בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. בנוגע לשמיני עצרת ושמחת תורה – הנה אע"פ שיש ענינים שהם בשמע"צ ולא בשמח"ת, ויש ענינים שהם בשמח"ת ולא בשמע"צ, שמזה מוכח ששמע"צ ושמח"ת הם ענינים שונים, אעפ"כ, יש גם ענינים משותפים שישנם הן בשמע"צ והן בשמח"ת, ועד שבארץ ישראל חוגגים שמע"צ ושמח"ת ביחד, ביום אחד, ומזה מוכח שאפילו בענינים שבהם חלוקים שמע"צ ושמח"ת, יש גם שייכות ביניהם.

ב. בנוגע לשמחה דשמע"צ ושמח"ת – רואים ב"מנהג ישראל" ש"תורה היא"1 שהשמחה של שמח"ת גדולה יותר2.

ובלשון הגמרא: "פוק חזי מאי עמא דבר"3, "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן"4, והיינו, שכאשר יש ספק בהלכה, ומצד ההבנה וההשגה שבתורה אי אפשר להכריע ולבוא למסקנת הענין, אזי יכולים לברר הדבר ע"פ הנהגתם של ישראל, ומזה יודעים שזוהי אמיתתה של תורה.

ובהקדמה – שהתורה היא "תורת חיים", שכוללת וחודרת את כללות ענין החיים שבמציאות העולם, הקשורה עם הקב"ה שהוא אמיתת המציאות, וכמאמר רז"ל5 "אסתכל באורייתא וברא עלמא .. בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא", והיינו, שמציאות העולם היא ע"י התורה, ולכן, בכל זמן ובכל מקום, ובאיזה מעמד ומצב שיהי', יש למצוא בתורה כיצד צריכה להיות ההנהגה בחיים.

ותורה זו – נתן הקב"ה לבנ"י, כמ"ש בנוסח ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", וכמ"ש במ"ת6 "והייתם לי סגולה מכל העמים", וכפי שמפרש רש"י ש"לא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם כו'", שהרי ישנם גם אומות העולם, אלא שאלו הראויים לקבל את התורה הם בנ"י דוקא.

ולכן, כאשר יהודי לומד תורה, עליו לדעת שזהו (לא רק טובה לעצמו או לזולתו כו', אלא זהו) ענין שנוגע לקיום מציאות העולם, שכללות הנהגתו – ומכ"ש הנהגת בנ"י – היא מצד התורה.

וגם כאשר מצד הבנת והשגת התורה לא יודעים דבר מסויים – שהרי התורה גם בהיותה למטה היא "תורתו" של הקב"ה ("ונתן לנו את תורתו") שלמעלה באין ערוך מהשגת הנברא, כפי שמבין גם השכל של נפש הבהמית את ה"אין ערוך" של שכל הבורא להשגת הנברא – אזי יכולים לידע זאת ע"י הנהגת ישראל, כאמור, ש"מנהג ישראל תורה היא".

וענין זה קשור גם עם השמחה דשמע"צ ושמח"ת – שבאה לידי ביטוי לא ע"י לימוד התורה [דאף שבודאי צריך ללמוד גם בשמע"צ ושמח"ת את השיעורים הקבועים, הרי לא בזה מתבטא יחודם של שמע"צ ושמח"ת לגבי כל השנה כולה], אלא דוקא ע"י הריקודים עם הס"ת כפי שהיא סגורה ועטופה כו', כך, שאי אפשר לקרוא וללמוד בה, והיינו, שהשמחה קשורה עם ענין שלמעלה מהבנה והשגה, שבו משתווים כל בנ"י7.

וזהו גם תוכן הענין ד"פוק חזי מאי עמא דבר" – "פוק" דייקא, שזוהי היציאה מחוץ לד' אמות של הלכה, לצאת לעולם כו', כיון שזהו ענין שלמעלה מהבנה והשגה.

ג. ובכן: התוועדות זו היא המעבר והכניסה ("אַריינפיר") משמע"צ לשמח"ת (שאז השמחה היא גדולה יותר, כנ"ל), ע"י הלילה שמחבר את שניהם, שכן, בכללות העולם, "היום הולך אחר הלילה", ואילו בקדשים, "לילה הולך אחר היום"8, ונמצא, שבלילה זה ישנה ההתכללות של שמע"צ ושמח"ת, שמתחברים ע"י הממוצע שביניהם.

וע"פ המבואר בכ"מ שה"ממוצע" הוא למעלה משני הענינים9 – הרי מובן שהשמחה עתה, בליל שמח"ת, צריכה להיות גדולה יותר, וכפי שראינו בהנהגת רבותינו נשיאינו, שבליל שמח"ת היתה שמחה גדולה יותר מאשר ביום שמח"ת, וכך צריכים גם אנו להתנהג – "בדרך .. אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו"10.

ושמחה זו תומשך על כל השנה, בקיום מצוותיו של הקב"ה מתוך שמחה וטוב לבב, ועד להמצוה הכללית של הקב"ה – "אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו' ומשם יקחך"11, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ד. הביאור במאמר הגמרא4 "הנח להן לישראל .. נביאים כו'", איך אפשר לסמוך על ענין של נבואה בנוגע לפסק הלכה בתורה – נכלל בשיחת ש"פ בראשית ב' המשך לשמח"ת סמ"א ואילך (לקמן ע' 230 ואילך).

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ומזה מובן גם עד כמה יכולים לסמוך על הנהגת בנ"י, עמא דבר, בנוגע לגודל השמחה בשמח"ת,

וכפי שאומרים בהפיוט12 : "אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק שמח בשמחת תורה, יעקב שמח בשמחת תורה, משה שמח בשמחת תורה",

ומאז מקיימים בנ"י מנהג זה בכל זמן ובכל מקום, וכפי שרואים בפועל, שגם כאשר יהודי נמצא בקצוי תבל, "בקצה השמים"11, אשר, מצד סיבות שונות וידועות אין כאן המקום לדבר על זה, שמח גם הוא בשמחת תורה, גם אם בכמות לא יכולה להיות השמחה בריבוי [שהרי אף שבנוגע לאיכות השמחה אין מדידות והגבלות, מ"מ, בכמות לא יכולה להיות השמחה בריבוי], בגלל שנמצא בתנועה של כיווץ ("ער איז פאַרקוועטשט"), שמא ישמעו מעבר לדלת...

ואעפ"כ, יש בזה מעלה יתירה, כדאיתא במדרש13 שקרבן עני קודם לקרבן עשיר, וכמדובר לעיל14 בפירוש הכתוב15 "תפלה לעני כי יעטוף", שתפלת העני "עוטפת" את כל התפלות של כל בנ"י, ופותחת את כל המנעולים ואת כל הדלתות – לעליית כל התפלות להקב"ה, לפני ולפנים.

ואז, הנה "באור פני מלך חיים"16 – שמתקבלים כל הבקשות, ומתבטלים כל ההעלמות וההסתרים כו'.

וכל זה נעשה ע"י השמחה, דכיון ששמחה פורצת גדר17, נעשית על ידה פריצת כל הגדרים, ועד ל"שמחת עולם על ראשם"18, בביאת משיח צדקנו.

וכפי שמסיימים בפיוט דשמח"ת: "דוד שמח בשמחת תורה" – דוד מלכא משיחא, עליו נאמר19 "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", גואל ראשון הוא גואל אחרון20, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

ה. המוזכר לעיל אודות "בני נביאים" – שייך גם לשמח"ת:

בני נביאים הם למטה במדריגה מנביאים, והיינו, שעדיין לא הגיעו למעלת הנבואה, אלא "שהם מבקשין להתנבא כו'"21.

וע"ד הקבלה – נביאים הם בדרגת נצח והוד22, שהם בדוגמת השוקיים23, ומזה מובן, ש"בני הנביאים" הם למטה ממדריגת נצח והוד, למטה גם מהשוקיים, והיינו, שברגל גופא הרי זה בחי' העקב שברגל.

וזוהי השייכות לשמח"ת – כאמור לעיל (ס"ב) שהשמחה מתבטאת בענין הריקודים, והרי ענין הריקוד הוא ע"י הרגל, וברגל גופא – החלק היותר תחתון, שהוא העקב שברגל, ואעפ"כ, הנה דוקא העקב שברגל מנשא ומרומם את כל הגוף, ומובן, שכמו שהוא בגשמיות, כן הוא גם ברוחניות.

ו. והענין בזה:

כללות ציור הקומה של האדם כלול מראש גוף ורגל, וברגל גופא – גם העקב שברגל, שגם בו ישנו ענין של חיות, וכפי שרואים במוחש שכאשר האדם גדל, אזי גדל גם עקבו, אלא שהחיות שבעקב אינה בגילוי, ועד שנקרא בשם "מלאך המות" שבאדם, כמ"ש באבות דר"נ24 בענין "כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא באדם" (וכדמוכח גם בגמרא במסכת נזיר25 ), והיינו לפי שבעקב שברגל יש כמות הכי קטנה של דם ש"הוא הנפש"26, ועד שאינה ניכרת כו', ואעפ"כ, שלימות האדם תלוי' בכך שיש בו גם העקב שברגל, שאז יש בו ציור אדם בשלימות.

וענינו ברוחניות – שבציור האדם ישנם המוח והלב, שזהו ענין ההבנה וההשגה (מוח) וענין ההרגש (לב), שבהם ניכר ענין החיות; ונוסף לזה ישנו ענין שאין בו הבנה והשגה וגם לא הרגש – שזהו הענין של קבלת עול, ללא הבנה והשגה, וללא הרגש, ובמילא הרי זה ללא חיות. ואף שהעיקר הוא ענין החיות, מוכרח להיות גם ענין הקבלת עול בשביל שלימות האדם. והיינו, שגם חכם גדול צריך שיהי' ביכלתו לעשות דבר שאינו מצד הבנה והשגה שבמוחו או ההרגש שבלבו, ולולי זאת, חסר בשלימותו.

ז. וכן הוא בנוגע לשמחה דשמח"ת:

השמחה דשמח"ת יכולה להיות הן מצד הבנה והשגה והן מצד הרגש הלב: מצד הבנה והשגה – שהרי התורה היא ענין של הבנה והשגה, וכמ"ש27 "כי היא חכמתכם ובינתכם (אפילו) לעיני העמים", שגם הם מבינים שענינה של התורה הוא הבנה והשגה; ומצד הרגש הלב – כאשר מתבונן שהתורה היא "חמודה גנוזה כו'"28, "שעשועים גו'"29, ועד לשעשועי המלך בעצמותו30, והקב"ה נתן לו תורה זו כו'.

אמנם, שמחה זו אינה מספיקה עדיין, כי, השמחה שבאה מצד ההבנה וההשגה והרגש הלב, היא במדידה והגבלה, כמו שההבנה וההשגה והרגש הלב עצמם הם במדידה והגבלה, והרי המסובב (השמחה) אינו יכול להיות גדול יותר מאשר הסיבה (ההבנה וההשגה וההרגש).

וכיון שהשמחה דשמח"ת צריכה להיות למעלה ממדידה והגבלה – שהרי זוהי שמחה הקשורה עם הקב"ה, שהוא בלי גבול, וכשם שהשמחה של הקב"ה ("ישמח ה'"31 ) היא בלי גבול, הנה גם השמחה של בנ"י ("ישמח ישראל"32 ) צריכה להיות בלי גבול – צריכה להיות השמחה לא מצד הבנה והשגה ולא מצד הרגש הלב, אלא מצד ענין שלמעלה מהבנה והשגה והרגש הלב.

ח. והענין שהוא למעלה מהבנה והשגה והרגש הלב – הרי זה עצם נקודת החיות:

עצם החיות – ישנו גם אצל תינוק תיכף כשנולד, ואילו ההבנה וההשגה והרגש הלב באים רק לאחרי משך זמן,

וגם לאחרי שניתוסף אצלו ענין ההבנה והשגה והרגש הלב, יודע ומרגיש שישנו ענין שלמעלה מזה – עצם החיות שלו, שלכן, "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"33, והיינו, שגם כאשר מצד ההבנה וההשגה והרגש הלב צ"ל להיפך, הרי הוא מוותר על הכל, בידעו שזהו ענין שנוגע לעצם נפשו, וכפי שמצינו34 שפיקוח נפש דוחה את כל הענינים, אפילו על הספק וספק ספיקא, וללא נפק"מ בכמות זמן החיים שתהי' אצלו לאח"ז.

ובענין זה גופא ישנו כפי שהוא מצד הגוף וכפי שהוא מצד הנשמה:

ובהקדם הביאור במ"ש35 "ראה נתתי לפניך גו' את החיים וגו' ובחרת בחיים" – דלכאורה אינו מובן36 : וכי ישנו מי שלא יבחר בחיים, עד שיש צורך להזהיר "ובחרת בחיים"?!

אך הענין הוא – שישנו ענין החיות שמצד הגוף, וישנו גם ענין החיות שמצד הנשמה, ועל זה אומרת התורה: "ובחרת בחיים" – בעצם החיות של הנשמה, "חיין עלאין"37.

וזוהי גם ההסברה לכך שיש ענינים שאסור לעבור עליהם אפילו במצב של פיקוח נפשות – כיון שבזה תלוי עצם החיות של הנשמה.

ט. ובנוגע לענין השמחה – מתבטא הדבר בענין הריקוד ע"י העקב שברגל, כי, בעקב שברגל אין שכל והרגש, כי אם עצם החיות שמצד עצם הנפש, שלא יגע בו זר, לא השכל שבמוח והרגש שבלב.

אמנם, אין הכוונה שהריקוד ע"י עקב שברגל הוא ללא חיות, מתוך קבלת עול בלבד, אלא כיון שזהו ענין הקשור עם העצם, הרי זה חודר ונמשך בכל הענינים; בענין התענוג, הרצון, השכל והמדות, עד למחשבה דיבור ומעשה, כך, שגם הריקוד ע"י העקב שברגל הוא מתוך שמחה וחיות כו'.

י. וזהו כללות ענין השמחה דשמח"ת – שהשמחה היא בלי גבול, כיון שהיא מצד עצם הנשמה.

ושמחה זו היא אצל כל בנ"י בשוה, ללא התחלקות, וכאמור לעיל (ס"ב) שהשמחה מתבטאת בהריקוד עם הס"ת כפי שהיא סגורה ועטופה, כיון שלא נוגע כאן ענין ההבנה וההשגה כו', כי אם ענין העצם כו', שהוא אצל כל בנ"י בשוה.

ואדרבה – רואים במוחש שעיקר השמחה דשמח"ת היא אצל אנשים פשוטים, כי, כאשר בר-שכל צריך לשמוח בשמח"ת, אזי מתחיל לחשוב עד כמה צריכה להיות השמחה, ומהי סיבת השמחה כו', ובמילא הרי זה באופן של מדידה והגבלה, משא"כ אצל איש פשוט השמחה היא ללא מדידות והגבלות.

וזהו גם הדיוק ד"פוק חזי מאי עמא דבר" – שאצלם מתגלה הדבר יותר מאשר אצל חכמי התורה, כי, אצל עמא דבר ישנה הפשיטות של איש פשוט שמושרשת בפשיטות העצמות38.

ושמחה זו נמשכת על כל השנה כולה39.

* * *

יא. ישנו ענין נוסף ועיקרי בשמח"ת לגבי כל השנה כולה – בנוגע לקריאה בתורה ועלי' לתורה, שכל אחד מישראל עולה לתורה בעת קריאת התורה בשמח"ת40, ועד שאפילו קטן, שבכל השנה כולה אינו עולה לתורה, כי אם למפטיר41, הנה בשמח"ת עולה גם הוא לתורה, ולא למפטיר, אלא לשאר העליות (אם כי בצירוף כו')42.

ולכאורה, הרי זה בסתירה להאמור לעיל, שענינו של שמח"ת היא שמחה בלי גבול, למעלה מהבנה והשגה כו', שלכן מתבטאת ע"י הריקוד בעקב שברגל, עם ס"ת כפי שהיא סגורה ועטופה כו' – דלכאורה אין זה מתאים עם הדגשת ענין העלי' לתורה בעת הקריאה בתורה?

יב. והביאור בזה:

אם השמחה דשמח"ת תהי' רק מצד העצם כו', ללא מדידות והגבלות כו', אזי יכול להיות שלאחרי שמח"ת לא יומשך הדבר בשכל והרגש כו'.

ובהקדמה – שהיצה"ר הוא ערמומי ("אַ קלוגינקער"), "אומן במלאכתו"43, ולכן אינו אומר ליהודי מיד לעשות דבר שהוא היפך רצון ה', שהרי בודאי לא ישמע אליו, כי "אתם הדבקים בה' אלקיכם"44, ואינו רוצה להיות נפרד מאלקות45 ;

מה עושה איפוא היצה"ר – כדברי הגמרא46 – "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך וכו'":

היצה"ר47 בא להתרועע עם האדם, עי"ז שמסכים לו על כל אשר יעשה, באמרו לו, מה שעשית כך וכך הוא ראוי ונכון ("ס'איז אַ גלייכע זאַך").

ובנדו"ד: הנך רוקד בשמח"ת באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, מצד העצם כו' – "עשה כך".

אבל לאח"ז ממשיך ואומר לו: כיון שהריקוד שלך הוא מצד העצם, למעלה ממדידה והגבלה – אין לך לערב בזה את השכל והרגש שלך, ובכלל, איך אפשר לערב את שכל והרגש האדם עם שעשועי המלך בעצמותו, הרי נברא ובורא הם באין ערוך לגמרי?!...

ובמילא, בבוא "אסרו חג", אין לך מה ללמוד תורה, שכן, איך אפשר לקחת את התורה שהיא בלי גבול, ולהביא אותה אל שכל האדם המוגבל, או להביא את שכל האדם אל התורה?! – שכל האדם, טוען היצה"ר, צריך להיות מונח בענינים אחרים, בחכמות חיצוניות, במסחר וכיו"ב. ועד"ז בנוגע להרגש הלב, שצריך להיות מונח בתענוגי עוה"ז!

ועד"ז בנוגע לחינוך הילדים – טוען היצה"ר: לשם מה עליך לחנך אותם ע"פ התורה, וכי איכפת לי' להקב"ה, ה"יושב בשמים", כיצד תתנהג האמא עם הילד או הילדה?! וכי יחסר לו מאומה לולי החינוך ע"פ התורה, או יתוסף אצלו כתוצאה מזה?!... די בכך שבעריכת ה"מי שברך" בעלייתו לתורה ינדב "טשעק" מכובד... אבל לשם מה עליו להשתדל לחנך את ילדיו ע"פ התורה?!

וכך ממשיך היצה"ר הלאה, וכדברי הגמרא48 : "בתחלה .. הלך (עובר דרך עליו, ואינו מתאכסן עמו), ולבסוף .. אורח (אכסנאי), ולבסוף .. איש" (בעל הבית), "עד שאומר לו עבוד עבודה זרה"46, שהפירוש הפשוט ב"עבודה זרה" הוא – עבודה שהיא זרה ליהודי49.

ולכן, לא מספיק הריקוד בלבד, אלא צ"ל גם הקריאה בתורה (והעלי' לתורה) – כדי להדגיש שהריקוד והשמחה שלמעלה ממדידה והגבלה, צריך להיות נמשך גם בכחות הפרטיים, הבנה והשגה והרגש הלב כו', שגם הם יהיו חדורים בענין התורה, וזוהי ה"בחינה" לכך שהשמחה הבלתי מוגבלת של שמח"ת היא כדבעי.

ולא כפי שטוען היצר ש"רחמנא לבא בעי"50, והעיקר הוא הלב, ולא נוגע שגם פרטי האברים יהיו חדורים בתומ"צ – שהרי גם הלב זקוק לרמ"ח אברים, ולולי זאת כו', וכן הוא בעבודה הרוחנית, שיש צורך גם בכל פרטי הענינים כו'.

יג. ובפרטיות יותר – בנוגע לתוכן הקריאה בתורה:

בקרה"ת דשמח"ת נאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"51 – שזהו הפסוק שמתחיל האב ללמד את בנו מיד כשמתחיל לדבר52, והיינו, שעוד לפני ששייך להבנה והשגה, צריך כבר לידע שהתורה היא "ירושה" לכאו"א מישראל שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב.

ונמצא, שבקרה"ת דשמח"ת יש הדגשה מיוחדת על ענין החינוך.

ולהעיר, שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לדבר בשמח"ת על ענין החינוך53.

והענין בזה – כאמור לעיל – שגם כאשר יהודי נמצא בשמח"ת במעמד ומצב של ריקוד ושמחה שלמעלה ממדידה והגבלה, עליו להמשיך זאת גם בענינים פרטיים,

ובפרט בענין החינוך, שהוא ענין עיקרי אצל האדם, כפי שרואים בטבע האדם, שמשתדל להעניק לילדיו את מה שהי' חסר בחינוך שלו, אם בגלל שלא ניתן לו, או בגלל שלא קיבל, או שלא ניצל זאת כו', כך, שבאופן החינוך שמעניק האדם לילדיו ניכרת מהותו ורצונו כו'54,

ולכן, ה"בחינה" על כך שהשמחה דשמח"ת היא כדבעי, שנמשכת גם בעניניו הפרטיים, שגם הם יהיו חדורים בענין התורה – מתבטאת במיוחד בהדגשת ענין החינוך.

ומשמח"ת נמשך הכח לפעול זאת במשך כל השנה כולה, בעבודה ד"ויעקב55 הלך לדרכו"39.

* * *

יד. בהמשך לסיום התורה בפרשת ברכה עד "לעיני כל ישראל" – מתחילים לקרוא מהתחלת התורה: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ".

והשייכות של סיום התורה להתחלה ד"בראשית ברא גו'" היא56 – שלימוד התורה (סיום התורה) קשור עם מציאות העולם ("בראשית גו'"), והיינו, שלפי אופן ההתמסרות שלו ("זיין אַוועק-לייג") ללימוד התורה, בהתאם לכך יהי' נראה ה"עולם" (השמים והארץ) שלו.

טו. ובהמשך לזה מסופר בפ' בראשית אודות "עץ הדעת טוב ורע"57, שהטענה היתה ש"טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל"58 – שזוהי כללות הטענה של היצה"ר, שיכולה להיות גם כאשר נמצאים בגן עדן – "בתוך הגן"59, אצל הורים דתיים.

ולדוגמא – בנוגע לחינוך הילדים:

היצה"ר טוען, שהילד של השכן נראה מצוחצח ומבריק, בלבשו בגדים נאים, לפי מיטב אופנת הנוער, כך, שתענוג להסתכל עליו... ולעומת זאת, איך נראה הילד שלך, עם הפיאות הארוכות כו'!...

וממשיך לטעון, שהילד של השכן יוכל לצאת לעולם, בידעו מה שנעשה ב"וואַשינגטאָן", ועד שיודע אפילו מה שנעשה ב"וויעטנאַם"... ואילו הבן שלך שלומד בישיבה – יֵדע רק אודות אברהם יצחק ויעקב, משה רבינו וכו', ויגדל להיות "בטלן"... וא"כ, איך מותר לך לשלוח אותו ל"ישיבה"?!...

ובכל אופן, גם אם מצדך תתנהג מתוך "מסירות נפש" ותסכים לכך שהבן שלך יהי' "לא יוצלח" – מה יאמר על זה ה"שכן"?!...

אלא מאי, יש לך הורים זקנים שחפצים בחינוך יהודי – כבר יצאת י"ח כלפיהם בתמיכתך הכספית, ואם חסר בזה, תוסיף עוד יותר, אבל אין להם מה להתערב ב"בעלות" בנוגע לחינוך הילד! כיצד יכול אתה להרשות התערבות כזו – בה בשעה שנמצאת האמא שסבלה עבור הילד במשך תשעה חדשים?!...

ואף שלאחרי כן לא ידע הילד אודות יהדות – הנה בבוא הזמן שיצטרך לעלות לתורה, יקחו אותו לבית-הכנסת, ושם יקרא את הברכות באנגלית...

ואם משום שלא ידע איך להתפלל – הרי יכולים לשלוח "טשעק" לירושלים, ולשכור יהודי דתי שיתפלל עבורו, כפי שעושים בנוגע לאמירת קדיש... ואדרבה, יש בזה מעלה לגבי התפלה שיתפלל בעצמו, שכן, איזה ערך יש לתפלה שלו בהיותו בחוץ-לארץ, טרוד במסחר וכו', לגבי תפלתו של יהודי בארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה גו'"60, ובירושלים עיר הקודש, בהיותו במעמד ומצב של מנוחה כו', כיון שאינו צריך לרוץ ל"וואָל סטריט", ומתפלל עם כוונות האריז"ל כו', כך, שבודאי מתקבלת תפלתו!

והיצה"ר ממשיך לטעון, שצריך להתנהג ע"פ המדע – "עץ הדעת" – ולא ע"פ התורה שהיא היפך המדע, ולדוגמא: ע"פ מדע, כל הענינים הם באופן של סיבה ומסובב, וכיון שהעולם הוא גשמי, צריך גם הבורא להיות גשמי, וא"כ, איך אפשר לומר שהקב"ה ברא את העולם?!... ולכן, אינו יכול ללמד את הילד תורה, שהיא היפך המדע!...

אם יש צורך ב"ספר תורה" – יכולים לשכור "אברך" שזה עתה סיים ללמוד בישיבה, ויודע כל הדינים הקשורים עם כתיבת ס"ת, ויש לו כתב יפה, והוא יהי' ה"סופר" שיכתוב עבורו ספר תורה, ואח"כ יכניס את הס"ת בתוך ארון מוזהב, עם דלתות זכוכית, כדי שיוכלו לראות את הס"ת, וכאשר הילד ישאל: מה זה? יאמרו לו: כשתגדל – תדע... ולפעמים מחזיקה האמא בידה את המפתח של הארון, ואינה סומכת אפילו על בעלה, שמא יקלקל וימסור את המפתח לילד!...

ואימתי ילמד תורה? – לאחרי גיל ששים וחמש, כשיפרוש לגימלאות, אז יהי' לו "תחביב" – ללמוד תורה!...

התורה – ממשיך היצה"ר לטעון – ניתנה במדבר, לפני שלשה ומחצה אלפי שנה, כאשר העולם לא הי' עדיין תרבותי, משא"כ עתה, כשנמצאים ב"ארץ נושבת"61, בעולם תרבותי, שיש בו את הידע כיצד להשמיד מאתיים אלף בני-אדם בבת אחת... וא"כ, היתכן שעתה ילמדו עם ילד אל"ף-בי"ת, כפי שלימד משה רבינו לפני שלשה ומחצה אלפי שנה?! – עכשיו צריך ללמוד "אֵיי בִּי סִי", ללמוד בבית-ספר ממלכתי ("פּאָבליק סקול"), ואח"כ ב"תיכון" ("היי סקול"), ואח"כ ב"אוניברסיטה" ("קאַלעדזש"), כך, שבגיל שמונה-עשרה יסיים כבר את ה"אוניברסיטה", ושם ילמד ספרות-אנגלית ("ענגליש ליטרעטשור"), וגם – כפי שטוענים שעכשיו הזמן שצריכים ללמוד גם הישרדות עצמית ("סעלף סערווייוועל").

וכל זה – אפילו "בתוך הגן", בגן-עדן, אצל הורים יהודים חרדים כו'!

טז. אך האמת היא, שרואים בפועל את ה"פירות" של "חינוך" שכזה – שכאשר מתבגר, הולך ל"סענטראַל פּאַרק", ונעשה "ביטניק", "היפּי" וכו'; ולעומת זאת, כאשר מעניקים לילד חינוך ע"פ תורה, כפי שהתורה דורשת מיהודי – אזי לא יודעים מכל הצרות הנ"ל, וזוכים לנחת יהודי.

ולכן, הנה גם אם בשכלו מתקבל באופן אחר, יש להתחשב עם העובדות בפועל ממש, וכידוע הכלל אצל חכמי המדע, ובפרט חכמי המדע שבדורנו, שכל דבר יכולים לבחון ולראות מהפועל ממש, ובנדו"ד, שמהפועל ממש רואים היכן היא הטעות בענין החינוך, שזהו מה שנגרם ע"י נחש הקדמוני, שבזמנינו הרי זה העיתונים והטלביזיא...

וזהו מה שקורין בשמח"ת "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", בהמשך לקריאה שלפנ"ז שבה נאמר "תורה צוה לנו גו'"51 – שכללות ההנהגה שתהי' אצלו בנוגע ל"שמים וארץ", תלוי' במדת ההתמסרות שלו לתורה, וכאמור, שדוקא ע"י החינוך ע"פ תורה זוכים לנחת יהודי כו'39.

* * *

יז. בכדי להקל על הנסיון בנוגע לענין החינוך, זיכנו הקב"ה שרואים את המציאות בפועל כפי שהיתה גם לאחרי שבאו כבר ל"ארץ נושבת" – לא רק בזמן מ"ת, שעל זה טוען היצה"ר שכיון שהי' במדבר, אין זה שייך עכשיו.

ובהקדמה – שידוע הפתגם של הרה"צ מבאַרדיטשוב62, שהי' מליץ בזכותן של ישראל, באמרו להקב"ה: את ה"גן-עדן" כו' – הכנסת בספרים, ואילו העולם הזה הוא בגלוי לעין כל, וא"כ, כיצד הנך יכול לבוא בטענות כו'?! ועד"ז ישנם כאלו שמצדיקים את עצמם כו'. ולכן, מזמן לזמן מראה הקב"ה דוגמאות כו'.

ועד"ז בנוגע לעניננו – שמצינו דוגמא לאופן ההנהגה הנדרשת בענין החינוך ב"ארץ נושבת" גופא, ובזמן שהיתה המלוכה באופן מסודר – בימי אחז:

אמרו חז"ל63 "למה נקרא שמו אחז, שאחז (סגר) בתי כנסיות ובתי מדרשות", ולא הניח שילמדו בהם תורה.

ואע"פ שאחז הי' המלך, וצריכים לשמוע אליו, ועל מרידה במלכות מגיע עונש של היפך החיים64 – בא ישעי' הנביא, והכריז65, שאין להתחשב בכך, אלא צריכים לחנך את הילדים ע"פ תורה.

ולכאורה, כיצד יכולים לתת לילדים חינוך ע"פ תורה בשעה שאין מניחים לעשות זאת?!

ובאמת לא היו הרבה ילדים, אלא שנים בלבד: שמו של האחד הי' "מהר שלל חש בז", ושמו של השני הי' "שאר ישוב".

וא"כ נשאלת השאלה: מהי התועלת בכך שיעמידו שני ילדי ישראל – הרי גם כאשר יפעלו אצלם תנועה של מסירת נפש, לא יוכלו להפוך את כל העולם, כיון שהמלך אינו מניח אותם לעשות זאת?!

אך המענה לזה – מרומז בשמותיהם, ואכן רואים בפועל, שלמרות שהיו "בטלנים", ולא "מתורבתים" וכו', הנה בשעה שהיתה המלחמה עם סנחריב, הנה על ידם נפעלה מפלת סנחריב66.

יח. אך עדיין טוען היצה"ר, שזהו ענין שכתוב בספר ע"ד מאורע שאירע בעבר, ועדיין אין זו ראי' בנוגע לזמנינו זה.

ובכן, יתירה מזה הראה הקב"ה:

ישנם יהודים שנמצאים במדינה ההיא במיצר ובשבי' במשך שבע עשרה שנה – מבלי לדעת כמה זמן ימשך מעמד ומצב זה ("עס איז נאָך אַלץ קיין טאָלק ניט"), שהרי אינם יכולים להשלות את עצמם שזהו רק לזמן קצר, כיון שמצב זה נמשך כבר יותר מעשרים שנה, ועד ליובל שנים – במעמד ומצב שאין מניחים אותם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואעפ"כ, מצליחים לגדל ולחנך ילדים בדרך התורה והמצוות, מתוך מסירת נפש, כיון שישנה סכנת נפשות ממש.

והגע עצמך – לכאורה יש מקום לשאלה: מהי התועלת בכך שיחנכו שם ילדים בדרך התורה והמצוות, בה בשעה שאינם אלא מיעוט בלבד, והמיעוט עצמו הוא במעמד ומצב שאינם יכולים לצאת לרחוב וכו', וכאשר צריך ללכת לבית-הספר ("שקאָלע"), עליו לדאוג כל יום כיצד יתנהג ביום השבת וכו', ועאכו"כ כאשר חושבים אודות התכלית – שבבוא הזמן יצטרך להתחתן ולנהל בית יהודי, שבשביל זה יש צורך במקוה, מוהל ושוחט וכו', וא"כ, איך יצליח ליישם זאת?!

ואעפ"כ, מצינו בפועל יהודים שגדלו ונתחנכו שם, שהם שומרי תורה ומצוות, עטורי זקן שלם, ומניחים שני זוגות תפילין!...

ויתירה מזה67 :

ישנם אלו שעדיין נמצאים שם, ואינם חושבים כלל שיצאו משם, וכל מה שנוגע להם הוא – לא העובדה שנמצאים במיצר ושבי', ומתקיימים על "לחם צר ומים לחץ"; הם לא חושבים על זה, ולא איכפת להם כו'; נוגע להם אך ורק קיום התומ"צ בשלימות...

נמצא שם בחור, בעונת השידוכים, שהגיע ממנו מכתב – שזה עצמו ענין של סכנה – ומהי בקשתו?

הוא לא מבקש לצאת משם, כיון שאינו חושב על זה כלל, בהיותו סבור שאינו ראוי לכך שייעשה לו נס – אף שבודאי ראוי הוא לכך, ויה"ר שבקרוב יצא משם;

הוא גם לא מתאונן על כך שבכל יום ויום עליו לעמוד בנסיונות קשים... – אף שבאמת הרי זה באשמתו של הקב"ה, ואכן יש מקום לטענה וקושיא: מדוע מגיע לו שיצטרך לעבור נסיונות קשים כאלו?!... אבל אעפ"כ, לא נוגע לו קושיא זו, ולא בגלל שיש לו תירוץ על זה, אלא שמלכתחילה אין זה נוגע לו;

הדבר היחידי שלוחץ ומפריע לו – כפי שכותב במכתבו – שהוא זקוק לבקשת עצה על מחשבה זרה בעת התפלה!... שלכן אינו יכול לקיים את הענין ד"דע לפני מי אתה עומד"68, ולחשוב פירוש המילות כדבעי; זהו הענין שנוגע לו למילוי שליחותו!...

וענין זה נוגע לו בעצם, שהרי לולי זאת, לא הי' מעמיד את עצמו בסכנה לשלוח מכתב מעבר לים כדי לקבל עצה על ענין זה!

יהודי כזה – בשבילו קיים כל העולם כולו, והוא אפילו אינו יודע מזה, ואין הדבר נוגע לו!...

יט. ובנוגע לעניננו:

האמור לעיל – שאין זה סיפור סתם, שהרי ישנו הבחור הנ"ל וישנו המכתב כו' – הרי זה בכדי לעורר ולפעול בנוגע לה"נסיונות" שישנם כאן, שבודאי אי אפשר לדמותם כלל לנסיונות שישנם שם!...

גם אם יש למישהו קושיא על הקב"ה – הרי נקל לבטלה, במכ"ש וק"ו מהעובדה שאין לו קושיות על שכנתו... כיון שמחשיב את מעלתה, ועד שצריך לצאת ידי חובתו כלפי', וא"כ, עאכו"כ בנוגע להקב"ה, שאין להקשות עליו קושיות כו'.

וענין זה שייך גם בנוגע להאמור לעיל (סי"ב) אודות ה"בחינה" של שמח"ת – אם השמחה והריקודים הם למעלה ממדידה והגבלה, אבל אינם נוגעים לעניניו הפרטיים, או שהם נמשכים וחודרים גם בענינים הפרטיים כו'39.

* * *

כ. ידוע מ"ש בהמשך באתי לגני69, שנצחון המלחמה בפועל נעשה ע"י אנשי החיל, אבל, ישנם גם מפקדי הצבא, שהם מורים לאנשי החיל מה עליהם לעשות כו'.

והענין בזה – שאנשי החיל אינם יכולים לטעון ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"70, כיון שפעולתם היתה ע"פ ההוראה של מפקדי הצבא; ועד"ז בנוגע למפקדי הצבא, שכל ענינם הוא להורות לאנשי החיל מה לעשות, ולולי אנשי החיל לא הי' יכול להיות נצחון המלחמה בפועל.

וכן הוא גם בנוגע לתלמידי הישיבות וראשי הישיבות – שכל ענינם של ראשי הישיבות הוא ללמוד עם התלמידים, וע"פ המבואר בשו"ע הל' תלמוד תורה71 בענין "ארור עושה מלאכת ה' רמי'"72, הרי מובן לאידך גיסא גודל הזכות שבלימוד עם התלמידים באופן הרצוי.

ובעמדנו בשמח"ת, שענינו הוא השמחה בתורה, בודאי צריכה להיות שמחה יתירה אצל ראשי הישיבות.

וכדי שהשמחה תהי' לא רק שמחה מצד הנשמה, אלא גם בגוף ונפש הבהמית, שלא זו בלבד שלא יבלבלו, אלא אדרבה, שגם יסייעו בענין השמחה – הנה העצה לזה היא יין גשמי, "אין שמחה אלא ביין"73.

ולכן, כל המלמדים, ראשי ישיבות ומשפיעים בחסידות, יאמרו עתה "לחיים" על יין, יין שרף.

ועי"ז יתוסף עזר וסיוע בנוגע להשפעה על התלמידים – שתהי' לא רק בנשמתם, אלא גם בגופם, ועד לאופן ש"מנפשי' כרע"74, כדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע75, שלקראת הבר-מצוה פעל על גופו שיהי' במעמד ומצב ד"מנפשי' כרע", ובאופן כזה יפעלו גם על התלמידים39.

* * *

כא. סדר הריקוד בשמח"ת הוא באופן שמחזיקים ב"עצי החיים" של הס"ת, וכלשון הכתוב76 : "עץ חיים היא למחזיקים בה".

ובהמשך לזה בא סיום הפסוק: "ותומכי' מאושר", דקאי על "תמכין לאורייתא"77, שזהו ענינו של שבט זבולון, שהם מסייעים ללומדי התורה, שזהו ענינו של שבט יששכר, ועד כדי כך, שבגלל זה הקדים הכתוב זבולון ליששכר, "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך", כיון ש"תורתו של יששכר ע"י זבולון היתה"78.

ואעפ"כ, דובר עתה תחילה אודות יששכר ואח"כ אודות זבולון – ע"ד שמצינו במאמר של אדמו"ר מהר"ש79 בנוגע לתורה ומצוות, מי מהם גדול, שכותב: "ומחמת שכעת שמחת תורה, נבין דעת הירושלמי80 שכל חפצים הם המצוות לא ישוו בה", היינו, שבשמח"ת צריך לדבר על מעלת התורה; ובהתאם לכך, יש להקדים את הדיבור אודות לומדי התורה (יששכר).

אבל אעפ"כ, צריך להדגיש גם את מעלתם של "תמכין לאורייתא", אשר, גם אצלם צריכה להיות שמחה יתירה בשמח"ת,

ובאופן שתומשך בגשמיות, כאמור, ש"אין שמחה אלא ביין", ואדרבה, אצלם מודגשת יותר ההמשכה בגשמיות, כיון שזהו עיקר ענינם,

וכמו"כ תומשך השמחה משמח"ת על כל השנה כולה, עד לשמח"ת הבא, ע"ד המבואר בלקו"ת81 ש"מכל רגל ויו"ט נמשך .. עד הרגל הבא אחריו",

ועי"ז יתוסף אצלם בברכתו של הקב"ה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"82.

* * *

כב. דובר לעיל (ס"א) בנוגע לשמע"צ ושמח"ת, שיש ענינים בזה מה שאין בזה, ועד שבחוץ לארץ הם בשני ימים שונים, ויש ענינים שהם בשוה בשניהם, ועד שבארץ ישראל הם ביום אחד.

ובכללות – הנה שמע"צ הוא הכנה לשמח"ת; ההמשכה היא בשמע"צ, אלא שזהו בהעלם עדיין, אם כי העלם שישנו במציאות ומוכן להתגלות, והגילוי הוא בשמח"ת. ולכן השמחה של שמח"ת היא גדולה יותר מהשמחה של שמע"צ, מצד ענין הגילוי שבשמח"ת.

אך עדיין צריך להבין – דלכאורה איפכא מסתברא: כאשר נפעלת המשכה חדשה צריכה להיות שמחה גדולה יותר מאשר התגלות ענין שכבר נפעל ונמשך לפנ"ז?!

ויתירה מזה: השמחה דשמח"ת היא לא רק השמחה של בנ"י עם התורה, אלא גם השמחה של התורה עם בנ"י83, וביחס לתורה, לא נוגע לכאורה התגלות ההמשכה לבנ"י, אלא עיקר הענין הוא ההמשכה עצמה, שהיא בשמע"צ?!

כג. ויובן הענין מהשמות של היו"ט – שמיני עצרת ושמחת תורה:

שמיני (עצרת) – הוא למעלה משבעת ימי ההיקף (כמבואר בתשובות הרשב"א84 ), והיינו, שהוא למעלה מסדר השתלשלות כו', למעלה גם מיום השבת שהוא יום השביעי, וזוהי גם מעלת שמיני עצרת על שבעת הימים שלפניו.

אמנם, השם "שמיני" עצמו מורה גם על שייכותו לשבעת הימים שלפניו, שהרי לולי שבעת הימים שלפניו לא הי' יכול להקרא בשם "שמיני".

ומזה מובן, שהשמחה דשמע"צ היא בערך לשמחה בשבעת הימים שלפניו, והיא שמחה שבמדידה והגבלה.

משא"כ שמח"ת – אינו קשור לימים שלפניו, ולכן השמחה שבו היא למעלה באין ערוך מהשמחה בימים שלפניו.

[ואף שמצינו בנוגע להימים שגומרים בהם את ההלל ש"הסימן הוא בבט."ח", "ט' ימים של חג הסוכות עם שמע"צ"85, כך, שלכאורה גם שמח"ת הוא א' מט' הימים, שקשור עמהם ובערך אליהם – הרי לא מצינו בשום מקום ששמח"ת נקרא בשם "תשיעי"]86.

כד. ועדיין צריך להבין: איך יתאים האמור לעיל עם דברי הגמרא87 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", שמזה משמע לכאורה ששמחת בית השואבה גדולה יותר מהשמחה דשמח"ת?

אך הענין בזה – כמדובר כמ"פ88 שהתכונה המיוחדת של שמחת בית השואבה היא שעל ידה מתאפשרת ראיית שמחות נוספות, והיינו, שיש בה כח לפעול שיהיו עוד עניני שמחה; אבל בנוגע להשמחה עצמה – השמחה דשמח"ת היא גדולה יותר משמחת בית השואבה88.

וכמובן מזה ששמחת בית השואבה היו בה הגבלות – ש"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין .. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע"89 ; משא"כ השמחה דשמח"ת אין בה מדידות והגבלות, והיא אצל כל בנ"י בשוה, שכולם רוקדים עם הס"ת כפי שהיא סגורה ועטופה כו'7, באופן שלמעלה מהבנה והשגה כו'39.

כה. והביאור בזה:

שמחת בית השואבה – ע"ש "ושאבתם מים בששון גו'"90 – קשורה עם ענין המים, ו"אין מים אלא תורה"91, שזהו ענין הקשור עם הבנה והשגה.

וכמו"כ שמיני עצרת קשור עם ענין ההבנה וההשגה, כי, "שמיני" הוא מלשון שמן ודשן92, שהו"ע ההבנה וההשגה.

משא"כ ענינו של שמח"ת הוא – הריקוד ברגל, ללא כל הגבלות, וכאמור, שבשמחת בית השואבה היו הגבלות שרק חסידים ואנשי מעשה היו רוקדים כו', משא"כ השמחה דשמח"ת היא אצל כולם בשוה, לא רק בעלי-תורה, אלא גם אנשים פשוטים, כך, שגם בפשטות משתתפים בשמחה מספר גדול יותר בכמות מאשר בשמחת בית השואבה, כיון שהשמחה היא אצל "כל העם"; וכאמור לעיל (ס"ט) שברגל ישנו עצם החיות שלמעלה מהכחות כו', ולמעלה מהגבלות כו', שלכן, הנה גם הריקוד של גדול בתורה הוא כמו הריקוד של איש פשוט, כיון שעיקר המעלה היא בענין הפשיטות.

כו. אך עדיין צריך להבין: מהי אמנם השייכות של איש פשוט לתורה?!

ובהקדם הסיפור הידוע93 אודות הרה"צ מבאַרדיטשוב, ששאל סנדלר פשוט שרקד בשמח"ת: כמה דפי גמרא למדת במשך השנה? והשיב: רבי! האם אתם צוחקים ממני? הרי אתם יודעים שאינני שייך ללימוד הגמרא! והמשיך לשאול אותו: אולי למדת עין יעקב, משניות וכו' עד לחומש (ענינים השייכים אליו), והשיב, שלא למד מאומה. ושאל אותו: א"כ, מהי השמחה שלך בשמח"ת? והשיב: כאשר אח עורך חתונה, צריך לשמוח!...

אבל האמת היא, שאין זו רק השתתפות בשמחתו של האח, אלא זוהי שמחתו האישית ("זיינע אַ אייגענע שמחה"), שכן, אף שהשמחה אינה קשורה עם הבנה והשגה, הרי היא למעלה מזה – מצד העצם, שהרי כל בנ"י היו במעמד הר סיני וקיבלו את התורה, וכמרומז גם בשם "ישראל", ר"ת י.ש ששים ריבוא א.ותיות ל.תורה94, היינו, שלכל אחד מישראל יש אות בתורה95, ולכן יש לו חלק בתורה, כמ"ש96 "ותן חלקנו בתורתך".

וזוהי השמחה של איש פשוט, שהיא בעומק יותר מאשר השמחה של בר-שכל, כיון שבה מתבטא ומתגלה ענין הפשיטות.

וע"י השמחה של איש פשוט ניתוסף גם בשמחה של החכם גדול, וכמו בסיפור הנ"ל אודות הרה"צ מבאַרדיטשוב, שבראותו את השמחה של הסנדלר הפשוט, ניתוסף גם בשמחה שלו, וכאמור לעיל (ס"ב-י) – "פוק חזי מאי עמא דבר".

וזהו גם ענין הריקוד ברגל דוקא, באופן שהרגל מגבי' גם את הראש.

וכשם שהדברים אמורים בכללות ישראל, בנוגע לאיש פשוט ובעל הבנה – כן הוא גם בפרטיות בכל אחד מישראל, בנוגע לענין השכל וענין הקבלת עול (בחי' דומם) שבו39.

* * *

כז. כאמור לעיל – אין חילוקים בענין השמחה, שצ"ל בשוה אצל כל בנ"י, גם אצל מי שלא שייך להבנה והשגה.

וזהו גם תוכן תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלא להסתפק בריקוד שלו, אלא יש לשמח גם יהודים נוספים.

ולכן, כל אלו שהלכו לשמח יהודים, יאמרו עתה "לחיים", ותומשך השמחה על כל השנה כולה.