בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. דובר כמ"פ שנוסף על הענינים שהם בכל שנה ושנה בשוה, יש ענינים שאינם בכל שנה ושנה, אלא רק בשנים מיוחדות, ולכן יש בהם מעלה יתירה – שהם בבחי' דבר חדש.
ובהקדמה – שלאמיתו של דבר, ישנו ענין החידוש גם בנוגע לענינים שהם בכל שנה ושנה בשוה, שהרי אמרו רז"ל1 "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ועד ל"חדשים" (כמובא בפירוש רש"י2 ), חדשים ממש, ללא כ"ף הדמיון.
וענין זה (הצורך בענין החידוש) אינו דבר טפל, אלא ענין עיקרי, שנוגע לענינים עיקריים, ועד לענין התענוג – כמבואר בחסידות3 (ונראה גם במוחש) שתענוג תמידי אינו תענוג.
כלומר: ענין החידוש פועל לא רק בכח השכל, אלא גם בכח התענוג שהוא למעלה מכל הכחות (כפי שרואים שיש ענינים שאף כח אינו יכול לפעול אותם, מלבד כח התענוג), ניתוסף עילוי ע"י ענין החידוש (כמובן גם מדברי הגמרא4 : "כיון דאתיא מדרשא חביבא לי'").
וכן הוא גם בנוגע לענין התענוג למעלה (שהרי האדם למטה נקרא "אדם" ע"ש "אדמה לעליון"5 ) – כדאיתא במדרש6 על הפסוק7 "שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו", וכפי שמדייק רבינו הזקן8 בלשון חז"ל9 "נתאווה הקב"ה כו'": "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא", והרי "תאוה" קשורה עם ענין התענוג יותר מאשר ענין הרצון (אע"פ שהן רצון והן תענוג הם כחות מקיפים, ועד שיש שקו"ט מי מהם קודם10 ), ודוקא ענין התענוג הוא בדרגא היותר נעלית שבה אין מקום לקושיא כו'.
ומזה מובן עד כמה נוגע ענין החידוש ("בכל יום יהיו בעיניך כחדשים") – שאין זה דבר טפל, הידור מצוה, אלא ענין עיקרי, עד כדי כך, שפועל בהכח היותר נעלה, כח התענוג, שלולי ענין החידוש חסר בענין התענוג, ולא רק שחסר קצת בכמות או באיכות, אלא יתירה מזה – שתענוג תמידי אינו תענוג, היינו, שגם כאשר מדובר אודות ענין שנקרא בתורה בשם תענוג, הנה כאשר ענין זה הוא בתמידות, ללא חידוש, אין זה תענוג כלל.
וכל זה – אפילו בנוגע לענינים שהם בשוה בכל שנה, שגם הם צריכים להיות "כחדשים"; ועאכו"כ בנוגע לענינים שישנם רק בשנים מיוחדות, שבודאי יש בהם ענין החידוש.
ב. הענין המיוחד בשנה זו הוא – שיום השבת בא מיד לאחרי שני הימים הראשונים של חג הסוכות, ללא הפסק בינתיים, כמשנת"ל11 המעלה שבזה בנוגע לר"ה, שגם קביעותו היתה באופן שמיד לאחרי שני ימי ר"ה בא יום השבת, וכשם שענין זה הוא בר"ה, "בכסה"12, כך נמשך גם בגילוי בחג הסוכות, "ליום חגינו"12.
והענין בזה:
מעלת יום השבת היא – היותו יום שאסור במלאכה, ועד ש"יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשוי'"13, וכיון שהתורה – תורת אמת – אומרת כן, ו"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"14, הרי מובן, שאם רק יתנהג כפי שהתורה דורשת ממנו, אזי אכן יהי' אצלו המעמד ומצב ש"כל מלאכתו עשוי'".
ועד"ז בנוגע ליו"ט – שגם הוא אסור במלאכה, ואף שמותר במלאכת אוכל נפש, הרי המתענה ביו"ט (ומזה מובן שכן הוא גם כאשר כל צרכי היו"ט מוכנים אצלו כבר מערב יו"ט) אסור גם במלאכות שהם לצורך אוכל נפש15. וע"פ מארז"ל16 "מרובה מדה טובה .. ממדת כו'", הרי אם המתענה ביו"ט (היפך "מדה טובה") כל מלאכתו עשוי', בודאי שכן הוא ב"מדה טובה", אצל מי שחוגג את היו"ט (לא מתוך תענית, אלא) ע"י אכילה ושתי', שכל הענינים נעשים מעצמם – כל מלאכתך עשוי'.
ולכן, כאשר ישנם שני ימים של יו"ט, ומיד לאחריהם בא יום השבת – אזי ישנו הענין ד"כל מלאכתך עשוי'" ג' פעמים, והרי "בתלת זימני הוה חזקה" לכל הדעות17, הן בנוגע לענינים קלים והן בנוגע לענינים חמורים.
ומעלה נוספת – בנוגע לענין השמחה:
בשני ימי היו"ט דחג הסוכות ישנו ענין השמחה, וגם ביום השבת שבא מיד לאחריהם ישנו ענין השמחה, שהרי "אין עצב בה"18 [והיינו, שאין זה באופן שישנו ענין של היפך השמחה, ומהפכים אותו לשמחה, אלא באופן שמלכתחילה אין ענין של היפך השמחה כלל], כי אם שמחה בלבד, שזהו אמיתית ענין השמחה.
ואע"פ שענינו של שבת הוא תענוג, כמ"ש19 "וקראת לשבת עונג", הרי ידוע שבשבת ישנו גם ענין השמחה (כמ"ש הבה"ג20 ), ואדרבה: שמחה גדולה יותר, כיון שבאה ע"י התענוג, והיינו, כפי שענין השמחה כלול בענין התענוג21.
וכיון שישנם ג' ימים של שמחה, הרי ענין השמחה הוא באופן של "חזקה".
וכאמור לעיל שהענין ד"בתלת זימני הוי חזקה" הוא הן בנוגע לענינים חמורים והן בנוגע לענינים קלים, ועד גם בנוגע לענינים קלים בגשמיות,
ובנוגע ל"חזקה" בענין השמחה – שהשמחה היא גם מצד זה שהקב"ה נותן כל המצטרך גם בענינים גשמיים "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"22, ומנצלים זאת לעבודת ה', מתוך שמחה וטוב לבב, במשך כל השנה.
* * *
ג. בין הענינים השוים בחג הסוכות בכל שנה ושנה ישנו גם ענין השמחה, ושמחה כפולה ומכופלת, כיון שישנם כמה עניני שמחה23 :
לכל לראש – השמחה הקשורה עם ענין המצוה שביו"ט, שמחה של מצוה, וכמ"ש הרמב"ם בהל' לולב24 : "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה .. עבודה גדולה היא",
ומביא ראי' ממ"ש25 "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'", באמרו "ונקלותי עוד מזאת וגו'"26, והיינו, שאע"פ שהנהגת המלך צריכה להיות באופן "שתהא אימתו עליך"27, ולכן צריך להיראות רק באופן ש"ביפיו תחזינה עיניך"28, כך, שע"פ שכל (אפילו שכל דקדושה) אין מקום להנהגה באופן של "מפזז ומכרכר",
– וכפי שטענה מיכל בת שאול על כך ש"מלך ישראל גו' נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים"29, שכן, להיותה בתו של שאול, הורגלה בנעורי' בית אבי' להנהגה ע"פ שכל, שזהו ענינו של "שאול מרחובות הנהר"30, בחי' בינה31, הבנה והשגה –
אעפ"כ, כיון שענינו של דוד הו"ע הקבלת עול (שלכן נבחר למלך), היתה הנהגתו באופן ש"מפזז ומכרכר לפני ה'".
ונוסף על כללות הענין דשמחה של מצוה, ישנה גם השמחה המיוחדת שביו"ט – "מועדים לשמחה"32, ושמחה זו חודרת את כל הפרטים, והיינו, שגם הפרטים שמצד שמחה של מצוה כשלעצמה לא הי' בהם ענין השמחה, נעשה בהם ענין השמחה מצד "מועדים לשמחה".
ונוסף על הענין ד"מועדים לשמחה" שישנו בכל המועדים, בחג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות, יש תוספת שמחה בחג הסוכות – שנקרא "זמן שמחתנו".
ונוסף לזה יש בחג הסוכות שמחה יתירה – רביעית – שמחת בית השואבה33.
ואע"פ ששמחת בית השואבה היתה רק בלילה, אבל לא ביום – הנה השמחה שבלילה פעלה גם על עבודת היום, שלכן נזכרו בגמרא34 כל פרטי עבודת היום בהמשך לכך ש"כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא טעמנו טעם שינה, כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה וכו'".
ולהעיר, שאע"פ ששמחת בית השואבה לא היתה בשבת, הרי ענין זה הוא רק מצד הגזירה דתיקון כלי שיר כו'35 (כמו הגזירה שלא לקיים מצות הקהל בשבת בגלל הצורך בעשיית בימה של עץ36 ), וכיון שטעם זה שייך רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ואילו עתה לא שייך טעם זה, הרי "קלקלתנו זוהי תקנתנו"37, שבזמן הזה ישנו הענין דשמחת בית השואבה גם בשבת38.
ואין לומר שמצד הגזירה נתתקנה שמחת בית השואבה מלכתחילה באופן שלא יעשוה בשבת, ובמילא אינה בשבת גם בזמן הזה – שהרי גזירה זו היא כרוב הגזירות שהיו בזמן בית שני (כמבואר בלקו"ת39 ), ואילו בזמן בית ראשון – שאז הי' ישעי' הנביא, שאמר "ושאבתם מים בששון"40 – היתה שמחת בית השואבה גם בשבת38.
