בס"ד. י"ט כסלו, ה'תשכ"ט
(הנחה בלתי מוגה)
אמר ר' אושעיא מאי דכתיב1 צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות2, ופירש רש"י שאין יכולין לכלותן יחד. ומבאר רבינו נשיאנו במאמרו לפני ארבעים שנה3 (וכבר נדפס בקונטרס דרושי חתונה4 ), שכאשר בנ"י פזורים בין הגוים, הנה אע"פ שבמדינה אחת נמצאים הם במצור ובשבי', ומצד זה ישנם כמה עניני תומ"צ שכדי לקיימם בפועל יש צורך במסירת נפש, ועד שישנו אופן שאפילו אם ירצה למסור נפשו לא יוכל לקיים המצוה (וכדאיתא בפוסקים5 שבאופן כזה הרי הוא פטור), הנה עי"ז שבנ"י נמצאים גם בין שאר האומות, ועומדים שם ביתר תוקף וביתר עוז על לימוד התורה וקיום המצוות, נותנים הם כח ועוז לבנ"י הנמצאים במצור ובשבי', שיוכלו לעמוד בכל הנסיונות, ועוד זאת, שעי"ז פועלים ומקדימים את האפשריות שסוכ"ס יצאו מהצרה ושבי' לחירות, היינו, לידי מעמד ומצב שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך עושר והרחבה (כמבואר בארוכה בהמאמר פרטי הדבר).
ב) ויש לומר, שעד"ז הוא גם בנוגע לכל המדינות, כי, גם בהמדינות שבהם אין ענינים של גזירות והעלמות והסתרים גלויים, מ"מ, ישנם קשיים בנוגע ללימוד התורה וקיום מצוותי', ומצד החילוקים בין מדינה למדינה, כמארז"ל6 יש ארץ מגדלת חכמים ויש ארץ שמגדלת גיבורים כו', הנה בכל מדינה ישנם קשיים השייכים במיוחד למדינה זו. והיינו, שכשם שיש חילוקים בזמן, שכל תקופה יש לה נסיונות מיוחדים, עד"ז הוא גם במקום, שבכל מדינה ישנם נסיונות בנוגע לענינים מיוחדים, שבמדינה אחרת נעשים ענינים אלה בקלות יותר. וע"ד שמצינו בנוגע לארץ מצרים, כמ"ש באברהם ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את7, דכיון שארץ מצרים היא ערות הארץ8, הרי פעל גם על אברהם בדקות דדקות כו'9. ועד"ז בימינו, שיש מדינה שבה להוטים אחר ישות ומציאות וגאוה, לקנות לו שם, ובענין זה היא המלחמה הכי גדולה שצ"ל אצל האדם, והיינו, לפי שאויר מדינה ההיא קשור עם פירסום השם, שזהו"ע ואגדלה שמך10 דלעו"ז. וכמו כן בכל מדינה ומדינה גוברת הקליפה בנוגע לענין מיוחד, שבו יש צורך במלחמה קשה ביותר. וזהו צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, כי, כאשר בנ"י שנמצאים במדינה אחרת שבה אין נסיון כלל בענין זה, או שהנסיון הוא באופן קל, ועומדים בו, ומתנהגים בענין זה לא רק ע"פ דין (לעשות את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה), אלא גם באופן של הידור ועד למהדרין מן המהדרין, הנה מצד זה שכל בנ"י הם קומה אחת שלימה, לאחדים כאחד11, הרי זה פועל גם על בנ"י שנמצאים בשאר המדינות, ואפילו במדינה שהנסיון המיוחד שבה הוא בענין זה, שיהי' להם קל יותר לעמוד בנסיון ולהתנהג ע"פ התומ"צ, לא רק ע"פ דין, אלא גם לפנים משורת הדין, ועד להידור מצוה.
ויש להוסיף ולבאר גם בפירוש רש"י שאין יכולין לכלותן יחד, שענין זה (שלילת הכליון) שייך (לא רק ביחס למצב של מצור ושבי' שאין מניחים לעסוק בתומ"צ, אלא) גם ביחס לקשיים ונסיונות בעניני העבודה בתומ"צ שיש בכל מדינה ומדינה לפי ענינה. ויובן בהקדם המבואר בכתבי האריז"ל12 שלכאו"א יש מצוה מיוחדת שהיא עיקר תפקידו, ובשביל זה ירדה נשמתו למטה, והיינו, שיש לו שייכות מיוחדת למצוה זו מצד שורש נשמתו, וכמ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק13 שהוא בחינת הגורל ממש, ולכן צריך לקיים מצוה זו בזהירות יתירה (כמארז"ל14 אבוך במאי הוי זהיר טפי), ומצוה זו היא השער15 שעל ידו עוברים כל עניני עבודתו בתומ"צ16. וידוע17 שהסימן לזה (לידע מהי המצוה המיוחדת שבה צ"ל זהיר טפי) הוא כשרואה שקיום מצוה זו בא בקושי ביותר שלא לפי ערך, וטעם הדבר, דכיון שמצוה זו שייכת אליו במיוחד והיא עיקר תפקידו, לכן דוקא על זה עומד הלעו"ז ומנגד ביתר שאת וביתר עוז. ומזה מובן גם בנוגע להקשיים והנסיונות המיוחדים של כל מדינה ומדינה, דכיון שענין זה לקוי במדינה זו, וקשה לעמוד בו גם לאלה שבשאר הענינים עומדים הם במצב טוב ע"פ תורת אמת ותורת חיים, לכן נוגע ביותר פעולת השבירה (דורכברעכן און איבערברעכן) והנצחון בענין זה דוקא. וע"ד מארז"ל18 בקעה מצא וגדר בה גדר, דכיון שראה שיש קושי מיוחד בענין זה, מצד ההתנגדות של הלעו"ז, לכן לא הסתפק בתיקון הענין בלבד, אלא הוסיף עוד גדר וסייג בדבר. ועפ"ז יובן שגם ביחס לענין זה שייך לומר שהתועלת בהפיזור לבין האומות הוא שאין יכולין לכלותן יחד (שלילת כליון כל מציאותו), לפי שענין מיוחד זה (שבו הוא הקושי והנסיון במדינה זו) הוא עיקר חיותו.
ג) וממשיך בהמאמר19, שלפי הפירוש בפסוק צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, צריך להבין, למה נאמר בפסוק הלשון פרזונו, הרי לפי הפירוש שהוא מלשון פיזור, צ"ל הלשון פזרונו (זי"ן לפני הרי"ש), ולא פרזונו. ויש להוסיף בזה, ע"פ מ"ש המהרש"א20 שלפי פשוטו הוא מלשון פרזון (כמו פרזות תשב ירושלים21, ערי הפרזי22 ), דלעיל מיני' כתיב23 חדלו פרזון בישראל גו', ועכשיו (כאשר שקמתי דבורה23) שם יתנו גו' צדקת פרזונו גו', והיינו, שתמורת זה שתחילה חדלו פרזון בישראל, לפי שפחדו לשבת בערי הפרזי – יספרו צדקת פרזונו בישראל, שחזרו לישב בערי הפרזי, לפי שאין פחד מפני אויב ושונא, ולכן אין צורך בחומה המגינה. ועפ"ז יוקשה עוד יותר, שהפירוש שדרשו חז"ל צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, אינו מתאים (לא רק ללשון הכתוב צדקת פרזונו בישראל, אלא גם) לפירוש הפשוט שהוא מלשון פרזון, ולא מלשון פיזור. גם צריך להבין מ"ש צדקה עשה הקב"ה בישראל כו', צדקה דייקא, ולא טובה וכיו"ב (כהלשון הרגיל בחז"ל בכגון זה), דלכאורה, מה שייך זה לענין הצדקה.
ד) ויובן בהקדם מ"ש בהתחלת הכתוב1 מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות הוי' צדקת פרזונו בישראל24, דנוסף על הפירוש הפשוט, שתמורת קול (מ.קול, היינו, שאות מ"ם היא מ"ם התמורה25 ) החיצים (מחצצים) שהיו יורים בין ההולכים לשאוב מים (בין משאבים), ישמע עתה שם קול מספרים צדקות ה', קול התורה שלומדים מתוך מנוחה [ע"ד האמור לעיל בפירוש הפשוט דצדקת פרזונו בישראל, שהוא תמורת זה שתחילה חדלו פרזון בישראל], מביא רבינו נשיאנו בהמאמר26 שישנו גם הפירוש בתנא דבי אליהו27 מקול מחצצים אלו האומרים על טמא טמא ועל טהור טהור כו' הלכות שבת כו' והלכות חגיגה ומעילות ודיני חצצים באדם, בין משאבים, שלומדים ושואבים דברי תורה. והיינו, שמפרש קול מחצצים על קול העוסקים בתורה, כדאיתא בזהר28 מקול מחצצים דא קול יעקב (כמ"ש29 הקול קול יעקב, וקאי על קול התורה30 ), והלימוד הוא בעניני מחיצות, מחצצים מלשון מחיצות, עי"ז שאומרים על טמא טמא ועל טהור טהור, וכמ"ש31 להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. וזהו גם ענינם של הלכות שבת והלכות חגיגה ומעילות ודיני חצצים באדם, שכולם קשורים עם ענין המחיצות. הלכות שבת, דנוסף לכך שכללות ענין השבת הו"ע הקדושה בזמן, ועז"נ בנוסח ההבדלה המבדיל בין קודש לחול כו' בין יום השביעי לששת ימי המעשה, הנה גם בהלכות שבת ישנו הסדר [והרי סדר בתורה הוא גם תורה32 ] שהתחלת מסכת שבת היא יציאות השבת כו', בענין רשות היחיד ורשות הרבים כו', שהחילוק ביניהם הוא ע"י ענין המחיצות. וכן הלכות חגיגה ומעילות, דהנה, בענין הקרבנות, נוסף על החילוק בין קרבנות לחולין, הרי בקרבנות גופא יש חילוק בין קרבנות שבאים מן החולין דוקא לקרבנות שקדושתם היא מתולדתם, כמו בכור שקדוש מרחם, וכמו כן ישנו החילוק בין קדשים קלים לקדשי קדשים, ולזה צ"ל ענין המחיצה להבדיל בין הקודש ובין החול, וכן ההבדלה בין קודש לקודש [וע"ד שמצינו גם בבנ"י ההבדלה בין כהנים לשאר בנ"י, כמ"ש33 ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים]. וגם לאחרי שישנה מחיצה והבדלה זו, יש צורך בזהירות שלא יהי' ענין של מעילה ע"י עירוב קודש וחול, ובלשון הכתוב34 אם אני לא אעבור אליך גו' ואם אתה לא תעבור אלי גו', היינו, שלא להוציא קודש לחול, וכן שלא להכניס חול לקודש, חולין בעזרה (כמבואר כל זה בהמאמר).
ומסיים בדיני חצצים באדם, מחצצים מלשון חציצה, דכאשר ישנה חציצה באדם אזי לא עלתה לו טבילה35. והענין בזה, דהנה, בענין הטבילה כתב הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות שמכלל החוקים הוא (חוקה חקקתי גזירה גזרתי36 אין לך רשות להרהר אחרי'37 ), ואעפ"כ רמז יש בדבר כו' והביא נפשו במי הדעת הטהור. וענין הטבילה צריך להיות בכל גופו, כולל גם את הטפל לבשרו, שהם השערות38 (וכמ"ש הרמב"ם39 שזהו לעיכובא מן התורה), היינו, שכל גופו צריך להיות עולה במים, מי הדעת הטהור, דעת התורה, דעתו של הקב"ה, שבהם מבטל האדם את דעתו, וכדאיתא בספרים40 שטבילה אותיות הביטל. אמנם, כאשר יש דבר החוצץ ומפסיק בין האדם ובין מי התורה, היינו, שנשאר חלק באדם שמי התורה אינם מגיעים אליו, אזי לא עלתה טבילה לכל גופו, ובמילא נשאר במציאותו. ומצד זה יכול להיות בלבול ועירוב בכללות ענין המחיצות וההבדלה שבין טמא לטהור, דכיון שנרגשת המציאות שלו, ובפרט שיכול להיות השוחד של אהבת עצמו, על כל פשעים תכסה אהבה41, שעז"נ42 השוחד יעור עיני חכמים, והיינו, שאף שהתורה עצמה קוראת אותו בשם חכם, ואין חכם אלא בחכמת התורה, מ"מ, השוחד יעור כו', ולכן אי אפשר לדעת בוודאות שיאמר על טמא טמא ועל טהור טהור, כי מצד השכל שלו (שלא טבל במי הדעת הטהור), יכול לומר על טהור טמא, ועד שמזה יכול לבוא לומר על טמא טהור [כידוע בטעם הציווי לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו43, לפי שהענין דתוסף קשור עם הענין דתגרע, היינו, שמההוספה יכול לבוא לידי גרעון44 ], ומזה מובן שכדי שענין המחיצות וההבדלה בין טמא לטהור יהי' כדבעי, צריך לשמור על דיני חצצים, שלא יהי' דבר החוצץ כשטובל במי הדעת הטהור, ואז לימוד התורה הוא כדבעי, ללא השוחד שמצד מציאותו, שזהו בין משאבים, בין לשון בינה, שלימוד ושאיבת מי התורה היא באופן שמתבוננים ומבינים שהתורה היא חכמתו ורצונו ית'.
