בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ח
– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –
בלתי מוגה
א. דובר לעיל1 שבימי חג הסוכות יש כמה דרגות של שמחה:
א) שמחה של מצוה – כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות לולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה .. עבודה גדולה היא", וכמבואר בכתבי האריז"ל ובכ"מ בתורת החסידות2, שההתבוננות שהקב"ה נתן אפשרות לקיים מצוה ולגרום לו נח"ר ("נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"3 ), פועלת אצל מקיים המצוה שיעשה זאת בשמחה. וכיון שביו"ט ישנם כמה מצוות, הרי יש בו שמחה של מצוה.
ב) שמחת יו"ט – שהרי כל הימים טובים נקראים "מועדים לשמחה"4, ששמחה זו צריכה להיות נמשכת גם בגשמיות, שגם הגוף ונפש הבהמית יהיו בשמחה (בהוספה על שמחה של מצוה – מצד ההתבוננות בגודל מעלת קיום המצוות – שהיא מצד הנשמה), כפי שמצינו שבזמן שביהמ"ק קיים היתה השמחה ע"י בשר שלמים – "אין שמחה אלא בבשר"5, ומשחרב ביהמ"ק – "אין שמחה אלא ביין"5, כפס"ד רבינו הזקן6 ש"עכשיו שאין בית המקדש קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה (שגם בזמן הזה היא מצות עשה מן התורה) אלא ביין".
ג) השמחה המיוחדת של חג הסוכות, שנקרא "זמן שמחתנו", כדאיתא בילקוט7 "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ושמחת בחגך8, והיית אך שמח9, ושמחתם10 לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (משא"כ בחג הפסח וחג השבועות), ולכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בנוסח התפלה דחג הסוכות: "זמן שמחתנו", ועד שמחג הסוכות למדים גם בנוגע לשאר הימים טובים שהם "מועדים לשמחה"11.
ד) שמחת בית השואבה – כמ"ש12 "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", שעל זה אמרו חז"ל13 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
ולהעיר, שמלשון הרמב"ם14 משמע ששמחת בית השואבה היא אותה השמחה של חג הסוכות, אבל באמת אי אפשר לומר כן, שהרי: (א) הרמב"ם מסיים בעצמו15 ש"שמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב" (שישנם בחג הסוכות בכל שנה), (ב) יש תנאים שסוברים שניסוך המים (שלצורך זה היתה שאיבת המים ושמחת בית השואבה) התחיל ביום ב' דסוכות, או ביום ו' דסוכות16. ואם נאמר ששמחת בית השואבה היא השמחה דחג הסוכות, הרי יחסר בציווי התורה "ושמחתם גו' שבעת ימים".
ה) השמחה של שמע"צ ושמח"ת – כמנהג ישראל שהיא שמחה גדולה יותר מהשמחה של חג הסוכות ושמחת בית השואבה17, שהרי בשמחת בית השואבה הנה רק "חסידים .. ואנשי מעשה .. היו מרקדין", "אבל כל העם .. באין לראות ולשמוע"18, משא"כ בשמע"צ ושמח"ת נוטלים כולם חלק בשמחה.
וכמובן גם מדברי המדרש19 "משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה .. כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו .. נגלגל אני ואתה כו'", ודוגמתו בנמשל, שבחג הסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות20, ואילו בשמע"צ ושמח"ת נמצאים "ישראל ומלכא בלחודוהי"21, ומזה מובן שגם השמחה בשמע"צ ושמח"ת היא באין ערוך לגבי השמחה שבימי חג הסוכות.
וכן מובן גם מהכלל "מעלין בקודש"22, שלכן, השמחה דשמע"צ ושמח"ת שבאה לאחרי חג הסוכות היא (לא קטנה יותר, אלא) גדולה יותר.
ב. וע"פ המדובר כמ"פ23 אודות הקביעות המיוחדת של שנה זו, שמיו"ט נכנסים מיד לשבת, הרי מובן, שהשמחה דשמח"ת נמשכת גם ביום השבת, והיינו, שאע"פ שענינו הגלוי של שבת הוא עונג, ולא שמחה, הרי כיון שיום השבת בא מיד לאחרי שמח"ת, בהכרח לומר שבו כלולה גם השמחה דשמח"ת.
[כאשר הקביעות היא באופן שיש הפסק כמה ימים בין שמח"ת לשבת, אזי יכולים לדחוק ולומר שיום השבת כולל רק את הימים שבינתיים, אבל לא את ימי שמע"צ ושמח"ת שבאותו שבוע; אבל כאשר מיד לאחרי שמח"ת בא יום השבת, בהכרח לומר שיום השבת כולל גם את השמחה של שמח"ת].
ובאמת הנה השמחה של שבת היא גדולה יותר – שהרי ישנו הכלל ד"מעלין בקודש", ובפרט ע"פ פירוש רש"י על הפסוק24 "ויכל אלקים גו'", "מה הי' העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה" (כמשנת"ל25 ), היינו, שיום השבת מוסיף שלימות בששת ימי המעשה, הרי מובן שיום השבת שלאחרי שמח"ת מוסיף שלימות בשמח"ת.
[ואע"פ שיום השבת הוא רק "אסרו חג" (שבאים יחד, ואינם בסתירה זל"ז, כיון שיום השבת קשור עם ימי השבוע, ואסרו חג קשור עם ימי החודש), ובמה נחשב הוא לגבי יו"ט, וכידוע שכל הענין של אסרו חג (אפילו עיקר ענינו של אסרו חג שהוא בחג השבועות26 ) אינו אלא מנהג – הרי חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה27, ועד שמצינו בירושלמי28 שמנהג מבטל הלכה].
ג. ומיום השבת זה, שכולל את כל הדרגות שבענין השמחה – צריך להמשיך שמחה על כל השנה כולה.
וכיון ששמחה פורץ גדר29, גדרו של עולם – תפרוץ השמחה את כל הגדרים וההגבלות, ויקויים היעוד30 "יעלה הפורץ לפניהם", דקאי על מלכא משיחא.
ואז תהי' תכלית השמחה – "שמחת עולם על ראשם"31.
* * *
ד. ידוע מ"ש רבינו הזקן באגה"ק32 בנוגע ליום השבת, ש"גם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם .. ואדרבה, עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז .. ולזאת גם הם ירדו לפני התיבה כו'", כמו שהוא בנוגע לענין התורה33.
ומזה מובן גם בנוגע לענין של שמח"ת (שקשור במיוחד עם ענין התורה, השמחה שבתורה) כפי שנמשך ביום השבת שלאחריו – שאצל בעלי עסקים צ"ל מודגש יותר ענין השמחה שבתורה.
ואע"פ שנתבאר בהתוועדות הקודמת34 שהשמחה דשמח"ת היא אצל כולם בשוה, שהרי בשמח"ת לא נוגע ענין ההבנה וההשגה שבתורה, כמודגש בכך שהריקוד עם הס"ת הוא כפי שהס"ת עטוף במעיל, באופן שאי אפשר לקרות בו – הרי בנוגע להתגלות השמחה והמשכתה על כל השנה, ישנו ענין של התחלקות, ולכן, ביום השבת, שזהו זמן שלימוד התורה שייך יותר לבעלי עסק, הנה גם ענין השמחה צריך להיות אצלם יותר.
ועי"ז שתהי' אצלם השמחה ביותר, הרי זה יומשך על כל השנה, ובעיקר בנוגע לענין שלהם – "תמכין לאורייתא"35, כיון שהקב"ה יתן להם "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"36,
ועד שכאשר תהי' הנהגתם באופן ד"השלך על ה' יהבך"37, לסמוך לגמרי על הקב"ה – אזי "והוא יכלכלך"37, כפירוש הצ"צ38 שהקב"ה יעשה גם את ה"כלי"39.
* * *
ה. בכלל הרי זה דבר פלא איך מגיע יהודי להיות "בעל עסק":
יהודים הם בני אברהם יצחק ויעקב. וכיון ש"אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' .. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי' .. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה הי'"40, וישנו כלל בגמרא41 "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר42 ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך .. מעתה ועד עולם .. מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה" – הי' צריך להיות הסדר אצל כל בנ"י שעיקר התעסקותם תהי' בענין התורה, ואילו ענין המלאכה יהי' רק מזמן לזמן, באופן ש"מלאכתך עראי"43 – לא רק בנפש, אלא גם בכמות הזמן?!
אבל אעפ"כ רואים בפועל, שמזמנו של יעקב התחיל הסדר שיש חלוקה בין יששכר לזבולון, וכן נמשך בכל דור ודור שישנם מארי תורה ומארי עובדין טבין, יושבי אוהל ובעלי עסקים.
ו. אמנם עדיין נשאלת השאלה:
ישנם אלו שבמשך עשיריות שנים עמדו בנסיונות חדשים מידי יום ביומו,
– בנוגע לחנני' מישאל ועזרי' איתא בגמרא44 ש"אילמלי נגדוה כו'", ואילו כאן רואים יהודים שעמדו בנסיון במשך עשיריות בשנים –
ועתה יצאו מן המיצר למצב רגיל באופן של הרחבה, כך, שעכשיו יכולים לעסוק בלימוד התורה.
וא"כ היו צריכים להתמסר לגמרי ללימוד התורה, כדברי הרמב"ם45 בנוגע לימות המשיח: "לא נתאוו .. ימות המשיח .. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה".
ולפועל מתנהגים באופן הפוך46 – שרוב היום עסוקים הם בגשמיות!...
בודאי הרי זה באופן ש"כל מעשיך .. לשם שמים"47, ויתירה מזה: "בכל דרכיך דעהו"48, אבל עדיין הרי זה מעמד ומצב שעיקר העסק בכמות הזמן הוא בענין הגשמיות!
ובכן: זוהי אמנם קושיא, אבל בהשגחה פרטית כן הוא הסדר, והרי ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר49 שאין להתערב בעניני "בעל- הבית'שקייט".
וכיון שכן הוא המצב בפועל – הנה יה"ר שיהי' אצלם ענין ההרחבה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", וינצלו זאת עבור עניני טוב וקדושה, תורה ומצוותי' – להיות תומכי תורה, ועי"ז יהי' להם חלק בלימוד התורה של יששכר50.
ז. ובפרט בנוגע ל"הנצנים (ש)נראו בארץ"51 – הראשונים שיצאו מהמדינה ההיא, והתיישבו בכפר חב"ד52, ועוסקים שם בעבודת האדמה כפשוטה ("לשם שמים", ועד באופן ד"דעהו") – שתהי' אצלם פרנסה בהרחבה, הן הרחבה בפרנסה עצמה, והן בנוגע לתוצאה – לנצל זאת עבור ענינים רחבים, בריאים ושמחים.
והרי ענין ההרחבה מגיע עד לעצמות, ומשם יומשך למטה מעשרה טפחים באותו אופן שהוא למעלה מעשרה טפחים, ומובן, שאפילו טפח אחד מלמעלה נעשים כל הענינים באופן אחר, ועאכו"כ כשתהי' ההמשכה כפי שהענינים הם למעלה מעשרה טפחים.
ובפשטות – שתהי' להם הרחבה באופן שיוכלו ליתן ריבוי צדקה עבור מוסדות תורה, ובפרט מוסדות חינוך על טהרת הקודש, כולל ובמיוחד בנוגע לנקודה העיקרית של כפר חב"ד – הענין של הפצת המעיינות חוצה, שיוכל להיות ללא מניעות ועיכובים.
ויקויים היעוד "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד"53, "והשבתי חי' רעה מן הארץ"53, ו"לא ירעו ולא ישחיתו גו'"54 (ולא רק שהמזיק יתבטל, אלא יתירה מזה, שיתהפך למסייע55, ע"ד "זדונות נעשו לו כזכיות"56 ), "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"54.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כיון שנמצאים כאן באי-כח של כפר חב"ד – ביניהם גם רב, וכן מהועד הגשמי ומהועד הרוחני – יאמרו כולם יחד "לחיים" בקול תרועה, ויגביהו את כפר חב"ד – ועי"ז את כל ארץ ישראל – למעלה מעשרה טפחים, וילכו לקבל פני משיח צדקנו, שאז יהי' המצב הגשמי בהרחבה בגלוי45, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
* * *
ח. דובר כמ"פ אודות מ"ש בלקו"ת57 בנוגע לענין של אתערותא דלעילא – ובאותיות פשוטות: כאשר יש התעוררות אצל יהודי לעשות דבר טוב, באופן שההתעוררות היא שלא לפי ערך ההכנה, או ללא הכנה כלל, שזוהי ראי' שהקב"ה מצד חסדו רוצה ליתן לו מתנה מלמעלה, מבלי הבט על מעמדו ומצבו אם הוא ראוי לכך אם לאו – שכדי שיהי' קיום להתעוררות זו, צריך מיד לקשר זאת עם ענין של פועל.
וענין זה ישנו גם בנגלה (כמדובר כמ"פ58 שכל הענינים שבפנימיות התורה משתקפים גם בנגלה דתורה) – כפי שמצינו אצל כמה נביאים שנצטוו לקשר את הנבואה עם פעולה גשמית, כדי שיהי' לה קיום59, כי, אע"פ שכל ענין הנבואה היא גילוי דבר ה', "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"60, "רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני"61, הרי זה יכול להיות באופן שישאר למעלה בעולם הדיבור (אם מצד ענינים טובים, או להיפך – שמא יגרום החטא כו'), ולכן יש צורך לקשר זאת עם פעולה גשמית, שעי"ז יומשך קיום הדבר למטה.
ואע"פ שבזמן הזה אין ענין של נבואה, הרי ישנם ענינים שהם בדוגמת ענין הנבואה, כמו ענין ה"בת קול"62, או התעוררות שבאה מלמעלה שלא לפי ערך ההכנה (כנ"ל), ולכן, כדי להיות בטוח שיהי' הדבר באופן של קיום, אזי העצה היא לקשר זאת מיד עם פעולה גשמית.
ועד"ז בנוגע להחלטות טובות, שכדי שיבואו לידי פועל ממש, העצה היא שמיד באפשרות הראשונה יקשרו זאת עם פעולה גשמית, שעי"ז מבטיחים שאכן יקויימו בפועל (בכחו של הקב"ה, שהרי "איני מבקש כו' אלא לפי כחן"63 ).
ט. ולהעיר, שענין זה נוגע לבעלי עסק יותר מאשר ליושבי אוהל, כי:
יושבי אוהל שמחליטים להוסיף בלימוד התורה – יכולים תמיד לקיים החלטתם תיכף ומיד, ללא העלמות והסתרים, שהרי לימוד התורה ישנו תמיד, גם בשבת ויו"ט, ואפילו ביום הקדוש (כידוע בנוגע לרבותינו נשיאינו, שבזמן ההפסקה היו נוהגים ללמוד את שיעוריהם הקבועים64 – כמו אצל הכה"ג (שהרי רבותינו נשיאינו הם בדוגמת כה"ג65 ), שלא הי' עסוק בעבודת יוהכ"פ במשך כל היום כולו, כך, שלאחרי גמר עבודתו היתה לו שהות ביום לעשות ענינים נוספים).
משא"כ בעלי עסק שהחלטתם היא בנוגע לצדקה – הרי אין זה באופן שיכולים תמיד לקיים החלטתם תיכף ומיד, ולכן יש צורך לקשר זאת עכ"פ עם פעולה גשמית, ע"י הדיבור עם מישהו אחר וכו' וכו', ובאופן של ריבוי ביותר.
וכאשר ישנה החלטה טובה, ומקשרים זאת עם פעולה גשמית – הנה גם כאשר נתינת הצדקה בפועל תהי' רק לאחר זמן, הרי הקב"ה שיודע עתידות, ויודע שיקיימו זאת בפועל, מעלה עליו כאילו עשה.
י. ובנוגע לעניננו:
ישנו בעל-עסק66 שהתמסר בנוגע לפריצת המחיצות של כמה חדרים בהבנין כדי להרחיב את מקום התפלה67.
ויה"ר שלא יסתפקו בהסרת הכתלים, אלא יהי' גם ענין של פירצה והסרת כל ההגבלות בנוגע לתפלה צדקה ותורה, אצל כל אחד, וכן אצל עשיריות מאות ואלפים ועד לרבבות (כמבואר בלקו"ת פ' ברכה68 המעלה דרבבה, "רבבה כצמח השדה"69, ועד למעלה לגמרי ממספר), ועד להפירצה הכללית של גדרי הגלות.
והענין בזה – שע"י עבודת התפלה בהרחבה, נעשית גאולה פרטית, שזהו"ע ד"פדה בשלום נפשי"70 [והיינו, שאע"פ שתפלה היא "מן המיצר"71, "ממעמקים"72, הרי מיד לאחרי "מן המיצר" נעשה "ענני במרחב"71, שזהו"ע של הרחבה ללא גדרים, ובאופן של ביטול כל המניעות והעיכובים], ועל זה אומר הקב"ה "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"73, ועד שנעשה "פדאני" בפועל (ללא כ"ף הדמיון), שזוהי הגאולה הכללית.
ובלשון רש"י בפירוש הפסוק74 "ושב ה' אלקיך את שבותך" (כמדובר לעיל75 ): "כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו (כהמשך הכתוב76 : "אם יהי' נדחך בקצה השמים", אפילו אם נמצא שם יהודי אחד, הנה "משם יקבצך גו'"), כענין שנאמר77 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", ומביא אותו ל"הר הקודש בירושלים"78.
* * *
יא. אע"פ שדובר לעיל אודות בעלי עסק, שיש להם קדימה במעלה, כמ"ש79 "שמח זבולון בצאתך (ואח"כ) ויששכר באוהליך" – הנה יששכר הוא נעלה יותר מזבולון, שהרי המעלה של זבולון היא שעל ידו נעשית תורתו של יששכר – "תמכין לאורייתא" (ע"ד המדובר80 אודות דברי הגמרא81 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שמזה מובן גודל מעלת המעשה, שהרי כל הגדלות של התלמוד היא שמביא לידי מעשה).
ובנוגע לעניננו:
כיון שנמצאים כאן תלמידי הישיבה, וכן אברכים נשואים שלומדים בכולל, שהם יושבי אוהל, שעיקר ענינם הוא לימוד התורה, שתורתם קבע ומלאכתם (אכילה ושתי' ושינה כו') עראי43 (לא רק בנפש, אלא גם בזמן) – הנה בבואנו משמח"ת [שיש בזה ב' פירושים82 : שמחת בנ"י בתורה, ושמחת התורה בבנ"י], בודאי יחליטו בנוגע ללימוד התורה (לאחרי הקדמת השמחה בתורה), להוסיף התמדה ושקידה הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות, ובהקדמת עבודת התפלה, מתוך הצלחה רבה ומופלגה.
וימשיכו זאת בפועל מיד כשמתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו"83, וע"י לימוד התורה, "תורה אור"84, יאירו גם את העולם, לעשות ממנו עולם של תורה ("אַ תורה וועלט").
ולאחרי ההתחלה בד' אמות של תורה – הרי זה יומשך גם אצל תומכי תורה, להמשיך להם ברכת ה' באופן ד"כוס ישועות אשא"85, כוס של ברכה, שתהי' כלי לכל הברכות, ומתוך הרחבה יעלו בקודש למעלה מעלה עד אין קץ.
* * *
יב. בנוגע לענין ד"ויעקב הלך לדרכו" שמתחיל במוצאי שמח"ת, הנה בקביעות שנה זו שמוצאי שמח"ת חל בשבת, אזי הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" הוא באופן של שבת ("אַ שבת'דיקער").
וכיון שהתחלת העבודה היא באופן של שבת, הרי זה עושה "חותם" ("שטעמפּלט אָפּ") על העבודה של כל השנה, שתהי' באופן של שבת.
ובפרט שהשבת שבו מתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" הוא "שבת בראשית", והרי ידוע הפתגם86 שכפי ש"נרתמים" ("אַזוי ווי מ'שפּאַנט זיך אַיין") בשבת בראשית, כך נמשך על כל השנה כולה.
יג. והענין בזה:
ענין השבת הוא – ש"כל מלאכתך עשוי'"87, והיינו, שהקב"ה מכין את הכל, בשר שמן ויין ישן88, וצריך רק "לעשות טובה" להקב"ה ולהסב אל השולחן ולאכול!...
וכיון שזהו ענין שנמשך מלמעלה – הרי זה בדוגמת ה"מן", "לחם מן השמים"89, שלא הי' בו פסולת90, וכמרומז גם בהלכה – כדברי הגמרא91 בנוגע ל"בשר היורד מן השמים": "אין דבר טמא יורד מן השמים".
ובאמת הרי זה באופן נעלה יותר אפילו מ"מן" – כי:
בנוגע ל"מן" – הנה לצדיקים ירד המן מן המוכן, אבל היו גם כאלו ש"טחנו ברחים או דכו במדוכה גו'"92 (ועד שהיו כאלו שהתלוננו וטענו שכיון שאין בו פסולת הרי זה "לחם הקלוקל"93 ), שעי"ז נעשה ה"מן" באופן של שינוי המהות.
וכמובן מזה שמצינו שיש דעות שתערובת קמח בקמח נחשב (לגבי כמה פרטים) כמו תערובת לח בלח, ולא כמו קודם שנעשה קמח, דהוי תערובת יבש ביבש94.
וענין נוסף שהוא לכל הדעות – כפי שמצינו בסדר ברכות הנהנין לרבינו הזקן [ולהעיר שהלואי היו קובעים ללמוד סדר ברכות הנהנין לרבינו הזקן, שכן, אף שנדפס בסידור, שאינו ספר של "לומדות", הרי אפילו למדן גדול יכול ללמוד ממנו ענינים לא רק בהלכה, אלא גם בשקו"ט שבתורה], שפירורי לחם שהלך מהם תואר הלחם, משתנית ברכתם95.
ומזה מוכח שע"י טחינה ודכי' ("טחנו ברחים או דכו במדוכה") נעשה שינוי לא רק בכמות, אלא גם באיכות – במהות הדבר.
אבל בשבת – מקבלים ברכת ה' כפי שנמשכת באכילה ונעשית דם ובשר כבשרו, כמו באכילה כפשוטה, כפי שמבאר הרמב"ם96 שתכונות המאכל משפיעים על האדם האוכל, וכפי שמצינו בשו"ע יו"ד97 בנוגע ליניקת חלב, וכמו"כ בנוגע למאכלים שבאים מצד ברכת ה', שמשפיעים על האדם ענינים טובים.
וזהו גם מה שמצינו בנוגע לאכילת שבת – שאין בה ענין של פרש, והיינו, שאין זה כמו האכילה של יו"ט, שיש בה פרש, ולכן צ"ל הענין של הכנסת אורחים, משא"כ בשבת, שאין צורך בענין האורחים כיון שאין ענין של פרש98.
וכמו"כ מצינו בנוגע לחתן, שביום השבת אין צורך ב"פנים חדשות"99, בגלל שאותו אדם נעשה ביום השבת כמו אדם אחר; וכן מצינו דין בנוגע לעם-הארץ, שבמשך כל השבוע שייך גם להיפך ד"מדבר שקר תרחק"100 – שביום השבת אינו משקר101. ומזה מובן גודל מעלת השבת, שפועל בכל הקצוות – מחתן שדומה למלך102, ומוחלין לו על כל עוונותיו103, עד לעם-הארץ שבמשך כל השבוע אין לו נאמנות.
וכיון שהענין ד"ויעקב הלך לדרכו" הוא ביום השבת – הרי ההליכה לדרכו על כל השנה כולה היא באופן של שבת.
יד. ובפרטיות יותר – הן בנוגע לזבולון והן בנוגע ליששכר:
בנוגע לזבולון – שההתעסקות בעניני המסחר כו' היא ללא טירחא יתירה, בדוגמת יום השבת שבו מותרת רק טירחא קלה ופחותה אפילו מאשר ביו"ט (שהרי יש דברים שמותרים ביו"ט ואסורים בשבת)104 ; וכשם שיום השבת "אין עצב בו"105, ואסור שיהיו בו דאגות וטרדות המבלבלים, שלכן "אין מפליגים בספינה .. פחות מג' ימים .. קודם השבת", "לפי שכל המפליגים .. יש להם .. צער ובלבול .. ואין רוחם חוזרת עד לאחר שלשה ימים כו'"106 – כך תהי' גם ההתעסקות בעניני המסחר ללא דאגות וטרדות המבלבלים; וכן ההכנסות ינוצלו רק עבור ענינים של תוכן, בדוגמת יום השבת שאין בו פסולת.
ובנוגע ליששכר, שהעסק שלו הוא בשקו"ט בתורה – שתהי' השקו"ט אליבא דאמת, ורק באופן ד"מחשכים"107 דקדושה ("חושך" רק לפי ערכו), שעי"ז מגיעים לדרגא נעלית יותר בלימוד התורה108,
– וע"ד שמצינו אצל ר' זירא, שהי' מגדולי האמוראים בדורו, שעי"ז שהתענה, הגיע לדרגא נעלית יותר בתורה41 –
וכיון שיודע שעי"ז יגיע לדרגא נעלית יותר, ואין הדבר תלוי אלא בהשתדלותו ויגיעתו, הרי זה גופא מהוה תוספת כח בעבודתו, שישתדל ויתייגע יותר בלימוד התורה, ואז יצליח באופן שלא לפי ערך היגיעה, כדיוק לשון חז"ל109 "יגעת ומצאת", באופן של מציאה שאינה לפי ערך היגיעה.
ויה"ר שיהי' כן בפועל אצל כל אחד, הן אצל יושבי אוהל והן אצל בעלי עסק, ובאופן ש"כולנו כאחד"110, ולא רק "כאחד" בכ"ף הדמיון, אלא באופן שיהיו "לעץ אחד"111, שאז נעשה הענין ד"ברכנו אבינו"110, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", ועד ל"ברכה .. בלי די"112, שתומשך עד לעולם התחתון, ועד לברכה העיקרית – גאולה פרטית, ולאח"ז גם גאולה כללית, בקרוב ממש.
* * *
טו. הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" הנ"ל83 – כולל גם המשך הכתוב: "ויפגעו בו מלאכי אלקים", "מלאכים של ארץ ישראל"113 (שבאו לקראתו), נוסף על המלאכים של חוצה לארץ (שבאו עמו), כך, שישנם "מחניים", "שתי מחנות"114,
ולאחרי כן – "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו'"115, והיינו, שכאשר נודע לו שישנו מנגד, היתה כבר ההכנה לזה עי"ז ש"ויפגעו בו מלאכי אלקים", כדאיתא במדרש116 שמאותן המלאכים לקח יעקב לשלוח אל עשו,
– אלא שלעשו שלח יעקב רק את ה"ממש" של המלאכים (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר117 בנוגע לפירוש רש"י: "וישלח יעקב מלאכים", "מלאכים ממש"), ואילו הפנימיות שלהם נשארה אצלו –
ועי"ז הנה לא זו בלבד שנתבטל המנגד, אלא אדרבה – כמ"ש118 "וישקהו", והיינו, שאע"פ ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב", מ"מ "נשקו בכל לבו"119 (ע"ד פעולת תשובה מאהבה – ש"זדונות נעשו לו כזכיות"56).
ועד לסיום הענין120 : "ויבוא יעקב שלם", "שלם בגופו .. שלם בממונו .. שלם בתורתו".
וכל זה שייך גם למנהג להכריז במוצאי שמח"ת "ויעקב הלך לדרכו" – שאין זה סתם פסוק מתאים, אלא בבחי' "מעשה אבות סימן לבנים"121 :
יהודי צריך לדעת, שאע"פ ש"אתם המעט מכל העמים"122, הנה בלכתו לדרכו אינו הולך לבדו, אלא "ויפגעו בו מלאכי אלקים", "שתי מחנות, של חוצה לארץ .. ושל ארץ ישראל"114, ובכחו לשלוח "מלאכים ממש", ולכן יכול לילך לבטח דרכו מתוך שמחה, מבלי להתפעל ממנגדים, כיון ש"כדונג נמסו"123, ויתירה מזה, שנהפכים להיות מסייעים כו'.
וכמו כן צריך להיות הלימוד מכל התכסיסים שהיו בהנהגת יעקב בהליכתו לדרכו, ש"התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון לתפלה ולמלחמה"124, שהרי בחייו הפרטיים של כל אחד מישראל ישנו גם ענין המלחמה, ולדוגמא: ענין האכילה, שעל זה אמרו125 "נהמא אפום חרבא ליכול", והיינו, שכדי לברר ולהעלות את המאכל יש צורך בענין של מלחמה.
טז. ובפרטיות יותר – יש במלחמה גופא ב' סוגים126 : (א) מלחמת מגן – שיהודי יושב ומתחזק במקומו, ומתכונן לכך שאם יבוא "הצר הצורר אתכם"127, אזי יצא להלחם עמו, (ב) מלחמת תנופה – שיוצא לכבוש ארצות נוספות, "להרחיב גבול ישראל" (כלשון הרמב"ם128 ).
ומהחילוקים שביניהם:
במלחמת מגן – (א) האויב בוחר את זמן המלחמה, ואילו הוא (המתגונן) צריך להיות תמיד מוכן, (ב) גם כאשר מנצחים במלחמה, הנה בדרך הטבע קשור הנצחון עם ענין של היזק אצל המנצח – לכל הפחות בממונו, או אפילו גם בגופו, ובמילא גם בתורתו, כמובן מדברי הרמב"ם129 ש"היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה כו'", ועד"ז קשה לעסוק בעבודת ה' כשיש טרדות בפרנסה, שלכן נתאוו החכמים כו' לימות המשיח כדי שיוכלו ללמוד תורה מתוך מנוחה45.
