בס"ד. ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ח
– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –
(הנחה בלתי מוגה)
והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים1. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה2, שזוהי נבואת ישעי' על הזמן דאחרית הימים, ובאה בהמשך למ"ש בפסוק שלפניו3, והי' ביום ההוא יחבוט הוי' משבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. דהנה, בזמן הגלות מפוזרים בנ"י בכל קצוי תבל, ועד לפנה נדחת שבה נמצאים רק אחדים מישראל, שלכן יצטרך הקב"ה ללקט אותם אחד אחד ולהשיבם לכלל ישראל. אמנם, כיון שמצד החושך כפול ומכופל שבזמן הגלות ישנם כאלו מבנ"י שנשתקעו (פאַרזונקען געוואָרן) בגלות עד כדי כך שנעשו במעמד ומצב של אובדים ונדחים רח"ל, אינו מובן, איך תתקיים נבואת ישעי' שאתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. אך הענין הוא, שעל זה נאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול גו', והיינו שערב הגאולה תהי' אתערותא דלעילא באופן של חרדה גדולה (אַ גרויסע אויפטרייסלונג) שתחריד (עס וועט אויפטרייסלען) ותעורר את כל אחד ואחד מבנ"י, אפילו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, שגם הם יבואו וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים.
ב) וממשיך בהמאמר, שישנה גם נבואת זכרי' על הזמן דאחרית הימים, ובה נאמר4 ואדנ-י הוי' בשופר יתקע והלך בסערות תימן. ומבאר, שמ"ש ואדנ-י הוי' בשופר יתקע הו"ע שופר של מלחמה שענינו להחריב את הארצות שחטאו הרבה בכלל ונגד עם ישראל בפרט, וכהמשך הפסוק והלך בסערות תימן, סופה חזקה של רוח דרומית5, היינו, שכל העולם יזדעזע ברוחות סערה מצד המלחמות שבין האומות, וכמ"ש6 וסכסכתי מצרים במצרים (דקאי על כל האומות שנקראים בשם מצרים ע"ש שהם מצירים לישראל7 ) ונלחמו גו' ממלכה בממלכה, וכיון שלב מלכים ביד ה'8, הרי מובן שהסכסוך שבין מלכים בא מהקב"ה, שזהו שאדנ-י הוי' בשופר יתקע, ומצד זה יהי' הענין דסערות תימן. וזהו שבענין זה נזכרו ב' שמות, שם אדנ-י שהוא שם של דין9, ושם הוי' שהוא שם של רחמים10, כי, חורבן ומלחמה הם ענינים של דין, אבל באמת הנה דין זה הו"ע של רחמים, כי, נוסף לכך שעי"ז נעשית הטהרה מענין החטאים כו', הרי מלחמה זו באופן של סערות תימן מהוה הכנה והכשרה מסויימת לגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו. ולאחרי שאדנ-י הוי' בשופר יתקע והלך בסערות תימן, שזהו כללות הענין דחבלי משיח ערב הגאולה, הנה לאח"ז יהי' גם הענין דיתקע בשופר גדול, שענינה של תקיעה זו הוא קריאה של קירוב מאבינו שבשמים (השי"ת'ס פאָטערליכער קירוב'דיגער רוף) לעורר את נקודת היהדות שבכל אחד ואחד מבנ"י, אפילו האובדים והנדחים.
ויש להוסיף בזה, דהנה נת"ל שהפסוק יתקע בשופר גדול גו' בא בהמשך לפסוק ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, והרי גם הענין דאתם תלוקטו גו' הוא בדרך קירוב וחיבה (כמו הקריאה של קירוב דיתקע בשופר גדול), כמובן ממ"ש בפירוש רש"י על הפסוק11 ושב הוי' אלקיך את שבותך, שהקב"ה עצמו אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, שזה מורה על חיבה גדולה ביותר. ומזה מובן שיציאת בנ"י מהגלות תהי' (לא בדרך הכרח, שיגרשו אותם מהגלות, אלא) ברצונם הטוב, שכל אחד ואחד מישראל יתעורר ברצון ותשוקה לצאת מן הגלות, ולבוא למעמד ומצב של השתחוואה לה' בהר הקודש בירושלים, שכל זה הוא מצד הקריאה של קירוב דהתקיעה בשופר גדול.
ג) והנה קריאה זו של קירוב מאבינו שבשמים לעורר את נקודת היהדות שבכאו"א מישראל, אפילו האובדים והנדחים, נקראת בשם שופר גדול, שלמעלה משופר סתם (אדנ-י הוי' בשופר יתקע, שופר סתם)12, ולמעלה גם מהשופר דמ"ת, שרק קול השופר הי' חזק מאד13, קול גדול14, אבל השופר עצמו הי' שופר סתם, ומזה מובן, שהשופר דלעת"ל שנקרא שופר גדול הוא למעלה גם מהשופר דמ"ת. וכמובן גם ממ"ש בפרדר"א15 בענין אילו של יצחק, שקרן של שמאל נשמע קולו על הר סיני, וקרן של ימין שהוא גדול מהשמאל, עתיד לתקוע בו לעת"ל.
והענין בזה16, שכדי לעורר את נקודת היהדות שבכאו"א מישראל, אפילו האובדים והנדחים, לא מספיק שופר סתם, אלא יש צורך בשופר גדול דוקא. וזהו החילוק שבין השופר דמ"ת להשופר דלעת"ל, שבמ"ת הי' מספיק שופר סתם, כיון שבנ"י היו אז במדריגת צדיקים17, אבל כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו18, ועד שיש כאלו שנעשו במעמד ומצב של אובדים ונדחים, האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים [שהם שני סוגי גלות19. גלות אשור, אשור מלשון אושר ותענוג, כמו באשרי כי אשרוני בנות20, מאשר שמינה לחמו21, שהיתה ארץ טובה, כדברי סנחריב מלך אשור לבנ"י: ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם22, ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו23, הנה מצד ריבוי השיקוע בתאוות ותענוגים גשמיים ע"י עצת היצר שהיום אומר לו עשה כך וכו'24, יכולים לבוא למעמד ומצב של אובדים, שזהו עד שאינם רוצים לצאת מן הגלות. וגלות מצרים, שהיתה ארץ מסוגרת שאפילו עבד אחד לא יכול לברוח ממנה25, ושם הי' קושי השעבוד בעבודת פרך, ועד כדי כך שהיו משקעים תינוקות של ישראל בבנין כו'26, ומצד גודל המיצר והעקתא, יכולים לבוא למעמד ומצב של נדחים, וכמו בגלות מצרים, שגם כאשר בא משה ואמר פקד פקדתי גו'27, שזהו הסימן שהי' מסור בידם שבלשון זה הם נגאלים28, מ"מ, לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה29 ], אזי לא מספיקה ההתעוררות שע"י שופר סתם, כמו השופר דמ"ת. וראי' לדבר, שהרי ענין השופר דמ"ת ישנו גם עתה, וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן30 מה שאמרו רז"ל31 מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן כו', שלכאורה אינו מובן דמיון זה, שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות כו', משא"כ בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו, אלא הענין הוא, שגם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני, ומזה מובן, שע"י עסק התורה ישנו גם עתה קול השופר דמ"ת, וזהו מ"ש32 (גבי קול השופר דמ"ת קול גדול) ולא יסף, שפירושו ולא פסק33, כיון שגם בעסק התורה עתה ישנו קול השופר דמ"ת. ומ"מ, הרי רואים במוחש שאין זה מעורר את האובדים והנדחים. אך עז"נ והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול, היינו, שקודם הגאולה תהי' התעוררות מלמעלה ע"י התקיעה בשופר גדול דוקא.
ועוד זאת, דגבי שופר סתם כתיב ואד' הוי' בשופר יתקע, משא"כ גבי שופר גדול כתיב יתקע ולא נזכר מי התוקע (לא אד', או אלקים, שמורה על היותו בעל הכחות כולם (כחות הטבע כו'), כדאיתא בשו"ע34 בפירוש כוונת שם אלקים, ואפילו לא הוי', שמורה על מדת הרחמים10), לפי35 שהוא המשכה וגילוי מבחי' סתימא דכל סתימין, שהוא בחי' שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל, שזוהי הפנימיות דאלקות הקשורה עם ומעוררת את פנימיות הנשמה, וכמ"ש36 בקשו פני את פניך הוי' אבקש, ובלשון הזהר37, בחי' סתים דקוב"ה, הקשורה עם בחי' סתים שבישראל (דכשם שבקוב"ה יש בחי' סתים וגליא, כך גם בישראל יש בחי' סתים וגליא כו'), שזוהי בחי' היחידה שבנפש, שנקראת בשם יחידה ע"ש התקשרותה עם בחי' יחיד38, ועד לעצם הנשמה שלמעלה גם מבחי' יחידה (שהרי גם יחידה היא א' מהחמשה שמות שנקראו לה39, שמזה מובן שעצם הנשמה היא למעלה מזה)40.
ועי"ז דוקא יתעוררו גם האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, ובאו גו' והשתחוו לה' גו'19, ובאופן דתלוקטו לאחד אחד, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו שיקבץ נדחי ישראל41, בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה