שיחת מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תש"ל

בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תש"ל.

בלתי מוגה

א. התוועדות זו קשורה עם י"ט כסלו, שנקודתו – כידוע לכל – היא סיפור ענין המאסר של רבינו הזקן וגאולתו בי"ט כסלו, ומאז הוקבע בלב ישראל לחגוג יום זה מידי שנה בשנה1.

וטעם הדבר – כיון שאין זו גאולה פרטית,

ואפילו לא גאולה של גדול בישראל, ובלשון השו"ע2 : "אדם מסויים .. וכן .. אדם שנתקדש בו שם שמים", שעל הנס שלו צריכים כולם לברך "שעשה נס לצדיקים במקום הזה", ומה גם שמדובר אודות "רבו"3,

אלא (נוסף על כל זה) זוהי גאולה של ענין כללי – שהרי המאסר לא הי' מצד ענינים פרטיים, או בנוגע לאיש מסויים שהוא איש כללי, אלא המאסר הי' קשור עם שיטה כללית – אם שיטה זו תוכל להמשיך ולהתקיים באופן של חירות, ותוסיף להתרחב ולהגיע לכל בנ"י בכל מקום שהם, או שיתחילו לרדוף שיטה זו, ולא זו בלבד שלא יניחו לה להתפשט הלאה, אלא עוד זאת, שלא יניחו את המשך קיומה גם לפי הממדים שכבר נתפשטה, והיינו, שזהו מאסר וגאולה של שיטה בחיים, אורח חיים – אם יתקבל הדבר או לא, שבזה התבטא החילוק בין המאסר לגאולה.

ב. ולהעיר:

יהודים רגילים אמנם שרודפים את שיטותיהם ולא מניחים להם להתפשט, ואדרבה, רוצים להכחיד גם את מה שכבר קיים;

אבל אעפ"כ, כשרוצים שהשיטה תתפשט בכל מקום שאפשר, ובנדו"ד, בנוגע לתורת חסידות חב"ד, שתהי' באופן של הבנה והשגה בחכמה בינה ודעת, ובאופן שיפוצו מעינותיך חוצה – הרי מובן שאינו דומה המצב של רדיפות למצב של חירות, שכאשר הדבר נעשה מתוך חירות, אזי פועלים זאת בנקל, במהירות ובעומק יותר.

וכפי שמצינו בנוגע לכללות הענין דמ"ת:

כדי להגיע למ"ת – הוצרכה להיות הקדמת המסירת נפש של בנ"י בהיותם בגלות מצרים, בעבודת פרך כו', אשר, למרות כל הגזירות כו', עמדו בתוקף להתנהג בדרכם, ולא שינו את שמם ולבושם כו' (ככל פרטי הדברים שנימנו במדרשי חז"ל4 ), והיינו, שאפילו בענינים החיצוניים, כמו לבושים, היו מובדלים מכל השאר, ובלשון הכתוב5 : "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", והיינו, שהיציאה ממצרים בתור עם – לאחרי המבחן ב"כור הברזל"6 של מצרים, שלא מתייראים ממנו, ונשארים בשלימות בתור עם – היא ההכנה המתאימה לקבל את התורה באופן שנעשים עבד לה' ("תעבדון את האלקים").

אבל אעפ"כ, אימתי ניתנה התורה – לא בשעה שבנ"י היו עדיין במצרים, אפילו לאחרי ש"בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים"7, אלא דוקא לאחרי שנעשה מצב של "זמן חירותנו", בהיותם במצב של חירות לגמרי, "בהוציאך את העם ממצרים" – דוקא אז ניתנה להם התורה, שהיא החירות האמיתית, כמארז"ל8 "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

וטעם הדבר – בפשטות – שהרי רצונו של הקב"ה שבנ"י ילמדו תורה ויקיימו מצוות, ולכן לאחרי שיהודי מוכיח שהוא אכן שייך וראוי לכך, עי"ז שעומד בנסיונות ועובד עבודתו מתוך מס"נ, נותן לו הקב"ה את האפשרות ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך הרחבה, שרק אז יכול להיות הלימוד והקיום בשלימות:

בנוגע ללימוד התורה – אף שיכולים ללמוד תורה גם במצב של העדר המנוחה כו', הרי במצב כזה קשה להבין, וקשה לבוא לבירור האמת, וכדאיתא בגמרא9 שהתורה שלומדים בזמן הגלות – "תלמוד בבלי" – נקראת "במחשכים הושיבני"10.

וכן בנוגע לקיום המצוות – הרי רואים שאפילו לאחרי מ"ת יכול להיות קיום המצוות בשלימות דוקא לאחרי שבנ"י יוצאים מהגלות, כמ"ש בנוסח התפלה11 : "ושם נעשה לפניך .. כמצות רצונך", ואף שבפשטות קאי על מצות הקרבנות, הרי בזה נכלל גם כללות הענין דקיום המצוות, שבזמן הגלות אינו יכול להיות בשלימות הנדרשת לפי רצונו של הקב"ה, אלא דוקא כאשר בנ"י נמצאים במעמד ומצב של חירות.

כלומר: ההכנה לזה היא אמנם עי"ז שיהודי מראה שאפילו בהיותו בגלות הנה מצד נשמתו ה"ה נמצא במצב של חירות, וכנוסח הידוע12, שרק הגוף נמצא בגלות, אבל הנשמה לא היתה מעולם בגלות, ואין לאוה"ע בעלות על הנשמה, אלא, שעדיין יכול להיות מצב שהנשמה נשלטת ע"י הנהגת הגוף, ולכן בוחנים ומנסים את היהודי, שגם בהיותו בגלות מצרים, אשר "כל הגליות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל"13, הנה לא זו בלבד שהנשמה אינה תחת שליטת הגלות שמצד הגוף, אלא אדרבה, למרות שנמצאים עדיין בזמן הגלות, מנהיגה הנשמה את הגוף; אבל אימתי התורה היא בשלימות – דוקא כשישנו גם מצב של חירות כפשוטו, כפי שהי' "בהוציאך את העם ממצרים".

וכן הוא בנוגע לי"ט כסלו:

אפילו אם ח"ו לא היתה הגאולה – הרי זה דבר פשוט שבנ"י היו ממשיכים בלימוד פנימיות התורה, שהרי בנ"י הורגלו כבר לענין המס"נ בכלל, ובפרט בנוגע ללימוד התורה, כפי שרואים בדברי ימי חיי עם ישראל במשך אלפי שנים;

אבל, כיון שרצונו של הקב"ה שלימוד פנימיות התורה יהי' בשלימות, שיהי' נתפס בכל העומק והרחבות, ועד שע"י העבודה ד"יפוצו" יגיעו "מעינותיך" גם "חוצה" – לכן הוצרך להיות ענין החירות גם מצד ממשלת המדינה ההיא, שגם הממשלה תכיר שזוהי שיטה שמתאימה עבור בנ"י (עד כמה שאפילו גוי יכול להבין זאת), ולכן הוציאו לחירות (עי"ז שהוציאו לחירות את רבינו הזקן) גם את המשך לימוד השיטה והפצתה בכל רחבי המדינה, שבה נמצא אז רוב מנין ורוב בנין של בנ"י.

ג. ולכן, כאשר מתאספים יחדיו לזכר הגאולה ההיא, הנה אע"פ שהלשון הוא שזהו המאסר והגאולה של רבינו הזקן, הרי הפנימיות והנקודה שבדבר היא – המאסר והגאולה של שיטת רבינו הזקן.

אלא, שאי אפשר לחלק ביניהם, כי, רבינו הזקן ושיטתו הם דבר אחד, שהרי לא מדובר אודות יהודי שבזמן מן הזמנים למד וחי ע"פ שיטה זו, אלא זהו יהודי שחידש את השיטה, ושיטה זו נעשתה כל מציאותו; לא הי' רגע אחד שהמחשבה דיבור ומעשה שלו לא היו חדורים ביישומה של שיטה זו כפי שבאה בציור של יהודי חי!

ולכן הרי זה היינו הך אם אומרים שזהו המאסר והגאולה של רבינו הזקן או שזהו המאסר והגאולה של השיטה – לפי ש"מסר נפשו עלי'"14, ועד לאופן שחדרה את כל מציאותו, כך, שכל הענינים שאירעו עמו הם ענינים שאירעו עם שיטה זו, ולכן, כאשר הוא יצא לחירות, הרי מובן (וכפי שיודעים גם מסיפור הענינים כפשוטם) שעי"ז היתה היציאה לחירות של לימוד השיטה והפצתה בכל רחבי המדינה.

ד. וזהו גם הלימוד ליהודים שמתאספים יחדיו להתוועדות הקשורה עם מאורע זה:

מאורע זה מהוה זכרון, ויתירה מזה: נתינת כח – שמכאן ולהבא יחיו ע"פ שיטה זו באופן של חירות, היינו, שלא להתחשב בענינים של מיצרים וגבולים שמצירים ליהודי, ואז יוכלו להמשיך בשיטה זו וליישם אותה מידי יום ביומו.

וזהו מה שלוקחים מי"ט כסלו – שנקרא "ראש השנה לתורת החסידות (ודרכי החסידות)"15 – על כל ימי השנה, שכל יום יהי' יום חסידי חי ("אַ לעבעדיקער חסידישער טאָג"), ברוח וע"פ הוראות תורתו של רבינו הזקן, בעל הגאולה והשמחה.

ואז בטוחים שכמו שהי' אצל מחולל השיטה, הנשיא הראשון של תורת חב"ד, כפי שכותב באגרת הקשורה עם שחרורו16, ש"הגדיל והפליא ה' לעשות בארץ", שאפילו אומות הארץ ראו שהיו נסים גלויים, והסכימו על זה ואישרו זאת בכח הממשלה – כך יהי' גם אצל כל ההולכים בעקבותיו, ע"פ שיטה והחלטה זו, כנוסח ולשון הידוע: "ידם על העליונה"17, שיוכלו להמשיך בלימוד החסידות והליכה בדרכי' מתוך הרחבה ומתוך שמחה וטוב לבב, ובחיי יום-יום של כל השנה – לא רק בי"ט כסלו, שבתות וימים טובים וימי סגולה, אלא בכל יום ויום ובכל לילה ולילה, למטה מעשרה טפחים.

וזוהי גם הדרך לכך שמגאולה זו נבוא לגאולה האמיתית והשלימה של כלל ישראל, בקרוב ממש, כאשר אתי מר דא מלכא משיחא (כמבואר באגרת הקודש של הבעש"ט18 ), יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

* * *

ה. מהאמור לעיל מובן ענין נוסף בנוגע לכללות נתינת התורה, ובמילא גם בנוגע לפנימיות התורה:

התורה לא נבראה מחדש בזמן מסויים שבו הוצרכו בנ"י לתורה, אלא "אלפים שנה קדמה תורה לעולם"19, ואילו מ"ת הי' לאחרי כ"ו דורות משנברא העולם20, ולאחרי ההכנה ד"בהוציאך את העם ממצרים", לאחרי הבירור והזיכוך ע"י "כור הברזל" במצרים.

כלומר: התורה מצד עצמה היא ענין כללי שכולל הכל, ולאו דוקא ענין הקשור עם גלות מצרים – להקל את הגלות, ע"י ביאור תוכן ענין הגלות כדי שיוכלו לעמוד בו, או לפעול את ענין החירות, ולרפא את כל הקשיים והצרות שהשאיר הגלות;

התורה פעלה אמנם את כל הענינים הנ"ל – שהרי בקבלם את התורה הבינו בנ"י מדוע הוצרכו להתייסר מאתיים ועשר שנה בגלות מצרים, ובמ"ת גם נתרפאו כל בעלי מומין שהיו אצל בנ"י21, וכיו"ב בשאר הענינים שנפעלו במ"ת; אבל, כל ענינים אלו הם רק פרטים בתורה, ואילו עיקר ענין התורה הוא – "תורת חיים", שהפירוש הפשוט בזה שהיא הוראה (תורה מלשון הוראה22 ) בחיים (כיצד לחיות), אבל ישנו גם הפירוש הפנימי בזה23 – שזוהי תורה שיוצרת ופועלת חיים, שיהיו חיים הראויים לשמם, לא כמו חיים של בהמה, או צומח ודומם.

ובהקדמה:

כאשר אדם מתמסר רק להשיג את צרכיו, כמו אכילה ושתי' ושינה במנוחה, אזי אין חילוק בין החיים שלו לחיים של צומח – שהרי גם צומח אוכל ושותה, וישנם גם זמנים שבהם הוא ישן (כמבואר בספרי חכמות הטבעיים), כי: בשביל הצמיחה יש צורך במים, שזהו ענין השתי', ובלשון הכתוב24 (בנוגע לארץ ישראל, בניגוד לארץ מצרים "אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק"): "למטר השמים תשתה מים". וכמו"כ זקוק הוא לענינים נוספים (מלבד משקים), שמקבל אותם מן הארץ ע"י שרשיו. וכמו"כ ישנם זמנים במשך המעת-לעת שבהם נפסק ענין הצמיחה, שזהו בדוגמת ענין השינה, ובכללות, במשך השנה, הנה בזמן החורף היא המנוחה (שינה) מענין הצמיחה, שמתחילה מ"ראש השנה לאילן" (כדברי הגמרא במסכת ר"ה25 ), ולפנ"ז ישנו הפסק לשינה.

ואף שיש יתרון לאדם שיכול לעבור ממקום למקום ולהתאים את עצמו למצבים שונים – שזהו החילוק בכללות בין צומח לחי, שהצומח קשור עם מקום מסויים שבו יכול לצמוח ולגדול, ואינו יכול להתקיים בתנאים אחרים (אא"כ יחפשו עצות ותחבולות ותרופות כו'), משא"כ בעל חי שהולך ממקום למקום, ויכול להתאים את עצמו למקומות שונים – הרי אם ההתאמה למקום החדש מתבטאת רק בכך שבכל מקום בואו יוכל להשיג את צרכיו, מאכלו ומשקהו ולבושו ומסחרו כו', אזי אין חילוק בין החיים של מין המדבר לחיים של בעל-חי.

וכדי שהחיים יהיו חיי אדם, כפירוש השל"ה26 ש"אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון"27, "בצלמנו כדמותנו"28 של הקב"ה – הרי זה דוקא כאשר יהודי חי ע"פ התורה, כי, ע"י אורייתא נעשים ישראל וקוב"ה כולא חד29, היינו, שהאדם מתקשר עם מקורו ושרשו, "בצלמנו כדמותנו".

זהו איפוא ענינה של התורה – שפועלת את ענין החיות.

וכאמור לעיל, בנוגע ליצי"מ, שכאשר בנ"י היו זקוקים לביאור והסבר על העינוי בגלות מצרים במשך מאתים ועשר שנה, נתנה התורה מענה על זה, וכמו"כ כאשר הוצרכו לרפואה עבור בעלי מומין, פעלה זאת התורה; אבל התורה מצד עצמה היא למעלה מזה, ולמעלה שלא בערך. – זהו ענין כללי שפועל חיים, ומורה דרך בחיים.

ו. ועד"ז בנוגע לפנימיות התורה, או כפי שנקראת בזהר30 : "נשמתא דאורייתא", בניגוד לנגלה דתורה שנקראת גופא דאורייתא (ע"פ לשון המשנה31 "גופי תורה"):

יש שרוצים לפרש, שהיות שבנ"י היו אז בשפל המצב, כולל גם בנוגע לפרנסה שהיתה באופן של הרס וחורבן – כידוע המעמד ומצב שהי' לאחרי הרדיפות והגזירות של שנת ת"ח, לא עתה ולא עלינו, וגם בשנים שלאח"ז – לכן יסדו את שיטת החסידות, בתור "עצה" עבור בנ"י שיוכלו להתקרב אל הקב"ה מתוך שמחה וטוב לבב, ובאופן שיהי' שייך לכל, אפילו מי שאינו "למדן" – ע"י עבודת התפלה, קיום המצוות ו"בכל דרכיך דעהו"32.

ובכן: האמת היא ששיטת החסידות היא זו שהפיחה חיים אצל בנ"י לאחרי הגזירות ההם, ונתנה אפשרות לכל יהודי שמתוך שמחה וטוב לבב ימצא את התוקף והיסוד בחיים, שלא להתפעל מכל הקשיים שהיו לו בעבר, שבגללם הי' אמור להיות במצב של נפילת הרוח בתכלית, ובפרט אלו שלא היו שייכים להבנה והשגה בלימוד התורה, נתנה להם תורת החסידות אחיזה שגם הם יוכלו לחיות בשמחה, לא רק בשבתות וימים טובים, אלא גם בכל יום, אפילו בימים הקשים שבהם טרודים ועסוקים ומושקעים בטרדות הפרנסה;

אבל, זהו רק פרט – שבכחה של פנימיות התורה, תורת החסידות, לפעול זאת; ואילו עיקר ענינה הוא – היותה "נשמתא דאורייתא", היינו, שהיא מראה בכל ענין של תורה את הנשמה שבו, ובמילא ניתוסף גם בחיי האדם – "אדמה לעליון" – הנשמה שבחיים33.

ולדוגמא: כאשר יהודי מניח תפילין, הנה נוסף על הכוונה לשעבד את המוח והלב (כמבואר בשו"ע34 שזוהי כוונת מצות תפילין שצריכה להיות בכל פעם שמניחים תפילין), מקבל יהודי ע"י תורת החסידות גם את הנשמה שבמצות תפילין – כמבואר בתורת החסידות35 שע"י הנחת תפילין מתקשרים עם בחי' המוחין דלעילא.

ועי"ז ניתוסף אצלו בענין החיים – שלא להתפעל מהקשיים שיש לו בנוגע להנחת תפילין וכיו"ב מצד טרדות הפרנסה:

בהנחת תפילין אסור שיהי' היסח הדעת36. ומובן, שקשה להזהר מהיסח הדעת בהיותו מוטרד בפרנסה, ואכן ישנם קשיים בפרנסה – אם מצד הנסיון של עוני, כפי שהי' בזמנים ההם, או (קושי גדול יותר37 ) מצד הנסיון של עושר, כמו עתה, שהקב"ה העמיד את בנ"י בכמה מדינות במעמד ומצב שיש להם פרנסה בהרחבה, אבל בנוגע לטרדות – נתקיים בהם מאמר המשנה38 "מרבה נכסים מרבה דאגה", היינו, שלא זו בלבד שריבוי הנכסים אינו ממעט את הדאגה, אלא אדרבה: "מרבה דאגה", כך, שיש לו טרדות הפרנסה ביותר, ובמילא קשה לו לפעול על עצמו שהנחת תפילין תהי' ללא היסח הדעת.

