בס"ד. שיחת ש"פ וארא, ג' שבט, ה'תש"ל.
בלתי מוגה
א. לכל לראש יש להבהיר ענין של איפכא מסתברא1 :
בדרך כלל מכריזים ביום הש"ק אודות ה"מלוה מלכה" במוצאי שבת,
– כידוע גודל הענין דמלוה מלכה, כמובא בשו"ע של רבינו הזקן2 שיש "ללוות את השבת אחר שיצא כדרך שמלוין את המלך" (וכמדובר פעם בארוכה3 אודות דיוק הלשון "שמלוין את המלך", ולא כהלשון הרגיל ומובא בכ"מ בנוגע לשבת: "שבת המלכה"4 ) –
והרי ענין ההכרזה הוא כדי שיהי' הדבר בפירסום ובגילוי במעמד עשרה מישראל, ובפרט כשההכרזה היא במקום קדוש – בית-הכנסת או בית-המדרש, שנקראים בשם "מקדש מעט"5, ועאכו"כ כשישנם ב' המעלות ביחד, בית-כנסת ובית-מדרש, "שערים המצויינים בהלכה"6, כך, שההכרזה היא נתינת כח על הענין.
ואם הדברים אמורים בנוגע לכל שבת, הרי בודאי שכך צריך להיות בשבת שיש בו מעלה מיוחדת (שהרי נוסף על הנקודה המשותפת שבכל השבתות, יש שבתות שיש בהם מעלה מיוחדת), כמובן בפשטות שככל שתגדל מעלת השבת, צ"ל גם הענין דמלוה מלכה באופן גדול יותר, כשם שככל שתגדל מעלת המלך, צ"ל הליווי שלו באופן גדול יותר.
וכל זה – בכל שבת שיש בו מעלה איזו שתהי', ומכ"ש בשבת שיש בו מעלה בענין עיקרי הנוגע אלינו, כמו בשבת הבע"ל, שבו חל יו"ד שבט, יום היאָרצייט-הילולא של נשיא הדור, שבו נעשית אצלו עלי' שלא בערך [שהרי אצל צדיקים יש עלי' תמידית (לא רק ביום היאָרצייט), כדברי הגמרא7 "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר8 ילכו מחיל אל חיל", אלא שביום היאָרצייט, ועאכו"כ ביום ההילולא, העלי' היא שלא בערך], ובמילא נעשית עלי' גם אצל כל הדור, שהרי "בתר רישא גופא אזיל"9, כיון שהראש מנהיג את הגוף וכל האברים.
וכיון שכן, הרי בודאי היתה צריכה להיות הכרזה בנוגע למלוה מלכה – הכרזה בדיבור דוקא, ולא די במחשבה, שאינה בגלוי, ואין אדם יודע מה שחבירו חושב10, ורק ע"י הדיבור הרי זה בגלוי, ובפרט ע"פ המבואר בתניא גודל מעלת הדיבור, ומשמעות הדברים, שזהו החידוש של כללות סדר ההשתלשלות, "כי11 הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו' ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז וכו' רק כדי להמשיך אור לתקנם כו'" – את נה"ב והגוף, ובגלל זה יש צורך בענין הדיבור – "כי12 אי אפשר לנפש האלקית לבטא בשפתיים ופה (שכולל חיך וגרון13 ) ולשון ושיניים (ה' מוצאות הפה) הגשמיים כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף", משא"כ מצד מחשבה, הרי עיקר העילוי הוא אצל הנשמה למעלה, כמארז"ל14 "ישראל עלו במחשבה".
והכרזה זו צריכה להיות בשבת שלפנ"ז, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"15 – כולל גם יום השבת, שגם הוא מתברך מהשבת שלפניו16.
ולא כמו אלו שרוצים לומר ש"מיני' מתברכין כולהו יומין" קאי רק על ימות החול, ולא על יום השבת שלאחריהם, שעפ"ז נמצא שימות החול יש להם ברכה, ואילו יום השבת אין לו ברכה – והרי איפכא מסתברא!
ואין לומר שיום השבת אינו זקוק לברכה, כיון ששבת "מיקדשא וקיימא"17 – כי, מהענינים העיקריים דיום השבת הוא "לעשות את השבת"18, היינו, שבנ"י פועלים את ענין השבת, ומצד ענין זה זקוק גם יום השבת לענין הברכה. ומזה מובן, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין" קאי (לא רק על ימות החול, אלא) גם על יום השבת.
