קטנתי מכל החסדים, ש"פ וישלח, י"ד כסלו, ה'תשכ"ח

בס"ד. ש"פ וישלח, י"ד כסלו, ה'תשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

קטנתי מכל החסדים ומכל כו'1, ומפרש אדמו"ר הזקן באגרת הקודש שלו שכתבה אחר ביאתו מפטרבורג2, שבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד, כי חסד דרועא ימינא3, וימינו תחבקני4, שהיא בחי' קרבת אלקים ממש כו', וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה וכו'. וידוע5 הדיוק בלשון הכתוב מכל החסדים, לשון רבים [ובפרט שבהמשך הכתוב נאמר ומכל האמת, לשון יחיד, ואעפ"כ נאמר בתחלת הכתוב מכל החסדים לשון רבים], שאין הכוונה רק לריבוי חסדים, אלא לב' סוגים של חסד. וזהו גם דיוק לשון אדמו"ר הזקן באגה"ק בכל חסד וחסד שהקב"ה עושה כו', שאין זה כפל לשון, אלא הכוונה לב' סוגי חסד הנ"ל. וכמובן מהמשך הביאור בנוגע לענין החסד שלמעלה, כי חסד דרועא ימינא, וימינו תחבקני, שהם ב' סוגים של חסד שהם באין ערוך זל"ז, כי, חסד דרועא ימינא הוא חסד דאצילות, והרי כללות העשר ספירות דאצילות הם במדידה והגבלה, שלכן באים באופן של התלבשות אורות בכלים, ועד להמשכה באופן פנימי, משא"כ וימינו תחבקני קאי על חסד שלמעלה מהשתלשלות שנמשך באופן של מקיף בלבד. ומזה מובן גם בנוגע לדיוק הלשון באגה"ק שבכל חסד וחסד כו', וכן בנוגע לדיוק לשון הכתוב מכל החסדים, שאין הכוונה רק לריבוי חסדים, אלא לב' סוגים של חסד (היינו, לא רק ב' ענינים באותו סוג, אלא ב' סוגים), ועד לב' סוגים שהם באין ערוך זל"ז. ועד"ז בהמשך הענין באגה"ק בנוגע לעבודת האדם, שכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה כו', דמ"ש למעלה מעלה ולמטה מטה הוא כנגד ב' סוגי החסדים הנ"ל, שעל ידם נעשית הקירבה אל ה' למעלה מעלה, ומצדם צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, והיינו, שלמעלה מעלה ולמטה מטה אינו כפל הלשון בלבד, אלא ב' סוגים שונים כו'.

ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה6 שבענין החסד מצינו חילוק בין מקובלים הראשונים למקובלים האחרונים7, שמקובלים הראשונים שלפני האריז"ל קורין למדת החסד בשם גדולה, ולדעת מקובלים האחרונים נקראת המדה הראשונה בשם חסד, משא"כ גדולה היא למעלה מבחי' מדה. ומבואר בזה, שהמקובלים הראשונים דיברו בבחי' נקודות דתהו8, נקודות דייקא9, ולכן קראו למדת החסד בשם גדולה, כי החסד דתהו הוא מצד הגדולה, והמקובלים האחרונים מדברים בבחי' הפרצופים דתיקון, פרצופים דייקא, ולכן נקראת בשם חסד, היינו, בחי' חסד דמ"ה שמצד הביטול. והענין בזה, דהנה, מבואר באגה"ק הנ"ל שהענין דקטנתי מכל החסדים (שהחסד פועל להיות שפל רוח כו') הוא בבחי' ימין שבקדושה וחסד לאברהם, משא"כ בזלע"ז הוא ישמעאל חסד דקליפה, כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו, והיינו, שחסד דקליפה הו"ע של גדולה. אמנם, כיון שמדת החסד נקראת בשם גדולה ע"י המקובלים הראשונים, שלהיותם מקובלים, ומקובלים אמיתיים, בודאי שמדברים אודות חסד דקדושה, הרי מובן שגם בקדושה ישנו החילוק שבין חסד לגדולה, שזהו החילוק שבין הספירות דתיקון להספירות דתהו, וניכר בעיקר בספירת החסד, שבעולם התיקון היא בבחי' חסד, ובעולם התוהו היא בבחי' גדולה (ומצד שבירת הכלים דתהו נעשה מזה בחי' חסד דישמעאל, חסד דקליפה, שהוא באופן של גדולה).

והנה אף שנתבאר שמה שנקרא מדת החסד בשם גדולה הוא בבחי' נקודות דתהו, מ"מ, לאחר בירור הענין צ"ל שהכוונה בזה היא שעיקר הענין שחסד נקרא בשם גדולה הוא בתהו (ועיקר הענין שנקרא בשם חסד הוא בתיקון), אבל גם בתיקון ישנו ענין החסד כפי שנקרא בשם גדולה, והיינו, שגם בספירות דאצילות ישנו הענין שמדת החסד נקראת בשם גדולה. וכן מוכח ממ"ש10 לך הוי' הגדולה וגו' עד לך הוי' הממלכה גו', דקאי על ז' המדות [ומוסיף והעושר והכבוד מלפניך11, דקאי על בחי' המוחין של מדות אלו], ובכולן נאמר לך הוי', היינו, שהם בבחי' ביטול. וענין זה הוא בספירות דאצילות שדוקא בהם ישנו ענין הביטול, דהנה, עולם האצילות הוא עולם התיקון שבו מתלבשים האורות בכלים, והוא מצד הביטול שבהאור, והיינו, שאף שטבע האור מצד עצמו הוא לעלות למעלה, ולא להיות בבחי' ירידה והמשכה למטה להתלבש בכלים, מ"מ, יורד האור ומתלבש בכלים, היפך טבעו, מצד הביטול לעצמות אוא"ס, ששם הוא הרצון להיות התלבשות בכלים דוקא, כמ"ש12 לשבת יצרה. משא"כ האורות דעולם התהו אינם בבחי' ביטול, שזהו מש"נ בהם וימלוך גו'13, ומשום זה אינם בבחי' התכללות, ולכן נקראים בשם נקודות (כנ"ל), שנקודה היא היפך ענין ההתכללות (דלא כבעולם התיקון שמצד ענין הביטול מתכללים האורות זב"ז, ולכן נקראים בשם פרצופים, כנ"ל), ומצד העדר הביטול אין האורות מתלבשים בכלים, וזהו שלאחרי שנאמר וימלוך גו' הנה מיד לאח"ז נאמר וימת גו', לפי שנסתלקו האורות מהכלים, ועד שפעל שבירת הכלים כו' (דלא כבעולם התיקון שהאורות מתלבשים בכלים באופן פנימי ובאופן נצחי). ונמצא, שהעדר הביטול בספירות דתהו הוא היפך הביטול דלך הוי' גו'. ומכיון שהפסוק לך הוי' הגדולה וגו' קאי על הספירות דעולם התיקון שהם באופן של ביטול, ואעפ"כ נאמר כאן הלשון גדולה, הרי מוכח שגם בעולם התיקון נקראת מדת החסד בשם גדולה. ומשנת"ל שהמקובלים הראשונים שקראו למדת החסד בשם גדולה דיברו בספירות דתהו, הכוונה בזה, שעיקר ענין הגדולה הוא בתהו (ועיקר ענין החסד הוא בתיקון), אבל גם בתיקון ישנו הענין שמדת החסד נקראת בשם גדולה.

ג) וביאור הענין שגם חסד דאצילות נקרא בשם גדולה, דהנה כתיב14 יומם יצוה הוי' חסדו, היינו, שמדת החסד נקראת יומם, יום בתוספת מ"ם, כי, כל המדות נקראים יום סתם, לפי שיום מורה על ענין האור והגילוי, כמ"ש15 ויקרא אלקים לאור יום, וזהו מ"ש16 כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ, ואיתא בזהר17 ששת ימים עשה כתיב ולא כתיב בששת, דקאי על הששה מדות עליונות שהם שיתא יומין דעבד קוב"ה עלמא בהון, ומדת החסד נקראת יומם, לפי שמדת החסד היא יומא דאזיל עם כולהו יומין18, והיינו, שמדת החסד כלולה בכל המדות, והוא ענין ההמשכה והגילוי שבכל המדות, שהרי אפילו מדת הגבורה שענינה צמצום, היפך ההשפעה והיפך האור והגילוי, יש בה גם ענין של המשכה כו', וכדמוכח ממארז"ל19 בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין (ורק כשראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עמו מדת הרחמים), וכיון שאי אפשר להיות ענין של התהוות מהעדר ההמשכה, בהכרח לומר שגם מדת הדין והגבורה הו"ע של המשכה. ומוכח גם ממציאותו של מלאך גבריאל, שענינו מדת הגבורה20, היינו, שנעשה מציאות של נברא ממדת הגבורה, כיון שגם מדת הגבורה הו"ע של המשכה. ויתירה מזה, שמצינו שתוקף ההשפעה נקרא בשם גבורה דוקא, כמו גבורות גשמים21. וכמו כן מצינו בענין הדם, שעם היותו אדום, שהו"ע הגבורה, הרי על ידו דוקא הוא עיקר החיות, כמ"ש22 כי הדם הוא הנפש. ומכל זה מובן שגם מדת הגבורה הו"ע של המשכה, והיינו, לא מבעי מדת ההוד שהיא ענף הגבורה, אלא גם מדת הגבורה עצמה, ועד לתכלית הגבורה והדין, הרי זה גם ענין של המשכה. ולכן נקראת גם מדת הגבורה בשם ספירה, מלשון ספירות ובהירות23, להיותה ענין של המשכה וגילוי. וזהו ענין החסד שכלול בכל המדות, שלכן נקרא יומא דאזיל עם כולהו יומין, שהו"ע ההמשכה והגילוי שבכל המדות. ומטעם זה נקרא חסד דאצילות בשם גדולה, להיותו כלול בכל המדות.

ועוד טעם שחסד דאצילות נקרא בשם גדולה, לפי שהחסד שלמעלה הוא באופן שמדת החסד עצמה נמשכת למטה, ולא כמו במדת החסד שלמטה שע"י התעוררות החסד מטיב לזולתו, היינו, שהחסד הוא רק גורם ההשפעה, ולא באופן שהחסד עצמו נמשך למטה. ויובן בהקדים מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בארוכה בדרושי החתונה24 בנוגע למדת החסד דאברהם אבינו, שבהיותו למטה הי' במדריגת האצילות ממש, כדאיתא בספר הבהיר25 אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, רבש"ע, מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי אלא אברהם עומד ומשמש במקומי, היינו, שבהיותו למטה החליף מדת החסד דאצילות ע"י עבודתו במדת החסד בהשפעה רבה לכל, וכדאיתא בספר ארחות צדיקים26 שאברהם הי' נדיב בממונו בגופו ובנפשו, בממונו, שהי' מאכיל ומשקה לכל, בגופו, שהי' טורח בעצמו לעסוק בכך, כמ"ש27 ואל הבקר רץ אברהם וגו', ובנפשו, שלימד ברבים להכיר את מי שאמר והי' העולם, כמ"ש28 ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם, ודרשו חז"ל29 אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד, לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והי' העולם. וכפי שמבאר בהמאמר30 שהנדיבות בנפשו היא גדולה מכולם, שהרי אברהם מצד עצמו גדלה מעלתו בחכמה והשגה אלקית, וכמ"ש רבינו הגדול נ"ע31 דאבר"ם הוא שכל הנעלם מכל רעיון, שהוא שכל מופלא, וכאשר ניתוסף לו אות ה' שהיא ספירת הבינה נעשה משיג נפלא בהשגות אלקות בהשגות נפלאות, וזהו שפירש רש"י32 אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן, דבן מורה על ענין הגילוי, ולכן כאשר נקרא אברם אין לו בן, שהי' שכלו נעלם ולא הי' יכול לגלותו, וכמו שכל נפלא שאי אפשר להסבירו, וכאשר ניתוסף לו אות ה' שהיא בינה אזי נפתחו לו מעיינות ההסבר שהי' יכול להסביר כל שכל נפלא, ובענין זה היתה תכלית הנדיבות דאברהם ללמוד עם אחרים שאינם מערכו כלל. אמנם, גם לאחרי שהי' אצלו ענין הגילוי בלידת בן, הרי זה רק באופן דאלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק33, היינו, שהגילוי הוא בגבול הקדושה, ואינו נמשך מחוץ לקדושה. ואף שנת"ל שאברהם הקריא לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב כו', אפילו ערביים34, שאמר להם הודו ושבחו וברכו למי שאמר והי' העולם, וכדאיתא במדרש35 שאפילו אלה שלא היו רוצים לברך, הוכרחו לברך, לפי שהי' תובע מהם דמים מרובים בגלל שהאכילם והשקם במדבר כו', עד שגם הם הבינו ואמרו ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו, מ"מ, הרי מובן שבשביל להסביר הענין דא-ל עולם לכל עובר ושב כו', הוצרך אברהם לצמצם את עצמו ביותר, ולא נמשך להם הענין כמו שהוא אצלו, מצד ענינו, מהותו ועצמותו. ועוד זאת, שכללות השפעת החסד (גם לאחרי שצמצם את עצמו כו') אינו באופן שהחסד עצמו נמשך למטה, כי אם, שהחסד הוא רק גורם ההשפעה, שלכן ההשפעה היא רק כאשר יש ביכלתו להשפיע ממון או שכל וחכמה, אבל כאשר אין ביכלתו להשפיע, אזי לא תועיל התעוררות החסד, כי מהתעוררות החסד לא יתהווה ממון או שכל, והיינו מפני שאין כאן המשכה ממהות מדת החסד, ולכן לא יתהווה מזה מאומה, ומה גם שכללות ענין ההתהוות אינו בחיק הנבראים כו'. אבל למעלה הרי זה באופן שהחסד עצמו נמשך למטה, וכמ"ש36 מכלכל חיים בחסד, היינו, שהחסד עצמו נמשך בכלים, ובזה גופא נאמר הלשון מכלכל, ב"פ כלי, היינו, כלי בתוך כלי37, שזהו"ע של התלבשות גמורה בתכלית (שלכן מצינו בהלכה שכאשר חפץ של קדושה נמצא במקום של היפך הטהרה צריך להניחו בכלי תוך כלי38 ). וזהו טעם נוסף לכך שהחסד דלמעלה נקרא בשם גדולה, כיון שמהות החסד עצמו (לא רק הארה ממנו) נמשך למטה.

ד) והנה כשם שנת"ל שגם בעולם האצילות נקראת מדת החסד בשם גדולה, אף שעיקרה הו"ע החסד, כמו כן גם בעולם התהו, שאף שמדת החסד נקראת בעיקר בשם גדולה, מ"מ, נקראת גם בשם חסד. והענין בזה, דהנה כתיב39 חסדי הוי' כי לא תמנו, ואיתא בזהר40 אית חסד ואית חסד, אית חסד דלגאו דאיקרי רב חסד, ואית חסד דלבר דאיקרי חסד עולם, והיינו, שחסד דלבר הוא החסד ששייך לעולמות, שזהו לבר מלשון חוץ, שהו"ע היציאה וההתגלות מחוץ לעצמותו, והוא בחי' החסד דאצילות. וחסד דלגאו, מלשון פנימיות, הוא החסד כפי שכלול בעצמותו, וקאי על בחי' החסד דאריך ועתיק, ועד לבחי' החסד כפי שהוא בע"ס הגנוזות, ולמעלה מזה כו'. ומהחילוקים שביניהם, שחסד דלבר נקרא בשם חסד דמ"ה, שהוא מצד הביטול, משא"כ חסד דלגאו אינו מצד הביטול אלא מצד גדולתו ית', והוא בבחי' גדולה. וזהו גם כללות החילוק שבין תיקון לתהו, שבתיקון נקרא בשם חסד, מצד ענין הביטול, משא"כ בתהו נקרא בשם גדולה (כנ"ל ס"ב). אמנם, מצד ענין הגדולה שלמעלה מהשתלשלות, הרי כיון ששם נאמר כחשיכה כאורה41, יכול להיות בזה אחיזת החיצונים כו', ועד שיומשך להיות חסד דישמעאל כו', ולכן צריך לפעול שגם ההמשכה מבחי' הגדולה תהי' רק במקום שישנו ענין הביטול (כמו שמבחי' התיקון נמשך רק במקום הביטול), שזהו הכלי להמשכה מלמעלה, כמ"ש42 מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח דוקא. והיינו, שענין הגדולה הוא באופן שקשור גם עם ענין החסד, וע"ד משנת"ל (ס"ג) בענין החסד דאצילות שנקרא גם בשם גדולה, הן מצד התכללות החסד עם כל המדות (וכנ"ל (ס"ב) שענין ההתכללות הוא מצד הביטול), והן מצד המשכת החסד עצמו, כי כאשר נמשך עצם החסד (לא רק הארה ממנו), אזי אי אפשר להיות יניקת החיצונים, שזהו הטעם שיעקב היתה מטתו שלימה43 [דלא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק שיצא ממנו עשו43, דאף שזהו באופן של יציאה והבדלה44, מ"מ, הרי זה ממנו כו'], כי, יעקב הוא מדת האמת שמבריח מן הקצה אל הקצה45, שהו"ע העצם (ער נעמט דעם עצם), וכאשר נמשך העצם, אזי אין מזה יניקה לחיצונים46.

ה) וענין זה שגם בחי' חסד דתהו יומשך דוקא במקום הביטול (כמו בחי' חסד דתיקון) נעשה ע"י עבודתו של יעקב (ששרשו מתיקון) בהבירור דעשו ששרשו מתהו, כי, אף שתהו הוא למעלה מתיקון, מ"מ, השרש דתיקון הוא למעלה מבחי' התהו. ויובן בהקדים הביאור בדברי יעקב ששלח להודיע לעשו עם לבן גרתי47, ופירש רש"י עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, דלכאורה אינו מובן, מהו החידוש שיעקב שהי' בחיר שבאבות48 לא למד ממעשיו הרעים של לבן הרשע. אך הענין הוא49, ששרשו של לבן הוא בחי' לובן העליון, שמשם נפלו ניצוצות הקדושה בצאן לבן שנתבררו ע"י עבודתו של יעקב, ועד שויפרוץ האיש מאד מאד (ב"פ מאד50 ) ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, שהי' מוכר צאנו ולוקח לו את כל אלה51, שהם הפירות ופירי פירות דצאן לבן. ועל זה אמר יעקב עם לבן גרתי כו' ולא למדתי ממעשיו הרעים, דכיון שבבחי' לובן העליון הרי זה כחשיכה כאורה, ומצד בחי' זו יכול להיות נמשך גם לחשיכה כו', לכן נקרא מעשיו הרעים [וע"ד המבואר בתניא52 הטעם שתושבע"פ נקראת בשם עץ הדעת טוב ורע53, דאע"פ שתושבע"פ היא ספירת מלכות דאצילות, כמאמר3 מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, מ"מ, מצד התלבשותה בעניני טוב ורע כדי לבררם נקראת גם היא בשם זה]. וזהו החידוש שאף שעבודת יעקב היתה בבירור הניצוצות שמבחי' לובן העליון ששם הוא כחשיכה כאורה, מ"מ, פעל בעבודתו שגם מבחי' זו לא יומשך כי אם במקום הביטול דוקא. ובהמשך לזה באה גם עבודתו של יעקב ששרשו מתיקון בהבירור דעשו ששרשו מתהו, שגם מבחי' התהו לא יומשך כי אם במקום הביטול דוקא, והיינו, שגם המקיפים דתהו יומשכו ליעקב דוקא ששרשו מבחי' התיקון. וזהו גם מ"ש54 ויחץ את העם גו' לשני מחנות, כדי להיות דוגמת עולם התהו שהוא בציור ב' קוין (דלא כעולם התיקון שהוא בציור ג' קוין), ועי"ז יוכל לקבל את המשכת המקיפים דתהו55. והכח לזה הוא מפני שהשרש דתיקון הוא למעלה מתהו. דהנה56, אע"פ שתהו הוא למעלה מתיקון, וכידוע57 שזהו הטעם שהאדם ניזון מהצומח שלמטה ממנו, מפני ששורש הצומח הוא מבחי' תהו שלמעלה מתיקון שהוא שורש האדם, ועז"נ58 כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, דאף שגם באדם עצמו ישנו מוצא פי הוי', מ"מ, מוצא פי הוי' שבלחם הוא נעלה יותר, להיותו מבחי' האורות דתהו שהם אורות מרובים (לא רק בכמות אלא) גם באיכות59, והיינו, שהניצוצות שנפלו בשבירת הכלים יש בהם (לא רק מבחי' הכלים, אלא) גם מבחי' האורות, דכיון שמבחי' הכלים לבד אי אפשר להיות התהוות מציאות דבר, כמאמר60 וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כו' כגופא בלא נשמתא, בהכרח לומר שהניצוצות הם גם מבחי' האורות, וכיון שהניצוצות שמבחי' האורות המרובים דתהו נמצאים בהלחם, לכן ניזון האדם מהלחם, אבל אעפ"כ, ביחד עם זה שהאדם ניזון מהלחם מצד שרשו של הלחם בתהו שלמעלה מתיקון, הרי, דוקא האדם שמבחי' התיקון הוא המברר ומעלה את הניצוצות שמבחי' התהו, והיינו, לפי ששרש התיקון הוא למעלה מתהו, ועז"נ61 הלא אח עשו ליעקב גו' (ומ"מ) ואוהב את יעקב דוקא, והיינו, לפי שמצד השרש הרי יעקב הוא הבכור, כמשל השפופרת שמכניסים בה שתי מרגליות, זו שנכנסת ראשונה יוצאת אחרונה62. וכיון ששרש התיקון הוא למעלה מתהו, הנה בכח זה נעשה הבירור דתהו, שגם מבחי' התהו לא יומשך אלא במקום הביטול דוקא.

ו) וזהו קטנתי מכל החסדים גו', דמ"ש חסדים לשון רבים קאי על ב' סוגי החסדים, חסד מלבר וחסד מלגאו, שמהם נמשכים ב' סוגי השפעות, והיינו, שמבחי' חסד דלבר נמשכת הנהגת הטבע וכן נסים הנסתרים שבטבע, ומבחי' חסד מלגאו נמשכת ההנהגה של נסים גלויים שלמעלה מהטבע. וזהו גם מ"ש באגה"ק כל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה, שזה מורה על ההמשכה היותר נעלית מבחי' חסד מלגאו שמזה באים הנסים הגלויים שלמעלה מהטבע, וכפי שהי' גם בי"ט כסלו, כמ"ש אדמו"ר הזקן באגרת הקודש הידועה63 (שכתבה בבואו מפטרבורג) שהפלה ה' והגדיל לעשות בארץ כו' בעיני כל השרים וכל העמים כו'. ועז"נ קטנתי מכל החסדים, שב' סוגי החסדים הנ"ל פועלים ענין של שפלות, דכל הקרוב כו' למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, וכפי שממשיך באגה"ק שכל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס, וזהו כפל הלשון שפל רוח למטה מטה, דקאי על ב' הבחינות דאין ואפס64. וממשיך שם, כמארז"ל65 שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא, שזוהי תכלית השפלות. וזוהי ההוראה בעבודתינו, שההנהגה צריכה להיות באופן של שפלות רוח למטה מטה, ולא באופן של גבהות וגסות כו', וכל מי שרוצה באמת לעסוק בעבודה באופן כזה, בודאי יצליח, ועי"ז יומשכו כל ההשפעות מלמעלה בבני חיי ומזוני רויחי, וינוצלו באופן הראוי, בענינים בריאים וטובים, ועד לתכלית הטוב, טוב לשמים וטוב לבריות66, ואז יוכל להוסיף עוד יותר בעבודה דהפצת נר מצוה ותורה אור67, והפצת המעיינות חוצה, שהמעיין עצמו נמשך חוצה68 – שזהו כללות הענין די"ט כסלו, כדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע69 שאמיתית הענין דהפצת המעיינות חוצה התחיל לאחר פטרבורג, ועד שעי"ז קא אתי מר דא מלכא משיחא70, שגם אצלו מודגש ענין הביטול, הן בעצם מציאותו, להיותו בר נפלי71, והן באופן ביאתו, עני ורוכב על החמור72, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, קוממיות דייקא, אבל, לאחרי הקדמת הביטול דעני ורוכב על החמור, במהרה בימינו, בעגלא דידן ממש.