וכן בזמן ביהמ"ק השלישי, בביאת המשיח, שאז יקויים היעוד41 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ובמילא לא יהיו גזירות כו' – תהי' שמחת בית השואבה גם בשבת.
וע"פ הודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר42 שע"י הדיבור אודות משיח תהי' ביאת משיח, ומובן, שאין הכוונה לדיבור בלבד, אלא יש להמשיך זאת גם במעשה ש"הוא העיקר"43, והיינו, שההנהגה עתה צריכה להיות מעין לעתיד לבוא, בבחינת "טועמי' חיים זכו"44 – צריכה להיות שמחת בית השואבה עתה גם בשבת.
[ואע"פ שמבואר בתניא45 ש"קבלת שכר עיקרו באלף השביעי" דוקא, שאז יהי' "יום שכולו שבת ומנוחה כו'"46 – הרי מובן שאז יהיו דרגות נעלות יותר, ואילו עתה צ"ל מעין לעתיד לבוא].
ולהעיר, שאע"פ שישנה שמחה חמישית, שמחת תורה, שלכאורה היא גדולה יותר משמחת בית השואבה47 – הרי דוקא על שמחת בית השואבה אומרים "מי שלא ראה כו' לא ראה שמחה מימיו"48, כיון שדוקא שמחת בית השואבה פועלת כל עניני שמחה בכל השנה, שעי"ז שרואה שמחת בית השואבה, רואה שמחה בימיו49.
ועי"ז נעשית שנת שמחה (נוסף על שנת תורה וכו'), ועד ל"שמחת עולם על ראשם"50, בביאת המשיח, בשנה זו ממש.
* * *
ד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה העושה סוכתו תחת האילן.
* * *
ה. בהפטרת היום נאמר51 : "אז אמר שלמה הוי' אמר לשכון בערפל", וממשיך, "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים".
ולכאורה אינו מובן: מהו הקישור בין "הוי' אמר לשכון בערפל" עם "בנה בניתי גו'"?
והענין בזה:
הפירוש הפשוט של ערפל הוא – ענן. אבל יש פירוש נוסף – שערפל קשור עם א' מז' הרקיעים52.
וזהו ששיבח שלמה את ביהמ"ק – בעת חנוכת הבית, "בירח האיתנים בחג"53 – שהגילויים היותר נעלים שיכולים להיות ב"ערפל" (בשמים) דוקא, נמשכים למטה בביהמ"ק הגשמי ("בנה בניתי בית זבול גו'").
והענין בזה ע"פ חסידות54 – ש"ערפל" (שמים) קאי על הדרגא ד"ישת חושך סתרו"55, שזוהי דרגא נעלית ביותר שאינה יכולה לבוא בגילוי, אלא בהעלם דוקא. ואעפ"כ, נמשכת דרגא זו בביהמ"ק בגילוי, ועד לאופן ד"מכון לשבתך", שמורה על ענין של קביעות והתיישבות (ע"ד לשון חז"ל56 "תשבו כעין תדורו").
וזהו גם הדיוק "הוי' אמר גו'" – ששם הוי', שהוא למעלה מהשתלשלות, יורד ונמשך בביהמ"ק שנבנה מדברים גשמיים, שמצד עצמם הם רחוקים מקדושה (שלכן הי' בנין ביהמ"ק כרוך עם קשיים כו'), ואעפ"כ, כאשר קיבלו ענינים אלו ועשו מהם בית-המקדש, אזי נמשכו שם המדריגות הרוחניות הכי נעלות.
ואע"פ שמלכתחילה "הוי' אמר לשכון בערפל" דוקא, הנה לאח"ז נעשה ביהמ"ק דלמטה "מכון לשבתך", כי, הפה שאסר הוא הפה שהתיר57.
ו. והנה, בביהמ"ק הי' גם ענין של הרחבה בגשמיות, ועד כדי כך, שהיו משקין את הבהמה קודם השחיטה בכוס של זהב58.
וכיון שרואים עתה שיש מקומות שבהם ישנו מעמד ומצב של הרחבה, ויכולים לקיים תומ"צ מתוך מנוחה כו' – הרי זו הוכחה שעומדים כבר בסמיכות לזמן של ביהמ"ק השלישי, ש"עומד בנוי כו'"59, וצריך רק להמשיכו למטה, ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר, שה"מפתח" לתיבה מונח בידיו של האדם העובד60.
ועד"ז בנוגע ליציאת בנ"י מן המיצר, שכאשר רואים שחלק מהם יצא כו', הרי זה גורר גם את החלק השני כו'61.
[וע"ד שמצינו בנוגע לענין הנבואה, שעשיית אות גשמי פועלת המשכת וקיום הנבואה למטה62 ].
ועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה, שאז ילכו כל בנ"י ל"הר הקודש בירושלים"63, שענינה הוא שלימות היראה64, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, ועמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה.
לאחרי ברכת המזון על הכוס65, קודם קבלת שבת – התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הוא אלקינו", ועודד את הניגון בידיו הק'].
הוסיפו תגובה