משא"כ במלחמת תנופה – (א) בוחר הוא את הזמן היותר מתאים לו. לערוך את המלחמה, (ב) וההיזק – הוא בשטחו של האויב, ולא במחנו ובארצו, שנשארים בשלימות, ללא נגיעה.
ובנוגע לעניננו:
יש בדורנו כאלו שהנהגתם היא באופן שיושבים בד' אמותיהם, וכאשר באים אליהם לבקש מהם עצה או סיוע, הנה להיותם חדורים ביראת-שמים, נותנים עצה וסיוע כו', אבל הם לא מוכנים לצאת ממציאותם ("אַרויסגיין פון זיך"); הם יראים לצאת ולהלחם כו', כדי שלא להחליש את עצמם.
ובכן, הנהגה כזו יש בה שתי חסרונות130, כנ"ל, שהיצה"ר (האויב) הוא זה שבוחר את זמן המלחמה, וההיזק הוא באותם השעות שבהם עוסק בתורה ותפלה וקיום המצוות; משא"כ כאשר יוצאים במלחמת תנופה, שאז ההיזק הוא בשטח האויב.
יז. ועוד ענין בזה:
מדת הקב"ה היא באופן של "מדה כנגד מדה"131.
וכיון שכן, הרי מובן שאין מקום להתנהג כמו צדיק עטוף במעיל פרווה ("אַ צדיק אין פּעלץ"...)132, לחשוב רק על עצמו, ורק לפעמים, כשיש לו זמן, אזי יעזור גם להזולת, אבל כשאין לו זמן, לא יעזור לו, ובינתיים, יורד הזולת מדרגתו, ו"מאן133 דנפיל מדרגי' איקרי מית"!...
ובכן: עליו לדעת שזהו על אחריותו... שהרי אילו הי' עוזר לו, לא הי' מגיע למעמד ומצב של ירידה כו'.
וזו היתה שיטת רבותינו נשיאינו – לא להמתין עד שהזולת יבוא לבקש עזר וסיוע, אלא מיד כשרואים מישהו שזקוק לעזר וסיוע צריך לעזור לו, ובלשון הכתוב134 : "כי תראה ערום" – ערום מן המצוות135 – אזי "וכסיתו"!
ולכן קבעו רבותינו נשיאינו סדר הנהגה לשלוח שלוחים בכל קצוי תבל שיצאו החוצה ויפיצו שם יהדות, תורה ומצוות, ועד להפצת המעיינות.
יש כאלו שערערו ולעגו על הנהגת רבותינו נשיאינו הנ"ל, באמרם, מה כבר יתוסף עי"ז שיהודי יניח תפילין פעם אחת?!...
ובכן, טענה זו היא היפך פס"ד הרמב"ם137 : "צריך כל אדם שיראה עצמו .. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות"!
אלא שזהו כפתגם החתם סופר – ששמעתי מאחד מיוצאי חלציו – שאם מישהו חולק בנגלה על נסתר דתורה, הרי זה סימן שבנסתר הוא חולק על נגלה דתורה138.
ובנוגע לעניננו: מי שחולק על הנהגת רבותינו נשיאינו – הרי זה סימן שבאמת חולק הוא על פס"ד מפורש ברמב"ם, ורק בגלל שמתבייש, הרי זה אצלו בנסתר!
לאמיתו של דבר, אין כאן המקום לדבר על זה בכלל, אלא כיון שהדבר יכול לפעול חלישות אצל מישהו, לכן מזכירים זאת במילים קצרות – לפי ערך חשיבות הענין – להודיע שזהו היפך פס"ד הרמב"ם!
ובנוגע לפועל – הרי אין חכם כבעל הנסיון139, ורואים במוחש, שאלו שמסתגרים בד' אמות שלהם, הולכים ומתמעטים, ואלו שמשתדלים לצאת ולפעול על הזולת, הנה נוסף לכך שנעשים מוחם ולבם זכים אלף פעמים ככה140, הרי הם מצליחים להעמיד יהודים שומרי תומ"צ!
יט. אך ישנם הטוענים בנוגע לכללות ההנהגה של עזר וסיוע להזולת – שאין הדברים אמורים בנוגע ליהודים שהנהגתם היא באופן שיצאו חוץ מגבול ישראל, שעי"ז נעשו גרועים יותר מגויים רח"ל, ובמילא אינם נכללים בציווי "ואהבת לרעך כמוך"141, ואדרבה: אסור להתעסק עמהם, שהרי יש לחשוש שהם יפעלו אצלו קרירות בעניני תומ"צ.
ובכן: מבלי להכנס לשקו"ט בנוגע לעצם הענין, הרי אפילו אם נאמר שהחשבון שלהם הוא חשבון-צדק (אף ש"אין אדם יודע מה בלבו של חבירו"142 ) – יש לבחון האם אכן מתנהגים הם בעצמם לפי שיטתם.
וממה-נפשך: אם אכן אסור להתעסק עם יהודים כאלו – עליך להסתגר בד' אמותיך, ולא לבוא עמהם בשום מגע ומשא, גם לא בעניני מסחר... שהרי אין זה ענין שנוגע לפיקוח-נפש!
ובפועל רואים שכאשר מדובר אודות עניני מסחר, חיפוש "משרה" לצורך פרנסה, או עניני בריאות – יש לו שייכות ועסק עם אותם יהודים, ואין פוצה פה ומצפצף; ורק כאשר מדובר אודות הצורך לעזור לאותם יהודים ברוחניות – אזי נזכר שצריך לבדוק בכל החומרות שבדבר האם יהודי הנ"ל ראוי שיעזרו לו!...
אילו הי' בטוח שגם בנוגע לפרנסתו הגשמית יש לו עסק רק עם כאלו שאין שום חשש שיפעלו אצלו קרירות בעניני תומ"צ – אזי הי' מקום לטענתו שאינו רוצה להתעסק עמהם גם בעזר רוחני; אבל כאשר בנוגע לפרנסתו הגשמית אינו עושה כלל חשבון כזה – היתכן שעושה חשבון זה בנוגע לפרנסתו הרוחנית של הזולת?!...
ומה תענה לשאלת בנך או בתך על הסתירה שבדבר: אתמול אמרת לי שאסור להכנס לביתו של יהודי שיצא מכלל ישראל, אפילו לא בשביל לקבוע מזוזה על הפתח; ואילו היום ישבת עמו בקירוב הדעת במשך שעות ארוכות, ודיברת עמו אפילו דברים בטלים, כדי להגיע בסופו של דבר לעניני מסחר?!...
בודאי ש"כל מעשיך .. לשם שמים"47, אבל, אם אינך רוצה להתעסק עמו בעזר רוחני בגלל החשש מפני השפעה בלתי-רצוי' – מי התיר לך להתעסק עמו לצורך פרנסתך הגשמית, מבלי להתיירא מהשפעה בלתי רצוי'?!...
כ. וזהו גם המענה לאלו שטוענים שאין צורך להתעסק בקירוב הזולת, כיון שזוהי "שיטה חדשה", שלא היתה נהוגה אצל זקניהם במדינה פלונית – שיש לבחון האם אכן נוהגים הם כמנהג זקניהם בכל עניניהם, בנוגע לדירה מזון ולבושים וכיו"ב:
בנוגע לדירה – מדוע זקוק הוא לדירה בעלת מספר חדרים, ואינו מסתפק בדירה כמו שהיתה לזקנו – דירה בת ד' אמות על ד' אמות, שנקראת ע"פ דין143 בשם "דירה".
ועד"ז בנוגע למזון – הסתפק זקנו ב"לחם צר ומים לחץ"144, ואילו הוא בברוקלין זקוק לאכול בשר בכל יום, בה בשעה שבעבר היו אוכלים בשר משבת לשבת!
ועד"ז בנוגע ללבושים – היתכן שיש לו צורך בריבוי לבושים (ועד ל"י"ח כלים" שלובשן בבת אחת, כדברי המשנה במסכת שבת145 ), בה בשעה שזקנו לבש את ה"סירטוק" שתפרו לחתונתו עד גיל מאה ועשרים שנה...
– כפי שהיו מסבירים פעם את הסיבה לכך שחסידים לובשים "סירטוק" בעל טלאים ("פאַרלאַטעטע סירטוקן"), כי, כאשר הי' למישהו "סירטוק" שלם, היו משכיבים אותו על השולחן ומלקים אותו... ולאחרי השבת היו קורעים את כנף ה"סירטוק", בגלל שאין צורך בעניני "מותרות"! –
וכן בנוגע לבעלת-הבית, שכאשר היו תופרים עבורה את שמלת החתונה, היו שומרים את השמלה בארון ברזל עבור חתונת הבת והנכדה, כך, שהסבתא הבת והנכדה לבשו אותה שמלה...
ובכן: לכל לראש תתנהג כמו זקנך בנוגע לעניני הגוף, ואז נחשוב אם הנך יכול להתנהג כמותו בנוגע לעניני הנשמה.
ובכל אופן, כאשר בנוגע לכל הענינים הנ"ל נשתנה המצב – אזי נשתנה המצב גם בעניננו.
ובפרט כשמדובר אודות דורנו שהוא דור יתום, והיתמות גדולה כ"כ שיש צורך לעזור ליהודים שהם (לא בגדר אפיקורסים ומינים, אלא) במעמד ומצב של "תינוק שנשבה לבין הנכרים", שיש לו דין של אנוס (כדברי הגמרא בפרק כלל גדול146 ), הרי בודאי שצריך לעזור ולסייע להם.
כא. ובענין זה צריכה להיות העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" – עבודת הצדקה ברוחניות, שהיא גדולה מאשר צדקה בגשמיות, כיון שעי"ז מביאים אותו לחיי העולם הבא147.
ויש לעסוק בזה באופן של מלחמת תנופה, שבה בוחרים את הזמן הנכון שמוכנים לכך, ובאמת הרי מוכנים לכך תמיד, כיון שהולכים בכחם של רבותינו נשיאינו, ואז בודאי מנצחים, ומביאים גם "שלל" ונותנים אותו מתנה להקב"ה, והרי המתנה הכי גדולה להקב"ה היא – שמקרבים יהודי, בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה.
ואין מה להתבייש בעבודה זו, שכן, כאשר פועלים שיהודי נוסף יניח תפילין וישמור כשרות ושבת כו' – פועלים אצלו גאולה פרטית, שעי"ז באה הגאולה הכללית, כך, שזוהי ה"עבודה" של הקב"ה ש"צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"74,
ומביאים אותם אל משיח ש"יקבץ נדחי ישראל"148, ובלשון הכתוב149 "בם עור ופסח וגו'" – כולל גם "עור" ברוחניות, שחסר אצלו הענין ד"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"150, ומשיח יתקן אותם מהמעמד ומצב שבו נמצאים, ועד לסיום הכתוב149: "קהל גדול ישובו הנה".
והרי יעקב הי' כבר מוכן מזמן לקיום היעוד151 "ועלו מושיעים בהר ציון גו'", והמניעה היתה רק מצד זה ש"הילדים רכים גו'"152, אבל עכשיו, בעקבתא דמשיחא, מסיימים את השליחות בהצלחה רבה, ומתוך שמחה וטוב לבב, ע"י עבודתו של כל אחד מישראל בחלקו בעולם, ובצירוף כולם נעשה "קהל גדול", וכולם יחד עולים לציון ברנה, ו"שמחת עולם על ראשם"31.
* * *
כב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול.
* * *
כג. בהמשך להמדובר לעיל (סט"ז) שיש ב' אופני מלחמה, מלחמת מגן ומלחמת תנופה, להרחיב גבול ישראל – הנה אע"פ שעיקר הענין דהרחבת גבול ישראל יהי' בביאת המשיח, שעז"נ153 "ירחיב ה' אלקיך את גבולך", דקאי על ארץ קני קניזי וקדמוני154, הרי כל הענינים שיהיו בימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות155, ובפרט בעקבתא דמשיחא, שאז צריך להיות הענין ד"טועמי' חיים זכו"156.
וזהו ביאור הטעם שבדורות האחרונים ניתוסף בעבודה דהרחבת גבול ישראל – ע"י קירוב בנ"י לאביהם שבשמים, כפי שנעשה בפועל ע"י אלו שהולכים בשיטת רבותינו נשיאינו (כנ"ל סי"ז).
כד. ובפרטיות יותר:
אע"פ שהדין דכיבוש ארצות נוספות להרחיב גבול ישראל הוא דוקא לאחר כיבוש כל ארץ ישראל – הרי גם כאשר כובשים ארץ נוספת קודם כיבוש כל ארץ ישראל, יש לזה דין של כיבוש יחיד, כפי שמצינו בדוד המלך (שיהי' מלכא משיחא) שהרחיב גבול ישראל ע"י כיבוש ארצות נוספות, שכיון שעדיין לא כבש כל ארץ ישראל, הי' לזה דין של כיבוש יחיד157, ולא נעשה ארץ ישראל בכל הפרטים, אבל אעפ"כ הרי זה נעשה שלו לגמרי, וסייע במדה גדולה כו', שהרי בפועל יצא מתחת ממשלת אוה"ע, ונכנס תחת מלכות ישראל.
[ולהעיר מהמבואר בשו"ע רבינו הזקן – שאף שאין בו הלכות מלכים, מצינו בהלכות הפקר כמה פרטים בנוגע למלך158, שלא נמצאו אפילו בהלכות מלכים להרמב"ם – ש"מלך אפילו נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה, קונה אותה .. ואם מכר או נתן .. נקנה להם קנין גמור, אע"פ שלא החזיקו בו לא הם ולא המלך"159, והיינו, שאין צורך בחזקה בנוגע לכל פרט בפני עצמו, אלא מספיקה החזקה הכללית. ואם הדברים אמורים אפילו בנוגע למלכי אומות העולם, בנוגע למלכי ישראל על אחת כמה וכמה].
ומזה מובן גם בנוגע לעבודת כל אחד מישראל,
– שיש אצלו מבחי' דוד, להיותו משבעת הרועים160. וכידוע גם מ"ש במאור עינים161 שנשמת משיח (דוד מלכא משיחא) כוללת את כל נש"י, ובכל נשמה יש ניצוץ משיח. ועפ"ז מתורצת הסתירה בדברי הירושלמי בנוגע לפירוש הכתוב162 "דרך כוכב מיעקב", אם קאי על משיח163, או שקאי על כל אחד מישראל164 (ובודאי אין לומר שזוהי פלוגתא בירושלמי גופא, במכ"ש מהכלל שלא לאפושי מחלוקת אפילו בין בבלי לירושלמי165 ), כיון שבכל אחד מישראל יש ניצוץ משיח166 –
שצריך להיות אצלו סדר העבודה דכיבוש יחיד – בנוגע למלחמת תנופה ברוחניות, לעזור ולהציל מי שנולד יהודי, ו"אע"פ שחטא ישראל הוא"167, אלא שהמחשבה דיבור ומעשה שלו הם כמו של גוים ("גוי'שע"), כך, שהפעולה לקרבו אינה "מילתא זוטרתי", שהרי זה ענין של כיבוש, בדוגמת הפיכת גוי ליהודי!
ובפשטות – שבבוא ר"ה יהי' אצלו הענין ד"תמליכוני עליכם"168 בשלימות, וב"זמן שמחתנו" תהי' אצלו השמחה בשלימות; וכאשר נמצאים במוצאי שמח"ת ורואים שישנם כאלו שהענינים הנ"ל אינם בשלימות אצלם – יש בכחו לפעול זאת באופן של כיבוש יחיד.
ואע"פ שכללות הסדר הוא שתחילה צ"ל "קשוט עצמך", ורק "אח"כ קשוט אחרים"169, שזוהי העבודה ד"ירחיב .. את גבולך" – הרי ידוע מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע170, ש"לא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים כו'", ועכשיו צריכה להיות העבודה באופן ד"חטוף ואכול חטוף ושתי"171.
ומה גם שהסדר ד"קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" הוא רק כאשר מדובר אודות ענין שהוא בבחי' "קשוט", שזהו"ע הקישוטין, משא"כ בנדו"ד, שמדובר אודות ענין שנוגע בפנימיות ובעומק הרבה יותר מאשר ענין הקישוטין, הרי בודאי שצריך לעסוק בזה, ולא להיות בבחי' "חסיד שוטה"172 [כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק: "שוטה" – הוא בודאי, אבל ספק אם הוא "חסיד"...], להתבונן תחילה אם מותר לו להתעסק עמו אם לאו, ובינתיים, תצא נפשו!...
כה. ובנוגע לפועל – שהרי כל ענין צריך לבוא לידי פועל:
כיון שישנם מדינות ועיירות שצריך לפעול בהם, ואין מספיק אנשים שיעסקו בזה – צריכים "מתנדבים" שיסעו בעצמם בשליחות רבותינו נשיאינו למדינה רחוקה ברוחניות, אע"פ שהיא קרובה בגשמיות, ועאכו"כ למדינה שהיא בריחוק בשני הענינים.
ומילוי שליחות זו תהי' הכנה לקיום היעוד שארץ ישראל תתפשט בכל הארצות173, שענין זה יהי' בביאת משיח צדקנו, אבל הדבר תלוי במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) נוגע לומר זאת בגלוי עתה, ומיד למחר יכולים לשלוח ב"פתקא" את השמות של המתנדבים, ואז יבחרו את אלו שראויים לנסוע למדינה ועיר פלונית, ויהי' בהצלחה רבה ומופלגה, ובשמחה וטוב לבב.
* * *
כו. בנוגע174 להמאמר* שהתחלתו היתה בפסוק78 "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'" – הנה:
*) מאמר הראשון דהחודש (ודהשנה)175 , וכן המאמר דסיום וחותם החודש (והיו"ט שבו) בסיום התוועדות דשמח"ת (שהיתה בסיום דש"פ בראשית)176 .
טעם אמירת מאמר זה – שמיוסד על מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר משנת תש"ג (ונדפס בספר המאמרים אידיש177 בשנת תש"ז) – כי, במאמר זה178, אף שנאמר לפני יותר מעשרים שנה, יש בו מענה לשאלת רבים: מהי משמעות המאורעות שאירעו בארץ ישראל בקיץ האחרון.
ראינו במוחש שבעקבות מאורעות אלו נזדעזעו כל בנ"י. כל אחד מישראל, גם מי שנמצא בפינה נדחת בעולם, הזדעזע לגמרי, עד לאיבוד כל מהותו – בשעה שיהודים בארץ ישראל עמדו, לא עלינו ולא עתה, במצב של סכנה; ובא לידי התעלות והתעוררות בשעה שבחסדי ה' היתה הצלה נסית ליהודים בארץ ישראל179.
זעזוע כזה והתעוררות כזו – לא היו אפילו בשעה שאירעו הגזירות וההשמדות ל"ע ול"ע, שלא היו כמותם בדורנו זה, שמאורעות הנ"ל היו בנוגע לששה מליון יהודים, וגזירות ושמדות בפועל רח"ל, ואעפ"כ לא גרמו כזה סוג זעזוע180 כמו שהי' עתה בעקבות המאורעות בארץ ישראל, כשהיתה רק דאגה ופחד (ולא ענין בלתי-רצוי בפועל ח"ו) שלא יקרה מאומה ח"ו ליהודים בארץ ישראל.
ובכן, במאמר הנ"ל ישנו מענה ברור על זה, כדלקמן.
כז. ובהקדמה – שכאן רואים כחם של נשיאי ישראל בהבהרת ענינים כו', שלאחרי זמן תופסים שענין מסויים הוא ביאור (לא רק על ענינים שאירעו בעבר, אלא גם) על ענינים שיהיו בעתיד!
ואין זה דבר פלא – כיון שכל הענינים נלקחים מהתורה, כמאמר181 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכמ"ש בפרשת וזאת הברכה182 בנוגע למשה רבינו: "ויראהו ה' גו' עד הים האחרון", ואמרו רז"ל183 "עד היום האחרון, הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידים ליארע כו'", ומשה רבינו הכניס זאת בתורה.
והענין בזה – שכללות ענין התורה מתבטא בתיבת "אנכי" שבהתחלת עשה"ד (ע"ד מחבר ספר, להבדיל, שכותב בהקדמה או בדף-השער מהי כוונת החיבור) – כדברי הגמרא184 ש"אנכי" ר"ת "א.נא נ.פשי כ.תבית י.הבית", שהפירוש בזה185, שהקב"ה כתב והכניס את עצמו כביכול בתורה186, ולכן, ע"י לימוד התורה "אותי אתם לוקחים"187, וכדאיתא במדרש188 "משל למלך שהי' לו בת יחידה בא אחד .. ונטלה .. לאשתו, אמר לו (המלך) .. כל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי וכו'".
ולכן לא יפלא שבתורה ישנם כל הענינים – "עד הים האחרון" ו"עד היום האחרון", שבזה נכללים כל הענינים שבמקום ובזמן, שזוהי כל המציאות כולה.
וזהו גם מ"ש בנוגע לאור שנברא ביום ראשון, שרואין בו "מסוף העולם ועד סופו"189 – "היכן גנזו בתורה" (כמובא בתורת הבעש"ט)190, כך, שיש בתורה כל הענינים מסוף העולם ועד סופו, לא רק במקום, אלא גם בזמן.
וכשם שהקב"ה כתב והכניס את עצמו בתורה, ועל ידה לוקחים אותו – כן הוא גם בנוגע למשה (שהתורה נקראת על שמו191 ), שהכניס בתורה את כל הענינים, ועי"ז לוקחים אותו.
וכיון שצדיקים דומים לבוראם192 – הנה כן הוא גם בנוגע למאמרים של נשיאי ישראל.
ולכן, לא יפלא שבמאמר שנאמר לפני יותר מעשרים שנה, ישנו פירוש על ענינים שאירעו בזמנים האחרונים.
כח. במאמר הנ"ל מדובר אודות שתי נבואות אודות שני ענינים של שופר שיהיו באחרית הימים:
בימי הגלות האחרונים193, קודם אתחלתא דגאולה (שהרי סיום הגלות, ולאחרי' הגאולה וקיבוץ גלויות, יהיו רק ע"י משיח צדקנו, כפס"ד הברור של הרמב"ם ביד החזקה)194 – הנה בתור הכנה לגאולה האמיתית ע"י משיח צדקנו יהיו שני ענינים של שופר.
ובהקדים:
המשמעות של השופר בחיי האדם היא – התעוררות וזעזוע חזקים, אפילו כאשר לא מבינים בשכל מהי הסיבה לכך, וכמ"ש195 "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (בתמי').
וכיון שבזמן הגאולה יהי' שינוי יסודי ועיקרי בעולם, לא רק אצל בנ"י, אלא גם אצל אינם יהודים, להבדיל, שהרי אז יקויים היעוד196 "לתקן עולם במלכות שד-י", וגם אלו שאפילו אז יהיו במעמד ומצב של "זרים", יהיו מוכנים לרעות את צאנם של ישראל197 – יש צורך להכין את העולם למעמד ומצב זה, ובפרט בנוגע לבנ"י, שאצלם יקויים היעוד77 "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", וכדברי רש"י74 ש"הוא (הקב"ה) עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו".
והכנה זו נעשית ע"י שני ענינים של שופר – מאורעות מזעזעים שיזעזעו את העולם בכלל ואת בנ"י בפרט בכדי להכין אותם לגאולה.
שתי הנבואות הם אודות שתי תקופות שונות בענין ההכנה לגאולה:
(א) נבואת זכרי'198 – "ואדנ-י הוי' בשופר יתקע והלך בסערות תימן", (ב) נבואת ישעי'78 – "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".
זכרי' ניבא אודות תקופה קודמת שבה יהי' ה"שופר" הקשור עם מלחמות סוערות בין אומות העולם שיגרמו מהפכות בסדרי העולם הקבועים, וחבלי משיח נוראים רח"ל אצל בנ"י, שיזכירו אפילו להרחוקים שהם יהודים.
ואילו ישעי' ניבא אודות תקופה שלאח"ז199, שתהי' קרובה יותר לביאת המשיח, שאז יהי' "שופר גדול" – זעזוע חזק אצל כל בנ"י, אפילו הרחוקים ביותר (במובן הרוחני), שיזדעזעו ויתעוררו ע"י קריאת הקירוב האבהית שהשי"ת קורא לבנ"י, שתכליתה לפעול זעזוע גם אצל "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים",
– שהם ב' האופנים בהשפעה הבלתי-רצוי' של הגלות על בנ"י200 : גלות שנקראת בשם "אשור", מלשון אושר, שזוהי הגלות במדינות שבהם יש חופש ורווחה כו', כפי שהיתה ההנהגה בארץ אשור כפשוטו, וכתוצאה מזה יש כאלו ש"נאבדים" רח"ל מיהודים ויהדות בגלל השיקוע ב"לוקסוס" ותאוות; וגלות שנקראת בשם "מצרים", שמסמלת את הסבל והצער של שעבוד הגלות, כפי שהיתה ההנהגה בארץ מצרים כפשוטו, וכתוצאה מזה יש כאלו ש"נדחים" רח"ל מיהודים ויהדות –
זעזוע שיפעל ביטול מציאותם ("זיך פאַרלירן"), כדי שהדבר יבוא לידי ביטוי בכך ש"השתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" – התמסרות עמוקה להקב"ה לקיים מצוותיו מתוך יראת שמים שלימה201, ועד לקיום היעוד "והשתחוו .. בירושלים" כפשוטו – שכל בנ"י יגאלו מהגלות, וע"י משיח צדקנו יבואו להר הקודש בירושלים.
כט. ובכן:
התקופה הראשונה, שבה התקיימה נבואת זכרי' – היא התקופה של מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר, מלחמת העולם השני', שאז הורעד העולם כולו במלחמות סוערות, ובנ"י סבלו חבלי משיח קשים ביותר.
ובפרטיות יותר:
מלחמת העולם הראשונה פרצה בעקבות הריגת אדם אחד, וכתוצאה מזה התחילה מלחמה שהקיפה והבעירה את העולם כולו.
ומלחמת העולם השני' התחילה ע"י אדם שלא הי' ראוי לשום דבר, ללא מעלות כלל – מציאות של העדר ("אַ גאָרניט") בכל המובנים, ובתחילה, אפילו חוצפה לא היתה לו – כידוע ההיסטוריא שלו. ואעפ"כ, נפל פחד על יותר משמונים מליון אנשים באותה מדינה שקיבלו את מרותו לחלוטין, וכן על העולם בכלל, שאף שידעו בבירור שהוא רוצה ומתכונן לבלוע את כל העולם רח"ל, התייראו לעצור אותו.
בשתי מלחמות אלו הורעד העולם כולו בסערות מלחמה נוראות, והסיבות שגרמו למלחמות אלו היו לגמרי שלא ע"פ שכל, אלא ש"לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו"202 ; הי' זה "אדנ-י הוי'" ש"בשופר יתקע והלך בסערות תימן" – סערת מלחמות שהרעידו את העולם, והכינו אותו במדה מסויימת לשינויים שיהיו בגאולה ע"י משיח.
והתקופה השני' התחילה במאורעות של הקיץ האחרון בארץ ישראל, שגרמו לזעזוע אצל כל בנ"י (כנ"ל סכ"ו), שמשמעותם היא – התחלת התגשמות נבואת ישעי' הנביא אודות ה"שופר גדול"!
במאורעות אלו התחילה תקופה חדשה בהכנת בנ"י לגאולה ע"י משיח צדקנו, אשר, מבלי הבט על כך שנמצאים עדיין קודם אתחלתא דגאולה [שהרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", וכל זמן שלא מתקנים את "חטאינו", את הסיבה, ישנו עדיין המסובב, שנמצאים עדיין בגלות, אפילו בארץ ישראל203 ]194, נכנסנו לתקופה חדשה – שהקב"ה מצדו קרא לכל בנ"י, קריאה אלקית לנשמה האלקית שיש בכל אחד מישראל, אפילו "האובדים והנדחים", והצליח לזעזע אותם ע"י ה"שופר גדול", וממתין למענה של בנ"י על קריאתו, עי"ז שבנ"י מצדם ינצלו את ההתעוררות כו' להתמסרות להקב"ה ולהתחזקות בקיום התומ"צ.
ואילו זכינו והיינו מנצלים כדבעי את הרגע של הזעזוע כו' – הי' משיח בא מיד, ומוציא את כל בנ"י מהגלות; אבל לדאבוננו לא זכינו עדיין לכך, ולכן ממתין הקב"ה עתה שברגע זה ינצלו את ההתעוררות כו', כדי להתחזק בשמירת התומ"צ, באופן ש"ובאו גו' והשתחוו לה'204 בהר הקודש בירושלים", במובן הרוחני, וגם כפשוטו205, ע"י משיח צדקנו, שיוציא אותנו מהגלות ויביא אותנו אל הגאולה השלימה, בקרוב ממש.
* * *
ל. בהמשך להאמור לעיל אודות ההתעוררות של בנ"י, אפילו ה"אובדים" וה"נדחים", בעקבות הנסים הגלויים למעלה מהטבע לגמרי שאירעו לאחרונה, והצורך לנצל את ההתעוררות באופן שתבוא לידי ביטוי בלימוד התורה וקיום המצוות בחיי היום יום – הנה כיון שהיצה"ר משתדל ביותר למנוע את קירובם של בנ"י לתומ"צ, הרי הוא מנסה לקרר ולבטל את ההתעוררות גופא, ע"י טענות שונות:
יש כאלו שבא אליהם לבוש באיצטלא דרבנן, וטוען, שע"פ תורה לא יתכן שההצלה והנצחון היו נסים מן השמים; כיון שאירעו הדברים ע"י פלוני כו', הרי זה מסטרא דשמאלא רח"ל206.
וטענתו היא לא רק בנוגע להצלה והנצחון, אלא גם בנוגע להתעוררות של בנ"י, שגם היא מסטרא דשמאלא רח"ל, באמרו, שאילו היתה זו התעוררות אמיתית מצד הקדושה, היו כולם צריכים להיות מיד שומרי תומ"צ.
ובפני אחרים טוען, שההצלה והנצחון היו בכח עצמם – "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"207. אמנם בשעת מעשה, באותם ששה ימים, התפלאו כולם איך הי' יכול להיות מאורע כזה, ולא הי' להם שום הסברה בשכל, והי' אצלם בפשיטות גמורה שזהו נס מהקב"ה; אבל מיד לאחרי זמן קצר, באו "חכמים" (כפי שהיו אומרים פעם: "חכמי ליזשאַנקע"208 ) והתחילו לחפש ביאורים, ולטעון שזהו "כחי ועוצם ידי", ובאמת היו יכולים לעשות יותר טוב... ועד לטענה "אני אלקה"!... ומיד נמצאים גם אלו שרודפים אחריהם ("נאָך-לויפער'ס") ועונים "אמן", "אמן ואמן", ומדפיסים ומפרסמים את הדברים.
מאורע זה הי' באופן ש"אנו אין לנו אלא להשען על אבינו שבשמים"209, ו"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"210 – לא ע"י כלי נשק וכלי זיין, אלא "שם ה'", והיתה אתערותא דלעילא כזו שפעלה ענין של השתחוואה ("והשתחוו לה'"), ועד שעשו דברים כאלו שלא היו שייכים לעשותם; ולאחרי כל זה, הנה כשמחפשים דרכים להביא זאת לידי פועל – בא היצה"ר וטוען: למה לך לומר שזהו נס מן השמים – תמצא ביאור שזוהי פעולה שלך!
גוי, להבדיל, לא יעלה על דעתו סברא כזו שהנצחון הוא בכח עצמו, כיון שזהו דבר שאין לו מקום בשכל; אבל יהודי שיש לו בחירה חפשית – שהרי הקב"ה נותן לו כחות בלתי מוגבלים – יכול לבחור להשלות את עצמו ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אף שזהו היפך הנראה לעינים.
אמנם, כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, הנה מבלי הבט על כך שיהודי יכול לבחור בההיפך ח"ו, הרי הוא נותן את הכח שיהי' "ובחרת בחיים"211, עי"ז שיוכלו לראות את האמת. וכן בנדו"ד, שהקב"ה נתן את האפשרות להבחין ברמאות ("פאַלשקייט") שבטענותיו של היצה"ר.
לא. ובפרטיות:
בנוגע לטענה שענין זה הוא מסטרא דשמאלא רח"ל – הנה נוסף על עצם הענין שאין מקום לומר שההצלה של מספר גדול של בנ"י, כ"י, והצלת ארץ הקודש, תבוא מהלעו"ז, הרי הראו מלמעלה את גודל ההתעוררות שנעשה ע"י הנצחון.
ומובן שאין מקום להקשות מדוע לא נעשו מיד שומרי תומ"צ – שהרי ידוע שהכוונה העליונה היא שהעבודה תהי' בכח המטה, והאתערותא דלעילא היא רק הכנה ונתינת כח לעבודה שמלמטה.
ובנוגע לטענה ד"כחי ועוצם ידי" – הנה נוסף על האמור לעיל שבשעת מעשה הודו כולם שאין לזה הסבר ע"פ טבע, הרי גם לאחרי שיש כאלו שמשלים את עצמם שהי' זה ע"פ טבע, השאיר הקב"ה חלק מסויים שלא נגמר, שעי"ז יבינו שגם שאר החלקים הם מעשה הקב"ה, כדלקמן.
לב. ובהקדים מ"ש בגמרא במסכת ב"ב212 : "עולם לאכסדרה הוא דומה (שאין לה דופן רביעית), ורוח צפונית אינה מסובבת", ובילקוט שמעוני213 מוסיף לבאר טעם הדבר: "לפי שאמר (הקב"ה), כל מי שאומר אני אלקה, יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי".
ולכאורה אינו מובן214 : איך יתכן מציאות כזו שיהי' שוטה ופרא-אדם שיאמר "אני אלקה"?! – כולם יודעים מתי נולד, וזוכרים שלמד ב"חדר" (וגם קיבל מלקות...), ואיך יתכן שלפתע יתחיל לטעון "אני אלקה", עד שהראי' היחידה לדחות את טענתו היא ש"יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי"?!...
ומכאן רואים שבחירה חפשית אין לה הגבלות; מצד כח הבחירה יכולים לדמות גם שטות הכי גדולה, כמו "אני אלקה"!
זהו אמנם דבר חריג ("אַ אויסנאַם"), אבל, כיון שענין הנ"ל נאמר בתורה, מלשון הוראה215, שעל הרוב תדבר216, עכצ"ל שדוגמת זה שייך אצל רוב בני אדם:
כשם שבנוגע לבריאת העולם – הנה אע"פ שברור הדבר שזהו רק בחיק הבורא, מ"מ, יכול מישהו לטעון שגם הוא יכול לברוא (וצריכים להביא לו ראי' מזה שאינו יכול לגמור הפינה שהניח הקב"ה), כן הוא גם בנוגע להנהגת העולם, שגם כאשר רואים הנהגה נסית, יכולים רוב בנ"א לדמות ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (כאמור, שכח הבחירה אין לו הגבלות).
[וכיון ששקר אין לו רגלים217, עכצ"ל, שיש לזה יסוד באמיתת הענינים:
נוסף לכך שמצינו שיהודי "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"218, מצינו יתירה מזה – שיהודי יכול לברוא עולמות, כדאיתא במדרש219 "מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות";
וכן בנוגע להנהגת העולם – מצינו שבכחו של יהודי לשנות את המציאות, היפך הטבע, כדאיתא בירושלמי220 על הפסוק221 "לא-ל גומר עלי", שע"י פסק בי"ד בתולי' חוזרין. וכן אמרו רז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"222, ויתירה מזה: "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"223.
אלא שזהו רק יסוד, אבל הטענה עצמה היא טענת שקר – כי, הכח של ב"ד לשנות את המציאות הוא רק ע"י פס"ד ע"פ תורה. וכן הענין ד"צדיק גוזר כו'" "וצדיק מבטל", הרי זה באופן שהצדיק אינו מציאות לעצמו, וכל הענינים שאומר הם ע"פ תורה. ולהיותו צדיק, אינו טוען "אני אלקה", בידעו שאין זה הכח שלו, אלא כחו של הקב"ה; אבל כאשר נעשה בעצמו "מאן דאמר" ("ער ווערט אַליין אַ זאָגער"), ואינו מתחשב עם התורה, אלא פוסק כרצונו, ומתחיל לטעון שהוא מציאות לעצמו, "אני אלקה" – הרי זו הוכחה ששוב אינו צדיק!
ואף שבמשך כל שנותיו הי' צדיק – הרי ענין הצדקות אינו לצמיתות, כפי שמצינו224 גבי יוחנן כה"ג, ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה – וא"כ הי' צדיק גמור, דאל"כ לא הי' יוצא בשלום ביוהכ"פ מקדש הקדשים225 (או שלא הי' מוציא שנתו226 ) – ולבסוף נעשה צדוקי!... וא"כ, יכולה להיות מציאות כזו שבמשך כל שנותיו הי' צדיק גמור, ואעפ"כ, כשמתחיל לדמות שהוא מציאות לעצמו, ועד שאומר "אני אלקה", שוב אינו צדיק].
וכשם שבנוגע לבריאת העולם הניח הקב"ה "רוח פינת הצפון .. (ש)לא גמרו"213, באמרו, "כל מי שאומר אני אלקה, יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי", שעי"ז יהי' ניכר לכל שהבריאה היא רק בחיק הבורא – כך גם בנוגע להנהגת העולם, שכאשר הקב"ה מראה הנהגה נסית שלמעלה מהטבע, משאיר תמיד פינה לא גמורה, שביחס לפינה זו מוכרחים להודות שזהו ענין שהוא רק ביכולתו של הקב"ה (כיון שרואים שאין ביכלתם להתמודד על זה), בכדי שעי"ז יגיעו למסקנא האמיתית ("כאַפּן זיך צום שכל") שגם החלק שכבר נגמר לא הי' בכח עצמם, אלא נס מהקב"ה.
לג. ובנוגע לעניננו:
למרות שבמשך ששת הימים הנ"ל הראה הקב"ה נסים גלויים שאין להם מקום בטבע – הרי עדיין לא נסתיים הענין.
ולכאורה אינו מובן: כיון שבלאה"כ לא התחשבו עם הגבלות הטבע, היו יכולים לסיים את הענין?
אך הביאור בזה – שבכוונה השאירו זאת מבלי לסיים, בכדי ש"כל מי שאומר אני אלקה, יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי"!...
ומובן, שאין הכוונה בזה להעניש מישהו ח"ו, אלא אדרבה – להחזיר למוטב אפילו מי שטוען אני אלקה, שכן, כשיראה שג' צדדים נגמרו, ונשאר צד אחד שאין ביכלתו לסיים, אזי יתעורר ויחזור למוטב.
ובכדי להקל יותר את הנסיון – הראה הקב"ה שהפינה שנשארה היא דוקא "רוח צפונית", בכדי להדגיש שזהו ממש אותו ענין המבואר ביל"ש הנ"ל.
וכאשר יתחילו להבין שאין זה "כחי ועוצם ידי" ח"ו, אלא ע"י הקב"ה, אזי יגמור הקב"ה גם את ה"רוח צפונית", ויקויים היעוד "לםרבה המשרה"227, מ"ם סתומה מכל הצדדים228.
ותמורת הענין ד"מצפון תפתח הרעה"229, יקויים היעוד230 "אומר לצפון (לרוח צפון) תני וגו'" (תן את ישראל הפזורים שמה).
וכך מתבטלת הגלות, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר231 שהקב"ה שורף את כתלי הגלות, ובאה הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש ובעגלא דידן, בטוב ובחסד וברחמים.
* * *
לד. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר232 בנוגע לפסח שני, שענינו הוא – "עס איז ניטאָ קיין פאַרפאַלן" (אף פעם לא אבוד), ויכולים תמיד לתקן. אפילו מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, ואפילו "לכם", שמצב זה הי' ברצונו, אעפ"כ יכולים לתקן.
וענין זה הוא (לא רק בנוגע לקרבן פסח, אלא) גם בכל המצוות – שהרי ידוע233 שבכל מצוה ישנה התכללות כל המצוות, שלכן אמרו חז"ל234 ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה", כיון שע"י העסק במצוה אחת הרי הוא מקיים במקצת גם את המצוה האחרת שנפטר ממנה.
וע"ד ענין ההתכללות שישנו אצל בנ"י, שלכן יכול אחד מישראל להוציא את חבירו ידי חובתו, מצד ענין הערבות. וכן הוא גם בתורה, שהיא בדוגמת האדם, כמ"ש235 "זאת התורה אדם", ולכן יש גם בה ענין ההתכללות.
ומזה מובן גם בנוגע לנקודה שמצינו בקרבן פסח, שאף פעם לא אבוד, ויכולים תמיד לתקן – שנקודה זו ישנה גם בכל המצוות.
ובנוגע לעניננו:
בהמשך להמדובר לעיל (סכ"ט) שלא ניצלו את שעת הכושר כדבעי – יש להבהיר שאין זה אבוד, אלא יכולים תמיד לתקן.
[ואע"פ שבדרך כלל קשה לפעול ענין מסויים לאחרי שכבר עברו הרגעים הראשונים, שלכן אמרו חז"ל236 "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", שאז יתקבלו הדברים באופן הראוי – הרי אין פירוש הדברים שלאחרי שעבר משך זמן שוב אי אפשר לפעול את הענין, כי אם שקשה יותר לפעול זאת].
*
לה. בהיות237 שהגיעו אלי כמה שאלות ו"טענות" בנוגע לההתעוררות דמבצע תפילין238, ובהיות אשר טענות אלו יכולים לפעול ח"ו חלישות באלו העוסקים בזה, לכן אף שאין דרכי להכנס בויכוחים239, הנני בזה להשיב על השאלות.
שאלה א:
מדוע נבחרה מכל התרי"ג מצוות – מצות תפילין דוקא?
מענה240 :
א) בתחילת ההתעוררות עד"ז241, הדגשתי בפירוש שהטעם לההתעוררות במיוחד ע"ד מצות הנחת תפילין242, מיוסד הוא על דברי רז"ל243 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך210 .. אלו תפילין שבראש". ומכיון, אשר דרישת השעה אז (בתחילת הזמן דמבצע תפילין) היתה במיוחד שתפול עליהם אימתה ופחד כו', יראת עמי הארץ מפני בנ"י, שלא ירעו ח"ו לישראל, לכן עוררתי אודות מצוה זו. וכאמור, נימוק זה הדגשתי בפירוש מיד בתחילת ההתעוררות, ובמילא, לפלא השאלה עד"ז.
וליתר ביאור:
כל מצוה ומצוה, נוסף על עיקר ענינה שהיא ציווי הקב"ה (וצריך לקיימה מצד קבלת עול מלכות שמים, וכנוסח ברכת המצוות: "ברוך כו' מלך העולם כו' וציוונו כו'"), יש בה גם סגולה מיוחדת. וכאשר אדם זקוק לאיזה ענין במיוחד, מחפש הוא ומשתדל הוא ביותר באותה המצוה שיש בה סגולה זו הזקוקה לו.
ואת"ל, הרי מפורש הוא בחז"ל244 : "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני כו' הרי זה צדיק גמור". ולכאורה למה פרט במחז"ל זה – המצוה, והול"ל האומר אקיים מצוה זו בשביל כו', ולמה נקט מצות צדקה דוקא?
[אין לומר שרק במצות צדקה "האומר בשביל כו' ה"ז צדיק גמור" (כיון שלהעני אין נפק"מ) – כדמוכח ברש"י ותוס' שמשווה זה לכל המצוות].
אלא מכיון שרוצה הוא "שיחי' בני", משתדל הוא באותה המצוה שיש בה סגולה זו – שבמצות צדקה אמרו רז"ל245 : "אמר הקב"ה נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו פרנסה והחיית אותו כו' למחר בנך או בתך באין לידי חולי ולידי מיתה כו' ומציל אני אותם מן המיתה כו'", ולכן, כשרוצה שיחי' בנו, בחר בקיום מצות הצדקה.