ולא זו בלבד שהברכה שנמשכה לששת ימי החול ישנה גם בשבת, בגלל ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"19, אלא נוסף על ברכה זו, יש ליום השבת ברכה בפני עצמה.
וענין זה מובן גם מההלכה ש"מותר לפקח על עסקי רבים בשבת"20 – לא רק צרכי ציבור של ימות החול, אלא גם צרכי ציבור של השבת שלאח"ז. וזהו גם מה שמכריזים אודות המלוה מלכה של השבת שלאח"ז.
וכאמור לעיל – היתה צריכה להיות ההכרזה אודות המלוה מלכה דשבת הבע"ל ביתר שאת ויתר עוז.
וכיון שלכל לראש יש לתקן את העבר, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר21 שיש להשלים תחילה את ההתחייבויות הקודמות ורק אח"כ להמשיך הלאה – הנה זה שזוכה להכריז תמיד אודות המלוה מלכה, יעמוד ויכריז עתה אודות המלוה מלכה בשבת הבע"ל22.
[ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שינגנו ניגון שמח, ואז תהי' גם ההכרזה בשמחה].
* * *
ב. כבר מפורסם בהמכתב אודות ר"ח שבט23, שזהו יום שיחודו נתפרש בתורה שבכתב24 (כפי שצויין במכתב) – "בעשתי עשר חודש באחד לחודש .. הואיל משה באר את התורה גו'"25, היינו, לא רק ביאור של מצוה פרטית או ענין פרטי, אלא ביאור כללות התורה ומצוותי'.
ומפרש רש"י: "בשבעים לשון פירשה להם", וכמובא גם בספרים26 שהגימטריא ד"היטב" (בחשבון הקודמי) – ה', הי' (ט"ו), היט' (כ"ד), היטב' (כ"ו) – היא שבעים. והכוונה בזה היא – שעניני התורה יומשכו לא רק בנוגע לבנ"י וחלקם בעולם (עניני קדושה), אלא גם בכללות העולם.
ובהקדם – הקושיא הידועה בזה:
בנ"י עמדו אז לכבוש את ארץ ישראל בכח וביד חזקה, ע"י מלחמה עם ל"א המלכים – לא כמו בהיותם במדבר, שאז פעלו כל הענינים ע"י התורה, כמ"ש27 "ויהי בנסוע הארון .. (ועי"ז) ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך", אלא ע"י מלחמה כפשוטה.
ורק בעת כיבוש יריחו, "מנעולה של ארץ ישראל"28, הקיפו את החומה עם "ארון ברית ה'" במשך שבעה ימים (וביום השביעי) שבע פעמים (כמסופר בהתחלת ספר יהושע29 ), אבל גם אז היתה התורה חתומה ב"ארון ברית ה'", ולא באופן שהכיבוש הי' ע"י התורה כפי שהיא בגלוי. ועד"ז בנוגע לשבע שכבשו ושבע שחלקו, שאף שבודאי למדו תורה, מ"מ, לא היתה אז הצטיינות מיוחדת בלימוד התורה (פלפולא דאורייתא), כמו במדבר, ש"לא ניתנה התורה לידרש אלא לאוכלי המן"30.
וא"כ, מהו הטעם שקודם הכניסה לארץ ישראל "הואיל משה באר את התורה" – בה בשעה שבארץ ישראל לא היתה עיקר העבודה בלימוד התורה?
והביאור בזה – שלפני שממשיכים ענין מסויים בעולם, יש לפעול זאת בשרשו ומקורו ברוחניות, ולכן, לפני שהלכו לכבוש שבעה עמים, שהם השורש של כל שבעים האומות, הוצרכו לפעול ענין זה בתורה – לבאר את התורה בשבעים לשון, כדי לכבוש שבעים לשון.
וענין זה נפעל בר"ח שבט, כי, אע"פ שאז היתה רק התחלת ביאור התורה, ונמשך בימים שלאח"ז עד ז' אדר, הרי "סוף מעשה עלה במחשבה תחילה"31, ובפרט בשעה שהמחשבה באה כבר לידי פועל, וכמובן בפשטות שכאשר משה התחיל "באר את התורה", היו כבר מוחלטים אצלו כל הענינים עד ל"גמרה של תורה", כך, שהכל כלול כבר בהתחלת הענין בר"ח שבט.
ג. ועוד ענין שישנו בכל ר"ח:
בנוסח תפלת מוסף דר"ח – שנתקן ע"י אנשי כנסת הגדולה, ומבטא את ענינו של ר"ח – אומרים: (א) "זמן כפרה לכל תולדותם", (ב) "זכרון לכולם יהי'", (ג) "ותשועת נפשם מיד שונא".
כלומר: הסיבה לכך שישנו מציאות של "שונא" היא – בגלל ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו"32, וכדי לבטל את "חטאינו", צריך להמשיך מדרגא שלמעלה מענין החטא [וכפי שנתבאר בשבוע שעבר33, שזהו ענין התשובה שקשור עם "י"ג מדות הרחמים הנמשכות מרצון העליון ב"ה הנרמז בקוצו של יו"ד שלמעלה מעלה מבחי' ההשפעה שנשפעת מאותיות שם הוי'"34 ], אלא כיון שבדרגא זו יכול להיות הענין ד"אם צדקת מה תתן לו"35, לכן "זכרון לכולם יהי'", היינו, ש"יעלה ויבוא ויגיע .. ויפקד ויזכר זכרוננו ופקדוננו וזכרון אבותינו וזכרון משיח בן דוד עבדך" – כדי שיומשך להיות "זמן כפרה לכל תולדותם" (לכל אחד מישראל בפרט, כיון שהזכרון הוא על כל אחד מישראל בפרט), ועי"ז נעשית "תשועת נפשם מיד שונא".
וצריך להבין36 :
קרבן (שעירי) ר"ח – מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף (כדברי המשנה במסכת שבועות37, וכפס"ד הרמב"ם38 ), שזהו חטא פרטי שנדיר ביותר, ושייך בירושלים ובביהמ"ק דוקא, ואילו בזמן הגלות שאין מקריבים קדשים, אינו שייך כלל [ואפילו "טומאת מקדש" שמבואר באחרונים39 ששייכת גם בזמן הזה – הרי יש בזה כמה הגבלות כו', כך, שענין זה שייך רק ע"י השתדלות יתירה לעבור ח"ו על רצון ה'], וא"כ, מהו הפירוש שר"ח הוא "זמן כפרה" גם עתה?
וכמודגש בנוסח התפלה דשבת ר"ח: "שבתות למנוחה וראשי חדשים לכפרה" – שכשם שהענין ד"שבתות למנוחה" הוא גם עתה בזמן הגלות [דאף שבזמן הבית היתה המנוחה דשבת באופן אחר לגמרי, שהיתה קשורה עם ענין הקרבנות, מ"מ, גם בזמן הגלות ישנו ענין המנוחה דשבת, ש"אין עצב בה"40 ], כך גם הענין ד"ראשי חדשים לכפרה" ישנו גם עתה בזמן הגלות, אף שלכאורה לא שייך עתה כל הענין דטומאת מקדש וקדשיו.
[ואין לומר שר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שהיתה בעבר, שהרי החטאים שהיו בעבר נתכפרו כבר בר"ח שלפנ"ז].
ובשלמא בנוגע לתפלת מוסף כשלעצמה – הרי כיון ש"תפלות כנגד קרבנות תקנום"41, לכן מתפללים תפלת מוסף בר"ח, כנגד שעירי ר"ח; אבל מהו ענין הכפרה שישנו בר"ח?
ועכצ"ל, שהכפרה על טומאת מקדש וקדשיו ע"י שעירי ר"ח היא בהוספה על כללות ענין הכפרה על כל הענינים שישנו מצד עצם הזמן דר"ח (כמו הכפרה שמצד עצם הזמן דיוהכ"פ).
ועפ"ז מובן המשך הענינים בתפלת מוסף דר"ח, שלאחרי "זמן כפרה לכל תולדותם", מסיימים "מזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו" – דלכאורה אינו מובן: חורבן ביהמ"ק לא הי' בגלל החטא דטומאת מקדש וקדשיו, אלא בגלל ענינים אחרים, כמבואר בגמרא במסכת יומא42 בנוגע לבית ראשון ובית שני. וא"כ, מהו המשך הענינים שבגלל שר"ח הוא "זמן כפרה" (שקאי בפשטות על טומאת מקדש וקדשיו) לכן "מזבח חדש בציון תכין"? – אך הענין הוא, כאמור לעיל, שמלבד הכפרה על טומאת מקדש וקדשיו ע"י שעירי ר"ח, ישנה הכפרה על כל הענינים מצד עצם הזמן של ר"ח, שלכן הרי זה שייך גם עתה בזמן הגלות, ועי"ז – "מזבח חדש בציון תכין".
וזהו גם הענין ד"תשועת נפשם מיד שונא", כפירוש האבודרהם (שצויין במכתב23, בכדי שיעיינו בפנים...), "דהיינו יצר הרע כו'", כדאיתא בגמרא במסכת סוכה43 שאחד מה"שבעה שמות (ש)יש לו ליצה"ר" הוא "שונא", ולכן שייך ענין זה גם עכשיו (שהרי בנוגע ל"שונא" כפשוטו, לא שייך עכשיו ענין המלחמה, כיון שישנה השבועה "שלא יעלו ישראל בחומה"44, ועכצ"ל שקאי אלעתיד לבוא).
ומר"ח נמשך על כל ימי החודש – שזהו הפירוש ד"כל תולדותם", כל ימי החודש שהם ה"תולדות" של ר"ח, וגם על כל המאורעות של החודש – "תולדות" גם מלשון מאורעות, כפירוש רש"י על הפסוק45 "אלה תולדות יעקב יוסף", שקאי על המאורעות שאירעו ליעקב וליוסף ("כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף").
וכללות הענין בזה – שנעשה הזכרון דכל בנ"י ("זכרון לכולם יהי'") באופן ש"יעלה ויבוא .. ויפקד ויזכר זכרוננו ופקדוננו וזכרון אבותינו וזכרון משיח בן דוד עבדך", ועל ידו – "מזבח חדש בציון תכין", כפס"ד הרמב"ם46 בנוגע למשיח, שכאשר "בנה מקדש במקומו" אזי יודעים שזהו "משיח בודאי".
ד. וכיון שר"ח הוא זמן כפרה, לכן נתבאר בהמכתב שזהו זמן של חשבון הנפש (ובכללות הרי זה ענינו של ערב ר"ח, שזהו הזמן לעריכת חשבון נפש כו'47 ), ועי"ז באים לענין הכפרה של ר"ח.
וענין זה הוא בכל ר"ח, ובפרט בר"ח שבט שהוא ר"ח כללי, כיון שבו "הואיל משה באר את התורה הזאת".
ובנוגע לעניננו – בשייכות ליום ההילולא דעשירי בשבט, שנת העשרים להסתלקות – צריך להיות החשבון בנוגע לכל הענינים שבעל ההילולא של חודש זה רצה ותבע (וכיון שתבע זאת, בודאי היו הכחות למלא זאת, מבלי לבקש כחות נוספים), אם אכן מילאו זאת.
וענין זה צריך להיות באופן של "חשבון צדק" – כידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש48 : את הקב"ה – בודאי לא מרמים ח"ו, ואת העולם גם לא מרמים; אפשר לרמות רק את עצמו, אך מהו ה"קונץ" לרמות טיפש?!... וכיון שסיפרו לנו פתגם זה, הרי זו נתינת כח להתנהג בהתאם לכך.
ו"לא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא"49, וכפי שמפרש רש"י, "שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה", וכן אילו היתה "מעבר לים" היית צריך לעבור את הים... אלא בחסדי ה' "לא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא .. (אלא) קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך (והעיקר) לעשותו"50 (כי "המעשה הוא העיקר"51 ).
וכיון שנשארו שבעה ימים עד יום ההילולא – הנה ע"ד שמצינו בנוגע לימים שבין ר"ה ליוהכ"פ שהם במספר שבע דוקא, לא פחות ולא יותר, כדי לכפר על כל שבעת ימי השבוע שבכל השנה52, הנה גם בנדו"ד, מהיושר ונכון וראוי וענין גדול מאד מאד, שבמשך שבעה ימים יערכו חשבון על כל ימי השבוע (ביום ראשון – על כל ימי ראשון, ביום שני על כל ימי שני, ועד"ז בכל ימי השבוע) של כל העשרים שנה.
ועי"ז תהי' "תשועת נפשם" – היציאה מהגלות בשלימותה, כמו יצי"מ שהיתה "בנערינו ובזקנינו"53, ובאופן ד"ונצלתם את מצרים"54 (עם כל ניצוצות הקדושה55 ), בביאת משיח צדקנו.
* * *
ה. דובר לעיל (ס"ב) שכל ענין שנמשך בעולם צ"ל תחילה בתורה, ואח"כ נמשך בעולם, כפי שמצינו אצל משה רבינו, שלפני שבנ"י הלכו לכבוש את ל"א המלכים שבארץ ישראל, "הואיל משה באר את התורה" "בשבעים לשון", כדי שלאח"ז יומשך ענין זה גם בעולם.
והנהגה זו של משה רבינו – רעיא מהימנא, רועה נאמן – היא הוראה עבור כל נשיאי ישראל, שלכל לראש יש לפעול את הענין בתורה, ואח"כ הרי זה נמשך בעולם.
וזהו הביאור בפשטות בנוגע לציווי של כ"ק מו"ח אדמו"ר לכתוב ספר תורה לקבל פני משיח צדקנו56 :
ציווי זה הו"ע של חידוש – שהרי מצינו כו"כ קיצים שנאמרו ע"י גדולי ישראל [כמו הקץ שנתפרש בזהר57, וכן הקץ שבפירוש רש"י לתנ"ך58, ועד"ז אצל שאר גדולי ישראל59, ועד להקץ הידוע של רבינו הזקן (כמובא במאמרים בכמה ביכלאַך60 ), וכהסיפור הידוע עם הצ"צ61 ], ואעפ"כ לא מצינו מעולם שציוו לכתוב ס"ת בשנה שלפנ"ז; ואילו כ"ק מו"ח אדמו"ר צוה לכתוב ס"ת, וקרא שמה: "ספר תורה לקבלת פני משיח".
ובכן: הגיע הזמן לסיים את כתיבת הספר תורה!
ו. ולהעיר, שההצעה וההתעוררות על זה באה מארץ הקודש.
ואף שלכאורה היתה צריכה לבוא מכאן, שהרי זהו המקום שבו נמצאת הס"ת, ד' אמות של "סעווען סעווענטי", ובפרט שדורשי גימטריאות אומרים ש"סעווען סעווענטי" (770) בגימטריא (ו)"פרצת"62 – הרי זו קושיא כמו כל הקושיות, ואין לי ביאור על זה!
ישנו אמנם מאמר העולם63 : "אַרום64 ים איז טרוקן". אבל... וגם ה"יובש" הוא שלא בערך!...
יתכן שהסיבה לכך היא בגלל מעלתם של אלו שדרים בארץ הקודש. ובכל אופן, בנוגע לאלו שנמצאים כאן, הרי זה בבחי' "פנו אלי עורף ולא פנים"65 – כמבואר בכמה מאמרי חסידות66, שיכול אדם לעמוד בסמיכות לאוצר גדול, באמצע היום, כשהשמש מאירה בתקפה, ולמרות שעיניו פתוחות, לא יראה את האוצר, כיון שמביט לכיוון אחר!... ובנדו"ד: אין לך אוצר גדול יותר מאשר הצפי' של כל הדורות להביא את משיח, ו"אוצר" זה נמצא בגלוי, ובעצם היום, כאשר השמש מאירה בכל תקפה, ואעפ"כ לא רואים זאת, כיון שפונים לכיוון אחר, ועסוקים (ובלשון המדינה: "ביזי") בענינים אחרים.
אמנם, יום השבת אינו הזמן לאמירת מוסר, כי אם ללמד זכות כו', ולכן אין זה ענין לעורר קושיא מדוע לא הגיעה ההתעוררות מכאן.
ובכל אופן, הגיעה מארץ ישראל ההתעוררות בכל ה"שטורעם": היתכן שלא מסיימים את כתיבת הס"ת. וכאשר יש התעוררות כו' ("אַז מ'שטופּט"), אזי כביכול אין ברירה!... ואולי יפעל הדבר לדחוף את אלו הנמצאים כאן, שיחדלו להיות עסוקים בטרדות שונות [אמנם בענינים נעלים, עניני קדושה, אבל בינתיים לא מביטים לכיוון הנכון], וגם הם יתחילו להביט ולראות!...
ז. ובהתאם לכך, יש לפרסם לכל בנ"י ע"ד סיום כתיבת ס"ת הנ"ל, ולהודיע שכולם יכולים להשתתף בסיום כתיבת הס"ת, כפי שהי' בשעת התחלת הכתיבה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, באמרו67, שיש בכחו לממן בעצמו את כתיבת הס"ת, אבל רצונו שלכל בנ"י יהי' חלק בזה, כיון שזהו ענין ששייך לכל בנ"י, ובפרט הדור דעקבתא דמשיחא, שכן, באמרו שזהו ס"ת לקבלת פני משיח, בודאי כיוון לכל הדור דעקבתא דמשיחא, באופן ש"טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל"68, בהתאם לכך ש"יוסף הוא גו' המשביר לכל עם הארץ"69.
ומובן, שאלו שכבר קנו אות בס"ת בשעתו, אין ענין שיקנו עוד הפעם [מעולם לא ראיתי ולא שמעתי ע"ד הנהגה כזו, לא מכ"ק מו"ח אדמו"ר ולא מאחרים, ולכאורה הרי זה רק בבחי' "חזו דאתאי"... כך, שאין זה ענין חיובי, ובודאי אין לזה מקום כלל בנוגע לס"ת זה], אלא רק אלו שלא קנו בשעתו מאיזה סיבה שתהי', או אלו שנולדו לאח"ז (ובמשך הזמן נולדו להם בנים ובני בנים), יכולים להשתתף עתה ע"י נתינת פרוטה (שבה יכול לקנות חיי נפשו70 ) עבור הוצאות הס"ת.
ולהעיר: בהתחלת כתיבת הס"ת היתה ההשתתפות ע"י קניית אותיות בס"ת באופן שהודיעו לכל אחד שהאות שלו היא בפסוק זה, בפרשה זו ובספר זה; אבל עתה אין אפשרות לכך, כיון שנשארו שורות ספורות בלבד, ולכן תהי' ההשתתפות של כל אחד ע"י רישום השם, ואילו חלוקת האותיות לכל אחד תיעשה ע"י המלאכים...
ובנוגע לפועל:
כיון שישנו ה"ועד" של כתיבת הס"ת שמינה כ"ק מו"ח אדמו"ר71 – יש לפנות אליהם, ובודאי יפעלו בזריזות (כמבואר באגה"ק סימן כ"א, "אך טוב לישראל"72, גודל מעלת הזריזות), שההשתתפות בזה תהי' בימים הקרובים, קודם סיום כתיבת הס"ת.
אמנם, גם אלו שתתקבל ידיעה מהם (או שישמעו על ענין זה) רק לאחרי סיום כתיבת הס"ת, יוכלו גם הם להשתתף וליטול חלק בזה – כפי שמצינו בנוגע למחצית השקל ש"תורמין .. על הגבוי ועל העתיד לגבות"73 ; אבל אעפ"כ, אלו שנמצאים כאן מוטב שיעשו זאת קודם הסיום, כמו במחצית השקל, שאף ש"תורמין .. על העתיד לגבות", רצה רבן גמליאל להיות מהראשונים74.
ח. ויהי רצון שההמשך וסיום כתיבת הס"ת יהיו בשעה טובה ומוצלחת בכל, בגשמיות וברוחניות גם יחד,
ויקויים מ"ש75 "בראשית ברא אלקים גו'" – שיהי' נראה שהקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"76 באופן גלוי, לא רק באופן של שמיעה, אלא באופן של ראי', "לעיני כל ישראל"77,
ואז יהי' הענין ד"ה' אחד"78 – כאשר נצא לקבל פני משיח צדקנו, ובאופן ד"ויהי בשלח פרעה את העם"79, "ביד חזקה"80, ו"ביד רמה"81, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
*
[ואח"כ אמר:]
ע"פ האמור לעיל (ס"א) אודות מעלת ההכרזה בדיבור, שעי"ז בא הדבר בגלוי ובפירסום – הנה כיון שישנו כאן ה"ועד" של כתיבת הס"ת, יכריזו מסתמא אודות הזמן והמקום של מכירת האותיות, ובודאי יהי' המקום בבנין זה, שבו הי' לימודו ועבודתו וכל העמל אשר עמלה נפשו של בעל ההילולא בחיים חיותו בעלמא דין, ובאופן שיגיעו הדברים לכל בנ"י, וכנ"ל שיוכלו להשתתף בזה גם אלו שתגיע אליהם הידיעה לאחרי סיום כתיבת הס"ת, כיון שתורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להרה"ח וכו' ר' אלי' ייאכיל סימפּסאָן שיכריז שיהי' זה בבנין של "770", בגימטריא (ו)"פרצת", וצוה שיתחיל ניגון שמח].
* * *
ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה הוא אהרן ומשה גו' הוא משה ואהרן גו'.
* * *
י. בנוגע להמנהג לבאר ענין בפירוש רש"י – נתעכב עתה על כמה ענינים שלא נתבארו עדיין בהשיחה שנדפסה זה עתה בלקוטי שיחות השבועי82 (וכן יש להשלים כמה ענינים בנוגע להמדובר בשבוע שעבר בפירוש רש"י בפ' שמות, וכן לתרץ כמה קושיות בענינים שלפנ"ז).
על הפסוק "ומטר לא נתך ארצה" בסיום פרשתנו83, מפרש רש"י: "לא נתך", "לא הגיע .. ודומה לו ותתך עלינו האלה והשבועה דעזרא (שפירושו) ותגיע עלינו. ומנחם בן סרוק84 חברו בחלק (ביסוד ובשורש85 ) כהתוך כסף86, לשון יציקת מתכת (היינו, שמדבר מוצק, גוש, נעשה נוזל) .. כתרגומו ויצק87 ואתיך, לצקת88 לאתכא, אף זה לא נתך לארץ, לא הוצק לארץ".
וצריך להבין:
א) הפסוק "ותתך עלינו גו'" הוא בדניאל89, ואינו מובן, מדוע אומר רש"י "ותתך עלינו האלה והשבועה דעזרא"?
יש שרוצים לתרץ זאת בדרך הכי קלה ופשוטה – שזוהי טעות!... ואכן צ"ל "דדניאל".
אבל, נוסף לכך שגם אם נאמר שזוהי טעות, עדיין אינו מובן מדוע צריך רש"י לציין מקומו של הפסוק: "ותתך .. דדניאל", וכדרכו של רש"י שמביא כו"כ פסוקים ללא ציון מקורם, וכמו בהמשך פירושו בפסוק זה, שמביא הפסוק "כהתוך כסף", שזהו פסוק ביחזקאל86, ורש"י אינו כותב "כהתוך כסף דיחזקאל" – אינו מובן: כיצד נופלת טעות כזו – שבמקום "דדניאל", יכתוב המעתיק "דעזרא"?!
וכמובן שכדי שתפול טעות, צריך להיות נתינת מקום לדבר. וכפי שמצינו בשרש ומקור של כל הטעויות – מארז"ל על הפסוק90 "נעשה אדם", "כתוב ("נעשה" לשון רבים), והרוצה לטעות יטעה"91, והיינו, שאילו הי' כתוב בלשון יחיד, אזי לא הי' מקום לטעות, ורק בגלל שנאמר "נעשה" לשון רבים, יש אפשרות ש"הרוצה לטעות יטעה" (וכמשנת"ל92 כיצד אירעה הטעות שנפלה בפירוש רש"י על הפסוק93 "ויעש להם בתים", שהמעתיק כתב "ויבן" במקום תיבת "הבתים" שנכתבה בקיצור: "הב'"). ועד"ז בנדו"ד, אם זוהי טעות, צריך ביאור איך נפלה טעות כזו: "דעזרא" במקום "דדניאל"?!
(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת שחוק:) מדובר כאן אמנם אודות הנס שאירע במכת ברד, אבל לא נס כזה שישתנה מ"דדניאל" ל"דעזרא"!...
ב) מדוע מעתיק רש"י גם תיבת "והשבועה", שאינה נוגעת לכאורה לפירוש ד"ותתך"? והרי גם בלאה"כ אי אפשר לטעות שהכוונה לפסוק אחר, כיון ש"ותתך עלינו" נאמר רק במקום א' בתנ"ך, ובפרט לאחרי שרש"י מעתיק גם תיבת "האלה", הרי בודאי אינו צריך להוסיף ולהעתיק גם תיבת "והשבועה"?
ג) כאשר רש"י מביא ראי' למנחם בן סרוק ש"חברו בחלק כהתוך כסף, לשון יציקת מתכת" – הי' לו להביא את הפסוק הראשון שבו נאמר לשון יציקה: "ויצקת" (שתרגומו "ותתיך") שנאמר גבי טבעות הזהב94, ולמה מביא את הפסוק "ויצק" שנאמר לאח"ז?
יא. והביאור בזה:
בפירושו מדגיש רש"י את גודל הנס באופן של שינוי ממהות למהות, והיינו, שאע"פ שכבר היתה מציאות של "מטר" (לאחרי שנהפך ה"אד" למטר נוזל, כמ"ש95 "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה"96 ), מ"מ, "לא נתך", "לא הגיע" לארץ, כיון שנשתנית מהותו – שחדל להיות (ואיבד את התכונה של) נוזל.
ועל זה מביא רש"י ראי' מהפסוק "ותתך עלינו האלה והשבועה":
בתיבת "אלה" יש ב' פירושים97 : (א) היפך הברכה, כמ"ש98 "ורבצה בו כל האלה", (ב) שבועה, כמ"ש99 "תהי נא אלה בינותינו".
