פדה בשלום, מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תש"ל

בס"ד. מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

פדה1 בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי2, ופירשו חז"ל (במסכת ברכות3 ), אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. וצריך להבין4, מהו הטעם שענין הפדי' נעשה ע"י ג' ענינים אלו דוקא. דהנה, הן אמת שענינים אלו מרומזים בפסוק, כפי שמפרש רש"י ששלום היינו תורה, דכתיב5 (דרכי' דרכי נועם) וכל נתיבותי' שלום, וכן גמ"ח נמי שלום הוא, שמתוך שגומל חסד כו' בא לידי אחוה ושלום (שזהו הקירוב של העני עם בעה"ב, המקבל עם המשפיע), וכן ענין התפלה עם הציבור, ברבים היו עמדי, שהתפללו עמי, ועז"נ פדה, שזהו"ע פדאני לי ולבני כו', מ"מ, הא גופא צריך ביאור בפסוק עצמו, למה מקשר ענין הפדי' דוקא עם העסק בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הצבור.

ב) ובהקדים דהנה כללות הענין דפדאני לי ולבני מבין האומות הוא, שיהי' כמו קודם ענין הגלות. וכיון שענין הגלות קשור עם ענין החטא, מפני חטאינו גלינו6, החל מחטא הראשון, חטא עה"ד, שהוא מקור כל החטאים7, הרי מובן, שענין הגאולה צ"ל בדוגמא כפי שהי' קודם החטא.

והנה השינוי והעילוי דקודם החטא לגבי לאחר החטא, מובן ממאמר המדרש8, באתי לגני9, לגנוני, למקום שהי' עיקר דירתי, דעיקר שכינה בתחתונים היתה10, אלא שלאח"ז הי' שינוי בדבר, שע"י חטא עה"ד נסתלקה השכינה מהארץ לרקיע, ואח"כ גם ע"י החטאים שלאח"ז כו', עד שנסתלקה השכינה לרקיע השביעי. ומהמשך המדרש מובן גם כיצד הוא תיקון הדברים, כפי שממשיך, שאח"כ באו שבעה צדיקים (בז' דורות) וכל אחד מהם המשיך את השכינה מלמעלה למטה, החל מאברהם שהוריד את השכינה מרקיע השביעי לששי, עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין11, והורידה מרקיע הא', משמים לארץ. ולאח"ז הי' הציווי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם12, והיינו, שנעשה משכן השכינה בתחתונים כמו שהי' מלכתחילה. ומזה מובן גם הענין דפדאני לי ולבני מבין האומות, שיהי' בדוגמת מה שהי' קודם הגלות, שעיקר שכינה היא בתחתונים.

אמנם הא גופא דורש ביאור, מהו הטעם שעיקר שכינה בתחתונים דוקא. ובאמת13 הרי זו השאלה ששאל שלמה המלך בנוגע לבית המקדש (דמ"ש במשכן ושכנתי בתוכם קאי גם על המקדש, שהרי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן14 ), האמנם ישב אלקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה15. ובהקדים, דמ"ש השמים גו' לא יכלכלוך, הרי זה כולל כל פרטי המדריגות דשמים ושמי השמים עד לתכלית העילוי, והרי ידוע שתכלית העילוי בענין שמים קאי על עולם האצילות, כמבואר16 בענין הללו את הוי' מן השמים17, ומזה מובן, ששמי השמים הו"ע נעלה יותר, שקאי על העולמות שלמעלה מהאצילות שנקראים בשם עולמות הא"ס. ועז"נ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, שלא שייך שיהי' שם עיקר שכינה. ומזה מובן במכ"ש – אף כי הבית הזה18. ואעפ"כ, הנה בבית הזה, בביהמ"ק, היתה השראת השכינה, שזהו הענין שעיקר שכינה היא דוקא בתחתונים. ולכאורה צריך ביאור, מהו המענה בזה, ואיך יכול להיות שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אלא הבית הזה. ואדרבה, הצורך בביאור הוא לא רק בנוגע לעיקר שכינה, אלא בנוגע לשכינה בכלל (באיזה דרגא שהיא), איך יתכן שתהי' קשורה ושוכנת במקום גשמי, בבית המקדש שנעשה מעצים ואבנים, ועד"ז לפנ"ז – במשכן (דאקרי מקדש, שעליו נאמר ושכנתי בתוכם), שנעשה מי"ג19 (ט"ו20 ) דברים (שנימנו במדרש) שכולם הם עניני העולם, ענינים גשמיים שהם במדה וגבול (ואדרבה, דוקא באופן כזה הי' יכול להיות ענין המשכן, כמבואר בכ"מ), דלכאורה אינו מובן, איך אפשר להיות שם ענין רוחני, ובפרט שכינה (באיזה דרגא שהיא במשכן ומקדש).

ג) והנה ידוע21 שיש שרוצים לבאר22 ענין זה ע"ד המבואר בנוגע לענין הנבואה, שאינה עצם הענין (דאלקות), אלא רק כלשון הכתוב23 וביד הנביאים אדמה, מלשון דמיון, והיינו, שזהו רק זיו והארה בלבד. וענין זה גופא הי' אצל הנביא – לדעתם – לא באופן שמתייחד עמו כו', אלא רק בדוגמת כללות ענין גילוי הנבואה בארץ ישראל דוקא (כפי שדרשו בגמרא24 על הפסוק25 הי' הי' דבר ה' גו'), שאין זה באופן שארץ ישראל היא כלי לגילוי הנבואה, כמו שהגוף הוא כלי להנשמה, וכמו כללות ענין הכלי לגבי האור, שהכלי מתאחד עם האור, אלא רק שארץ ישראל הוא מקום המוכשר לגילוי הנבואה. וכידוע הדוגמא לזה, מכתיבת דבר שכל ע"י אצבעות היד, דאף שכתיבת דבר שכל יכולה להיות ע"י אצבעות היד דוקא, ולא ע"י אצבעות הרגל, שאין להם שייכות כלל לכתיבת דבר שכל, מ"מ, אין זה באופן שאצבעות היד נעשים כלי לאור השכל (שהרי אצבעות היד אין להם שייכות כלל לשכל, ואין בהם חילוק כלל כפי שהם קודם הכתיבה, בשעת הכתיבה או לאחר הכתיבה), אלא הם רק מקום המוכשר לכתיבת השכל. ובאופן כזה רוצים הם לבאר ענין השראת השכינה בביהמ"ק, שאין זה בבחי' כלי, אלא רק מקום מוכשר בלבד, וגם לא ביחס לענין העצם כו', אלא זיו והארה בלבד, כמו בענין הנבואה.

אבל המסקנא היא שאין זה באופן האמור, אפילו בנבואה, ועאכו"כ בנוגע לביהמ"ק. דהנה, הן אמת שבנבואה כתיב ביד הנביאים אדמה, והיינו לפי שכל הנביאים (חוץ ממשה רבינו) נתנבאו בכה26, דקאי על ספירת המלכות, שזוהי דרגת נביאים אחרונים שנבואתם היתה מבחי' המלכות, ובדרך כלל הנה כללות ענין הנבואה הוא מבחי' נצח והוד27, שהם לבר מגופא28, ולכן נאמר על זה הלשון (ביד הנביאים) אדמה, אבל האופן שבו הי' אצל הנביא הענין דאדמה (מבחי' נצח והוד או מבחי' המלכות), הוא, בעצם מציאות ואיכות הענין, והיינו, גילוי מהות האור והזיו (לא רק הארה וזיו ממנו). וענין זה הי' אצל הנביא לא רק באופן שהוא רק מוכשר לזה, אלא כמ"ש בשער הקדושה להרח"ו29 שעי"ז שהנביא הי' מייחד הע"ס העליונות אזי נמשך לו גילוי הנבואה באופן שנחקקה לו בשכלו, שזהו כמו התלבשות השכל בכלי המוח, שאכן יש שינוי בכלי המוח בין קודם שהשכיל ולאחר שהשכיל ובשעה שמשכיל. וכן הוא – ובהוספה – בנוגע לביהמ"ק, שלא זו בלבד שהשראת השכינה בביהמ"ק היתה באופן של כלי לאור ועד שמתאחדים כאחד, אלא יתירה מזה, שהגילוי שבביהמ"ק אינו ענין של הארה וזיו בלבד, אלא גילוי בחי' עצמות א"ס, כמובן גם משאלת שלמה, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה, שמזה מובן שהגילוי שבביהמ"ק הוא למעלה מעולם האצילות (שמים) ולמעלה מעולמות הא"ס (שמי השמים), והרי אפילו באצילות יש רק הארת הקו30, אלא שמתאחדת עם עולם האצילות בדוגמת אור וכלי, ועד שאיהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד31, ואילו הגילוי שבביהמ"ק הי' נעלה יותר אפילו משמי השמים, שזהו מה שנקרא במדרש בשם עיקר שכינה (לא רק שכינה סתם), והי' באופן של גילוי יותר מהגילוי דאוא"ס בעולם האצילות ובעולמות הא"ס, שלא יכלכלוך, מלשון כלי, משא"כ הבית הזה, שהוא באופן של יכלכלוך – שהוא כלי להגילוי שלמעלה מעולם האצילות ועולמות הא"ס, שזהו"ע דעיקר שכינה. וא"כ, צריך ביאור איך יכול להיות שבענין המקום, ובפרט מקום גשמי, יהי' גילוי אלקות עד לאופן של דירה, שזהו הענין דעיקר שכינה בתחתונים, דירה לו ית' בתחתונים32.

