בס"ד. ש"פ שמות, כ"ה טבת, מבה"ח שבט, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)
הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה1 (כמ"ש בהתחלת הפטרת פ' שמות, ושייך למ"ש בהתחלת הפרשה (כידוע בענין ההפטרה שיש לה שייכות לפרשה2 ), ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה3 ). ומדייק בזה אדמו"ר הזקן (בעל ההילולא דכ"ד טבת שחל במעלי שבתא) בתורה אור4, דצריך להבין השייכות דבחי' השרשה לביאת מצרים. ולהעיר, שהכוונה בפשטות היא שע"י גלות מצרים נתרבו ישראל מאד מאד (שזהו"ע דיציץ ופרח ישראל, ע"י ההשרשה במצרים), וכמ"ש5 בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' ככוכבי השמים לרוב (כפי שאומרים בהגדה6 ), וכמ"ש גם בהתחלת הפרשה (מיד לאחרי הבאים מצרימה) ובנ"י פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד7. אבל אעפ"כ, הרי זה גופא דורש ביאור, מהו הטעם שהענין דיציץ ופרח ישראל נעשה דוקא ע"י גלות מצרים (הבאים מצרימה) דוקא. גם צריך להבין מ"ש הבאים ישרש יעקב, שם יעקב דוקא [ולא השם ישראל (כמו בהתחלת הפרשה, ואלה שמות בני ישראל גו'), ורק בסיום הפסוק, בענין יציץ ופרח, דקאי על זמן הגאולה, נאמר שם ישראל], שמזה מובן, שיש עילוי מיוחד ביעקב דוקא. וכפי שמביא בתו"א4 מ"ש8 בוראך יעקב ויוצרך ישראל, שביעקב נאמר בריאה ובישראל נאמר יצירה, אף שלכאורה הי' צ"ל להיפך, שהרי בחי' ישראל הוא גדול מבחי' יעקב, כי, מדריגת יעקב היא מדריגה נמוכה, ע"ש וידו אוחזת בעקב עשו9, היינו, שיש מציאות של עשו, ולא עוד אלא שידו אוחזת בעקב עשו, ועד שיכול להיות ויעקבני זה פעמים10, משא"כ שם ישראל הוא ע"ש11 כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, שהוא למעלה (לא רק מעשו, אלא) גם משרו של עשו. ובריאה היא למעלה מיצירה, שהרי ענין היצירה הוא רק שעושה ציור בהדבר או שמשנה הדבר מצורה אחת לצורה אחרת, וענין זה ישנו גם בחיק הנבראים, משא"כ ענין הבריאה שמורה על התהוות יש מאין (כמ"ש הרמב"ן בפירושו על התורה12, ואין אצלנו בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא), הו"ע שאינו בחיק הנבראים, אלא רק עצמותו ית', שמציאותו מעצמותו כו', הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין13. ובפרט כמו שהוא בסדר העולמות, שעולם הבריאה הוא למעלה באין ערוך מעולם היצירה, וכמ"ש14 יוצר אור ובורא חושך, שעולם היצירה שהוא עלמא דאתגלייא, נקרא בשם אור, ועולם הבריאה שהוא עלמא דאתכסייא, נקרא בשם חושך15, שה"ע ההעלם שלמעלה מגילויים16. ואעפ"כ נאמר בוראך יעקב, וכמ"ש כאן הבאים ישרש יעקב, יעקב דוקא.
ב) ויש לבאר תחילה ענין ההשרשה (הבאים ישרש), שהוא כענין הזריעה שעל ידה נעשית הצמיחה (יציץ ופרח) באופן שבאין ערוך17, שהרי18 רוב מיני זריעה הוא זרעוני גינה שאינן נאכלין, שהוא רק גרעין שאין בו שום טעם (וריח) מאכל, וכשנזרע הגרעין בארץ, נצמח מזה פרי מאכל, הגם שלא הי' עצם הגרעין בחי' מאכל כלל (משא"כ בשר הפרי שיש בו טעם, אם יזרעו אותו, לא יצמח מזה מאומה). וגם זרעוני תבואה הנאכלין, הנה נוסף לכך שע"י הזריעה ניתוסף התבואה כהנה וכהנה כו' (שע"י זריעת גרעין אחד צומחים כמה וכמה גרעינים), הרי הצמיחה היא רק לאחרי שהיית הגרעין בארץ ג' ימים, שנעשה בו רקבון19 שנתבטל מציאות הגרעין לגמרי, ורק אז יכולה להיות הצמיחה, וא"כ הרי זה ענין שבאין ערוך. ועאכו"כ באילן, שע"י זריעת גרעין שאין בו טעם כלל, צומח אילן גדול נושא פירות, הרי זה בודאי ענין שבאין ערוך כלל.