וכ"ה בנדו"ד, מכיון שהוזקקו במיוחד לפעול על עמי הארץ שייראו מישראל, לכן בקשתי ועוררתי ועוררתי עוה"פ ועוה"פ על ההשתדלות לזכות את ישראל במצות תפילין, כי הובטחנו שע"י קיום מצוה זו יהי' "ויראו ממך".
ומכיון ש"כל ישראל ערבים זה בזה"246 (בנוגע לעונש, ומכ"ש – בנוגע לשכר, כי מרובה מדה טובה ממדת פורעניות247. וראה לקמן שאלה ב'), לכן הכרזתי על ההשתדלות לקיום מצוה זו, לא רק בין בנ"י הנמצאים באה"ק תובב"א הזקוקים במיוחד ל"ויראו ממך", אלא גם בין בנ"י הנמצאים בחו"ל, כי קיום מצות תפילין של כל אחד מישראל, בכל מקום שהוא, בכחה לפעול "ויראו ממך" בנוגע לכל ישראל.
ובפרט בנדו"ד – שיראת או"ה שהתנכלו לאה"ק – תלוי' היתה בהיראה מפני בנ"י של או"ה שבמדינות אחרות. וק"ל.
ב) זמנה של המלחמה, שאז היתה ההתעוררות דמבצע תפילין, הי' ימים אחדים לפני זמן מ"ת248. ובהיות אשר בכל שנה ושנה, כל הענינים חוזרים וניעורים מעין שהיו בפעם הראשונה249, הרי מובן אשר גם בשנה זו, בהימים הסמוכים לזמן מ"ת, צ"ל מתעורר במיוחד הענין והחיוב דלימוד התורה250. ובמצות תפילין אמרו רז"ל251 "קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה".
ג) בזמן מ"ת – נצטוו בכל המצוות252 וקבלום עליהם בהקדמת נעשה לנשמע253. ובמצות תפילין אמרו רז"ל254 "הוקשה כל התורה כולה לתפילין" (שהכוונה הוא למצוות התורה255, עיי"ש), ועד שילפינן מהיקש זה הלכות ודינים בכמה וכמה מצוות.
(ואף שגם בעוד מצוות מצינו עד"ז, וכמו במצות ציצית, שאמרו רז"ל256 שקולה היא כנגד כל המצוות כולן, וכן בצדקה257, שבת258 וכו' – הרי אינו דומה שקולה להוקשה259. ואינו דומה כשכנ"ל, מההיקש למדין הלכה למעשה כבמצות תפילין).
לו. שאלה ב260 :
מהו גודל התועלת כשיצליח המשתדל ויהודי אחד יניח תפילין פעם אחת, והכי בשביל הנחת תפילין פעם אחת, כדאי להשתדל בהשתדלות גדולה?
מענה:
א) אדרבא – ישתדל עם רבים מבנ"י ורבות פעמים.
ב) פסק דין מפורש ברמב"ם137: "צריך כל אדם שיראה עצמו כו' כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב כו', עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה כו'". ומי שמקבל עליו פס"ד הרמב"ם בזה – בטח ישתדל באופן המתאים לפעולה המכריעה את כל העולם כולו לכף זכות וגורמת תשועה והצלה כו'.
ג) "קרקפתא דלא מנח תפילין", יש לו דין מיוחד261. ופס"ד ברור ברמב"ם262, דהיינו "שלא הניח מעולם". ז.א. שע"י שמניח תפילין פעם אחת יוצא הוא מסוג זה. ואף שבכמה ראשונים הלשון קרקפתא דלא מנח תפילין (סתם – בלי תיבת מעולם), ומפרשים באופן אחר, הרי כנ"ל – בנוגע לדינא – פס"ד ברור הוא ברמב"ם – "מעולם" (וכנראה שכן הוא גירסתו בש"ס). וכן הוא בר"ח, רי"ף (אבל ראה שם ברא"ש), בעיטור263 בשם תשובות הגאונים ועוד.
ד) דבר משנה הוא264 "מצוה גוררת מצוה". וע"י שפועלים שיהודי יניח תפילין פעם אחת, הרי מצוה זו גוררת עוד מצוה וכו'. וכל הטועה בדבר משנה, אין כאן דין כלל (ואפילו הם רבים ומומחים265 ).
לז. שאלה ג:
לכאורה אסור להשתדל עם החפשים להניח תפילין, כיון שתפילין צ"ל גוף נקי ויזהר מהרהורים כו'266, ואמרו רז"ל267 "שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהורי עבירה כו'"?
מענה:
א) אין שום יסוד לומר ולחשוש אשר אלו הרחוקים לע"ע מקיום התומ"צ, וכשמציעים להם ומבקשים אותם מניחים תפילין – הנה דוקא ברגעים אלו יהרהרו כו'.
ב) אפילו באם הי' איזה מקום לחשוש עד"ז, הרי פירש המג"א268, ואדמו"ר הזקן הביאו לפסק הלכה269 : "והוא שידוע לו בודאי שא"א שלא יהרהר, אבל מספק לא ימנע ממצות תפילין".
ג) אמרו חז"ל אשר מטבע האדם שדבר חדש הכל רצין לקראתו270, ו"פוק חזי מאי עמא דבר"271. שמזה מובן שכשרואה אדם חידוש, ובפרט כשבעצמו עושה דבר אשר חידוש הוא אצלו – בעת מעשה עכ"פ כל מחשבתו הוא בהחידוש. ואלו שאין רגילים במצות תפילין, פשוט הוא אשר מחשבתם בעת מעשה היא ע"ד התפילין272.
ד) כתב הסמ"ג273 : "אין לך רשע שלא יהא ראוי לתפילין274, ק"ו מס"ת שהוא מקודש יותר כו', והכל אוחזין בס"ת בשעת תפלה, שהכל יכולין להתנהג בטהרה בשעת תפלה". ואין לפרש שהסמ"ג מדבר בנוגע לרשע בענינים מיוחדים, שהרי מפרש ש"אין לך רשע שלא כו'". וכן מוכח בלשונו שם לקמן עיי"ש. כן ברורה כוונתו מהראי' שמביא "ק"ו מס"ת כו' והכל אוחזין בס"ת כו'" – והאומנם ימצא מי שיאסור למי שהוא מבנ"י – הרוצה בזה – לאחוז בס"ת?!
נוגע במיוחד לעניננו מש"כ הסמ"ג273 – עפ"י הכלל בדין ובהלכה למעשה – אשר "מעשה רב"275, מעשה הסמ"ג בעצמו אשר דרש בנוגע לתפילין והוכיח ודיבר "בגליות ישראל" "בספרד כו' וכן בשאר ארצות", ולפני כאלו שרק ע"י דבריו "קבלו כו' מצות תפילין מזוזות וציצית".
בעת שהכרזתי ע"ד מבצע תפילין276, לא רציתי להביא דברי הסמ"ג בכלל, וכן לא מש"כ שם "יותר חפץ הקב"ה באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק, ועיקר תפילין נצטוו להיות זכרון לרשעים וליישרם דרך טובה כו'" – כי אין זה שייך כ"כ לנדו"ד. כי בזמננו רובם ככולם של אלו הרחוקים לע"ע מתומ"צ הם בסוג וגדר תינוק שנשבה כו'.
ה) כתב החינוך277 : "המחמירים בקדושת המצוה (דתפילין) ומניאין לב ההמון בדבריהם מהתעסק בה, אולי כוונתם לטובה, אבל כו' היא רעה רבה, ואם ידעת כי יסמכו כו' על מעשה שנזכר בירושלמי כו', לא כן ביתי כו', מצוה גוררת מצוה כו'", עיי"ש.
לח. שאלה ד278 :
כתב העט"ז279 – לאחר שביאר כוונת מצות תפילין כמש"כ בשו"ע שם ובזהר – "אם אינו יודע הכוונה, נמצא התפילין במוח ובזרוע כמו אבנים ח"ו". וא"כ מה תועלת להשתדל בהנחת תפילין ע"י אלה שאין יודעים הכוונה?
מענה:
א) מפורש בשו"ע280 דהא דמצוות צריכות כוונה, ואם לאו לא יצא, היינו כוונה לצאת ידי חובתו בעשיית אותה מצוה, ותו לא. ופשיטא שאין העט"ז חולק על כהנ"ל (והרי מוכרח הוא בסוגיות הש"ס ומפורש ברש"י וכו') וח"ו לומר דאשתמיטתי' כ"ז.
וכוונתו – דכיון שאינו יודע הכוונה (שהיא תוכן הכתוב בפרשיות תפילין והרמזים שבהם וכו'), הרי זה (בנוגע אליו) כאילו היתה מצות תפילין באבנים ח"ו. [ועד"ז במש"כ בבאר מים חיים281 דמי שאינו מכוון במחשבתו ה"ה כמונחים על הכותל והגג – כי אז (בלי מחשבת האדם) היד והראש הם בדוגמת כותל וגג, ולא הוה קיום מצוה בשלימות]. אבל, כנ"ל, פשיטא שאין כוונתם לומר שמי שאינו יודע הכוונה אינו מחוייב במצות תפילין, ולא עוד אלא בודאי ובודאי שכרו גדול, כי מצוה הוא עושה.
ואל תתמה על הלשון דעט"ז וכו' – כי גדולה מזה מצינו בכ"מ, מלשון המשנה282 "לא יצא ידי חובתו"283, ועד ללשון אדמו"ר האמצעי284 "ולא די במעשה הטבילה (במקוה) עצמה בלתי כוונה בביטול285 רוחני דהיינו במסנ"פ"286, אף שמשנה מפורשת היא דנדה שאנסה חברתה וטבלה טהורה, ובתרומה נמי אכלה287.
ב) מדייק המג"א288 בדברי השו"ע שם, והביאו אדמו"ר הזקן לפס"ד289, דלחומרא אמרינן מצוות אין צריכות כוונה. ועפי"ז, אפילו באם היתה מציאות שידעו ברור שגם הכוונה כללית לעשיית מצוה לא יתכוון, מחוייבים להשתדל שיניח תפילין. ומכש"כ וק"ו מצוה (תפילין) שבמעשה מספה"ע (דבי' קעסיק המג"א) שהיא בדיבור.
ג) באו"ח290 ישנו פס"ד הלכה למעשה בנוגע לתפלה, שצריך לחשוב "כאילו שכינה כנגדו כו' ויחשוב291 קודם התפלה מרוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו" [ובעוה"ר אין איש מרעיש ואפילו לא מעורר עד"ז, ורק אנשים מעטים עושים כן ג"פ בכל יום, קודם תפלת שחרית מנחה וערבית292 ]. והכי יעלה על לב מי שהוא למנוע בשביל כך מהשתדלות במצות התפלה ח"ו?!! – אף שפס"ד הנ"ל מקורו המשנה293 ולשונה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (דלאו לכתחילה משמע294 ).
*
לט. עד כאן התשובות על הטענות שקבלתי. ובנוגע לעצם הענין, הרי כל טענות הנ"ל הרי הם בגדר חשש, וא"א לדחות משום חשש מצות עשה של תורה ("הוכח תוכיח את עמיתך"295 ) שספקה לחומרא296. ומצוה זו הרי כל אחד מישראל מחוייב בה, ו"אפילו מאה פעמים"297 באיש אחד, להשתדל אשר גם הוא ילמוד תורה ויקיים מצוות. ואמרו רז"ל246 "כל ישראל ערבים זה בזה".
ואלו הטוענים ומתנצלים על העדר הפעולה בהנ"ל, כי לדעתם ספק אם תועיל השתדלותם – כמה תשובות בדבר:
א) המצוה ד"הוכח תוכיח את עמיתך" ענינה הוא – עצם ההוכחה וההשתדלות שיקיים תומ"צ. וגם אם לא תפעול ההשתדלות שלו, הרי בעצם מעשה ההוכחה קיים את המצוה (וע"ד בדיקת חמץ, אשר גם כשאינו מוצא חמץ, יצא מצות הבדיקה298 ). וכשאינו משתדל – ביטל מ"ע של תורה. ולא עוד אלא שהמצוה היא אפילו כשבודאי יודע שלא ישמע לו299.
ב) אפילו באם ענינה של ההוכחה היתה רק כשמצליח ע"י הוכחתו300, מ"מ, הרי אינו ודאי שלא יצליח, ואפשר שע"י השתדלותו יצליח, ומכיון ש"הוכח תוכיח את עמיתך" היא מ"ע מדאורייתא, הרי "ספיקא דאורייתא לחומרא"296.
ג) כל טענה זו היתה לה מקום רק עד תחלת ההשתדלות במצות תפילין. אבל כשעבר יום הראשון דפעולה זו, וראו במוחש אשר מאות אנשים שדברו אתם שיניחו תפילין, נענו כולם למצוה זו, ורק מתי מעט סירבו, הרי יצא הענין מגדר ספק.
[אפילו את"ל דמצות הוכח תוכיח הוא רק בנוגע לעמיתך ש"אתך בתומ"צ"301, ולא רק בנוגע לאונאתו תנאי הוא (וצע"ג בזה302 ) – הרי מפורש בשבת303, דאפילו צדיקים גמורים מחוייבים למחות (תוכחה304 ) ברשעים גמורים, ועד כדי כך – שנתפסים כו' באם לא מיחו].
– נוסף לקיום מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", הענין דערבות, מצות "ואהבת לרעך כמוך"141 (שאינו דוקא במי שאתך בתומ"צ305 ), הענין דיראה את העולם כולו שקול ומצוה אחת תכריע לכף זכות ותביא תשועה והצלה, כנ"ל פס"ד הרמב"ם – הרי כמאמר רז"ל306 "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב", ראו במוחש אשר ההשתדלות לזכות בנ"י במצות תפילין, הוסיפה חיות ואור באלו שהשתדלו בחביבות מצוה וטרחתה בכלל ובמצות תפילין בפרט.
ויהי רצון אשר מהם יראו וכן יעשו רבים וגם שלמים, אשר כאו"א ישתתף במבצע תפילין307, ובכל פעם שעוד אחד מבנ"י יניח תפילין, יכריע עי"ז את כל העולם כולו לכף זכות, ויקרב קץ גלותינו ויחיש גאולתנו,
(ראה מדרש תהלים308 עה"פ309 "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו", שקאי על תפילין ש"י ותפילין ש"ר – כי כאשר "רגשו גוים ולאומים יהגו ריק"310, צריכים התחזקות יתירה במצות תפילין),
גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
מ. כנהוג בכל שנה – ובעזה"י יהי' כן גם בשנה זו – לערוך כינוס תורה לאחרי יו"ט, בהשתתפות האורחים ותושבי המקום וכו'. וההשתתפות שלי (אף שמסיבות שונות אינני יכול להשתתף בגופי) היא ע"י הענינים בנגלה דתורה שנאמרים בהתוועדות311.