ד) אך הענין הוא, דהנה כתיב33 הנה מקום אתי (והיינו, שהמקום הוא באופן דאתי, שלכן יכול להיות שם עיקר שכינה), ואיתא במדרש34 אתרי טפילה לי, ואין אני טפל לאתרי. ולכאורה אינו מובן, מהו החידוש בזה. ויש להקדים תחילה מהו ענין המקום35, כמובא בספר העיקרים36 שיש בזה ב' דעות. יש אומרים, שמקום הוא מה שמקיף וסובב את הגשם מבחוץ, ובתוכו נמצא מציאות הדבר הגשמי. אך דעת בעל העיקרים היא, שמקום הוא הריקות שבתוכו נמצא הגשם. וב' דעות אלו יש גם בקבלה, שבעמק המלך37 כתב, שהעיגול הגדול הסובב את החלל ומקום פנוי שבו נצטיירו כל העולמות הוא הנקרא מקום. ובלקו"ת מהאריז"ל38 כתב שהחלל ומקום פנוי (שבו נמצא הגשם והגשם ממלא אותו) הוא המקום. ובדרך כלל הם ב' המדריגות דסוכ"ע וממכ"ע (וזהו גם מה שמבאר אדמו"ר הזקן בכמה דרושים39, שענין המקום קאי על ספירת המלכות, בחי' ממכ"ע, והיינו כדעה הב'), שהשרש לזה הוא העיגול הגדול, והקו המאיר בהחלל ומקום פנוי, ומשם נמשך למטה מטה בכל עולם וענין – הממלא וסובב שלו. ומזה מובן, שענין המקום הוא בחי' ממכ"ע, שזהו האור האלקי שבא בבחי' התלבשות להוות ולהחיות את העולמות, וכמארז"ל40 מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, היינו שהאלקות בעולם הוא בדוגמת הנשמה בגוף, שבכל אבר ואבר ישנו החיות המתאים לאבר זה, ולכן הנה חיות הנשמה שבעין פועל ענין הראי', והחיות שבאוזן פועל ענין השמיעה, ועד"ז בכל רמ"ח אברים, בכל אבר לפי ענינו, וכן הוא גם בבחי' האלקות שממלא את העולם, שנקרא בלשון הזהר ממכ"ע. וזהו ענין המקום, היינו בחי' ממכ"ע, שבא באופן של התלבשות בכלי ובפרטיות כו', ועד לשרש הראשון שהוא בחי' הקו שממנו נמשכים כל הענינים, והוא בחי' מקור הקרוב. ובפרטיות יותר הנה במקום גופא ישנו החילוק בין מקום רוחני למקום גשמי. מקום רוחני הו"ע ו' קצוות העליונים הרוחניים, הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ41, שהם הששה ספירות, שנקראים בשם ששת ימי בראשית42. ומזה נמשך ענין המקום למטה, מקום גשמי, שגם בו יש ששה קצוות, מעלה ומטה וד' רוחות העולם.