והנה ענין הזריעה ישנו גם אצל בנ"י, שנקראים ראשית תבואתה20 [ולהעיר, שבכמה קהלות מפטירים בפ' שמות בדברי ירמיהו21, וסיום ההפטרה הוא בפסוק22 קודש ישראל לה' ראשית תבואתה], בעבודתם בקיום התומ"צ (שהרי כל מה שיש בעולם הרי זה מפני שכן הוא גם בתורה, וכמארז"ל23 אסתכל באורייתא וברא עלמא). והענין בזה, שזריעת גרעין שאין בו טעם ענינו בעבודה הו"ע קבלת עול, שהיא העבודה בתמימות. ובכללות הרי זה החילוק שבין תורה למצוות, דהנה, תורה ענינה הבנה והשגה, שלכן, אם הלימוד הוא באופן דלא ידע מאי קאמר (בתושבע"פ), אין יוצאין י"ח לימוד התורה, ואי אפשר לברך ברכת התורה (כמ"ש במג"א24 ), משא"כ מצות, שקיומם צ"ל דוקא מצד קב"ע, וכנוסח ברכת המצות, אשר קדשנו במצותיו וצונו, ועד שאפילו מצות שמובנים ע"פ שכל, שנקראים בשם משפטים, צריך לקיימם רק מצד קב"ע25, וכמארז"ל26 האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות, והיינו, שכאשר קיום המצוה הוא מצד הטעם, אין זה קיום המצוה כראוי, כיון שקיום המצוה צ"ל רק משום שקדשנו במצותיו וצונו, שזהו"ע הקב"ע. ובפרטיות יותר, הנה בתורה גופא יש (לא רק ענין ההבנה והשגה, אלא) גם ענין הקב"ע, שהרי לימוד התורה27 צ"ל ביראת שמים וקב"ע דוקא, וזהו גם כללות הענין דהקדמת נעשה לנשמע, שעי"ז דוקא מגיעים לאמיתית ענין התורה (כמו הצמיחה שבאה ע"י זריעת הגרעין שאין בו טעם), כמ"ש28 תומת ישרים תנחם, כמבואר בגמרא בסוגיא דמ"ת29. וזהו גם מ"ש ישרש יעקב, יעקב דוקא, כי, ענין הקב"ע (שעל זה מורה השרשת וזריעת הגרעין שאין בו טעם) בציור אדם הוא העקב שברגל, שזהו ענינו של יעקב, יו"ד עקב, כמבואר בתו"א30 (משא"כ ישראל שענינו הוא לי ראש31 ).
וכשם שבכללות ענין הזריעה (ישרש) הנה על ידה דוקא נעשה ענין הצמיחה, כן הוא בנוגע לכללות ענין הירידה למצרים, הבאים (מצרימה) ישרש יעקב, שעי"ז נעשה ענין הצמיחה, יציץ ופרח ישראל, וכמו שדוקא ע"י הירידה דגלות מצרים נעשה העילוי דמתן תורה, כמ"ש32 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.
ג) ולהבין בתוספת ביאור הטעם שדוקא ע"י ישרש יעקב מגיעים ליציץ ופרח ישראל, יש להקדים המבואר בספר המאמרים תקס"ב [ספר מאמרי אדמו"ר הזקן, בכי"ק של אדמו"ר האמצעי, עם הגהות והערות מאדמו"ר הצ"צ33 ], במאמר המתחיל להבין שרשן של הדברים34 [שהוא ביאור נפלא על המאמר דפ' ויחי35, וכנראה שהוא המאמר דפ' שמות, כי המאמר שלאחריו הוא של פ' וארא36 ], שיש שם הסבר עמוק ומתוק במ"ש בהתחלת התניא37 בשם הזהר38 עה"פ39 ויפח באפיו נשמת חיים, מאן דנפח מתוכי' נפח, מתוכיותו ומפנימיותו, דקאי על נשמות ישראל. ומבאר שם, שהמדריגה דמתוכי' נפח היא למעלה מכללות ענין הבירורים, והיינו, שעם היות שגם ענין הבירורים הוא במדריגה נעלית, דבחכמה אתברירו40, בחי' חכמה סתימאה שבאריך אנפין, הרי זה קשור עם בחי' הרצון, שהוא באין ערוך לגבי העצמות (שלגביו הרי אצי' ועשי' הם בהשוואה גמורה), וכדי שיוכל להיות ענין הרצון הוצרך להיות צמצום העצמות כו'. וענין זה (שהרצון הוא באין ערוך להעצמות) מובן גם ע"פ שכל (לא רק מצד אמונה פשוטה), דהנה, ידועה קושיית החוקרים והפילוסופים41, איך שייך לומר בתפלה יהי רצון, דלכאורה הרי זה ענין של שינוי ח"ו, שקודם התפלה הי' הרצון באופן כך, וע"י התפלה פועלים שיהי' באופן אחר. וגם צריך להבין בנוגע לכללות ענין הרצון למעלה, וכמו נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני42, דלכאורה, ענין הרצון שייך רק באדם התחתון, שרוצה באיזה דבר משום שחסר לו, ומילוי הרצון משלימו, וכל זה לא שייך לומר בעצמותו ית'. והביאור בזה43, שענין הרצון היינו שנאצל מן עצמות המאציל ענין אור הרצון, כמו שנאצל אור החכמה כו' (אלא שלאחר שנאצל הרצון הרי זה באופן שהוא מיוחד בתכלית עם הרוצה, ולא כמו בשאר הספירות הנאצלים, שאין בהם יחוד זה), וכיון שזהו מה שנאצל מעצמות המאציל, הרי זה באין ערוך לגבי העצמות, ובא ע"י צמצום העצמות כו'. אמנם, שרש נש"י שמתוכי' נפח, מתוכיותו ופנימיותו, הוא למעלה מבחי' הרצון. וזהו שנש"י הם למעלה במדריגה גם לגבי תומ"צ, כדאיתא במדרש44 שבעה דברים קדמו לעולם, תורה וישראל וכו', וביניהם גופא ישראל קדמו לתורה, שהרי בתורה כתיב צו את בנ"י דבר אל בנ"י, שרק לאחרי שישנם נש"י יכול להיות ענין התורה, כי, תומ"צ יש להם שייכות לרצון, דהרי כל ענין התורה הוא להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל45, שהו"ע הבירורים, שתלויים בענין הרצון, ואילו נש"י הם למעלה מהרצון, שהרי באים מתוכיותו ופנימיותו. והנה, הענין דויפח באפיו, מתוכי' נפח, נאמר בנוגע לנש"י דוקא כפי שירדו למטה להתלבש בגוף, כי, בשביל הירידה למטה צ"ל ענין הדילוג בכח גדול כו', וכפי שמביא46 המשל על אור חוזר, שזהו כמו הזורק אבן בכח בכותל, שחוזר האבן והולך אל האדם שזרקו, והליכה זו היא מחמת ההכאה בכח על הכותל, ולפי ערך כח הזריקה כן יהי' ערך כח חזרתו מן הכותל למקורו כו', וכמו"כ הוא גם בנש"י, שהענין דויפח באפיו, שהוא בכח חזק ביותר שבא מתוכיותו ופנימיותו, הוא דוקא כשהנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף גשמי בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו (שדוקא בו נעשית דירה לו ית'47 ), ודוקא עי"ז היא חוזרת אל העצמות שמשם באה.
ד) וזהו גם הטעם שהענין דיציץ ופרח ישראל נעשה דוקא ע"י הבאים ישרש יעקב, שהו"ע הירידה לגלות מצרים, שנקרא כור הברזל48, ועד"ז בנוגע לכל המצירים ומעיקים כו', שנקראו ע"ש מצרים49, שזהו ההעלם והסתר שמבחוץ, וכמו"כ גם ההעלם והסתר שמבפנים, מצד הא-ל זר אשר בקרבך50, שכללות עבודה זו היא בדוגמת זריעת הגרעין שאין בו טעם, כי אם מצד קבלת עול, ישרש יעקב (כנ"ל), אך דוקא ע"י ההתגברות על כל המניעות ועיכובים וההעלמות והסתרים, מבלי להתפעל מכל הנסיונות כו', אזי מגיעים ליציץ ופרח ישראל, שזהו כללות ענין הגאולה, ולא רק ד' לשונות של גאולה51, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי52, אלא גם הלשון החמישי, והבאתי אתכם אל הארץ גו'53, שרומז על הגאולה העתידה54, שאז יהי' גילוי אלקות, וכמ"ש הרמב"ם (בהל' תשובה55 ובסוף הל' מלכים) בביאור הטעם שנתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח כו' לפי שאז יקויים היעוד56 כי מלאה הארץ דעה את ה' (ע"ד ומלאו פני תבל תנובה1), (ומסיים בהלכות מלכים) כמים לים מכסים, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה