בס"ד. שיחת שבת חול המועד סוכות, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. בחג הסוכות ישנם כו"כ ענינים ומצוות – כמו חודש תשרי בכללותו, שנקרא "חודש השביעי"1, ע"ש היותו "משובע (מלשון שובע) בכל"2 (כפי שנימנו כו"כ ענינים טובים), וכמו"כ בחג הסוכות בפרטיות, ישנם כו"כ ענינים ומצוות, וכמה מהם הם מדאורייתא.
אחת המצוות של חג הסוכות היא – מצות ישיבה בסוכה, כמ"ש3 "בסוכות תשבו שבעת ימים". וכמו"כ ישנה המצוה דנטילת ד' מינים, כמ"ש4 "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'". וכמו"כ ישנו ענין השמחה, ועד לשמחה נעלית ביותר, וכמדובר לעיל5 שהשמחה היא כפולה ומכופלת: (א) שמחה של מצוה, (ב) מועדים לשמחה. (ג) זמן שמחתנו, (ד) שמחת בית השואבה.
וכיון שכן, צריך לידע איזה ענין מכל ענינים אלו הוא הענין העיקרי של חג הסוכות, ואיזה ענין הוא טפל, או שישנם כמה ענינים עיקריים בחג הסוכות.
וכמו בר"ה, שאף שיש בו כמה ענינים, הרי "מצות היום בשופר"6 (כפי שפוסק הרמב"ם7 ), והיינו, שהענין העיקרי של ר"ה הוא תקיעת שופר. וכשם שבר"ה, "בכסה"8, ישנו הענין העיקרי, כמו"כ צ"ל ענין עיקרי גם בחג הסוכות, "ליום חגינו"8.
ב. בפשטות הי' אפשר להביא ראי' שהענין העיקרי של חג הסוכות הוא מצות ישיבה בסוכה – משמו של היו"ט: "חג הסוכות", ע"ש ענין הסוכה שבו.
אבל באמת, אין להוכיח משמו של היו"ט שזהו ענינו העיקרי, כי:
א) חג השבועות נקרא כן ע"ש "שבעה שבועות תספר לך"9 (ספירת העומר), ובודאי אין לומר שזהו ענינו העיקרי של החג, שהרי זהו רק הכנה והקדמה לחג, ואילו ענינו העיקרי הוא קבלת התורה ("זמן מתן תורתנו").
ב) בנוגע לימים טובים שנקראים בשני שמות, נצטרך לומר ששניהם ענינים עיקריים. וכמו ביו"ט הראשון, שברוב הפעמים נקרא בשם "חג המצות", ולפעמים נקרא גם בשם "חג הפסח" – נצטרך לומר שיש בו שני ענינים עיקריים: ענין המצות, וענין הפסח. אבל אי אפשר לומר כן בנוגע לחג הסוכות, שנקרא גם בשם "חג האסיף"10, ע"ש היותו הזמן ד"באספך מגרנך ומיקבך"11 – שבודאי אין זה ענין עיקרי בחג, שהרי אין עושים זאת ביו"ט, ואדרבה, אסור לעשות זאת ביו"ט.
ועכצ"ל, ששמו של היו"ט יכול להורות גם על ענין שהוא רק הכנה והקדמה להיו"ט, כנ"ל בנוגע ל"חג השבועות", שזהו רק הכנה למתן תורה. וא"כ, אפשר לומר כן גם בנוגע לשם "חג הסוכות", שאינו הענין העיקרי, אלא רק הכנה והקדמה אליו.
ג. לכאורה יש להוכיח שמצות סוכה היא העיקר – מזה שהחיוב דסוכה מן התורה הוא במשך כל שבעת הימים, משא"כ נטילת ד' מינים, רק בביהמ"ק החיוב הוא במשך כל שבעת הימים, ואילו בגבולין החיוב מן התורה הוא רק ביום הראשון, ורק מצד תקנת ריב"ז מקיימים מצות נטילת ד' מינים גם בגבולין במשך כל שבעת הימים12.
אמנם, ראי' זו היא רק בנוגע לימים שלאחרי יום הראשון, שבהם העיקר היא מצות סוכה, אבל עדיין אין זו ראי' בנוגע ליום הראשון, שבו חייבים מן התורה בב' המצוות, הן ישיבה בסוכה והן נטילת ד' מינים, שגם בו העיקר היא מצות סוכה.
לכאורה יש להוכיח שגם ביום הראשון מצות סוכה היא העיקר – מזה שהחיוב דישיבה בסוכה מתחיל מיד משקידש היום, ואדרבה, עיקר החיוב דאכילת כזית בסוכה הוא בלילה13, משא"כ מצות נטילת ד' מינים, שחיובה מתחיל מעלות השחר או מנץ החמה14.
