשמה בלבד134 (אף שגם בחילול השם יש אופנים שעל ידם יכולה להיות כפרה מחיים135, וכמו עי"ז שמחזיר בתשובה את אלו שהושפעו ממנו כו'136 ) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס137 בלקו"ש חי"ז ע' 194 ואילך.
כט. ומכאן באים להמדובר לעיל138 אודות הדבר פלא שרואים שיש דמיון ושוויון בין ג' הענינים דתשובה תורה ותפלה:
בנוגע לתשובה – העיקר הוא עזיבת החטא, שיגמור בלבו כו', שזהו ענין שבמחשבה; וביחד עם זה, צריך להיות גם ענין הדיבור – וידוי דברים, ולא עוד אלא שבמנין המצוות139 מונה הרמב"ם דוקא את ענין הדיבור שבתשובה, ולא את ענין המחשבה שבזה.
וכן בנוגע לתורה – העיקר הוא הבנה והשגה, והראי' – מהפס"ד של רבינו הזקן בשו"ע ס"נ140, ש"אם אומר המשנה ואינו מבין אינו נקרא לימוד כלל", ובמילא אינו יכול לברך על זה ברכת התורה (ורק בנוגע לתושב"כ יש גדר ודין מיוחד, ששייכת גם למי שלא ידע מאי דקאמר141 ); ואעפ"כ, אם הלימוד הוא במחשבה ועיון בלבד, הרי אף שמבין היטב, ועד שהגיע "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא"142, הנה כל זמן שהלימוד לא בא בדיבור, אסור לו לברך "אשר בחר בנו .. ונתן לנו את תורתו", כיון שאין זה הענין דלימוד התורה. ובנוגע למנין המצוות, נמנה דוקא הדיבור בתורה, ולא ההבנה וההשגה143.
וכן בנוגע לתפלה: עיקר ענין התפלה הוא "עבודה שבלב"144, כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות תפלה: "מצות עשה להתפלל בכל יום .. שנאמר145 ולעבדו בכל לבבכם .. עבודה שבלב זו תפלה", ומובן, ש"לב" שייך להבנה והשגה דוקא (ולא לדיבור). וכן פוסק הרמב"ם146 (מיוסד על גמרא מפורשת147 ) בנוגע ל"כוונת הלב" בתפלה, ש"כל תפלה שאינה בכוונה (דהיינו148 ללא הכוונה הכללית ד"דע לפני מי אתה עומד"149 ) אינה תפלה"; ואעפ"כ, הפירוש של תפלה (מלשון "ויפלל"150 ) בכל מקום בתושב"כ הוא – ענין של דיבור, שלכן צריכה להיות התפלה בדיבור דוקא, ואדרבה: אם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו, יצא ידי חובתו (מלבד פסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה של שמו"ע (ברכת אבות), ובזמן הזה, מקילים גם בענינים אלו, כפס"ד השו"ע)151, ורק כמה פרקים לאחרי התחלת הלכות תפלה כותב הרמב"ם ש"כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה".
וזהו הצד השוה שבתורה תפלה ותשובה – שעיקר ענינם לכאורה הוא מחשבה, ואילו במנין המצוות נכלל דוקא ענין הדיבור שבהם.
ל. וכמו"כ מצינו צד השוה ביניהם בנוגע להשיעור – שיש בזה ב' קצוות, מהשיעור למטה ועד להשיעור למעלה:
בנוגע לתשובה – הנה השיעור למטה הוא "עזיבת החטא בלבד", שענין זה יכול להיות ע"י אמירת תיבת אחת: "חטאתי", או אפילו ללא דיבור כלל, אלא רק ע"י הרהור תשובה שהוא בשעתא חדא וברגעא חדא152, וכדברי הגמרא153 שהמקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור הרי זו מקודשת, ובשביל זה מספיק גם משך זמן של אמירת "הרי את מקודשת לי";
ולאידך גיסא, הנה בשביל שלימות התשובה, ישנו השיעור למעלה באריכות גדולה – כפי שמביא רבינו הזקן154 ש"היו מתענים תעניות הרבה מאד כו'", וכן ריבוי קרבנות, כפי שמצינו שבבא בן בוטא הי' מביא בכל יום אשם תלוי155, כך, שע"פ חשבון צדק, לא די בכל "אילי נביות"156 לכפר על כל הענינים, כמבואר בספרי מוסר, ומובן גם בפשטות, שהרי כאו"א מישראל הי' זקוק לתמיד של שחר שמכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערביים שמכפר על עבירות היום157, ובפרט בנוגע לג' העבירות שאין אדם ניצול מהם בכל יום, הרהור עבירה וכו'158.
וכן בנוגע לתפלה:
איתא בגמרא במסכת ברכות159 : "מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והי' מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו, כמה קצרן הוא זה, אמר להם, כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב160 א-ל נא רפא נא לה" – שזהו השיעור למטה, שהוא קטן ומצומצם ביותר; ולאידך גיסא, "מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והי' מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו, רבינו, כמה ארכן הוא זה, אמר להם, כלום מאריך יותר ממשה רבינו כו'", ועד שישנו השיעור למעלה שעל זה אמרו161 "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו".
ועד"ז בנוגע לתורה:
לימוד התורה צריך להיות באופן ד"והגית בו יומם ולילה"40, ועד שאפילו אם יש שעה אחת ביום ש"אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק", הנה "עליו דרשו רז"ל162.. הכרת163 תכרת וגו'" (בעוה"ז ולעוה"ב), כפי שמביא רבינו הזקן בהתחלת ספר התניא, ועד שישנו מעמד ומצב של לימוד התורה באופן ש"לא פסיק פומי' מגירסא", ורק אז יכול להיות בדרגת "בינוני", כמובן מדברי הגמרא בסוף ברכות164 "אמר רבה כגון אנא בינוני", והרי רבה הי' במעמד ומצב ש"לא פסיק פומי' מגירסא"165 ; ולאידך גיסא, תינוק שנשבה לבין העכו"ם, או עם הארץ וכו', יוצא ידי חובתו ע"י פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית, ולא עוד אלא שקיים מצות "והגית בו יומם ולילה", או "לא40 ימוש ספר התורה הזה מפיך"41, והרי "לא ימוש גו' והגית גו'" מורה (לא על ענין קטן ומצומצם, אלא) על כל הרחבות של לימוד התורה!
לא. וענין נוסף שבו מצינו צד השוה ביניהם:
בנוגע לתשובה – הנה גם כאשר ידוע בבירור שלא יתכפר חטאו, וכמו "הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר", שזהו "מעוות לא יוכל לתקון"166, כיון ש"עונו גלוי ונזכר כל זמן שממזר קיים"167, מוטל עליו החיוב לשוב בתשובה ולהתוודות על חטאו.
ועד"ז בנוגע לתורה: בנוגע ללימוד התורה – איתא בגמרא168 (והובא לפסק הלכה בהלכות תלמוד תורה ע"י הרמב"ם169 ורבינו הזקן170 ) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", היינו, ששלימות (גדלות) הלימוד הוא – כשבא לידי מעשה. ואעפ"כ, גם בנוגע לתינוק "בן חמש למקרא"171 שעדיין אינו שייך כלל לענין של הלכה למעשה, ישנו החיוב דתלמוד תורה – "ושננתם לבניך"172 ; ועאכו"כ "בן שלש עשרה למצוות", שלא הגיע עדיין ל"בן חמש עשרה לגמרא"171, אלא לומד רק משנה, שהיא "מדה", אבל לא כמו גמרא ש"אין לך מדה גדולה מזו"173, ואלו שמורין הלכה מתוך משנתן נקראים "מבלי עולם"174 – הנה אע"פ שאינו שייך לפסוק דין הלכה למעשה, הרי הוא מחוייב בלימוד התורה כל היום וכל הלילה.
ועד"ז בנוגע לתפלה175 : בנוגע למצות עשה של תפלה, כותב הרמב"ם176 : "חיוב מצוה זו .. שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם כו'". – "מגיד שבחו של הקב"ה" הרי זה הקדמה לתפלה, אבל התפלה עצמה ענינה בקשת צרכיו. אמנם, בנוגע למילוי צרכיו, אם הקב"ה יקיים בקשתו אם לאו – הרי זה ענין בפני עצמו, ששייך להקב"ה, ובכל אופן, הוא מצדו צריך לקיים את המצוה ולהתפלל, וזאת, אע"פ שתוכן המצוה הוא "שיתפלל האדם ויבקש בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים .. יבקש האדם זה ממנו ית' לבד", כיון שמאמין "שהש"י הוא לבדו המנהיג עולמו .. וכי לו לבדו היכולת להושיע כו'"177, כך, שהוא מקווה שהקב"ה אכן ימלא את בקשתו.
לב. ויש לבאר הטעם לצד השוה בענינים הנ"ל שמצינו בתורה ותפלה ותשובה – שזהו לפי שבשלשתם (הן בתורה הן בתפלה והן בתשובה) נעשה האדם מציאות חדשה:
בתשובה – שאפילו רשע גמור, הנה ע"י הרהור תשובה נעשה צדיק גמור, והרי רשע גמור וצדיק גמור הם שני סוגי אנשים שונים לגמרי, שיש להם דינים וגדרים ומונחים שונים, הן בפשטות ע"פ נגלה, ועאכו"כ ע"פ המבואר בספרי מוסר, כך, שע"י התשובה נעשה אדם אחר וכו' וכו'178.
ועד"ז בלימוד התורה – שהרי איתא בגמרא179 "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והיינו, שע"י לימוד התורה נעשה מציאות חדשה לגבי מעמדו ומצבו קודם שלמד תורה.
ועד"ז בתפלה – שענינה "דע לפני מי אתה עומד"149, "כעבדא קמי' מרי'"180, והיינו, שאף שבדרך כלל נחשב למציאות שישנה בעולם, בעלת צרכים וענינים כו', הרי הוא מתבטל ממציאותו ועומד כמו עבד, שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות האדון181, שלכן, הנה "מה שקנה עבד קנה רבו"182, ועד שיש סברא בדברי הראשונים183, שאין זה באופן שלכתחילה קונה העבד, ואח"כ קונה האדון, אלא מלכתחילה קונה האדון, כיון שהעבד אינו מציאות לעצמו, כי אם רכוש האדון (אלא שזהו "רכוש" שחייב במצוות שהנשים חייבות בהן).
ונמצא, שכאשר יהודי עומד להתפלל ומתפלל כדבעי, לומד תורה כדבעי ושב בתשובה כדבעי, הרי זה באופן שהתשובה עושה אדם חדש, התורה עושה אדם חדש, והתפלה עושה אדם חדש.
והרי מצינו שבנוגע לעצם המציאות, ענין החיות – לא נוגע ענין הכמות:
איתא בגמרא במסכת יומא184 בנוגע לשיעור אכילה ביוהכ"פ – "ככותבת" – ד"קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתי', בציר מהכי לא מיתבא דעתי'", ושיעור זה הוא בשוה הן אצל תינוק בן יומו והן אצל עוג מלך הבשן.
ומזה מוכח, שיש ענינים במציאות של אדם (או בעל-חי) שאינם קשורים עם כמות, כבנדו"ד, שהענין דישוב הדעת קשור אמנם עם המציאות של אכילה (ושתי'), ויש בזה שיעור מסויים (ככל עניני התורה שיש להם שיעור, לא רק "משהו"), אבל בשיעור זה אין חילוק בין עוג מלך הבשן לתינוק בן יומו, והיינו, שאין זה רק שיעור בעלמא, ואינו קשור עם השיעור של האדם שעושה את הדבר, דאל"כ, לא יתכן שהשיעור הדרוש לישוב הדעת יהי' אצל עוג מלך הבשן כמו אצל תינוק בן יומו – שזהו לפי שבנוגע לחיות ועצם המציאות, לא נוגע ענין הכמות, ולכן יכולה להיות אותה הכמות אצל עוג מלך הבשן ואצל תינוק בן יומו בשוה185.
ומזה מובן גם בנוגע לתורה ותשובה ותפלה:
גם כאשר ישנו רק "פסוק אחד שחרית כו'", תיבה אחת של וידוי, "חטאתי", או אפילו הרהור תשובה ברגע כמימרא, וכן תיבות אחדות של תפלה, "א-ל נא רפא נא לה" – אזי נעשה כל הענין, כיון שזהו ענין שפועל חיות ומציאות כו', שיכולה להתחיל מטיפה בעלמא, ע"ד התהוות כל הענינים בעולם שמתחילה מטיפה או מגרעין, והיינו, שבהכרח שתהי' איזה מציאות, אבל זוהי מציאות שהיא בשוה לכאו"א, הן אצל עוג מלך הבשן והן אצל תינוק בן יומו.
אבל, ביחד עם זה, מובן, שכאשר כל הענינים הנ"ל הם באופן של ריבוי, הרי זה באופן של שלימות, וכמו בתשובה, לא רק עצם התשובה, עזיבת החטא בלבד, אלא גם כל פרטי הענינים של הוידוי, בקשת ופעולת הכפרה, שזוהי שלימות התשובה, כנ"ל בארוכה.
לג. ויש להוסיף בביאור הענינים האמורים לעיל בנגלה דתורה – גם ע"פ פנימיות התורה, שזהו מה ששייך לעניננו בעקבתא דמשיחא, שהרי משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא186 :
נזכר לעיל187 דברי הגמרא בסוף יומא ש"מובטח לו שהוא בן העולם הבא" – אע"פ שנתן מחילו לזרים.
ובהקדים מ"ש בספרי מוסר, ועוד יותר בספרי חסידות, שגם כאשר בנ"י נמצאים בגלות, במעמד ומצב ד"גולה וסורה"188, הרי זה רק בחיצוניות, חיצוניות הלב וחיצוניות הנפש, אבל לאמיתו של דבר, הרי הם באופן ד"חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך"188.
וכדברי הרמב"ם בפ"ב189 מהלכות גירושין, שעצם הרצון של יהודי הוא – "להיות מישראל .. לעשות כל המצוות כו'", ולכן, הנה אפילו יהודי כזה שבשעה שב"ד מצווה עליו וכופהו, אינו מציית, ומתחיל לציית רק כאשר הגוי כופהו, הנה כאשר אומר "רוצה אני", הרי זה נחשב לרצונו האמיתי, ואילו הצורך בכפי' הוא רק בגלל ש"יצרו הוא שתקפו", כך, שע"פ דין בנגלה דתורה, הנה עצם הנפש ועצם החיות של יהודי קשור תמיד עם הקב"ה, "באמנה אתו"190.
ולכן, כאשר יהודי נותן כחו לזרים, בחוץ – אין זה מגיע ללעו"ז באופן של ביאה, כיון שאינו מתקשר עם הלעו"ז באופן של ביאה, להיותו במעמד ומצב ד"חבוקה ודבוקה בך", ואין כאן ענין של בעילת אחר ח"ו, וכדברי רבינו הזקן בחלק ראשון דתניא191 : "שאין שם בחי' נוקבא דקליפה, רק שכחותי' וחיילותי' מלבישים לחיות כו'" – באופן חיצוני, אבל לא בפנימיות, כיון שהפנימיות של יהודי היא תמיד עם הקב"ה.
וכיון שכן, הנה "אם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא", ואדרבה: "סגי ומסגי" – "בבנים ובני בנים, שכך הסימן יראה192 זרע יאריך ימים" (כהסיום בפירוש רש"י),
וכאשר יש בנים ובני בנים שעוסקים בתורה, הרי זה באופן ש"לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך גו' עד עולם"193, ש"תורה מחזרת על אכסניא שלה"194,
וכאשר ישנו ענין התורה באופן של קביעות, אזי נמשכת ברכת השם – שהרי התורה היא "כלי מחזיק ברכה לישראל", כמארז"ל195 "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר196 ה' עוז ("אין עוז אלא תורה"197 ) לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
וע"ד האמור לעיל (ס"ג) בנוגע ל"פדה בשלום נפשי", שזהו תכלית שלימות העבודה – הרי זה מביא להענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם",
ואז – "יראה כהן בציון" (כהנוסח אצל הספרדים)198, שזוכים ורואים את הכהן גדול בעבודתו בבית המקדש ביוהכ"פ – כמבואר בהתחלת מסכת יומא, באופן ד"אחת בשנה יכפר"199, "ונרצה לו לכפר עליו"200, בקרוב ממש, בעגלא דידן.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה לערוך חלוקת הש"ס].
* * *
לד. ישנו המכתב הידוע של כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע ליום גאולתו י"ב-י"ג תמוז201, שבו מעורר אודות עריכת התוועדויות בקשר לזה, שיביאו לידי חיזוק התורה ומצוותי' וכו'. ומזה מובן גם בנוגע להתוועדות הקשורה עם גאולה בכלל, ובמיוחד עם גאולה אצל שלשלת נשיאי חב"ד.
ויש להוסיף בזה – בקשר להמדובר לעיל (במאמר202 ) אודות המאמר שאמר רבינו נשיאנו בהרחבה לפני ארבעים שנה203 (מיוסד על מאמרי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצ"צ כפי שכבר נדפסו), עם קישור הענינים וקצת ביאור נוסף.
המשך השיחה, ביאור העילוי שמצינו בדברי חז"ל בענין ארבעים שנה, "בן ארבעים לבינה"171, ו"לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין"204, וביאור דעות רש"י ותוס' בנוגע לארבעים שנה הדרושים להיות ראוי להוראה205, אם "משנולד"206 או "משהתחיל ללמוד"207, שישנה השלימות בכח החכמה שנעשית בגיל ארבעים208 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס209 בלקו"ש חל"ד ע' 160 ואילך.
לה. ומזה מובן גם שכאשר נעשית מציאות חדשה ונקודה חדשה, ולדוגמא: בענין הנישואין, שעז"נ73 "זכר ונקבה בראם גו' ויקרא את שמם אדם", והיינו, שנעשית אז מציאות חדשה [שזהו הטעם ש"חתן מוחלין לו כל עוונותיו" (כמובא בפירוש רש"י בפ' וישלח210 ), לפי שנעשה מציאות חדשה, וכמו מלך, שגם הוא נעשה מציאות חדשה, שהרי מדמים את שניהם ל"גר שנתגייר" ש"כקטן שנולד דמי"211, שזוהי מציאות חדשה] – הנה מאז מתחיל המספר דארבעים שנה212.
ובקשר לזה – ישנו מנהג טוב, שכאשר רוצים לברך יהודי, אזי מקשרים זאת עם נתינה לצדקה לזכותו (כנהוג בנוסח ד"מי שברך": "בעבור שבלי נדר אתן לצדקה בעדו"), כיון שהמעות שנותן לצדקה הם בבעלותו ליתנם בעדו ולזכותו של פלוני; וכן מקשרים זאת עם לימוד התורה לזכותו – כהפס"ד בשו"ע בהתחלת הלכות ת"ת213 : "יכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר", כפי שמצינו ביששכר וזבולון214 (והיינו, קודם הלימוד, שאז יכול להתנות שהלימוד יהי' לזכותו של פלוני, "אבל אם כבר עסק בתורה, אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו"213, וכדברי הגמרא במסכת סוטה215 על הפסוק216 "אם יתן איש את כל הון ביתו גו' בוז יבוזו לו", "לא כשמעון אחי עזרי' כו' (שהתנו מלכתחילה), אלא כהלל ושבנא .. אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף (לאחר הלימוד) א"ל תא נערוב ולפלוג, יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'").
ולכן, דבר נכון (כמדובר כמ"פ שכאשר נערכת התוועדות צריך להתוסף דבר חדש) שמכאן ולהבא יתקנו מנהג זה.
ולהעיר: מנהג העולם הוא שכאשר רוצים להביע ברכה למישהו, אזי שולחים לו מתנה וכיו"ב, ככל המנהגים הטובים שיש בזה. אבל, אף שגם זה בכלל "מנהג ישראל תורה הוא"217, לגרום ליהודי נחת-רוח וכו', הרי הדבר הכי נעלה הוא – לקשר זאת עם ענין הצדקה וענין התורה (כאמור לעיל, שהמברך יכול לקשר את שניהם עם ברכתו), ולכן, דבר נכון טוב וישר ומתוקן, שבכל מאורע שמתאספים יחדיו לברך מישהו, חתן כלה, בר מצוה וכיו"ב, יקשרו זאת עם נתינת צדקה ולימוד תורה לזכות המתברכים.
אלו שרוצים ליתן מתנות – מהיכי תיתי, ובלבד שלא יכנסו לחובות בגלל זה...
– ענין זה הוא מהנסיונות המיוחדים שבמדינה זו (כמוזכר לעיל במאמר218 שבכל מדינה ישנם נסיונות בענינים מיוחדים), שלכל לראש צריכים לדלג ולהשיג ("איבער-שפּרינגען") את השכן, ובמילא, כאשר השכן נותן מתנה מסויימת, אזי הוא – שמחזיק את עצמו שהוא גדול מהשכן ב"פ ככה – צריך ליתן מתנה שערכה הכספי הוא כפול!... אלא מאי, אין לו – אזי משיג הלואה, ואם לא רוצים להלוות לו, נותן משכון, ובלבד שיצליח להשיג את השכן!...
ובכן: אם הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו44, הרי עאכו"כ שהבר-מצוה, או החתן וכיו"ב, אינם צריכים לבקש למעלה מכפי כחן של הנותנים, ואין להצר ולהעיק עליהם עי"ז שידעו שכדי לקנות להם מתנה הי' צורך להכנס לחובות, ליתן משכון וכו' וכו'.
אמנם, במה דברים אמורים – כאשר אין זה קשור עם ענין הצדקה; אבל בנוגע לצדקה – איתא בגמרא במסכת תענית219 "עשר בשביל שתתעשר", וכמ"ש רבינו הזקן באגה"ק220 ש"הצדקה אינה רק הלואה להקב"ה, כדכתיב221 מלוה ה' חונן דל, וגמולו ישלם לו בכפליים כו'", כך, שלא זו בלבד שלא יחסר לו, אלא אדרבה, שיתוסף לו יותר ממה שהי' לו קודם הנתינה.
ולכן, מצוה לפרסם, שכאשר מברכים יהודים, ועאכו"כ הקרובים לנפשם – יקשרו זאת עם נתינת צדקה בעדו (כמו בנוסח ד"מי שברך"), וכן עם לימוד התורה בעדו.
לו. וכאן התעורר אצלי קושי – ע"ד שבאו אלי בטענות בנוגע ל"מבצע תפילין"198 – מה יעשו נשי ובנות ישראל:
בשלמא בנוגע לצדקה – הרי זה שייך גם אצלן, לפי ההגבלות שנאמרו בשו"ע222, ובפרט ע"פ המדובר פעם בארוכה (וכבר נדפסה השיחה)223 בנוגע לצדקה שלוקחים מנשים, שעיקר ההגבלה בזה שייכת לזמנים עברו, שאז היתה האשה צריכה להתחשב עם דעתו של הבעל בנוגע לנתינת הצדקה, אבל כאן באמריקא פטורים מזה, כי, תפקידו של הבעל הוא רק להרויח את הכסף, ואילו בנוגע להשתמשות בכסף, יש לו דעה מועטת ביותר...
הבעל צריך להביא לאשה את הצ'יק או את ה"מזומן", והיא מחלקת את הכסף, באופן שהסכום העיקרי נשאר בבעלותה, ואילו הוא מרוצה אם היא נותנת לו עבור ההוצאות שלו: לקנות עיתון, או – להבדיל – ספר, או עבור סיגריות, או עבור דלק למכונית שיוכל לנסוע מייל נוסף... וכאשר הסכום שהיא נותנת לו אינו מספיק, צריך ללוות מבנו – מ"דמי הכיס" שלו – לאחרי שהבן מתנה עמו מתי יפרע לו וכו', כידוע ה"מנהגים טובים" שנהוגים בארצות-הברית בנוגע ליחסים בין איש לאשתו, בין אב לבנו ובתו וכו' וכו'.
וכיון שישנו פס"ד בשו"ע ש"כל הנשים שלנו נקראות חשובות"224, ובפרט בנדו"ד, שהכסף נמצא ברשותן – הרי הן יכולות ליתן לצדקה כרצונן, גם ללא רשות הבעל, כיון שהכסף אינו ברשותו, ואדרבה: אם הבעל רוצה ליתן צדקה, זקוק הוא להסכמתה של האשה, שברשותה נמצא הכסף...
אבל כשמדובר אודות לימוד התורה – נשאלת לכאורה השאלה: הרי הנשים פטורות מלימוד התורה?
לז. אך בענין זה יש עזר וסיוע – מהנשים הצדקניות שמברכות ברכות השחר, כולל גם ברכת התורה, וידועה השאלה: כיצד מברכות נשים ברכת התורה, מאחר שפטורות מתלמוד תורה? – ומבואר בזה ב' טעמים:
טעם הא' – דכיון שמחנכות את הילדים שילמדו תורה, ושולחות את בעליהן ללמוד שיעורים בתורה ולהתמיד בתורה כו', ובלשון הגמרא225 : "באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן כו'", יש להם חלק בתורתם (ע"ד האמור לעיל בנוגע לישכר וזבולון, שקודם הלימוד יכולים להתנות כו').
אבל עדיין אינו מובן: הרי הנשים מברכות באותו נוסח כמו הבעלים – לא על נתינת ממון עבור לימוד התורה, אלא "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"?!
ולא עוד אלא שמצינו בנוגע למתן-תורה (שבו מודגש ענין התורה, ולא ענין המצוות) שבתחילה נאמר226 "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ורק אח"כ "ותגיד לבני ישראל", "האנשים" (כדאיתא במכילתא, והובא בפירוש רש"י על התורה).
אך על זה ישנו הענין השני שישנו בלימוד התורה – שנוסף על לימוד התורה בתור מצוה בפני עצמה, יש ענין בלימוד התורה כדי לדעת את המעשה אשר יעשון, שלכן "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן", כפי שרבינו הזקן מונה אותם בפרטיות בסוף פרק ראשון של הלכות תלמוד תורה, וכאשר מעיינים שם – יכולים לומר על הרבה בעלים שהלואי היו בקיאים בחלקי התורה שהנשים חייבות לידע, שבזה נכללים "כל מצוות עשה שאין הזמן גרמא, וכל מצוות לא תעשה .. שהן מוזהרות בהן כאנשים" (שהרי "השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה"227 ), נוסף על כמה הלכות נוספות הצריכות להן (וכאמור, יש הרבה בעלים שחסרה אצלם הידיעה בתורה בכל ענינים אלו).
ואף שיש לומר שלימוד זה הוא רק בבחינת "הכשר מצוה", והיינו, שהמצוה היא המעשה אשר יעשון, וההכשר מצוה היא ידיעת ההלכה – הרי מצינו בכמה מצוות שאפילו הכשר המצוה נחשב למצוה בפני עצמה:
יש מצוות שההכשר וההקדמה שלהם אינם אלא "מכשירי מצוה", ואילו המצוה עצמה אינה אלא אחת; אבל יש כמה מצוות שהן חלקן הראשון, ההקדמה וההכנה למצוה, והן המשך קיום המצוה שלאח"ז, נחשבים למצוה בפני עצמה, וכמו במצות סוכה (המצוה הראשונה שקיומה "ביום הראשון"228 "לחשבון עוונות"229 ), כידוע שיש דעה באחרונים230 שעשיית הסוכה – "חג הסוכות תעשה לך"231 – היא מצוה בפני עצמה, גם אם לאח"ז לא ישב בה כלל (ואף שהופרכו דבריהם232, הרי יש עכ"פ קס"ד כזו233 ).
ועפ"ז נמצא שהנשים יכולות לברך ברכת התורה234 – בנוגע ללימוד כל ההלכות הקשורות עם הענינים שרבינו הזקן מונה בהלכות ת"ת ספ"א.
זאת ועוד:
דובר כמ"פ235 בנוגע ללימוד תורת החסידות, שענינה הוא – כמבואר (באגה"ק236 וגם) מיד ב"דף השער" של ספר התניא – לבאר מ"ש237 "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שזהו כללות קיום התורה ומצוותי' במחשבה דיבור ומעשה, שבשביל זה יש צורך בלימוד החסידות, שמבארת כיצד יכולים להגיע לזה "בדרך ארוכה וקצרה".
וכיון שבכללות התורה ומצוותי' מחוייבות נשים כמו אנשים – הרי הן מחוייבות גם בלימוד תורת החסידות לכל פרטי'.
ויתירה מזה:
באגרת המחבר ספר החינוך238 כותב, שבכל המצוות, "החיוב .. לעשותן אינו בכל עת, רק בזמנים ידועים מהשנה או מן היום, חוץ מששה מצוות מהן שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו .. סימנם שש239 ערי מקלט תהיינה לכם", שהם: אמונת ה', יחוד ה', אהבת ה' ויראת ה' וכו', שבהם מחוייבות נשים כמו אנשים.
והרי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה240 פוסק: "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהן חכמתו וכו'" – שזהו תוכן הענין דתורת החסידות.
ועפ"ז מובן שההצעה האמורה לעיל לקשר נתינת ברכה איש לרעהו עם ענין של תורה וצדקה, שייכת גם אצל נשים, כיון שגם אצלן ישנו ענין התורה – אם ע"י תוספת הידור בחינוך הבנים או זירוז בעליהן בקביעת עתים לתורה, או ע"י לימוד ההלכות הצריכות להן ועניני התורה השייכים אליהן; ועאכו"כ בנוגע לענין הצדקה.
לח. ויה"ר שתתקבל בכל תפוצות ישראל ההצעה והבקשה והמנהג האמור, שכאשר מברכים איש ישראל, יקשרו זאת עם עשיית ענין של צדקה וענין של תורה (שזהו דבר שביכולת כאו"א), ויעשו זאת בשמחה ובטוב לבב.
ו"כמים הפנים לפנים"241 – יקיים הקב"ה ברכת ישראל איש לרעהו במילואה,
וכמ"ש242 "ואברכה מברכיך", בברכתו של הקב"ה, ש"תוספתו מרובה על העיקר"243,
ולהעיר, שהלשון "מרובה על העיקר" הוא באופן נעלה יותר מהלשון "מרובה מן העיקר"244, כי245 :
"מרובה מן העיקר" – הנה עם היותו מרובה, הן ריבוי בכמות והן ריבוי באיכות [דאף שבפרטיות יותר מורה הריבוי על הכמות, שזהו החילוק בין "מה רבו"246, שקאי על הכמות, ל"מה גדלו"247 שקאי על האיכות248, הרי מצינו בכ"מ שענין הריבוי כולל הן כמות והן איכות], הרי גם הריבוי בא מן העיקר [וע"ד "יפה כח הבן מכח האב"249, שאף שכח הבן יפה יותר, הרי יפוי הכח של הבן בא מ.כח האב, אלא שאצל האב הי' זה בהעלם, ואצל הבן הרי זה בגילוי], ובמילא אי אפשר שריבוי זה יהי' שלא בערך לגמרי לגבי העיקר;
משא"כ "מרובה על העיקר", הנה נוסף על הריבוי כשלעצמו, הרי הריבוי אינו "מן העיקר", אלא "על העיקר" [ואף שמצינו בגמרא במסכת מנחות250 שהלשון "על" מתייחס לדבר הסמוך, הרי ישנו גם "על" שמתייחס לדבר הרחוק], כך, שזוהי הוספה שלא בערך.
וברכה זו נמשכת בכלים, באופן שהתחתון יכול לקבל זאת, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"251, ובאופן שכל עניניו הם בשמחה ובטוב לבב.
* * *
לט. ע"פ מ"ש252 "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", הן בנוגע ל"יראה שלם" והן בנוגע לירושלים כפשוטה (אין ענין יוצא מידי פשוטו) – נהוג להזכיר (בכל התוועדות הקשורה עם חב"ד) את הענין של כפר חב"ד, כמדובר כמ"פ253 שממנו יצאו הענינים של פנימיות התורה, תורת החסידות, ובמילא גם הענינים של נגלה דתורה, באופן דמוסיף והולך ואור, כהוראת ימי חנוכה הבאים לקראתנו לשלום.
וע"פ הידיעה שהתקבלה משם היום, לאחרי ההתוועדות שם – דיברו שם גם בנוגע ללימוד אגרת התשובה, וגם בנוגע לענין התשובה.
ומובן, שאין זה בסתירה לענין השמחה (שהרי עכשיו נמצאים בשעת שמחה) – כיון שמדובר אודות "בחי' תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה" (ש"מעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים בזה היא")254, שלא זו בלבד שאין בה עצבות, אלא אדרבה "היא בשמחה רבה" (כמ"ש רבינו הזקן בסוף אגרת התשובה255 ), כמו בתפלה, ש"אין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך שמחה"256, וכן בלימוד התורה, וכמסופר בגמרא במסכת שבת257 שרבה אמר לתלמידיו מילתא דבדיחותא ורק אח"כ למד עמהם, וכן בנוגע לצדקה, כמ"ש258 "לא ירע לבבך בתתך לו", וכהפס"ד בשו"ע הלכות צדקה259 שנתינת הצדקה צריכה להיות בשמחה.
וכמדובר בארוכה בשמח"ת260, שענין השמחה צריך להיות אפילו בתשובה תתאה, באופן של עזיבת החטא בלבד:
ובהקדם מ"ש הרמב"ם261 בנוגע לשמחה של מצוה, ש"עבודה גדולה היא", ועד שהשמחה היא לא רק בנפש פנימה, אלא באה בגילוי, ולא רק בדיבור, אלא גם בתנועות הידים והרגלים, עד לאופן ד"מפזז ומכרכר גו'"262 – שזהו מצד ההתבוננות בתוכן המצוה, ובמי שצוה בה.
ואם בכל המצוות צריכה להיות שמחה של מצוה – במצות התשובה על אחת כמה וכמה:
מצד תוכן המצוה – כיון שבה ניתנה האפשרות להשתנות מן הקצה אל הקצה בשעתא חדא וברגעא חדא, שהרי ע"י הרהור תשובה נעשה מרשע גמור לצדיק גמור [וענין זה הוא גם בתשובה תתאה – שאודותה מדובר בגמרא במסכת קידושין153 וכן בשו"ע חו"מ שמביא רבינו הזקן באגה"ת פ"א263, שהרי לא מדובר שם אודות התבוננות בשעה ארוכה כו', וכל הענינים הקשורים עם תשובה עילאה, אלא רק אודות עזיבת החטא, שבירת פספסיהם וכיו"ב], והיינו, שמצד היגיעה שלו נדרשת רק החלטה טובה בלב, ולא יותר, והתועלת שמרויח עי"ז היא שינוי מן הקצה אל הקצה, שהתורה מעידה שהוא צדיק גמור.
ומצד מי שצוה בה – כי, אע"פ שכל התורה ומצוותי' ניתנו ממלך מלכי המלכים הקב"ה, הרי כאשר מלך מלכי המלכים הקב"ה משפיל ומוריד את עצמו אל "שר", אין זה דומה לירידה והשפלה לגבי איש בינוני או לגבי איש פשוט, ובנדו"ד, הרי מדובר אודות מי שצריך לשוב בתשובה, כיון שחטא ופגם ועבר את הדרך, שזוהי מרידה רח"ל במלך מלכי המלכים הקב"ה (כמבואר בתניא264, ומובן גם בשכל הפשוט), ואעפ"כ, למרות גודל ריחוק הערך, משפיל הקב"ה את עצמו ואומר לו, שאם ישוב בתשובה, אזי יהי' "אהוב ונחמד קרוב וידיד"265 עוד יותר מכמו קודם החטא, ועד ש"צועק ונענה מיד, שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה"266, אף שמקודם לכן לא הי' שייך לדרגא זו, כך, שגדלות הא-ל היא בהבלטה שלא בערך יותר מאשר הגדלות לגבי צדיק או אפילו לגבי בינוני.
ואם בכל מצוה, מביאה ההתבוננות בתוכן המצוה ובמצַוה המצוה לידי שמחה גדולה, עד ש"מכרכר בכל עוז"267 – עאכו"כ במצות התשובה, אפילו בתשובה תתאה, שתוכן פעולת המצוה היא שלא בערך לגבי שאר מצוות, וכן מצד המצַוה, הרי ריחוק הערך מהקב"ה הוא שלא בערך מאשר ריחוק הערך לגבי צדיק או בינוני – בודאי צריכה להיות שמחה גדולה ביותר.
וכל זה אפילו בתשובה תתאה, תשובה במדריגה הכי תחתונה; ועאכו"כ בתשובה עילאה, שאודותה מאריך רבינו הזקן בהמשך אגרת התשובה (לאחרי הפרקים הראשונים שבהם מדובר אודות תשובה תתאה), וזוהי גם התשובה שיפעל משיח צדקנו, ש"אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"186, שלהיותם צדיקייא, הרי התשובה שלהם היא תשובה עילאה.
וע"פ האמור לעיל (סכ"ח) ששלימות התשובה קשורה עם ענין הכפרה, והכפרה היא באופן שהנשמה נשארת בגוף (שלכן לא הביא רבינו הזקן את סיומה של הברייתא בסוף יומא) – הרי מובן שענין זה הוא באופן ד"תשמיעני ששון ושמחה וגו'"268 (כפי שמסיים רבינו הזקן בסיום אגה"ת255).