מהענינים בנגלה שנזכרו בהתוועדויות1 – שיש כמה סוגים של שמחה,
ובפרטיות: (א) שמחה כללית שיש בכל מצוה – שמחה של מצוה, (ב) שמחת יו"ט, "מועדים לשמחה", (ג) השמחה של חג הסוכות, "זמן שמחתנו", (ד) שמחת בית השואבה, (ה) השמחה של שמחת תורה,
והשמחה היותר גדולה היא השמחה דשמח"ת, שהיא גדולה יותר גם מהשמחה דשמע"צ, כפי שרואים במנהג ישראל312. והמקור לזה – כפי שמצינו במדרש313 שעושין שמחה לגמרה של תורה314, וכמובא גם בזהר ותקו"ז315.
ובהמשך לזה, יש להתעכב על כללות הענין של מעלת הנהגת בנ"י, מנהג ישראל, שסומכים על זה כאשר מתעורר ספק ולא יודעים כיצד להתנהג, כדלקמן.
מא. איתא בגמרא316 : "תנו רבנן הלכה זו (שפסח דוחה שבת) נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע .. אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע .. שלחו וקראו לו .. אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת, ועוד, קל וחומר הוא וכו' .. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והי' דורש כל היום כולו בהלכות הפסח .. אמרו לו, רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו. אמר להן, הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעי' ואבטליון".
וצריך להבין דיוק לשון הגמרא "הנח להן לישראל .. נביאים כו'" – מה ענין נבואה לבירור הלכה בתורה317 :
תורה ונבואה – הם שני ענינים שונים318, ובנוגע להלכה בתורה אי אפשר לסמוך על נבואה, שהרי "אין הנביא רשאי לחדש דבר"319, ו"אין משגיחין בבת קול"320, כיון שהתורה "לא בשמים היא"321 (כפי שמבאר הרמב"ם בארוכה בפירוש המשניות322, ובקיצור בהלכות יסודי התורה323 ). ומזה מובן, שגם כאשר ע"פ הבנה והשגה יש שני צדדים שקולים, ואי אפשר לבוא למסקנת הענין [כפי שהי' אפילו בזמן שהתורה היתה במילואה כו' – בזמן שמאי והלל, לפני ש"רבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן" שאז "רבו מחלוקת בישראל"324 ], אין לסמוך על דברי הנביא שיכריע לא' הצדדים.
ועפ"ז אינו מובן כלל מאמר הגמרא "הנח להן לישראל .. נביאים כו'" (שלכן יש לסמוך על הנהגתם של ישראל במקום של ספק) – מהי השייכות של ענין הנבואה להלכה בפועל?
[ולהעיר: מצינו בכ"מ תוכן הענין ד"הנח להן לישראל", היינו, שכאשר מתעורר ספק ולא יודעים כיצד להתנהג, אזי יש לסמוך על ההנהגה של בנ"י, ובלשון הגמרא271: "פוק חזי מאי עמא דבר", וכידוע גודל מעלת מנהג ישראל, ועד ללשון הירושלמי28 ש"מנהג מבטל הלכה"; אבל השאלה היא בנוגע ללשון נבואה שנאמר בגמרא – איך אפשר לסמוך על ענין הנבואה בנוגע לענין של הלכה בפועל].
גם צריך להבין הדיוק בדברי הגמרא "אם אין נביאים הן בני נביאים הן" – מהי המעלה של "בני נביאים"?
מב. ויובן בהקדם הביאור בענין שהוא דוגמת נבואה שמצינו בנוגע לכללות הפסקי דינים של תנאים ואמוראים:
ידוע מ"ש בביאורי הזהר325 על הפסוק326 "ישרים דרכי ה'", ש"כל התנאים והאמוראים הי' פסק דין שלהם רק ע"פ הבטה בשרש החכמה שבתורה כמו שהוא למעלה וכו'".
ולכאורה אינו מובן327 : מה שייך ראיית שרש הענינים למעלה לענין פסקי הלכה בתורה ש"לא בשמים היא"?
[ולהעיר, שזוהי תמיהה גדולה יותר ממה שאמרו בגמרא בנוגע למאורע מסויים "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן" – כיון שכאן נאמר כלל בנוגע לכל התנאים ואמוראים, ש"הי' פסק דין שלהם רק ע"פ הבטה בשרש .. למעלה כו'"].
וההסברה בזה328 – שלאחרי שראו את הענינים בשרשם למעלה, חזרו והתבוננו כו' עד שהונח הדבר בשכלם, ואז היו יכולים לפסוק הדין למטה.
כלומר: אף שהתחלת הענין היתה באופן שראו זאת בשרש הענינים למעלה, מ"מ, כיון שלאח"ז בא הענין בשכלם והשגתם, הרי זה נחשב לפס"ד שבא ע"י שקו"ט בשכל ע"פ כללי התורה.
[ולהעיר גם ממ"ש רבינו הזקן בהקדמה לספר התניא (מדברי הזהר329 ) בנוגע ל"מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, לשון רבים, ע"ש מקור החיים לנשמות ישראל הנחלקות דרך כלל לשלשה קוין ימין שמאל ואמצע .. ונשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו'" – ולכאורה הרי זה ענין של קבלה, בנוגע לספירות כו', ומהי שייכותו לפס"ד להלכה?
אך הענין הוא – שגם פסקי דינים בתורה שתלויים בשקו"ט בהבנה והשגה, קשורים עם טבע הנשמה מצד שרשה למעלה [וכיון שהנשמה מלובשת בגוף, הרי זה קשור גם עם טבע הגוף – כפי שמצינו שאין מושיבין בסנהדרין זקן או מי שאין לו בנים, כיון שחסר אצלם בטבע הרחמנות330, והיינו, שאף שענין הישיבה בסנהדרין תלוי בהבנה והשגה בשקו"ט שבתורה, באופן שמכוין לאמיתתה של תורה, להיותו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו331, מ"מ, הרי זה צ"ל קשור גם עם טבע הגוף], ואעפ"כ אין זה בסתירה לכך שזהו פס"ד שנקבע ע"פ הבנה והשגה].
מג. וע"פ יסוד זה, יש לבאר דבר תמוה בהנהגת רבותינו נשיאינו בנוגע לאמירת דבר בשם אומרו:
בדרך כלל (מלבד במקומות ספורים) לא מצינו בתורתו של רבינו הזקן שיאמר דבר "בשם אומרו" – המגיד והבעש"ט, ועד"ז אצל רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו (עד להמגיד והבעש"ט), לא אמרו דבר בשם אומרו332.
ולכאורה אינו מובן333 : הרי אמרו רז"ל334 "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"?
ונוסף על צורך ההשתדלות באמירת דבר בשם אומרו כדי להביא הגאולה (שעל זה אפשר לומר שעדיין לא הי' הדור ראוי לכך כו'), הרי הצורך בזה הוא גם כדי לשלול ענין הפכי – כפי שהובא להלכה במגן אברהם335 ש"כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו" (כדאיתא במדרש336 ש"עליו הכתוב אומר337 אל תגזל דל כי דל הוא"), והרי ידוע עד כמה התחשב רבינו הזקן עם פסקי המג"א338, וא"כ, אינו מובן, כיצד יכול לומר דבר שלא בשם אומרו, הרי זה ענין של גזילה?!
ואין לומר שזהו ע"ד דברי הגמרא במסכת יבמות339 "וכי על כל דבר שאמר יהושע הי' אומר להם כך אמר לי משה, אלא יהושע יושב ודורש סתם, והכל יודעים שתורתו של משה היא" – שהרי מצינו כו"כ פעמים שרבינו הזקן מביא ענינים (לא רק מהמגיד, אלא) גם מהחברייא כו', וא"כ, הי' צריך לומר שענין זה הוא מהמגיד או הבעש"ט.
והביאור בזה340 – ע"פ האמור לעיל – שאף שבתחילה שמע זאת מהמגיד וכו', הנה לאח"ז חזר ולמד והתייגע להבין הענין בשכלו, ועד שנתעצם עמו, ולכן הרי זה באופן שהוא ה"אומרו" (כך שזהו אכן "בשם אומרו"), ואינו צריך לומר זאת בשם רבו, כיון שגם לולי השמיעה מרבו הי' מגיע לזה ע"י יגיעתו.
וענין זה מצינו גם בנגלה – כמדובר כמ"פ58 שכן הוא בנוגע לכל הענינים שבפנימיות התורה:
מצינו בכמה מקומות שהגמרא מביאה שיטה של תנא פלוני, ואח"כ אומרת שזוהי גם שיטתו של תנא פלוני וכו' (ש"אמרו דבר אחד"), ועד שמצינו כן גם בנוגע לרב ותלמיד341.
ולכאורה אינו מובן: הרי התלמיד שמע זאת מרבו, ולמה מחשיבים את דברי התלמיד בתור דעה בפני עצמה, שגם הוא סובר כן?
והביאור בזה – כנ"ל – שלאחרי שהתלמיד קיבל ענין זה מרבו, התייגע על זה בשכלו הוא, עד שהענין התעצם עמו ונעשה תורתו.
מד. ויש להוסיף בהאמור לעיל שיש אופן של לימוד שהתחלתו היא מהענין כפי שהוא בשרשו למעלה, ואח"כ בא גם בהשגת האדם – שלא זו בלבד שיש גם אופן לימוד כזה, אלא יתירה מזה, שכן הוא הסדר בכללות נתינת התורה:
נתבאר לעיל במאמר342 שיש כמה דרגות בתורה, ועד לדרגות הפכיות: מחד גיסא – התורה היא "חמודה גנוזה שגנוזה לך"343, והקב"ה נתנה לבנ"י באופן של מתנה344 ; ולאידך גיסא – אמרו רז"ל345 "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", ועד שמוכרח להיות ענין היגיעה בתורה, כמארז"ל109 "לא יגעת ומצאת אל תאמין", שזהו היפך ענין המתנה, שבה ישנו רק הענין ש"עביד נייחא לנפשי'"346, אבל לא שייך בזה ענין של יגיעה.
והענין בזה, שעי"ז שהתורה ניתנה לבנ"י במתנה, יש בכחו של יהודי להתייגע בתורה כו'. וכפי שמצינו אפילו בנוגע למשה רבינו, ש"הי' למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה"344, ועי"ז הי' יכול להתייגע בלימוד התורה באופן שהתורה תתקיים אצלו. ועד"ז בנוגע לכל אחד מישראל (כידוע בפירוש המאמר347 "ותן חלקנו. בתורתך", שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, בהתאם לשרש נשמתו כו'), שנתינת התורה מהקב"ה באופן של מתנה, מהוה נתינת כח שיוכל להתייגע בלימוד התורה בהשגת שכלו, ועד ל"אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא"348, ובאופן שהפס"ד נקבע ע"פ שכל האדם למטה דוקא, כיון שהתורה "לא בשמים היא".
ואעפ"כ אמרו "אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה"349, והיינו, שאף שמצד השקו"ט שבתורה באופן של הבנה והשגה בשכל האדם "יש תשובה", מ"מ, "אם הלכה נקבל" – כיון שהיסוד אינו הבנת האדם בשכלו, כי אם נתינת התורה מהקב"ה (אלא שלאח"ז צ"ל גם הבנת האדם בשכלו).
מה. ויש לומר, שזהו גם יסוד גודל הענין של מנהג ישראל, שלכן אומרים "פוק חזי מאי עמא דבר":
בנתינת התורה לבנ"י במתנה, נתן להם הקב"ה את הכח לכוין אל האמת, כך, שגם כאשר חסר ענין ההבנה והשגה, וגם לא זוכרים את המסורה, הנה כאשר רואים את הנהגת בנ"י בפועל, יש לסמוך על הנהגה זו שהיא בודאי ע"פ המסורה כפי שנאמר למשה מסיני.
ולכן, כאשר הלל אומר "הלכה זו שמעתי ושכחתי", יש לסמוך על הנהגת בנ"י בפועל – "הנח להן לישראל" – שבודאי יכוונו אל האמת350.
וענין זה שיש בכחם של בנ"י לכוין אל האמת הוא כעין התנוצצות של נבואה – כדיוק לשון הגמרא "הנח להן לישראל .. נביאים כו'".
ואעפ"כ אין זה בסתירה לכלל ש"אין הנביא רשאי לחדש דבר", כיון שהתורה "לא בשמים היא" – כי, התנוצצות זו של נבואה היא רק הוכחה שהנהגה זו היא ע"פ המסורה:
הכלל ש"אין הנביא רשאי לחדש דבר" כיון שהתורה "לא בשמים היא", שייך רק כאשר הנביא פוסק הלכה בעצמו בכח נבואתו; משא"כ כאשר הנבואה היא רק בירור המציאות, שבישיבה פלונית או בב"ד פלוני פסקו כך וכך351, אזי יכולים שפיר לסמוך על זה, כיון שאין זה פס"ד מ"שמים", אלא פס"ד של ב"ד למטה352.
ועד"ז בנדו"ד, שהתנוצצות הנבואה בהנהגת עמא דבר היא רק בירור המציאות בנוגע למסורה. וזהו גם הדיוק "בני נביאים הן" – כיון שלא נוגע כאן שמיעת הנבואה בעת אמירתה, אלא די בכך ששומעים זאת מ"בן נביא", שזהו ענין המסורה, שעי"ז מתברר שזהו ענין שנאמר למשה מסיני.
וכפי שאכן הי' בפועל – שכאשר הלל "ראה מעשה", אזי "נזכר הלכה ואמר כך מקובלני כו'"353.
מו. אך עדיין צריך להבין מה שאמר הלל (כששכח ההלכה) שיש לסמוך על הנהגת בנ"י ("הנח להן לישראל") – דלכאורה ממה-נפשך: אם הוא בעצמו אינו זוכר את המסורה, הרי בודאי שעמא דבר אינם זוכרים; ואם מצד התנוצצות הנבואה ("בני נביאים הן") – הרי גם הוא בעצמו מ"בני נביאים", ולמה הוצרך לסמוך על התנוצצות הנבואה אצל עמא דבר דוקא?!
ואין לומר שזהו מפני שהלל הי' "ענוותן"354, ולכן הי' סבור שאצלו לא תהי' התנוצצות הנבואה – שהרי מדובר אודות התנוצצות של נבואה ששייכת (לא רק ליחידי סגולה, אלא) לכל ישראל להיותם "בני נביאים".
והביאור בזה:
ידוע שכללות ענין ההבנה וההשגה שבא בכח האדם ע"י יגיעתו מפריע לענין הנבואה הקשורה עם ביטול מציאותו, הבנתו והשגתו כו'355, וככל שענין ההבנה וההשגה הוא בריבוי יותר, הרי זה מפריע יותר לענין הנבואה.