אמנם, כאמור לעיל, ראי' זו היא רק בנוגע ללילה, שאז ישנו רק החיוב דישיבה בסוכה, אבל עדיין אין זו ראי' בנוגע ליום, שבו ישנם ב' החיובים, הן ישיבה בסוכה והן נטילת ד' מינים, שגם אז העיקר הוא מצות ישיבה בסוכה.
ויתירה מזה, גם בנוגע למצות נטילת ד' מינים שזמנה בפועל ביום, מצינו בפירוש רש"י במסכת סוכה, שמשקידש היום נקרא זמן מצוותו לענין דיחוי:
ענין הדיחוי במצוות – שייך רק כשמגיע זמן המצוה, ולא לפנ"ז, שאז, גם אם אגד את הלולב, הרי "אגד הזמנה בעלמא הוא", ולכן, "אין אגודתו קריאת שם להיות חל עליו שם לולב פסול לדחות .. עד שיקדש עליו היום ועודנו בפסולו, דכיון דמטא זמן מצוה ולא חזי לי', מקרי דחוי, אבל מקמי הכי, לאו דחוי הוא"15.
והיסוד לזה16 – דברי הגמרא במסכת זבחים17 לגבי קרבנות: "כתיב18 והי' שבעת ימים תחת אמו, הא לילה (ליל שמיני) חזי (ולא הוי מחוסר זמן), וכתיב18 ומיום השמיני והלאה ירצה, הא לילה לא חזי", ומשני, "לילה לקדושה (ראוי להקדישו, ואע"ג דלא חזי לילה להקרבה) ויום להרצאה", וזהו היסוד של רש"י שכן הוא גם בנוגע לד' מינים, שאע"פ שמצות נטילתם היא ביום, נקרא גם הלילה זמן מצוותו.
ואין לומר שזהו דין מיוחד שלמדים מהפסוק בנוגע לקרבנות, משא"כ בשאר ענינים – שהרי נתבאר בגמרא שטעם הדבר הוא לפי ש"לילה אין מחוסר זמן", וסברא זו היא לא רק בנוגע לקרבנות, אלא גם בנוגע לכל הענינים, שמשקידש היום ישנו כבר ענינה של מצוה זו, ואף שבשביל לקיימה בפועל צריך להמתין עד עלות השחר, ואי אפשר לקיימה בלילה, הנה "לילה אין מחוסר זמן".
וע"פ האמור שגם "זמן מצוה" של נטילת ד' מינים נחשב כבר משקידש היום – הרי השאלה אם הענין העיקרי הוא ישיבה בסוכה או נטילת ד' מינים, במקומה עומדת.
ד. אך יש לברר ענין זה – ע"פ לשון הפסוק (בקריאת היום) בנוגע למצות ישיבה בסוכה ונטילת ד' מינים:
בנוגע לנטילת ד' מינים נאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון גו'", והיינו, שמקודם לכן ישנו כבר "יום הראשון" (יו"ט), והתורה אמרה ש"ביום הראשון" שישנו כבר, צריך גם ליטול ד' מינים ("ולקחתם לכם גו'"). ועכצ"ל, שמצות נטילת ד' מינים אינה העיקר, שהרי היו"ט ישנו גם לולי זאת.
משא"כ בנוגע למצות ישיבה בסוכה נאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים", ולא נאמר שביו"ט שישנו כבר מקודם לכן צריך לישב בסוכה.
ומזה מובן, שהענין העיקרי הוא מצות הישיבה בסוכה, ואילו נטילת ד' מינים הו"ע של הוספה19.
ה. ענין זה מתאים גם עם המבואר בפנימיות התורה (וגם כאן רואים את ההתאמה שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה20, ובפרט כפי שנתגלתה בתורת החסידות):
מבואר בחסידות21 שענין הסוכה הוא המשכת המקיף, שהרי הסוכה מקיפה את האדם היושב בה (ולא להיפך, שהאדם מכניס את ענין הסוכה בפנימיותו), ואילו ענין נטילת ד' מינים הוא המשכת המקיף בפנימיות, וזהו מ"ש "ולקחתם לכם", היינו, שענין זה צ"ל "לכם", בפנימיות.
וענין זה מתאים להאמור לעיל שהעיקר הוא מצות ישיבה בסוכה – המשכת המקיף, ולאח"ז נעשית המשכת המקיף בפנימיות ע"י נטילת ד' מינים, והיינו, שהעיקר הוא מצות סוכה, ואילו ענין נטילת ד' מינים אינו אלא כדי להמשיך את ענינה של מצות סוכה בפנימיות.
ו. עפ"ז מובן בנוגע לשבת – שאע"פ שאין בו נטילת ד' מינים, לא חסר הענין העיקרי של היו"ט, כי ענינו העיקרי של היו"ט הוא מצות הישיבה בסוכה, וענין זה ישנו גם בשבת.
ולאמיתו של דבר, הנה אפילו ענין ד' מינים, שהו"ע המשכת המקיף בפנימיות, ישנו גם בשבת:
מבואר בלקו"ת22 בענין יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, שאע"פ שמצד הגזירה "שמא כו' יעבירנו כו'"23 אין תוקעין בשופר, מ"מ, נמשכים כל ההמשכות דתק"ש ע"י ענינו של יום השבת עצמו.
וכן הוא בעניננו, שיום השבת עצמו פועל את הענין שצריך להיות נפעל ע"י נטילת ד' מינים – המשכת המקיף בפנימיות.
וטעם הדבר – לפי שבשבת ישנו הן ענין המקיף והן ענין הפנימיות:
ענין המקיף – שהרי מ"ש במדרש24 על הפסוק25 "שחורה אני ונאוה", "שחורה אני כל ימות השבוע, ונאוה אני בשבת" (כמשנת"ל במאמר26 ), הנה לעתיד לבוא, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"27, יהי' ענין זה בפנימיות, ואילו עתה הרי זה רק באופן של מקיף.
וענין הפנימיות שבשבת – הו"ע מצות אכילת שבת, שהרי ענין האכילה הוא באופן שבא בפנימיות כו'.
ועפ"ז מובן שענין הפנימיות שישנו בשבת מחליף את הענין דנטילת ד' מינים, ועל ידו נמשך המקיף דסוכה בפנימיות, כך, שגם בשבת לא חסר מאומה.
וכל זה – נוסף על האמור לעיל5 שבזמן הזה יש ביום השבת גם הענין דשמחת בית השואבה, כי, אף שבזמן שביהמ"ק הי' קיים לא הי' הענין ד"ושאבתם מים גו'"28, הרי זה רק מצד הגזירה דתיקון כלי שיר כו'29 (כשם שאין הקהל בשבת, בגלל הבימה של עץ כו'30 ), וענין זה שייך רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז הי' הענין דשאיבת המים בפועל, משא"כ בזמן הזה שאין שאיבת המים בפועל, לא שייכת הגזירה, ונמצא, ש"קלקלתנו זוהי תקנתנו"31 – שגם בשבת ישנה שמחה זו.
ועאכו"כ בנוגע לשאר עניני שמחה, שבודאי ישנם גם בשבת, ואדרבה, מצד ענין התענוג שבשבת, נעשית גם השמחה באופן נעלה יותר – שמחה כפי שכלולה בעונג32.
ז. ומיום השבת, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"33, נמשך על כל ימי השבוע,
ועד שנמשך גם על כל השנה כולה – כיון שזהו שבת כללי, כמו כל ימי חודש תשרי, שהם ימים כלליים, ובפרט ימי הסוכות, שהם שבעה ימים, הכוללים את כל שבעת ימי השבוע,
– ע"ד המבואר בכתבי האריז"ל34 בנוגע לז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שלהיותם ז' ימים הכוללים את כל ימי השבוע, הנה כל אחד מהם מתקן יום זה בכל השבועות של כל השנה: יום ראשון מתקן כל ימי ראשון, וכן הלאה. ומזה מובן שכן הוא בנוגע לז' ימי הסוכות, ככל הענינים שהם תחילה באופן ד"בכסה", שבאים בגילוי בחג הסוכות, "ליום חגינו"8 –
ולכן, ענין השמחה שישנו בשבת זה, פועל המשכת השמחה בכל השבתות של כל השנה, ומהשבתות נמשך ענין השמחה על כל ימי החול.
ועי"ז נעשית השנה כולה שנת שמחה (נוסף על שנת תורה וכו'), ועד לשמחה נגלית לעיני בשר למטה מעשרה טפחים, גם בענינים הגשמיים, בני חיי ומזוני רויחי, ובאופן שעי"ז ממלא גם עבודתו הרוחנית מתוך שמחה וטוב לבב, ובהצלחה רבה.
* * *
ח. מעלתה של מצות סוכה – שהיא הענין העיקרי של חג הסוכות (כנ"ל בארוכה) – שמקיפה את האדם.
ולא עוד אלא שגדלה מעלתה גם על מצות טלית, שמקיפה את ראשו ורובו של האדם, ונקראת "פריסו דמלכא"35 – כי, הטלית מקיפה רק את האדם עצמו, ואילו הסוכה מקיפה את האדם עם כל צרכיו, שלכן, בטלית מספיק שיעור של ו' טפחים36, שזוהי מדת האדם (ראשו ורובו), ואילו בסוכה השיעור הוא ז' טפחים, ו' טפחים בשביל האדם, וטפח נוסף בשביל שולחנו37, והרי השולחן כולל כל צרכי האדם38.
וענין זה אינו ענין טפל, אלא ענין עיקרי – כי, תוכן הענין שהסוכה מקיפה גם את כל צרכי האדם הוא בירור הגוף ונפש הבהמית (ראשו ורובו) וחלקו בעולם (שולחנו), וענין זה הוא תכלית ירידת הנשמה למטה, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, ולא ירדה למטה אלא בשביל לברר את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם39.
וזהו גם מה שאומרים בחג הסוכות "הללו את הוי' כל גויים שבחוהו כל האומים גו'"40 – כי, בחג הסוכות נעשה הבירור גם בעולם (עי"ז שכל אחד מישראל פועל הבירור בחלקו בעולם), ועל זה מהללים ומשבחים כל הגויים וכל האומים, כיון שזה מועיל ומסייע להם כו' (כמובן ממארז"ל41 "אילו היו אומות העולם יודעים מה הי' המקדש יפה להם קסטריות היו מקיפים אותו כדי לשומרו").
[ואע"פ שגם בחג הפסח וחג השבועות אומרים "הללו את הוי' כל גויים גו'" – הנה בחג הפסח נפעל הענין ד"הללו את הוי' כל גויים גו'" לפי הפירוש ש"גויים" קאי על הגוף ונה"ב42 ; ואילו הענין ד"הללו את הוי' כל גויים גו'" כפשוטו ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו"43, שהוא כנגד עולם העשי'44 ), בנוגע לגויים ואומים כפשוטם – הרי זה נפעל בחג הסוכות].
ט. וענינו בעבודה:
תוכן הענין שהסוכה מקיפה את ראשו ורובו של האדם וגם את שולחנו הוא – שגם עניני הרשות של האדם, אכילה ושתי' ושינה וכו', נעשים ענין של מצוה, ועד שמברכים על זה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לישב בסוכה".
וכללות הענין בזה – שמצות סוכה נותנת כח לעבודה ד"בכל דרכיך דעהו"45, וכמדובר כמ"פ46 שזהו"ע נעלה יותר מהעבודה ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"47, כי, "לשם שמים" פירושו בשביל ענין טוב שיהי' לאחרי כן, ואילו "בכל דרכיך דעהו" פירושו שע"י ענין זה ("דרכיך") גופא נעשה "דעהו".
וע"פ המבואר בלקו"ת48 שענינו של כל יו"ט נמשך עד להיו"ט הבא, מובן, שכן הוא גם בנוגע לנתינת כח על העבודה ד"בכל דרכיך דעהו" שנמשכת בחג הסוכות, שענין זה נמשך על כל השנה כולה, עד לחג הסוכות הבא.
י. ואופן ההמשכה על כל השנה כולה היא מתוך הרחבה ומתוך שמחה,
בהתאם לענינו של חג הסוכות, שיש בו שמחה גשמית – כיון שחג הסוכות הוא הזמן ד"באספך מגרנך ומיקבך"11, וכמבואר בספר החינוך49 שע"י השמחה ד"באספך מגרנך ומיקבך" נעשית שמחת יו"ט, שמחה דקדושה, עד שנעשה "זמן שמחתנו"; וגם שמחה רוחנית – כיון שחג הסוכות בא לאחרי יוהכ"פ, שבו הי' ענין הסליחה ומחילה, "סלחתי כדברך"50, "ברצון שלם"51, "בשמחה ובלב שלם"52,
ובהתאם לכך נמשך גם הענין ד"בכל דרכיך דעהו" מחג הסוכות על כל השנה כולה מתוך שמחה, ומתוך הרחבה, כיון שהקב"ה נותן כל המצטרך "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"53,
ועד להשמחה ד"שמחת עולם על ראשם"54, וההרחבה ד"כספם וזהבם אתם"55, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו.
* * *
יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הללו את הוי' כל גויים גו'.
* * *
יב. דובר56 לעיל (במאמר57 ) אודות הענין ד"הללו את ה' כל גויים גו'" (שלא זו בלבד שאינם מנגדים, אלא עוד זאת, שהם מהללים כו'), שענין זה נעשה עי"ז ש"גבר עלינו חסדו", היינו, ע"י עבודת בנ"י, שהם אלו שפועלים בירור באומות העולם.
ואופן הבירור הוא – כמאמר רז"ל58 "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", ועי"ז שבנ"י נמצאים "בין האומות", הרי הם פועלים בירור בהאומות.
אמנם, בשביל ענין הבירור אין צורך בהפיזור של כל בנ"י, אלא כלשון המדרש59 "אחד מכם גולה לברברי' ואחד מכם גולה לסרמטיא", והיינו, שדי בכך שיהודי אחד נמצא במדינה מסויימת, שכן, אע"פ שיש צורך לברר בפועל ממש את כל ניצוצות הקדושה שנמצאים שם, הנה גם יהודי אחד יש בכחו וביכלתו לברר את כל הניצוצות, ולפעול את כל הענינים הדרושים.
וכללות הענין בזה – שתחילה צריכים לפעול על בנ"י, שהם ה"ראשית" שבשבילם נברא העולם, כמובא בפירוש רש"י60 : "בראשית" – "בשביל ישראל שנקראו ראשית"; ולאחרי שפועלים על בנ"י, אזי פועלים בנ"י גם על אומות העולם, לברר כל הניצוצים כו'.
יג. וזוהי גם ההסברה על גודל ההשתדלות וההתמסרות של כ"ק מו"ח אדמו"ר לשלוח שלוחים גם במקומות רחוקים עד ל"קצה השמים", כדי לפעול הענין ד"אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו'"61 – "נדחך" דייקא, לשון יחיד, כאמור לעיל, שאפילו כאשר "אחד מכם גולה לברברי' כו'", בכחו וביכלתו לפעול כל הענינים.
וכיון שזוהי שליחות – שליחותו של הקב"ה, אשר "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"62, עד לרבינו נשיאנו – הרי הנסיעה היא באופן ש"שלוחו של אדם כמותו"63, ולכן יש למלא שליחות זו בשמחה.
ובודאי שאין לפחד מפני אומות העולם כו' – שהרי "אין עוד מלבדו"64, וכדרשת חז"ל65 "אפילו כשפים", שנקראו כן ע"ש "שמכחישין פמליא של מעלה", ואעפ"כ, "אין עוד מלבדו", ובמילא, אין מה להתפעל מהם כו'.
וכאמור לעיל – "הללו את ה' כל גויים גו'", שלא זו בלבד שאינם מנגדים, אלא אדרבה, שהם מהללים כו', ולכן הם גם מסייעים כו'.
– לאמיתו של דבר צריך כאו"א מישראל לדעת זאת, ואם אכן כולם היו יודעים זאת, הי' כבר בא משיח מזמן... ועכ"פ צריכים השלוחים של הרבי לדעת זאת.
וכאשר מישהו מתיירא – הרי זה בגלל שלא מונח אצלו ש"אין עוד מלבדו"! "הנחה" זו היא אצלו בדרך מקיף בלבד, ולכן, כאשר הכל כדבעי ("אַלץ איז גלאַטיק"), אזי טוב, אבל כאשר ישנם "בעיות" (ובלשון המדינה: "טראָבל") – אזי שוכח זאת לגמרי; אך אילו הי' מונח אצלו בפנימיות ש"אין עוד מלבדו" – לא הי' מתיירא משום דבר!
וכמו"כ אין להתיירא מפני נסיונות כו' – כי, את כל הנסיונות עבר כבר כ"ק מו"ח אדמו"ר, בסבלו את יסורי המאסר כו', וענין זה הי' גם עבורנו, "חליינו הוא נשא גו'"66, כך, שאין אנו זקוקים לנסיונות כו', לאחרי שרבינו נשיאנו כבר עמד בהם, ובאופן שהראה ש"לה' הארץ ומלואה"67, כולל גם מקום שאסור לומר בו ברכה68, ועד שפעל ענין של אתהפכא כו' – שהם עצמם שחררו אותו, ובאופן ד"כספם וזהבם אתם", "ברכוש גדול"69.
– בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי לא שייך לומר ח"ו שהנסיונות כו' היו מצדו הוא, כמו אצל כל אחד, שזהו בגלל שלא מונח אצלו הענין ד"אין עוד מלבדו", אלא ענין זה הי' רק בכדי לבטל ("דורכברעכן") את כל הנסיונות, גם עבורנו, ע"י עמידתו במס"נ.
יש צורך רק בהנחת עצמותו ומסירת הרצון, ואז יכול למלא את השליחות מתוך מנוחה כו', ללא חילוק אם נצטווה לנסוע למרחק של קילומטר אחד, מאה קילומטר או אלף קילומטר; לא איכפת לו דבר, כיון שהוא מוסר את רצונו, באופן ד"אדם כי יקריב מכם גו'"70, כמבואר בלקו"ת71 (אלא שלא צריך לעשות עמו מה שהיו עושים עם הבהמה כו'72 ).
יד. ובנוגע לפועל:
צריכים לידע שמעולם לא היתה שעת הכושר לפעול ולקרב עוד יהודי ועוד יהודי כמו עתה, כיון שאין שום בלבולים כו'.
בימינו אלו, לא תובעים מס"נ כפי שהי' ברוסיא כו', ואדרבה: כאשר מישהו בא לאיזו עיירה – מושיבים אותו ב"מזרח", ומפרסמים אודותיו בעיתון, בצירוף כתובת ותמונה... שכאן באמריקא הרי זה נחשב לכבוד הכי גדול!... ומוכנים אפילו לתת לו כרטיס כדי לבוא ולפעול כו'.
כל מה שדרוש עתה אינו אלא להניח את עצמו ("זיך אַוועקלייגן"), ולנסוע לשליחות!
ולא די בהדיבור אודות הנסיעה לשליחות, באופן ד"ונשלמה פרים שפתינו"73, אלא צריך לנסוע במעשה בפועל, ואם ענין זה נשאר בדיבור, ולא בא לידי מעשה, הרי זו הוכחה שגם הדיבור אינו אמיתי!...
– בנוגע לקרבנות ישנו הענין ד"ונשלמה פרים שפתינו", ו"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"74, אבל, כל זה הוא רק עתה, כאשר ביהמ"ק אינו קיים, ואין אפשרות להקריב קרבנות בפועל; אבל בזמן שביהמ"ק הי' קיים, והיו יכולים להביא קרבנות בפועל – לא הי' מספיק העסק ב"תורת עולה", כי, כאשר יש אפשרות לענין המעשה, לא מספיק ענין הדיבור, ואם אין הדבר בא למעשה, הרי זה מורה שגם הדיבור לא הי' אמיתי. ועד"ז בעניננו, שלא מספיק הדיבור אודות נסיעה לשליחות, אלא צ"ל המעשה בפועל.
טו. וככל דבר – הרי זה יותר טוב כאשר רואים זאת במוחש:
בהשגחה פרטית הגיע שליח, שהוא יחידי בעירו, והראה בפועל כיצד גם אחד ויחידי יכול לפעול.
והרי ידוע מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר75, שה"מופת" הטוב ביותר הוא "מופת חי"!
כאשר מסבירים דבר ע"י פלפולים ע"פ חסידות כו', יכול פלוני לומר שהוא לומד עתה מאמרים אחרים (שהרי בתורת החסידות ישנם מאמרים נוספים);
אבל כאשר מראים דוגמא חי' – שיהודי אחד פעל לבדו על ילד או ילדה, ועל ידם פעל גם על האב והאם, הסבא והסבתא וכו' – הרי זה פועל גם על אחרים שממנו יראו וכן יעשו, לצאת ולפעול בקירוב יהודים,
החל מקיום מצוה אחת, כמו נטילת לולב, ובודאי שפעולה זו אינה נשארת לבדה, אלא "מצוה גוררת מצוה"76, ועד שפועלים אצלו הפיכת הזדונות לזכיות77, ולא עוד אלא שגם הוא נעשה "טופח על מנת להטפיח"78, להשפיע על יהודי שני ושלישי כו', שגם אצלו יהפכו הזדונות לזכיות; ועד"ז בנוגע לפעולה עם ילדי ישראל, שכאשר מצילים ילד יהודי, הרי זה פועל גם על הוריו וזקניו כו', וכן על הדורות שלאחריו, עד סוף כל הדורות.
טז. אמנם, יש מי שטוען, שאין רצונו לנסוע לשליחות79, בגלל שאינו רוצה להיפרד מהרבי.
ובכן80 : האמת היא – שהרבי נוסע יחד עמו! אילו הי' חסיד אמיתי – אזי הי' מונח אצלו שכן היא המציאות!
וכמו"כ יש מי שטוען שהוא צריך להשאר ("בלייבן שטעקן") ב"סעווען-סעווענטי", ולצאת י"ח באמירת חת"ת, ולא לנסוע בריחוק מקום, כיון שמתיירא שמא ידבק בו משהו כו', באמרו, שאע"פ שגם הקב"ה נמצא כביכול בגלות, "שכינתא בגלותא"81, הנה הקב"ה יש ביכלתו לעשות זאת, אבל הוא אינו יכול לעשות זאת.
ובכן: טענה זו היא בגלל שחסרה אצלו ה"הנחה" ש"אין עוד מלבדו"!