ומזה מובן גם שלאח"ז נמשכים כל הברכות שנאמרו לאחרי ברכת השיבנו (שזהו ענין התשובה) – "סלח לנו", "גואל ישראל", "רופא חולי עמו ישראל", ו"מברך השנים", עד ל"שמע קולנו .. שומע תפלה", ומתקיימים "בלי שום ספק וס"ס בעולם", כפי שמוכיח באגה"ת118 מזה ש"אנו מברכין .. ברוך אתה ה' כו'".
מ. ובנוגע לפועל:
גם ההתוועדות שנערכה שם – יומשכו ממנה פירות טובות על כל השנה כולה, בנוגע לכל עניני כפר חב"ד, וגם במקומות הסמוכים לזה, ובפרט בשיכוני חב"ד והמוסדות בלוד,
וביתר שאת וביתר עוז – בנוגע לבית-הכנסת בירושלים שלפנים מן החומה, או כפי שנקראת שם: ירושלים העתיקה, שנתייסד ע"פ הציווי ובכחו של הצמח-צדק269,
וראה זה פלא270 – ובלשון האמור לעיל: "הפליא והגדיל" – שזהו ביהכנ"ס היחידי בירושלים העתיקה שבו נשארו בשלימות הכתלים והגג, וע"פ דין (בנוגע להלכות סוכה), נחשב הבנין בשלימותו כשישנם הגג והכתלים – אפילו ב' מחיצות ומשהו ממחיצה הג'271, ועאכו"כ כשישנם ד' מחיצות,
ועד שיתפשט ויתרחב בית-הכנסת וכל השכונה מסביבו, שנקראת רחוב היהודים ורחוב (שיכון) חב"ד, ככל פרטי הענינים הקשורים עם "דריש בשמא"272.
וכאמור לעיל – "פרזות תשב ירושלים"99, וכדאיתא במדרש273 "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל", ולאח"ז "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", בקרוב ממש, ובחסד וברחמים, ומתוך שמחה וטוב לבב, וכמ"ש במאמרי צדקת פרזונו274 : שמחת עולם על ראשו, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
* * *
מא. יש ענין נוסף שצריך להמשיכו בדיבור, ולאח"ז באמירת "אמן כן יהי רצון", "אמן כה יאמר ה'"275 :
כל אלו שלעת-עתה אין להם אפשרות לנסוע להיכן שרוצים וכפי שרוצים, ובפרט אלו שרוצים לעלות לארצנו הקדושה על מנת ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולהתנהג כפי שצריך להתנהג ב"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"276, אלא שישנה מניעה על זה מצד עניני מלכות פלונית כו' – יתבטלו כל המחיצות וההגבלות, ובקרוב ממש יצאו לחירות ממש, מאפילה לאור גדול, וכמדובר כמ"פ – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"111, "קהל גדול ישובו הנה"277, ו"כספם וזהבם אתם"278, ו"שמחת עולם על ראשם"108.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "פרזות תשב ירושלים". ואח"כ צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
* * *
מב. דובר פעם279 אודות מ"ש רבינו הזקן באגרת הקודש הקשורה עם יציאתו לחירות, שהי' זה ב"יום יט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב .. כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי" – שע"פ המבואר בכתבי האריז"ל54 שבכל שנה ושנה בבוא יום זה בחודש אזי חוזרים הדברים לקדמותם, ומתחדשים ההארות וההמשכות כו', מובן, שענין זה הוא ביתר שאת וביתר עוז כאשר קביעות השנה היא באופן המתאים בכל הפרטים, הן היום בחודש והן היום בשבוע.
– בנוגע לפסוק "פדה בשלום", הרי זה ביד כל אחד ואחד לאמרו עם כל הכוונות, ללמדו וכו'; אבל הענין די"ט כסלו, אינו תלוי בו, אלא תלוי בחשבון שקבע הלל כו', וכמו"כ קביעותו ביום ג' בשבוע, אינה תלוי' בעבודת האדם, אלא הדבר תלוי בקביעות השנה.
וכיון שבקביעות שנה זו ישנם כל ההארות וההמשכות כו' ביתר שאת וביתר עוז – מן הראוי שינגנו הניגון "ושמחת בחגך".
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כיון שנמצא כאן מחבר הניגון "ושמחת בחגך" – שינגן ("זאָל ער זאָגן") "ושמחת בחגך", כדי להמשיך שמחה על כל השנה כולה.
[לאחרי שניגנו "ושמחת בחגך", נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א המשקה והמזונות, באמרו, שמסתמא יערכו התוועדות גם מחר, ויחלקו זאת בהתוועדות של מחר].
* * *
מג. בנוגע לענין התפלה, שיש בה כמה כוונות כו' – מביא הצמח צדק בשרש מצות התפלה280 מתשובת הריב"ש281 "מה שאמר הרב הגדול רבי שמשון דקינון ז"ל .. אני מתפלל לדעת זה התינוק", היינו, שלאחרי שיודע כל עניני הכוונות בתפלה, הנה בנוגע לפועל, סומך הוא על הקב"ה בעצמו...
ובכן: בנוגע לעבודת התפלה – הרי זה ענין בפני עצמו; ובנוגע לעניננו – הנה לאחרי מה שדובר אודות עניני ברכות ותפלות ובקשות ותשובה, עם כמה פרטים וכללים ודיוקים בזה וכו', יהי' הסיום והחותם – שסומכים על הקב"ה שימלא את כל הברכות, שיהי' "לחיים", "לחיים ולשלום" ו"לחיים ולברכה", "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכה אחרונה, וטרם צאתו התחיל לנגן הניגון "ושמחת בחגך"].
הוסיפו תגובה