ובנוגע לעניננו: ענין השינוי מודגש (לא בענין היפך הברכה, אלא) רק בענין השבועה, כי, ענין השבועה קשור עם כריתת ברית בין שני אנשים שמתחייבים להתנהג באופן מסויים (כפי שמצינו באברהם100 ), ועד"ז בנדו"ד, בנוגע לשבועת בנ"י להקב"ה שיתנהגו כפי רצונו – שכאשר נעשה שינוי בשבועה, שלא מקיימים אותה, אזי נעשה שינוי המהות – שתמורת השפעת הטובה מקבלים ההיפך כו'.
ולכן, כשרש"י מביא ראי' מהפסוק "ותתך עלינו", מוכרח להוסיף גם תיבת "והשבועה" [שיש לפרשה כענין בפני עצמו מ"האלה", או שבאה לפרש תיבת "האלה"] – כדי להדגיש את ענין השינוי ממהות למהות שישנו בזה ש"מטר לא נתך ארצה".
יב. ורש"י מוסיף "(ותתך עלינו האלה והשבועה) דעזרא", כי:
בפסוק הנ"ל נאמר "ותתך עלינו האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה עבד האלקים".
וכיון שבחומש לא נתפרשה תיבת "שבועה" בנוגע לכריתת ברית בין הקב"ה לבנ"י, לכן מוכרח רש"י להוסיף "דעזרא", כיון שעזרא השביע את בנ"י "באלה ובשבועה ללכת בתורת האלקים אשר נתנה ביד משה עבד האלקים"101.
יג. ובנוגע לראי' שמביא רש"י מהפסוק "ויצק", ולא מהפסוק "ויצקת" שלפנ"ז – יש לומר בפשטות:
ע"ד שנתבאר בשבוע שעבר בנוגע לתיבת "הבתים", שרש"י כתב "הב'", והמעתיק שינה ל"ויבן" (כנ"ל ס"י) – יש לומר שגם כאן הי' כתוב ברש"י "ויצק'" (עם מקף), היינו, שרש"י התכוין לפסוק "ויצקת"94, אלא שבמקום האות תי"ו הוסיף רש"י "מקף". אך המעתיק, שלא הבין מהו הצורך ב"מקף", חיפש ומצא שיש גם פסוק שבו נאמר "ויצק", ולכן השמיט את המקף.
ועד"ז בנוגע לתרגומו: בפירוש רש"י הי' כתוב "ותתיך", שזהו התרגום של "ויצקת". אך המעתיק טעה ושינה את הת' לא' (שהרי בכתב רש"י האותיות ת' א' דומות זל"ז – אפילו בדפוס, וכ"ש בכתב-יד), וכתב "וא.תיך", שזהו התרגום של "ויצק".
יד. המשך הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ויעש להם בתים" – נכלל בשיחת ש"פ שמות ס"ט102.
טו. הביאור במשנ"ת בלקוטי שיחות השבועי דפ' ויצא103, שאברהם לא קיים מצות מילה קודם שנצטווה (אף שקיים כל התורה עד שלא ניתנה), כי לא הי' יכול לעבור על האיסור של שפיכות דמים104 – (א) בנוגע למילת אנשי שכם, כי, בכדי להיות "לעם אחד"105 עם משפחת ובית אברהם יצחק ויעקב, הוצרכו להיות נימולים, (ב) ובנוגע למילת המצריים ע"י יוסף106, כיון שהיו בגדר מקנת כספו – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה107 בלקו"ש ח"י ע' 138 ואילך.
טז. הביאור באגרת התשובה פ"ח, "לשוב עד הוי' ב"ה ממש, ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא"108 – שתחילה באה נקודת התשובה שלמעלה מסדר והדרגה ומדריגות פרטיות109, "לשוב עד הוי' ב"ה ממש", לעצמותו ומהותו ית', ולאח"ז באה עבודת התשובה באופן מסודר, באופן של עלי' מדרגא לדרגא –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס110 בלקו"ש חל"ט ע' 84 ואילך.
יז. בסיום ההתוועדות, בהמשך לביאור ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י בענין "בתי כהונה לוי' ומלכות" (הנ"ל סי"ד), אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:
ועי"ז שפועלים אצל בנ"י "בתי כהונה לוי' ומלכות", פועלים גם שבירת קליפת פרעה, שזהו הענין ד"בא אל פרעה"111, כמבואר בזהר112 (כפי שצויין גם בהמכתב23), ועד שיוצאים מהגלות ע"י מלכא משיחא, בקרוב ממש.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].
הוסיפו תגובה