וזהו מקול מחצצים בין משאבים גו' צדקת פרזונו בישראל, שבפסוק זה נרמז תוכן כללות עבודתם של בנ"י בקיום התומ"צ, שבשביל זה נברא העולם, כמ"ש45 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית46, ובשביל זה היתה ירידת הנשמה למטה, כמ"ש רבינו הזקן (בעל הגאולה) בתניא47 שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, ולא הוצרכה לירד למטה אלא כדי לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם. והיינו, שכדי לתקן ולהעלות את העולם צריכים לכל לראש להעמיד מחיצה בינו לבין העולם כולו, ע"ד שמצינו באברהם (אחד הי' אברהם48 ) שנקרא אברם העברי49, ע"ש שכל העולם כולו מעבר אחד (כמ"ש50 ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים) והוא מעבר אחד51, והיינו, שיודע שהוא גוי אחד בארץ52, עם לבדד ישכון53, ואינו מתחשב כלל עם העולם. ונוסף על העמדת המחיצה בינו ובין כל העולם, הרי הוא לומד תורה ושואב את המים חיים דתורה באופן שעי"ז מעמיד את המחיצות להבדיל בין הקודש ובין החול, שזהו"ע הלכות שבת והלכות חגיגה ומעילות וכו', כנ"ל בארוכה. ועי"ז נעשה צדקת פרזונו בישראל, היינו, שתמורת המצב דהיפך ההרחבה שחדלו פרזון בישראל מפחד האויב, ועד כדי כך, שהי' נשמע קול החיצים שהיו יורים על בנ"י בבואם לשאוב מים (כפירוש הפשוט דמקול מחצצים בין משאבים) – נעשה מעמד ומצב של הרחבה, שזהו צדקת פרזונו בישראל, כמו פרזות תשב ירושלים, שכל זה נעשה ע"י לימוד התורה וקיום המצוות, כמ"ש54 אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו גו', אזי ואולך אתכם קוממיות55, וכן כל הברכות המנויות לפנ"ז, כולל גם ונתתי שלום בארץ56, ובמילא אין מקום לענין של פחד ומורא, ולכן מתבטל המצב דחדלו פרזון בישראל ונעשה צדקת פרזונו בישראל.
ה) אמנם כדי שיוכל להיות הענין דצדקת פרזונו בישראל, כפי שהי' בזמן דבורה, ועד להשלימות בזה שתהי' בזמן הגאולה שאז פרזות תשב ירושלים, צ"ל הענין דצדקת פרזונו בישראל כפירוש חז"ל צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן איך יכולים ישראל לברר את כל העולם כולו, כולל גם בירור ניצוצות הקדושה שנמצאים במקומות רחוקים ביותר, דהנה, כשם שכדי להאיר למקום רחוק ביותר בגשמיות לא מספיק אור הנר שנמצא במקומו, אלא יש צורך בכמה נרות, ועד לאבוקה, ועד למדורה, שעל ידה דוקא יגיע האור ויאיר את החושך הנמצא במקום רחוק, כן הוא גם בנר מצוה ותורה אור57, שכדי לברר ניצוץ של קדושה שנמצא במקום רחוק ביותר, צ"ל אור גדול ביותר, בדוגמת אבוקה ומדורה גדולה שמתקבצים אלי' גם הניצוצות שנמצאים בריחוק מקום, וכמו שהי' בזמן שלמה דכתיב בי' וישב שלמה על כסא הוי'58, איש מנוחה גו' ושלום ושקט גו' בימיו59, שאז קיימא סיהרא באשלמותא60, שהי' גילוי אלקות בעולם (ועאכו"כ בנפש), הנה מצד ריבוי האור שהאיר במקומו הוא, באה מלכת שבא וכל העמים והביאו לשלמה את כל ניצוצות הקדושה שהיו בעניניהם כו'61, משא"כ כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו62, ונתמעטו הלבבות כו', שאין בנפש ובעולם גילוי אלקות כמו שהי' בזמן שלמה, ואפילו לא כמו שהי' בדורות שלאחריו, אלא אלקות הוא בהעלם