ועז"נ הנה מקום אתי, אתרי טפילה לי, שזהו הביטול של המקום הרוחני, כמ"ש41 לך הוי' הגדולה והגבורה וגו', היינו, שהששה קצוות העליונים, הששה מדות, הם בטלים לך, ועד"ז ישנו הביטול גם בהמקום הגשמי. והחידוש שבדבר מובן מהביאור43 במ"ש44 שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, ולא נאמר יחיד, אע"פ שלכאורה הו"ע נעלה יותר, שהרי יחיד הוא כמו בנך יחידך45, שפירושו שישנו רק הוא ואין עוד, משא"כ אחד, הרי לאחרי יום אחד, יש גם יום שני יום שלישי, ואעפ"כ נאמר דוקא הוי' אחד, כי, הענין דיחיד הוא כפי שאוא"ס מצ"ע הוא יחיד ומיוחד, משא"כ הענין דאחד הוא באופן דאמליכתי' למעלה ולמטה ולד' סטרין46, כמ"ש בב"י47 בשם הסמ"ק48, שהח' רומז על ז' רקיעים וארץ (מעלה ומטה), והד' רומז על ד' רוחות העולם, שהם בטלים אל הא', שרומז לאלופו של עולם49, וזהו החידוש דשמע ישראל ה"א הוי' אחד, שגם מצד המקום ישנו ענין הביטול, אתרי טפילה לי, והיינו, לא רק הביטול דששה קצוות רוחניים, לך הוי' הגדולה כו', אלא גם הביטול של המקום הגשמי, מעלה ומטה וד' רוחות העולם, שמרומזים בתיבת אחד.

והנה ענין ביטול המקום (אתרי טפילה לי) בגלוי הי' בביהמ"ק, ולכן הי' גילוי השכינה בביהמ"ק. והענין בזה, דהנה, בקדש הקדשים במשכן ובביהמ"ק הי' הארון, ואמרו רז"ל50 שמקום הארון אינו מן המדה, והיינו, דאף שנקרא "מקום הארון", שזהו"ע של מקום, וע"פ דין הוצרך להיות הארון אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו גו'51, מ"מ, כשהיו מודדים בית קדשי הקדשים היו מוצאים עשר אמות לכל רוח, כיון שמקום הארון הי' שלא מן המדה (אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום52 ), והיינו, שהמקום הי' באופן של בלי מקום. ולכן הי' בביהמ"ק גילוי השכינה (שזהו"ע דעיקר שכינה בתחתונים היתה), שזהו לפי שהמקום הגשמי נתבטל ממציאותו (אויס מקום), אתרי טפילה לי, שנעשה באופן של בלי מקום.

ה) ועפ"ז יובן גם הטעם שבנין ביהמ"ק הי' ע"י שלמה דוקא, דכאשר דוד רצה לבנות את ביהמ"ק, אמר לו הקב"ה, אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי53, וטעם הדבר, מפורש בדברי הימים54 שזהו מפני שדם לרב שפכת (לכן) לא תבנה בית לשמי, הנה בן נולד לך הוא יהי' איש מנוחה גו' שלמה יהי' שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, הוא יבנה בית לשמי. ולכאורה אינו מובן קשר הענינים, שבגלל ששלום ושקט אתן על ישראל בימיו, לכן הוא יבנה בית לשמי. וידוע הביאור בזה, שזהו לפי שענין השלום הוא שמחבר הפכים, וכידוע תורת הרב המגיד55 [שיום ההילולא שלו הוא בי"ט כסלו, וכמ"ש אדמו"ר הזקן באגרת56 בנוגע לשחרורו, שהי' זה ב"יום ההילולא פטירת רבנו הקדוש"] על הפסוק57 המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, שמיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש58, והקב"ה עושה שלום ביניהם, והיינו, שענין השלום הוא חיבור הפכים. וזהו גם כללות הענין דחיבור גשמיות ורוחניות, שנעשה עי"ז שהגשמי מתבטל ממציאותו (אויס גשמי), וזהו שמקום הארון אינו מן המדה, שהמקום נעשה באופן של בלי מקום, כדי שיוכל להיות שם הגילוי דעיקר שכינה. ולכן, בית לשמי שבו יהי' עיקר שכינה, יכול לבנות רק מי שענינו הוא שלום, חיבור הפכים, מקום ובלי מקום ביחד.

וזהו גם החילוק שהי' בין שלמה לדוד בענין העבודה, שאצל דוד הי' ענין הבירורים באופן של מלחמה, והיינו, שלא זו בלבד שאין זה ענין של חיבור הפכים, אלא אדרבה, שלוחם עם המנגד, ועד שדם לרב שפכת, משא"כ אצל שלמה, ששלום ושקט אתן על ישראל בימיו, הי' ענין הבירורים באופן של מנוחה, שישב על מקומו, כמ"ש59 וישב שלמה על כסא הוי', ומכל הארצות הביאו לו מתנות כו'60, ובאופן כזה נעשה בירור כל הניצוצות שהיו צריכים להתברר ע"י ישראל בימיו61. ויש להוסיף, שבפרט זה הי' אצל שלמה ענין נעלה יותר אפילו לגבי המשכן שהי' בדור השביעי ע"י משה, דאף שגם במשכן הי' הגילוי דעיקר שכינה, מ"מ, הי' זה באופן של ואהי' מתהלך באהל62, ואילו בימי שלמה היתה השראת השכינה באופן של קבע, שזהו"ע דמנוחה ונחלה (הן מנוחה והן נחלה), זו ירושלים63. ולכן, גם הבירור בימי שלמה הי' באופן נעלה יותר מהבירור שהי' בזמן המשכן, דאע"פ שגם בזמן המשכן לא הוצרכו בנ"י לענין של מלחמה, אלא הארון הי' הולך לפניהם, ומיישר ההרים והורג נחשים ועקרבים (כדאיתא במדרש64 ), מ"מ, לא היו בנ"י במקומם, אלא הוצרכו לילך במדבר, מדבר גדול ונורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים65, משא"כ בימי שלמה הי' הבירור מתוך שלום ומנוחה, שישב במקומו והביאו אליו את כל הענינים כו'. ולהעיר, שבהבירור באופן דמלמעלה למטה גופא, שזהו אופן הבירור דתורה (בניגוד לאופן הבירור דתפלה שהוא מלמטה למעלה)66, הרי זה קשור עם פנימיות התורה67, דלית תמן קושיא ומחלוקת כו'68, שזהו בדוגמת הבירור באופן שיושב במקומו כו', ולא באופן שצריך לבוא במקום של קושיא ומחלוקת, לברר ולמצוא את האמת כו'.

ו) אמנם כדי שתהי' השראת השכינה בפועל, יש צורך בעבודת האדם, שזהו שכללות ענין המשכן ומקדש הוא הקרבת הקרבנות (כמבואר במפרשים וגם בפוסקים69 ), שעי"ז נעשה הענין דנח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני70, שזהו תכלית השלימות שבמשכן ומקדש. ולכן מצינו גם במשכן, שהענין דותצא אש מלפני ה'71 (שזהו תכלית השלימות בהגילוי דעיקר שכינה בתחתונים) נעשה (לא ע"י הקמת המשכן עצמו, אלא) ע"י ענין הקרבנות דוקא. וידוע הביאור במעלת ענין הקרבנות72, שעי"ז שמקריבים את הקרבן ע"ג המזבח, מעלים אותו לשרשו ומקורו במרכבה [כידוע בענין ד' חיות המרכבה, שפני ארי' הוא השורש לכל החיות, פני שור הוא השורש לכל הבהמות, ופני נשר הוא השורש לכל העופות73 ], וכאשר נפש הבהמה מתעלה בפני שור שבמרכבה, אזי החיות נושאות את הכסא74, ובמילא נעשית גם התנשאות בבחי' האדם שיושב על הכסא, שמנשאים אותו לבחי' כי לא אדם הוא75. והטעם שיש בכח הקרבן לפעול ענין זה, לפי ששורש ומקור הבהמה הוא מבחי' לא אדם, שכללותו הוא עולם התהו, כידוע76 שעולם התיקון נקרא בשם אדם, ועולם התהו נקרא בשם בהמה, ולכן, ע"י הקרבן נעשית העלי' לבחי' כי לא אדם הוא, ולכן יכולים להמשיך משם הענין דעיקר שכינה בתחתונים.

ומעין זה נעשה גם ע"י ענין התפלה, שבמקום קרבנות תקנום77, ומזה מובן, שענין התפלה כולל גם את ענין הקרבן. וזהו גם מה שאמרו רז"ל בירושלמי ברכות78 על הפסוק79 דרשו ה' בהמצאו, והיכן הוא מצוי, בבתי כנסיות ובתי מדרשות. וכן מצינו שבתי כנסיות ובתי מדרשות נקראים מקדש מעט80, והיינו, שכשם שבביהמ"ק הי' שורה דרגת האלקות שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוך, שזהו"ע עיקר שכינה, הנה כן הוא גם בבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנקראים מקדש מעט, שגם שם ישנו הענין דעיקר שכינה. אבל אעפ"כ, ע"י ענין התפלה אין זה עדיין בתכלית השלימות, כי אם ע"י הקרבת הקרבנות בביהמ"ק, וכמ"ש81 ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כו' כמצות רצונך, שזהו דוקא ע"י הקרבת קרבן בפועל, בהמה או עוף (ממין החי), וכן סולת ממין הצומח, ועד למלח ממין הדומם, ע"י האדם, מין המדבר (כמבואר בכ"מ82 שענין הקרבן מאחד ומעלה דומם צומח חי ומדבר).

ויובן בהקדם הביאור במעלת ביטול המקום (אתרי טפילה לי) בבית הזה (ביהמ"ק), ביטול מקום גשמי, לגבי הביטול דמקום רוחני, ו' קצוות רוחניים, שישנו גם בהשמים ושמי השמים, כמבואר במק"א83 שמקום רוחני הרי מלכתחילה אינו בבחי' מקום ממש, שהרי ו"ק רוחניים הם רק שורש ומקור לענין המקום, וגם הביטול שלו אינו ביטול בתכלית, בבחי' העדר המציאות ממש, משא"כ מקום גשמי הוא בבחי' מציאות ממש, והביטול שלו הוא ביטול בתכלית, בבחי' העדר המציאות ממש. וכידוע המשל על זה, שכאשר חכם קטן בטל לגבי חכם גדול, הנה אף שבטל אליו, הרי אין זה ביטול בתכלית, והיינו, שהביטול הוא מצד החכמה שבו, אבל עדיין נשארת גם החכמה שלו במציאות, עכ"פ כפי שהניצוץ נבלע בתוך האבוקה, משא"כ מי שאינו שייך כלל לענין החכמה, הנה בשעה שמתבטל לגבי חכם גדול, אזי הביטול שלו הוא ביטול בתכלית. ובאופן כזה הוא גם הביטול דמקום גשמי (אתרי טפילה לי), שהמקום הוא בבחי' מציאות ממש, וגם הביטול הוא ביטול במציאות ממש. ויובן גם ע"פ המבואר בביאורי הזהר84, שהאפשרות לכך שתהי' מציאות יש הנברא באופן שאינו מרגיש כלל ולא ניכר בו שיש דבר המהווה ומחי' אותו, היא, לפי שהתהוותו היא ממהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה85, והיינו, שהוא מציאות יש ממש, ולכן, כאשר מתבטל, אזי הביטול הוא בתכלית. וזוהי גם מעלת ביטול המקום בבית הזה לגבי השמים ושמי השמים והו"ק הרוחניים, שהמקום הוא בבחי' מציאות ממש, תכלית הגשמיות, והביטול הוא בבחי' העדר המציאות ממש. וזוהי גם מעלת הקרבנות לגבי תפלה. ורק בגלל שענין התפלה פועל שלאח"ז יוכלו להקריב הקרבנות בביהמ"ק כמצות רצונך, הרי זה בבחי' דבר הגורם, שיש בו כח יותר מהדבר שנגרם על ידו, שהוא המסובב ממנו86.