ועד"ז בנוגע לקיום שאר מצוות התורה ("הוקשה כל התורה כולה לתפילין"39 ), שעליהם נאמר "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" – שקשה ליהודי להתנתק מעניני העולם, ולהתקשר (ע"י המצוה, תפילין או ציצית ושבת כו') עם הרוחניות והמקור של העולם, שזהו הקב"ה.

והעצה לזה – עי"ז שנותנים ליהודי את ה"נשמה" שישנה בכל ענין שבתורה ובכל מצוה, שזהו ענין רוחני שאין עליו הגבלת עניני העולם, ואליו לא יכול להגיע גוי, אפילו לא ה"גוי" שישנו בכל אחד מישראל, "א-ל זר אשר בקרבך"40, זה היצה"ר שלו, שגם הוא אינו יכול להגיע לעצם הנשמה ונקודת היהדות; ועי"ז ניתן לו התוקף, שמבלי הבט על ריבוי הדאגה מצד ריבוי הנכסים, יוכל להתנתק מכל הענינים, ולהתקשר ע"י המצוות – מצוה מלשון צוותא וחיבור41 – עם מצַוה המצוות, שהוא נשמת הבריאה כולה, כמארז"ל42 "מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את עולמו".

ובכל אופן, אין זה באופן שתורת החסידות באה בתור רפואה למצב פרטי. וע"ד האמור לעיל בנוגע לכללות הענין דמ"ת.

ז. ויש דוגמא נוספת ששייכת יותר לענין זה:

מצינו שיש חיוב ללמוד הלכות החג בחג, או שלושים יום לפני החג43. ומובן, שענינה של התורה אינה הלכות החג בלבד, או הלכות שבת, שבכל ערב שבת צריך לחזור וללמוד ההלכות שצריך לידע אותם לקראת בוא השבת; ענינה של התורה – ליתן חיים ליהודי (כנ"ל), ובמילא מובן, שבבוא יום השבת, הנה נוסף על כללות החיות שישנו בכל הימים, נותנת לו התורה חיות של שבת ("אַ שבת'דיקן לעבן"), ואז ישנם גם הלכות שבת שנוגעים לו בפרט. וכן הוא בנוגע להלכות החג בחג הפסח, חג השבועות או חג הסוכות וכו'.

ועד"ז גם בנוגע לפנימיות התורה:

בכל זמן שבו היתה ניתנת פנימיות התורה, היתה מתגלה לכל אחד מישראל נשמת התומ"צ, אשר, התומ"צ "הם חיינו ואורך ימינו"44, ופנימיות התורה היא הנשמה של חיי בנ"י;

אמנם, כשמגיע זמן מיוחד שבו נמצאים במעמד ומצב מיוחד של שפל המצב רח"ל, אזי נוגע במיוחד להפיץ את פנימיות התורה ביתר שאת וביתר עוז, כדי שיהודים לא יתפעלו מהקשיים שראו מסביבם, וכדי שאפילו יהודי שלא הי' יכול להגיע ללימוד והבנת התורה, מצד סיבות שאינן תלויות בו או מצד איזו סיבה שתהי', יוכל גם הוא לחיות חיי יהדות מתוך שמחה וטוב לבב, ע"י פנימיות התורה. וזהו ביאור הטעם להתגלות פנימיות התורה בזמן ההוא דוקא.

אבל מה שנתגלה אז – הרי זה אופן חדש בלימוד התורה ואופן חדש בקיום המצוות,

– לא דבר חדש ח"ו, שהרי פנימיות התורה ניתנה במעמד הר סיני (כמבואר וכמדובר כמ"פ בכתב ובע"פ כו'45 ), אלא החידוש הוא בענין הגילוי –

אלא שבאותו זמן (שבו נתגלה פנימיות התורה) הי' זה בדוגמת לימוד הלכות החג שלושים יום לפני החג או הלכות החג בחג, והיינו, שזהו ענין שהיתה לו שייכות מיוחדת לאותו זמן – לעזור להתמודד עם קשיי הגלות המיוחדים שהיו בזמן ההוא.

ח. ומזה מובן גם בנוגע לזמנינו זה:

ובהקדים האמור לעיל (ס"ו) שענין הגלות יכול להיות בשני אופנים: ע"י נסיון של עוני או ע"י נסיון של עושר.

וכדברי שלמה46 : "רֵאש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי", והיינו, שמבקש מהקב"ה שיתן לו כל המצטרך לו, אבל לא את הנסיון של עוני ("ראש"), ואפילו לא את הנסיון של עושר.

אבל, לפעמים מנסה הקב"ה ובוחן יהודי בעשירות, הקשורה עם "מרבה דאגה" עוד יותר מאשר הדאגה של עוני.

ט. (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:)

רבינו נשיאנו סיפר פעם סיפור47 (שאירע עוד לפני המלחמה) אודות יהודי שבא לבקר את אחיו שעבר לגור בארצות-הברית שבאמריקא. – בהיותם בעיירה הישנה (כפי שאומרים היום: "אין דער אַלטער שטעטל") היו שניהם קבצנים גדולים... אבל לאח"ז נסע אחד האחים לארה"ב, ונעשה – כפי שנקרא כאן – "אַ אָל-רייט'ניק" (אדם מסודר). ולאחרי ישוב הדעת, החליט, שלא די בכך, אלא עליו להזמין את אחיו ולהראות לו את גודל עשרו, והמעמד שהצליח להגיע אליו, שיראה איך הוא "עושה חיים" (כלשון הידוע: "מאַכט אַ לעבן") בארה"ב, שכן, בעיירה הקטנה חיו שניהם באותו חדר, ולאחרי החתונה הי' לכל אחד חדר משלו; ואילו בבואו לארה"ב, הצליח לקנות ולבנות כו', ועכשיו יש לו דירה בעלת עשרות חדרים!...

לצורך הנסיעה הי' צריך לשלוח לאחיו כסף, כיון שלא הי' לו כסף לרכוש כרטיס לנסוע באני' (כפי שהיו נוסעים פעם), אבל גם אם הי' שולח לו, לא הי' נוסע.

אבל הקב"ה עזר לאח העשיר (ה"אָל-רייט'ניק"), בכך שלאחיו היו כמה בנות שהוצרך להשיאן, ולא היתה לו אפשרות ליתן "נדן", ובמילא, כאשר קיבל הזמנה מאחיו, חשב שאולי יתאפשר לו עי"ז להשיא את בנותיו, ולכן החליט – בלית ברירה – לנסוע ל"גלות אמריקא", ולבחון את המצב כו', כדי שסוכ"ס יוכל לדבר עם אחיו אודות מצבו, ואולי יעזור לו להשיא את בנותיו.

אך כיון שלא מתאים שבירידתו מהאני' יבוא מיד להציע בקשתו, התיישב בדעתו, שבתקופה הראשונה לא יתחשב במעמדו ומצבו כו', ויניח לאחיו להנהיג אותו כרצונו.

ובכן, התחיל האח העשיר להראות לו גודל עשרו, בהוליכו אותו בין כל חדרי הבית וכו' וכו', עד שהבחין שאחיו מהעיירה הקטנה אינו בהתפעלות גדולה...

החליט איפוא האח העשיר שהוא יעלה אותו אל גג הבית – הוא הי' גר בבית בעל ריבוי קומות, כפי שנקרא כאן: "גורד שחקים" ("אַ וואָלקן קראַצער"), ומשם יראה לו גודלה של העיר ניו-יורק, ומזה בודאי יתפעל בהשוואה לעיירה הקטנה שממנה בא.

וכך עשה – שהעלה אותו הגגה, והתחיל להראות ולהסביר לו: כשתביט צפונה – תראה ענין פלוני בניו-יורק, וכשתביט דרומה – תראה ענין אלמוני בניו-יורק, וכך, מתוך התפעלות גדולה התרוצץ על הגג לכל ד' סטרין, ד' רוחות העולם, להראות לו את גודלה של ניו-יורק.

בינתיים עברו כמה שעות – מהתחלת הסיור בחדרי הבית ועד הסיור על הגג כו' – ולפתע הבחין האח העשיר שהוא מתרוצץ לבדו, ואילו אחיו אינו רץ אחריו, וכשהביט הצדה, ראה שאחיו עומד בפינה ומתפלל מנחה...

הניח לו העשיר לסיים "שמונה-עשרה", ושאל אותו: היתכן שבשעה שאני מראה לך את גודלה של ניו-יורק, כפי שהנך רואה מה נעשה מדרום ומצפון, ממערב וממזרח – יש לך "ראש" להפסיק לפתע, להשאיר אותי להמשיך לרוץ ולספר כו', ולעמוד להתפלל מנחה?! וכי לא יכלת להתפלל מנחה לאחרי חצי שעה?!

השיב לו האח: אומר לך את האמת לאמיתתה ("דעם ריינעם אמת") – אינני מבין אותך: אני גר בחדר אחד בעיירה קטנה, ואין מסביבי כל כך הרבה גוים, ואעפ"כ יש לי ריבוי טרדות; ואילו אתה גר בדירה בעלת חמשה עשר חדרים, ומסביבך כל כך הרבה גוים, כפי שהנך מראה לי ריבוי גדול כו' – איך יש ביכלתך לעמוד בכך ולסבול כל זה, ולהמשיך לחיות למרות ריבוי הטרדות שיש לך בניו-יורק?!... ובכן, כשראיתי את המצב – סיים האח – חשבתי לעצמי: בינתיים אתפלל מנחה!...

וזהו "מרבה נכסים מרבה דאגה" – שאין הכוונה שנשארת אצלו רק הדאגה מריבוי הנכסים, אלא שמלבד הדאגה שהיתה לו עד עתה, ניתוסף אצלו ריבוי דאגה מריבוי הנכסים.

י. וכאן צריך יהודי להראות את כחו – שלמרות דברי המשנה שבדרך הטבע "מרבה נכסים מרבה דאגה", אינו מתפעל מזה, ומשנה את הטבע, שאין זה פועל אצלו דאגה וטרדה, ובבוא הזמן שצריך להתפלל – מתפלל, וכשצריך ליתן צדקה – נותן צדקה, ועד"ז "בכל דרכיך דעהו", בכל פרטי הענינים ד"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"48.

והקב"ה נותן לו את האפשרות והכח שלא להיות מושקע ב"מרבה דאגה", אלא אדרבה, לעמוד בזה, ולהיות במעמד ומצב של חירות, ועד – שירגיש כאילו נמצא במדבר, ששם נמצא רק הוא עם הקב"ה, והקב"ה נותן לו את התורה, כפי שניתנה במדבר סיני דוקא49, שהרי "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים"50.

וכדי שיהי' נקל יותר לפעול זאת, ומתוך שמחה וחיות – צריך יהודי להכניס בזה את כל נשמתו, שאז בטלים המדידות וההגבלות של הגוף, ואז ילך לבטח דרכו, כך, שלמרות שאצל אחרים הרי זה "מרבה דאגה", נמצא הוא במעמד ומצב של היפך הדאגה, אלא שמחה וטוב לבב, כיון שנרגש אצלו ש"אנא עבדא דקוב"ה דסגידנא קמי' ומקמי דיקר אורייתי'"51, ולכן לומד תורה ומקיים מצוות, ומפיץ "נר מצוה ותורה אור"52 בכל מקום שנמצא, ועושה זאת מתוך שמחה וטוב לבב, שאז הרי זה בהצלחה יתירה, ועד שפועל שממנו יראו וכן יעשו, ועי"ז מקיים הציווי "ואהבת לרעך כמוך"53.

וכך הולך ומתפשט האור בכל מקום ומקום, ועד ש"לכל בני ישראל הי' אור במושבותם"54,

ומזה באים לקיום היעוד "והלכו גוים לאורך"55, כיון שבנ"י אומרים "לכו ונלכה באור ה'"56 – בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

יא. דובר לעיל שעיקר התורה אינו ענין הקשור עם פרט אחד, אלא ענין הקשור עם עצם החיות של יהודי, ובדרך ממילא הרי זה חודר בכל פרט, כיון שכל הפרטים נלקחים מהעצם, במכ"ש וק"ו מזה שכל הפרטים נלקחים מהכלל, שהרי העצם הוא נעלה ועמוק יותר מאשר הכלל.

ומזה מובן, שאע"פ שעיקר התורה הו"ע עצמי, ועד ש(ישראל) אורייתא וקוב"ה כולא חד29, לפי שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, והוא וחכמתו אחד57, הרי הקב"ה גם ממלא את העולם ע"ד שהנשמה ממלאת את הגוף42, ולכן, כשם שלכל חלק בגוף יש חיות שמקבל מהנשמה, ומצד חיות זו נעשה חלק זה שבגוף (אבר מסויים) באופן המיוחד לו, העין רואה והאוזן שומעת, וכיו"ב בנוגע לכל רמ"ח אברים, שזהו מצד חיות הנשמה שנמצא בעין ובאוזן ובכל אבר ואבר, אע"פ שעצם הנשמה אינו בערך להתחלקות פרטים (ואפילו כללים) – כן הוא בנוגע לתורה ועד"ז בנוגע להקב"ה, שהוא ממלא כל עלמין, אף ש"לאו מכל אלין מדות איהו כלל"58, ובלשון רבינו הזקן59 : "לא זה הוא עיקר האלקות מה שהוא בורא עולמות", דקאי על כל העולמות, אפילו עולמות הא"ס, שגם הם נכללים בלשון "בורא עולמות".

ומזה מובן, שבתורה יש מענה על כל הפרטים ופרטי פרטים שישנם בחייו של יהודי בכלל, ובחיי העולם בפרט.

וכמובן גם מדברי המדרש בהתחלת בראשית רבה: "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין .. מדעת אומן, והאומן .. דיפתראות ופינקסאות (ובלשון המדינה: "בלוּפּרינט") יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים וכו'", ומזה מובן, שכל פרט שישנו ב"בנין" (בעולם) מוכרח להיות תחילה ב"דיפתראות ופינקסאות", שזוהי התורה, "כלי אומנתו של הקב"ה".

ומזה מובן גם שכאשר ישנו חלק בבנין הדורש תיקון, וצריך לתקן אותו כדי שהבנין יהי' בהתאם ל"דיפתראות ופינקסאות" – הנה העצה לזה היא לעיין ב"דיפתראות ופינקסאות" כדי למצוא כיצד לתקן, שכן, שלימות התכנית של ה"דיפתראות ופינקסאות" מתבטאת בכך שיש בה גם ההבהרה כיצד לתקן דבר שהתקלקל, שיחזור להיות כפי שהי' כאשר "עולם על מילואו נברא"60, קודם החטא.

וכיון שכן, הנה כאשר מישהו אומר על ענין מסויים שאינו שייך לתורה, הרי זה היפך האמת, כי, התורה היא "דיפתראות ופינקסאות" של כל העולם כולו, ועאכו"כ בנוגע לענין ששייך ליהודי, כיון שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.

יב. ובהתאם לכך יש גם מענה בתורה בנוגע לענין שמרעישים אודותיו לאחרונה:

ישנם צעירים שיצאו ב"מרד"61, וזועקים ומרעישים, ואינם מניחים לנהל אסיפות ולערוך פרוטוקול כו', לפי הסדר שקובע ה"יושב-ראש",

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) אמיתית ענינו של "יושב-ראש"62 הוא, שלאחרי שבחרוהו, אזי יושב על הראש של כל הנאספים, ועושה מה שלבו חפץ, ובוחר לעצמו מזכירים ונושאי-כלים וכו' –

והשאלה היא: איך להתייחס לאותם צעירים שהתחילו לבלבל את כל הסדרים, לזעוק ולהרעיש כו'.

ובהקדמה – שלכאורה ישנו מענה ברור על זה בדברי הגמרא63 "סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה". אמנם, במה דברים אמורים – כשמדובר אודות ענין של "בנין", אלא שנדמה שהזקנים רוצים לסתרו, והנערים רוצים לבנותו, ועל זה צריך להבהיר מהו בנין אמיתי – "סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה"; אבל בנדו"ד, אסור לשכוח מהו הנושא שאודותיו מרעישים הנערים, שכן, מצד השקו"ט אם יש לנערים רשות להרעיש או שאין להם רשות להרעיש, שוכחים (או שרוצים לשכוח) מהי תוכן הטענה, כך, שזהו ע"ד "טענו חטים והודה לו בשעורים"64 : כאשר מדובר אודות חטים, אין להעביר את השקו"ט והמחלוקת בנוגע לשעורים!...

יג. ובכן:

הדרישה של ה"נערים" היא – שיתנו יותר כסף עבור חינוך, ויותר כסף עבור עניני יהדות, במקום לתת את הכסף עבור ענינים שאינם שייכים למטרה שעבורה אספו את הכסף אצל המנדבים והתורמים וכו'.

וכיון שזוהי טענה שקשה להתמודד עמה – נפלו על "המצאה": במקום לדבר אודות גוף הטענה ("טענו חטים"), מוטב לדבר אודות אלו שהעלו את הטענה (אודות "שעורים") – הנערים, האם היתה להם רשות לבלבל את האסיפה!...

– בעת "משפט בייליס", שהעלילו עלילת-דם על יהודים ברוסיא, הי' יהודי למדן בעיירה קטנה שהחליט לערוך מכתב שיבאר את כל הראיות מדברי הגמרא והתוס' וכו' בנוגע לאיסור של דם, ולשלחו לקטיגור ("פּראָקעראָר") בעצמו, ובודאי שתתבטל הטענה. וכך עשה: הוא ערך את המכתב, ומצא "משכיל" שיתרגם אותו לרוסית, ושלחו בדואר רשום לקטיגור בעצמו. וכאשר המזכיר שאל את הקטיגור: מה דעתך על המכתב? השיב הקטיגור: האם ראית מה עשה כותב המכתב – הוא הדביק "בול" על מעטפת המכתב באופן שתמונת ה"צאַר", המושל ניקאָליי, היתה הפוכה ("מיטן קאָפּ אַראָפּ")65, כך, שזוהי מרידה במלכות!...

הוא לא רצה (ולא הי' נוגע לו) להתייחס לטענות שבמכתב, ולכן, התיישב בדעתו להיטפל ל"בול" שע"ג המעטפה, שכיון שהודבק בצורה הפוכה, הרי זו מרידה במלכות!

ועד"ז בעניננו:

למאי נפק"מ אם היתה ל"נערים" רשות לבלבל את ה"פרוטוקול", ולבזות את ה"יושב-ראש" ואת ה"מזכיר", בכך שאחד מהם נגש לשולחן ואמר שהוא ידבר קודם לשאר; מה שנוגע הוא תוכן הדברים.

והרי תוכן הדברים הוא – טענתו של הקב"ה, "קדמונו של עולם":

לכל לראש – צריך לחנך דור שילך בדרך הישר ובדרך הצדק, שזוהי דרך התומ"צ. וכדי שלא יהיו למלמד והמחנך דאגות הפרנסה, צריך לשלם לו באופן שלא יהי' מבולבל ("פאַרטומלט") בענינים אחרים, ואז יוכל להתמסר לחינוך התלמידים.

ואמרו חז"ל66 "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה", שהרי יש הורים שאינם יכולים לשלם, כיון שהם "עניים" כפשוטם.

ויש גם הורים שנמצאים במצב גרוע יותר – שיכולים אמנם לשלם, אבל אינם רוצים לשלם, בגלל שהם עניים ברוחניות, שזהו עני לאמיתתו, שאינו יודע את היוקר של יהדות, תורה ומצוות, ולכן אינו רוצה לשלוח את הילד, אם ה"בנין" אינו עם כל הענינים החיצוניים של נוחיות, ואם המלמד וההנהלה לא מצוחצחים דיים ("מיט די גאַנצע פאַרפּוצטקייט")... ובשביל זה יש צורך בסכום של כמה מליונים! וכמו"כ רצונו שהבן או הבת יגורו ב"פנימי'" שיש בה חדר פרטי לכל אחד, עם כל הנוחיות, ובשביל זה יש צורך במליון נוסף!

וכיון ש"בני עניים" "מהן תצא תורה" – יש צורך לדאוג גם להם; הילד אינו אשם בכך שאביו ואמו ירדו מן הדרך, וחושבים, שהעיקר הוא שיהי' לילד חדר משלו, עם שולחן וכל שאר הענינים משלו, ללא נפק"מ מה ילמדו עמו; העיקר הוא – לדעתם – שהוא לומד במוסד שיש בו ריבוי קומות, וריבוי משרתים, אע"פ שאין לו מחנכים... לא נוגע להם אם זה יהודי שאינו להוט אחר קיום התומ"צ, ובלבד שלבוש לפי מנהג המדינה (באופן ש"שינו את לבושם"...).

ובכל אופן – הילד והילדה אינם צריכים לסבול בגלל זה. ולכן, לכל לראש, צריכים להכניס אותם לד' אמות של חינוך הכשר, חינוך על טהרת הקודש, ולאחרי כן, יחנכו – ע"י הילד או הילדה – גם את ההורים, שבמקום "עניים בדעת" יהיו "עשירים בדעת", ויכירו את האמת. ובשביל זה יש צורך בכסף!

יד. זוהי הטענה – שאותו נער צעיר או נערה צעירה זכו להכריז ולצעוק:

שמעו יהודים! הקיום שהי' ליהודים עד עתה, והמשך הקיום שלהם, הוא – לא עי"ז שיתגאו בכך ששולחים כסף ל"ביאַפראַ"67... או עבור ענינים אחרים, שאמנם צריכים לעשותם ע"פ תורה, אבל אין זה מגיע לפיקוח-נפש של אלפי ילדים שהולכים לאיבוד מדי יום ביומו, בגלל ש"ישיבות" ו"חדרים" אין להם מספיק כסף כדי להשיג מלמדים ומחנכים עבור כולם, או שאין להם מספיק כסף עבור הענינים החיצוניים שעל ידם ימשכו גם את הילדים של ה"עניים בדעת"; ענינים אלו יש להם דין קדימה (ובלשון המדינה: "פּראַיאָריטי"), שצריך ליתן כסף – לכל לראש – עבור מטרה זו.

ובכן: תמורת זה שהיו צריכים להתבונן בטענות אלו, ולחפש עצות כיצד לתקן את הדבר – מבזבזים ימים ולילות לערוך אסיפות (שבהם משתתפים גם יהודים שומרי תומ"צ) אודות הנהגתם של ה"נערים", אם הי' זה באופן ש"נערים פני זקנים ילבינו"68 באופן טוב, או שצריכים להטיף להם מוסר על כך שביישו את ה"יושב-ראש"!...

היתכן ש"מונחים" בענין צדדי: כיצד הודבק ה"בול"?!... – ה"בול" שעליו מופיעה תמונת ה"צאַר", הוא אמנם דבר חשוב, שהרי נאמר69 "ודרשו את שלום העיר גו' והתפללו בעדה", שלכן נהגו בזמנים ההם שביום השבת היו עורכים בביהכנ"ס "מי שברך" ל"צאַר"70 ; אבל, ישנו מי שמונח ב"בול", וישנו מי שחושב על ה"עלילת דם"...

זוהי איפוא הטענה שהם מביעים מתוך צעקה ודפיקה על השולחן – ועל זה אמרו "קבל את האמת ממי שאמרה"71 – שיש להקדיש את החלק היותר גדול של הכסף עבור חינוך, חינוך אמיתי, שזהו חינוך ע"פ תורת חיים, שמביא לידי קיום המצוות, עליהם נאמר72 "וחי בהם".

ובענין זה אי אפשר לעשות פשרות – שילמדו תורה עם הילדים רק בימי ראשון ("סאָנדיי סקול"), ובשאר ימי השבוע לא תהי' להם שייכות עם יהדות; אם רוצים שהילד יהי' "חי" שבעה ימים בשבוע, צריכים ללמדו תורה שבעה ימים בשבוע, כי התורה "היא חיינו"!

אלא מאי, כדי להשיג מלמד שירצה ללמד גם בשבת צריכים לשלם סכום גדול יותר ("אָווער-טיים"), ב"פ ככה או פעם וחצי – הנה כלום חסר כסף וזהב בארצות-הברית?! יש מספיק כסף בארצות-הברית כדי לשלם למחנכים שילמדו לא רק בימות החול, אלא גם בימות השבת.

ואכן, ישראל נתבעים ונותנים73, והכסף נמצא בקופה ציבורית, אבל לאח"ז, כשצריכים לחלק את הכסף, נותנים 95% עבור כל הענינים, ונשאר רק 5% עבור חינוך!

ולא מתביישים להדפיס דו"ח גלוי לכל עמי הארץ, שמוסד וארגון פלוני זכה והצליח לאסוף מליוני דולרים, ומינו גבאי-צדקה נאמן לשולחיו, וחילק 95% עבור כל ענינים, ורק 5% ניתן – בלית ברירה ("מ'האָט נעבאַך קיין ברירה ניט געהאַט") – עבור חינוך יהודי, חינוך על טהרת הקודש.

טו. ולהעיר:

בין הגבירים שתרמו מכספם לקופה הציבורית היו גם כאלו שטענו טענה הנ"ל – שחלק גדול מהכסף צריך להנתן עבור חינוך יהודי, אבל, כיון שאצלם ישנו הענין ד"מרבה נכסים מרבה דאגה"38, הנה לאחרי שהשמיעו את טענתם, חזרו לעסקיהם;

והמנהל ("עקזעקיוטיוו") – שהוא צריך לחלק את הכסף – הנה בידעו שלאחרי שהגביר יסיים את נאומו (עם הטענה הנ"ל) יחזור לעסקיו, חלק לו כבוד, והניח לו להביע את רגשי לבו ("אַראָפּרעדן זיך פון האַרצן"), ושיבח אותו שהוא אדם טוב, יהודי טוב, והוא הציל את כללות העולם כולו, ועאכו"כ את עם ישראל, ומכאן ואילך אין לו מה לדאוג, אלא יכול לילך לדרכו מתוך מנוחה, ולסמוך עליו... ובנוגע לפועל – נשאר המצב כמקודם, כדאשתקד!

וכאן באים אלו שמרעישים, מבלי להתפעל מה"מנהל", ועד כדי כך, שהם דורשים למנות מישהו אחר במקומו – דרישה כזו שאפילו ה"גביר" לא העיז לאמרה! הוא רק "ביקש" מהמזכיר, שכאשר יחלק את הכסף, הנה במקום לתת 5% עבור חינוך, יתן 6%, ואולי למחרת יתרצה להוסיף וליתן 7%. ובכל אופן, עכשיו – מסיים הגביר – אין לי זמן, כיון שהנני צריך לחזור ל"ביזנעס", ולכן הנני סומך עליך...

ובכן:

לפעול על ה"מזכיר" שינוי טבעו – הרי זה דבר קשה, הדורש עבודה גדולה במשך זמן ארוך, ובינתיים, גדלים ילדים, בנים ובנות, ואין כסף לישיבות להכניס אותם, וגם הישיבות שמכניסים – הנה חיצוניות הבנינים שלהם אינה באופן שתוכל למשוך גם את הילדים של ה"עניים בדעת", שגם אמא פלונית תרצה לשלוח את הילד שלה לשם. והרי מובן שהילד אינו יכול להמתין עד שה"מזכיר" ישנה את טבעו!...

ולכן, כללו הצעירים מלכתחילה גם את התביעה, שצריך להיות מישהו שיהי' נאמן על החלוקה מקופת-הצדקה באופן שחלק עיקרי יוקדש לחינוך יהודי.

טז. ולפלא שבענין זה לא לומדים מהנהגת המדינה:

ובהקדים: ישנם החושבים שבנוגע לעניני התורה יש צורך באמונה, ואילו עניני העולם הם מובנים בשכל. אבל האמת היא – שהקב"ה הביא אותנו לתקופה כזו שההיפך הוא הנכון! אלא שישנו ענין של "שוחד", ש"יעור עיני חכמים"74, והיינו, שהתורה מעידה וקוראת אותו בשם "חכם", אלא שכאשר לוקח שוחד, אזי השוחד מעוור את עיניו. התורה לא אומרת ששוב אינו חכם, אלא שהוא מביט ב"עינים עיוורות", ואינו רואה את האמת.

ובכן: אמרו חז"ל75 "עלת לקרתא הלך בנימוסה", וכמדובר כמ"פ76 הפירוש בזה – שאין הכוונה שצריכים להתאים ח"ו את התורה למנהגי המדינה, אלא אדרבה, לנצל את נימוסי המדינה כדי להצליח בלימוד התורה וקיום המצוות באופן חזק ועמוק יותר.

ובנוגע לעניננו:

בארצות-הברית ובמדינות הדומות וסמוכות לה שנקראות "דמוקרטיות", ישנו יסוד מוסד בהנהגת המדינה, שצריך להפריד בין חלק הממשלה שתפקידו לקבוע את החוקים ובין חלק הממשלה שתפקידו לקיים את הדברים בפועל, ואסור ששני החלקים יהיו תחת יד אחת; קביעת החוקים נעשית ע"י מוסד מיוחד ואיש מיוחד, ונוסף לכך ישנו מי שתפקידו להביא את הדבר מן הכח אל הפועל.

וכמדובר כמ"פ שכל הענינים נלקחים מהתורה, ובנדו"ד: כתיב77 "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". ולכאורה: מהו הצורך בשני סוגים, "שופטים" ו"שוטרים", בה בשעה שאותם אנשים יכולים למלא את שני התפקידים? – אך הענין הוא, שלא טוב הדבר ששני התפקידים יתבצעו ע"י אותם אנשים; צריך להיות אלו שתפקידם לקבוע את החוק – "שופטים", ואנשים אחרים שנקראים בשם "שוטרים", שתפקידם ליישם את החוק בפועל.

ועד"ז בנוגע לכספי ציבור:

ישנו כלל בנוגע לצדקה שנגבית בשנים78, וכן הוא בנוגע לכל פרטי ענין הצדקה, שאי אפשר לסמוך על שיקול דעתו של אדם אחד. והעיקר – שקביעת המדיניות (ובלשון המדינה: "פּאַלעסי") איך לחלק את הכסף, וחלוקת הכסף בפועל, צריכים להתבצע ע"י אנשים שונים, ולא בריא ששני התפקידים יתבצעו ע"י אדם אחד; הנהגה כזו בהכרח שתביא למצב של היפך הדמוקרטיא.

[(כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) כשאומרים כאן "היפך הדמוקרטיא" – הרי זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות!...].

וזוהי הצרה אצל אלו שהם כביכול הדואגים לבנ"י בכל עניניהם – שה"מזכיר" הוא לא רק מי שמחלק את הכסף ע"פ הוראותיו של מישהו אחר, אלא הוא בעצמו זה שקובע את סדר הדברים, קדימה ואיחור, למי ליתן וכמה ליתן, ולכל היותר – אם לא מתאים לו – ממנה מישהו להיות ה"שופר" שלו, שעל ידו "יתקע" (יכריז) סדר חלוקת הכסף, באופן שהוא המושל ושולט בכל הפרטים.

וכל זמן שלא יחלקו את התפקידים – הנה זה שנהג במשך עשרות שנים ליתן 95% עבור ענינים אחרים, ורק 5% עבור עניני יהדות ובפרט עניני חינוך, אינני יודע כמה זמן דרוש עד שיחנכו אותו לשנות את טבעו.

ולכן העצה היא לחלק את התפקידים – שיהי' אחד שתפקידו רק לחלק את הכסף, מבלי שתהי' לו דעה כיצד לערוך את חלוקת הכסף; ומלבדו יהיו (לא "מזכירים", אלא) אלו שהם מומחים לקבוע חוקים כיצד לחלק את הכסף, ולהם לא תהי' שייכות לחלוקת הכסף בפועל.

ובאופן כזה – ביחד עם ה"רעש" ("טומל") שנעשה עי"ז שנתפרסם הדבר גם בעיתונים – יש תקוה ש"כולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'" (כלשון רבינו הזקן באגה"ק ד"ה קטנתי79 ), שהצעקה של הצעירים שחלוקת הכסף תהי' באופן שחלקו הגדול ינוצל עבור עניני יהדות וחינוך במיוחד, תפעל פעולתה, שלא תהי' להם ברירה אחרת אלא למלא את רצונם, בגלל פירסום הדבר שגרם להם בזיון גדול. – ע"פ דין, הענין ד"המלבין פני חבירו ברבים"80 הוא דבר חמור ביותר, ומזה הם יראים!...

וכל אלו שיושבים ודנים אודות ה"בול" שהודבק באופן שהראש פונה למטה או למעלה, ובנדו"ד, אם ה"צועק" נזהר להתנהג ע"פ ה"פרוטוקול", לדבר רק בשעה שניתנה לו רשות הדיבור, או שדיבר שלא לפי התור ("ניט אין ליין"), שלא בזמנו ושלא במקומו – ישאירו את הדיון בזה עד לאחרי שיצילו את הילדים שעומדים על כף התלי' במעמד ומצב של פיקוח נפשות, ורק לאח"ז, אם ישאר זמן פנוי ולא יהיו ענינים חשובים יותר, אזי יקימו בית-דין הכבוד (כפי שנהוג כאן), ויענישו על כך שפגעו בכבודו של פב"פ, ה"יושב-ראש", או ה"מזכיר" או אפילו ה"טשערמאַן" וכו' וכו', ככל פרטי הדברים שהיו בזה.

יז. ולא רחוקה היא:

לכאורה יכולים לחשוב, שכיון שסדר זה נהוג כבר עשרות שנים, איך יכולים לקוות שישתנה הדבר?! – בשביל זה יש צורך לשנות סדרי בראשית!

מאז שקיימים פדרציות יהודיות ("פעדעריישן'ס") באמריקא, היו חלוקת המעות וקביעת מדיניות החלוקה ("פּאַלעסי") נתונים בידי חוג מצומצם של אנשים אחדים, והעיקר – אנשים בעלי השקפה מיוחדת שהכריחה אותם להתייחס לענין החינוך כדבר אחרון, ובחינוך גופא, להתייחס לחינוך ליהדות אמיתית כדבר אחרון; וא"כ, איך יכולים לקוות שלפתע ישתנה הדבר?!

ובכן, דוקא בשנים האחרונות רואים שיכול להיות שינוי כהרף עין, לבנות או להחריב רח"ל ענינים שהי' להם קיום עשיריות בשנים.

וכיון שישנם כבר אלו שהעירו והקיצו את הישנים, "השוכחים את האמת בהבלי הזמן כו'" (כלשון הרמב"ם81 ) – יש לנצל זאת, לחטוף ולדחוף ולפעול שיוקבע חוק ולא יעבור: לכל לראש – שאלו שקובעים את אופן חלוקת המעות, ואלו שמחלקים בפועל, יהיו אנשים אחרים, וגם, שחלוקת המעות תהי' ע"פ הוראת התורה, "תורת חיים", שמהוה הוראה בחיים, שלכל לראש צריך להיות הענין ד"ושננתם לבניך"82, ללמדם את התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו".

יח. זאת ועוד:

אם רוצים שיהי' כסף ל"פעדעריישן" בשנה הבאה ובדור הבא, צריכים לחנך יהודים שיהיו קשורים עם העיירה הישנה ("די אַלטע שטעטל") ועניני', לכל הפחות באותה מדה שה"אָל-רייט'ניק" (הנ"ל ס"ט) זוכר מ"גירסא דינקותא".

ומובן, שהדרך לזה היא – לא עי"ז שיקנו לו עשרות בגדים ומכונית חדשה בכל שנה, וישלחו אותו להתרוצץ על ההרים ועל הגבעות ובכל מקום שלבו חפץ; באופן כזה לא יגדל "בעל צדקה", "בעל שכל" ו"בעל יושר", ועאכו"כ שלא יגדל יהודי שלם ואמיתי; ואם הוא יהודי מזוייף, הרי הוא גם אדם מזוייף, כי, הזיוף בענין אחד חודר בכל שאר הענינים.

ולהעיר:

ישנה השיטה הסבורה שכיון שבימיו לא יהי' הדבר (כהלשון בתנ"ך83 ), לא איכפת לו; העיקר הוא שבינתיים הוא המושל ושולט.