הוא טוען אמנם שהסיבה לכך שאינו רוצה לנסוע היא מצד "חסידות", אבל הסיבה האמיתית היא – בגלל רצונו במנוחת הגוף!...
וכמו"כ יש מי שטוען, שהוא מוכן לוותר על עצמו, אבל אינו יכול לוותר על חשבונם של אשתו וילדיו!...
ובכן: המציאות היא – כפי שרואים בפועל – שאלו שרוצים באמת, עושים זאת, ואילו הוא – אינו רוצה, כיון שאינו מוכן לוותר על עצמו, ורק כדי להצדיק את עצמו, תולה זאת באשתו וילדיו!...
וכמו"כ בנוגע לטענה שבברוקלין עצמה ישנם גם שנים וחצי מליון יהודים, וא"כ, למה לו לנסוע רחוק – הנה המענה לזה, שבברוקלין לא זקוקים אליו, כיון שישנם אחרים, וטובים ממנו. ומה גם שלאמיתו של דבר, הנה גם בברוקלין לא עשה מאומה, כך, שזהו רק תירוץ!...
ולהעיר: כאשר משיח יבוא – אזי יוציאו אותו בעל כרחו (כמ"ש ביצי"מ "ביד חזקה יגרשם מארצו"82 ), כיון שמצד עצמו לא ירצה ללכת גם אז. ולכאורה: הרי משיח בודאי יודע גם חסידות, כך, שגם ע"פ חסידות צריך ללכת, וא"כ, למה אינו רוצה ללכת? – והמענה שלו, שהוא לומד עתה מאמרים אחרים... ועליו להתיישב בדעתו מה רוצים ליטול ממנו, ומה ירוויח וכו', ולהחליט אם כדאי הדבר. אבל אז, יהי' זה בעל כרחו. ובכן: למה להמתין עד אז?! – צריכים עכשיו לנסוע לשליחות, ולהעמיד "צבאות ה'", אשר, כל אחד מהם הוא בן יחיד ובן זקונים אצל הקב"ה83, ועי"ז יבוא משיח.
יז. כל האמור לעיל נוגע להכינוס84 שיתקיים מחר, שהרי בודאי ימסרו דו"ח מהעבודה כו', ומובן בפשטות שאין זה לשם התפארות כו', אלא בכדי שמהם יראו וכן יעשו, וכולי האי ואולי יפעלו הדברים.
ויה"ר שתהי' התעוררות להתעסק ולפעול עם הזולת ועד גם במדינות רחוקות, ותומשך ברכת ה' להצלחה רבה במילוי השליחות,
ועי"ז יתברכו גם בכל המצטרך, בבני חיי ומזוני רויחי,
ועד שענין זה יפעל את ביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
* * *
יח. דובר פעם בארוכה85 אודות הטעם שהברכה על ד' המינים היא "על נטילת לולב", "הואיל וגבוה מכולן"86 – דלכאורה צריך להבין:
כיון שכל הענינים הגשמיים משתלשלים מהענינים הרוחניים, ובלשון התניא87 : "שנשתלשלו מהן", הרי מובן, שכיון שהלולב הוא היותר גדול בגשמיות, עכצ"ל שכן הוא גם ברוחניות. ולכאורה אינו מובן: הרי האתרוג יש בו טעם ויש בו ריח, שמורה על אלו שיש בהם הן תורה והן מעשים טובים, ואילו הלולב יש בו טעם ואין בו ריח, שמורה על אלו שיש בהם רק תורה88, ונמצא, שמעלת האתרוג גדולה יותר?
אך הענין הוא – שמי שעיקר התעסקותו בתורה בלבד, יש לו מעלה לגבי מי שיש בו הן תורה והן מצוות, וכפי שמצינו גם בהלכה, שאלו שתורתם אומנתם פטורים מכמה מצוות (ועד שמצינו שר"ע נענש על שביטל ת"ת בשביל עשיית מצוה89 ), אלא שיש חילוק אם אפשר לעשותם ע"י אחרים אם לאו90, אבל לא מצינו להיפך, שאלו שעיקר ענינם הוא קיום המצוות, יהיו פטורים מלימוד התורה – כיון שהתורה היא למעלה מכל הענינים.
וההסברה בזה – ע"פ המבואר בתניא91 שמצוות הם "אברים דמלכא"92, ואילו תורה – "אורייתא וקוב"ה כולא חד"93, והיחוד של לומד התורה עם התורה עצמה הוא למעלה מכל היחודים94. ולכן, גדלה מעלתו של מי שעיקר התעסקותו בתורה בלבד לגבי מי שיש בו תורה ומצוות (טעם וריח).
ולכן מברכים בחג הסוכות "על נטילת לולב" דוקא, כיון שענינו של חג הסוכות קשור עם היחוד שנעשה ע"י ענין התורה דוקא.
יט. ובנוגע לפועל:
ענין הלולב (תורה) מורה על תלמידי הישיבה שעיקר ענינם הוא לימוד התורה,
– ואילו בנוגע לשאר הענינים, כמו הפצת המעיינות, הרי זה רק ע"פ רשות הנהלת הישיבה שהם נתונים למרותה, או ע"פ רשות של המנהל הראשי, רבינו נשיאנו –
והם פועלים לא רק בנוגע לעצמם, אלא גם בנוגע לכל בנ"י – כפי שרואים שכאשר מנענעים את הלולב, אזי מתנענעים עי"ז גם כל שאר המינים, ועד"ז פועלים "יושבי אוהל" על כל בנ"י.
כ. ענין זה קשור גם עם ה"כינוס" שנערך בסוכות עבור תלמידי הישיבות, שעיקר ענינם הוא תורה.
וכרגיל – השתתפותי היא ע"י ענין בנגלה דתורה, וענין בפנימיות התורה.
ובשנה זו תהי' ההשתתפות בשייכות להמדובר לעיל95 אודות ההשתוות של יו"ט לשבת בענין איסור מלאכה, כיון שהמתענה ביו"ט אסור גם במלאכת אוכל נפש96.
כא. הביאור שענין זה (אם המתענה ביו"ט אסור במלאכת אוכל נפש) תלוי בהגדרת ההיתר דעשיית מלאכת אוכל נפש ביו"ט ("אך אשר יאכל לכל נפש .. יעשה לכם"97 ), אם זהו סימן שמגדיר את המלאכות שלא חל בהן איסור (ולכן גם המתענה ביו"ט מותר בהם), או שזהו טעם וסיבה להתיר איסור מלאכות אלו (ולכן המתענה ביו"ט אסור בהם); השייכות לפלוגתת ב"ש וב"ה אי אמרינן "מתוך שהותרה לצורך (או"נ) הותרה (נמי) שלא לצורך"98 ; והשקו"ט בדברי רבינו הזקן בשו"ע99, "ומהו מלאכת עבודה, כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה .. אבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה .. נקראין .. מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה לעשותה לצורך אכילת יו"ט" (שכולל ב' אופנים הנ"ל) –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 34 ואילך.
כב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ומזה רואים גודל הענין דשמחת יו"ט, שיש בכחה לפעול בנוגע למלאכת אוכל נפש, שאף שבעצם גם היא מלאכה אסורה, התירתה תורה לצורך שמחת יו"ט.
ובהדגשה יתירה בחג הסוכות שאז השמחה היא גדולה יותר, ועד שהשמחה נמשכת גם בגשמיות, שהרי זה הזמן ד"באספך מגרנך ומיקבך"11, ובאופן שמפסולת גורן ויקב נעשה סכך הסוכה100, שזה מורה על ענין ההרחבה בגשמיות.
וכמדובר לעיל101 שאע"פ ש"הוי' אמר לשכון בערפל", מ"מ, נעשה ביהמ"ק הגשמי "מכון לשבתך עולמים"102.
וזהו גם שבביאת המשיח יהי' "כספם וזהבם אתם"54 – שבנ"י יקחו עמהם לא רק כסף וזהב רוחניים, שהם אהבה ויראה103, אלא גם בגשמיות, אשר, "הכסף104 יענה את הכל"105.
ולהעיר גם ממאמר רז"ל106 "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא בשביל ביהמ"ק":
עולם – הוא מבחי' המדות, ז"א, ו' קצוות, כולל גם מדת החסד, שעם היותה ראשית דז"א, הרי היא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"107. ואילו בחי' המוחין היא למעלה מהעולמות.
ולכן "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב" – כי, זהב הוא בחי' בינה108, שהיא למעלה ואינה שייכת לעולם.
אמנם, לאחרי שנברא זהב בשביל ביהמ"ק, הנה ע"י ביהמ"ק הרי זה נמשך גם בעולם.
וכללות החילוק בין זהב לכסף הוא – שכסף הו"ע של הכרח, ואילו זהב הו"ע של מותרות. וזהו שלעת"ל נאמר "כספם וזהבם אתם", היינו, שיהיו לבנ"י הן ענינים של הכרח והן ענינים של מותרות.
וכן תהי' לנו – בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
[במהלך ההתוועדות התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ", ובסיום ההתוועדות התחיל לנגן הניגון "בני היכלא".
לאחרי ההתוועדות חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל המסובים מ"כוס של ברכה" דיום ב' דחג הסוכות].
הוסיפו תגובה