בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ח.
– התוועדות א –
בלתי מוגה
א. שבת בראשית היא שבת שנמשכת על כל השנה, כידוע הפתגם1 שלפי אופן העמידה ("ווי מ'שטעלט זיך") בשבת בראשית כך נמשך על כל השנה כולה.
וענין זה מודגש גם בקריאת התורה:
ובהקדם מאמר רז"ל2 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכדברי רבינו הזקן3 שצריכים "לחיות עם הזמן", דקאי על פרשת השבוע.
וכיון שביום הש"ק זה קורין הפרשה הראשונה שבתורה [ואע"פ שלפעמים קורין בפרשת בראשית עוד לפני שבת בראשית, בשני וחמישי – הרי קריאה זו היא רק מקצת הפרשה, וקריאה זו גופא היא רק בגלל התקנה שלא ילכו ג' ימים בלי תורה (כדברי הגמרא4 ), ואילו קריאת פרשת בראשית בשלימותה היא ביום הש"ק], היינו, שזהו"ע של התחדשות בתורה, הרי מובן, שנעשה אז ענין של התחדשות גם בעולם.
ונמצא, ששבת בראשית היא השבת הראשונה של השנה, שכן, אע"פ שיש כמה שבתות בשנה לפני שבת בראשית, הרי כיון שבשבתות אלו קורין בתורה פרשת האזינו (ולפעמים גם פרשת וילך) ופרשת ברכה, מובן, ששבתות אלו שייכות עדיין לסיום השנה שעברה, ואילו שבת בראשית, שבה מתחילים לקרוא מהתחלת התורה, נחשבת התחלת השנה החדשה, ומזה נמשך על כל השנה כולה בנוגע לכללות העבודה ד"ברא אלקים את השמים ואת הארץ"5.
ב. והביאור בזה:
ידוע שכוונת הבריאה היא לעשות ממציאות יש – אין.
כלומר: אע"פ ש"בראשית ברא אלקים"5, אלקים לשון רבים6, ובגימטריא הטבע7, והיינו, שהבריאה היתה ע"י צמצום והעלם כו', הרי הכוונה בזה היא לגלות אלקות ("ברא" – מלשון גילוי8 ) בכל עניני העולם, "את השמים ואת הארץ"5, שמורה על כל סדר ההשתלשלות9, וכמ"ש10 "אשר ברא אלקים לעשות", ופירש רש"י11 : "לתקן" – עי"ז שמגלים אלקות בעולם.
וענין זה נפעל בשבת בראשית – כמובן ממארז"ל12 "כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית",
– וכיון שאמיתית ענין השותפות היא לא רק באופן שלכל אחד מהשותפים יש חלק מסויים בדבר, אלא בכל נקודה ונקודה ישנם ב' שותפים13, הרי מובן, שהשותפות היא לא רק ביום הש"ק, אלא גם בכל נקודה ונקודה בימי החול –
כי, "גמירי דמן שמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי"14, והיינו15, שמלמעלה יכול להיות רק ענין ההתהוות מאין ליש, אבל לעשות מיש לאין, הרי זה רק בכחו של יהודי, וכיון שיהודי עושה דבר שאינו יכול להיעשות מלמעלה, נעשה עי"ז שותף בענין זה.
ג. ולהעיר:
הענין דהמשכת אלקות בעולם נפעל כבר בר"ה – שבו נעשה בנין המלכות16, "תמליכוני עליכם"17, ועד להמשכת העצמות כו'18 – כמ"ש19 "וידע כל פעול כי אתה פעלתו כו'", ועד למטה יותר, כמ"ש20 "ומלכותו בכל משלה", גם על אלו "שמכחישין פמליא של מעלה", שגם בנוגע אליהם נאמר21 ש"אין עוד מלבדו"22 ;
ומר"ה נמשך על כל השנה – שהרי ענינו של ר"ה הוא (לא רק תיקון העבר, אלא גם) המשכה על השנה החדשה, שלכן נקרא בשם "ראש השנה", ולא תחילת השנה, דכשם שה"ראש" כולל את כל הגוף, כמו"כ כולל ר"ה את כל השנה כולה23.
וכיון שכן, הרי לכאורה היתה צריכה להיות הקריאה בתורה בפרשת בראשית בר"ה; ומה נתחדש בשבת בראשית, שלכן קורין דוקא אז פרשת בראשית?
והביאור בזה – שכל מה שנפעל עד שבת בראשית הוא רק בכללות; בר"ה ויוהכ"פ – הכל הוא בכללות, ואפילו בשמע"צ ושמח"ת הרי זה עדיין אורות בכלים סתומים24. ואלו בשבת בראשית, שאז נעשה הענין ד"ויעקב הלך לדרכו"25, וכהפתגם הידוע26 שאז "פורקים את החבילות" ("מ'פּאַקט פאַנאַנדער די פּעקלאַך") – אזי נמשכים כל הענינים בפרטיות ובגלוי.
ומה שמצינו שמספיקה גם העבודה בכללות, הרי זה רק לענין שינוי המהות בנוגע לעצמו, אבל בנוגע לפעולה בעולם, בחלקו בעולם, ובכללות השמים והארץ – צריכה להיות העבודה בפרטיות דוקא27.
[וכן הוא סדר העבודה בכל יום, תחילה בכללות ואח"כ בפרטיות – כדברי המשנה28 "למה קדמה פ' שמע לוהי' אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות", והרי קבלת עול מלכות שמים הו"ע כללי, ואח"כ הרי זה נמשך בקבלת עול מצוות, בכל מצוה בפרטיות].
ד. ויש להוסיף, שהעילוי שנעשה בשבת בראשית פועל גם על הימים שלפנ"ז:
בנוגע ליום השבת איתא בפירוש רש"י29 "מה הי' העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה", והיינו, שענין המנוחה שנעשה ביום השבת פעל להשלים את כל מלאכת הבריאה בששת ימי בראשית.
ומזה מובן ששבת בראשית פועל על כל ימי השבוע שלפניו, שבהם נכללים גם שמע"צ ושמח"ת. ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו, שיום השבת בא מיד לאחרי שמע"צ ושמח"ת30.
* * *
ה. שבת בראשית הוא גם שבת מברכים חודש מרחשון – "מר-חשון", מלשון "כמר מדלי"31, שפירושו טיפה, ע"ש טיפות הגשמים שזמנם בחודש זה32, שכן, בשמע"צ מתחילים להזכיר גשמים באמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם"33, אבל ירידת הגשמים בפועל היא בחודש מרחשון – "בג' במרחשון שואלין את הגשמים" או "בשבעה בו" (בזמן שעולי הרגל חוזרין לבתיהם גם במקומות הרחוקים)34.
והנה, כללות ענין הגשמים, גשמי ברכה שנותן הקב"ה לבנ"י, ישנו גם ברוחניות – שזהו כללות ענין ההשפעה מלמעלה, כולל גם הנתינת כח לעבודה, שזהו"ע ש"הקב"ה עוזרו"35.
ולכן, כשם שבנוגע לענין הגשמים בגשמיות יש צורך תחילה בחרישה וזריעה, ואז פועלים בהגשמים, כן הוא גם בנוגע לענין הגשמים ברוחניות – שתחילה צ"ל ענין החרישה והזריעה בר"ה ויוהכ"פ וסוכות, ואז נעשית פעולת הגשמים בשמע"צ.
ובענין זה ישנו העילוי ד"עד מהרה ירוץ דברו"36 – שמיד לאחרי החרישה והזריעה (שמסתיימת בחג הסוכות) מזכירים הגשמים בשמע"צ, ולא כמו בפסח, שה"עצרת" (חג השבועות) היא רק לאחרי מ"ט יום.
והרי זה ע"ד מ"ש ביעודים דלעתיד לבוא: "הרה ויולדת יחדיו"37, ומבואר בזה38, שכיון שלעת"ל יהיו כל הענינים באופן של מהירות, לכן יהיו גם ההריון והלידה ("הרה ויולדת") יחדיו.
וענין זה קשור עם מעלת התשובה שתהי' לעתיד לבוא39 – כיון שתשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא40, ולכן נעשים כל הענינים במהירות.
וזוהי גם השייכות לחודש תשרי – שכיון שענינו עבודת התשובה41, לכן בא הענין ד"עצרת" מיד; משא"כ בחג הפסח שענינו עבודת הצדיקים41, בא עצרת רק לאחרי מ"ט יום.
ו. ויש להוסיף בזה בנוגע למעלת חג הסוכות (ומזה יובן גם בנוגע להעילוי דשמע"צ):
ביו"ט – יש איסור עשיית מלאכה, מלבד מלאכת אוכל נפש, וכפי שנת"ל42 שלדעת רבינו הזקן, הענין ד"אוכל נפש" הוא טעם וסיבה להתיר איסור מלאכות אלו.
והנה, מצד החיוב דשמחת יו"ט, אין לטרוח כ"כ במלאכת אוכל נפש ביו"ט, כיון שטירחא גדולה יכולה להפריע לשמחת יו"ט43 (וביום השבת שהשמחה גדולה יותר מאשר ביו"ט, הטירחא היא קטנה וקלה עוד יותר).
וראה זה פלא: אע"פ שהטירחא שביו"ט היא טירחא קלה לגבי הטירחא שבימות החול, מ"מ, התועלת שנעשית על ידה היא גדולה הרבה יותר מאשר הטירחא שבימות החול, שהרי אי אפשר להשוות סעודת ימות החול לסעודת יו"ט.
ואם הדברים אמורים בכל יו"ט – בחג הסוכות על אחת כמה וכמה, כיון שאז ישנה הרחבה בגשמיות כו', להיותו "חג האסיף"44, "באספך מגרנך ומיקבך"45 (ועד שאפילו מה"פסולת" עושים סכך לסוכה46 ) – שזהו הטעם הפשוט לכך שענין ה"אושפיזין" הוא בחג הסוכות דוקא, כי, כשמזמינים אורח צריך ליתן לו כל טוב, ולכן הרי זה אפשרי בחג הסוכות דוקא, "באספך מגרנך ומיקבך"47.
* * *
ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויכולו השמים גו'.
* * *
ח. מסתמא הודיעו שהלימוד בפירוש רש"י יהי' בפסוק29 "ויכל אלקים".
אבל לפנ"ז, תתקיים מכירת "המצוות"48, כנהוג בכל שבת בראשית49, וכפי המנהג שה"גבאי" אומר "לחיים", בהקדמת אמירת דבר-תורה, כיד ה' הטובה עליו50.
* * *
ט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק29 "ויכל אלקים ביום השביעי", "ר' שמעון אומר, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה, ונראה כאילו כלה בו ביום. ד"א מה הי' העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה"51,
– ש"ויכל גו' ביום השביעי" אינו בסתירה למ"ש52 "וירא גו' את כל אשר עשה .. ויכולו גו'" (שכבר נסתיימה כל המלאכה), כי, סיום המלאכה ביום השביעי הי' באופן ש"נכנס בו (רק) כחוט השערה" [ורק "בשר ודם53 שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש", משא"כ "הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו", אינו צריך להוסיף מחול על הקודש – לדעת ר"ש ש"דריש טעמא דקרא"54, והיכן שלא שייך הטעם, משתנה הדין], שזהו דבר קטן שאינו נראה בפני עצמו (ועשי' כזו מותרת בשבת). ואף שעשי' קטנה כזו היא בזמן מועט בהתחלת השבת בלבד, שייך לומר על זה "ויכל גו' ביום השביעי", כיון ש"נראה כאילו כלה בו ביום".
אבל פירוש זה אינו מחוור לגמרי, כי המשמעות ד"כל אשר עשה .. ויכולו" היא שנסתיימה הבריאה כולה, ולא נשאר לסיים אפילו "כחוט השערה". ולכן מוסיף לפרש "מה הי' העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה", ועי"ז "כלתה ונגמרה המלאכה". אמנם, פירוש זה רחוק יותר מפשש"מ, כי, המנוחה בעולם באה ממילא, עי"ז שהקב"ה שבת מעשיית מלאכה, וקשה לומר על זה "ויכל אלקים". ולכן יש צורך לפרש שהקב"ה סיים את המלאכה ביום השביעי "כחוט השערה".
וההוראה מזה, עד כמה צריך כל אחד לייקר כל רגע נוסף55 ללימוד התורה56, וגם אם נשאר רק "כחוט השערה", תלוי' בזה שלימות כל עבודתו57. וכן בכללות הדורות, ששלימותם תלוי' בחוט השערה שבדורנו זה –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס58 בלקו"ש ח"ה ע' 24 ואילך.
הוסיפו תגובה