והמענה על זה – שעכשיו חיים בזמן כזה שבו נעשים בשעתא חדא וברגעא חדא ענינים כאלו שפעם היו דורשים ימים או שבועות, חדשים או שנים.

ובכן: אם ינצלו את ההתעוררות מהשינה כדבעי למיעבד, עבור חיזוק בלימוד התורה וחינוך המביא לידי קיום המצוות, אזי יהי' קיום לדבר, כי, כאשר "אתם הדבקים בה' אלקיכם" אזי "חיים כולכם היום"84 ; אבל כאשר פוגעים בדביקות זו, וחסרה גם ה"גירסא דינקותא" – מי יודע איך ייראה המצב אפילו בין אלו שהיו בחוג המצומצם שעד עתה קבע את אופן ההנהגה!...

יט. וזאת למודעי:

ידוע ומפורסם שכבר פנו להנהלות של כמה ישיבות (אמנם לא לישיבות של ליובאוויטש; זאת יכולני לומר בלבב שלם), ודרשו מהם לעשות כל התלוי בהם שהצעירים לא ירעישו כו', ובאם לאו, לא יתנו אפילו את ה-5% שהיו נותנים עד עתה עבור חינוך הכשר, כך, שיחסר גם הסיוע הכי מצומצם שהיו נותנים לישיבה פלונית.

ובכן: כאשר רוצים ללחום באופן שהוא היפך היושר – אזי העצה היא לפרסם את הדבר ברבים, ולהבהיר, שכל הלחץ אינו ענין שרוצים לריב עם פב"פ, ולהטיל דופי באופן ההנהגה עד עתה;

המדובר הוא אודות עשרות אלפים ילדים שיש להם הורים יהודים, אלא שההורים חושבים שהם "אמריקאים", ולא יהודים, ובמילא אינם יודעים שהם צריכים לקבל (ואינם מקבלים) חינוך הכשר!

ובמילא, מה שעבר עבר, אבל מכאן ולהבא, צריך להיות איפכא מסתברא – שהחלק היותר גדול של כספי הציבור צריך להיות מנוצל לטובת הציבור, ולכל לראש, עבור עניני פיקוח נפשות ממש – שהילד והילדה ישארו בד' אמות של יהודים ויהדות, ומה שישאר לאח"ז יספיק עבור כל שאר הצרכים שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ועבור כל הענינים, כולל גם הענינים שצריכים לעשותם מפני דרכי שלום.

כ. ובכל אופן, גם אני אינני אלא יחיד, אלא כיון שהנני מדבר ע"י "מיקרופון", שומעים את הדברים עוד כמה יהודים.

ואף שיהיו כאלו שיטענו: אהה! הוא מתערב כבר גם בענין שאינו שלו – בנוגע ל"פעדעריישן'ס", הרי המעלה שבזה היא שבינתיים מתפרסמת העובדה שמלבד ה"בול" שהודבק באופן שהראש הוא כלפי מטה, ישנו גם ה"מכתב"... וכולי האי ואולי יקרא מישהו את הענין הכתוב במכתב.

ויה"ר שיקויים בזה "קבל את האמת ממי שאמרה",

ויש תקוה – כיון שזכות הרבים מסייעתם, זכותם של עשרות אלפי ילדי ישראל שענין זה נוגע להם,

והצעקה שלהם – כמדובר פעם בארוכה85 בענין "קול ילד בוכה" (בשייכות להסיפור אודות אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הזקן) – גם אם היא באופן ד"קלא דלא אשתמע" – תשמע ("זאָל דערהערט ווערן") בכל מקום שישנו יהודי שנותן כסף לצדקה, ויכתוב בפירוש שהוא נותן את ה"דולרים" לכל לראש עבור חינוך ליהדות, לתורה ומצוותי',

וכאשר יכתוב דברים היוצאים מן הלב, הרי זה יכנס אל לב הקורא86, שאליו נכתב המכתב, ויפעל פעולתו – שינצלו את הכסף באופן הדרוש87,

וכך יעמידו דור ישרים יבורך, "זרע ברך ה'"88, "צבאות ה'", שילכו עם "צבאות בני ישראל" לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

כא. דובר בהתוועדות הקודמת89 אודות הענינים שחוזרים ונשנים בכל שנה ושנה, כמו שבתות וימים טובים, ובכללם גם ההתוועדות של י"ט כסלו שנערכת בכל שנה ושנה – שע"פ טבע בני אדם, מאורע שקורה בפעם הראשונה גורם התפעלות אחרת לגמרי מכמו כשחוזר ונשנה בשנה הבאה, שכן, אע"פ שגם אז ישנם כל הפרטים כו', אין בזה אותה התפעלות וחיות כמו דבר חדש, ועאכו"כ לאחרי שעוברים כמה שנים, ריבוי שנים, עשרות שנים ועוד יותר;

ואעפ"כ דורשת התורה ש"בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים"50, כמ"ש90 "היום הזה ה' אלקיך מצוך גו'", והיינו, שאע"פ שהתורה ניתנה לפני אלפי שנים, ומאז ישנו ציווי על לימוד התורה בכל יום, ועל קיום המצוות בכל זמן המתאים למצוה זו, הנה בכל יום צריך להיות לימוד התורה וקיום המצוות "כחדשים", כאילו זוהי הפעם הראשונה שהגיע לידיעה זו, ומתחיל לראשונה ללמוד תורה ולקיים מצוות.

וכיון שהתורה דורשת זאת, וישנו כלל שהקב"ה "אינו מבקש כו' אלא לפי כחן"91, והיינו, שדרישתו של הקב"ה מכל אדם ומיהודי בפרט באה לאחרי שנתן לו תחילה את הכחות שיוכל לקיים זאת, ולפי הכחות שנתן קובע את הדרישה, הרי מובן, שהדרישה והציווי "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" יכולה להתקיים ע"י כל אחד מישראל, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים.

[ולהעיר, שמצד פרט אחד – קשה יותר לפעול זאת אצל גדול שבגדולים, כי: אצל קטן – כיון שעדיין לא הגיע לתכלית ההבנה בזה, הנה בכל פעם ניתוסף אצלו דבר-מה בהבנת הענין, ובמילא נקל יותר שכל הענין יהי' אצלו "כחדשים"; משא"כ גדול שבגדולים, שכבר למד כל התורה כולה, וכבר אתמול קיים את המצוה בתכלית השלימות, וכאשר חוזר ומקיים זאת למחרת – היום – לא ניתוסף אצלו מאומה, לכאורה, לא בהבנת התורה ולא בכוונת המצוה, ואעפ"כ דורשים גם ממנו שקיום התומ"צ יהי' "כחדשים"].

אמנם, נקל יותר לפעול זאת בקביעות מיוחדת – שמשתנה משנה לשנה – שמורה ומדגיש פרט מסויים שישנו בענין זה.

ובהקדמה – שהקביעות של הימים טובים וימי התוועדות קשורה עם ימי החודש, ולדוגמא: חג הפסח – בחמשה עשר בניסן, וכן פורים וחנוכה, וכל הימים טובים של בנ"י, כולל גם אלו שמצד המנהג, כמו "חג החגים"92 י"ט כסלו, שקשור עם יום י"ט בחודש; אבל יש בזה שינויים מצד הקביעות בימי השבוע – שישנה הדגשה יתירה על פרט מסויים מצד הקביעות ביום מסויים בימי השבוע.

וכפי שמצינו בנוגע לראש השנה – שכאשר יו"ט של ר"ה חל בשבת, אזי נעשה שינוי בעניני ר"ה, שאין תוקעין אלא במקדש, בירושלים, או בב"ד דיבנה, משא"כ בגלות93.

ועד"ז בנוגע לי"ט כסלו – שקביעותו בפעם הראשונה היתה ביום ג' שהוכפל בו כי טוב (כפי שמדגיש רבינו הזקן באגרת שכתב בנוגע לשיחרורו94 ), ואעפ"כ, בכל שנה ושנה חוגגים את היו"ט ועורכים את ההתוועדות לא ביום ג' בשבוע, אלא מתחשבים בקביעות של ימי החודש – י"ט כסלו. אבל כאשר יש שינוי בקביעות די"ט כסלו ביום מסויים בשבוע, הרי זה מעורר דבר חדש שאינו בהדגשה ובגלוי כ"כ כאשר הקביעות די"ט כסלו היא בשאר ימי השבוע, ובשנה זו – ביום השבת.

כב. החילוק הכללי בין יום השבת לששת ימי בראשית הוא – "כי95 בו שבת מכל מלאכתו":

ענין המלאכה הוא – שעל ידה משתנה הדבר להיות באופן אחר מכמו שהי' לפנ"ז, ולדוגמא: מדבר שלא נשלמה צורתו – הנה ע"י ה"מכה בפטיש" נעשה דבר השלם, או במלאכת הזריעה, שע"י זריעת הגרעין צומח דבר חדש שלא הי' לפנ"ז, כמו במשכן, שע"י הזריעה והצמיחה נעשו הסממנים96 וכיו"ב בשאר עניני המשכן.

ובסגנון אחר: ענין המלאכה הוא באופן של מלחמה עם המצב כפי שהוא בהוה – שהוא באופן שחסר בו ה"מכה בפטיש", או שהגרעין מונח על השולחן, ונשאר גרעין שאינו צומח, והמלאכה היא מלחמה עם מצב ההוה, לשנותו ולעשות ממנו דבר חדש – דבר חדש לגמרי, או דבר שמשנה צורתו.

ואילו כאשר "שבת מכל מלאכתו" – נשאר הדבר כפי שהי' ברגע הראשון של כניסת השבת, מבלי שיהי' בו שינוי והוספה (ע"י מלאכה) במשך כל כ"ד שעות המעת-לעת של יום השבת, ביחד עם תוספת שבת.

[ולהעיר, שהענין דתוספת שבת דורש ביאור בפני עצמו: כל הענינים דיום השבת קשורים עם השבת הראשונה, וכיון שבשבת הראשונה נאמר97 "ויכל אלקים ביום השביעי", ואיתא במדרש98 : "בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה, ונראה כאלו כלה בו ביום", אינו מובן: מניין באה תוספת שבת99 ].

ובנוגע לעניננו – החידוש של יום השבת לגבי ששת ימי בראשית, שבהם הי' ענין של אמירה ודיבור ומלאכה, ואילו ביום השבת – "שבת מכל מלאכתו".

כג. ובקביעות כזו ניתוסף הדגשה בי"ט כסלו בנוגע לענין ד"פדה בשלום":

רבינו הזקן כותב94: "כשקריתי בס' תהלים בפסוק100 פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום כו'".

והדיוק בזה – שענין הגאולה הי' (לא באופן של פדי' סתם, אלא) באופן של פדי' בשלום. וכמבואר גם בסיום הפסוק100: "כי ברבים היו עמדי", כפירוש הירושלמי101 שגם אנשי אבשלום שהיו אמורים להלחם עם דוד, "היו עמדי", שהתפללו לנצחונו של דוד, ובמילא היתה אצל דוד פדי' בשלום, ללא צורך במלחמה, כיון שגם ה"רבים" שהיו נגדו, נעשו המסייעים שלו. וכמו"כ הי' אצל רבינו הזקן – כמ"ש באגרתו שהנהגת המדינה (עד לראש ומלך המדינה) הסכימה שיצא לשחרור ולחירות לגמרי.

וע"פ האמור לעיל (ס"א ואילך) שהמאסר לא הי' בנוגע לאדם מסויים, ככל שתגדל מעלתו, אלא המאסר הי' על השיטה, ולאח"ז הי' שחרור וחירות וגאולת השיטה – הרי גם השיטה היא באופן של "פדה בשלום", והיינו, שהפצת תורת החסידות ודרכי החסידות בכל מקום ומקום היא באופן של דרכי שלום ודרכי נועם.

וזהו גם פירוש הגמרא102 על הפסוק "פדה בשלום נפשי", "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור .. מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", ופירש רש"י, "פדה בשלום – זה שעסק בדברי שלום, דהיינו תורה, דכתיב103 וכל נתיבותי' שלום, וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא, שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו, ובא לידי אחוה ושלום" (שנעשה קירוב בין העני ובין בעה"ב – כבהתחלת מסכת שבת, אבל באופן של היתר), וכן בנוגע ל"המתפלל עם הציבור" ("כי ברבים היו עמדי", "שהתפללו עמי") – שבזה נכלל גם הפירוש ד"תפלה" שנעשה תפל104 אל הציבור, וכן הוא גם הפירוש הפשוט, שנעשה חלק מהציבור שהוא מציאות חדשה, והיינו, שאין כאן עשרה יחידים נפרדים, אלא נעשה ענין של שלום – שנעשים מציאות אחת, דבר שלם, שנקרא בשם "עדה", שאז יכולים לומר דבר שבקדושה105, וזהו ענין של "פרהסיא"106, ככל הגדרים שישנה במציאות החדשה שנקראת בשם "עדה"107.

וזהו גם שתוכן דברי רבינו הזקן באגרת הראשונה שכתב אחר ביאתו מפטרבורג79 הוא בנוגע לענין השלום – "לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו", אפילו לא "אהה" דקדושה108,

ומסיים: "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'", והיינו, שכאשר נגשים ליהודי בדרכי נועם ובדרכי שלום, ומעוררים אותו להיות עוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, כמבואר במהרש"א102 שג' ענינים אלו הם שלשת העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה ("מתפלל עם הציבור", שהרי תפלות במקום קרבנות תקנום109 ) וגמ"ח110 – הנה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"111, שמצליחים לפעול עליו לעשות כן בכל לבו.

וכך מצטרף עוד יהודי, עוד יהודי ועוד יהודי, ועד שמכריעים את עצמם ואת כל העולם כולו לכף זכות81, וממשיכים ופועלים – מהגאולה הפרטית של כל אחד ואחד – את הגאולה הכללית של כלל ישראל, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

* * *

כד. דובר לעיל (ס"ד) בנוגע לענינה של התוועדות, כולל גם ההתוועדות של י"ט כסלו, שהכוונה היא להמשיך זאת על הימים שלאח"ז, היינו, שלא ישאר לשעתו, לזמנו ומקומו, אלא תהי' לזה פעולה, והפעולה תהי' ברוח ובתוכן של י"ט כסלו, כפי שבאים לידי ביטוי בשעת ההתוועדות, שהיא "עת רצון", כיון שמתאספים עשרה מישראל, אשר "אכל בי עשרה שכינתא שריא"112, ובמיוחד בנוגע לכל הענינים הטובים וההחלטות הטובות – שכאשר נעשים באופן הראוי, אזי פתוחה הדרך שיבואו לידי פועל במשך כל ימי השנה שלאח"ז.

וכיון שזהו יום כללי, נמשכים ממנו כל פרטי הענינים בימים שלאח"ז באופן שכל פרט נמשך בענין הפרטי שמעין זה, ולדוגמא – בנוגע ליום השבת (כנ"ל (סכ"א) שענין זה מודגש ביותר בשנה זו, כיון שי"ט כסלו חל בשבת), שענינו ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"113, שיומשך ממנו שבוע חדש, שיהי' חדור בענינים שיום השבת מעניק ליהודי.

ובפשטות – כדאיתא בילקוט114 על הפסוק115 "ויקהל משה": "אמר הקב"ה (למשה) עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה כו'"; והרי הפירוש בזה – שכללות הענין דלימוד התורה (לא רק לימוד הלכות שבת) נלקח מיום השבת, שבו לומד יהודי בתורה כיצד להתנהג בששת ימי המעשה והמלאכה.

ולכן ישנו דין בפועל בנוגע להחילוק בין תלמידי חכמים ובעלי עסקים באופן ההנהגה ביום השבת – שדוקא בעלי עסקים (השייכים לקו העבודה של "זבולון") צריכים להרבות בשבת בלימוד התורה (כמבואר בשו"ע או"ח ובנו"כ116 ), והטעם הפשוט ("דער בעל-הבית'שער טעם") הוא – דכיון שבמשך השבוע יש להם זמן מועט לעסוק בתורה, בגלל שיש להם היתר ע"פ תורה להיות בעלי עסקים, לכן חייבים לנצל את יום השבת להקהיל קהילות וללמוד תורה, כדי שיהי' להם את הלימוד המביא לידי מעשה בששת ימי החול שלאח"ז.

וביחד עם ענין התורה שנמשך מיום השבת, נמשך גם ענין הברכה על כל ששת ימי השבוע, שזהו מ"ש בזהר ש"מיני' מתברכין כולהו יומין".

כה. והנה, אע"פ שנתבאר לעיל (סכ"ב) בנוגע לענינו של יום השבת ביחס לימי החול, ש"בו שבת מכל מלאכתו", שזהו אותו מעמד ומצב ללא שינויים מתחילת השבת עד סיומו – הרי זה רק בכללות, אבל בפרטיות יותר יש ביום השבת גופא כמה ענינים, כדלקמן.

ובהקדמה:

דובר פעם בארוכה117 אודות דברי המכילתא על הפסוק118 "מחללי' מות יומת", "הרי הגוים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהיו ישראל אומרין, הואיל וחללנו את מקצתה נחלל את כולה, ת"ל מחללי' מות יומת, אפילו כהרף עין" – דלכאורה אינו מובן: מהי הקס"ד לומר "הואיל וחללנו את מקצתה נחלל את כולה", הרי מדובר אודות שעות נפרדות וחלקים נפרדים במשך יום השבת – כי, לולי לימוד זה יש מקום לומר שיום השבת כולו הוא "נקודה אחת" (בלשון הרגצ'ובי119 ), ולכן, כאשר נקודה זו נתחללה, ללא נפק"מ אם בתחילה או בסופה, אזי השבת כולו מחולל ועומד (וע"ד שמצינו כמה דוגמאות בש"ס – כמו בנוגע לכהן ונזיר לאחרי שנטמאו120 ).

ועל זה בא הלימוד מהפסוק "מחללי' מות יומת", "אפילו כהרף עין" – שיש לבארו בב' אופנים: (א) יום השבת כולו הוא אמנם נקודה אחת, אבל אעפ"כ, יש גזירת הכתוב שאסור לחללו "אפילו כהרף עין", (ב) הלימוד הוא – שכל רגע ורגע של יום השבת הוא מציאות בפ"ע.