וע"ד המבואר בדרושי חסידות356 שמי שהוא בעל-התבוננות בהבנה והשגה כו', קשה יותר לפעול אצלו ענין של קבלת עול, כיון שהורגל בהבנה והשגה שהיא היפך הקבלת עול.
וזהו שאמר הלל "הנח להן לישראל כו'" – שכאשר מחפשים לכוין אל האמת בנוגע לענין המסורה (לא ע"י זכרון, שהרי אם הלל אינו זוכר, בודאי שעמא דבר אינם זוכרים, אלא) ע"י התנוצצות של נבואה ("בני נביאים"), יכולים למצוא זאת (לא בבית המדרש, שעיקר ענינו הוא לימוד באופן של הבנה והשגה, אלא) דוקא מחוץ לביהמ"ד – "פוק חזי מאי עמא דבר", שאינם בעלי הבנה והשגה, כיון שזהו ענין שלמעלה מהבנה והשגה.
מז. ויש להוסיף, שכן הוא בנוגע לכללות הענין דמנהגי ישראל:
בכלל ישנם מנהגים אין קץ, ובלשון הכתוב357 : "עלמות אין מספר". ובין כל המנהגים ישנו גם המנהג לערוך שמחת תורה, שאודותיו נתפרש להדיא שהוא מנהג קדמון, עוד לפני ש"עליונים ירדו לתחתונים כו'" במ"ת358 – כפי שאומרים בהפיוט359 : "אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק שמח בשמחת תורה, יעקב שמח בשמחת תורה",
וממשיך בהפיוט: "משה שמח בשמחת תורה" – שזהו העיקר מה שנוגע לנו, כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות360, ש"כל מה שאנו מרחיקים או עושים היום, אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון .. אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו, אלא מצות משה רבינו ע"ה",
וכיון שמשה הוא המקבל הראשון, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע כו'"361, ועד שהתורה "נקראת על שמו"191, כמ"ש362 "זכרו תורת משה עבדי", הנה כשאומרים "משה שמח בשמחת תורה", הרי זה בודאי (לא מפי עצמו, אלא) מהקב"ה.
וכן הוא בנוגע לכל המנהגים – "מנהג ישראל תורה הוא"363 – שכולם הם ע"פ המסורה, כפי שנאמרו למשה מסיני364.
מח. ועדיין יש צורך להבהיר בנוגע למשה עצמו365 – שנבואת משה היא גדר אחר לגמרי:
בביאור הענין ש"אין הנביא רשאי לחדש דבר" – מזכיר הרמב"ם בפירוש המשניות322 רק את יהושע ופינחס, ולא את משה; ואילו בנוגע למשה – הרי אדרבה: בכ"מ מזכירו (לא בשם משה רבינו, אלא) בשם "הנביא".
ואף שבנוגע למ"ש בפיהמ"ש אפשר לומר שאין זה פס"ד להלכה (וסומכים על זה רק בענין שלא מוצאים בו בירור במק"א), ומה גם שכיון שזהו רק תרגום, אי אפשר לדייק בהתיבות כו' (אף שכללות הענין הוא בודאי בדיוק)366, ועד שמצינו כמה ענינים בפיהמ"ש שאינם מתאימים לדברי הרמב"ם בספר הי"ד, שנחשב ל"משנה אחרונה" לגבי פיהמ"ש367 – הרי מצינו שגם בספר הי"ד, בהלכות יסודי התורה, מקשר הרמב"ם ענין התורה בכלל עם נבואת משה368 : "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת .. לפיכך אם יעמוד איש .. ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה .. הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה"323.
ולהעיר גם מהמבואר בדרושי חסידות בכ"מ369 בנוגע למעלת משה שנתנבא ב"זה", כמ"ש370 "זה הדבר", שהו"ע "אספקלריא המאירה"371 ; וכיון שבפרשת נדרים נאמר370 "זה הדבר אשר צוה ה'", נמצא שפרשה זו נאמרה בנבואה.
אך הענין הוא, שנבואת משה היא בגדר אחר לגמרי – ענין התורה, ולכן, רק על שאר הנביאים אי אפשר לסמוך בנוגע להלכה מצד הענין דתורה "לא בשמים היא", משא"כ בנוגע לנבואת משה.
ועפ"ז יש לדייק גם בלשון הגמרא "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" – "נביאים" לשון רבים, היינו, שמדובר כאן בשייכות לשאר הנביאים, ולא ביחס לנבואת משה. ועד"ז עוד כמה דיוקים.
מט. ובנוגע לעניננו – מובן מזה גודל מעלת השמחה דשמח"ת לגבי שאר הדרגות שבענין השמחה (כנ"ל ס"מ), ע"פ מנהג ישראל תורה הוא, החל מזה ש"משה שמח בשמחת תורה".
ושמחה זו ממשיכים על כל השנה כולה, וע"ד ענין ההוספה מחול על הקודש, שזהו חיוב מן התורה, כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע שלו בהלכות יוהכ"פ372, ולא רק ביוהכ"פ, אלא גם בכל שבת ויו"ט373, שעי"ז ניתוסף הענין ד"יתרון האור מן החושך"374, כיון שעושים מ"חול" – קודש.
ויה"ר שאכן תומשך השמחה על כל השנה כולה,
– שתהי' שנת אורה בלימוד התורה, ובאופן של לימוד המביא לידי מעשה –
וע"י השמחה למטה יתוסף גם בענין השמחה למעלה – "ישמח ה' במעשיו"375, ועד שעי"ז יקויים היעוד376 "אז ימלא שחוק פינו", "בשוב הוי' את שיבת ציון"377.
* * *
נ. בהמשך להמדובר לעיל אודות הגדלות של מנהג ישראל בשייכות לענין הנבואה, כדברי הגמרא "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" – הנה בנוגע למנהג ונבואה מצינו חידוש בענין צדדי לכאורה, בשייכות ללימוד התורה אצל נשים:
מצינו בגמרא378 בנוגע לברורי', שלמדה ג' מאות הלכות, אבל בדרך כלל לא מצינו שיהי' אצל נשים הענין של תלמוד תורה. – בודאי אין זה באופן הפכי ח"ו, וכדברי רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה379 ש"גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן" (כפי שמפרט אותם), וגם "כל מצות עשה שאין הזמן גרמא, וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים", שזהו לימוד רב ועצום (והלואי היו האנשים יודעים כל זה...), אבל אצל הנשים אין זה בתור דין של תלמוד תורה380.
אבל ענין הנבואה – מצינו גם אצל נשים, כדברי הגמרא381 "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל", ויש גם נבואות שלהן שנכתבו, כדברי הגמרא381 "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה", כך, שבענין זה אין חילוק בין אנשים לנשים.
ויתירה מזה בנוגע למנהג – "מנהג ישראל תורה הוא"363 – שיש בו הדגשה מיוחדת בנוגע לנשי ישראל (כפי שמצינו הלשון "מנהג נשים", "מנהג נשים זקנות בישראל"382 ), כדאיתא בפרקי דר"א383 "שהן משמרות ראשי חדשים" בשכר שלא רצו ליתן נזמיהן לעשיית העגל, שמזה מובן שמנהג ישנו כבר מימי מ"ת (ע"ד המנהג דשמח"ת שמקורו מזה ש"משה שמח בשמחת תורה").
וכפי שרואים בפועל ששמירת מנהגי ישראל שייכת במיוחד לעקרת הבית, שכן, הבעל יודע את כל הענינים ממה שלמד בספרים בישיבה, ואילו האשה יודעת בפרטיות את כל מנהגי הבית ממה שלמדה מאמה וסבתה, והרי רוב מנהגי ישראל שייכים להנהגת הבית, שתלוי' בעיקר בעקרת הבית.
נא. ובנוגע לפועל – ככל עניני התורה שיש בהם הוראה בפועל:
לכל לראש – כיון שיודעים שמנהג ישראל תורה הוא, צריכה להיות אותה השתדלות בנוגע לקיום מנהגי ישראל כמו בנוגע לתורה, ולפי ערך ההשתדלות בזה יהי' גם השכר, שהרי "לפום צערא אגרא"384, מלבד עצם השכר שתלוי בחשיבות הענין, שמזה מובן גודל השכר עבור שמירת מנהגי ישראל.
ובמיוחד בנוגע לנשי ישראל, ששמירת המנהגים כשלעצמה מספיקה להעמיד בית בישראל, בנין עדי עד, בנים ובני בנים עוסקים בתורה.
והרי אחד מהמנהגים ששייכים במיוחד לנשים הוא – כדברי הגמרא במסכת ברכות385 : "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר386 נשים שאננות קומנה גו' .. במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן", והיינו, שנוסף לכך שתפקידה הראשון הוא להשאר בבית ולשמור על מנהגי ישראל, יש לה חלק גם בחינוך הילדים, הן בשנים הראשונות, שתלוי לגמרי בידי האם, וגם בשנים שלאח"ז יש לה חלק חשוב בחינוך, וגם בנוגע לבעל, שהיא מעודדת ומזרזת אותו (ולפעמים גם מציקה לו...) בנוגע לקביעות עתים לתורה, תוך כדי וויתור על כמה ענינים כו' (וכל זה – למרות שע"פ דין אינה חייבת לחנך את בעלה)387.
ובנוגע לכל ענינים אלו – יש לקבל החלטות טובות בחודש תשרי, שיומשכו לפועל במשך השנה.
ועי"ז מכינים בנ"י "כוס של ברכה" לקבל ברכת הוי', שתקויים ההבטחה הגדולה שהבטיחן הקב"ה לנשים, שתהי' להן ברכה והצלחה בכל עניניהם, החל מהנהגת הבית ע"פ מנהגי ישראל בכל פרטיהם, מתוך מנוחה ושאננות, ובאופן של שלימות (שנפעלת גם בעולם התחתון), כיון שנמשכת מידו של הקב"ה שהוא תכלית השלימות.
ועד שממשיכים את ה"מלך שהשלום שלו"388, שיבוא ויגאלנו, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"389, עד ש"לא תשאר פרסה"390, ו"כספם וזהבם אתם"391, "קהל גדול ישובו הנה"149, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].
* * *
נב. כיון שכבר מתקרב חצות לילה, וצריכים לחשוב אודות תפלת מעריב – הנה כאן המקום להזכיר אודות ענין הצדקה ד"קרן השנה"392 :
נתינת הצדקה צריכה להיות בכל יום, כפס"ד השו"ע393. ובכן: בנוגע לנתינת הצדקה קודם תפלת שחרית, יכולים להיות בטוחים שיזכרו זאת, אבל קודם תפלת מנחה, ספק הדבר אם כל אחד יזכור זאת. ולכן יסדו קופה שממנה תורמים בכל יום כו' (גם לזכותם של אלו שיצטרפו במשך הזמן, כפי שמצינו בנוגע למחצית השקל, שתורמים גם על העתיד לגבות394 ).
ונוסף לזה: נתינת הצדקה בממון, יכולה להיות רק בימות החול, ולא בשבת ויו"ט, אבל חיוב הצדקה הוא גם בנוגע לשבת ויו"ט, ואפילו בנוגע ליוהכ"פ (שגם בו יש אפשרות לנתינת צדקה – בנוגע ללבושים, וכן בנוגע להדלקת נרות, "באורים כבדו ה'"395 ). וזוהי המעלה בקרן זו, שממנה נותנים גם עבור ימים אלו.
ולכן צריך לכוין שסכום הנתינה יהי' במספר המתאים לכל ימות השנה, כולל שבת ויו"ט, ואפילו יום הקדוש.
ובנוגע לשנה זו – כיון שמספר הימים הוא שנ"ד, יש ליתן כמנין שנ"ד, ומה טוב – כמ"פ כמנין שנ"ד, וכל המרבה הרי זה משובח, וכמבואר באגה"ת396 ש"נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה", ואפילו יותר מחומש, כיון שאין זה ענין של בזבוז כו'397.
ויש להוסיף רמז בדבר (שהרי משתדלים לקשר כל הענינים עם רמזים כו') – שמספר שנ"ד רומז ל"דשן"398, והיינו, שתהי' זו שנה דשנה ("אַ פעטע יאָר"), בגשמיות וברוחניות גם יחד, לחנך בנים ובנות לתורה לחופה ולמעשים טובים מתוך תענוג והרחבה אמיתית.
וכמדובר כמ"פ – יכולים כל הרוצים לצרף שם האם, כדי להזכירם על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר.
וכאמור, שכל המרבה הרי זה משובח, ובפרט שההתעוררות על זה היא בהתוועדות שהיא בהמשך לשמח"ת, ובזמן של תוספת מחול על הקודש.
וע"פ הכרזת ה"כהן צדק"399 ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט"400, הרי כיון שע"י אמירה אחת כבר יצא מרשותו, יכול לחזור וליתן עוד הפעם...
ועי"ז יקויים היעוד30 "יעלה הפורץ לפניהם"39.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אדמו"ר מהר"ש והצ"צ].
* * *
נג. יש עוד ענין שנהוג להזכיר בכל שנה401 – בנוגע לשיעורי חת"ת המפורסמים כבר: ללמוד בכל יום שיעור חומש בפרשת השבוע – חלק הפרשה השייך ליום זה, וכן שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש, וכן שיעור תניא כפי שנחלק לימי השנה.
ולהעיר, שכל יום יש לו תכונה שהוא חלק משבוע, חודש ושנה [שבוע – קשור עם מהלך השמש, חודש – קשור עם מהלך הלבנה, ושנה גם עם מהלך השמש (כמבואר בספרי תכונה402 )], וכיון שצריך לקשר את כל הענינים עם תורה, הנה הקישור של ג' ענינים אלו (שבוע חודש ושנה) עם תורה נעשה ע"י ג' השיעורים הנ"ל.
ולא נצרכה אלא לזריזות ולהוספה – שאלו שלא ידעו מזה, יתחילו לשמור שיעורים אלו מכאן ולהבא, ואלו שהיתה אצלם חלישות, יתחזקו בזה.
וע"י שמירת שיעורים אלו תקויים ההבטחה "ויהי חתת אלקים על הערים גו'"403, כידוע הסיפור404 אודות דברי הצ"צ לאדמו"ר מהר"ש ש"חתת" ר"ת ח.ומש תהלים תניא, ואז – כסיפא דקרא – "ויסעו", והיינו, שמסע השנה, החל מ"ויעקב הלך לדרכו", הוא בהצלחה, ובאופן שכל הגוים יראים ממנו, ובא שלם בגופו בממונו ובתורתו לארצנו הקדושה, יחד עם משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ז"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".
לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל הנאספים בידו הק' מ"כוס של ברכה".
טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].
הוסיפו תגובה