והסתר בעולם, ועבודתו של איש הישראלי באה לו בקושי וביגיעה גדולה, וא"כ, נשאלת השאלה איך יוכל להיות בירור כל העולם כולו. אך הענין הוא, שצדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לסרמטיא63, היינו, שהקב"ה מביא את איש הישראלי סמוך להמקום שבו נמצא הניצוץ קדושה שצריך לבררו, ועי"ז ביכלתו למלא תפקידו ושליחות נשמתו בעלמא דין אפילו לפי ערך עבודתו הוא, שאינו יכול להגיע לעניני עבודה נעלים שלאו כל מוחא סביל דא, אלא בהיותו לבוש בלבושי חול ברוחניות, בחיי היום יום, ממלא הוא את שליחות נשמתו עי"ז שאוכל ושותה דברים המותרים, ודוחה הדברים האסורים, ומתנהג ע"פ התומ"צ, ועומד בנסיונות המיוחדים שבזמן ובמקום זה, ואז מעלה אני עליכם כו', היינו, שגם במצב שנתמעטו הדורות, הנה גם ע"י הנר (נר הוי' נשמת אדם64 ) קטן שלו נעשה בירור והעלאת הניצוצות ועד שמתכללים בקדושה.
ו) והנה נוסף על הפירוש בתיבת (צדקת) פרזונו (בישראל) מלשון פיזור, שפזרן לבין האומות, להביאם אל המקום שבו נמצאים הניצוצות כדי שיוכלו לבררם גם ע"י נר קטן, ישנו עוד ענין של פיזור, והו"ע פיזור ובזבוז האוצרות כו', כדלקמן.
והענין בזה, דלכאורה עדיין אינו מובן כיצד נעשית ופועלת העבודה בדורותינו אלה, לאחרי שנתמעטו הלבבות, וכל ענין בא בקושי גדול וכו', ואיך יתכן שדוקא כאשר מאטו רגלין ברגלין כדין אתי משיחא65, היינו, שהדור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, שנתקיימו בו כל הסימנים שנאמרו בגמרא סוף סוטה, אכשור דרא בתמי'66, הנה דוקא דור זה יהי' הדור שיביא את המשיח. אך הענין הוא, כפי שמבאר בעל הגאולה בארוכה בד"ה צדקת פרזונו תקס"ט67, ועד"ז בד"ה צדקת פרזונו לאדמו"ר האמצעי68, ובד"ה צדקת פרזונו להצמח-צדק (שנדפס באוה"ת בשלח69 ), שכאשר ישנו ענין של מלחמה, הנה בשעה שהמלחמה נעשית כבידה ביותר, אזי המלך מפזר ומבזבז את כל אוצרותיו, והיינו, דעם היות שבשעת שלום אינו נוגע בהאוצרות ואפילו אינו מראה אותם, להיותם הון יקר מכל יקר שאצר הוא ואצרו אבותיו ואבות אבותיו, מ"מ, בשביל הנצחון במלחמה, פותח המלך את כל אוצרותיו, ולא רק שמראה אותם ונותן מהם כו', אלא עוד זאת, שעושה זאת באופן של פיזור ובזבוז, כדי לקנות בהם כלי זיין וכיו"ב, ענינים פחותים לא רק בערך האוצרות היקרים אלא גם בערך שאר הענינים, וכל זה כדי לפעול את הנצחון במלחמה.
ויש להוסיף בענין הפיזור, שבפרט אחד הוא היפך הענין דפרזון (ערי הפרזות). דהנה, גם פיזור וגם פרזון מורים על העדר ההגבלה, כי, ערי הפרזות שאינם מוקפות חומה אין בהם הגבלת החומה, וכן פיזור הוא נתינה שהיא היפך המדידה וההגבלה שע"פ שכל. אמנם, יש גם חילוק ביניהם, שהענין דפרזון אינו אלא הסרת החומה של העיר, אבל העיר עצמה נשארת במקומה, ואדרבה, שעומדת במקומה ביתר ביסוס והתייסדות, במצב של מנוחה, כיון שאין צורך בהגנה מפני אויב. משא"כ ענין הפיזור והבזבוז הוא באופן שמוציאים את הענינים שהיו במקומם ומביאים אותם למקום אחר, והיינו, שתמורת זה שענינים אלו היו ברשותו ובמקומו, ובפרט כאשר מדובר אודות האוצרות של המלך, אשר עין לא ראתה אותם מלבד המלך בעצמו – מבזבזים ומפזרים אותם עד למקום רחוק.
והענין בזה, כמבואר בארוכה בדרושים הנ"ל, שבדורות האחרונים ניתנו כחות מיוחדים, ובפרט הכח של מסירת נפש, שעי"ז יוכלו לעמוד בפני כל הגזירות ושמדות רח"ל, ולהמשיך בלימוד התורה וקיום המצוות, וכללות העבודה היא מצד מדת הנצחון, היינו, שכאשר ישנם כמה שאלות, העלמות והסתרים, אינו נכנס לוויכוח ושקו"ט ע"פ שכל והבנה והסברה, אלא אומר שכך כתוב בתורה, ולכן מתנהג ע"פ רצון וציווי התורה, ולא נוגע לו שום דבר, גם לא הרצון וההבנה וההשגה שלו, כעבודת העבד שעושה רצון האדון [ועד שעבודתו היא ע"ד שמצינו בירושלמי70 אודות ר' מתניא דכד הוה מטי מודים הוה כרע מגרמי', אף שמחשבתו היתה טרודה בענין אחר71 ], שהנהגה זו היא מצד מדת הנצחון, כמ"ש72 נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, שכללות ענין הנצחון אינו ע"פ שכל הבנה והסברה, שלכן מבזבז את הכחות בשביל לנצח במלחמה, מבלי לחשב ולשער ע"פ שכל אם כדאי הדבר. ועד"ז הוא למעלה [דכיון שאתם קרויין אדם73, ע"ש אדמה לעליון74, הרי מובן שגם למעלה ישנו ענין זה], דהנה כתיב75 מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו', שזהו"ע המלחמה שעושה הקב"ה באדום, ולכאורה אינו מובן, איזה תפיסת מקום יש לאדום שבגלל זה יצטרך הקב"ה להלחם עמהם, ועד כדי כך שבשביל המלחמה יצטרך להיות הענין דכל מלבושי אגאלתי76, היינו, דאע"פ שאלקיכם כהן הוא77, מ"מ, נעשה אצלו כביכול ענין של היפך הטהרה (כל מלבושי אגאלתי), שלכן צריך להיות הענין דטביל בנורא77. אך הענין הוא, שהמלחמה עם אדום היא מצד הענין דנצח ישראל (דלמעלה) לא ישקר ולא ינחם, שמשום זה לא יכול הקב"ה לעזוב אפילו יהודי אחד, וכמ"ש78 אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך, והיינו, שהקב"ה בא בעצמו להמקום שבו נמצא איש הישראלי שהוא במעמד ומצב דנדחך, האובדים גו' והנדחים גו'79, והוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר80 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל81, להוציאם מן הגלות, שזהו ענין הפיזור כפי שהוא למעלה, כדי שיהי' הענין דפדאני לי ולבני מבין אומות העולם82.
ז) ועז"נ צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, צדקה דייקא. דהנה, ענין הצדקה אינו פרעון הלואה או תשלום שכר על עשיית טובה וכיו"ב, אלא באופן שהנותן אינו חייב שום דבר, והנתינה אינה אלא בתורת צדקה. וזהו מ"ש83 לך הוי' הצדקה, כי, אמיתית ענין הצדקה שייך דוקא אצל מי שהוא שלם בתכלית השלימות, ואינו זקוק לאף אחד באיזה אופן שיהי', שזהו רק הקב"ה לבדו. וזהו צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, שענין זה שהקב"ה פיזר את ישראל בין האומות להביא אותם אל המקומות הרחוקים כדי שיוכלו לברר את הניצוצות הנמצאים שם ולהעלותם לקדושה (כנ"ל ס"ה), ועוד זאת, שמפזר ומבזבז את האוצרות ליתן להם את הכחות הדרושים שיוכלו לעמוד בכל הנסיונות [נוסף על הסיוע שנעשה מצד זה גופא שפזרן לבין האומות, שאין יכולים לכלותן יחד, הן בנוגע לבנ"י שנמצאים במדינות שאין מניחים כלל לעסוק בתומ"צ, והן בנוגע לכל בנ"י שבשאר המדינות ביחס להנסיונות המיוחדים שבכל מדינה ומדינה (כנ"ל ס"ב), ונוסף על כללות הענין שהקב"ה עוזרו84, וכמארז"ל85 אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה] – הרי זה לא רק טובה סתם, אלא ענין של צדקה שהקב"ה נותן מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה86 לכאו"א מישראל בכל דור עד לדור האחרון דאכשור דרא בתמי', כדי שיוכל למלא תפקידו ושליחותו. ומצד זה נעשית גם עבודתו של איש הישראלי באופן כזה, שמפזר כוחותיו כו', ועובד עבודתו ג"כ באופן של צדקה, היינו, לא בגלל הסגולה שבדבר והטובה שתהי' לו מזה, אלא באופן של עבודת עבד שמצד טבעו ממלא רצון האדון, ועושה זאת מתוך תענוג, כיון שתענוג האדון הוא התענוג שלו87.
ח) והנה כאשר בנ"י ממלאים תפקידם ושליחותם בכל המקומות שנתפזרו בין האומות בצדקתו של הקב"ה, אזי נעשה צדקת פרזונו בישראל, מלשון פרזון, שזהו"ע פרזות תשב ירושלים. והענין בזה, כמבואר בהמאמר שנאמר לפני ארבעים שנה88 מ"ש בתוס'89 בשם המדרש90 שהשם ירושלים הוא ע"ש יראה (כפי שקראה אברהם91 ) וע"ש שלם (כפי שקראה מלכי צדק92, שם בן נח93 ), לכך אין אנו נותנים יו"ד בירושלם בין למ"ד למ"ם, ע"ש שלם, והיינו, שפירוש ירושלים הוא יראה שלם, שהוא שלימות היראה. וכמובא בתוס'94 לענין מעשר שני, שכאשר הי' עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והי' רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה (כהנים בעבודתם לוים בדוכנם וישראל במעמדם), הי' גם הוא מכוין ליראת שמים וכו'. והיינו, שירושלים פועלת ביטול והשתחוואה לפני הוי', שזהו"ע שלימות היראה. והנה, יש זמן שירושלים היא מוקפת חומה, והיינו, לפי שישנו העולם שמסביב שמיצר על ירושלים, ולכן צ"ל ענין של הגנה ע"י החומה. וזהו החידוש דפרזות תשב ירושלים, כיון שלא יהי' ענין של אויב שיצטרכו להגן מפניו. ומ"מ גם אז יהי' הענין דחומת אש, כמ"ש95 אני אהי' לה גו' חומת אש סביב.
והענין בזה, כמבואר בהמאמרים96 שענין החומה ברוחניות (שמזה נשתלשל ענין החומה בגשמיות) הוא להגן מהסתות ופיתויי היצר, והיינו ע"י התורה, כמארז"ל97 אני חומה98 זו תורה, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין99, שעי"ז שמקיף ומסבב את עצמו עם התורה, אזי נעשה מוגן מפני היצר כו'. ולכן, לעתיד לבוא, שיקויים היעוד את רוח הטומאה אעביר מן הארץ100, ובמילא לא יצטרכו להגנה מפני היצר כו', אזי פרזות תשב ירושלים. ומ"מ יהי' גם לעת"ל הענין דאני תורה זו חומה, אלא שענין זה יהי' באופן דחומת אש, היינו, לא חומת אבנים, דקאי על אותיות התורה, שהאותיות נקראים בשם אבנים, כדאיתא בספר יצירה101 שתי אבנים בונות שתי בתים וכו', כי אם חומת אש. והענין בזה102, דהנה אמרו רז"ל103 אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר104 הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה. והנה, מכיון שמדובר אודות שלילת ענין הטומאה, מובן, שקאי על זמן הזה שבו שייך ענין של טומאה, ולכן צריך לשלול שדברי תורה הם כמו אש שאינו מקבל טומאה. אמנם, בזמן הזה רק יודעים שכן הוא הדין וכן היא המציאות בפועל, אבל אין רואים זאת בגילוי. אבל לעתיד לבוא, כאשר ונגלה כבוד הוי'105, אזי יתגלה גם אמיתית ענין התורה (שהרי אורייתא וקוב"ה כולא חד106 ), כפי שהיא בבחי' אש, כמארז"ל שהתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה107, ואש לבנה ע"ג אש שחורה108 (כב' הלשונות שבמדרשי חז"ל), אש שחורה ע"ג אש לבנה קאי על התורה שלמטה, כמו האותיות הכתובים בדיו שחור ע"ג קלף לבן, ואש לבנה (ע"ג אש שחורה) קאי על התורה שלמעלה, שזהו עצם אור התורה שלמעלה מהאותיות כו'109. ואז יהי' גם ענין החומה (חומת אש) באופן נעלה יותר, היינו, לא בשביל הגנה מפני היצה"ר כו', כי אם, שהעלי' מדרגא לדרגא בקדושה גופא היא באופן שיש חומה המבדלת מדרגת הקדושה שלפנ"ז, בדוגמת חומת ירושלים שמבדילה בין דרגות בקדושה גופא, שהרי עשר קדושות הן110, וקדושת ירושלים אינה המדריגה הראשונה או השני' אלא למעלה מזה, ונמצא, שחומת ירושלים מבדלת בין קודש לקודש.