וע"פ הידוע שגם קס"ד בתורה הוא תורה121, הרי מובן, שביום השבת ישנם ב' הענינים: הן נקודה אחת, והן מציאות בפ"ע של כל רגע ורגע, ויתירה מזה, שענינים אלו הם גם בנוגע לפועל, לדינא, ולא רק באופן דקס"ד.

כו. וזהו גם מה שמצינו בשבת ג' ענינים:

א) "שבת מקדשא וקיימא"122 – שזהו טעם החילוק בין שבת ליו"ט, שביו"ט אומרים "מקדש ישראל והזמנים", "ישראל דקדשינהו לזמנים"123, ואילו בשבת אומרים "מקדש השבת", ללא הזכרת ישראל.

ב) "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"124.

ג) "א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל"125.

וג' ענינים אלו הם לכאורה בסתירה זל"ז, כי:

"מתנה" – שבשם זה נקראת השבת בתורת אמת, ולכן הרי זה צריך להיות בהתאם לאמיתת הענין של מתנה – אינה ענין שבא ע"י טירחא, אבל, גם לא ענין שניתן לכל מי שיהי', שהרי ישנו הכלל "אי לאו דעביד נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא" (שלכן יש סברא שמתנה היא כמכר – בנוגע לכמה ענינים)126.

וא"כ, ענין המתנה שבשבת – אינו הענין ד"מקדשא וקיימא", שהרי בשביל זה אין צורך בהענין ד"עביד נייחא לנפשי'"; וגם אינו הענין ד"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", כי, האכילה דשבת שע"י ולפי ערך הטירחא בערב שבת היא כמו ענין של מכר וקנין, ואילו כאן מדובר אודות ענין נעלה יותר – ענין המתנה.

ומבואר בזה127, שישנם כמה ענינים בשבת: יש ענין בשבת שהוא באופן ד"מקדשא וקיימא"; יש ענין בשבת שבא ע"י טירחא; ויש ענין בשבת שהוא באופן של מתנה.

כז. וכן הוא גם בפשטות הענינים128 :

ישנו ענין השבת כפי שנקרא בשם "שבת בראשית", וכפי שאומרים גם בנוסח התפלה: "זכר למעשה בראשית", ובלשון הכתוב בעשרת הדברות הראשונות129 : "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ .. וינח ביום השביעי" (ובמק"א נאמר130 "וביום השביעי שבת וינפש") – שזהו ענין שבא מצד הקב"ה, ולא מצד עבודת בנ"י (אדרבה: הסיבה לכך שיהודי שומר שבת היא בגלל שתחילה שמר הקב"ה את השבת – "ששת ימים עשה ה' גו' וינח ביום השביעי"), שזהו הענין בשבת ש"מקדשא וקיימא".

וישנו גם ענין השבת הקשור עם יצי"מ – כמ"ש בעשרת הדברות השניות131 : "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' משם גו' על כן צוך .. לעשות את יום השבת", והרי הענין דיצי"מ בא ע"י הטירחא של בנ"י – כדברי הקב"ה למשה במענה לשאלתו "מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים": "בהוציאך את העם ממצרים (על מנת ש)תעבדון את האלקים על ההר הזה" (ש"עתידים לקבל התורה כו'")132, ולפנ"ז הוצרכה כבר להיות התחלת הגירות133 – ע"י המילה וקרבן פסח, כמ"ש134 "מתבוססת בדמיך", "בשני דמים", "דם פסח ודם מילה"135.

ובפרטיות יותר – יש בעשה"ד השניות ב' דרגות: (א) "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך"136 – "קודם מתן תורה, במרה"137, (ב) "על כן צוך .. לעשות את יום השבת"131 – הציווי במתן תורה.

והחילוק בין הציווי במרה להציווי במ"ת – יובן ע"פ המבואר במדרש138 שקודם מ"ת היתה גזירה ש"תחתונים לא יעלו למעלה ועליונים לא ירדו למטה", ובשעת מ"ת ביטל הקב"ה את הגזירה, באמרו "ואני המתחיל", כמ"ש "וירד הוי' על הר סיני"139, "ואל משה אמר עלה אל ה'"140, ומזה מובן, שהשבת שניתנה במרה קשורה עדיין עם מציאות התחתונים,

והיינו, שזהו אמנם ציווי של הקב"ה, אבל ציווי זה הוא כמו הציווי דשבע מצוות בני נח, ועד ש"בא אברהם ונצטווה יותר על אלו במילה .. ובמצרים נצטווה עמרם מצוות יתירות"141, שציוויים אלו שייכים לבנ"י דוקא, אבל זהו עדיין במעמד ומצב שקודם ביטול הגזירה שתחתונים לא יעלו למעלה,

ולכן, הי' יכול להיות ענין השבת רק כפי שבא ע"י טירחת האדם – "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת";

אבל עדיין לא הי' ענין המתנה שבשבת – שזהו מה שנתחדש ע"י הציווי במתן-תורה, שאז ניתן ענין השבת באופן ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"142, כמו כללות הענין ד"מתן-תורה" ע"י "נותן התורה", דאף שנתינת המתנה היא בגלל ש"עביד נייחא לנפשי'" (שזוהי המס"נ דהקדמת נעשה לנשמע), הרי בגלל זה נותנים לו ענין שלא בערך.

וכתוצאה מזה באים כל פרטי החילוקים – שבמרה ניתנו רק קצת הלכות שבת, ולא כל הלכות שבת143, משא"כ במ"ת בהר סיני ניתנה השבת במילואה ובשלימותה; ועאכו"כ לגבי שבת בראשית, שאז לא הי' עדיין הגדר ד"מצווה ועושה"144, שהרי ענין זה נתחדש ע"י הציווי במרה, ואילו שמירת השבת לפנ"ז היתה באופן ש"אינו מצווה ועושה"144.

כח. וכיון שישנם ג' חילוקים הנ"ל במצות השבת בכללות משך הזמנים, שבת בראשית, הציווי דמרה, והציווי במ"ת – הנה בדוגמת זה ישנם ג' חילוקים כלליים בשבת גם לאחרי שניתנה במ"ת:

א) הענינים שנקראים בשם "מלאכה", שעליהם נאמר "כי בו שבת מכל מלאכתו" (שגם זה נכלל בחשבון ל"ט הפעמים שנאמר בתורה לשון מלאכה145 ), שזהו ענין שאסור לגמרי בשבת.

ב) הענינים שלא זו בלבד שמותרים בשבת, אלא יש חיוב לעשותם בשבת: מצוה לכבדו ולענגו – מן התורה או מדברי סופרים, כפי שמביא רבינו הזקן בריש הלכות שבת146, שלדעת רש"י הרי זה מצוה מן התורה, כדמוכח מפירוש רש"י על הפסוק147 "זכור גו' לקדשו", "שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת", שזוהי הנהגת ב"ש – "מצא בהמה נאה אומר זו לשבת"148, ומזה משמע שלכבדו במנה יפה הוא מדאורייתא, משא"כ לדעת הרמב"ם "אין מצוה אלא שלא להתענות בו"146 [ואף שמצוה זו נעשית ע"י האכילה, הרי המצוה אינה על הפעולה החיובית של האכילה, אלא על שלילת התענית], אבל גם לדעת הרמב"ם יש מצוה מדברי סופרים149 לאכול בשבת בשר שמן ויין ישן. וכל זה – נוסף על כללות הענין שבשבת צריך להיות לא רק ענין השלילה, איסור עשיית מלאכה, אלא גם ענין החיוב, "וביום השביעי תשבות"150.

ג) עניני הרשות, שהם מותרים בשבת, אלא שתלויים בענין הטירחא – אם הוא טורח בזה לעשות מדבר הרשות ענין של שבת, או שעושה מדבר הרשות ענין של עובדין דחול, שאז נעשה דבר האסור בשבת.

וכמדובר לעיל151 שבענין זה יש חידוש נוסף (שזהו ענין חדש לגמרי) שבו רואים את הכח של שבת – שאפילו בנוגע למלאכה האסורה, כמו החורש והזורע כו', יש בכחו של יהודי לפעול ע"י מחשבתו שלא תהי' מלאכה אסורה, אלא תהי' דבר המותר מן התורה, ועד לדבר המותר לכתחילה, ואפילו מדברי סופרים, כי, מן התורה אסורה רק "מלאכת מחשבת"152, וא"כ, כאשר עושה את כל המלאכה במילואה אבל ללא מחשבה, הרי זה מותר מן התורה, אלא שיש אופנים שאסור מדברי סופרים, אבל יש אופן שמותר לכתחילה, אפילו מדרבנן – כבסיום מסכת שבת: "מתעסק בעלמא אנא".

והיינו, שיש בכח השבת ליקח ענין שנכלל לא רק ב"עובדין דחול", אלא במלאכות האסורות בשבת, ואעפ"כ, ע"י מחשבתו – שמסלק מחשבתו מהגשמיות והחומריות של המלאכה, ומעמידה במקום אחר – הרי זה יכול להעשות באופן של "מתעסק", ועד לתכלית הפחיתות שבזה – "מתעסק בעלמא", שאז נעשית מלאכה המותרת בשבת לכתחילה.

כט. והביאור בזה:

ובהקדים הידוע בנוגע לקיום העולם בשבת – דלכאורה אינו מובן153 : בנוגע לבריאת העולם בששת ימי בראשית ("בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"154 ) אמרו רז"ל155 "לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא בדבר ה'", כמארז"ל156 "בעשרה מאמרות נברא העולם". וכיון שביום השבת "שבת מכל מלאכתו", "שבת וינפש" – ששבת ממלאכת בריאת העולם בדיבור פיו – איך מתקיים העולם ביום השבת?

ומהביאורים בזה157 – שדיבורו של הקב"ה בששת ימי בראשית הי' באופן ש"חשיב מעשה"158, "מלאכה", ואילו ביום השבת הרי זה כמו מלאכה שמחשבתה נמצאת במקום אחר, שאז מצטרפת גם המלאכה עצמה למחשבה שנמצאת במקום אחר.

ומהדוגמאות לזה – "המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, פטור אף על הכלי, שהכלי טפלה לו"159, והיינו, שאף שהכלי יש לו שיעור, הנה כאשר האוכל הוא פחות מכשיעור, אזי פטור אף על הכלי, כיון שהכלי נעשה טפל לאוכל שנמצא בתוך הכלי, אלא שבשביל זה יש צורך שהכלי לא יהי' אצלו דבר חשוב בפני עצמו, אלא רק טפל למה שנמצא בתוך הכלי.

ועד"ז בנוגע למלאכה – שאם מחשבתו נמצאת במקום אחר, ואין למלאכה אצלו חשיבות בפני עצמו, "מתעסק בעלמא אנא", הנה לא זו בלבד שפטור על המלאכה, אלא עוד זאת, שנעשית מלאכה שמותרת לו מלכתחילה.

ולהעיר גם ממ"ש בהתחלת מסכת שבת בנוגע למלאכת הוצאה: "כיצד, העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים וכו'", ומבואר במפרשי המשנה160 הטעם שנקט דוגמא מ"עני" ו"בעל הבית", שהחידוש בדבר הוא, שאפילו אם כוונתו לקיים מצות צדקה, מ"מ, יש אופן שאסור לגמרי מן התורה, ויש אופן שפטור אבל אסור וכו' (ככל פרטי הדברים שנתבארו במשנה161 ); אבל מובן שגם באופן כזה הרי זו מלאכה שיש לה חשיבות אצלו, שהרי רצונו לקיים מצות צדקה עי"ז שמוציא את הממון מרשותו, רשות היחיד, לרשות הרבים, ולכן הרי הוא מחוייב על מלאכת ההוצאה, אף שכוונתו היתה לקיים מצות הצדקה.

וזהו גם פירוש נוסף ב"שבת" – להשבית ולבטל ("מאַכן אויס") – שבכחה של השבת לפעול במלאכות של ימות החול שיהיו באופן אחר, כך, שמתבטלים ממציאותם בתור מלאכה אסורה ("אויס מלאכה אסורה"), והיינו, שאינה נחשבת למלאכה, כיון שנמשכת אחר המחשבה (שנמצאת במקום אחר, כנ"ל), שהיא אצלו העיקר.

ל. וענין זה מצינו גם בנוגע לגוף ונשמה:

גוף ונשמה – הם בדוגמת כלי ומה שנמצא בתוכו, שהרי הגוף הוא כלי ולבוש אל הנשמה, כמ"ש162 "עור ובשר תלבישני", והיינו, שתחילה ישנו הגוף כפי שהוא במעמד ומצב ד"גלמי ראו עיניך"163, ואח"כ ישנו הענין ד"ויפח באפיו נשמת חיים"164.

ויכול להיות כמה אופנים בזה: ישנו אופן שהגוף – "גלמי ראו עיניך" – מתנהג לפי רצונו, והנשמה מתנהגת לפי רצונה, וישנו אופן גרוע מזה – שהגוף נעשה המושל ושולט אצלו; אבל ישנו אופן שהנשמה מושלת ושולטת על הגוף, וכאמור, שהכלי ("גלמי ראו עיניך") נעשה טפל למה שנמצא בתוך הכלי ("ויפח באפיו נשמת חיים").

לא. וזהו גם מה שנתבאר לעיל (סכ"ד) שביום השבת צריכים בעלי-עסקים להרבות בלימוד התורה:

תלמיד חכם – גם בימות החול נקרא בשם שבת, כדאיתא בזהר165 : "תלמיד חכם איקרי שבת". ומרומז גם בנגלה – כמסופר בגמרא במסכת שבת166, שכאשר הגיע תלמיד חכם לבקר אצל רבה בר רב נחמן, הגישו לו מאכל חשוב, וכאשר שאל אותם מניין ידעו שיבוא, השיבו, שאכן לא ידעו, אלא שהכינו מאכל זה לכבוד שבת. ולכאורה: מה השייכות בין מאכל של שבת לתלמיד חכם? ומבואר במפרשים167, שבזה מרומז מאמר הזהר שת"ח נקרא שבת. ולכן, גם בימות החול ענינו הוא – לימוד התורה, שזוהי הפנימיות והתוכן של הבריאה כולה.

ואילו בעל-עסק, השייך לעבודה של שבט זבולון – הנה בימות החול עסוק הוא במלאכת חרישה וזריעה ושאר ל"ט עובדין דחול, אבל ביום השבת צריך להרבות בלימוד התורה, כי, יום השבת הוא נשמת העולם כולו – המחשבה של הדיבור (עשרה מאמרות) שעל ידו נברא העולם בששת ימי בראשית, ולכן צריך להיות אז העסק בלימוד התורה, שענינו הבנה והשגה, שזוהי המחשבה של העולם כולו (כולל גם עבודת זבולון בששת ימי החול).

לב. ונוסף לזה ישנו הענין דמוצאי שבת168 :

בנוגע לסעודה של מוצאי שבת מצינו שממנה נהנה ה"עצם לוז"169 – העצם שנשארת בקיומה גם לאחרי ש"מות תמות"170 ו"אל עפר תשוב"171 (שענין זה נאמר אפילו בצדיקים, שחוזרים לעפרם "שעה אחת קודם תחיית המתים"172 ), וממנה נבנה הגוף בתחיית המתים173, וטעם הדבר, לפי שהעצם לוז אינה בכלל העונש שנגזר על האדם בגלל האכילה מעץ הדעת, לפי שכל האברים נהנים מן האכילה, חוץ מהעצם לוז, שנהנה רק מהסעודה של מוצאי שבת, שנקראת "סעודתא דדוד מלכא"174, עליו נאמר175 "דוד מלך ישראל חי וקיים", שלכן, הנה גם בחיים חיותו בעלמא דין לא הי' ישן משך זמן של ששים נשימות רצופין176, כיון ששינה היא "אחד מששים למיתה"177, וענינו של דוד הוא היפך ענין המיתה.

והשייכות לשבת – כיון שסעודה זו היא המעבר מהאכילה דיום השבת לאכילה דימות החול178 :

האכילה דימות החול – הו"ע של בירורים ומלאכה כו'; ואילו האכילה דשבת – ש"אין עצב בה"179 – הו"ע ד"צדיק אוכל לשובע נפשו"180 (כמדובר לעיל בהתוועדות דיום השבת181 ), והו"ע שלמעלה מהעולם, כיון שזוהי אכילה שכולה מצוה, שכן, אפילו להדעה שאין חיוב מן התורה לענג את השבת באכילה (כנ"ל סכ"ח), הרי כאשר מענגים את השבת באכילה אזי ניתוסף ענין של הנאה בשבת, והרי שבת הוא למעלה מהעולם – "כי בו שבת מכל מלאכתו", והיינו, שגם העולם עצמו הוא במדריגת המחשבה (או הדיבור).

והמעבר מהאכילה דיום השבת לאכילה דימות החול הוא ע"י "ממוצע", שזוהי האכילה דמוצאי שבת, שקשורה עם שבת, שלכן נקראת "מלוה מלכה", היינו, שמלווים את "שבת המלכה"182, וכהלשון המובא בפוסקים183 : "יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת .. פריסת מפה .. כדי ללות את השבת .. כדרך שמלוין את המלך"; ולכן הרי זה פועל על כל הענינים שיבואו בששת הימים שלאחרי השבת, שיומשך בהם ענין השבת – "מיני' מתברכין כולהו יומין".

ובפרטיות: בנוגע לתלמיד חכם – שיתוסף אצלו בלימוד התורה שלאחרי השבת; ובנוגע לבעל עסק – שע"י שמרבה בלימוד התורה ביום השבת, הנה כיון שהלימוד מביא לידי מעשה, אזי ניתוסף אצלו בעניני המעשה במשך כל השבוע, שניכר שעושה זאת יהודי ש"שומר שבת כהלכתו", שאז "מוחלין לו על כל עוונותיו"184,

ויקויים בו מארז"ל185 "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר186 אז תתענג על ה' .. והאכלתיך נחלת יעקב אביך .. כיעקב שכתוב בו187 ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה",

ובאופן שנמשך אח"כ בעסקיו במשך כל השבוע – שאע"פ שלכאורה עסוק הוא באכילתו ובשתייתו, וכל שאר הפרטים שמונה הרמב"ם188, הרי זה באופן ש"בכל דרכיך דעהו"32, היינו, שבכל ענין שעושה ישנו הענין ד"דעהו", "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"189,

ועושה זאת כמו עניני השבת – באופן ש"כל מלאכתך עשוי'"190, ללא דאגות ועצב ("אין עצב בה"), אלא מתוך עונג ושמחה, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.

* * *

לג. ישנו מנהג מידי שנה בשנה לערוך בי"ט כסלו חלוקת הש"ס,

– וענין זה קשור גם עם סיום התניא, ששם כותב: "לגמור את הש"ס בכל שנה ושנה .. בכל מנין ומנין .. יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול כו'"; ומסיים שם אודות ענין השבת –

באופן שכל אחד לוקח על עצמו מסכתא, על מנת לסיימה לי"ט כסלו הבעל"ט.

וכמדובר כמ"פ191 – המובא באחרונים192 – בנוגע להצטרפות לציבור שמחלקים ביניהם את כל הש"ס כולו, שכיון שהוא בעצמו, מצד עניניו, אינו יכול – ע"פ שו"ע – לסיים את הש"ס כולו במשך שנה, הרי זה בגדר של מלאכה שאינה יכולה להעשות ע"י אחד, שחייבים עלי' גם אם עשאוה שנים, כיון שאי אפשר לעשותה אלא ע"י שנים193, ומזה מובן שע"י ההצטרפות לציבור בחלוקת הש"ס, נחשב לו כאילו למד בעצמו את כל הש"ס (כמדובר פעם בארוכה).

ובהתאם לכך ישנו גם המנהג לסיים מסכת במשך ההתוועדות, ולומר "הדרן", בקיצור עכ"פ.

וכיון שהקביעות של י"ט כסלו בשנה זו היא בשבת [אלא שההתוועדות נערכת – כרגיל – במוצאי י"ט כסלו אור לכ' כסלו, בגלל שהגאולה היתה בי"ט כסלו לפנות ערב, בזמן המנחה, ומצד סיבה הידועה בא הדבר לידי פועל רק בכ' כסלו194 ] – הי' ראוי לכאורה לערוך סיום על מסכת שבת.

אבל יש מסכת נוספת שגם היא מסתיימת בענין השבת (אלא ששם בא ענין השבת בהמשך לענינים שלפנ"ז) – מסכת תמיד, שסיומה "ליום שכולו שבת כו'".

לד. ה"סיום" על מסכת תמיד – "השיר שהיו הלוים אומרים במקדש, ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכו', בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ובברייתא195 : "רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא, בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת, אמר רבי נחמי', מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו (שכל ששת ימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר, ושל שבת על שם להבא), אלא .. בשביעי על שם ששבת", ומבואר בגמרא195 ש"קמיפלגי בדרב קטינא, דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב, שנאמר196 ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, אביי אמר תרי חרוב, שנאמר197 יחיינו מיומים" (ר"נ לית לי' דרב קטינא אלא דאביי, הלכך ליכא למימר על שם יום אחד שכולו שבת, דהא תרי נינהו),

– שלדעת ר"ק ש"חד חרוב", מתבטלת טענת ר"נ "מה ראו חכמים לחלק כו'":

ובהקדם הפלוגתא בפירוש "שביתה" (שבת): (א) בביעור חמץ ("תשביתו שאור"198 ), "ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים"199, (ב) בפירוש "והשבתי חי' רעה מן הארץ"200, "ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר משביתן שלא יזיקו"201 – שלדעת ר"ש די בביטול הצורה כו', ולדעת ר"י צ"ל ביטול המציאות כולה: שריפת החמץ, והעברת המזיקים מן העולם (לא רק שנשארת מציאותם באופן שאינם מזיקים202 ).

וכיון שלעת"ל נאמר "וגר זאב עם כבש"203, עכצ"ל204, שלדעת ר"י יהיו ב' תקופות – "תרי חרוב": באלף הראשון, תתבטל רק הצורה של המזיקים, שלא יזיקו, ובאלף השני, תתבטל מציאותם לגמרי; משא"כ לדעת ר"ש תהי' רק תקופה אחת, "חד חרוב" – "משביתן שלא יזיקו".

ולכן: להדעה ש"חד חרוב", שתהי' רק השביתה "שלא יזיקו" – אין זה ענין חדש לגמרי, שהרי כך הי' גם בשבת בראשית205, ונמצא, שהפירוש ש"מזמור שיר ליום השבת" קאי "ליום שכולו שבת", אינו מחלק בין "להבא" ל"שעבר"; ורק להדעה ש"תרי חרוב", שלעת"ל תהי' גם העברת המזיקים מן העולם, נשאלת השאלה: "מה ראו חכמים לחלק כו'", שזהו ענין חדש לגמרי ששייך רק "להבא" –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס206 בלקו"ש ח"ז ע' 188 ואילך.

לה. ויש לומר בדרך אפשר שענין זה קשור גם עם התחלת המסכת:

התחלת המסכת היא בענין השמירה במקדש – "בשלשה מקומות הכהנים שומרים וכו'" (ובפרטיות: "בשלשה מקומות הכהנים שומרים .. והלוים בעשרים ואחד מקום וכו'"207, "הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ"208 ).

ובטעם שמירה זו – כתב הרמב"ם (בפירוש המשניות209 וכן בהלכות בית הבחירה210 ) שאין זה מחמת פחד מלסטים כו', אלא שמירה שהיא ענין של כבוד, וכפי שמביא הלשון מספרי זוטא211 : "אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין".

ומצינו במפרשים ב' אופנים בביאור הטעם שאין צורך בשמירה מפני גנבים: (א) דאין עניות במקום עשירות212, ואי גנבי כלי המקדש, יקנו אחרים213. (ב) כיון שהשערים היו נעולים214.

והחילוק ביניהם – שלפי אופן הא', יכולה להיות מציאות של גניבה, ואעפ"כ, לא יגרום הדבר היזק לביהמ"ק, להיותו במעמד ומצב של עשירות (ע"ד "משביתן שלא יזיקו", שישנה המציאות של הדבר המזיק, אלא שאינו מזיק); משא"כ לפי אופן הב', כיון שהשערים נעולים, הרי מלכתחילה לא יכול להיות מציאות של גניבה, אפילו לא גניבה שאינה גורמת היזק (ע"ד "מעבירם מן העולם").

וענין זה קשור גם עם ב' הדעות שמצינו בנוגע לשמירת המקדש – שלדעת הרמב"ם215, "שמירה זו מצותה כל הלילה", אבל לדעת כמה פוסקים216 היתה השמירה לא רק בלילה, אלא במשך כל המעת-לעת כולו, הן ביום והן בלילה. וטעם הדבר – דלכאורה: מהו הצורך בשמירה (לא רק בלילה, אלא) גם ביום? – לפי שהשמירה הן ביום והן בלילה מורה על שלילת הענין דהיסח הדעת217.

וזהו גם הקשר לסיום המסכת בענין "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" – ב' הענינים ד"שבת" ו"מנוחה":

"שבת" – הו"ע השביתה, שהפירוש הפשוט בזה הוא שבאופן כזה נשאר הענין, ללא שינויים; אם הוא בלתי שלם, אזי נשאר בלתי שלם.

[וכפי שמצינו בנוגע לעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות218, שא' מהם הוא "המזיקין", "אלו השדים" – שלאחרי שנבראו נשמות השדים, קידש היום, ולא הספיק לברוא הגופים (כמבואר בזהר219 ובמפרשי המשנה220 ).

וענין זה קשור גם עם המוזכר לעיל (סכ"ב) שבשבת הראשונה נאמר "ויכל אלקים ביום השביעי", ש"הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה", והיינו, שהרגע האחרון של יום הששי הוא הרגע הראשון של יום השביעי, בדוגמת מקום החתך, ככל חילוקי הדינים שבזה221 ].

ונוסף על ענין השביתה שבשבת – ישנו גם ענין ה"מנוחה".

ובזה גופא ישנו חילוק בין ב' הגירסאות – "שבת מנוחה" או "שבת ו.מנוחה"222 : "שבת מנוחה" – הו"ע אחד, "חד חרוב"; ואילו "שבת ו.מנוחה" – הם ב' ענינים, "תרי חרוב", והיינו, שבתקופה הא' יהי' הענין ד"שבת", ובתקופה הב' יהי' הענין ד"מנוחה".

לו. והנה, בנוגע למסכת תמיד, כותב הרמב"ם223 – בביאור מקומה המסויים בסדר המסכתות, ש"הניח אותה באחרונה", אפילו לאחרי מסכת מעילה (לא רק לאחרי מסכתות גדולות, כמו זבחים ומנחות) – "שאין בה .. אלא סיפור, שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד, כדי לעשות כן תמיד", גם עכשיו, כי, אע"פ שביהמ"ק חרב, הרי זה רק בנוגע ל"עצים ואבנים", אבל ביהמ"ק שבתוך כאו"א מישראל, עליו נאמר224 "ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד מישראל"225, הרי הוא קיים לעד ולעולמי עולמים226.

ובכן:

נוסף על הפירוש הפשוט ב"לעשות כן תמיד", שביום השבת צריך לעשות מה שנאמר אודות יום השבת, וביום ראשון צריך לעשות מה שנאמר אודות יום ראשון כו' – ישנו פירוש רחב יותר ב"תמיד": בלי הפסק.

והיינו, שגם בענין ד"תמיד" יכול להיות חילוק מן הקצה אל הקצה: גם דבר שנעשה פעם אחת במשך כמה זמן, הנה כאשר נעשה כן בתמידות, הרי זה נקרא "תמיד", אע"פ שבאמת יש הפסק גדול בין פעם אחת לשני'; אבל ישנו פירוש נוסף ב"תמיד" – שאין בזה הפסק227.

וכמו בלימוד התורה, שצריך להיות תמיד, כמ"ש228 "והגית בו יומם ולילה" – הרי יש בזה ב' אופנים: יש מציאות – אצל סוג מסויים – שיוצאים י"ח "והגית בו יומם ולילה" ע"י לימוד "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"229 ; ואילו מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, אפילו רגע אחד ביום (גם אם עסק בתורה כל שאר משך היום) – יש בזה כל חומר הענין דביטול תורה, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין230, כפי שמביא רבינו הזקן בספר התניא בתחלתו.

ובנוגע לעניננו:

אע"פ שלכאורה שייכים הענינים של יום ראשון ליום ראשון בלבד, והענינים של יום השבת שייכים ליום השבת בלבד – הרי כשם שמיום השבת "מתברכין כולהו יומין", ובפשטות, שבכל ימי השבוע צריך להיות ניכר שהוא יהודי ששומר שבת כהלכתו, ומה גם שישנו הציווי "זכור את יום השבת לקדשו"147, וכמ"ש הרמב"ן שזהו ש"ישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטווינו בו לזוכרו תמיד בכל יום" – הנה בדוגמת זה מובן גם בנוגע לשאר ימות השבוע, שכל יום ויום צריך להיות נכלל מכל שאר הימים (כמבואר בכ"מ הענין בזה בעבודת האדם).

וזהו הפירוש הפנימי בענינה של מסכת תמיד "שאין בה .. אלא סיפור, שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד, כדי לעשות כן תמיד" – שצריך להתנהג תמיד באופן שעל ידו נזכה להקרבת התמיד, כשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם"11, כמבואר במסכת תמיד,

החל מ"ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכו'", "לפי שהוא תחלת מעשה בראשית", כמ"ש154 "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", וכדאיתא בגמרא במסכת חגיגה231 "עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן כו'", ולכל לראש – הענין שנתפרש בכתוב – "ויהי אור"232, שזהו האור שנברא ביום ראשון, ש"אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו"231, ועד ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים",

בביאת משיח צדקנו, שאז ירד ויתגלה ביהמ"ק השלישי, בקרוב ממש.

* * *

לז. ידוע פתגם רבינו הזקן233 שצריכים לחיות עם הזמן, וכפי שפירש, שהכוונה בזה היא לפרשת השבוע.

ובהקדים – שתיקנו לקרות בכל שבוע ושבוע פרשה בתורה, וכמ"ש הרמב"ם234 שיש בזה ב' מנהגים, ו"המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת". ופרשת השבוע הו"ע של לימוד שצריך להיות "מורה דרך" בחיי השבוע, וזוהי נקודת הענין של חיפוש רמזים והוראות בפרשת השבוע, ועד לחלק הפרשה הקשור עם יום זה.

אמנם, בעניני תושב"כ, לא תמיד יכולים לידע ביאור הדבר לתכליתו, ולכן יש צורך בתושבע"פ. וכמ"ש רבינו הזקן באגה"ק235 ש"רצון העליון ב"ה .. שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם .. כמו מצות תפילין עד"מ, שנאמר בתושב"כ וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך236, והוא מאמר סתום ונעלם, שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור .. והיכן הוא בין עיניך ועל ידך, עד שפירשה תורה שבע"פ כו'".

ותורה שבע"פ כוללת משנה וגמרא, מכילתא, ספרא וספרי וכו', וכן הספרים שלאח"ז, כדאיתא בירושלמי237 – ובלשון אחר במסכת מגילה238 – ש"אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד כו'", הרי זה נכלל בתושבע"פ, ועד למ"ש הרמב"ם בהתחלת הלכות ממרים: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה".

והגע עצמך: בזמנו של ב"ד הגדול שבירושלים היתה כבר המשנה, וגם הפלפול בדברי המשנה שזוהי הגמרא, כפי שמצינו בגמרא שאפילו אצל אברהם אבינו היו "ד' מאה פירקי" במסכת ע"ז239, וכמו"כ היו שש מאות סדרי משנה (בזמן ב"ש וב"ה)240, שמהם הוציא רבינו הקדוש ששה סדרי משנה. ואעפ"כ אומר הרמב"ם, ש"בית דין הגדול שבירושלים" – שהיו לאחרי ב"ש וב"ה – הנה לא זו בלבד שגם הם חלק מתורה שבע"פ, אלא "הם עיקר תורה שבעל פה"!

וזהו גם מ"ש באחרונים – וכך פוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה241 – בנוגע לכלל ש"טעה בדבר משנה חוזר"242, שבזמן הגמרא הי' כלל זה רק בנוגע למשנה, אבל בזמן הגאונים הרי זה כולל גם את הגמרא, ועד ש"בזמן הזה, גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והשלחן ערוך והגהותיו, בכלל משנה יחשבו".

והגדר בדבר הוא – כדברי הרמב"ם בנוגע לגזרות ותקנות ומנהגות, שאם "פשט הדבר בכל ישראל"243, הרי זה נעשה ענין של תושבע"פ, ועד שחל על זה ה"עשה" ד"על פי התורה אשר יורוך"244, והלא תעשה ד"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"244.

ומזה מובן, שכן הוא גם בנוגע לפירושים על תושב"כ שנתקבלו בכל ישראל, כמו פירוש רש"י – שזה נעשה ענין של תושבע"פ, ועד שזהו עיקר תושבע"פ.

ולכן מצינו באחרונים245 בנוגע ל"שנים מקרא ואחד תרגום", שמי שאינו מבין "תרגום", יכול לצאת י"ח ע"י פירוש רש"י, אע"פ שהתרגום נכתב בזמן התנאים, ואילו פירוש רש"י נכתב לא רק לאחרי חתימת המשנה, אלא גם לאחרי חתימת הגמרא ותקופת הגאונים, כיון שגם זה נעשה חלק מתושבע"פ, ונכלל ב"עיקר תושבע"פ".

לח. ובנוגע לעניננו:

חלק הפרשה ששייך ליום זה הוא – התחלת פרשת וישב. ונוסף לזה, כיון שההתוועדות קשורה עם י"ט כסלו, הרי זה קשור גם עם פרשת וישלח, כיון שבשבת קראו את כל הפרשה, ובפרטיות הרי זה קשור עם חלק הפרשה דשביעי, שהרי הפרשה נחלקת לשבעה חלקים, כנגד שבעת ימי השבוע.

והצד השוה ביניהם, ששייך הן להתחלת פרשת וישב והן לסיום פרשת וישלח – מודגש בפירוש רש"י בהתחלת פרשת וישב: "אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה .. פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה .. משל למרגלית שנפלה בין החול וכו'".

הביאור בדיוק לשון רש"י, שמתחיל "משל למרגלית שנפלה בין החול", ומסיים, "משליך את הצרורות כו'" – ש"חול" (שבו נמצאת המרגלית, כמו רע שמעורב בו טוב, שזהו הניצוץ קדושה שעל ידו הוא קיום הדבר246 ) ו"צרורות" (לאחרי שמוציאים את המרגלית, שאז נשאר רע בלבד, דבר המזיק, ואז מתבטל ממציאותו) הם כנגד ב' הענינים שבעשו247 : (א) מה שיכול להתברר ולהתהפך לטוב (וע"ד מארז"ל עתיד חזיר ליטהר), (ב) רע גמור שצריך לאבדו248 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס249 בלקו"ש חט"ו ע' 302 ואילך.

לט. וכללות הענין בזה:

מסופר בתושב"כ אודות עשו שהיו "ארבע מאות איש עמו"250, וגם הם היו בארץ כנען, ארץ מגורי אביו של יעקב, בארץ ישראל, ואח"כ הגיע לשם יעקב ממקום אחר בחוץ לארץ, מחרן, באמרו – מבלי להתיירא – שהולך לארץ אבותיו, ארץ ישראל, וכאשר פגש בו עשו – הנה לכל לראש "וישקהו"251 [ואף ש"נקוד עליו .. שלא נשקו בכל לבו"252, אבל בפועל נשקו], ואמר לו "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" (בשוה לך)253, ובסופו של דבר – "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו .. ואת מקנהו .. וילך אל ארץ (לגור באשר ימצא) מפני יעקב אחיו"254.

כלומר: למרות ריבוי העם שהי' לעשו, "ארבע מאות איש עמו", ועד שיעקב [באמרו "קטנתי מכל החסדים", "נתמעטו זכיותי"255 ] חשש "אם יבוא עשו אל המחנה .. והכהו"256 – הנה עשו מעצמו, ללא מלחמה כו', אלא מתוך מנוחה כו', לקח את עצמו והלך "אל ארץ", וכל זה למה – "מפני יעקב אחיו", בגלל שיעקב הגיע לכאן!

וההוראה מזה: גם כאשר בנ"י נמצאים בין ריבוי גוים, בדוגמת "מרגלית" שנמצאת "בין החול"257, ש"חול" מורה על הריבוי בכמות, כפי שמצינו בתושב"כ: "כחול הים אשר לא יספר"258 – אין להם מה להתיירא, שכן, לא זו בלבד שה"מרגלית" תישאר בקיומה, אלא עוד זאת, שסוכ"ס יקויים מ"ש "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו".

יש רק צורך בתוקף של יעקב – להתקין עצמו לשלשה דברים, לדורון לתפלה ולמלחמה259 :

אם יעקב רוצה לברוח – הרי זה היפך מענין של מלחמה;

"דורון" – כאשר לפעמים יש צורך בכך – הרי זה כפי שעשה יעקב ששלח רק כאלו שאינם ראויים לקרבנות260, כך, שנשאר רק הגשמיות שבדבר (ללא החלק הרוחני שבו, שעל זה מורה היותו ראוי לקרבן);

וכמו"כ צ"ל ענין התפלה – "אלקי אבי אברהם גו'"261, ואז – "אלקי אברהם בעזרו" (כדרך שהי' עוזר לאברהם), כיון ש"קובע מקום לתפלתו"262 (כמו אברהם שקבע מקום לתפלתו), והיינו263, שהתפלה היא באופן של קביעות, והקביעות פועלת על המקום שניכר בו שהוא מקום תפלה; ולכן כשם שאצל אברהם, הנה למרות ש"אחד הי' אברהם"264, ובאופן ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"265, הנה סוכ"ס אמרו לו הגוים "נשיא אלקים אתה בתוכנו"266, כך גם אצל יעקב, שלמרות שבתחילה הי' עשו הולך לקראתו "וארבע מאות איש עמו", ואילו אצל יעקב יש רק "מתי מספר"267, הנה סוכ"ס הולך עשו מפני יעקב אחיו.

וכן הוא האמת בנוגע לכמה שכונות בישראל, שהתחילו להתיירא מזה שישנם ריבוי אלופי עשו, אלופי שעיר, ויש להם "ארבע מאות איש", וטוענים "לנו הארץ" – שכאשר יעקב מתקין עצמו לדורון לתפלה ולמלחמה, אזי אין צורך במלחמה, אלא חיים בשלום כולם ביחד (כמו אצל יעקב – "וישקהו", "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך"), וסוכ"ס מכירים את האמת (כשם שעשו הכיר את האמת, "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו", כפי שמפרש רש"י: "מפני שטר חוב וכו'") – ששכונה זו שיש בה ישיבות, בתי כנסיות ובתי מדרשות, היא "ארץ מגורי אביו" של יעקב, כדברי הגמרא במסכת ברכות268 : "דרשו ה' בהמצאו269.. בבתי כנסיות ובבתי מדרשות", שנקראים "מקדש מעט"270, ופועלים שהשכונה כולה, עם הבתי-כנסיות ובתי-מדרשות, נשארת בידי בנ"י, ומסתלק כל הענין שעלול להזיק כו'271.

מ. ואז – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", באופן של ישיבה בשלוה, כפי ש"ביקש יעקב לישב בשלוה"272, אלא שבזמנו לא נתקיימה בקשה זו (ואדרבה: "קפץ עליו רוגזו כו'"272), אבל כיון שזהו רצונו של צדיק, ובפרט "בחיר שבאבות"273, "שלימו דאבהן"274, הרי בודאי שסוכ"ס יתקיים הדבר – שיעקב, שכולל כל ישראל כולם275, ישב בשלוה, וכמ"ש276 "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב",

ויקויים מה שהבטיח יעקב לעשו ש"אבוא אל אדוני שעירה", "בימי המשיח, שנאמר277 ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"278,

ואז זורקים את ה"צרורות", ונשארת אצל הקב"ה ה"מרגלית" – בנ"י, כפי שיושבים בשלוה, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"279, ועד ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"280 – שזהו המעמד ומצב שאודותיו מדבר הרמב"ם בסוף הלכות תשובה281,

וכאשר לומדים הלכות תשובה, הרי זה לימוד המביא לידי מעשה – שישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין282, ובאים להלכות מלכים, שהסיום שלהם הוא כמו הסיום של הלכות תשובה, אלא באופן של הוספה (כמשנ"ת פעם בארוכה283 ),

ש"לא נתאוו .. ימות המשיח לא כדי כו'", לא מפני ריבוי המעדנים, ש"כל המעדנים מצויין כעפר", אלא "כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה כו'", ועד ש"יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם" – שזהו ענין פנימיות התורה, תורתו של משיח, שעז"נ284 "ישקני מנשיקות פיהו" – "שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים",

בעגלא דידן, בביאת משיח צדקנו.

* * *

מא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי.

* * *

מב. בהמשך להמוזכר לעיל (סל"ג) אודות חלוקת הש"ס – מחלקים כרטיסים, בכדי שיוכלו להשתתף בזה, וכמבואר לעיל, שכל מי שמשתתף, הרי זה נחשב לו כאילו למד כל הש"ס כולו, כיון שלומד עם הציבור (ע"ד ה"מתפלל עם הציבור").

וע"פ המוזכר לעיל שהענין דחלוקת הש"ס נזכר בסיום התניא, יש להזכיר גם אודות לימוד ספר התניא, שבמשך השנה ילמדנו כל אחד מתחילתו ועד סופו, בהתאם לחלוקת השיעורים ע"י רבינו נשיאנו, באופן שמסיימים את לימוד השיעור האחרון בערב י"ט כסלו, ולאח"ז מתחילים ללמוד את ספר התניא החל מ"דף השער", "בדרך ארוכה וקצרה" (כמדובר פעם בארוכה285 פרטי הענינים בזה).

וענין זה קשור גם עם הקביעות של י"ט כסלו שחל בשנה זו ביום השבת – כי בסיום ספר התניא מדובר אודות ענין השבת.

מג. ויש להעיר על דבר פלא בנוגע לקביעות שנה זו157 – שהקביעות של ר"ה היתה באופן של "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת", וכמו"כ ר"ה לתורת החסידות, י"ט כסלו15, חל להיות בשבת.

ולהעיר מהמבואר באגה"ק286 – בנוגע לר"ה בכלל, ומזה מובן גם בנוגע לר"ה לתורת החסידות – ש"בכל שנה ושנה .. יורד אור חדש עליון יותר .. אך גילויו .. תלוי במעשה התחתונים כו'".

וגם הקביעות של יו"ד שבט – שבו נעשית עלי' מדרגא לדרגא אצל נשיא הדור, ושייך גם אלינו, כיון ש"בתר רישא גופא אזיל"287 – היא ביום השבת.

וכיון שיש ג' ענינים שהקביעות שלהם היא בשבת, ו"בתלת זימני הוה חזקה"288 – הרי זו שנה שצריכה להיות באופן ש"אין עצב בה"179, הן בנוגע לענינים הקשורים עם ר"ה הכללי, הן בנוגע לענינים הקשורים עם ר"ה לתורת החסידות, והן בנוגע לענינים הקשורים עם העלי' מדרגא לדרגא אצל נשיא הדור, וכאמור לעיל289 שכל הענינים נעשים גם ביום השבת, אלא שהם באופן נעלה ביותר.

מד. והענין בזה157:

איתא במדרש290, ששאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא, "אם כדברך שהקב"ה מכבד את השבת, אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב", והשיב לו, "אמשול לך משל, לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר, אבל אם הי' אחד דר בחצר, הרי הוא מותר בכל החצר כולה, אף כאן, הקב"ה, לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו, מותר בכל העולם כולו", והיינו, שאיסור הוצאה הוא רק מרשות אחת לרשות השני', כמו מרשות הרבים לרשות היחיד, משא"כ ברשות היחיד עצמה אין איסור הוצאה ממקום אחד למקום שני, כיון שהכל שייך להיחיד, ולכן, לא שייך איסור הוצאה אצל הקב"ה, דכיון שכל העולם כולו שלו הוא, הרי זה כמו רשות היחיד.

ולכאורה אינו מובן – כמ"ש רבינו הזקן בלקו"ת291 – "הרי כל שאר חילוקי מלאכות אינן תלויות בחילוק רשויות כלל, כגון הזורע כו'"?

זאת ועוד:

ע"פ האמור שאצל הקב"ה לא שייך איסור הוצאה, כיון שכל העולם נחשב אצלו כמו רשות היחיד – אינו מובן לאידך גיסא: מדוע בימות החול נקראת הוצאה בשם מלאכה גם אצל הקב"ה (כמפורש בקרא שביום השבת "שבת (הקב"ה) מכל מלאכתו"95, ואילו בששת ימי המעשה הרי זה ענין של "מלאכה") – הרי בעלותו של הקב"ה על כל העולם (שלכן נחשב כמו "רשות היחיד") היא גם בימות החול?

והנה, בהדרוש בלקו"ת מבאר רבינו הזקן רק את השאלה הראשונה, אבל אינו מבאר בדרוש הנ"ל את השאלה השני'.

מה. ויש לומר הביאור בזה – בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין השבת:

השינוי שנעשה בעולם ביום השבת הוא – לא בחיצוניותו (שהרי בחיצוניות לא רואים שינוי בעולם), אלא שנעשית עלי' בפנימיות העולמות292. ואעפ"כ, איסור מלאכה בשבת הוא גם בחיצוניות העולמות, כי, בשבת נעשית חיצוניות העולם בדוגמת הפנימיות.

וכאמור לעיל, שאותו ענין שבימות החול הו"ע של חול, מתעלה ביום השבת ונעשה ענין של שבת.

ולדוגמא: אכילת בשר שמן ויין ישן – הנה בימות החול הרי זה ענין שמגשם, ויש צורך בכמה עצות והשתדלות כו'; ואילו ביום השבת, הרי זה ענין של מצוה – מדברי סופרים, או אפילו מן התורה. ועד"ז בנוגע לענין המלאכה – שיש ביכלתו לסלק מחשבתו, ואז הרי זה מתבטל מתורת מלאכה (כנ"ל סכ"ח).

וכיון שיום השבת הוא למעלה מהעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שכולם היו בששת ימי בראשית, ואילו ביום השבת לא הי' ענין המאמרות, שהרי "שבת מכל מלאכתו", דקאי על דיבורו של הקב"ה – הרי מובן, שביום השבת מתעלה העולם לדרגת המחשבה.

וענין זה מתאים גם ע"פ לשון הקבלה, שביום השבת היא העלי' לעולם הבריאה, ולמעלה יותר, לעולם האצילות293, בחי' החכמה, קודש מלה בגרמי'294 (שזוהי הבחי' הקשורה עם ענין השבת, משא"כ יו"ט קשור עם בחי' הבינה295, שזוהי מדריגת עולם הבריאה296 ), שנקראת גם בשם מחשבה, כמאמר297 מחשבה ויובלא כו', שהם חכמה ובינה.

וכן הוא בפשטות הענינים בנוגע לעבודתו של יהודי ביום השבת:

אין הכוונה שבשבת לא צריך יהודי לעשות מאומה; אדרבה: צריך לנצל את יום השבת, אלא שיש לנצלו באופן המתאים ליום השבת – לא עבור ענינים של עשי', טירחא ומלאכה, שהרי בערב שבת "כל מלאכתך עשוי'"190, כך, שביום השבת עומד יהודי במעמד ומצב שלמעלה מכל ענין המלאכה, ומעלה יחד עמו את העולם כולו למעמד ומצב נעלה יותר מאשר בימות החול.

והחילוק הוא:

בימות החול נמצא יהודי במעמד ומצב שאומרים עליו "נעשה אדם"298, "נעשה" לשון רבים, שזהו ענין של "רשות הרבים", שיש בו יצ"ט ויצה"ר, כך שיש מקום לטעות, ובלשון המדרש299 : "כתוב (נעשה לשון רבים) והרוצה לטעות יטעה";

משא"כ ביום השבת – הרי אסור לומר בו תחנון300, לפי שאין צורך בתחנון, כיון שביום השבת לא שייך ענין של עבירה, שלכן אין ב"ד דנין ועונשין בשבת301, וגם הגיהנם נח בשבת302,

– כאשר ישנו ענין של חילול שבת, שאז מתבטל ענין השבת ("אויס שבת"), אזי יכול להיות ענין של עבירה; אבל ענינו של השבת הוא, שאז נח הגיהנם, וב"ד אין דנין ועונשין –

והיינו, שאז נמצא יהודי ב"רשות היחיד" ד"יחידו של עולם"303, ובמילא לא שייך שיהי' אצלו ענין שהוא היפך רצון הבורא, כי, ביום השבת נעשה הענין ד"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"304, ונשאר רק הקב"ה לבדו,

ועד שאפילו לאחרי החטא של אדה"ר, הנה ביום השבת לא הי' חושך ולילה בעולם (כנ"ל292), ועד שהאיר אז האור שנברא ביום ראשון305.

וזהו גם מה שאמרו רז"ל306 "לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת" – כי, בימות החול עומד אפילו יהודי במעמד ומצב ד"נעשה אדם", היינו, שמצרפים לבריאתו את המלאכים, והרי במלאכים יש מיימינים ומשמאילים307, ועד למעמד ומצב ד"הרוצה לטעות יטעה"; משא"כ ביום השבת, שאז ישנו רק "רשות היחיד" ל"יחידו של עולם", ובאופן כזה נעשה העולם כולו, ועאכו"כ האדם, כך, שנעשה אדם חדש ("אַ נייער מענטש"), ובמילא "לא דומה אור פניו כו'".

מו. ועפ"ז מובן שהתירוץ שבמדרש מתרץ את ב' הקושיות:

כיון ששבת הוא בבחי' רשות היחיד, ליחידו של עולם – הרי אין נתינת מקום לרשות דלעו"ז, ובמילא לא שייך ענין של גיהנם, עונשין ודינין; וכמו"כ אין צורך בענין של מלאכה, "לעשות – לתקן"308, כיון ש"כל מלאכתך עשוי'". – זוהי רשות ד"יחידו של עולם", ואין שם ענינים אחרים, ובמילא אין שם ענין של מלאכה, חורש וזורע, כמו שאין ענין של הוצאה.

והטעם שמדגישים את ענין ההוצאה – בגלל הפירוש הפנימי במ"ש309 "אל יצא איש ממקומו":

יהודי יש לו את ה"מקום" שלו – הרצון שלו (שהרי "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא"310 ) למלא את רצון הבורא. ועז"נ "אל יצא איש ממקומו" – שאסור לו "לצאת" מ"מקום" זה – הרצון למלא את רצון הבורא.

ונמצא, שכללות ענין שמירת קדושת שבת הוא בדוגמת כללות ענין שמירת כל המצוות – "אל יצא איש ממקומו" – שכל מציאותו אינה אלא למלא רצון הבורא, כך, שנמצא תמיד עם "יחידו של עולם".

וכאשר יהודי נמצא במעמד ומצב כזה, אזי כל פרטי הענינים ד"חורש וזורע כו'" עד ל"מכה בפטיש", מתבטלים מתורת "מלאכה" ("אויס מלאכה"), והיינו, שאינם ענין של מלאכה ומעשה, אלא ענין של מחשבה.

וזהו גם הביאור בהאמור לעיל (סכ"ח) שיש כמה מלאכות שאין בהם איסור, אלא מותר לעשותם בשבת, ועד שיש מצוה לעשותם בשבת – כל פרטי הענינים דעבודת המקדש, כמו הקרבת הקרבנות, שצ"ל גם בשבת, ועד שיש קרבנות מיוחדים לשבת – מוספים של שבת, ועד"ז ביו"ט ובשבת שבתון וכו'.

מז. והנה, ענינו של השבת (ש"כל מלאכתך עשוי'") בעולם – הו"ע לימוד התורה:

ובהקדמה – שאע"פ שכללות התומ"צ קשורים עם העולם, הרי בזה גופא יש חילוקי דרגות:

מצוות – קשורים עם המדידה וההגבלה של העולם, כמו קלף לתפילין וצמר לציצית וכו'.

תפלה – ענינה "סולם מוצב ארצה"311, ויש צורך להעלות את העולם עד לבחי' "ראשו מגיע השמימה"311.

ואילו תורה – נאמר בה312 "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"313, והיינו, שגם כאשר התורה נמשכת למטה, ונלמדת ע"י מי שאינו במעמד ומצב של טהרה, נשארת התורה באותו אופן כמו שהיא למעלה, ללא שינויים – בחי' יחיד.

ולכן, לגבי שאר הענינים, שייך ענין התורה דוקא לענין השבת.

וכמוזכר לעיל (סל"א) מ"ש בזהר ש"תלמיד חכם איקרי שבת", ומרומז בסיפור הגמרא במסכת שבת שהגישו לת"ח את המאכלים שהכינו לשבת.

מח. וזהו גם הקשר של הקביעות די"ט כסלו ביום השבת עם המנהג לסיים את הש"ס בי"ט כסלו, ולחלק אותו מחדש על מנת לסיימו לי"ט כסלו הבע"ל.

ומסתמא יחלקו עתה כרטיסים, וכל אחד יקח על עצמו מסכתא, על מנת לגמרה ולסיימה לי"ט כסלו הבע"ל.

וכשיעמלו במסכתות אלו, יברך השי"ת ויצליח להשלים ולגמור מסכתות וספרים אחרים, ומתוך שמחה וטוב לבב, ולהמשיך את כל הענינים שבזה, החל מלימוד המביא לידי מעשה – קיום המצוות, ובהידור.

ואז יקויים היעוד314 "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"315, "ואת מצוותי תשמרו"314, קיום ושמירת המצוות (כיון שהלימוד מביא לידי מעשה), "ועשיתם אותם"314, היינו, שפועלים בהמצוה שתהי' באופן מחודש,

– ע"ד פירוש המגיד316 במ"ש72 "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שע"י עשיית האדם נמשכת חיות בהמצוה –

אזי יקויימו כל היעודים שנאמרו לאח"ז – החל מ"ונתתי גשמיכם בעתם"317 [וכפירוש הבעש"ט318 ש"גשמיכם" מורה על ענין הגשמיות בכלל, ומה גם שענין הגשמים הוא דוגמא לכללות הברכות319 ], עד "ואולך אתכם קוממיות"320, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

מט. בהמשך להמוזכר לעיל (סל"ג-מב) בנוגע לסיום הש"ס וסיום התניא – הרי לאח"ז מתחילים בי"ט כסלו התחלת הש"ס והתחלת התניא.

ובכן:

בנוגע לספר התניא – סיפר רבינו נשיאנו321 שגם נוסח דף-השער הוא לשונו של רבינו הזקן, ומזה מובן, שזהו חלק מהספר, ואדרבה: זהו ענין כללי, שלכן נקבע ע"י מחבר הספר ב"שער" של הספר, שענינו של ספר התניא הוא "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד ("קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"322 ), בדרך ארוכה וקצרה".

והענין בזה:

ספר התניא נקרא "תורה שבכתב" של תורת החסידות323. וענינה של תורת החסידות הוא – גילוי פנימיות התורה באופן ש"יתפרנסון מיני'" (כלשון הזהר324 ), וכמבואר במפרשי הזהר325 שזהו באופן שבא בהבנה והשגה בחכמה בינה ודעת. ועי"ז שיפוצו מעינותיך (פנימיות התורה) חוצה, פועלים שקא אתי מר דא מלכא משיחא18, ונעשה הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"102.

[ולהעיר, שאע"פ שספר התניא הי' כבר לפני י"ט כסלו – הרי ידוע הפתגם שרבינו הזקן כתב את ספר התניא כמו לאחרי פטרבורג (כמבואר בארוכה בהשיחה326 ).

ובכלל, כיון שספר התניא הוא תורה שבכתב דתורת החסידות, אין זה פלא שדבר מסויים בא לידי גילוי לאחרי זמן, שהרי כן הוא בכללות הענין דתושב"כ לגבי תושבע"פ, שאע"פ שכל הענינים דתושבע"פ ישנם בתושב"כ, כדברי הגמרא327 "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", הנה בתושב"כ הרי זה רק ברמז, וגילוי הדבר נעשה ע"י חידושו של "תלמיד ותיק" בזמנו, שכן, "הכל עשה יפה בעתו"328, כדאיתא במדרש329 בנוגע לכללות התורה, דלכאורה היתה צריכה להינתן לאדה"ר, אלא ש"הכל עשה יפה בעתו", וניתנה לאחרי כ"ו דורות, ועד"ז בנוגע לתושבע"פ, שאף שבכללות ניתנה במעמד הר סיני, שהרי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני"237, וכנ"ל ש"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", אעפ"כ, נתגלה כל ענין בזמנו330 ].

ובענין ביאת המשיח יש ב' אופנים: "זכו – אחישנה", "לא זכו – בעתה"331.

וזהו גם הענין ד"דרך ארוכה וקצרה": "זכו אחישנה" – הרי זו דרך קצרה, ו"לא זכו בעתה" – הרי זו דרך ארוכה.

ובכל אופן, הרי זה ענין ששייך לכל אחד, שהרי זה ביאור בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שהם ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה: "בפיך" ו"לעשותו" – דיבור ומעשה, ו"בלבבך" – "בינה לבא"332, הבנה והשגה (מחשבה).

וכמדובר לעיל333 אודות המבואר באגרת התשובה פ"ט ופ"י, בנוגע לתשובה עילאה, הן מלמעלה למטה והן מלמטה למעלה, בנוגע לג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה, שכנגדם הם ג' הענינים ד"העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור" (כמוזכר לעיל (סכ"ג) מהמבואר בחדא"ג מהרש"א, כפי שמביא הצ"צ ברשימותיו לתהלים334 על הפסוק "פדה בשלום נפשי"), שעי"ז נעשה הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

נ. והנה, כשם שבנוגע לפנימיות התורה, הרי אף שעיקרה הוא הגילוי ד"ישקני מנשיקות פיהו"284 בתורתו של משיח, מ"מ, צריך להיות הענין ד"טועמי' חיים זכו"335, שעוד לפני ביאת המשיח ישנו כבר הגילוי דפנימיות התורה, ועד לאופן ש"יפוצו מעינותיך חוצה", באופן של הבנה והשגה – כך גם בנוגע לענין הגאולה (שבאה ע"י הפצת המעיינות חוצה), שעוד לפני זמן הגאולה צריך להיות כבר מעין זה, בבחי' "טועמי' חיים זכו", שזהו הענין ד"כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", דאף שזהו רק בכ"ף הדמיון, הרי תורת אמת אומרת שזהו כמו הענין ד"פדאני", כך שזהו בודאי "מעין זה".

וזהו גם ענין הגאולה של רבינו הזקן והגאולה של תורתו – שהיא בדוגמת הגאולה העתידה.

נא. ובהקדמה:

ידוע הסיפור336 אודות ה"קץ" שאמר רבינו הזקן בנוגע לשנת תר"ח, ששאלו את הצ"צ: הרי ישנו ה"קץ" של הסבא, והיכן משיח?! והשיב: מה רצונכם – הרי נדפס הלקוטי תורה!... והיינו, שתורתו של רבינו הזקן היא בדוגמת תורתו של משיח!

אמנם, לאחרי כן הי' המענה על זה337 – שרוצים וצריכים משיח בפועל!

ובלשון הרמב"ם338 : "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' .. ובנה מקדש במקומו, וקבץ נדחי ישראל", שזהו משיח ("הרי זה משיח בודאי").

ובדוגמא לזה הי' גם ברוחניות, אבל זהו עדיין כפי שנמצאים בעומק הגלות.

וכמדובר כמ"פ339, שהענין ש"אתחלתא דגאולה" הי' כבר ברגע הראשון שלאחרי רגע החורבן, כמסופר במדרש340, שכאשר געתה פרתו פעם שני', אזי נולד מושיען וגואלן של ישראל,

– והרי המדובר הוא אודות ענין גשמי, כמובן מפרטי הענינים שנאמרו במדרש שם, וכדברי הגמרא במסכת ב"ב341, שאי אפשר לומר ש"איוב לא הי' ולא נברא, אלא משל הי'", כיון שנאמר342 "איש הי' בארץ עוץ איוב שמו", "שמו ושם עירו כו'", ועד"ז מובן בנוגע לדברי המדרש אודות לידת מושיען וגואלן של ישראל, שהכוונה היא ללידת ילד בפועל, שלכן הלכו לראותו וכו', ככל פרטי הענינים שנזכרו שם.

וענין זה נוגע גם להלכה בפועל – כפי שכבר נדפס343 – שזהו מהטעמים שאומרים "נחם" במנחת יום החורבן344, ומקדשין הלבנה ("שהם עתידים להתחדש כמותה"345 ) במוצאי היום346, וגם בנוגע לנישואין, אם יש חשש שיתבטל השידוך, עושים זאת במוצאי ת"ב347, כך, שלידת מושיען וגואלן של ישראל ברגע שלאחרי החורבן הו"ע שמתבטא בכל שנה ושנה בנוגע להלכה למעשה בפועל –

ואעפ"כ, לאחרי הרגע שבו נולד מושיען וגואלן של ישראל, רק התחיל כל אריכות מר הגלות...

ובודאי שאין זו "אתחלתא דגאולה" לאמיתתה, כפי שנקראת בתורת אמת בדברי הגמרא במסכת מגילה348, בנוגע לסימנים אודות ביאת המשיח שנאמרו במסכת סנהדרין349 (כפי שנתבארו בפירוש רש"י): "בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא".

וכאמור, שישנו פס"ד מפורש בדברי הרמב"ם, שצריך לעמוד "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה'" וינצח, ואז הוא עדיין רק "בחזקת משיח", ולא בוודאות, כך, שנמצאים עדיין בגלות; ורק לאחרי ש"בנה מקדש במקומו, וקבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בודאי".

ובזה מודגש גם סדר הדברים – שהרי גם הסדר בדברי הרמב"ם הוא פס"ד, וכפי שלמדים כמה דינים מקדימה ואיחור בדברי הרמב"ם350 – שתחילה יהי' בנין ביהמ"ק ואח"כ יהי' קיבוץ גלויות, כמ"ש הרמב"ם בסוף פרק י"א: "בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל", וכן בתחלת הפרק (בקיצור): "ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל".

ואע"פ שבפרק י"ב351 כותב הרמב"ם ש"כל אלו הדברים .. לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו .. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו" – הרי זה רק בנוגע לענינים שאודותם מדובר בפי"ב, משא"כ בנוגע למ"ש לפנ"ז דבר ברור בסגנון של פס"ד.

וכיון שאין על זה השגות – לא מהראב"ד, לא מהכסף משנה (הבית-יוסף, מחבר השו"ע), ולא מהרדב"ז ושאר פוסקים – הרי זה פס"ד ברור שאין עליו מחלוקת352.

ומזה מובן, שנמצאים אנו עדיין בגלות, ועד שגם כאשר יהי' הענין ד"יכוף כל ישראל .. וילחם מלחמות ה'", יהי' זה רק "בחזקת משיח", עד ש"בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל", אבל עד אז, נמצאים עדיין בגלות; ועאכו"כ כאשר עדיין לא הי' הענין ד"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", הרי זה דבר פשוט שנמצאים עדיין במר הגלות.

אלא כיון שישנו הענין ד"טועמי' חיים זכו", לכן מראים לנו מאור הגאולה.

וזהו גם ענינו של חנוכה,

– ובהקדמה, שכיון שמיום השבת "מתברכין כולהו יומין"113, הרי הברכה על יום ראשון של חנוכה [שבו כלולים כל ימי חנוכה353, שהרי הדלקת הנרות במשך שמונה ימים היתה מפך השמן שנמצא ביום הראשון, שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים354 ] היא מיום השבת שלפניו, שבו חל י"ט כסלו –

כי, נרות חנוכה, שענינם הוא "והוי' יגי' חשכי"355, הם מעין האור (נר) שיהי' בזמן ביאת המשיח356, כמובן מדברי הגמרא במסכת ערכין357 ש"כינור של ביהמ"ק של שבעה נימין, ושל ימות המשיח שמונה", וזהו גם החילוק בין נרות המקדש, שהם במספר שבע, לנרות חנוכה, שהם במספר שמונה, כיון שקשורים עם ענינו של משיח358.

וענין זה מתחיל מי"ט כסלו359 – שענינו הוא "יפוצו מעינותיך חוצה", שעי"ז קא אתי מר דא מלכא משיחא.

נב. אמנם, כיון שההתחלה צריכה להיות לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות, לכן, היתה גאולתו של רבינו הזקן (שהוא המפיץ את תורת החסידות, תורת הבעש"ט, באופן של הבנה והשגה, "יתפרנסון") גאולה כפשוטה – יציאה לחפשי מישיבה בבית האסורים, ששייך לברך על זה ברכת הגומל360.

זאת ועוד:

נוסף על ענין הגאולה ברוחניות, בזמן התפלה, כמבואר באגה"ק361 – הנה מזמן לזמן מוציא הקב"ה יהודים מן המיצר ושבי' לחירות, שזהו מעין גאולה.

וכפי שמפרש רש"י דברי הגמרא במסכת מגילה348 "מה ראו לומר גאולה בשביעית .. מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית, והאמר מר בששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא, (ומשני) מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא": "ואע"ג דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו, אפילו הכי, כיון דשם גאולה עלה, קבעוה בשביעית" – שזוהי הוכחה בנגלה, שגאולה של כל אחד מישראל היא אתחלתא ומעין הגאולה הכללית ע"י משיח.

אלא שגאולה זו היא כפי שנמצאים עדיין בגלות, ועד למר הגלות, וכמדובר לעיל (ס"ו) אודות הענין ד"מרבה נכסים מרבה דאגה", שמצד ה"דאגה" נמצא הוא בגלות כזו שאין לו לא יום ולא לילה, ואפילו לא "שבת ומנוחה" רח"ל, כיון שהענין ד"כל מלאכתך עשוי'"190 אינו מונח אצלו, ומכניס את עצמו בתחבולות, כיצד יוכל "לסובב" ("דרייען") את הזולת (נוסף על עצמו) ואת כל העולם!...

נג. ובהתאם לכך, הנה בעמדנו בהתוועדות וחגיגה הקשורה עם גאולה של נשיא בישראל, הנשיא של תורת חסידות חב"ד, שפועלת ביאת המשיח, הרי זה המקום להזכיר אודות אלו שהיו במיצר ושבי' ויצאו לגאולה וחירות בארץ הקודש, בכפר חב"ד ונחלת הר חב"ד, בתוככי כללות בנ"י הנמצאים שם362.

ויה"ר שתהי' זו "אתחלתא דגאולה" עבור כל השאר שלעת-עתה נמצאים עדיין במיצר ושבי' – שגם הם יצאו משם, וללא קשיים, באופן של שקט ומנוחה, ע"ד מ"ש363 "שלמה .. שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו" (כמדובר במאמר364 ).

וזו תהי' גם התחלה ליציאת כל בנ"י מהגלות הכללי אל הגאולה הכללית, שהיא הגאולה האמיתית והשלימה.

וההכנה לזה – עי"ז ש"שלום ושקט אתן על ישראל" בארצנו הקדושה, כמ"ש365 "וישבתם לבטח בארצכם", "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד .. וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום"366, שזוהי הקדמה והכנה לקיום היעוד320 "ואולך אתכם קוממיות", ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

נד. ידוע הסיפור שסיפר רבינו נשיאנו בקשר למאסר והגאולה (כפי שכבר נדפס ברשימת י"ט כסלו367 ), אודות הקטרוג שהתחיל כבר כמה שנים לפנ"ז, ועד שבשנת תקנ"ב ראה רבינו הזקן קטרוג גדול ביותר, ולכן שלח "פדיון" ("קוויטל") להרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל, ובתו של רבינו הזקן ששמעה את דברי אדה"ז ע"ד הקטרוג הגדול והסכנה כו', אמרה, שהיא מוכנה להחליף אותו... וכאשר רבינו הזקן רצה לומר לה בר"ה "לשנה טובה כו'", חטפה והקדימה אותו כו', ורק ביקשה שרבינו הזקן יחנך את בנה הצ"צ, ולכן הכניסו רבינו הזקן לחדרו, ואח"כ הי' ישן סמוך לארון הקודש, ורבינו הזקן עצמו התעסק בחינוך וגידול שלו כו', כמבואר בארוכה ברשימה זו.

והמשך הדברים הוא, ש"ברוך השם" שענין המאסר והגאולה הי' בשנת תקנ"ט, לאחרי368 שבינתיים – בין שנת תקנ"ב לשנת תקנ"ט – נדפס ספר התניא, והי' ענין לימוד החסידות ע"י אלפים מבנ"י, ולכן היו המאסר והגאולה באופן של "תיקון", כמבואר בארוכה ברשימה הנ"ל.

וכאן רואים גם בענין זה – להיותו ענין כללי – את השייכות לנשים ובנות בישראל, שנטלו חלק חשוב ועיקרי לפעול שיהיו כל הענינים באופן הרצוי.

וכמו"כ ידוע369 שבין השאלות ששאלו את רבינו הזקן (ועד"ז בנוגע למאסר והגאולה של אדמו"ר האמצעי370 ) היתה גם השאלה על כך שמבטלים את ספירת המלכות, ורצו לפרש זאת כהתנגדות למלכות המדינה.

וגם ענין זה שייך לנשי ובנות ישראל – שענינם הוא המלכות כפי שנמשך למטה, "כל כבודה בת מלך פנימה"371, כידוע שז"א ומלכות הם דכר ונוקבא (זכר ונקבה), ומזה מובן, שעל ענין זה הי' קטרוג כו'. והמענה על זה – ע"י הגאולה – הוא הרמת קרן ענין המלכות.

ולהעיר גם מהידוע שהלשינו על רבינו שרצונו להיות מלך372, וכמדובר פעם בארוכה373 שזוהי האשמה שהי' לה מקום, וכן הוא האמת, שהרי "מאן מלכא רבנן"374, והיינו, שכיון שגילה וחידש את תורת חסידות חב"ד, הרי הוא מלך ראשון של תורת החסידות, "מלכא רבנן", ועד למלך על כל ישראל, כיון שהובטחנו שסוכ"ס יפוצו מעינותיך אפילו בחוצה, ועאכו"כ אצל אלו שנמצאים בקירוב יותר מאשר חוצה, הרי בודאי שיגיעו אליהם המעיינות באופן ד"יתפרנסון", כך, שהמלך עליהם הוא מי שגילה והפיץ וצוה להפיץ זאת.

וגם ענין זה – כמו כללות ענין החינוך – תלוי במדה חשובה בנשי ישראל, שכל אחת מהן היא עקרת הבית, אם בישראל, כלשון הכתוב375 : "שקמתי אם בישראל", שכן, כדי שיהי' בית חסידי בכל דרכי החסידות, ושהילדים והבעל האחים והאבות ילמדו תורת החסידות – יכולות נשים ובנות מישראל לפעול בזה גדולות ונצורות, עי"ז שמעמידות את הבית וכל ההדרכות וההנהגות שלו ע"פ תורת החסידות והליכה בדרכי החסידות.

ויה"ר שהנשים תעסוקנה בזה – ע"פ הוראת נרות חנוכה שמתברכים מהשבת של י"ט כסלו – באופן דמוסיף והולך ואור, ובאופן ד"מהדרין מן המהדרין"354.

ועי"ז תהי' גם הגאולה באופן ד"מהדרין מן המהדרין" – ללא קשיים, ובשמחה ובטוב לבב, "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו"376, ו"כספם וזהבם אתם"377, ואדרבה – "ונצלתם את מצרים"378, "כמצולה שאין בה דגים"379 – בנוגע לעלמא דאתכסיא380, ו"כמצודה שאין בה דגן"379 – בנוגע לעלמא דאתגלייא380, במהרה בימינו, בביאת משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א381 צוה לנגן ניגון הכנה (וניגנו הניגון "לכתחילה אַריבער"), ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי" (ועמד כ"ק אדמו"ר שליט"א מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה גדולה).

לאחר ברכה אחרונה נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המשקה והמזונות, ואמר: מסתמא יערכו התוועדות מחר, ויהי' זה המשך טוב להתוועדות זו, באופן שיומשך בפועל טוב על כל השנה כולה.

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "ואני אבטח בך"].