בס"ד. שיחת ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. בהמשך להמדובר לעיל1 בנוגע לענין ד"ויעקב הלך לדרכו"2 – הרי מובן שיש בזה כמה שליבות ומדריגות3 :
התחלת הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" היא אמנם במוצאי שמח"ת, וכפי שהי' נהוג פעם4 להכריז בגלוי במוצאי שמח"ת, שעכשיו מתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו";
אבל אעפ"כ ישנו הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" גם לאחרי כן – כי, גם הימים שלאחרי שמח"ת שייכים עדיין לחודש תשרי, עד ליום השלושים בחודש שגם הוא חלק מחודש תשרי, שהוא חודש כללי כו'5, וכמרומז בשמו: "תשרי", שיש בו האותיות ר' ש', שמורה על ענין הראש6, והיינו, שכל חודש תשרי הוא כמו "ראש השנה"; ומזה מובן, שכאשר יוצאים מחודש תשרי לחודש מרחשון, אזי ישנו הענין ד"ויעקב הלך לדרכו".
ב. וככל הענינים – הרי זה מפורש בנגלה דתורה:
איתא בגמרא7 שהזמן ש"יגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" (בשובו מהעלי' לרגל) הוא – "חמשה עשר יום אחר החג".
כלומר: היציאה מביהמ"ק לחזור לביתו התחילה אמנם מיד למחרת החג (שהרי החג עצמו "טעון לינה"8 ), אבל, עד שכל בנ"י הגיעו לבתיהם – "שמחים וטובי לב גו'"9, על כל מה שלקחו עמהם מביהמ"ק – עבר עוד משך זמן; וכל זמן שהיו נמצאים בדרך, היו קשורים עדיין לביהמ"ק (המקום שממנו הלכו) יותר מאשר לבתיהם (המקום שהלכו אליו).
וטעם הדבר:
הנשמה מצד עצמה, כפי שהיא בעצם – הרי היא קשורה עם אלקות, ואינה שייכת לענינים אחרים, ענינים גשמיים כו', ורק בגלל ש"על כרחך אתה חי"10, צריכה הנשמה לירד למטה, ולהתעסק עם ענינים גשמיים, כמו כל פרטי המלאכות דהחורש וזורע כו' (מלבד אלו ש"נדבה רוחם אותם כו' לעמוד לפני ה' לשרתו כו'", כמו הכהנים והלויים11, אבל כל שאר בנ"י צריכים לעסוק גם בענינים גשמיים).
ולכן, כאשר יהודי הי' חוזר לביתו מביהמ"ק, ששם הי' אצלו הענין ד"כדרך שבא לראות כך בא ליראות"12, באופן ד"עין בעין"13 – הנה כל זמן שלא הגיע עדיין לביתו ולעיסוקיו הגשמיים באופן של קביעות – נשאר עדיין קשור עם ביהמ"ק, בהתאם למעמדו ומצבו מצד עצם הנשמה.
ומה גם שהיותו בביהמ"ק בעת העלי' לרגל הי' באופן של קביעות (שהרי לא די בהליכה לביהמ"ק, אלא הי' צריך לבוא לשם בפועל ממש ובאופן של קביעות), וא"כ, כל זמן שאין קביעות אחרת (כיון שלא הגיע עדיין לביתו לעסוק בעניניו הגשמיים באופן של קביעות), לא יכולה להתבטל הקביעות דביהמ"ק שהיתה אצלו בעת העלי' לרגל.
וכן הוא בנוגע לכללות ענין היו"ט – שהוא בדוגמת ענינו של בית-המקדש, שהרי יו"ט הוא "מקראי קודש"14, היינו, שמזמינים את ענין הקדושה (בחי' קודש שלמעלה גם מקדוש15 ) שתומשך למטה16 – שאף שמסתיים במוצאי יו"ט, שאז עורכים הבדלה – "המבדיל בין קודש לחול", הרי עדיין נמשכים עניני היו"ט, ובנדו"ד, בבואנו מ"זמן שמחתנו", נמשכת עדיין השמחה דשמע"צ ושמח"ת, וכל ה"רעש" של חודש תשרי, עד הזמן שכל אחד שב לביתו, שאז מתחילה אצלו העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" באופן של קביעות, בעבודה מסודרת בכל פרטי הענינים.
ג. וכשם שהמעבר משמע"צ ושמח"ת לימים שלאח"ז הוא באופן שצריך להבהיר את הענין ד"קשה עלי פרידתכם"17, שזהו כל ענינו של שמע"צ כו' – כן הוא גם עתה, בנוגע למעבר מחודש תשרי לחודש מרחשון:
ידוע הביאור18 בדיוק הלשון "קשה עלי פרידתכם" – דלכאורה, כיון שמדובר אודות הפרידה של בנ"י מהקב"ה, הול"ל "קשה עלי פרידתנו." – כי, כאשר שוללים ענין של פירוד בין בנ"י, "פרידתכם", עי"ז שבנ"י הם באחדות, אזי לא יכול להיות פירוד בין בנ"י להקב"ה ("פרידתנו"), כמ"ש19 "ברכנו אבינו כולנו כאחד", והיינו, שכאשר בנ"י הם באחדות, "כולנו כאחד", אזי ישנו הענין ד"ברכנו אבינו", ועד –"באור פניך"19, שמאיר אצל בנ"י בחי' "פניך".
והענין בזה:
הסדר ע"פ תורה הוא – שכל אחד צריך לחזור לביתו, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"20, והרי בודאי ישנו חילוק בין "גפנו", רכוש היחיד, לענין ששייך לציבור ורבים ועד לכללות ישראל, ונפק"מ גם להלכה – בנוגע לתרומות ומעשרות וכיו"ב, שצ"ל מממונו דוקא, כך, שע"פ התורה יש לכל אחד מישראל עבודתו המיוחדת, וכל אחד במסילתו יעלה כו'.
אבל אעפ"כ, הרי זה צריך להיות באופן של אחדות. ואדרבה: כאשר פועלים ענין של אחדות גם במעמד ומצב שכל אחד עסוק בעבודתו הפרטית, יש יתרון גדול יותר בענין האחדות, כיתרון21 האור מן החושך כו'.
והנתינת כח לענין האחדות היא – מחודש תשרי, שבו מודגשת אחדותם של ישראל, כמ"ש22 "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (כמבואר בלקו"ת23 ).
ולהעיר גם מדיוק הלשון "יחד שבטי ישראל" – שבט מלשון ענף24, שמורה על ענין ההתחלקות, שהרי ישנם כמה ענפים כו', ובנדו"ד, שישנם י"ב שבטים בזמן אחד [ולא כמו ה"אבות", שישנו זמן שבו הי' אברהם העיקר25, ולא יצחק, וישנו זמן שבו הי' יצחק העיקר, ולא יעקב], ואעפ"כ, הרי זה באופן של אחדות – "יחד שבטי ישראל".
ד. ובנוגע לפועל:
הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" בנוגע לעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל – מתחיל כאשר יוצאים מחודש תשרי לחודש מרחשון, כי, במשך כל חודש תשרי, עד ליום האחרון שבו (שגם הוא חלק מחודש תשרי, כנ"ל ס"א), הנה כיון שנקרא "חודש השביעי"26, "שהוא משובע בכל"27, היינו, שיש בו ענין השובע, שהו"ע הריבוי – הרי זה מעמד ומצב שלמעלה מהתחלקות לפרטים, ולא נרגשים בו עדיין ענינים פרטיים; ורק כאשר יוצאים מחודש תשרי ונכנסים לחודש מרחשון, אזי מתחילה עבודה פרטית בענינים פרטיים.
ולכן, יש צורך להבהיר את הענין ד"קשה עלי פרידתכם", ולפעול את ענין האחדות, כנ"ל.
וענין האחדות נעשה ע"י לימוד התורה, כי, התורה היא "תורה אחת"28, ועל ידה פועלים שלום – שהו"ע האחדות – בעולם, כמארז"ל29 "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר30 וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך, א"ת בניך אלא בוניך", ובאופן שאין כל אומה ולשון שולטת על בנ"י31.
ומזה מובן, שכדי לפעול את ענין האחדות אצל בנ"י, צ"ל החלטה להוסיף בקביעות עתים לתורה בכל יום ויום.
וכיון שהשלום – שהו"ע האחדות – הוא "כלי מחזיק ברכה לישראל"32, הרי עי"ז מתברכים בנ"י בכל המצטרך להם, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"33.
* * *
ה. נוסף על המדובר כמ"פ34 אודות המעלה המיוחדת בקביעות שנה זו, שיום השבת בא מיד לאחרי היו"ט, כפי שהי' בר"ה, בחג הסוכות, ובשמע"צ ושמח"ת – יש גם מעלה מיוחדת בקביעות שנה זו בנוגע ליום הש"ק זה, פ' נח, שבו חל ר"ח מרחשון.
ובהקדמה – שבשבת בראשית, שהוא שבת כללי, מברכים את חודש מרחשון, שחל בדרך כלל באמצע השבוע, ורק לאח"ז בא יום הש"ק; ואילו בקביעות שנה זו מתחיל ר"ח מרחשון עצמו ביום הש"ק.
וע"פ המבואר לעיל שבר"ח מרחשון מתחילה העבודה הפרטית (שהרי העבודה דחודש תשרי היא עבודה כללית), מובן גודל העילוי בקביעות שנה זו – שהתחלת העבודה הפרטית של כל השנה כולה היא ביום הש"ק.
זאת ועוד:
יום השבת קשור גם עם ערב שבת, כמארז"ל35 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו, שכל עניני השבת – "יאכל בשבת" – קשורים ותלויים באופן העבודה והטירחא ב"ערב שבת".
וכיון שערב שבת זה שייך עדיין לחודש תשרי – כאמור לעיל שענינו של חודש תשרי ישנו בכל ימי החודש, עד ליום האחרון שבו, ואדרבה: כיון ש"נעוץ תחלתן בסופן"36, הנה דוקא בסופו של החודש בא לידי ביטוי עיקר ענינו של החודש – נמצא שה"אכילה" של יום הש"ק זה (שנעשית ע"י הטירחא בערב שבת) היא מענינו של חודש תשרי.
וכיון שיום השבת "מיני' מתברכין כולהו יומין"37, הרי גם ענינו של חודש תשרי שישנו ביום הש"ק זה (שבו מתחילה העבודה הפרטית של כל השנה כולה), נמשך על כל השנה כולה.
ו. והענין בזה:
נתבאר לעיל (ס"ד) שחודש תשרי נקרא "חודש השביעי", ע"ש "שהוא משובע בכל, גתות בתוכו ברכות בתוכו כפור בתוכו סוכה בתוכו לולב וערבה בתוכו"27, והיינו, שהוא משובע הן בענינים גשמיים, כמו יין ושמן (שהרי חג הסוכות הוא הזמן ד"באספך מגרנך ומיקבך"38 ), והן בענינים רוחניים, מצוות כו', שישנם בו באופן של שובע, בריבוי ובהרחבה.
וכיון שבקביעות שנה זו מודגשת ההמשכה של חודש תשרי על כל השנה כולה – הרי מובן שבמשך כל השנה ישנם כל הענינים, הן הגשמיים והן הרוחניים, באופן של ריבוי והרחבה.
ובפרטיות יותר:
בנוגע ללימוד התורה – שהקביעות עתים לתורה תהי' באופן של הרחבה, והיינו, שלא יסתפק בכך שע"פ הפס"ד בשו"ע אדה"ז39 יכול לצאת ידי חובתו בלימוד פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית, ואם יחמיר על עצמו, ילמד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, אלא יש להשתדל ללמוד תורה בכל זמן פנוי; ועד שהקביעות תהי' לא רק בנפש, אלא גם בגוף – שתפעל על הגוף כו'.
ועד"ז בנוגע לקיום המצוות – שקיום המצוות לא יהי' כ"מצות אנשים מלומדה"40, אלא מתוך דחילו ורחימו, ובמילא יהי' קיום המצוות בהידור, ועד למהדרין מן המהדרין, כפי שמצינו להדיא בנוגע לנרות חנוכה41, ומזה מובן גם בנוגע לשאר המצוות.
ובפרט בנוגע למצות צדקה – כמ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה42 (ואח"כ גם באגה"ק43 ) שיש "להרבות מאד מאד בצדקה", עוד יותר מהשיעור של הידור מצוה (חומש), וכמובן ש"מאד מאד" הוא הרבה יותר מאשר "מאד" סתם, ועד – באין ערוך, ועי"ז יומשך לו מלמעלה אלף פעמים ככה.
וכל זה קשור גם עם ענין השמחה, שעי"ז נעשית העבודה באופן של הרחבה, כמבואר בהמשך שמח תשמח44, שהשמחה תעורר את הכחות הצפונים והנעלמים והעצמיים, ועד ליחידה בנפש, שפועלת שינוי בכל הענינים.
ועי"ז נמשכת גם ברכת הוי' בכל הענינים, בכל המצטרך, הן בגשמיות והן ברוחניות, ועד למילוי משאלות לבב כאו"א לטובה, ועד לטובה האמיתית – ביאת משיח,
ובפרט בנוגע לאלו שנמצאים במיצר ובשבי', שאצלם יהי' קיום היעוד דביאת משיח באופן של יתרון האור מן החושך,
בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הנני מביא אותם מארץ צפון וגו'.
* * *
ח. כנראה הודיעו והכריזו שידובר אודות פירוש רש"י על הפסוק45 "אך נח", אבל, כמדובר כמ"פ שלא מדייקים בפירוש רש"י, ואין הדבר נוגע כו', הנה גם בהכרזה הנ"ל לא דייקו, והכריזו שידובר אודות פירוש רש"י על הפסוק "וישאר אך נח", בה בשעה שרש"י נעמד רק על התיבות "אך נח".
ולפני הביאור בפירוש רש"י זה, הנה כיון ששאלו שאלות על המדובר בשבוע שעבר46 בפירוש רש"י על הפסוק47 "ויכל אלקים ביום השביעי", ש"הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה" – יש לילך על הסדר, ולהשלים תחילה הביאור בפירוש רש"י משבוע שעבר.
המשך הביאור בפרש"י על הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי" – נכלל בשיחת ש"פ בראשית, שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש ח"ה ע' 24 ואילך.
ט. המשך הביאור בדברי הגמרא48 "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" – נכלל בשיחת ש"פ בראשית התוועדות ב' (המשך לשמח"ת) סמ"א ואילך (לעיל ע' 230 ואילך).
* * *
י. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "אך נח" "לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר49 הן צדיק בארץ ישולם",
– שפירוש תיבת "אך" הוא (לא "רק", כיון שאין בזה חידוש, אלא) "לבד", שנח נשאר לבדו. וענין זה נאמר בלשון "אך", לשון מיעוט, שהי' ענין של מיעוט וחסרון אצל נח עצמו – שהי' גונח וכוהה (כמרומז ב"אך": א' – א.וי (גונח), וכ' – כ.והה) דם (הוא הנפש, חסרון בעיקר המציאות, דוגמת "וימח גו'"45), בסיבת המבול – "מטורח הבהמות והחיות". אך עדיין אינו מובן: למה רק נח הי' גונח וכוהה, ולא בניו, שבודאי עזרו לו? ולכן מביא עוד פירוש, שמדובר אודות ארי, מלך החיות, שאותו זן נח עצמו, וכשאיחר מזונותיו, הכישו (ומרומז בתיבת "אך": א.יחר מזונות לא.רי והכ.ישו). וכדי לתרץ איך יתכן שארי מיוחד זה שזכה להנצל מהמבול, ישוך את נח שהצילו ופרנסו, רק בגלל שפעם אחת איחר מזונותיו? – מביא רש"י הפסוק "הן צדיק בארץ ישולם", שנענש אפילו על חטא קל ביותר, כדי שלא יחסר משכרו בעוה"ב.
וההוראה מזה: (א) שיש למלא את השליחות של הספקת מזון רוחני50 למרות כל הקשיים51, ולא בלית ברירה (כי, "גונח כו'" לא נרמז בפירוש ע"פ פשש"מ, ששייך לכאו"א), אלא מתוך שמחה, כאשר יתבונן בכך שניצל מהמבול שבדורנו, (ב) שבנוגע להזולת52 יש לספק כל המצטרך לו (מבלי להכנס לחשבונות53 אם זהו הכרחיות או מותרות54 ) בעתו ובזמנו –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 47 ואילך.
הוסיפו תגובה