ז) והנה כשם שענין הקרבנות הי' באופן דכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם87, כמו"כ צריכים להיות ג' ענינים אלו בתפלה שכנגד הקרבנות. והענין בזה, דהנה, הענין דכהנים בעבודתם הוא בקו הימין, כידוע שכהן נקרא איש החסד88. ולויים בדוכנם ענינם הוא לארמא קלא (כדאיתא בזהר89 ), שזהו"ע התפלה בקול, וכמ"ש90 הקול קול יעקב. וישראל במעמדם הו"ע ההמשכה למטה, שזהו העיקר, וכמארז"ל91 אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ [דאף שבפשטות קאי על כללות ענין הקרבנות, שיש בהם כל ג' הענינים דכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, מ"מ, הלשון הוא אלמלא מעמדות דוקא, משום שזהו העיקר], שזהו מה שאנשי מעמד היו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות (בתור בעלים)92, שמזה מובן, שפעולת הקרבן, הן העלאת בחי' האדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם הוא, והן הענין דנחת רוח לפני, מלשון93 נחות דרגא94, שזוהי המשכת כל הענינים למטה, היתה נמשכת ע"י אנשי מעמד בכל מקום שבו נמצא איש ישראל. וע"ד המבואר בפרט בנוגע לעלי' לרגל, כמ"ש95 יראה כל זכורך אל פני האדון הוי', וכשם שבא לראות כך בא ליראות96, באופן של פנים בפנים97 בגילוי, שמזה נמשך לכל אחד מישראל במקומו, ובענין זה היתה חיותו (דערמיט האָט ער געלעבט), וכך התנהג במשך כל השנה כולה, עד העלי' לרגל הבא לאח"ז98. וג' ענינים אלו ישנם גם בתפלה. דהנה, תחילת הנתינת כח שהתפלה תהי' כדבעי, באופן דאחזה פניך99, הרי זה ע"י אני בצדק99, יהיב פרוטה לעני והדר מצלי100, שזהו"ע הצדקה, שהיא גם כללות ענין המצוות שכללותם היא מצות הצדקה, שלכן נקראת בתלמוד ירושלמי בשם מצוה סתם101. וכאשר התפלה היא כדבעי, באופן דסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה102, דקאי על תפלה (כדאיתא במדרז"ל103 ), אזי התפלה היא באופן שלאחרי' ישנו הענין דלימוד התורה, מביהכנ"ס לביהמ"ד104, וע"י התורה נעשית ההמשכה מלמעלה למטה, כמ"ש105 אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה106, אזי ונתתי גשמיכם בעתם107, וכל הברכות האמורות בפרשה, שהתחלתם היא ע"י תורה, דאסתכל באורייתא וברא עלמא108, ועי"ז נמשכים אח"כ כל הענינים הנצרכים.

ח) וזהו פדה בשלום נפשי, שכדי שיהי' הענין דפדאני לי ולבני מבין האומות, כמו קודם הגלות, שזהו הגילוי דעיקר שכינה, צריך לפעול ענין הביטול למטה (כנ"ל ס"ד), וכמשנת"ל (ס"ה) שזהו"ע של חיבור הפכים שנעשה ע"י ענין השלום [כשם שהגילוי דעיקר שכינה בביהמ"ק נעשה ע"י שלמה, ששלום ושקט אתן על ישראל בימיו, ויתירה מזה, שענין זה נעשה לא רק במקום המקדש, אלא גם בכל מקום שבו נמצא איש ישראל, כלשון הכתוב: אתן על ישראל], שזהו ענין השלום בפמליא של מטה109 שנעשה ע"י חיבור נפש האלקית עם נפש הבהמית, ע"י השלום בפמליא של מעלה109, שזהו"ע המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו57. וזהו שהענין דפדה בשלום נפשי, פדאני לי ולבני מבין האומות, קאי על העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, שהם שלש העמודים שעליהם העולם עומד, תורה ועבודה וגמ"ח110 (כדאיתא בחדא"ג מהרש"א במקומו111 ), כיון שענינם הו"ע השלום, החל מענין העסק בגמ"ח, שעי"ז מתנהגים עמו במדה כנגד מדה112, ועושים עמו צדקה וחסד, שזהו"ע הנתינת כח מלמעלה באופן של אתערותא דלעילא, ואח"כ ישנו ענין התפלה, ומתפלל עם הצבור, והעסק בתורה, שע"י התורה נמשכים כל ההמשכות (כנ"ל ס"ז). אמנם, ענין זה הוא רק באופן כאילו פדאני, בכ"ף הדמיון, כי, הענין דעיקר שכינה בתחתונים שנעשה ע"י התפלה שכנגד קרבנות אינו בתכלית השלימות (כנ"ל ס"ו). אלא שזוהי ההכנה שעל ידה נעשה פדאני בפועל, פדה בשלום נפשי, דקאי על ספירת המלכות113, דשכינתא בגלותא114, ביחד עם כל בנ"י, לי ולבני, כמ"ש115 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר קאתי מר, דא מלכא משיחא, ויוליכנו קוממיות לארצנו, בטוב ובנעימים116, ושמחת עולם על ראשם117.