וע"פ מ"ש רבינו הזקן בתניא111 שתכלית השלימות של ימות המשיח תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, מובן, שגם בזמן הזה צריכה להיות ההשתדלות שלימוד התורה יהי' לא רק באופן דאני חומה זו תורה, כמו חומת אבנים, שענין האבנים הוא שלא רואים בהם ענין של חיות, אלא באופן שאני אהי' לה גו' חומת אש, היינו, שבלימוד התורה ניכר נותן התורה, אני גו' חומת אש, שלכן מובדלת התורה מכל שאר החכמות, שמצד עצמה אינה ענין של חכמה, כי אם ענין של אש, אלא שענין האש נמשך ויורד ע"י החכמה, כמ"ש בתניא112 שהתורה נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה כו'. ועי"ז ניתוסף גם בפעולת התורה בענין הטבילה [כמ"ש הרמב"ם113 שענין המקוה רומז על הטבילה במי הדעת הטהור, והרי טבילה הו"ע הביטל40, שעי"ז נעשה הענין דירושלים, שלימות היראה], שהטבילה היא לא רק במים, אלא עיקר טבילותא בנורא114, היינו, שע"י האש מבערים את כל הענינים הבלתי רצויים, כמבואר בפוסקים115 בנוגע להלכות הגעלה והכשר כלים שתכלית ההכשרה וההגעלה היא ע"י הליבון באש, ששורף ומכלה את האיסור שנבלע ע"י אש. ואז נעשה ענין הטהרה בשלימות, כפי שהוא מצד בחי' נשמה שנתת בי טהורה היא116, למעלה מבחי' אתה בראתה כו', כמבואר בדרושי אדמו"ר הזקן117 פרטי הענינים שבזה.
ט) וזהו מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות הוי' צדקת פרזונו בישראל, כמשנת"ל (ס"ד) בהפירוש הפשוט, שתמורת קול החיצים שהיו יורים בין ההולכים לשאוב מים, היינו, שבנ"י נמצאים בצרה ובשבי', שזהו כללות המעמד ומצב בעולם ובפרט בזמן הגלות, שיורים חיצים על העוסקים בתורה באמרם מה לך ולתורה זו, וכל שאר הטענות כיו"ב, הנה תמורת זה, שם יתנו צדקות הוי', שיהי' הגילוי דתורה בכל העולם כולו, כמ"ש118 כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים, וכמ"ש הרמב"ם119 ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את הוי'. ועד שיהי' צדקת פרזונו בישראל, שהתורה תהי' באופן של פרזות (תשב ירושלים), ללא חומה, כי אם באופן של חומת אש, שיראו בגלוי האש שחורה ע"ג אש לבנה והאש לבנה ע"ג אש שחורה (כנ"ל). וכל זה בא עי"ז שצדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, היינו, שהקב"ה מפזר ומבזבז את כל אוצרותיו כדי ליתן כח לבנ"י שיוכלו לעמוד ולעבור את זמן הגלות בכלל, ואת החושך כפול ומכופל של הזמן האחרון במיוחד, באופן שינצחו את כל הקמים עליהם והקמים על הוי' ועל משיחו. ועי"ז זוכים לקיום היעוד פרזות תשב ירושלים, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
הוסיפו תגובה